א    🔗

את זמירה אהבו כל הבחורים במושבתנו, החל מבני גילה, בני חמש־עשרה, וכלה בגדולים, ואף – בנשואים. רק אנכי וחברי יהושע לא אהבנו את זמירה. שנינו היינו בני שבע־עשרה, שנינו באנו לפני שנתים מחוץ־לארץ, ושנינו עבדנו שנה אחת במושבה שביהודה וזו השנה השנה – “בבַחַר” אשר לפקידות, בפסגה הגלילית. ולא עוד אלא שגם ראה לא ראינו את זמירה. ורק שומעים היינו את הבחורים מתלחשים כל היום: זמירה, זמירה… ולא השגחנו בזה… בגן של המושבה לא טילנו, אל הנשפים של האכרים לא הלכנו ואף לא אל החתונות. וגם אל בית־הספר, אשר בו למדה זמירה במחלקה האחרונה, לא באנו. מה לנו ולזמירה זו, אשר הבחורים קלי־הדעת מתלחשים עליה, כי נלך לבקש אותה? אנחנו עמוסים היינו כמה וכמה חובות, חובות רבי הערך ביותר. כלום לא לטובתו ולהצלתו של כל העם, הנדח והנדכא בגלותו, עמלנו? כלום לא דאגת כל הלאום כולו היתה עלינו – דאגת תחיתו? וכלום לא בכית השכינה, השרויה בצער, היתה מנסרת באזנינו כל הימים, עד אשר עקרתנו מתוך תחום מולדתנו והרחיקה אותנו מבית אבותינו והביאתנו אל ה“בחר” ונתנה מעדרים בידינו? ואיך נשים לב לאיזו זמירה?…

אמנם צריך אני להודות בלחישה ולמסור מפה לאוזן: במושבה שביהודה, אשר שם עבדנו קודם, היתה נערה אחת. ולאותה נערה שתי עינים גדולות, גדולות וכחולות. ואותן העינים הכחולות, כשהן מביטות אליך, נדמה לך, כאילו שואלות הן מעמך דבר וכאילו משתוממות הן לאיזה דבר שבך. וכשאתה מפנה את מבטך מהן, לבך נוקפך: מה שואלות מעמך העינים הללו ועל מה הן משתוממות?… ובאותה הנערה שביהודה הגיתי גם בגליל ואת עיניה הכחולות ראיתי גם בחלום. ועל כן הייתי מתיחס במנוחת־נפש גמורה אל דברי־הלחש, שהתלחשו הבחורים בזמירה, וגם אל זמירה עצמה.

ועוד דבר עלי להגיד – אם ודוי הוא זה, יהא ודוי גמור: – רק כדי לשבר את האוזן הייתי אומר בפני הבחורים, שלא ראינו את זמירה ואין אנו מבקשים לראותה. בנוגע אלי, לא היה בזה אף קורטוב של אמת. אנכי ראיתי את זמירה, – ופעמים אחדות ראיתיה. ופעם אחת – אני בוש בושת גנב להודות על זה – עמדתי שעה ארוכה מאחורי הגדר של בית־הספר, עומד ומצפה לצלצול הפעמון של צהרים בכונה תחילה לראות את זמירה… ואותו יום יום־גשם היה, יום שאני בטל ממלאכתי – וארטב עד עור בשרי.

כי מה היה עלי לעשות – ולחש הבחורים על זמירה עמד כל היום באזני, והימים הם ימי־הנוער, והעינים הכחולות אשר ביהודה רחוקות הן?…

אבל בעד חברי, בעד יהושע, ערב אנכי, כי לא ראה את זמירה אף פעם ולא בקש לראותה. והדבר היחיד והמיוחד, שהיה מונע אותו מלראותה, היו מחשבותיו הגדולות, שאחריהן הלך לבו כל הימים. אילו ראיתם רק פעם אחת את פניו החורים והשפויים של חברי יהושע ואת עיניו הכחולות והעמוקות, החולמות תמיד, המלאות יגון־עולמים; אילו ראיתם אותו יושב בערב, בין השמשות, בזוית חדרנו הקטן, ומבטו העמוק נעוץ במרחק, ועל מצחו הלבן מרחפת השכינה, ופניו החורים מביעים געגועים עזים אל אותה השכינה ואל היופי שבה ואל האור שבה; ואילו שמעתם אותו פעם אחת, כשהוא מספר בערבים, מספר בלחש על העול הנורא, שעשה עמנו רבונו של עולם, בהגלותו אותנו מארצנו, ועל העלבון הגדול שעלבנו, בהרחיקו אותנו מעל אדמתנו – אילו ראיתם אותו, אילו שמעתם את דבריו רק פעם אחת, אף אתם כמוני הייתם ערבים בעדו, כי הוא לא ראה את זמירה וגם לא בקש לראותה.

הוא לא ראה אותה עד… את זה אספר להלן.

 

ב    🔗

הידעתם את ארצנו בימות החורף, בתקופת שבט או אדר, בימים אלה, שכולה טובלת ורוחצת בגשמים וכולה מלאה טחבו של האויר הקריר; בימים אלו, שכולה עוטפת ירק חי ורענן, פרחי־חמד לאין מספר ושושנות לאין קץ: בימים אלו, שהכל צומח בה, פורח, חי וגדל מיום ליום; בימים אלו, שמן הבוקר ועד הערב רכה השמש ומעונגה ונאה, וקרניה חודרות אליכם בכונה לרפא את גופכם ונשמתכם והאנשים כאילו נעשים פתוחים לפני השמש, ונמשכים הם אליה ומתרפקים עליה ומתפנקים לפניה; ומזיוה אתם מקבלים זיוכם, ומאורה אתם מקבלים אורכם; וסר מעליכם צל של דאגה וסר מעליכם צל של יסורים; וקל לכם, וטוב לכם, ונעים לכם, ותקוות ושאיפות נולדות בלבכם, אשר לא ידעתם מעודכם…

הידעתם את ארצנו בימים האלה?

אנחנו – אנכי וחברי יהושע – ידענוה ואהבנוה. כמה גדולה היתה אהבתנו לארץ! ובימים האלה גדלה גם האהבה אשר אהבנו איש את רעהו. איך לא נאהב – וכל העולם כולו מלא אהבה וחנינה וחסד?

ובימים ההם, כשהיה נשמע מן המושבה קול צלצול הפעמון לפנות ערב, הקורא לחופש – מה נעים היה אז קול צלצולו! אנחנו לא היינו ממהרים ככל הפועלים אל המושבה. לא, נוטים היינו הצדה. היינו הולכים ושותקים עד אשר באנו לגבעה אחת. אותה הגבעה פונה אל העמק, המשתרע עד הים. ועל אותה הגבעה היו שני גלי אבנים גדולים. ועל אחד הגלים היינו יושבים שנינו. יושבים וצופים. לנגד עינינו מתגלה הים. רחב הוא, רחב ושקט, שקוף וכחול, כעיני הנערה אשר ביהודה. וכחולים ושקופים אף השמים מלמעלה, השקטים והטהורים. אף עב קלה אינה מפריעה את שקט טהרתם. והשמש כבר ירדה מטה, מטה. עוד מעט ותגע בים ובו תטבול ותטבע. ובטרם אשר תטבע, היא שולחת את ברכתה האחרונה להארץ. והקרנים, העושות שליחותה ונושאות את ברכתה בכנפיהן, בוקעות להן שביל של זהר בלב הים ועד החוף יגיעו.

על גל האבנים היינו יושבים שנינו, יושבים ומסתכלים בים, עד אשר תשקע השמש ותאסוף את קרניה האחרונות, עד אשר ישתפכו השמים והים ויתאחדו לגוף אחד מזהיר, – עד שיכסו עלינו צללי הערב. כל אותה השעה היינו יושבים ושותקים – כדי שלא להפריע את קדושת היופי, החופפת עלינו. כל חושינו היו מצטמצמים ונעשים חוש אחד – חוש הראיה. וכשצללי חושך היו מכסים עלינו ויחד עם קרן האור האחרונה גוע ומת גם הקול האחרון מן הקולות המתהלכים בארץ, ודממת מות עטפה את כל הסביבה, היה מגיע ונשמע לאזנינו קול המיתו השקטה של הים. ואל לחש זה של הים היינו מחכים בלב עורג – לחש זה, שאלפי לשונות של קסם נשמעות מתוכו.

לראות את הים של ארצנו עם שקיעת החמה, לשמוע את לחש המיתו עם צללי החושך הראשונים. – הידעתם עונג גדול מזה? אנחנו – אנכי וחברי יהושע – לא ידענו עונג גדול מזה.

 

ג    🔗

ויהי היום, ואנו יושבים שנינו, כדרכנו כל הימים, על גל האבנים, אשר על ראש הגבעה, ומסתכלים בים, בעודנו מלא זוהר, זוהר קרניה האחרונות של השמש. פתאם עלה באזנינו קול המולה. המולת אבנים קטנות, המתגלגלות ונופלות מן הגבעה למטה. ואחרי רעש האבנים – קול רעש של רגלים ממהרות לרוץ. ועוד קול אחד שמענו – קול צחוק, צחוק נערה, המצלצל כפעמוני כסף.

שנינו הפכנו בבת־אחת את פנינו לעבר הצחוק. לנגד עינינו עמדה נערה כבת שש־עשרה. עוד שמלתה קצרה ואינה מגיע עד קרסוליה. דקה היא וזקופה. מגבעת־תבן רחבה מכסה את ראשה, ומתחת למגבעת מתפרצים תלתלים שחורים, שחורים כעורב. הפנים סגלגלים, שחרחרים ועולם מלא של חן שפוך עליהם. ושתי עינים גדולות ושחורות ונוצצות מביטות אלינו מתוך סקרנות גלויה. ככה מביטים בני־אדם אל בריה משונה שאינה מן הישוב, המפחידה אותם ומושכת את לבם כאחד. נדמה לי, שעל שפתי הנערה קפא הצחוק, אשר זה עתה שמענו את צלצולו.

ככה עברו עלינו רגעים אחדים: אנחנו יושבים ומסתכלים בה, והיא עומדת ומסתכלת בנו. פתאם – ואותו הצחוק אשר קפא נגלה שוב על שפתיה. ושוב החריש את אזנינו צלצול של פעמוני כסף. ומתוך העינים השחורות והנוצצות נתְּזו ניצוצות, ניצוצות־אש, ונזרקו רסיסים, רסיסי צחוק. ושוב – המולת אבנים, המתגלגלות ונופלות. הנערה הפכה את פניה ורצה אל פני המושבה, רצה וצוחקת, והד הרים עונה לעומתה.

עיני חברי הביטו אלי מתוך שאלה. בלי דברים שאלוני עיניו: מי היא?

– זמירה.

– היא?

כן. זאת היתה היא. מן הרגע הראשון הכרתיה.

 

ד    🔗

לא יאומן כי יסופר. וגם אנכי לא האמנתי למשמע אזני. לא האמנתי כי פי חברי יהושע הוא המדבר אלי:

– אם רצונך בכך, נלך מחר אל החתונה. הלא החתן בקשנו מאד. כדאי לנו לראות פעם אחת חתונה במושבה.

ובשמעי דברים אלו מפי חברי, דפק בי לבי. כי צריך אני להודות על האמת: אנכי, כשאני לעצמי, משכני לבי זה כבר גם אל גן הטיול, גם אל הנשפים – וגם אל החתונות. מה לי לשקר? אהבתי צעירים וצעירות. אהבתי לבוא בין צעירים וצעירות ולראות את פניהן הנלהבים של אלה האחרונות. גם להתלבש יפה אהבתי. אבל לא העזתי לגלות את הרהורי לבי בפני חברי. חברי זה לבו לא הלך כלל אחרי הבלי־העולם ואחרי חיי־השעה; הוא היה שקוע כולו רק בענינים של חיי־עולם. ואנכי מה כבדתי ומה הערצתי את חברי. אדיר חפצי היה, כי חברי יחשוב גם אותי לאדם מיושב כמוהו.

וכשהיו חברינו ל“בחר” מציעים לנו ללכת עמהם לאיזה נשף־חשק היה לבי נוקפני: למה לא אלך גם אני? אבל בעודני מהרהר הרהורים אלו, שמעתי את קול חברי:

– אין לבנו הולך אחרי הבלי נשפיכם…

ובתוך “לבנו” זו הלא נכלל גם לבי העלוב, ואיך יכולתי לבלי העמיד פנים רצינים כפני חברי ולא לבטל בִטול גמור את הצעת חברינו כמוהו?

והימים ההם היו טובים מאלה. אז לא שטמו עוד הפועלים את האכרים והאכרים את הפועלים. אז חיו כלם בשלום ובנחת. הפועלים היו לוקחים להם מבנותיהם של האכרים לנשים ויהיו לאכרים גם הם. וגם תמיכה חדשית היו מקבלים כחותניהם ויחיו בנעימים. ולא עבר אז חדש ימים בלא חתונה. ואחרי החתונה היה הזוג החדש עורך נשף־לקרואים. ואל הנשפים ואל החתונות נקראנו גם אנחנו, הפועלים.

כן. הימים ההם היו טובים מאלה; אבל אנחנו, אנכי וחברי יהושע, לא הלכנו אל הנשפים.

ובערב כזה, ערב של נשף, היה חברי יהושע רואה, כנראה, בצערי ומתכון למלא לי את אשר החסרתי את נפשי בגללו. בערב כזה היינו יוצאים מאחרי המושבה ויושבים שעה ארוכה באיזה מקום נסתר בין הכרמים. יושבים גלמודים בתוך הסביבה המלאה ערבוביה של אור וחושך. וגם כשחשך עלינו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לא שבנו אל המושבה, המלאה אור, המלאה קול נגינה של כנור, קול זה, המגיע לאזני ומעורר בלבי געגועים עזים ועריגה נעלמה. ואז מתחיל חברי לספר; בקול נמוך ונעים, היוצא מן הלב, הוא מספר. על הרהורי לבו, על מחשבותיו הוא מספר. וכמה ידע חברי לספר; מה נהדרים היו ספוריו! על התקוות הבאות ספר, על תחית האומה חלם, על תחית הארץ, על התנערותה משוממותה לחיים חדשים. וזכרונות מימי עבָרו ספר, מימי החדר, מימי הישיבה. אנכי לא ידעתי בימי ילדותי לא “חדר” ולא “ישיבה”. נתחנכתי בתוך ספֵירה אחרת. אבל כמו חיים ראיתי לנגד עיני את חדרו ואת בית־ישיבתו של חברי. את חבריו, את מלמדיו ואת ראש־הישיבה, אשר אהב כל־כך. וכשחברי מספר אני שוכח עולם ומלואו, שומע בלב דופק, כולי התרכזות, כולי הקשבה… ומה לי אז לחתונה, מה לי ולפני צעירות נלהבים, מה לי ולכנור? את כל הנשפים ואת כל הצעירות אני שוכח אז. ואת כל עולמי אני מסיח מלבי. טובים לי ספּורי חברי ממאות צעירות ומאלפי כנורות. וקולו הולך וזורם לאט־לאט, כמעין מים שקט. ויש שאין אני שומע את דבריו ורק את קול דבריו אנכי שומע, והיה קולו באזני כמנגינה נעימה ונפלאה. ואז מתעוררים גם בלבי זכרונות, זכרונות ילדותי. זוכר אנכי את אמי הטובה, אשר אהבתני כל־כך, את הכפר, אשר בו גודלתי, את השדות הרחבים, הרחבים לאין קץ, את הנחל הזוחל ומְפַכֶה מאחורי ביתנו, שם במורד הכפר, שאת המיתו הייתי שומע בלילות, ואת קרקור הצפרדעים…

והלב מתמלא געגועים. אין אלו אותם הגעגועים, שעורר בי קודם לכן הכנור המנגן. וחברי מוסיף לספר. עד חצות הלילה היה מספר…

 

ה    🔗

את הצעת חברי קבלתי, כמובן בנפש שמחה. וביום השני בבקר, כשהגיע לנו בחדרנו קול צלצול הפעמון, הקורא לעבודה, אמרתי ברגש של לב שוקט:

– היום לא נלך לעבודה.

– למה? – שאלני חברי בתמיה.

– הלא נלך היום אל החתונה?

– אל החתונה הלך, אבל יום של עבודה אין לבטל.

– כן, אין לבטל.

הסכמתי לחברי כאילו כפאני שד. ונקח את מעדרינו ונצא השדה. אבל בלבי לא הסכמתי לחברי. והיטב חרה לי. על מנוחת נפשו חרה לי. מנין לו מנוחת־נפש זו?

עד הצהרים עבדתי בזריזות יתירה. גם חברי התפלא עלי. מתוך כעס עבדתי. כעסתי בחברי. והוא הוסיף לעבוד במנוחה ובתנועות מתונות, כדרכו כל הימים. בצהרים הבטתי אליו מתוך צפיה: אולי יציע לבטל חצי יום? אבל הוא לא הציע ואנכי לא חפצתי להתחיל בדבר. ואחרי הצהרים נעשתה עבודתי קשה עלי ביותר. אם מפני שעיפתי מזריזותי היתרה קודם לכן, ואם מפני ש“החתונה” כבר משמשה ובאה ונדמה לי, ששומע אני את קול הכנור. מפגר הייתי בנירי, ודבר זה לא קרה לי אף פּעם אחת מיום היותי לפועל. לשוא התאמצתי וזרזתי את עצמי. ותהי רק זאת נחמתי: גם פני חברי היו עיפים ואף בפניו הכרתי סִמנים של אי־סבלנות… ואביט בתרעומות אל הפועל העומד מאחורי ומדביר את נירו בנירי וכאלו אמרתי לו: כלום אינך רואה, בן־אדם, שאין נפשנו, נפשי ונפש חברי יהושע, היום אל ה“בַחַר”?

ושעות העבודה נמשכות בלי קץ ובלי גבול. אין השמש זזה כלל ממקומה!

דין־דין־דין! נשמע סוף־סוף צלצולו של פעמון־הערב. דבר בעתו היה לי צלצול זה. וגם בפני חברי נראו סִמנים של רצון, ומתוך הנאה יתרה השליך את מעדרו מידו ויצא מן ה“בחר”. באנו אל מעוננו, רחצנו, אכלנו.

– הנלך?

– עוד נספיק. השעה עדין מוקדמת.

ושוב חרה לי. למה יעשה חברי את עצמו, כאלו נפשו שוקטת? הלא הוא הראשון, אשר הציע ללכת אל החתונה, הלא מתוך קולו אני שומע נעימה דקה של צפיה וחרדה? ולמה ירמני? הגם חברי יהושע יודע לעשות שקר בנפשו?

– הלא צריכים אנו ללבוש מלבושים אחרים? האין זאת? – שאל חברי מתוך גמגום.

– בודאי צריכים אנחנו. הלא חתונה היא זו. לא נאה לנו לבוא בבגדי חול.

שנינו נזדרזנו ושוב רחצנו. מצאנו בתוך ארגזינו בגדי יום־טוב, אשר הבאנו עוד מן הגולה, לבשנו ונלך אל החתונה.

 

ו    🔗

את מועד החופה ואת כל הקדושה של החתונה אחרנו. כשבאנו, כבר התחיל החלק של חול. בבית אבי הכלה ישבו נכבדי האורחים ועסקו באכילה ובשתיה. ובחצר, באהל של קרשים העשוי לדבר, עסקו הצעירים ברִקוד. הבטתי בכעס על חברי: אלו בטלנו רק חצי יום של עבודה… אבל קול הכנור נשמע לי מתוך האוהל – ואשכח כרגע את כעסי ולבי נמשך אחרי הנעשה שם. בעוד רגע נבלענו בין המון הצעירים אשר באוהל.

מראשית בואי אל האוהל התחילו עיני תועות על־פני הנאספים, תועות ומבקשות. הרגשתי, כי גם עיני חברי מבקשות. ידעתי את אשר הוא מבקש. בקשנו – ומצאנו. עיני שנינו ננעצו בבת־אחת בפני זמירה. זמירה עמדה באמצע האוהל בתוך חבורה של בחורים. כל בני החבורה, ואף היא בתוכם, דברו בהתלהבות יתרה. את קול דבריהם לא שמענו, אבל פניהם העידו, כי השיחה מעוררת את לבותיהם. פני הבחורים הביעו התעוררות יתרה ועיניהם נוצצות. בתוך עיניהם של אחדים ראיתי אש זרה, אשר היתה לי כצנינים. מימי לא ראיתי אש זו. היא צחקה לרגעים. רגע פרץ הצחוק מפיה וימלא את כל האהל, ורגע נשתתק. לבושה היתה שמלה לבנה, ארוכה מזו, אשר לבשה בראותנו אותה על הגבעה, ולבנת שמלתה הוסיפה לוית חן לפניה השחרחורים. צבע פניה החום נתכסה אודם קל. נחירי חטמה הדקים רעדו לפעמים רעידה קלה. פיה היה קטן. וכשצחקה – נתגלו שתי שורות של שִנַּים־ספירים, ספירים קטנים ומלוטשים. והעינים גדולות, שחורות. איזה שחור של אופל, של תהום עמוקה הציץ מן העינים האלה. ומלאות היו להבה, שלהבת אש, כשלהבת המדורה בליל־אופל. ולובן העינים היה כחול, כעין תכלת הרקיע. ריסי עיניה ארוכים, ויש שהם יורדים ומכסים על העינים, וגדל אז קסמן שבעתים. תלתלי ראשה התפזרו ונפלו על צוארה, על שכמה. תלתלים קצרים ועבים וכאילו מסולסלים בידי אדם. מהם צנחו כמתגנבים ונפלו על צוארה מלפנים וכסו על לבנת חזה. מודה אני ומתודה: אותה שעה לא ראיתי לנגד עיני אלא את זמירה בלבד, ואשכח את העולם ומלואו, ואשכח גם את העינים הכחולות של הנערה אשר ביהודה… את הכל שכחתי. וכששמעתי את קול חברי המדבר אלי, נדמה לי, כאלו קולו מגיע לאזני מעולם זר ורחוק.

– מה יפה היא זמירה!

פניתי אליו ואדע כרגע, כי גם חברי יהושע לא ראה עכשיו בעולמו אלא את הנערה אשר לפנינו. פתאום נראתה בידה של זמירה מטפחת לבנה, והיא מקופלת וקמוטה באצבעותיה, וכל הבחורים פושטים את ידיהם אליה, אל המטפחת שבידה. זמירה מטַפַּחת על הידים השלוחות אליה, מטפחת וצוחקת. מטפחת ומדברת איזה דברים, הנבלעים בתוך קולותיהם של הבחורים. גם אני, גם חברי לא הבינונו את פשר הדבר אשר ראינו. שמעתי את קול חברי, הבא אלי כאלו מרחוק:

– מה זאת?

קולו היה מלא התעוררות נפשית עמוקה. נראה היה, כאלו לבו התחמץ בקרבו.

לסוף נשתתקו הקולות בתוך החבורה. הבחורים נבדלו מעל זמירה ונסוגו אחור, והיא נשארה לבדה באמצע האוהל. ואז נראתה לנו בכל מלוא־קומתה. גבוהה, דקה, זקופה וכולה מלאה גמישות מיוחדה. שמלתה הצחורה והדקה דבקה אל גופה. ונדמה, כאלו היא ושמלתה היו לבשר אחד. נבלט חזה הצעיר, אשר התרומם לאט, לאט. זמירה הרימה את ידה, ומתוך המטפחת, המקופלת בידה, נראה ארבעה קצוות. וארבע ידים של ארבעה צעירים נמשכו אל הקצוות. ועיניהם של ארבעת הצעירים מלאות אש זרה, והאש אוכלת את זמירה.

– נבָלה! – לחש חברי יהושע.

ובאותו הרגע עצמו נשמע קול מחיאת־כפים. אחד מן הארבעה אחז בידו בימנית את מטפחתה של זמירה בקצה האחד. הוא היה איש כבן שלושים, בעל שפם ארוך וסנטר גלוח ועינים קטנות ונוצצות, שנראות היו כאלו הן טובלות בשמן… זה היה סופר בלשכת הפקידות, בר־נש המדבר צרפתית במבטא פאריזי. כבר פגשתיו פעם ושתים.

 

ז    🔗

הדבר נתברר לנו. פשר המחזה, אשר ראינו, כך היה: הצעירים התעתדו לצאת במחול ידוע, החביב ביותר על יושבי המקום. למנהלי המחול מתמנה זוג אחד, בחור ובתולה. ממילא מובן, כי בת הזוג היתה זמירה: יפה היתה מכל הנערות ומומחית לאותו מחול. כלום חסרים היו אלא בן זוג – וכאן התנגשו האראלים עם המצוקים. ארבעה בחורים נגשו אליה בבת־אחת. ולא נתקררה דעתם עד שעמדו לגורל.

הזוגות הסתדרו והמחול התחיל. על עצם המחול לא עמדתי: סבוך היה יותר מדי, פעם יצאו המרקדים בעִגול, פעם בשורות, פעם נתפזרו לכל העברים ופעם נשתזרו כולם זה בזה ונתאחדו ויהיו לגוף אחד. ושוב עִגול, ושוב שורות, וכך חוזר חלילה, בלי קץ ובלי גבול. ועל כל המרקדים נשמע קולו המפקד של המרקד הראשי, קול מנצח בסגנון פאַריזי מדויק. אבל יותר מכולם לקחה את לבי המרקדת הראשית. ואולי מטעם זה לא עמדתי על עצם המחול, כי רק את פניה ראיתי.

פעמים היו פניה חִוְרִים, ופעמים הוצתה אש בהם ויהיו אדומים. עיניה בערו כל אותה השעה כשני לפידים ולא סרו אף רגע מן הגברים המרקדים; כל תנועה בלתי נאה של המרקד גרמה לה יסורי־נפש ושרטה שרטת של צער בפניה. ובני לויתה – לפי סדר המחול היו כל המרקדים מלוים אותה בזה אחר זה – ידיהם נמשכו אליה בתשוקה גלויה. ידיו של כל מרקד חדש חבקוה. ויש מהם אשר הצטינו ביותר ועל כפיהם נשאוה בעשותם אתה את סבובם. ביחוד הצטינו עוזרי הפקידות, שצלצול דבורם הצרפתי מלא את כל חלל האוהל.

לבי נתכוץ ונתמלא כאב. עוד לא ידעתי כאב כזה מתמול שלשום.

– נְבָלה כזאת! הלא עודנה ילדה… אמר שוב חברי. והפעם השמיע את זאת כמעט בקול רם. אבל לאשרנו נבלע קולו בתוך קולות ההלולא והחנגא, שמלאו את האוהל.

– נלך! – אמר חברי, קם במהירות, כאלו נעקר ממקומו בעל־כרחו. ושם פניו אל הדלת.

גם אנכי קמתי והלכתי אחריו בלי רצון. ובלכתי, הפכתי עוד פעם את ראשי לראות, ופתאום לא האמנתי למראה עיני, כי רואה אני את זה בהקיץ ולא בחלום: זמירה עמדה יחידה במקומה. איזו עלמה אחרת סבבה עם בן־לויתה בין שאר הזוגות, עיניה של זמירה נעוצות בנו ומבטה מלא סקרנות ועיון רב. וכשהרגישה במבטי, נתמלאו עיניה רסיסי צחוק, צחוק פוחז, עליז. דומה היה לאותו הצחוק, אשר ראיתי בעיניה אז, על הגבעה.

עמדנו במבוא האוהל. נכנסו החתן והכלה, שעד עכשיו ישבו עם האורחים בבית. החתן אחז בנו בכל תוקף והחזירנו אל האוהל. סדר המחולות נגמר.

 

ח    🔗

נשארנו בין המחותנים עד אחרי חצות הלילה. החתן קרבנו ביותר. אכלנו עמהם את סעודת הערב. הציגו אותנו לפני אחדים מן ה“צרפתים”, אשר עקמו את פניהם בהודע להם, כי איננו מדברים צרפתית. גם אל זמירה התודענו. ברגע הראשון הביטה אלינו בעינים פקוחות לרוחה ומלאות ענין. וברגע השני נדמה לי, כי שוב בוקע ועולה מעיניה אותו הצחוק הפוחז, אשר כבר ראיתיו פעמים, אלא שהיא מתאמצת לעצור בעדו.

כשהושיט לה חברי יהושע את ידו, נדמה לי, כי ידו רעדה קצת בשעת מעשה. פניו היו חורים ביותר, כשנעץ בה את שתי עיניו החולמות. זמירה לא גרעה עיניה ממנו והביטה ישר לתוך עיניו.

אחרי הסעודה שוב התחילו המחולות. זמירה הציעה להפוך את הסדר: מעכשיו תזמנה הבתולות את הבחורים לרקוד. הצעתה נתקבלה במחיאות־כפים. ואת אשר לא פללתי בא לי: כשישבנו אני וחברי ליד החתן ועסקנו בדברי הישוב, פרצה אלינו זמירה. עמדה כנגד חברי יהושע, השתחותה השתחויה מלאה חן וענוה ואמרה אליו בקול נעים:

– הנני מתכבדת להזמין את אדוני לקאדריל!

פני חברי הסמיקו. ויקם במבוכה ממקומו. מפי פרץ צחוק: חברי היה עם־הארץ גמור בהלכות מחולות.

– איני יודע…

נבוכה גם זמירה. אבל רק רגע אחד עמדה במבוכה. ברגע השני פנתה אלי ואמרה:

– ואדוני?

השתחויתי לה:

– הנני…

כמה תודה רחש לבי אותה שעה לאחותי, אשר עוד בבית אבותי למדתני את הקאדריל כהלכתו! כמה עינים מלאות קנאה וכעס הביטו אז אלי: אנכי, הזר במושבה, עמדתי עם זמירה בשדרה הראשונה! לעומתנו עמד אותו הסופר של הלשכה, הגלוח ובעל השפם המסולסל.

– מדוע אין חברו יודע לרקוד? – שאלתני בת־לויתי.

– לא למד.

– וכבודו יודע וַלס?

– לא!

העמידה בי מבט של תמיה ואמרה מתוך כובד־ראש:

– ילמד וַלס. נעים מאד לרקד וַלס.

הקאדריל שלנו התחיל. מומחה גדול ביותר לא הייתי במלאכתי אשר לפני. בעיני ראיתי את הצחוק של בטול ואת לעג הבוז, אשר רחפו על פני הצרפתי שכנגדי. אבל אין בכך כלום. קרבתה של זמירה אלי כפרה על כל זה. וזמירה כאלו השתדלה בחריצותה היתרה לכסות על כל פשעי במחול. וגם איזו הברה נזרקה מפיה כלפי הצרפתי, והבנתי, כי הברה זו לא לזכותו נאמרה, לפי שפניו נתכסו ענן ועיניו זרקו מבטי זעם עלי.

שוב עמדנו בשורה.

– מדוע אין הוא וחברו באים לטַיל בגן?

– אין רצונו של חברי בכך.

– מדוע?

– מה תועלת בטיול? חברי אינו עוסק אלא בדברים המלאים תועלת.

שתיקה.

– הנשקפת אל הים?

– כן.

– מסתכלים אנו בים ובשקיעת החמה.

– ולמה אתם שותקים? כל זמן שותקים אתם… ופתאם פרץ צחוק מפיה. פרץ והתפורר והתגלגל לכל פנות החדר.

כל המרקדים הפנו את פניהם אלינו. הרגשתי, כי פני הסמיקו.

– אדוני, תורו הגיע! – קרא אלי הצרפתי.

– למה צחקה?

– הדבר מעורר צחוק. שני בני־אדם יושבים ושותקים…

– למה מעורר הוא צחוק?

– על פני הגבעה יפה לרוץ, לרקוד, להתאבק… טוב לרדת מטה ולטפס ולעלות בסלעים, להשליך אבנים אל התהום ולשמוע את קול נפילתם. לא יפה לשבת ולשתוק…

שוב רקדנו וכשעמדנו, שאלה אותי:

– מדוע שניכם מתרחקים מנערות?

פני הסמיקה ושתקתי.

– טפשים.

העמדתי אליה מבט של תמהון.

– יותר טוב לטַיל בחברת נערה מאשר תשבו תמיד בודדים.

כתום המחולות שבנו הביתה.

– אתה רקדת עם זמירה?

– כן.

ולא ידעתי, למה נתכון חברי בשאלתו. הלא ראני רוקד עם זמירה?

– הטוב לרקוד עם זמירה?

– טוב.

ופתאם פרץ צחוק מפי שנינו. שנינו צחקנו לשאלתו ולתשובתי התמימות. צחקנו בתוך הרחוב הישן, הדומם.

– במה דברתם?

מסרתי לו את דבריה. חברי שמע בתשומת לב.

– נערה מוזרה, מושחתה היא בודאי.

 

ט    🔗

כעבור שבועים התחלנו להיות סמוכים על שלחנו של אבי זמירה. הלא פלא הוא זה? המתחיל בדבר היה דוקא חברי יהושע!

צריך אנכי להקדים ולהודיע, כי שנינו, אף־על־פי שנחשבנו לחרוצים בין פועלה פסגה, לא היינו פועלים מבטן ומלידה. בני אבות אמידים היינו שנינו, ואבותינו שלחו לנו למחיתנו כסף מדי חודש בחדשו. אבל עד היום, אשר בו התחלנו לאכול על שלחנו של אבי זמירה, לא נגענו בכסף הזה. חשכנו את כספנו, כדי לקנות בשותפות – כך החלטנו – נחלת שדה באחרית הימים, כשנזקן ולא נוכל עוד לעבוד… אמנם אנכי, כשאני לעצמי, הצעתי לא אחת ולא שתים לקחת לנו ארוחת יום מאת אחד האכרים, כי – מה לי לשקר? – הלחם היבש ודגי־סרדיניה כבר היו לי לזרא, אבל חברי דחני בכל פעם בשתי ידים:

– חלילה לנו! מה נעשה כי נזקן?

ועל־כרחי צריך הייתי להודות, כי הצדק אתו. והנה בבוקר נאה אחד פנה אלי חברי יהושע, כשעיניו הביטו לצדדין, שלא כדרכו, ואמר:

– אולי נקח לנו אכל אצל נ…? קצה נפשי בדגי סרדיניה…

אנכי הסכמתי לו בעליצות נפש. ואיך לא אסכים, אם אותו נ… אינו אלא אביה של זמירה? ותמה הייתי על חברי, שלא קרא לו “אבי־זמירה”, כמו שקראו לו כל בני המושבה. ועוד כמה וכמה תמיהות הייתי תמה על חברי: מזמן החתונה ואילך לא עבר עלי אפילו יום אחד מבלי שאזכיר את שם זמירה, והוא – אפילו פעם אחת לא הזכיר את שמה!

ובכן סמוכים היינו על שלחנו של אבי זמירה. אביה של זמירה היה יהודי רומיני, ככל בני המושבה. אבל הוא לא בא אל המושבה מרומיניה, כי אם מצפת, אשר שם התישב עם אבותיו בימי נעוריו, ושם לקח אשה מבנות הספרדים ושם הוליד בנות ובנים. זמירה היתה הבכירה. אל המושבה בא עוד בראשית התיסדותה, אבל לאכר לא היה, ויהי מחזיק בית־אכסניה ואל שלחנו אכלו הרַוקים שבמושבה, בשנים האחרונות, כשרבו הפקידים במושבה וזמירה גדלה ויפתה, התחילו גם עוזרי הפקידים אוכלים אצלו, ומצבו הוטב.

אכילתנו בין עוזרי הפקידות בלעה את כל משכרתנו ואף את החצי מכספנו, ששלחו לנו אבותינו. אבל כדאי היה הדבר: את זמירה ראינו בכל יום.

אמנם נחת־רוח יתרה לא היתה לנו בבית הזה. אותם ה“צרפתים”, אשר עכרו את רוחנו בשעת החתונה, לא נתנו לנו מנוחה גם עכשיו. הם חזרו אחרי זמירה ולא עזבוה לנפשה אף רגע. זמירה נפטרה מבית־הספר עוד לפני שנה. וכיום היתה בת שבע־עשרה שנה. ותהי עוזרת בעבודת הבית, משרתת לפני האורחים ומנהלת את חשבונות אביה. והאורחים הצרפתים היו מרשים לעצמם קלות־ראש וחרות יתרה בדבריהם ובדרכיהם עם זמירה… אנכי הייתי מתרגז ביותר ומרגיש, שפני מאדימים וידי מתקמצת לאגרוף, וחברי יהושע פניו נעשים חורים ועיניו החולמות מתמלאות צער. וזמירה יש אשר היא עושה את עצמה כאלו אינה שומעת את דבריהם ואינה מרגישה את תנועותיהם הגסות, דומה, כאלו אין זו רואה אותם כלל. ויש אשר תצחק את צחוקה המתפורר לאלפי רסיסים וממלא את כל הבית. ובצחקה את צחוקה זה, הייתי מוחל את כל עונות הצרפתים שלה והייתי מוכן ומזומן לסבול כפל כפלים, לו רק אראה פניה, לו רק אשמע את קול צחוקה. לא כן חברי יהושע, שצחוקה היה גורם לו יסורי־הנפש, ויש אשר היה כועס עליה ועל הצרפתים גם יחד ופניו החורים רועדים אז מכעס. ואתפלא מאד: אנכי לא ידעתי, כי חברי יהושע מסוגל גם לכעוס.

 

י    🔗

לא היו ימים מועטים עד שהתרועענו אל זמירה ונעשינו חברים לה. זמירה התחילה מתקרבת אלינו ומבכרת אותנו באופן גלוי על פני ה“צרפתים”. ואלה האחרונים הביטו עלינו בעיני זעם, כעל בני־אדם הבאים להשיג את גבולם. הם התחילו גם לריב עם זמירה בגללנו. והיא היתה פוגשת אותנו בכל יום בפנים מאירים ובבת־צחוק של רצון על שפתיה, וכשהלכנו, היתה מברכת אותנו בתנועת־ראש נעמה ומלאָה חן.

ואת חברי יהושע בכרה על פני. אנכי ידעתי והרגשתי את זאת. מתחילה חרה לי, היטב חרה לי. ויש גם שכעסתי על חברי יהושע. אבל לאט־לרט התרגלתי אל מחשבתי המרה והשלמתי עם רוע מזלי. וגם אמתלא מצאתי בלבי להצדיק את חברי: אני הרי היתה לי פת בסלי, – העינים הכחולות אשר ביהודה… אמנם, למראית עין, היתה זמירה קרובה יותר אלי. אתי הרבתה לדבר ולהתלחש, לי ספרה גם את סודותיה ועמי טילה לפעמים. אנכי הייתי מלוה אותה בלילות אל החנויות. ועוזר לה, ואנכי – יסלח נא לי חברי יהושע! – נשקתי פעם את ידה… ליל חשך היה, ואנכי לויתי אותה אל החנות אשר בקץ הרחוב, ובדרך נתקלה פתאם ידי בידה, וידה חמה היתה. ואקח את ידה ואקריב אותה אל שפתי ואשקנה. והיא לא התנגדה לזה ולא אמרה כלום.

ובכל זאת ידעתי, כי אין לבה הולך אחרי; כל מעינה בחברי, ואני – רק לכסות־עינים הייתי לה. כשדברה אתי, היתה מדברת רק על חברי ולא עלי והיתה חוקרת ודורשת רק אודותיו ולא אודותי, ואדע, כי בגללו היא מתקרבת אלי, ואשוך את בשרי בשני.

וחברי יהושע לא דבר עוד אף פעם אחת עם זמירה ביחידות ולא טיל עמה. ואף פעם אחת לא לוה אותה אל החנויות. זמירה גם בקש לא בקשה ממנו, כי ילונה. לא העיזה. הוא לא הרבה לדבר עמה גם בפני אחרים. ובכל זאת נכרת היתה השפעתו עליה. כאשר דבר או כאשר ספר, הקשיבה לדבריו רב קשב. ונפלא הדבר: הוא לא הוכיח אותה אף פעם אחת על קלות־דעתה. ובכל זאת ידעה בעצמה והרגישה, מה הם הדברים והמעשים, שאינם לרצון לו. ומטעם זה נעשתה זהירה ביותר. וגם האורחים הרגישו בדבר. מבלי שהגידה זמירה להם כלום. ויהיו גם הם זהירים ביותר בדבריהם ובהליכותיהם עמה. לבסוף התחיל יהושע מביא לזמירה ספורים לקריאה. היא קראה צרפתית ועברית. את הספורים שנתן לה חברי, קראה בעיון רב. עד אז לא היתה עוסקת בקריאת ספרים כלל וכלל. זמירה ידעה גם לשיר. קול יפה ומתוק היה לה, סָפּרַנוֹ נעים ורענן. חברי יהושע אהב מאד לשמוע את קולה בשוררה. כששרה, היה עושה שלא כדרכו ומאַחֵר לשבת בבית אבותיה אחרי סעודת הערב. בהקשיבו לה פּרח אודם קל בפניו החורים ואור חם וטוב האיר את עיניו החולמות. אבל מעולם לא בקש אותה לשיר. ושום דבר לא בקש ממנה. וכשהיתה משרתת לפניו בזמן הסעודה, נראה היה, כי דבר זה גורם לו יסורי־נפש. ואת זמירה הייתי רואה לפעמים, כשהיא עומדת בקרן־זוית שבחדר ועיניה מכוונות אל חברי יהושע. ופתאום היו פניה נעשים חורים ביותר ויגון נשקף מעיניה.

ולבי היה מתמלא חלחלה.

 

יא    🔗

פעם הלכתי עם זמירה לטיל. היה ליל־אופל. ליל מוצאי־שבת. ביום ההוא אחרנו לשבת בביתו של אבי־זמירה יותר מבשאר הימים, וזמירה היתה כל אותו היום חורת ובפניה נראו סִמני התרגשות והתעוררות. אחרי ארוחת־הערב נכנס חברי יהושע בשיחה עם בעל־הבית. וזה לא נתנו ללכת. זמירה יצאה מן החדר ונתעלמה מן העין. הישיבה בבית נעשתה קשה עלי. אז קמתי ויצאתי החוצה. לשוב אל חדרנו לא חפצתי, ולפיכך טילתי ארוכות וקצרות ברחובה של המושבה. פתאום התבלטה לנגד עיני איזו תמונה מן החושך ונגשה אלי. נפתעתי: זאת היתה זמירה.

– הוא מטַיל יחידי?

– כן.

– האוכל ללכת עמו?

– ברצון!

הלכנו. הולכים ושותקים. עברנו את כל אורך הרחוב עד קץ המושבה. יצאנו אל הדרך, העוברת בין הכרמים. זמירה התרפקה מעט עלי, ולבי דפק ביותר. הרגשתי את נשימתה החמה, אשר בלבלה את מוחי. הרגשתי את חמימות גופה הצעיר, וראשי נעשה סחרחר. חבקתי את זרועה ולחצתיה אלי. זמירה לא התנגדה לו. הוספנו ללכת. לקחתי את כפת ידה. חמה היתה, כאלו אשר עצורה בה. נשקתיה אחת ושתים. שפתי בערו כאש. וזמירה לא התנגדה לנשיקותי.

– למה יתרחק חברו יהושע מן הנערות?

קולה היה לוחש. צינה חלפה בגופי. הרפּיתי את ידה.

– הא כיצד?

– מִיָמָיו לא הלך לטיל עם נערה. רק על ספרים ועל ענינים חשובים ידבר תמיד… מדוע?

– טבעו הוא בכך, בכובד ראש. עסוק הוא כל הימים בענינים חשובים.

– האם אנשים כמותו אינם אוהבים נערות?

זאת הפעם הראשונה, אשר הרגשתי בקולה העליז, הקול והפּוחז של שמירה נעימה של כְאֵב. החרשתי.

– למה יחריש?

– אנכי חושב, כי גם אנשים כמותו מסוגלים לאהוב. כל איש מסוגל לאהבה.

קולי רעד מעט. לא יכולתי לשלוט בעצמי.

– האומנם?…

שתקנו. אנכי חבקתי את זרועה, כמו קודם לכן, אבל אל לבי לא אמצתיה.

– למה חדלתם מבוא אל הגבעה אחרי העבודה.

ושוב היה קולה קול מלחשים. “באיזו גבעה היא מדברת? – חשבתי בתמיה. – אַהאַ, אותה הגבעה, הנשקפת אֶל הים”… אמנם כן, מאז אשר נעשינו קרובים לזמירה, חדלנו מלכת אל הגבעה. חברי יהושע לא הלך וגם אנכי לא הלכתי אחריו. אחרי העבודה היינו חוזרים אל חדרנו, שוכבים איש־איש על דרגשו, שוכבים ושותקים וכל אחד שקוע במחשבותיו. וחדרנו היה מלא ערבוביה של אור וחושך. על מה חשבנו? אנכי חשבתי בזמירה. וחברי יהושע במי חשב?…

– חדלנו…

– ואָז הייתם יושבים שם יום יום.

עמדתי. הבטתי בפניה בתמיה.

– מנין היא יודעת זאת?

– רואה הייתי אתכם בכל ערב.

– הא כיצד?

– אתם ישבתם על גל האבנים, הפּונה לצפון, ואנכי עמדתי מאחורי גל האבנים, הפונה לדרום.

– איך זה… עמדה?

– פשוט. הייתי באה כחצי שעה לפני צלצול הפעמון, עומדת ומחכה לבואכם.

– למה?

– חפצתי לראות את פני חברו יהושע.

– למה?

שאלתי שוב שאלת תם. וכרגע הרהרתי חרטה בדבר. אבל שאלתי כבר נאמרה וקולי היה מלא כאב עז. זמירה הרימה את ראשה אלי. שתי עיניה השחורות התנוצצו כגחלים בוערות.

– אהבתי את יהושע.

 

יב    🔗

ממחרת הלילה ההוא, כשהעירני חברי לעבודה, אמרתי לו, כי חש אני בראשי. ולא קמתי. וכששב חברי בערב מן השדה, מצאני, כשאני עומד בחדר עם שתי מלתחותי, הקשורות בחבלים, ולפני הבית עומד הדיליז’נס, ההולך ליפו.

– מה זאת? – שאלני חברי בבהלה.

– אנכי.. ליפו אני הולך… קבלתי… מכתב קבלתי, שמחר יבואו אנשים, בני מקומנו…

אנכי לא הבטתי אל חברי בדַבְרי וקולי רעד מעט.

– מכתב? כלום נתקבלה הפוסטה היום? ואת מלתחותיך למה קשרת? האם תאמר להשאר ביפו?…

– אשאר… רוצה אני לעבוד מעט במושבות שביהודה.

– ביהודה?…

חברי נעץ בי את שתי עיניו החודרות, ואני כבשתי את פני בקרקע.

– מילא… לך לשלום! אבל הלא תכתב לי?

– אכתוב!

הבטתי אליו בחבה ובמסירות לב.

– וכשתמאס עליך יהודה, תשוב אלי לפסגה?

– אשוב…

נשקנו איש לרעהו ויצאנו החוצה.

– מזמירה ומאביה לקחת ברכת הפרידה?

– כן…

מזמירה נפרדתי עוד בצהרים. היא נבהלה, כששמעה מפי על דבר נסיעתי הפתאומית. עיניה השחורות הביטו אלי כאלו מתוך פחד.

– מדוע לפתע־פתאם?

– כך…

ואביה הניע אחרי בראשו:

– קלי־דעת הם הצעירים!

 

יג    🔗

לפסגה לא שבתי עוד. וגם חברי יהושע עזב באותה שנה את פסגה. עברו חדשים אחדים. את הבטחתי לחברי יהושע לא קימתי. לא כתבתי לו. פעמים אחדות לקחתי את עטי בידי – ואולם כתוב לא כתבתי לו מאומה. וגם חברי לא כתב לי. והנה ביום בהיר אחד – בראשית החרף היה הדבר – קבלתי מכתב מיהושע. ובראותי את כתב־ידו הישר והמאורך קצת, אשר כה אהבתי, נתמלא לבי רגשות גיל, וגם חרדה מלאתי. חברי יהושע כתב לי, כי עזב את פסגה ובא לעבד בעמקיה. חרדתי ממקומי: בעמקיה גברה הקדחת והפילה כמה חללים, וכל אכריה עזבוה בסוף הקיץ. לא חברי מסכן את חייו! כלום לא שמע בפסגה מהנעשה בעמקיה?

חברי ידע, והוא כתב לי, כי דוקא בשעה כזו צריכים אנו הצעירים, אשר באנו לארץ־ישראל לבקש את אלהינו, ללכת לעמקיה.

“כלום תעזֵב מושבה עבריה מאין יושב בה? אנחנו הצעירים צריכים לשמור עליה. ואם נפול חללים – מה בכך! הלא בעד אידיאלנו נמות! ולמה לנו לחשוב על־דבר המות בשעה שיש לפנינו תעודה גדולה וקדושה כזאת, המלאה הוד של חיים ויופי של מלחמה?…”

ככה כתב לי חברי והציע לי, כי אבוא גם אנכי לעמקיה לעבוד עמו שכם אחד. מקוה הוא, כי לא מעטים יהיו הצעירים, אשר ידעו את חובתם לעמקיה, יבואו ויאחזו את דגלם בידם!

“וזמירה?… חלפה מחשבה במחי. – האמנם הסכימה כי ילך לעמקיה לסכן את חייו? ואולי לא הגידה לו את דבר אהבתה? ואפשר הגידה לו, ורק הוא לא יאהבנה ויעזבנה?”

במכתבו של חברי לא נזכר שמה של זמירה. לעמקיה לא הלכתי, ולא משום שיראתי מפני הקדחת. מקדחת לא נקיתי אז גם ביהודה. אבל – קרובה היתה עמקיה לפסגה ביותר.

 

יד    🔗

עברה עוד שנה אחת. ופתאם עבר עלי איזה רוח וימשכני לעמקיה. זמירה?… לא. זכרונה התחיל להשכח מעט־מעט מלבי. בזמן האחרון התרועעתי שוב עם הנערה, אשר עיני־תכלת לה. אמנם לעינים הללו כבר אבד קסמן הראשון. כהות היו ביותר מול זוהר עיניה של זמירה. אבל, בכל זאת עדין היה כחן גדול להשביח מעט־מעט את סערת לבבי. בשעות החופש טילתי עם הנערה בשדות ובכרמים. יש אשר יבשנו תחת עץ מצל וקראנו בספר. באחת: מצאתי לי חבר חדש ולבי שקט. אבל מה הדבר, אשר משכני לעמקיה? יהושע. פתאום נתעורר בי חפץ עז, אשר לא יכלתי להתגבר עליו, לראות את חברי אשר אהבתי… חפצתי לראות את פניו החורים ולהסתכל בעיניו הטובות, החולמות, ולשמוע מעט מדבריו, מחלומותיו, מתקוותיו… ואת דבר זמירה לא זכרתי לו עוד. וכלום כעסתי עליו קודם? רק רגש של כאב הרגשתי אז, וכאבי זה לא נתנני להשאר בחברתם של יהושע ושל זמירה. עכשיו כבר פג הכאב, ואנכי נכספתי פתאם, נכספתי בכל לבי לראות את יהושע.

כשאמרתי לחברתי, כי הולך אני לעמקיה, העמידה בי את שתי עיניה הכחולות מתוך השתוממות רבה:

– לעמקיה? הלא שם קדחת!…

– רק לימים אחדים. רוצה אני לראות את חברי. הלא תזכרי את יהושע?

– כן. יפה היה…

גם זו! אלי, מה היופי שמצאו הנערות בחברי, ביהושע?

 

טו    🔗

חברי יהושע נשתנה לרוע. פניו נעשו רזים מאד ואיזה צבע מוזר היה להם: ספק ירוק ספק כתום, ועיניו נעשו עמוקות ומזרות אש.

הוא שמח לקראתי מאד. הרגשתי בו, כי גם הוא נכסף אלי, כמו שנכספתי אנכי אליו.

– יהושע, מה היה לך? למה פניך כה רעים?

– רעים?… אין בכך כלום. בריא אכני, חי־נפשי, בריא!

הבטתי אל חברי כמסופק. “בריאותו” היתה חשודה בעיני. והוא התחיל מספר לי נפלאות על עמקיה, כמה שמֵנה אדמתה ומה רב הטוב הצפון בעתידותיה.

– לעתיד לבוא תהא עמקיה עיר־הנמל העברית הראשונה. יש לעמקיה נמל יפה. וגם אוירה טוב. חי נפשי, אויר טוב!… בחורף כגן־עדן המקום הזה. ורק בקיץ קשה האויר מעט. אבל גם זה יעבֹר. בקיץ האחרון מתו רק חמשה אנשים…

– רק?… וכמה מספר כל האנשים במושבה!

– בקיץ היינו מעטים. אבל עכשיו יש כחמשים נפש.

שתקתי. ושוב מספר לי חברי בהתפעלות על עמקיה ועתידותיה. ועל־דבר זמירה לא הגיד דבר. הלכנו לראות את אדמת המושבה, עלינו גבעות וירדנו עמקים. באנו אל הים ושוב עלינו על הגבעות. המושבה החדשה היתה יפה באמת. רחבה מאד – רחבות הים מזה ורחבות ההרים מזה, ועמק השרון באמצע.

– היפה? – שואלני חברי ועיניו נוצצות מתוך אושר אין־קץ.

– יפה! – הסכמתי לו בפי, ובלבי חשבתי: “יודע אנכי דבר היפה גם מזה”…

ועל דבר אותו היופי אין חברי מספר לי. הוא לא ספר. ואנכי לא שאלתיו.

 

טז    🔗

בערב קראני חברי החוצה.

– נלך. אראה לך מקום אחד. גם פה יש גבעה.

– מול היום?

– לא, מול ההרים.

הלכנו. ליל־אפל היה. חברי לקחני בזרועי. הרגשתי, כי ידו רועדת. עברנו דרך גבעות, עולים ויורדים, עולים ויורדים.

– פה, הרואה אתה?

הוא הניע בידו באויר, כרומז על כל הסביבה. הסתכלתי, לא ראיתי מאומה. החושך כסני. ורק מלפנינו הבהבו לפידי־אש זעיר־פה, זעיר שם.

– רק את לפידי האש אנכי רואה פה לפנינו.

– לא לפנינו הם. המדורות הללו בהרים הן. בהרי אפרים. ראה, כמה קסם שפוך על כל הסביבה הזאת. הבה נשב.

ישבנו. ובאמת הרגשתי את עצמי בתוך ספירה מלאה קסם. אלה מדורות האש, המהבהבות בלב ההרים ונראות כאלו לפנינו הן. זה החושך, המכסה את העמק הרחב, המשתרע לרגלינו. והמית הים, זו ההמיה השקטה, העגומה, העולה מתוך החושך.

– אוהב אנכי לשבת פּה כשבתנו אז יחד על הגבעה בפסגה. הזוכר אתה?

– זוכר אני.

– פה אנכי יושב בערבים, צופה על ההרים ועל הים. בליל־סהר נראים ההרים והים בבהירות רבה.

– לבדך אתה יושב?

– לבדי.

קולו היה מלא עצב חרישי; צער וכאב־הנפש וגעגועים קשים היו נשמעים מתוכו. שתקנו רגעים אחדים. פתאום הפנה את פניו אלי ויאמר:

– רק פעמַים ישבתי פה עם זמירה.

נשימתו נפסקה. נראה, כי הוציא מפיו דבר, אשר העיק על לבו כאבן כבדה. מודה אני: ברגע הראשון נתבלבלתי. השם זמירה העיר מהומה בלבי. אבל ברגע השני כבר שאלתיו במנוחה:

– הבאה זמירה לכאן לעתים קרובות?

– לא. רק לעתים רחוקות. אביה מספיק לחם למושבה. אצלנו אין אופה. ולפיכך יש אשר תבוא גם היא עמו, כי היא מנהלת את חשבונותיו.

– ואתה הנך הולך לפסגה?

– כן. כשאין גשמים, אני הולך בכל יום שבת.

הדרך מעמקיה לפסגה לא היתה קצרה. מהלך שלש שעות. שוב שתקנו. ופתאום – וחברי יהושע הֵשַח את ראשו אלי, נפל על ברכי ויחבקני בזרועותיו בכל עוז, ואת דממת הליל החריד קול בכי תמרורים. נדהמתי ולא ידעתי את נפשי.

– יהושע, יקירי, מה לך?

חברי נדחק אלי עוד יותר והתחיל מדבר אלי בהפסקות מתוך בכיו.

– יקירי… אנכי יודע הכל… זמירה ספרה לי… יודע אני את אשר דברה עמך בערב האחרון לפני נסיעתך. זמירה שלי היא…

חבקתי את חברי, נשקתי לו, לפפתי את פניו, החלקתי את שערותיו. לחשתי על אזנו דברים טובים, דברים רכים. ולא ידעתי בעצמי, מנין באו הדברים הרכים אל פּי. ופניו היו קרובים אל פני. ועיניו הביטו אלי במבט של תודה אין־קץ, של אושר אין־קץ.

– האם לא תכעס עוד עלי?

– אני? מעולם לא כעסתי עליך!

– האמנם?

וחברי חבקני שוב. בכל כחו חבקני.

– לו ידעת, כמה אוהב אני אותה! לו ידעת, איזו נפש יפה לה!…

– ידעתי, יקירי, מאושר אתה…

– יש לי יסורים הרבה בשבילה. רוצה היא עתה דוקא לבוא לעמקיה. “אתה תשב במקום־סכנה, ואנכי לא…?” כך היא מדברת אלי בכל שבת. ואנכי איני רוצה. איני יכל להסכים לזה. איני יכול לסַכֵּן את חייה. בשום אופן לא אסכים. נחכה עוד שנה, עד שיוטב האויר. הלא האויר יוטב?…

שתקנו.

– יהושע…

– מה יש?

– מתי… מתי ידעת, כי… מתי הגדת לה?… עוד לפני לכתך לעמקיה?

– כן. ימים אחדים אחרי נסיעתך. כמה טובים היו לנו הימים ההם בקיץ ההוא! רק נסיעתך העיבה את שמחתי. ואחרי כן – בא האסון בעמקיה…

חברי שתק רגע והוסיף:

– היא הגידה לי. היא היתה המתחילה. אנכי לא הייתי מַרשה לעצמי לעולם להגיד לה את אשר בלבבי.

“ובכל זאת הלכתָ לעמקיה?” – חפצתי לשאל את חברי. ואולם הוא קדמני בתשובתי, כאלו שנינו לדבר אחד נתכַּוַנו:

– לעמקיה צריך הייתי ללכת.

לא יכולתי להסיר את עיני מעל פניו אשר הזהירו. ברגע ההוא הוארו פניו כאלו באור הגנוז אשר בנפשו. ומבטו היה רך, מבט של חבה אין־קץ אל כל אשר מסביב במרחב הגדול. פתאום הוארה כל הסביבה כולה. בתוך ההרים פרצה להבה.

– ראה, תבערה בהרים! – קראתי בפחד.

– לא. זהו הירח העולה. כך הוא עולה פה תמיד.

ואמנם בעוד רגע כבתה התבערה ונאספה אִשה, ומאחורי ההרים יצא הירח. כדור גדול של אש אדומה יצא על פני השמים, ועל כל פני הסביבה, בהרים ובעמקים, הושלכו צללים גדולים, צללים ענקיים.

– הבט מאחריך! – לחש חברי על אזני. הפכתי את פּני. לעיני נצנצה שכבה רחבה, חלקה ונוצצת, וכאלו רשת של ספּירים שטוחה עליה. זה היה הים.

 

יז    🔗

לפני נסיעתי מעמקיה אמר לי חברי יהושע:

– הלא תלך לפסגה לראות את זמירה?

– אלך.

אבל בדרכי לפסגה פגשתי עגלה הולכת ליפו, ואחזור. לא הלכתי לראות את זמירה. ורק מרחוק הבטתי אל ההר הגבוה, אשר זמירה שם.

 

יח    🔗

וגם את חברי יהושע לא ראיתי יותר.

בקיץ, לאחרי אותו החרף, אשר אז ראיתי את יהושע, גברה המחלה בעמקיה. אנכי חרדתי לשלום חברי וכתבתי לו, כי יעזוב את המושבה עד אשר יעברו ימי הקיץ. ואולם הוא לא ענני דבר. מפּי אחרים שמעתי, כי ידיו מלאות עבודה: ביום הוא עובד בשדה, ובלילה הופך את מטות החולים. בסוף הקיץ הגיעני מכתב: יהושע חלה מחלת הקדחת הירוקה ומצבו מסוכן; מהרתי ליפו. ביפו שמעתי, יהושע מת. נסעתי לעמקיה.

לעמקיה באתי אחרי ההלויה. כשנכנסה עגלתי אל המושבה, פגשתי בעגלה ההולכת לפסגה, בין הנוסעים ישבה דמות אשה עוטפת צניף על פניה ועל ראשה עַביה דקה. לבי דפק בי. נדמה לי, כי הגרתי את גזרת גופה…

– מי זאת? – שאלתי את הצעיר, אשר ישב אתי בעגלה, והוא אחד מצעירי עמקיה.

– בת האופה מפסגה

– “זמירה?”

הבטתי אחרי העגלה, שהלכה ונסתרה מעיני. ובן־לויתי, שאהב, כנראה, להרבות שיחה, הוסיף:

– נערה ריקה והומיה… ובכל זאת חזר אחריה יהושע, זה האיש המיושב… נפלאים דרכי בני־אדם! מי יודע, אולי היא, היא אשר קצרה את ימיו…

נעצתי בו שתי עיני. בן־לויתי נשתתק והביט אלי בתמהון וכאלו מתוך פחד.

– “נערה ריקה והומיה” – אתה אומר – הפנה בעל־העגלה, אף הוא בן־עמקיה, את פניו אל הצעיר המדבר. – ואנכי אדם פשוט הנני, אבל הבה אומר לך, שאין במושבתנו נערה כמותה… מה היה לה יהושע? הרי איש מת היה, גם בחייו היה קרוא מת.. ואיך טפלה היא בו? אפילו אם אינה מטפּלת כך בבנה! שבוע ימים, לילה ויום, שמרה עליו. אף רגע לא נתנה תנומה לעיניה ולא נתנה לשום איש להחליפה על־יד מטת החולה אפילו שעה אחת, עד הרגע האחרון!… הרָאית אותה? צל אדם בן־מינן… לא, אין זו נערה ריקה – אני אומר לך!…

 

יט    🔗

עברו עשר שנים. ואני נוסע בעגלה מעמקיה לפסגה. אל תחשבו, כי באתי לעמקיה להשתטח על קבר חברי יהושע ואל תעלו מחשבה על לבכם, כי הלכתי לפסגה לבקש את עקבותיה של זמירה… לא, הימים ההם, ימי הנוער, כבר עברו לבלי שוב עוד. יש אשר עשר שנה כשנות־נצח הן בחיי אדם. הלכתי באשר הלכתי.

ובכן, ישבתי בעגלה ההולכת מעמקיה לפסגה. בעגלה ישבו זולתי עוד שני ספרדים מיושבי עמקיה, האחד פועל והשני סוחר, נפח מפסגה ואיזו אשה, אשר לא השגחתי בה ביותר, ורק ראיתי כי פניה צנומים מאד. את עיניה לא ראיתי. פונות היו בשעת הנסיעה כלפי ההרים אשר מימיננו. הנפח ספר בהתפארות רבה על דבר החיל אשר הוא עושה ביקב של הנדיב וכי לא קשה כלל “להשיג” שמה כלים שונים. ואחד הספרדים, זה שהיה פּועל, התאונן על הציונים, שהם נותנים וחוזרים ונותנים רק לאשכנזים, ולהם, להספרדים, אינם נותנים כלום…

השיחות הללו המרו את רוחי מאד ולא יכולתי גם להתענג על מראה ההרים, אשר לפני. ירדנו מעל הגבעה המכוסה יער אל עמק יפה רחב־ידים, המשתקע בין ההרים, וההרים חומה לו מסביב, משלשת עבריו, והזירקה העליזה, החיה תמיד, בוקעת לה דרך בתוך העמק אל הים, המסתתר מתחת להרי החול.

בתוך העמק עסקה חבורה של פּועלים בחפירת תעלות.

– מה החפירות שחופרים בזה? – שאלתי את בני לויתי:

– הלא זו האדמה אשר קנו זה עתה בשביל פסגה – ענתני האשה. ובדברה, נדמה לי, שכבר שמעתי פעם את הקול זה. הבטתי אליה. ובפעם הזאת הביטו גם עיניה אלי. ושוב נדמה לי, כי כבר ראיתי פּעם את העינים הללו. תוהה הייתי ושאלתי את עצמי: מי היא?

– אדוני לא הכירני? ואנכי הכרתיו כרגע. עוד אתמול אמרו לי בעמקיה, כי כבודו בא מיפו. חפצתי ללכת אליו, אבל לא העזתי…

הבטתי אל האשה המדברת אלי בעינים פּקוחות לרוחה. ותמהון לבבי גדל: מי זאת?

– הלא אדוני עבד עם חברו יהושע לפני שתים־עשרה שנה בפסגה?…

השם “יהושע” בפי האשה המוזרה הזאת הגיד לי, מי היא זו, היושבת לפני. אבל לא האמנתי, לא חפצתי ולא יכולתי להאמין, כי היא היא זאת!

– זמירה?…

– כן, אדוני.

זאת היתה זמירה. הפנים הצנומים, העצמות בולטות ועל המצח סמני קמטים. והעינים – את עיניה הכרתי. עוד נשאר בהן זכר לאותו הניצוץ שבעבר. וברגע הזה, אשר הבטתי לתוך עיניה, נתמלאו הללו דמעות…

לקחתי את ידה. לחצתיה. והיד היתה קטנה כמקדם, אבל אינה רכה עוד כמקדם ועורה קמוט מעט.

– זמירה?

– כן, אדוני.

ישבנו מחרישים זה לעומת זו והבטנו איש אל פני רעותו. ושוב נתעוררה שאלה בלבי ולא העזתי לשאלה.

– אדוני זוכר את יהושע?

– לא שכחתיו.

– אנכי לא אשכחנו לעולם…

כמה נפלא היה קולה, בדברה את זה! ולו גם לא דברה כלום, לו שתקה – כי אז היו פניה ועיניה מגידים לי ברור, כי היא לא שכחה את זה, אשר אנכי כבר שכחתיו למחצה.

– מה עשתה בעמקיה?

– הלכתי אל קברו. אתמול מלאו עשר שנים… הזוכר אדוני? אנכי ראיתיו אז, כשבא בעגלה מיפו, אבל לא יכולתי לדבר עמו.

העגלה קרבה עד ההר ונרד. הלכנו שנינו לבדנו. זמן מה הלכנו ושתקנו. הרבה דברים חפצתי לשאל את זמירה, ולא יכולתי, והשאלה היותר קשה היתה תלויה בלשוני ולא יכולתי להשמיעה. חפצתי לדעת, אם היתה לאיש.

– היכן אבותיה עכשיו?

– הלכו לאמריקה.

– לאמריקה?

– כן. אחרי שבאו שנויים במושבה, כלתה פרנסה.

– והיא לא הלכה?

– אנכי?!…

הביטה זמירה אלי מבט מלא תמהון, לאמר: קברו פה, ואנכי אלך לשם?!…

שאלתי נפתרה מאליה: זמירה לא היתה לאיש.

– ואבותיה הסכימו?

– לא שאלתי להסכמתם.

– במה פרנסתה?

– יש לי חנות קטנה של מכּולת בחיפו.

שתקנו רגעים אחדים. וקשה היתה שתיקתנו.

– זמירה…

– מה יש, אדוני?

– חפצתי לשאול אותה איזה דבר.

– ישאל.

– אז… אז, בהלוך יהושע לעמקיה…

– נו?…

– היא ידעה והסכימה?

הביטה זמירה אלי בתמהון.

– כן, ידעתי והסכמתי.

– כלום לא ידעה, שסכנה צפויה לחייו.

– הוא צריך היה ללכת שמה.

מעולם לא שמעתי מפּיה דברים מתוך הכרה עמוקה כזו. ועת רבה הבטתי בעינים פקוחות לרוחה אל האשה הזאת, אשר הלכה לידי, ותמהון גדול מלא את לבי: הזאת זמירה?… ולא יכולתי להסיר את עיני ממנה.

“כן, הוא צריך היה ללכת שמה. ולולא הלך, לא היה הוא, ולולא היה הוא, כי אז אולי לא אהבתו זמירה ולא היתה זוכרת אותו עד היום”…

אנחנו עמדנו לפני שערי המושבה.