רקע
משה סמילנסקי

 

פרק ראשון    🔗

א    🔗

כל הימים בקש אבנר לראות דרוזי1 ולא ראה. את הדרוז, אשר בהרי הלבנון, בקש לראות. הדרוז, בני העמק, הבאים אל המושבה למכור תפוחי אדמה הגדֵלים גם בקיץ על מעינותיהם, אינם נחשבים בעיניו. אלה רק אל הלחם ואל הכסף ישאו את נפשם, ואת גיל המלחמה ומֶתק הנקמה לא ידעו. אלה אינם מפילים אימה אפילו על אמא. ואבא לא ימָנע גם מהעליב אותם לפעמים באופן גס מאד, כשהשעה צריכה לכך.

איָּם איפוא אותם הדרוזים האמתיים, אשר המות צחוק להם, והחץ – שעשועים? אותם לא ראה אבנר מימיו. והריהו כבר בר־מצוה ובשנה הבאה יעזוב את בית־הספר ויצא עם אביו לחרוש את חלקת אדמתם, אשר בשדה. ומה נכסף לראות את הדרוז!… הוא שמע עליהם שמועות כל כך מפליאות. אבא וכל הגברים בני מושבתו, חרמוניה, מספרים עליהם בחיל ורעדה. אומרים, כי אין כמוהם לגבורה בכל הארץ, כי חציהם קולעים אל השַׂעֲרָה ולא יחטיאו, כי קשה כשאול חמתם, אין רחמים לפניהם בקרב ונקמתם בוערת כאש ולא תכבה לנצח. נשי המושבה כשהן שומעות את הגברים מדברים על הדרוז, תאטמנה את אזניהן, פניהן תחורנה ותתחנינה לפני בעליהן: לא להזכיר את הגזלנים. ואבנר חֵמה בלבו על אלו הנשים: על מה החרדה הזאת? מי יתן והיו הגברים מספרים בדרוז כל הלילה, עד אור הבקר. הוא לא ייעף משמוע. אבל הגברים שוב אינם מספרים, וחֵמה לו לאבנר על הנשים.

את הדרוז לא יראה אבנר, ואולם שמוע ישמע אותם אבנר מדי שנה בשנה. בלילות החרף, בלילות הארוכים והחשכים, יש אשר תשמענה פתאום מעבר למושבה יריות תכופות. החצים יעופו, ישרקו, יחצו את האויר ממעל לביתם ונפלו בין הגבעות אל הסלעים. אבנר יקיץ בחרדה, יקפוץ מעל מטתו לרוץ החוצה. והנה גערת אביו תעכבהו: שכב, הדרוז מתגרים!… ואמא מתקפלת מתחת לשמיכה ותבך מר… לבו של אבנר מתמלא רגשות אשר לא ידע חקרם… ויש אשר יהרהר: למה לא יצאו בני המושבה לענות לדרוז מלחמה בשער, כמו שנלחם יואב בן צרויָה באָבל־בית־מעכה הקרובה להם!… ואינו מוצא פתרון להרהוריו. ועוד על דבר חרה לו: למה סגר אביו את הדלתות ולא יתנהו לראות את דרוז ההרים? ואחרי לילות־זועה אלה יבאו אל המושבה פקידי הרשות ופקידי המושבות ומתיעצים עם בני המושבה ושלחו לדרוז אשר בלבנון כסף… מיום אשר נבנתה חרמוניה על תלה רָבים בה הדרוז על אודות האדמה, והחרמונים משלמים להם כופר שנתי. אחרי התשלומים תשתתקנה היריות. אבא שב לעבודתו. אמא אינה חרדה בלילות. ורק מאבנר תֻדד מנוחתו עוד ימים רבים. הרבה לילות יתהפך על משכבו ויהרהר: מדוע לא יתקעו בני חרמוניה בשופר ולא יזעקו את כל היהודים מכל המושבות ולא יצאו להלחם עם הדרוז?..

ויש אשר אבנר יתגנב לצאת מן המושבה ועלה על אחת הגבעות הנשאות אשר מאחוריה, ונשא את עיניו צפונה. הנה שמה בתוך הערפל הכחול ראשיהם החדים והגבוהים של הרי הלבנון… שמה, שמה רוכבים הם על סוסיהם האבירים ומושכים את חציהם, חצי מות… ויש אשר יתעהו מבטו לחזות במרחקים להקת רוכבים באים… לבו מתרחב ודופק מפחד ומתקוה… אבל אלה אינם רוכבים… רק צללי ההרים הם… ואבנר לא ראה עוד עד היום את הדרוז אשר בלבנון.


ב    🔗

אבנר עמד לבחינה, גמר את חוק למודיו ויצא חפשי לבית אביו. ועוד באותו יום אמר לו אביו:

– קץ לחופש, עכשו לעבודה!

אמא הביטה אליו בעינים מלאות דמע. ולא ידע אבנר על מה זה ולמה תתעצב?… לבו מלא רגשות גיל ואושר: הריהו כבר כאחד הגדולים, מחר יצא לעבודה.

שתי מחרשות היו לאבא. בעול האחת משך סוסם הלבן ובשניה – זוג שורים אדומים. את הסוס היה נוהג אבא בשוט ואת השורים – מֵיטֻוַלִי2 במלמד הבקר. ויתן אבא את הסוס ואת השוט לידי אבנר ולו לקח את השורים ומלמד הבקר. והמיטולי חזר לביתו. ויהי האב ובנו חורשים מדי יום ביומו מצאת השמש ועד בואה. אבנר הסתגל עד מהרה לעבודה ויאהבנה. רוחו היה טוב עליו. פניו שזפו, לחייו עבו ותאותו לאכילה גדלה כפלים. אבל על הדרוז לא חדל לחשוב. וכשהיה רואה מרחוק, בלכתו עם אבא אל השדה או בשובם הביתה, רוכבים מהירים מרחוק היה מתעורר ושואל בפחד ותקוה:

– דרוז?… מן ההרים?

אבא ענה לו בצחוק של מנוחה:

– האם כאלה הם הדרוז?…

אבנר מהרהר בלבו: ומה הם פני הדרוז?… אבל את פי אבא אינו מעיז לשאול; אין אבא אוהב להרבות בשיחה.

ויהי בסוף ימי חריש החורף, כששבו האב ובנו עיפים מן השדה וינהגו את סוסם ובקרם והשמש כבר שקעה במערב להרי נפתלי, ויראו פתאום על פני הדרך שלשה רוכבים מזוינים באים לקראתם…

אבא… דרוז?…

אבא לא ענה דבר. פניו החִורים כשיד ענו בו, שאבנר כִּוֵן הפעם אל האמת. לב אבנר התחיל דופק בחזקה ועיניו התרחבו ודבקו אל שלשת הרוכבים, המתקרבים לאטם אליהם. הרוכבים עמדו ויחסמו את הדרך. אבנר לא גרע מהם את עיניו, ומבטיהם הנזעמים והמלאים אש של שנאה עמדו עליו. ולא אמרו דבר. התבוננו רגע לאב ולבנו וידפקו בסוסיהם ויעלמו.

אנחה של הקלה נמלטה מפתחי פיו של אבא ויאמר בלחש:

– מעשה נס… הן אנחנו רק שנים הננו…

וימהר לעשות את דרכו. ולבו של אבנר נעשה קשה עליו ולא הבין: מה הוא הנס?… לעומת עיניו עוד עמדו תמונות הדרוז: עַבַיוֹתיהם שחורות וארוכות, מכנסיהם אדומים ורחבים, טרבושיהם3 נמוכים, רחבים ואדומים, ולַפות4 לבנות עטרום. לכל אחד חרבו על ירכו ורובה על שכמו…

לא הרחיקו האב ובנו אפילו מאה צעדים וקול שעטת־סוסים נשמע להם מאחוריהם. פני האב חורו ואבנר הפנה את פניו לאחוריו: איש רוכב על סוס דלק אחריהם…

– מי הוא זה?…

אבא לא ענה דבר, ידיו ורגליו רעדו.

הרוכב השיגם ויעמוד לעומתם. אבנר הכירו: זה היה אחד משלשת הדרוז. הצעיר שבהם. אבא נפל מלא קומתו ארצה וידו אחזה ברגלו של אבנר, משכהו אליו וילחש ברעדה:

– שכב…

לב אבנר נעשה מר עליו. איזה כאב נעכר מלא את נפשו וחרפה כסתה את פניו… בלבו התקומם דבר־מה אשר הרתיח את כל דמו ויתחיל רועד מכעס. רגש של שנאה עזה כמות תקפתו וכאלו מעצמה התרוממה ידו והשוט הארוך צלף על פני הרוכב אחת ושתים…

– אַ… אַ?! צעק הדרוזי כחיה טורפת וקול יריה חזקה החרידה את האויר ותחריש את אזני אבנר ועיניו חשכו…

– אויה לי! – נשמעה צעקתו המרה של אביו, צעקת שבר. אבנר התעורר ועיניו הֻארו וירא: מרגלו של אבא זנק קלוח דק של דם…

– אבא!… – קרא אבנר בקול פחדים ובאותו הרגע עצמו כסה את ראשו ואת פניו איזה דבר שחור ורחב, יד חזקה כברזל אחזה בערפו ותרימהו למעלה. ראשו נעשה סחרחר ונדמה לו שהוא עף באויר… ובעוד רגע לא ידע דבר מכל אשר אתו ורק קול שעטת הסוס עלה אליו כמו ממרחקים ויך בלי הרף על מחו…


ג    🔗

אבנר פתח את עיניו. חשך כסהו מכל עבר. היכן הוא? מה קרָהו? מדוע כואב לו ככה כל גופו? מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום. האם חלה? ידיו ורגליו כאלו הושמו בסד; בקש להניע יד, רגל ולא יכל… חרדה אחזתו; מה זאת?… ופתאום זחה עליו דעתו ויזכור את כל מה שקרה לו… וידע: הוא מוטל לבדו בשדה, וידיו ורגליו קשורות הן… קור עבר ויסמר את כל בשרו וטפות זעה קרה פרצו על מצחו… מתי קשרוהו והוא לא הרגיש בכך?… מה הם חושבים לעשות בו? למה לא הרגוהו בפעם אחת, למה הם מענים אותו, למה עזבוהו פה לנפשו? אולי השליכוהו להיות מאכל לחיות השדה?… הוא הרגיש כי דבר מה רוחש בבשרו, כי דבר מה אוחז בצוארו כאלו להחניקו… ומה היה לאבא? האספו אותו מן הדרך אל המושבה? היודעת אמא מכל מה שקרה לו? לו ידעה את אשר עוללו לו. מה תעשה? הלא תצא מדעתה מצער ומיגון… ופתאום הרגיש כי דמעות חמות וצורבות זוחלות על פניו, זוחלות ויורדות למטה, הוא בוכה? הדמעות פרצו מעיניו כמעין, פרצו ושטפו בלי הפוגות.

אבנר בָּכה, עד כי עיף מבכי ויעצם את עיניו וישאר שוכב זמן רב כמתעלף. הוא הרגיש, כי כחותיו הולכים ומעטים וכי נפשו כלתה למות. ומחשבת המות לא העיקה עליו. שויון־נפש גמור תקף אותו ויאמר נואש לחייו ויפקר את עצמו: – יהיה מה שיהיה… חשך היה מלמעלה ומסביב ודממת תהו ויהי בעיני עצמו כנתון בקבר…

מה יעשו אביו ואמו לאחר מותו? מה יהיה עם אמא האמללה?

ושוב נעשה לבו חם ודמעות שבו להחניקו ורצון עז התעורר בו לשוב ולראות את אביו ואת אמו עוד פעם אחת…

ואולי אין זה אלא חלום רע?… חולפת מחשבת־תקוה במחו ומחיה את נפשו. והוא רוצה למשש בידו את עיניו ואינו יכול… מה טוב היה אילו5 היו כל המקרים הנוראים רק בעותי חלום.

אבל עיניו פקוחות… הוא עֵר… דמי עורקיו כאלו עומדים מלכת… – מה יהיה, מה יהיה? עיניו מתחילות להתרגל אל החשך והן מבחינות סלעים, סבכים… אזניו צדות איזה רחש נעלם מקרוב ומרחוק. ופתאום קול יללה של תנים, קול יבבה רועדה בא ממרחקים… כל כחותיו מתעוררים בו, הוא מתרומם בבהלה ויושב. עיניו גדלו וכאלו הן אומרות לקפוץ החוצה.

– אלי הצילני! – פרצה צוחה מרה מפי אבנר ותחריד את הדממה מסביב. ונפשו נתמלאה על כל גדותיה תפלה חמה ליושב מרום. הלא השמים כה קרובים אליו. ה' ישמע קולו ויצילהו.

– אלהים, הושיעני… לעולם לא אשכח את שמך!…

ונדמה לו לאבנר שתפלתו נשמעה במרום ותשועתו לא תאחר לבוא… ועיניו מתמלאות שוב דמעות חמות וצורבות והן יורדות בלי הפוגות על פניו ונופלות על צוארו וזוחלות על בשרו…

עד כלות כחו בכה ויפול שוב אחורנית. עיניו נסגרו.

… הס, קול רחש צעדים… צעדים הולכים ומתקרבים אליו… אבנר הקיץ בחרדה ויפקח את עיניו:

איש אשר שיבה זרקה בו, עמד עליו ויבט אליו; ופני האיש עבים ונזעמים, אבל במבטו זיק של חמלה. השמע אלהים את תפלתו? השלח לו מלאך גואל ומושיע?…

ויפול אחורנית.

הבקר האיר על פני הארץ.


ד    🔗

האיש אשר עמד אצל אבנר היה אחד משלשת הדרוז, הגדול שבהם. כששמע מפי חברו את כל אשר עולל לנער העברי, וכי השליכהו קשור ידים ורגלים בשדה, התחמץ בו לבו על מעשה הרשע ויתעבר בחברו הצעיר וימהר להצלת האומלל, ויברך את אללה בלבו על אשר הביאהו בעוד זמן. ויהי כי ראה את הנער מתעלף ויקצץ בחרבו את החבלים אשר קשרוהו וירם בימינו את ראשו ובשמאלו זרק על פניו מים מבקבוק החרס אשר בידו. אבנר פקח את עיניו ויבט כמתעתע.

– שתה!… צוה עליו הדרוזי במפגיע ויתן את הבקבוק אל פיו. אבנר שתה בתשוקה רבה ורוחו שבה אליו. אנחה עמוקה פרצה מבין פתחי פיו. לבו נעשה רך ודמעות פרצו מעיניו.

– אל תבכה. אין עושים לך רע, קום.

קולו של הדרוזי היה עז וקשה, אבל לא הפחיד את אבנר, כי אם עורר בו רגש של אמונה. ויתעודד ויקם ממקומו.

– בא!…

אבנר הלך אחריו. הוא הרגיש כאב עצום מדי לכתו, אבל הבליג על כאבו וילך. כשירדו מעט הצדה, בין הסלעים והשיחים, הגיעו לשביל צר וסלול. מתחת לענפי חרוב גבוה עמדה סוסתו של הדרוזי. זה קפץ ויעל עליה ויתן את עיניו באבנר, כאלו בקש לנסות את כחו.

– עלה!

אבנר קפץ קפיצה מהירה וישב לו מאחוריו על האֻכף. על פי הדרוזי עבר צל קל של רצון ויעלם. פניו הנזעמים היו לו כמו קודם.


*


בחצי היום באו אבנר והדרוזי אל עמק מוסב מכל עבריו שרשרת הרים גבוהים אשר ראשיהם הגיעו לשחקים. וירדו מעל הסוסה וישלחוה אל העשב הרענן, אשר שגשג ויעל עד ברכיה. הדרוזי אסף מן הקוצים אשר מסביב, עשה מדורה, חמם את הפתות אשר בצקלונו ויתנהו על העבַיה הפרושה ויניח גם גבינה ומלח.

– מה שמך, נער?

– אבנר.

– ואני – חַמְדָן. אכול.

אבנר בלע את הפתה ואת הגבינה בעודן בכפו. מיום אתמול לא בא אוכל אל פיו. על פני חמדן רחף שוב צל של רצון ויתחמק ויעלם בין שפמו וזקנו.

לאחר האכילה חבש חמדן את הסוסה ויעל עם אבנר עליה ויצאו לדרכם. אבנר הביט מסביבו וישאל את נפשו: היש פה מוצא מן ההרים? נדמה לו שההרים סגרו עליהם לעולם. ויחכה בכליון עינים לדעת את הדרך. ופתאום עצר חמדן את סוסתו ותעמוד.

– שמע, אל תפחד ואל תכעס. אנכי אקשור את עיניך.

– את עיני?… למה?…

– חוק לנו אל יראה זר את מוצאי ההרים.

לבו של אבנר נתכוץ: למה מתעללים בו? ויחרד כלו כשעטף חמדן את ראשו ואת פניו בקפיה שחורה. חשך כסה שוב את עולמו. ראשו נעשה סחרחר. אֵבל קשה לחץ את לבו, ופתאם ידע את אשר היה לו, ודמעות חמות נאספו בעיניו. הסוסה התחילה לעלות במעלות ההרים. ונדמה לו לאבנר, שהיא מטפסת ועולה השמימה. ובכל רגע חשב, שעוד מעט ונפל לתהום אין סוף… והדרך נמשכה ללא סוף, ולאבנר נדמה כי לא תכלה לעולם. פעמים אחדות נפגשו ברוכבים אשר באו לקראתם ויעמדו ויתלחשו עם חמדן לחש חרש. רוח קריר התחיל מנשב בחזקה, כל עצמות אבנר רעדו מקור וידע כי הגיעו אל פסגת ההרים וכי היום נטה לערוב. הסוסה עמדה.

– באנו.

לאן באו? לאן הובילו אותו?…

חמדן קפץ מעל הסוסה ויורד גם את אבנר ויסר את הקפיה מעל פניו. היה ליל. בשמים נוצצו כוכבים, וכוכבים נוצצו מסביב. ולא ידע אבנר היכן כאן שמים והיכן כאן האורות אשר על פני האדמה…

– הלילה תלין בזה ומחר אביאך אל השיך.

מי הוא השיך? מה יעשה בו ולמה יביאוהו אליו?…

חמדן ואבנר נכנסו דרך דלת נמוכה אל צריף אבנים נמוך וצר.


ה    🔗

ויהי ממחרת בבוקר עם צאת השמש, ויבֵא חמדן את אבנר אל השיך. בחוץ, מעבר לצריפים, תחת צל תאנה, ישב, על מרבד גדול ורחב, איש זקן, אשר זקנו הלבן ירד לו על פי מדותיו, ויבט מבט רך אל פני הנער אשר עמד לפניו. חבורת הדרוז אשר ישבו מסביב קמו על רגליהם ויעמדו.

– אל ירע לבבך על המעשה שנעשה לך. רק משגה הוא. פחז כמים עבדי עבד־אַללה. שערה משערות ראשך לא תפול ארצה. ובשלום תשוב אל ביתך.

– ומדוע קשרו את עיני?…

הדברים נמלטו מפי אבנר שלא במתכון, צל עבר על פני השיך ובין המסובים קם לחש חרש.

– חוק הוא לדרוז. אין לדרוז לגלות את מצפוניו.

קול השיך היה קשה ומבטו מבט זעם.

– יבא הנה עבד־אללה!

כעבור רגעי מספר נכנס הדרוזי אשר התנפל על אבנר ואביו. לבו של אבנר רעד מכעס. ועבד־אללה עמד כנכלם וראשו מורד למטה, פני השיך היו נזעמים.

– האמת בפי השמועה המחפירה, אשר הגיעה לאזני ותבַיֵּש את זקנתי: כי אחד הדרוז החוסים בצלי התעלל במסכן השוכב על הקרקע וילחם בנער המזוין רק בשוט?

– אמת הדבר. יד הכעס היתה בי. לבלבלני.

– ספר ואשמע.

עבד־אללה ספר את כל פרשת המעשה, לא החסיר דבר.

– מה יודע עבדי חמדן?

– אם לבו של השיך טוב אלי ושתקתי.

– דבר.

עבדך שמע מפי עבד־אללה את אשר עולל לנער. ואומר: אלך ואביאהו אל השיך פן תאכלנו חיה רעה.

ויפן השיך אל אבנר:

– האם לא כחש עבד־אללה דבר תחת לשונו?

ויקפוץ עבד־אללה ממקומו ויחרוק שן כחיה רעה ויעמיד מבט של כעס ותמרורים בשיך ויאמר:

– יהודי?…

השיך לא פנה אליו, מנוחתו לא סרה מעל פניו ויחכה לתשובת אבנר.

– כנים דבריו.

וישתוק השיך רגע ויפן אל עבד־אללה ויאמר:

– יען אשר לא כחשת את האמת תחת לשונך והיתה לך סוסתך, אשר אתה רוכב עליה, והיה לך גם רובך וחרבך. ומי אשר יגע בך – דמו בראשו. אבל בהרים לא יכירך מקומך, רד אל העמק.

– אל נא באפך, שֵׁיכי! טוב לי המות בהרים מן החיים בעמק. האם בשל היהודי חדלתי מהיות עבדך?

– עבדי יורדים להלחם: האחד מול שנים, חרב מול חרבות.

– צוֵני, שֵיכִי ואצא ואכה האחד את כל היַהוד לפי חרבי!…

– דום! צעק אבנר בכל כחו ויקפוץ מול עבד־אללה. זה שלף חרבו. פני השיך חורו מכעס.

הוציאוהו מעל פני!…

ויוציאו את עבד־אללה. ואל חמדן לא הביט השיך. ויצא חפוי ראש ואבנר נגרר אחריו.


ו    🔗

השיך לא קים את הבטחתו לאבנר: לשלחו בשלום אל אבותיו. אתא ערב וגם אתא בקר, והגאולה טרם באה. פעמים בא אליו חמדן ויבא לו אוכל ובשורת הגאולה אין בפיו. וכששאלהו אבנר מתי ישלחוהו הביתה, שתק ולא ענה דבר ופניו הזועפים התקדרו עוד יותר. ולא הוסיף לשאלהו, כי ידע ששאלתו מצערת אותו, והוא אהבו. ובלילה נדדה שנת אבנר, ויתהפך לרגעים על משכבו הקשה, אשר על רצפת האבנים של הצריף ולא יכל לישון. מחזות קשים הבהילוהו, מחשבות מרגיזות החרידוהו. יש אשר חשב, כי השיך רמה אותו ויבטיחהו על שקר ואין בלבו להחזירו אל אביו. ופתאום הבהילתו מחשבה רעה, פן מת אביו בפצעיו האנושים, הלא דמו פרץ כקלוח… ויתרומם בבהלה מעל משכבו וישב ויבט מבט תועה מסביב. האור הכהה של פתיל השמן הבוער השליך צללים עבים על הכתלים הנמוכים ועל הרצפה.

והצללים הוסיפו פחד על פחד נפשו…

– אבי!… – צרח אבנר צריחה מרה ובכית יללה פרצה מפיו ותמלא את כל חללו של הצריף העגום. הוא נפל על משכבו, תחב את ראשו בשק התבן, אשר למראשותיו, ויבך מר. שעה ארוכה בכה עד אשר עיף וישכב פרקדן על משכבו בלי אונים, עיניו הפקוחות עמדו בנקודה אחת שבתקרה ולא נעו. אבל דמיונו לא עיף ויוסף לתאר לו מחזות מבהילים: עיניו רואות את אביו מֻכה, פצוע וזָב דם מפרפר בין החיים ובין המות, עיניו רואות את אמו והיא רצה ברחובות המושבה ושערותיה פרועות, עיניה מבריקות והיא צועקת שיחזירו לה את בנה.

ופתאום זכר אבנר איזה דבר אשר צלצל באזניו כקול הבא ממרחקים…

“מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ!”

מי אמר כזאת?… הלא דוד המלך… המלך אשר אבנר אהבו כנפשו… מדוע לא יקרא גם הוא ממעמקי הצריף לאלהיו? הלא אז, בהר נענה לו. הלא במקומות האלה עשה ה' נסים ונפלאות עם אבותיו ויצילם מיד לוחציהם ויבטיח להם להשיב את בניהם לגבולם. ה' יעשה נס גם עמו, יצילהו מידי הדרוז וישיבהו לבית אבותיו… וישפוך אבנר את תפלתו החמה לה', כי יראהו את ידו הגדולה, כי יצילהו למען אביו ואמו וידור נדר בלבו: כשיביאהו אלהים בשלום אל ביתו והקדיש את כל חייו לעמו ולארצו!… ותשקט רוחו. נדודיו פסקו. ובבקר כשבא אליו חמדן מצאהו ישן שנה מתוקה.

ולא הפריעהו, ויברכהו ויצא.


ז    🔗

הימים עברו, חלפו ובשורת הגאולה לא באה לאבנר. האבל הקשה אשר לחצו ביום הראשון לא הוסיף עוד להכביד עליו. תפלתו חזקה את לבו ותאמץ את תקותו. לבו היה נכון ובטוח, כי יום גאולתו לא יאחר לבא. עם צאת השמש היה יוצא מן הצריף, מטפס ועולה על אחד ההרים, יושב ומסתכל בהדר הלבנון ומתענג על מראהו המרהיב עין. וירא ברועי הדרוז המוציאים מן המחִלות את עדרי הצאן והבקר אל השדה. ולצאנם אין מספר, ובקרם שמנים ועליזים וגעיתם ממלאת את כל ההרים. וירא את צעירי הדרוז היוצאים, רוכבים על סוסיהם האבירים וחמושים הם מכף רגל ועד ראש, והסוסים צוהלים והרוכבים עונים בגבורה לקראת ההרים. והוא מהרהר בימי קדם, בימים אשר אבותיו ישבו לבטח על אדמתם, אשר שם למטה בעמק ובהרים, ואין מחריד את מנוחתם, ולהם צאן ובקר לאלפים ולרבבות… ומלכים להם משלהם וגבורים המדברים משפטים עם אויביהם בשער… ויזכור בדוד הרועה, המתגרה בענק הפלשתי ומכריעהו… בגדעון, אשר יצא לבדו בלילה, הוא ונערו, לרגל את מחנה האויב… ולבו של אבנר נמלא רחשי גאון על הגבורות והנפלאות אשר עשו אבותיו ויקל לו וייטב לו… באחד הימים נכנס אל צריפו של אבנר משרת השיך וניר ודיו ועט בידו.

– אלה למה הם? שאל אבנר בדאגה. ויודיעהו המשרת, כי השיך שם על אנשי מושבתו כופר נפשו, ועליו לכתֹב, כי ימהרו לשלם הכסף, בכדי שישוב לביתו.

ויבהל אבנר:

– כופר?… למה? מה חטאתי?… ובני מושבתי עניים הם…

– כופר נפש עבד־אללה, אשר נדח בשבילך מקהל הדרוז! – אמר הדרוזי בכעס ויבט מבט של עברה אל אבנר.

– איה חמדן?…

– במה קנית את לבו… הוא מאן לשמוע בקול השיך ולהביא לך הניר ויגער בו השיך ויכעס.

ויכבד לבו של אבנר וידע, כי גם לחמדן יֵרע בשבילו, ובכל זאת התאושש ויאמר:

– לך ואמרת אל השיך, כי לא אכתב לאחי. עניים הם ואין ידם משיגה לשלם.

– אם כן והיית עבד לנו כל ימיך. כה דברי השיך.

רגע חשב אבנר בלבו ויחליט ויאמר:

– תן לי את הניר.

ויכתב לאבותיו כי שלום לו ויבקשם שלא לתת את כופר נפשו, כי ה' יחלצהו מצרה.

ויתן את הניר למשרת השיך.


ח    🔗

בבקר אחד יצא אבנר מצריפו ללכת להתבודד בהר, כדרכו בכל יום. ויעבור בין הצריפים אשר דבקו כקני צפרים אל סלעי ההר ורבים מהם נחצבו בתוך עצם הסלעים. וירא כי עיני הדרוז מביטות אליו לא כתמול שלשום, וישמע את לחשם מאחוריו, לחש חרש. ויכהו לבו: על מה ולמה?

ויצא מבין הצריפים ויטפס על ראש ההר, אל המקום אשר אהב, וישב. השמש התרוממה מעל להרים ותגרש את ענני הבקר ותפזרם ותשליכם מטה אל העמק. לרגלי אבנר, בצלעותיו של ההר, תעו בין הסלעים עדרי צאן ובקר. והרועים הקטנים השומרים עליהם רבצו בין הסלעים ויכו באצבעותיהם על חליליהם. ויבט אליהם אבנר ויקנא בהם. וגעגועים חזקים תקפוהו, געגועים אל העמק, אל מושבתו, אל הסוס ואל הבקר ואל השדה… והעננים אשר נמלטו אל העמק חלפו גם הם ויתגלו הנחלים היורדים מן ההרים ומתפתלים כנחשים ועוברים בעמק ונבלעים במרחק ומראיהם לעיני השמש ככסף נוצץ… ויתגל החרמון השליט על העמק, ויבט על הלבנון כענק המתגרה בחברו… ולבו של אבנר רחב למראה חרמונו: גם ראשו לבן ומתנשא לשחקים…

רחש צעדים העיר את אבנר מדמיונו. הוא הכיר את צעדי חמדן. ולבו נתמלא דאגה: אין דרכו לבא אל ההר… מה היום מיומים?… ופניו של חמדן היו זועפים וקודרים. וישב על הסלע אצל הנער וישתק.

– חמדן, לא הלכת היום אל העדר…

– לא.

– למה?

חמדן שתק רגע ואחר אמר:

– אינם רוצים, כי תטיל בהרים. פן תְּרַגֵל.

אבנר לא ענה. הוא ידע שהעליבוהו קשה ולבו נתכוֵץ. ובהביטו אל חמדן ידע, כי גם לו רע בגללו ומצוקת נפשו גדלה.

וישב אבנר כל הימים בצריף ולא יצא עוד אל ההר. חמדן הרבה לשבת אצלו. ישב בדממה על הקרקע ופניו נזעמים. ורק לפעמים הרגיש אבנר את מבטו, מבט חבה, עליו. וידע כי חמדן אהבו, ואף הוא אהוב אהב אותו מאד.


ט    🔗

פעם בבקר נכנס חמדן אל אבנר ופניו היו זועפים וקודרים יותר מבשאר הימים.

– חמדן, בשורה רעה בפיך?

– לא. היום אתה הולך לשוב לביתך.

אבנר נבהל. לבו נבא לו, כי דבר רע הוצק בבשורה הטובה הזו.

– והכופר?

– השיך מחל.

– ופתאום נתעורר בלבו של אבנר חשד קשה.

– חמדן, העוד אבי חי?

– התחת אלהים אנכי, כי תשאלני? – ענה חמדן בחמה ולא הרים את עיניו מן הרצפה.

ולבו של אבנר קשה כאבן. התחילו להתכונן אל הדרך. חמדן בקש את אבנר, כי יאכל לפני לכתו, אבל האכל עמד בגרונו.

– לא אוכל… נאכל בדרך…

ויצאו החוצה. לפני פתח הצריף עמדו שתי סוסות חבושות.

– למי הסוסה השניה?…

– לך.

– חמדן!… – קרא אבנר בעליצות ויפול על צוארו.

אך כשיצאו שני הרוכבים מאחורי הצריפים נגש אליהם דרוזי מזוין, בידו אחת עצר בסוסתו של אבנר ובידו השניה השליך על פניו קפיה שחורה ויעטפהו ויקפץ ויעל על סוסתו וידפוק בה.

– חמדן?!… קרא אבנר כאלו בקש על נפשו.

חמדן לא ענה דבר.


*


כשנגלו לעיני אבנר מעל ראש האחרון שבהרי הלבנון העמק בכל רחבו והחרמון במרום שיאו, לא ידע את נפשו. רגש אל גיל ורגש של עצב התרוצצו בקרבו יחד. פעם בקש לשיר ולחבק את כל העמק ופעם בקש לבכות, לבכות. איזו חזות קשה לחצה את לבו ותענה את נפשו, איזה קול נעלם לחש לו על אזנו, כי רעה נגד פניו וכי תפלתו אשר שפך לאלהיו ממעמקי6 הצריף נשמעה רק למחצה.

ומה נדכאים כה פני חמדן ולמה מהר הצבוע – ככה קרא בלבו לשיך – לשלחו חפשי לנפשו?…

אבנר וחמדן ירדו מעל סוסותיהם ארצה.

– הנה ארצך – אמר חמדן ויבט ברצון אל אבנר. ורגש אושר תקף את הנער ויבט בתודה ובחבה אל חמדן. אך פתאום נעשה שוב עצב ויאמר ברוח נכאה.

– אבל אתם נלחמים בנו על הארץ הזאת… אתם אומרים, כי לכם היא…

– לא. – לכם הארץ הזאת. שונאים אתכם עליה – לכם היא. אבותיכם ואתם שופכים את דמכם עליה – זרים לא יעמדו על הדם.

עיני אבנר נוצצו מדמעות גיל ואושר. נדמה לו, שקול אלהים מדבר מפי חמדן.

– אבנר, אל תחוסו על הדם – אל תבכו להולכים… בדמכם תגאל ארצכם.

אבנר נפל על צואר חמדן וינשק את פניו העבים והגסים ויבך.

חמדן התעורר כמו ממחשבת פתאום ויאמר:

– אבנר! השלך מעליך את מעילך. פשוט את כתנתך.

ומדי דברו השליך מעליו את לבושו ואת כתנתו ויעמד לפני אבנר ערום כביום הולדו. אבנר לא פקפק ויעש כמוהו.

– אבנר, ערומים אנו. ככה ילדונו אמותינו. הא לך כתנתי – לבשנה. תן לי כתנתך – אלבשנה. אחים אנחנו מבטן ומלידה. דמי – דמך. דמך – דמי.

אבנר לבש את הכתנת העבה והגדולה של הדרוזי. חמדן משך על בשרו בעמל רב את כתנתו של אבנר, עד כי נתפקעה. וילבשו את בגדיהם.

– אחי, נפרד. לך לארצך. ואנכי אשוב לארצי.

לא, אל תעליבני, אחי! אל בית אבי אביאך, אל אמי אוליכך לא ארפך. וברכוך על חסדיך עמדי.

לא, אל תפצור בי. נדרתי: לא תדרוך כף רגלי בעמק הזה. רק אם יצעקו דמיך אלי, אבוא, פה על ההר הזה נבוא להתראות שנה בשנה.

חמדן שתק רגע ויוסף:

– הסוסה, שאתה רוכב עליה, בת סוסתי היא ובנים אין לי – לך תהיה, ירושתך היא.

ואת הרובה הזה קחהו לך. הזָהר. מות בו. אף פעם לא יריתי בו שלא להמית.

ויפלו האחד על צואר רעהו וישקו זה לזה ויפרדו וילכו איש לדרכו, איש לביתו ולארצו.


 

פרק שני    🔗

א    🔗

ימי מהומה ומבוכה באו לחרמוניה. ביום ההוא לפנות ערב, כשנשמעה במושבה היריה ממרחק, ידעו הכל שזו היא יריה דרוזית, כי הרובים אשר להם כלם מַרְטִינִים7. וירגישו ביריה ריח של דם. ויקם רעש ושאון במושבה. הנשים זעקו את ילדיהן והגברים תפשו את כלי זינם המעטים ויצאו אל השער. בראות אמו של אבנר, אשר שמעה את היריה ותרא את הבהלה, כי בעלה ובנה עוד טרם8 שבו מן השדה, ויפול עליה לבה ותרץ אל השער כל עוד נשמתה בה. הראשונים אשר באו אל השער עוד ראו את הרוכב הדרוזי, הדוהר לעומת ההרים. וכשראו את הסוס ואת השורים של אבי־אבנר מתהלכים לנפשם בדרך, וידעו כי פגע הדרוזי באב ובבנו ולא נשארה בהם כל נשמה. וירוצו כלם אל עבר הדרך, ואמו של אבנר בראשם, כשהיא צועקת ומיללת ותולשת את שערות ראשה. ובבואם וימצאו את אבי־אבנר מתבוסס בדמו על המסלה ובנו אין עמו…

– אבנר, בני אבנר, אַיֶכָּה?! – צעקה האשה כמטורפת ותפול מלא קומתה ארצה ליד בעלה ותתעלף. בעמל רב הביאו החרמונים את הבעל ואשתו אל המושבה. וישלחו רץ אל המושבה הסמוכה הגדולה להבהיל את הרופא.

וכששב רוחו של אבי־אבנר אליו ספר את כל אשר קרה לו ולבנו. הוא ראה איך לקח הדרוזי את אבנר עמו וימלט… האם היתה כמתעתעה. פעם בקשה לרוצץ את ראשה אל הקיר, ופעם נפלה לרגלי האכרים ותתחנן להציל את בנה.

והחרמונים היו אובדי עצות. מי הוא האיש אשר ישליך את נפשו מנגד לרדוף אחרי הדרוז בלילה אל ההרים והם לא ידעו את שביליהם, וכלי זין מתוקנים אין להם, וסוסיהם כבדי לכת. ועוד הם נמלכים בדעתם מה לעשות, וחשך כסה את כל הארץ ואימה נחה על המושבה הקטנה. מי יודע, אם לא יתנפלו הדרוז בלילה על המושבה? ואיך יעמדו על נפשם והם המעטים, והאויבים רבים ומרי נפש ומזוינים9

אבי אבנר נאנק דם במטתו. כאבו גדל מאד. והתעלפות קשה תקפתו לרגעים. בחצי הליל באו חילים מעיר המחוז והאכרים נרגעו מעט, וכאור הבקר בא הרופא של המושבה הגדולה וגם חבורת רוכבים מזוינים של צעירי המושבה. ורוח חדשה לבשה את חרמוניה הקטנה, ויצאו הם ושכניהם והחילים אל העמק ואל ההר להתחקות על עקבותיו של אבנר.

הרופא אמר, כי הפצע של אבי־אבנר מסֻכּן מאד, – החץ נגע בעצם. ויצו להוביל אותו אל בית החולים אשר בעיר. ויובילו את הפצוע ואת אשתו העירה. וחרמוניה נבוכה ואבלה מאד.


ב    🔗

הרוכבים, אשר יצאו לבקש את אבנר, שבו במפח נפש. עקבות הדרוז הגיעו עד להרי הלבנון, ואל ההרים לא העיזו לבא. לא הם ולא החילים המעטים אשר לרשות.

עוד אלה מספרים ובשורה רעה הגיעה מן עיר: הרופאים חתכו את רגלו של אבי־אבנר, כי דלקת אחזה בעצם וסכנת מות מרחפת עליו. ויתהלכו החרמונים מְדֻכָּאים ורצוצים. והנה עוד בשורה: שיך הדרוז שלח על־ידי רץ להודיע, כי אבנר שבוי בידו ולא ישלחהו לנפשו עד אשר המושבה תשלם כופר נפשו… בתחלה שמחו החרמונים שעוד אבנר חי, ואחד מהם רץ לאבותיו לבשרם את הבשורה הטובה, אבל אחרי כן שבו היסורים לתקפם: מאין יקחו הכופר וכסף הגורן כבר אזל מכיסם, והמלוים אשר בעיר קפצו מהם את ידם זה כבר…

וירבצו היסורים כאבן מעמסה על לבות החרמונים וידכאום עד עפר. וישלחו שליחים אל כל המושבות, כי יעמדו להם בשעת צרה להלותם את הכסף לצורך פדיון־השבוי. והם הריקו את הפרוטות האחרונות שבכיסיהם. ואיש, איש פקד את בקרו לבחור מהם למכירה. ובעוד הם עושים כה וכה ובשורה רעה מן הראשונות בעתתם: אבי־אבנר מת במכאוביו הקשים.

ויקומו כל בני המושבה כאיש אחד, וילכו העירה לתת את הכבוד האחרון לאחיהם המנוח. ובעודם בחצי הדרך ראו מרחוק עגלה באה לקראתם. ובעגלה ישבה אשה פרועת שער וקמוטת פנים ועיניה השחורות זרקו נצוצי אש זרה. ולא הכירוה החרמונים – הזאת היא אם־אבנר?…

וישובו כלם חפויי ראש אל המושבה, ואבל כבד פרש את כנפיו השחורות על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. ויתאבלו העמק וההר יחד עם החרמונים על מות אחיהם.


ג    🔗

ככל אשר הקריב אבנר אל חרמוניה גדל לחץ לבו. רק ימים מעטים עברו מן היום הנורא ההוא, אשר הפריד אותו מעל אדמתו ומעל מושבתו, ובכל זאת נדמה לו, כי עברו כבר ימים ושנים. הנה בתי המושבה הקטנים מרחוק… לבו פועם בחזקה… אבל הבתים נראו לו כאבלים. איזו עצבות מרחפת על כל הסביבה. ולבו מתכוֵץ. על מה ולמה? הנה אחיו החרמוניים שמה על פני השדה, ולבו מתמלא רגשות אהבה אין קץ לאנשים האלה. תמיד היה רחוק מהם, ועכשיו… הוא היה מושיט את ידיו ומחבקם כלם יחד. מה אהובים הם לו!… ושוב מערב את שמחתו איזה רגש זר. מה ינבא לו לבבו?

פתאום עצר בסוסתו. עיניו דבקו במקום אחד על פני הדרך. פניו נתכרכמו, לבו התקומם והתחיל נושם בכבדות. אש הוצתה בדמו… הוא קפץ מעל הסוסה ויפל מלא קומתו ארצה על פני הדרך. פה, במקום הזה נשפך דם אביו…

והאכרים אשר עמדו בשדה עזבו איש איש את כלי עבודתו ויהפכו את פניהם אל הרוכב, הבא אליהם מן ההרים. ויביטו אליו בפחד ובתמהון: מי הוא זה הבא שוב אליהם? וכשראוהו נופל על פני האדמה, ויהי הדבר כחידה בעיניהם. ופתאום קרא האחד בפחד ובחדוה:

– הלא זה אבנר הבא אלינו?

– אבנר, אבנר!… צעקו כלם קול אחד וירוצו אל עבר פני הדרך.

– רוצו אל אמו… בשרוה!

ואבנר מהר ויעל על סוסתו ויעף כחץ מקשת אל שערי המושבה ולא פנה אל האנשים הקוראים לקראתו בשמחה. בשער המושבה עמד. לפניו נצבה אמו. ויקפוץ ארצה ויפול על צוארה. היא עמדה כבול עץ…

– אמי, היכן אבא?…

האֵם לא ענתה דבר ואבנר לא הוסיף לשאול. הוא צנח על פני הקרקע, חבק בידיו את רגליה ויכבש בהן את ראשו.


ד    🔗

עברה שנה מן היום אשר שב אבנר משביו. למן היום הראשון אחרי קומו מישיבת האבל התמכר לעבודתו בשדה ובחצר. ובשנה ההיא לא היתה בכל המושבה גורן כגרנו. עטיני פרותיו היו מלאים חלב. בכבשותיו לא היתה משכלה. סוסו רחב ושמן ומדי שובו בערב מן השדה נשמעה צהלתו מסוף המושבה ועד סופה. ולסוסתו לא דמתה אף אחת מסוסות העמק. וכל אנשי העמק וההר קנאו בו. הבדוים מעבר לירדן באו להתחרות עמו במרוץ וינצחם. וישקלו על ידו מלא חפנים זהב מחירה, והוא צחק להם: בעד כל הון לא ימכרנה! ועוד דבר היה לו אשר אהב וישמרו כאישון עיניו: רובהו. הרובה אשר נתן לו חמדן במתנה. בלילה, בלילה יוציאהו מארגזו, ינקהו ויצחצחהו, יסתכל בו בחבה ויצפנהו.

אבל רוחו היתה מדוכאה. אף פעם לא נשמעה קול שירתו לא בשדה, בלכתו אחרי המחרשה, ולא בדרך, בשבתו על עגלתו המלאה אלֻמות שעורה וחטה, וכל מכיריו נדו לו: דמי אביו צועקים אליו מתוך האדמה. ואבנר לא ידע את הדבר המציק לו. תולעת מצצה יומם ולילה את דמו. רגש קשה ונעלם הכביד עליו וידכא עד עפר את נפשו. רוח של שממון קשה תקפהו וימלא את נפשו. אמו בקשה לנחמהו, אך הוא לא קבל תנחומיה. חבריו אשר אהבוהו ואשר התגאו בו, מיום אשר היתה לו ההתנגשות עם הדרוזי, חפצו לעודד את רוחו, ולא עלתה להם.

פעם חמדו להם חבריו לצון ויאמרו:

– אבנר מתגעגע אל ההרים, אל הדרוז…

ויבט אבנר אליהם במבט של כאב נעכר. ויבהלו ויחדלו ממנו, כי ידעו שנפשו חולה בו.

פעם נעלם אבנר ימים אחדים ולא נודע מקומו. לאמו אמר, כי ילך אל הבידוים, מעבר לנהר, בעסקי הצאן. אבל חבריו ארבו לו ויראו, כי שם פעמיו אל ההרים ולא ידעו את חידתו. ורק החרוב הרם והמצל, העומד בצלע ההר אשר על גבול הלבנון, ידע את סודו. כל הלילה ישבו שני האחים מתחתיו. אבנר היה עצוב ונכה רוח. בקש חמדן לגרש את הרוח הרעה אשר בעתתו וינחמהו על מות אביו. אבל אבנר לא ענהו דבר, ורק בכֹה בכה בין זרועותיו. אבנר חפץ להביע את צערו לאחיו למען ירוח לו, ולא יכל… ויתעצב חמדן אל לבו ויחשוב: דם אביו צועק לו…


ה    🔗

העבודה בשדה, בחצר ובעדר כבדה מאבנר לבדו, ויבקש לו עוזר, ובימים ההם באו אל המושבה צעירים אחדים מן הגולה לבקש להם עבודה. וירא אבנר ביניהם עלם אחד ולו עינים כחולות וחולמות כעיני הנערה וימָשך לבו אחריו ויושט לו את ידו וישאלהו:

– מה שמך?…

– זבולון.

– התלך לעבוד עמדי?

– אלך.

ומן הרגע הזה דבקו נפשות אבנר וזבולון ויאהבו איש את רעהו. וגם אמו של אבנר שמחה על הפועל החדש בראותה, כי נפש בנה חיתה בגללו, ותאהבהו כבן. ואבנר שמר על חברו כעל אישון עינו. יחדיו אכלו, ישנו, עבדו ולא נפרדו זה מזה אף רגע. ותמיד מצאו דברים בפיהם. וישפכו את שיחם והגיגם איש בחיק רעהו. אבנר התעודד, עצבונו סר מעליו מעט. בימים שלא רבתה עליהם העבודה היו יוצאים לטיל בשדות הקרובים והרחוקים, וילכו בעמק, ויטפסו על ההר. נפשו של זבולון היתה מלאה שירה ואהבה אין קץ להארץ, ארץ האבות, אשר נגלתה לו ביפיה, ויאצל מרוח שירתו גם על אבנר ויהיו מספרים תמיד על הארץ ועל חמדותיה. מפי זבולון שמע אבנר דברים חדשים אשר לא פלל להם בראשונה. הוא ספר לו על הפורעניות הגדולות המתרגשות ובאות על עמו בגולה, על אכזריות נוגשיהם ועל העלבון הקשה שהם מעליבים אותו, בהבדילם אותו לרעה מכל אדם. חֻקה אחת להם וחקה אחרת לכל האנשים בלעדם. אבנר שמע ויתמרמר וידו היתה מתכוצת לאגרוף. ועוד ספר לו זבולון על הצעירים החדשים אשר קמו מתוך הגולה ולבותיהם מלאות שנאה ונקמה למעליביהם ורוצציהם. וכי נפשותם גחלים תלהטנה מאהבה ומגעגועים לארצם העתיקה, ולהשליך את נפשותיהם מנגד הם נכונים בעד כבוד עמם, ושאיפת קדש אחת להם – להקים את הריסות ארצנו, ושבה ופרחה, ושב ופרח בה העם וחי בה חיים חדשים, חיים שאין בהם חרפת צר ועלבון אויב…

אבנר שומע ונפשו מתעוררת כמו מתרדמה כבדה, ולבו מתמלא רגשות קדש: הן לא לחנם נשפכו דמי אביו, ולא לחנם סבלו את אשר סבלו. טוב המות בארץ המולדת מחיי קלון ועבדות בנכר…

ויתמכר אבנר בכל נפשו לחברו ויגל לפניו את כל סתרי לבבו. וגם את סודו הכמוס, את סוד חמדן, אשר לא גלה לשום איש, גלה לו, ויקחו דברי אבנר שבי את לב זבולון ובהתפעלות שמע את כל הדברים שספר לו על שבתו בין הדרוז בהרי הלבנון.

וכשהלך אבנר אל ההרים לראות את חמדן, לקח עמו גם את חברו, את זבולון, אחרי אשר הפציר בו בחזקה להראות לו את ההרים ואת חמדן. אך ראה חמדן את האיש הזר אשר בא עם אבנר, ויתכרכמו פניו ורוחו הטובה לא היתה עליו. אבנר הציג לפניו בעליצות נפש את חברו, והוא רק נהם דבר מה מבין שפתיו וידום. וכל אותו הליל שתק חמדן שתיקה קשה. ויחר לאבנר עד מאד, על אשר הכעיס את אחיו ויבקש לפיסו בדברים טובים ורכים, ויתרפק עליו באהבה, אך לא עלה הדבר בידו. ולפני עלות השחר, כשנפרדו האחים, לחש חמדן בתרעומת:

– חללת את שבועתך…

ועוד בטרם אשר הספיק אבנר לענות דבר, דחק חמדן את סוסתו ויעלם בין ההרים.

לתקופת השנה, כשבא אבנר אל ההרים, חכה עד בוש, וחמדן לא בא.

ובלב כבד שב אבנר הביתה.


ו    🔗

ביום שבת אחד ישבו אבנר וזבולון על הגבעה אשר מסביב למושבה, ויתענגו בלי אומר ודברים על מראה הטבע. ולא יכלו לגרוע עין מן החרמון, מן הלבנון ומן העמק. בעיניו השחורות של אבנר שכנה מחשבה עמוקה מהולה בצער.

ועיניו התכולות של זבולון תעו במרחק מן ההרים וחלמו את חלומן הנצחי.

פתאום התעורר ויפן אל חברו ויאמר:

– אבנר…

אבנר נשא אליו את עיניו.

– המחרשה, הגורן ועדר הכבשים – אמר זבולון, – אתה מוצא בהם ספוק לנפשך?

אבנר הביט אל חברו מבט תָּמֵהַ: מעולם לא שאל את עצמו שאלה כזאת, ובכל זאת נדמה לו באותו הרגע, כי שאלה זו מנקרת זה כבר במוחו וכאלו גנובה היא מאתו…

– לא, זבולון,,,

– גם אנכי, אבנר.

שני החברים נשתתקו וישבו שקועים בהרהוריהם.

– אבנר… אנכי חושב זה כבר… אבנר, אתה שומע לי?…

– כן, זבולון…

– אנכי חושב: מדוע אין חלק לנו בלילה?… החשבת בזה, אבנר? רק הימים לנו והלילות להם, רק להם… בלילות כלנו ישנים. בכל המושבות הכל ישנים… ערים רק הם…

– צדקת, זבולון – לחש אבנר: – אנחנו מפקידים בידיהם את עצמנו ואת כל אשר לנו.

– אנחנו לא נדע את יפי הלילה וקסמיו – אמר זבולון: לא נדע את סכנתו ונצחונו… אנחנו ישנים… דמנו נרדם… אין בטחון בשֵׁנה. ישֵׁנים תמיד רק החלשים… עיני אבנר נפקחו לרוחה. הוא הביט אל חברו מבט של התפעלות: הרי אלו היו מחשבותיו ורגשותיו כל הימים והוא לא ידע להביע אותם בדברים…

– זבולון, מה צדקת!

– אבנר… אבנר, זה כבר חפצתי להציע לך דבר מה, ולא החלטתי… נעזוב את המחרשה ואת העדר… והיינו לשומרי המושבות בלילות… את העבודה בשדה תמסור לפועל חרוץ… אבנר, כל האכרים יעבדו ביום ואנחנו נשמור עליהם בלילות… בידינו יפקידו אחינו את עצמם, את רכושם, את כל אשר להם, ולא בידי זר… עיני10 אבנר הבריקו ברק של שמחה ואושר. ככה ישמח האיש אשר מצא פתאום את הבטוי הנכון למחשבה אשר העיקה זה כבר על מוחו והטרידה את מנוחתו. הוא לא הסיר אף רגע את מבטו המלא התרגשות מעל חברו…

– אבנר, בלילה, בלילה כשכל אחינו יהיו נמים את11 שנתם, אנחנו נהיה ערים… האהבת את הליל?… עת כל צל של אילן כמו קושר עליך קשר… כל אבן וכל שיח אורבים לך… והסביבה מלאה חשד ומאות עינים מצפות אליך ומאות אזנים שומעות לך ודממת מות מעיקה עליך… האהבת? ואנחנו נרכב על סוסינו, רובינו בידינו, שוחקים לכל פחד וחרדה. כמה יפה הלילה!

– זבולון – קרא אבנר ויקפוץ ממקומו – תן לי את ידך!

זבולון קפץ אף הוא ויושט את ידו לחברו.

– זבולון, נשבע נא היום שבועת אחים: אחים נהיה לחיים ולמות!

– נשבע, אבנר!

– זבולון, יהי החרמון עד בינינו: שומרים־אחים נהיה מן היום הזה והלאה… רק המות יפריד בינינו, רק המות יפיל את כלי־זיננו מידינו!…

– אמן!…

שני החברים נשקו זה לזה.

– זבולון, הזוכר אתה את דברי חמדן, אשר ספרתי לך?…

– על הדם?…

– כן…

– דבריו צדקו… אבל לא רק בדם – כי אם גם בזעת העובד. בשני אלה תגאל הארץ. ובמקום שזעת העובד ודם הלוחם מתערבים, מי יעמד בפניהם?…


ז    🔗

אבנר וזבולון ישבו בשערי ירדניה עם שקיעת החמה, וישמעו את זרמו הלוחש של הירדן. זבולון ספר דבר מה באזני חברו וזה שמע בתשומת לב מיוחדה.

– בטוח אתה, שהראש שלהם דרוזי?…

– כל ‘הלשונות’ מעידות על זה, חקרתי ודרשתי הרבה…

– ואי מכם לא ראה אותו?

– לא. חבורתו מסודרה היטב, אין איש מהם יוצא ביום ואין איש יודע את מחבואם…

– האם הלכתם מסביב להרי גלבוע?

– הלכנו.

– לא יאומן שדרוזי יבוא הנה. הם אינם עוזבים את הריהם, ומי שעוזב, הולך מזרחה.

– הוא מתכון ביחוד אלינו, אל מושבותינו. אינו נוגע בכפרים. ואולי בא בכונה לשם זה?…

– הלא בחרמוניה השלמנו עם הדרוז, ומאז אין איש מהם נוגע בנו לרעה. נפלא הדבר…

– כן נפלא…

– ואתם חוששים להתנפלות מזוינת על גדעוניה?…

– כן. חוצפתם נעשית מיום ליום יותר גדולה. הם משתמשים בהתרגזותם של פלחי12 ההרים על דבר האדמה, שלקחה מהם גדעוניה ומגרים אותם בנו. אויבים לנו עתה מימין ומשמאל. אתמול גזלו פלחי ההרים בקר מן העדר בעצם היום, ורק אחרי תגרה חזקה הוצאנום מידם.

– מעשים כאלה וכאלה קרו בכל המושבות בימים הראשונים לשמירתנו… השכחת את הגנבות בירדניה, בתבוריה, במשמר ובמצפה?… עד אשר נפל פחדנו עליהם…

– כן… אבל לו ראית את חוצפתם ועזותם…. ולו שמעת את דבריהם… רק יד נוקם ונוטר בדבר.

עוד הם מדברים ועינו החדה של אבנר בחנה על פני האופק עמוד של אבק ההולך ומתנשא על פני הדרך.

– זבולון, רוכב אני רואה בדרך הבאה מגדעוניה…

זבולון התעורר וישא את עיניו כלפי מערב־דרום.

– אמנם כן… הרוכב דוהר… לבי מנבא לי שבשורה רעה בפיו… כי כן נדברנו אתמול בעת המועצה: אם יהיה סמן רע, יודיעו לנו.

שניהם קמו ויכנסו אל החצר הקרובה אשר בקצה המושבה. ובעוד רגעי מספר יצאו רוכבים על סוסיהם ורוביהם בידיהם. הרוכב אשר ראוהו מרחוק, התקרב אליהם ויעצור את סוסתו המכֻסה כלה קצף לבן…

– שלום לכם, גבורי החיל!

– שלום, שלום לקרוב ולרחוק!

– ולנו אין שלום…

– מה הבשורה אשר בפיך?

– בעצם היום התנפלו קבוצת רוכבים על הפועלים אשר בשדות גדעוניה ויגרשום מן השדה…

– ואתם?…

– עד אשר באו מן המושבה נמלטו הרוכבים אל ההרים…

– ולא דלקתם אחריהם?

– דלקנו ולא השגנו איש…

אבנר שם מבט של נזיפה ברוכב וזה הוריד את עיניו למטה.

– ואתמול שמעו אחדים מן הפועלים מפי עוברי דרך, כי באחד הלילות הקרובים יתנפלו על גדעוניה ויעשו בה כלה…

– “כלה יעשו בה… נו, נו!” עוד נראה איך יפול דבר – קרא אבנר בהתרגשות ויפן אל זבולון:

– זבולון, אנכי הולך הלילה לגדעוניה… ואתה לך למצפה ושמרת הלילה בשבע עינים את הגורן… עוד כל התבואה בגורן…

– לא, אבנר, כי עמך אלך!

– חלילה לך! מצפה צריכה הלילה לשמירה מעולה… ואנכי – סוסתי ורובי עמדי! ומדי דברו העיף מבט של חבה על סוסתו וידפוק בה. היא נעקרה ממקומה, קפצה ובעוד רגע נעלמה בתוך העמוד של אבק אשר התרומם על הדרך. זבולון עמד רגעים אחדים תפוש במחשבותיו, אחרי כן הניע בראשו, כאלו מתוך הסכמה למחשבה שנולדה במחו ויט את סוסו הצדה לעֵבר פני מצפה.

הרוכב מגדעוניה מהר בעקבות אבנר.


ח    🔗

חשך כסה את שדות גדעוניה, אשר לרגלי הרי הגלבע, כשהגיעו אבנר ובן לויתו אל הגבול. צורות ההרים התבלטו מתוך החשך ונדמה שאיזה צללים־רוחות לוחשים על אזני הרוכבים השנים לחש של חשד, כאלו בקשו לגלות להם טפח מהסודות ההולכים ומתרקמים באפלה. ואבנר ידע: צלעות ההרים, הרי גלבע המקוללים, מקום מוכן לפורעניות הם מאז ומקדם. מרחוק נראו לאבנר אורות המושבה הנוצצים במנוחה, וידע: כל דבר אסון לא קרה לה. ויקל לו. פתאום עצר את סוסתו ויתן אות לחברו לעשות כמוהו, אזנו החדה הבחינה בתוך דממת הליל איזו תנועה קלה. וגם סוסתו זקפה את אזניה הקטנות ותניע לאט, לאט בראשיהן החדים. אבנר השח את ראשו על צוארה של הסוסה ויחגור את כל כח ראיתו להבחין דבר במרחב. עינו לא ראתה כל דבר, אבל אזנו תפסה ברור: שאון קל של פרסות סוסים על אדמת הטְרָשִׁים13 אשר לרגלי ההרים.

“יוצאים ממחבואם”… לחש אבנר לנפשו.

הוא ירד לאטו מעל סוסתו וישתטח מלא קומתו ארצה. שוב שלח את מבטו כלפי ההרים. העין לא תפסה כל דבר, אבל האזן לא חדלה משמע.

ויתרומם ויגש אל חברו ויאמר לו בלחש:

– להקת רוכבים אנכי שומע לרגלי ההרים. סִמן רע הוא. לא דרך המלך שמה ולא מרעה. והרוכבים פניהם לצד גדעוניה. שמע את אשר אנכי אומר לך: לך את המושבה. וזאת תעשו: כל גבר חרבו על ירכו ורובהו על שכמו. את כל האורות תכבו, – ואמרו ישנים אתם. ויצאתם מאחורי הבתים וחכיתם דום ורק אם יתקרבו אליכם כמטחוי החֵץ, ויריתם כלכם פעם אחת. תתכונו אל רגלי הסוסים ולרגלי הרוכבים. הזהרו מן הנפש, ואל תתרחקו מן הבתים, פן שמו אורב לנו מן הצד השני, והיה כי תתרחקו ויהיו לכם אויביכם מפנים ומאחור.

– ואתה?…

– אנכי אשאר בזה, אתחקה על עקבותיהם. ואם אראה כי טרם התכוננתם ועצרתי בהם בזה עד כי תתכוננו.

– לבדך!…

– אַל דברים! אל המושבה. וכי תשמעו יריות פה, אל תמושו ממקומכם כל עוד לא תהיו נכונים. בקרנות הבתים תאחזו ואל תצאו. אתם תראו אותם והם לא יראוכם.

ומדי דברו הוציא שקים מן השקים שעל סוסתו, ויקשר בהם את רגלי סוסתו של חברו לבל ישמע קול שעטתה.

החשך בלע את הרוכב. אבנר נשם נשימה עמוקה, כמו רָוח לו. הוא העביר בידו על חלקת צוארה של סוסתו, כאלו זרזה לעמוד לימינו בעת צרה והיא העמידה בו את עיניה הגדולות והעגולות המלאות מסירות אין קץ. את רגליה אין אבנר צריך לקשור בשקים: היא יודעת את הלכות הליל. כחתול תתגנב ללכת ושעטתה לא תשמע. אבנר אהבה על זה כפלים.

לבו של אבנר פחד ורחב. הוא ידע שהפעם מתרחש מסביבו דבר אשר יעמידהו בנסיון. היעמוד?… עינו בחנה בחשכה, במרחק של ערך מאה צעדים, עץ. וירכב ויט לאט את סוסתו כלפי העץ. ויעמוד מאחוריו ופניו אל ההרים.

“אם יהרגו את הסוסה – אתבצר על העץ”.

מחשבתו נפסקה. השעטות נעשו ברורות יותר ועינו כבר התחילה להבחין במרחק את צללי הרוכבים…

“האמנם?… לא חשבתי, שהם כה קרובים…”

אבנר וסוסתו הפסיקו את נשימתם. הוא השח את ראשו ויבט. כן. אלה הם צללי הרוכבים, ההולכים ומתקרבים. ידו הסירה את הרובה מעל שכמו ויבחינהו רגע בעיניו ויכוננהו מול הרוכבים…

הרוכבים הגיעו עד לעומת העץ. מבטו של אבנר פנה כלפי המושבה. האורות נוצצו כבתחלה.

“טרם התכוננו…”

לחצה דאגה את מחו.

“לעצרם”… צוה עליו איזה קול מפנים נפשו. ויתן אות ליושבי המושבה כי יתכוננו.

– אוּ – אוּ! צעקו הרוכבים בהפתעה ויעמדו.

– לנו או ל’יהוד'?…14

– הטו הצדה, או כי יפגע בכם חצי!

עוד טרם גמר אבנר את דבריו וחץ שרק, חצה את האויר ויתקע בין ענפי העץ15, ובו ברגע עף חצו של אבנר ויפגע ברגליה של אחת הסוסות ותהמה מכאב ותתרומם ותפיל את רוכבה ארצה…

– רובהו של חַמְדָן! בוגד!… קרא פתאום קול של הפתעה מבין הרוכבים ויקפוץ למול אבנר.

“היכן שמעתי את הקול הזה”?…

וידפוק אבנר בסוסתו ויצא לקראת אויבו. שני הרוכבים התנגשו זה בזה.

זוג עינים שחורות ומלאות שנאה ובוז נתקעו בפני אבנר.

– אַ!… אתה!…

חרבו השלופה של הרוכב התנוססה על ראש אבנר…

– עבד־אללה!… – מחצה מחשבת־חץ את מח אבנר. אש הוצתה בדמו, ויור ישר אל לב הרוכב. אש הבריקה ותאר את פני הרוכב שֶעֻווּ. הוא לא הוציא אף קול צעקה מפיו ויפול מלא קומתו, כמשא כבד, מעל סוסתו ארצה. הרוכבים צעקו צעקה של בהלה ויתנפלו על אבנר. ובאותו רגע נשמעו יריות תכופות מעבר ההרים וקריאות:

– הננו!,,,

אלה היו זבולון וחבריו.


ט    🔗

לסוף שבוע ימים בא רוכב אל ירדניה ודברים בפיו אל אבנר מאת חמדן:

– אל תירא. ומנקמת משפחתו של עבד־אַללה אל תֵּחת; אחיך וגואל דמך חי.


  1. שבט היושב בהרי הלבנון ולרגלי החרמון.  ↩

  2. שבט היושב בסביבת צור וצידון ועל הרי נפתלי.  ↩

  3. כובע.  ↩

  4. מעין מטפחת.  ↩

  5. במקור “אולי” – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור “ממעקי” – הערת פב"י.  ↩

  7. מַרְטין – רובה צבא.  ↩

  8. במקור “תרם” – הערת פב"י.  ↩

  9. במקור “ומזויונים” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור “עינו” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור “עת” – הערת פב"י.  ↩

  12. עובדי האדמה.  ↩

  13. אדמת סלעים.  ↩

  14. ליהודים.  ↩

  15. במקור “העף” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!