רקע
אליעזר שטיינמן
שקיעת הרומן הביוגרפי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

בזמן האחרון נפטרו מן העולם כמה סופרים בעלי־שם שעיקר עיסוקם היה הרומן הביוגרפי, כלומר, רומן מחיי אנשי־שם. סטיפן צווייג, אמיל לודביג, סוארס היו אלופים במקצוע זה – ולאחר שהסתלקו אין נראים באופק ממשיכים להם בשיעור קומתם. מכל מקום אפשר להניח ללא היסוס, שסוג ספרותי זה אינו נתון עתה במזל עליה אלא בסימן ירידה. האם יש מקום להצטער על כך ולהתעטף באבלות?

איני בא להביע רגשות על אישים אלא לברר חזיון ולא לבררו במלוא היקפו אלא מצד מסוים בלבד. הרומן הביוגרפי של סופרים מעולים מצטיין בהרבה מעלות טובות, אבל יש בו מום קשה אחד המטיל דופי גם ברוב מעלותיו: הוא בעצם מעין נקמה קטנה באדם הגדול. לכאורה אישים דגולים, נודעים בשערים לחן ולתפארת, משמשים נפשות פועלות ברומנים הביוגרפיים. אבל משום־מה בסיום הקריאה בספר פורצת קריאה נואשה מלבנו: הו, כמה קטנוני וערמומי היה גם פלוני הגדול וכמה מכוער בכלל עולמנו זה! כלום נתכוון מחבר הרומן להמעיט את הדמות? חס ושלום. אדרבא, בקש להלל ולשבח ולפאר את גדלו של הגדול, אלא שיוצא דווקא שזה הגדול קטן הנהו, מלא מומים ועמוס חולשות רודף כבוד כמובן, פעמים גם רודף בצע במחילה. יש שהוא נותן עיניו בכוס או נותן לנשים עיקר חילו. יש שהוא חולה עצבים רחמנא ליצלן, קצת נוכל ומקצת פחדן, בעל מרה שחורה נוקם ונוטר או הולך רכיל צבוע, בעל דו־פרצופים. כן, עיקרו של הרומן הביוגרפי סובב על ציר האדם הדו־פרצופי. נפוליון, למשל, היה תקיף ורודה בעסקי מלכות, דורך ברגליו על מלכים ונסיכים, אבל במעמדו לפני יוזפינה דומה הוא לתינוק שסרח ומתקיים בו היפוכו של הפסוק והוא ימשול בה. שלי הפיטן הזך, אותו אריאל, כרוב זה, אין פעלו זך כלל בחיי יום־יום, אדרבא, הוא שופת למקורביו מפעם לפעם תבשילים עכורים למדי. הרי זה מין שד בצורת מלאך, מקל חובלים שדרכו לילך ולהזיק בשפת נועם. הוא מין בליל של מן ומרור, תפלה זכה ורעל פתנים. ביירון הנאבק עם איתנים אינו אלא בעסקיו הפרטיים רשע וציקן ובענינים שבינו לבינה עוכר מין האשה, חלאת האדם. וכך הולכים מחברי הרומנים הביוגרפיים ומגלים בכל אנשי־מעלה את הסיטרא אחרא שלהם ואין לך אדם העליון שאינו מתגמד אצלם לכדי אדם התחתון.

כלום יד המקרה בדבר? לא טבע החומר הנילוש ברומן הביוגרפי מחייב גישה קטבית זאת. בשביל לעשות את הגאון נושא לספור המעשה, יש הכרח קודם כל להורידו מעל מגדל השן שלו ולעשותו מעורב עם הבריות, אף להוכיח שאין הוא אלא בחזקת אחד האדם, בשר ודם פשוט. שאם לאו אין רשות מטעמים של יראת הרוממות לרדת לתוך חייו היומיומיים של זה ולחטט בגנזי נשמתו. אמנם, כמה מן המחברים יש בהם גם כוונה טובה ומגמה חינוכית מרחפת לפניהם להוקיע מסתרי טבעו של האדם הדגול ולספר על סתרי קורותיו להגיד ברבים כמה גדול רוח באנוש להתגבר על מכשולים מבפנים ומבחוץ ולהגיע בכוח הכשרון היוצר לידי הישגים אנושים נעלים, על אף יצרי לב הרעים או חולשות שבאופי. ומכאן גם מוסר השכל שסוף כל אדם לבוא על שכרו וכל כוח טוב עתיד לנחול נצחון. אבל, ראשית, לא כל הכוחות הטובים דווקא עולים לגדולה, ברומנים האלה, שנית, אפילו יש בהם סוף־פסוק נושא טוב לטובים וברכה למבורכים, הרי עד שמגיעים לסוף הטוב להפיק מוסר השכל טובעים בבוץ של יצרים רעים ושוקעים לתוך מ"ט שערי נוולות.

מפליא הדבר, ואולי אינו מפליא כלל: בספורי מעשים על גבורים מדומים אין משקע עכור של קטנות המוחין ונוולות הנפשות מצוי במידה זו המתגדשת ברומנים הביוגרפיים, המדיינים בחייהם הפרטיים של ידועי־שם. עובדה זו כמה טעמים לה. אבל די לנו לייחד את הדבור על טעם אחד בלבד. הבא לספר תולדותיו של אדם שלא היה ולא נברא אלא משל הוא נתבע ממילא להציג לפנינו את הנפש הפועלת גם מצד המעלות הטובות שבה, שאם לאו יבהל הקורא בבריה משונה זו שאין בה לא טעם ולא רוח, לא חן ולא אור ולא שום סגולה נאה ויאמר: מה לי ולקוץ בן קוצים זה לבזבז את זמני על הקריאה בספר חייו? החסר מנוולים אני בסביבתי הקרובה? על כל צעד ושעל הנך נתקל בטפוסים שליליים אלה. ועוד יקשה המקשן: כלום פוחח ופוחז זה, אטד שכמותי, גידול־סרק הלזה, ראוי לשם התואר גבור בספור? הכזהו גבור ואנוהו? אין הוא שווה כלל בנזק זמני. רצוני לדעת מה יש באנוש כערכי, אם אמנם ראוי אחד מאנשי שלומי להיות נושא לספור רב עלילות, מה יש באנוש זה מן האנושיות הטובה, מן המאור שבאדם, מן היצר הטוב באמת. ספרות יפה לא בכדי היה זה שמה. אמניה שאפו לגלות את היופי, להרבות תפארת באדם. הם ירדו לתוך נבכי נפשות על מנת להעלות אור מאופל, ללקט ניצוצות, לגרש קליפות. עיקר התכלית שלהם: לרומם את האדם. וחילופם במחברי הרומנים הביוגרפיים, שיורדים מלכתחילה לתוך מרתפים שבנשמות הגדולים להראות ולהוכיח שלא לבד בשוליים דבקה הטומאה, אלא הנפש מלפני ולפנים היא מעין שופע עכורים. אין הללו חוששים כלל למה יאמרו הקוראים: מה לנו ולבריות פחותות אלו? נפוליון, שלי, ביירון וכיוצא בהם כשהם מופיעים מצד הבטנה שלהם, מושמצים ומושפלים ומלוכלכים בכל מיני פסלנות, אינם מסלידים כלל את לב הקורא. אדרבה, הם מכמירים אותו על נפשו למצוא נקמה בגדול ונחמה לעצמו ולומר: אם הגדולים הם ברואים שכאלה שוב איני צריך להיות שפל בעיני עצמי. הקורא מדרך הטבע שיהיה שטוף בקריאת מגילות הגינויים – והרומנים הביוגרפיים חוללו נפלאות ממש והביאו אל דפיהם מיליוני קוראים הואיל והדפים הללו שמשו גשרים אל חדרי המשכב ואל מאחורי הפרגודים של המדינאים אף הם משכבים, ואל בתי האופל של הנשמות של האישים הדגולים והנודעים לשם. סקרנות ההמונים היתה מובטחה מראש. המחברים לא היו צריכים כלל לומר תחילה “יהי אור” לפני בריאת האופל שבנשמות. מה חידוש בספורים על שבחי הגדולים? מה רבותא בצד האנושי של האדם הדגול? המוני הקוראים הוגים מלכתחילה כבוד לאנשי־שם. ולכן צריך לפתוח לפניהם את שער אי הכבוד, שער האשפות, שבאנשי השם.

ספרות יפה, סבורים הבריות, עיקרה ספור המעשה שיש בו חדושים והפתעות. חדוש היה בדבר שאדם מן השורה טוראי בחזית החיים, נתעלה ונתגדל בכשרון המספר למעלת נפש פועלת בספור, כלומר, עלה בדרגה ונעשה טפוס, גבור. באו מחברי הרומנים והפכו את הקערה על פיה. נטלו מפקדים, מצביאים, מלכים, משוררים וממציאים גדולים, שהם גבורים מעצם טבעם ובכל מפעלם והורידו אותם לדרגת לא־גבורים או אפילו לא־יוצלחים גמורים בהויות עולמם הפרטי, בחוג בני משפחתם ומקורביהם. מתברר על הרוב שהגבורים מלבר היו חלשים מלגו, המדריכים מודרכים בסתר ורבי ההשפעה נתונים באתכסיה להשפעת הנתונים כביכול למרותם. עולם הפוך. מין אדם בעל דו־פרצופים. ואולי גם אדם הפוך, שאין תוכו אלא היפוכו של ברו.

ובכן, לא יד המקרה. טבעה של הביוגרפיה בלבוש הספור העלילתי מחייב כביכול רומנטיקה שחורה במקום הרומנטיקה הורודה שהיתה לשעבר נשמתה של הספרות היפה. הגבור בספרות היפה היה אדם מדומה שנעשה בקסמי האמנות אדם חי. הרומן הביוגרפי עשה בקסמיו לגלגל את האישיות החיה והנודעה לשם בבריה מדומה. לא עוד נפוליון כפי המוניטין שהיו נחלת הפומביות, אלא נפוליון יושב בסתר תחתון, נפוליון מן המרתף, נפוליון מקושקש, מלך אביון וכעני ממעש גמור הוא עומד נכנע בפני איזו מטרוניתא יעלת־חן. הוא הדין שלי, בירון, מוחמד, בעל שם טוב, פלוני החכם ופלוני החוזה, הפיטן, שר המנגינות מדינאי כביר העלילה, כל איש חי ורב־פעלים – למרתף רדו, למרתף! הגיון פועל בכל. כיון שעושים אישים חיים לנפשות פועלות בספורים מוציאים מהם ממילא את דם התמצית ומרסקים את נשמותיהם ומורידים אותם לדיוטה התחתונה, שאם לאו לא יהיו הללו בגדר יצוריו של האמן. הוא הדין מאחר שמספרים נטפלים לאישי הפומביות הגדולה הריהם טופלים עליהם ממילא כל דברים שבצנעה, מחטטים ומנקרים בכל המקומות שבנפש שהשופכין מצויים שם.

אין צורך להדגיש שפריחתו של הרומן הביוגרפי חלה בתקופת גדולתה של חכמת המרתפים, המכנה עצמה בשם פסיכולוגית המעמקים. עלתה שמשה של הפסיכואנליזה הבהיק אורו או אפלו של הרומן הביוגרפי. ראשית ירידתו של הרומן הביוגרפי מעידה גם כן על אחרית לא טובה לפסיכולוגית המרתפים.

אין האדם מרתף בלבד.

המלצות קוראים
תגיות