נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך –

תהלים נ"ו, ט'

על חג השבועות נאמר בספר דברים ט“ו בלשון זו: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמשך בקמה תחל לספור שבעה שבועות. דייק הכתוב להתחיל בשבעה שבועות ולסיים במלים אלו ממש, ואף להכפיל לשון תספר ולספור, מהחל ותחל. וכדאי גם להאזין לקצב הכתוב. יש בו עשר מלים, שמונה מהן יסודן בספירה, וביניהן נבלעו שתי מלים חרמש בקמה. והכתוב הסמוך מתחיל גם כן במלים ועשית חג השבועות. מכל מקום אנו למדים מכאן, שחג זה, שזמנו חל שבעה שבועות ממחרת היום הראשון של פסח, שמקריבים בו את העומר, ראשית הקציר, נקרא חג השבועות. אמנם, בספר שמות כ”ג נקרא החג הזה בשם חג הקציר. שם שלישי יש לו והוא חג הבכורים. על שום בכורי החטים שבהם נגמר הקציר בשדה. ואין צריך לומר, שאין אנו מתכחשים חלילה לשמו הרביעי והוא חג מתן התורה. אדרבא, שאלו את פי העם, שאלו דור ודור בישראל ויגיד לך: חג מתן התורה – זה שמי ואנוהו.

רבוי שמות לחג אחד מניין? ובאמת אין כאן כל רבוי, אלא כל השמות ענינם אחד, ואף שרשם כמעט אחד. ועיקרו ספירה, היא קצירה קצור או מנין, ספר או תורה, בכורים וסיכום. סך הכל. כתוב וקצוב ומעומר. עומר הוא אומר. חתום תורה בתעודה כדרך שקוצרים את החטים וקושרים אותם לעומר, ויהודים אמרו: תורה תמימה משיבת נפש, כלומר, תורה תמימה, תכלית השלימות, היינו, מלאכת מחשבת, ולמעלה מזו. יצירה. וכבר נאמר בספר יצירה: ג' אבני יצירה הן, ספר, סופר וספוּר. או ספר, סופר ומספר.

בראשית היה המספר. לא המעשה, לא המאמר, אלא המספר דווקא. שני למספר הוא הניגון, היינו, הקצב, שיסודו במנין חמור וצודק. ולא כדרך שמגלגלים במנין דברי־חומר, שאין לנהוג בהם חומר הדין, אלא חלה עליהם זיקה של בערך ובקירוב ואין מקפידים על נופך יותר לכאן או לכאן. הספירה בבבות הניגון טעונה דיוק מדוקדק. כאן אף משהו פוגם בספירה. התורה היא לא רק עץ חיים נושא פרי; היא גם פרק שירה, זמרת הנפש, ויש למנות את חוקיה או לספר אותם כדרך שמונים אגלי דמעה, הניגרים מן העין. כל טיפה וטיפה דמע היא נפש חיה. נודי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך. כנאד הדמעות תתיצב לפנינו ספרותו של כל גוי וגוי. אין תימה שהכתוב משנן באזנינו היטב־היטב: שבעה שבועות תספר לך מהחל החרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. זכור ושמור חג השבועות, חג הקציר, חג הבכורים, חג מתן התורה, הוא חג הספירה החמורה. סופרים בישראל היו סופרים ומונים כל אות שבתורה וקושרים לה כתרים.

שורש תורה בקציר החטים. מראשית קציר החטים פותחים בספירה ומכינים את ההכשרה לקבלת התורה, כלומר, למתן התורה, רצה לומר, למתן צורה לתורה. דברי תורה לא נמשלו לחטים. חטים לא לאכול ניתנו. אם אין קמח אין תורה. תורה צרורה בתעודה או טמונה בכרס אינה עדיין בגדר תורה. רק דברים שנטחנו הדק־הדק היטב־היטב ונעשו קמח אפשר לעשותם לחם הפנים להחיות בו המון עם רב. ורק דברי־תורה שנטחנו בתוך ריחיים של החיים, של המציאות האנושית, של הטבע האנושי, הם בגדר תורת־חיים. וחי בהם נאמר ולא שימות בהם. הרבה תורות גדולות, מבריקות, נשגבות, אינן יוצאות לעולם מכלל חטים, שהאיצטומכה האנושית אינה מסוגלה כלל לעכל אותן. אם אין קמח אין תורה.

ואַל תאמרו: כל שיחה נאה, כל רעיון שפלח איזה מוח כברק, ויהא זה אפילו מוח של גאון, הם תורה שלימה. לא זו אף זו: אפילו רעיון גדול, שנתגבש לכלל השקפת־עולם ונתקבל על דעת רבים, ואף רכש לו קהל מאמינים, ויהא זה קהל מאמינים אדוקים וקנאים, המוסרים את נפשם עליו, עדיין אין כתר תורה הולמו, אלא אם כן הוא עומד במבחן העתים ומונים לו שבועות, כלומר, תקופה של זמן, של שנים ויובלות ממש, לתרגמו על לוח העתים לשפת המציאות. אין תורה שלא קדמה לה ספירה ארוכה. תורה בחינת עץ חיים צומחת רק בצל הזמן.

המחשבה לעצמה היא רק בגדר זריעה. מן ההתנוצצות המחשבתית ועד להתגבשות הרעיון וניסוחו או בטויו עוברים כמה וכמה חדשי־לידה, ופעמים כמה וכמה יובלות־לידה. אבל גם רעיון שמבטאים אותו בטוי מלא ונאמן והוא יוצא מכלל ברק ונכנס לגדר של קולות וברקים וזוכה למעמד, עדיין הוא רק בגדר טיוטה לגבי כתב אמת של החיים. רק על ידי גיבוש וליטוש ונפוי בנפת המציאות עשוי הוא לצאת מן ההיוּלי אל הצורה ומן הכוח אל הפועל. ואולי יש כאן לפעמים תהליך הפוך, שהרעיון יוצא מן הפועל אל הכוח, ורק לאחר שהוא נבחן במעשה, לא, בשלשלת ארוכה של מעשים מותר לקבעו כהלכה.

שבעה שבועות הם סמל. קדמונים הקדישו, כידוע, את המספר. ויותר מכל המספרים קבל מספר שבעה תוקף של קדושה, ששת ימי בראשית ויום השביעי קדוש. שבעה משיבי טעם. שבעת חכמי אתונה, שבעת פלאי תבל. בבל ומצרים אמרו קדוש לשבעה. אך היונים היו נוטים, כנראה, לארבעה. פיתגורס ותלמידיו, שהעמיד את המספר ביסוד כל הדברים, אצלו את ברכת הקדושה לארבעה והם שהגיעו לידי הכרת המרובעים של המספרים. ואף הניחו את ארבעת היסודות. בין נאמר שבעה בין ארבעה בין נשלש קדושה, מכל מקום אסור להסיח את הדעת מהשפעתו של המספר על התפתחות שכלנו וטבענו הרוחני. היו שחקרו אם שם, ריח או טעם הם דבר. המספר ודאי דבר הוא. אפשר ואין זה מן הדין לומר, שהמספר ממלא תפקיד שומר הסף של האמת. אבל נכון לומר, שהמספר ממלא תפקיד שומר הסף של האמת. מכל מקום כך האמינו קדמונים. ואילו אחרונים, שהתחילו לפקפק בכוח החיים ובכוח המקיים של המספר הקטן והתחילו לתלות את עצמם במספר הגדול או בסיפרה הגדולה, נעשו תועים ונבוכים. אם אין בטחון באחד, ביחידה, מה יועיל רוב מנין? חכמת המספרים הגדולים והחישובים הסיטונאיים לא תקרבנו לאורחא דמהימנותא. הסטטיסטיקה לא תתן לנו מפתח להיכל האמת.

הפיתגורים שנו: אין אתה מפיח כזבים אל תוך המספר, שכן השקר מתקומם לטבעו. ועוד אמרו: כל שניתן להכיר הוא מספר. בלעדיו אין לתפוס או להכיר שום דבר. וכן אמרו: אילמלא המספר ומהותו לא היתה ודאות לשום אדם בשום דבר מן הדברים לא ביחוסם אל עצמם ולא ביחוסם אל זולתם. הוא המשלים את כל הדברים עם המוחשות שבנפש ועושה אותם מסומנים ומתאימים זה אל זה.

נדמה לי, שיש בניסוח זה של הפיתגוראים משום הפלגה יתירה במעלתו של המספר ועשייתו עיקרון הכולל, מעין עמוד המציאות ואב־בנין של הערך ביסודו שלו. משל אין ערך שקדם לערך המספריות. ויש כאן משום עבודת אלילים למספר, כלומר, לחומר. אף על פי שהמספר הוא מפשט הריהו מגושם למדי לגבי המפשט לאמתו, הוא עצם הנאצל. היהדות שנתברכה בחוש חד אין משלו לגבי כל נדנוד של עבודה זרה, וכגודל רגישותה לגבי צורות האלילות, עצמת שנאתה להן, הרעישה את העולם בכל שנות קיומה על תפיסת־עולם מספרית זו. חוקים רבים, פרשיות שלמות בתורת היהדות, פרקי־שירה ופרקי־מחקר רבים, ניתנו על דרך הפולמוס הגלוי או הנסתר עם התפיסה הפיתגוראית, הפותחת שער למקסם כזב במסוה של מספר מחכים ומאומת. על בורא העולם אסור לומר אפילו שהוא יחיד, כי אין יחיד כיחודו. לעולם משננת תורת היהדות עקרון זה, שמעל לכל הערכה מוחשית – ואף הסיפרה היא מוחשית – יש עצם שאינו נתפס, שאינו במישוש ואינו במנין. והתורה אסרה למנות את בני ישראל. כל ספירה לגלגולת היא ראשית מגיפה. אין מונין נפשות ואין שוקלין אותן לא זו כנגד זו ואף לא זו כנגד עצמה. אסור לעשות פיקודים. כי ביום פקדי ופקדתי. כשדנים דין נפש הס כל מספר.

במקום שאתה מוצא את גבורתה, או את קדושתה, של היהדות, שם אתה מוצא את חולשתה, אין המספר יסוד הבריאה. אבל המספר, כלומר, הקצב, הניגון, הוא יסוד כל פרק יצירה. עיקרה של מלאכת־מחשבת חכמת הספירה, ההרמוניה. לא רק הניגון בנוי על סולם הקולות, אף התמונה בנויה על כך. הכל קול, צליל, מזג. כל פסל ומסכה הם חבור של יחידות, אף חיסור, כפל וחילוק. מורא המספר היה על היהדות, לכן גזרה על פסל ומסכה. ומותר לנו להגיד מתוך צער שבלב, שמפני טעם זה אף בעולם הניגון ידה על התחתונה. בין שלא פעלנו גדולות באמנות הצלילים אף בזמן בית המקדש היה קיים ובין שפעלנו ולא ידענו לשמור על המסורה הקולית, כדרך שהשכלנו להציל משבעים גלויות את ספרנו הנצחי, סימן הוא שכוח־מה חרחר ריב בין עם הספר לעולם הניגון. הרי אין אנו יודעים אפילו פירוש המלים של כלי הנגינה בתנ"ך. מה זה למנצח משכיל ומה זה הגיון עלי כנור? לא בכדי תלינו את הכנורות על הערבים על נהרות בבל. פחדנו מפני הספירה. נאלמנו דום.

אין דורנו פנוי למחקר המסתורין. אבל וכי משום שאדם פלוני או דור פלוני אינו פנוי להסתכל בשמש, השמש אינה מאירה במרומים? ענין הספירה הוא אחד מגופי החקירה בכבשונו של עולם. ובוודאי שאיננו רוצים ואף איננו יכולים לקבל את הנחתם של הפיתגוראים, ש“אילמלא המספר ומהותו לא היתה ודאות לשום אדם בשום דבר מן הדברים לא ביחוסם אל עצמם ולא ביחוסם אל זולתם”. חשים אנו כי כאן שורש כפירה בעיקר הערך האמתי, שאינו תלוי בשום מנין. אנו יודעים דבר־מה עמוק מזה. וכנגד זה ותוך כדי זה לוחש לנו חוש, שזלזול במספר הוא אולי חטאה הקדמון, ואם לא חטאה מכל מקום מומה הקדמון, של היהדות, שהגיעה מתוך כך לידי קבלה בהכנעה עקרון השאר ישוב ותלתה כל עצמה על שארית הפליטה. כביכול סבלה וקבלה, שכך יהיה גורלה לדורי־דורות: יד נעלמה מקצצת ומשיירת בה רק את השרידים היחידים. לא זו שהיהדות קבלה יסורם באהבה, קבלה חס ושלום בהבנה ובהכנעה גזירת השלכת, שאין משל לה בשום אומה ולשון.

המגיד מדובנה בתום בינתו אמר כך: כשם שהאדם צריך לבית ובו דירתו התמידית ואינו יכול להתקיים בלעדיו, כי ביתו משמש לו מחסה מקור וחום וגשם וצנים ופחים וכל הבריות המזיקות המצויות בחוץ, כך החכמה, היא התורה, זקוקה לבית נאמן. וזה שנאמר במשלי ט‘, א’: חכמות בנתה ביתה, זו התורה. כל חכמה זקוקה לבית, חכמת הניגון, הוא המספר, לא כל שכן. אף דבר זה נרמז בפרשת חג השבועות. שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. מהחל חרמש בקמה מתחילה הספירה. עולם הניגון יונק מצלילי החרמש בקמה. חכמת המספר כרוכה בקציר החטים. מיום שהתרבות האנושית קיימת יורדות כרוכות לעולם קמת החטים בשדה וקמח התורה באהלים. ספר וסופר מכל מקום יונקים כוח מן המספר. אגב, סופר באשורית פירוש גבור. ואף חכמינו דרשו על הכתוב בשיר השירים הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, אלו גבורי־חיל בתורה. ואַל יהא דרש זה קל בעינינו. כלום אפשר לומר שיר השירים בעולם הזה בלי מידה מרובה של גבורה ובלי עזרת ששים גבורים לפחות? בלי עזרת ששים הגבורים הרי כל פסוק של שירה נעשה בטל ומבוטל בששים, כלומר, בששים סאה של חולין. מסתבר שרק שלמה זכה לששים גבורים סביב למטתו, ואילו דוד – לאו. שכן קיימא לן שדוד המלך היה לו כנור תלוי מעל למטתו ובחצות הלילה היו הרוחות אומרות עליו שירה. והיתה זו, כנראה, שירה יתומה; שירה ללא הד; ללא קהל קוראים ואף ללא חבר מקורבים המבינים לרוחו. לכן קרא דוד המשורר על עצמו את הכתוב: נודי ספרת אתה. דגש באתה. אתה. רק אתה. לא שום רע כאח; אף לא אחד גבור מבקר. לכן: שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך.

ובידוע שחג השבועות הוא יום פטירתו של דוד נעים זמירות ישראל.

הדרך אל הספר בזמננו סגור ב… ספרים. הכמות המרובה של ספרים, מורשת כל הדורות ופליטת מכונות הדפוס מעשה ימינו, חוסמת בעד גישתו של כל אחד אל קומץ הספרים הנאות לו, המתאים לטעמו, הראוי לשמש למענו מזון רוחני. אדם תקופתנו, העני בזמן מבני כל הדורות הקודמים, עומד נבוך בפני היבולים הרבים והרצופים של תוצרת הספר, המתנוססים בחלונות ראווה של חנויות לממכר, המגובבים על האצטבאות בארונות ספרים פרטיים והמסודרים לנדבכים בספריות צבוריות, מבלי לדעת מה לבור מתוך השפע הרוחני הזה ולאיזה תריסר מאלפי הכרכים האלה לתת זכות בכורה.

תאוות האדם לעשות לעצמו נפש בספר, וכמו כן לקרוא על חיי נפשו בספר, יצר קדמון הוא, שלא תש, כמדומני, עד היום. אלה שניבאו בשנים האחרונות לשקיעת הספר לא הוכיחו לנו כי הם ראויים לכתר הנבואה. יש שפל־מה במדת התענינותו של הקהל בספר, מכיון שרבים מבליעים את עצמם בשעשועים קלים. באספורט, בתחליפי־אמנות שונים, במדנים מדיניים. כמו כן מצוּיה ריאקציה לגבי הספר מצד אילו חוגים תורניים ויושבי אוהל דווקא, שכבר שבעו למדי אותיות הכתב. אבל שפל זמני אינו חזיון קבוע ותחת האפרתים והתורניים המעטים הבורחים מן הספר מתקרבות אליו שכבות עממיות רחבות, שלא הגיעו עדיין אליו. זיקת האדם אל הספר לא תיבטל מן העולם כל זמן שנרגיש צורך בחברוּת, הספר הוא החבר הטוב שלנו, הוא ידידנו שלא על מנת לקבל ורק לתת. הוא איננו תובע מאתנו לא אתנן ולא דברי חונף. הוא איננו מרגל אותנו. הוא עתים יותר נוח ומשקיט מחבר חי. אולם דא עקא שמדור לדור מתקשית והולכת התחבורה בינינו ובין חברנו זה, מכיוון שהדרך אליו משובשת בגייסות, ממש, של ספרים עתיקים נושנים ונולדים חדשים לבקרים, מובחרים וגרועים, מועילים ומזיקים, מעוררים ופושרים, משיבים נפש ומדגדגי עצבים, קרובים לנו ברוח ורחוקים ודווקא מפאת ריחוקם מענינים אותנו ובשביל להגיע אל הקומץ המעט הדרוש לנו עלינו לדלג ולפסוח על תלי תלים, הר ההר של ספרים, המוצעים לנו.

חיוניותו המיוחדה של הספר וקו־הקיום הארוך שלו בדורות, הארוך לאין ערוך מכל ענפי האמנות האחרים חלקם רב בעקא האמורה לעיל. אין אדם יכול לומר למשל: אזין את עיני בפסלי העולם העתיק. או: די לי במעשי הציור מתקופת הריניסנס! שכן הפסל והתמונה הם בבחינת נכסי דלא נידי. זיקתם למקומם מצמצמת את ספירת השפעתם ומרותם. ואילו הספר הוא מטלטל. הוא מפלס לו בקלות נתיב מארץ אל ארץ ומדור אל דור ברבבות אלפי מהדורותיו, שכולן די מקור להן. בן הדור מטפח בהכרח את הציור של זמנו וסביבתו. ואילו הוא יכול להפקיע את עצמו מכל חובה וזיקה לגבי הספר החדש מתוך אמתלה, כנה או מעוקמת, שדוקא הספר העתיק משרה עליו את השכינה וגורם עליה לנשמתו. הציור והפסלות של העבר הרחוק או הקרוב אינם משמשים שולחן ערוך אמנותי מחייב לבני הדורות הבאים. רבים מפלאי האדריכלות העתיקה הפכו עיים. אנו בונים בתים והיכלים בטעם הזמן החדש ובהתאם לצרכי קיומנו בהווה. ורק הספר, הבנוי לא עץ ואבן ושיש אלא ניר דק משורטט באותיות פורחות, רוכב על הזמנים ומבלה יובלות כימים וככל שהוא מתישן כן מתגדל זהרו ומתגברת השפעתו על הלבבות ועל המוחות. אפשר לומר כי מדת השפעתם של ספרים מקבילה על הרוב למדת הערפל העוטה את מוצאם. כל שעתיק יותר ישגה כוחו. כל שקדמון יותר תרבה קדושתו. אין אנו יכולים, או שמא אין אנו מעיזים, לפרק מעלינו את עולה של ההשכלה הקלאסית, מחשש עם הארצות. תאבון דעת ראשונות ויצר הקצת נרדמים מפותחים בנו למדי. גם המרדן, המפנה את מבטו קדימה, קדימה, הכרח לו לדעת הגיגי הקדמונים, כפי אשר נכתבו ונחרתו בגוילים עתיקים. ולו על מנת לחדור לסוד השפעתם העצומה על המוני העמים. בין כך וכך והגוילים העתיקים עומדים במרכז התענינותו. הם אוכלים משלנו את מיטב ימינו ושנותינו. הם מוגשים לנו דוקא באביב ילדותנו ושחרותנו, בעוד לבותינו ומוחותינו כלוחות חלקים נוחים לקליטה. לאחר כך, כעין תוספת מאוחרת, משהו טפל, חילוני, בלתי מחייב ובלתי מיועד לרוממות נפש, ניתן לנו הספר החדש באלפי צורותיו וטפסיו, כל אחד מהם נלחם מלחמה נואשה לאישורו.

ואם גם נפריד בבעיה זו בין העבר ובין ההווה ונצמצם את הנושא במסגרת תקופתנו בלבד, לא נמצא תיקון לספר, הזורם אלינו בהמון טפסים בכל עונה חדשה ובכל ימות השנה. הקורא ואפילו הנבון, עומד אובד־עצות בקרית הספר. על כל יצירה חדשה, טובה, רעה ובינונית, נמצאים מכריזי תהלתה. גם המבקרים מחולקים בדעותיהם, ואם לבדוק גם אחרי הדיינים הרי צריך… לבדוק, זאת אומרת, לתהות על קנקנה של כל יצירה מוכרזת. היינו, להקדיש לתכלית זו מקצת או הרבה זמן. והזמן הוא הדבר שהנהו כה יקר־מציאות בדורנו. עיקר הקושי הוא לא בהעדר מורה דרך לפיתוח הטעם אלא בריבוי מורי הדרך המחולקים ביניהם לבין עצמם. שום איש, אפילו החשדן המובהק, אינו יכול לשריין את עצמו מפני המנגנון הגדול לפרסומת, העומד לשירותם של רבבות הספרים הגרועים, לא פחות, אם לא במדה מרובה יותר, מכפי שהוא משמש את הספרים הטובים. אם נניח שיש אמת מדה אוביקטיבית לטוב. בעל כרחך אתה מזקיק את עצמך להמון ספרים, שפרסומם הולך לפניהם, לשם תהיה לפחות על קנקנם. ואם גם נוכחת הפעם כי הוצאת את זמנך לבטלה ושוא הכריזו המהללים אף על פי כן אי אתה מובטח בעצמך מלהכשל בפעם שניה ומלפול בפח בפעם שלישית ורביעית. עתה נדמה, כי כל ימינו אנו מבלים בטעימות מספרים ובתהיות עליהם ולעולם איננו באים לידי עיון קריאה וליחוד עם הספרים המעטים הדרושים לנו, המונחים, אגב, מכמה זמן על שולחננו ומחכים לכשנפנה. הפירוד מאונס, החוצץ בין האדם ובין ספריו, התחרות בלתי הפוסקת שבין מעט חומר הקריאה הטוב ובין אספסוף ספרים מענינים, המושך אותנו תמיד ומרחיקנו מרעינו האמתיים, זו היא שאלת האדם והספר בזמננו.

נמצא כי אנו מבלים את רובי שעותינו, המוקדשות לעיון קריאה, בחברת ספרים, המושכים את התענינותנו. ידידי שוא ושקר. אילו היה כל אדם בוחר לו סכום ספרים מסוים, נאמר, כמאה או כמאתיים יצירות מובחרות, הקרובות לו קרבת שורש, ודאי שהיו הללו מספיקות לתת לו חומר מזין ומעורר לכל ימות חייו. אבל הפיזור בין אספסוף ספרים מוציא את האדם מחוג האמת היחיד המרוכז, והטבעי לו. כשם שאין לבלות את כל הימים במיטינגים, כך מיטינג הספרים עושה אותנו שטחיים. אי אפשר שיהא לאדם אלפי אלפים חברים. אהבות טובות במיעוטן. המרבה אהבות אינו פנוי אפילו לאחת מהן. רבים אינם קוראים ספרים אלא בולעים אותם, ובלי שהיות נופש בין אחד לחברו. זו היא בליעה ללא עיכול, ספיגה ללא קליטה, תפיפת צלילים ללא לחן. הנפש נעשית בחינת משפך. וכמה מעציב הדבר, שהילדים, המיועדים מפאת רעננותם לקבלת השפעה, מצויים ברובם אצל קריאה חטופה ושופעת כזו, שפליטתה תכופה לבליעתה או אפילו קודמת לה. הילדים הם, כידוע, הזכוכית המגדלת של פגמינו. הפלירט הקלוקל והטשטוש, שהמבוגרים נוהגים לגבי הקריאה, מידבקת בילדיהם משחר ילדותם. הקריאה המהירה, האוירוניית, של בן זמננו (מפאת חוסר הפנאי לגבי שפע הספרים המחכים לתורם והדופקים בנו) עושה אותנו שטחיים. היא מעמידה יחסי קלות־ראש בין האדם ובין הספר, בין האדם ובין הנוף, בין האדם לחברו. הכל הוא נושא לסקרנות בלבד. החיים נהפכים לפבולה, שעלינו למהר ולהגיע לסיומה בשביל לדעת את סוף המעשה. אנו קוראים בחפזון. אנו קוראים באלכסון. אנו עושים דילוגים עד כמה שאפשר. או שהננו מתחילים מן הסוף. משל לאדם העוגן תמיד ביום המחר בשביל להשקיף משם על היום. בעצם לא אנו קוראים את הספר, אלא עינינו עושות את שליחותנו, הנפש פטורה מטירחה, כל שכן שאין צורך בריכוז מוקדם. באותה תפלה קצרה המסתפקת ב“מה טובו” וברקיקה באמצע עלינו. קל וחומר שאין השעה מספיקה לקריאה שיש בה משום לימוד, עיון בפרטים ועמידה על התגים, תהיה על הקוים הראשיים ועל נופך־החן ופטורי הציצים ועל הכפתור והפרח, המהוים עיקר חנו של כל מעשה יצירה. וכשם שהויטמינים במזון החמרי גנוזים ברובם בין הקלפה ובין הפרי כך חיותו של ספר אצורה בשטח המשוער שבין תכנו ובין צורתו. ובשביל לעמוד על סוד היחוד של היצירה עלינו להקדיש עיון רב להפרדה בין החלקים הבונים, עובדה הדורשת התאמצות מרובה. האומר: “קראתי את הספר!” – לא אמר הרבה. כי קריאה בת פעם אחת אינה מספיקה. כשם שאינו די לשוחח פעם עם בן־אדם בשביל להכירו כל צרכו. קריאה ראשונה היא קבלת פנים ראשונה. רק ספר הראוי להיות נקרא הרבה פעמים, הרבה והרבה, ראוי להיות נקרא פעם אחת. מבחינה זו יש ודאי לספר הקלסי זכות בכורה. אבל מי שינהוג בספר הקלסי מדת קריאה ראויה לשמה אי אפשר לו להסתפק בקלסי בלבד, כשם שאי אפשר לאדם הרוצה להגיע לאהבת האנושיות להסתפק באהבת המתים בלבד, מכיוון שאהבת המתים בלבד מעידה על שנאה לאדם החי. בדומה לזה אין להגיע באמצעות הספרים הקלסיים בלבדם לידי מגע נפשי אמתי עם קלסתר דיוקנו של בן־הדור. בינינו ובין הספר הקלסי שורר תמיד מרחק מה, קיימת מחיצה ששמה רוח הזמן. חופף העדר מה, העדר אותו קורטוב נוסף,המכוּנה פני הדור, המשמש מלט בין הנפשות. וזה הוא המבחן! המסוגל להזקיק את עצמו אל הספר החדש מתוך אותו כובד־ראש ומתוך מדת בקורת תמורה זו, שבהם הוא מעיין בספר קדמון, רק הוא הנהו קורא ראוי לשמו.

א.

בעולם של פגעים זה, שאנו חיים בו, יש דבר העשוי להפיג במקצת את צערנו וחוש ההומור שמו. כל הרואה את הענין הרע הנעשה תחת השמש ומעמיד כנגדו את קוצר אונינו להילחם בו, ואף נותן אל לבו כמה מגוחך להתריע בלי הרף על עוולות, כאילו אפשר לשכך בצעקות ובאנחות את קול דכים של גלי הזדון, על כרחו ילך לחפש נשפי נוחם אצל מקורות הצחוק, שאינם מתאכזבים לעולם ואכן, צא ובדוק: אפילו בשעה שבני אדם טובעים בים של דאגות ופורענויות אינם חדלים להתבדח. ולא עוד אלא יש והם עושים את סבלם גופו נושא להיתול. מה תימה שלעתים יתקפנו החשק להתחקות על שרשיה של המהתלה באיזו מידה הם נעוצים גם במעמקיה של התבונה האנושית. והעיון יוכיחנו, כי החידוד אינו רק כושר אלא גם צורך, ולא זו בלבד שאדם חומד לו לצון, אלא ההלצה משמשת גם חומר מזון הכרחי לנפשו. כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו מחבבים את בדיחות הדעת וכל עוד נשתמרו בנו רסיסי לחלוחיות הננו מצווים לפרוק מעלינו הן עודף סבל והן עודף־אושר בהתפרצויות משובה וקונדסיות. ואם ההומור הוא צורך כל שעה, אפילו של הקודרת, הרי מותר גם כן לדרוש בענינו של הומור אף בימים המרים האלה. כל מה שיש בו מסם החיים ראוי שנחקור אותו מצדי צדדיו, שעל־ידי כך אולי נחדור למקור מחצבתו, ומשם אפשר להעלותו חמרים־חמרים. ובכן, ההומור מהו? תכונה אנושית כללית, או חוש מיוחד, ונכון יותר, כשרון מסויים, שנתברכו בו יחידי סגולה בלבד? ובכלל מה הם סימניו וגבולותיו?

בשביל להניח את דעתם של הסולדים ממעשי חקירה הריני להקדים ולומר, שפרקים אלה לא נתייחדו להבהיר בהם את פרשת ההומור מצדה הלימודי. חכמים רבים לנו בסוגיה זו והתחבטו בה כמה שהתחבטו ולא הגיעו לכלל הלכה פסוקה. והואיל ובני אדם אינם עומדים ומצפים לכשיבררו להם שרשה של בעית הצחוק ועד שחכמים חוקרים הם בינתיים צוחקים, לא ידונוני אולי כגוזל הציבור אם אנסה להגיד בשני פרקים קצרים משהו בכובד ראש על ענין ההומור הקל.

קשה להגדיר טיבו של הומור. וכן הננו מתקשים לעתים לענות על השאלה: “פלוני יש לו חוש הומור או לאו?”

פעמים אנו שומעים מתווכחים המטיחים איש כלפי חברו: “מכלל שאתה אומר כך סימן שאינך מבין מהו הומור”. או: “אם זו היא דעתך הוי אומר, שהנך משולל חוש ההומור”. על פי זה אפשר לבוא לידי מסקנה, שההומור הוא מין דבר, שכל אחד רואו בסגולתו המיוחדת בלבד ולכל היותר הוא נוטה לתת חלק בו גם למתי מספר מאנשי שלומו, הקרובים לו ברוח או בהשגה, אבל הוא שוללו מכל המתנגדים להשקפותיו. מהנבדלים ממנו באורח חייהם ובהתנהגותם או שאינם מוצאים משום מה חן בעיניו. ומתמיה ביותר שאף הללו שלכל הדעות אינם מחוננים באופי עליז ובכשרון הבדיחה נוהגים לקנטר את חבריהם ומכריהם על מיעוט ההומור שבהם. ואמנם, בכך גופא הם עושים שימוש מבדח את הבריות, אם כי שלא מדעת. אנו נמצאים למדים, אגב, שיש להבדיל בין שני מיני הומוריסטים, מין שבמחשבה תחילה ומין שהוא לפי תומו. ומה מצינו לכוהני מדע, שכל תופעה שהם דנים בה הם ראשית חכמה ממיינים ומסווגים אותה לפי פרטי עניניה ומתוך כך מעלים על עצמם, שהם מעשירים את אוצר ידיעותינו, הרי רשאים גם אנחנו להחזיק טובה לעצמנו על שום שבעניות דעתנו חדשנו מה שהוא בבית מדרש זה וגלינו את מציאותו של הליצן בשוגג.

משנעיין קצת במעשה הצחוק – הרי כבר אמר חכם אחד, שאין לך דבר עצוב כצחוק ואין לך ענין רציני כמוהו הטעון עיון – נמצא כי סוגיו מרובים לאין שיעור. ואין בכוונתנו למנות אפילו את קצתם. הצחוק שופע ממקור הברכה – ועל דבר שבמנין אין הברכה שורה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אם המחקר הוא תכליתנו. הכל יודעים, כמדומה, כי מלבד ההומור הקל קיים הומור כבד במקצת ובצדו של העליז אין לקפח גם את שכרו של העצוב כל שהוא. וסברה היא, שאין ההומור הטוב והמלטף מכהה כל עיקר את זהרו של אחיו המר והעוקץ, שהרי מהתלה כל זמן שאינה פוצעת, אפילו גורמת לנו שריטה כל שהיא, אינה יוצאת מגדר שיחה מלבבת ואיננו מחוייבים לייחדה בכלל הסטירה. וכן אין צורך להדגיש, כי לעומת ההלצה הגלויה, הפונה לפרהסיה, מצויה בדיחה, השוכנת בסתר ויונקת מן הצנעה, ועד שהראשונה תפוסה לתוך המלים, במבנה המשפט, בעקימת הפנים, האחרונה חבויה בין שטין, ברווחים שבין צלילי הקול, בהעויה הדקה. ליתר צמצום נאמר: יש הומור עבה כשק ויש כמשי דק. הערה זו לא באה אלא לרמוז, כי אף הצחוק, משל לכל הדברים הטובים והמשעשעים, שנבראו בעולמנו, שופע גוונים וניתן להידרש ל"ע פעמים ע' פנים. נאמר בתכלית הפשטות: מנין האנשים החיים בעולם מנינם של סוגי ההומור. האנשים נבדלים זה מזה בצחקם יותר מאשר בבכים. ואם שני צחוקים אינם דומים זה לזה, שני חיוכים לא כל שכן. שהחיוך הוא פנימי ואישי יותר מן הצחוק. והואיל ואין לך אדם שאינו מחייך – חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל המפחידים מאד – הרי אין לך אדם שאינו הומוריסטן על פי דרכו.

וכאן יש מקום לקושיה חמורה. אם הכל יודעים פרק בהומור, מה הנחנו למומחים לאותה אמנות? בידוע: כל מקום שאתה מוצא מסיבה שם מגלים את ההומוריסטן המושבע, שנתייחדה לו כביכול סגולה מיוחדת להשרת בשנינותיו רוח טובה על הבריות, בדומה לבעל הקול הנאה המנעים בזמירותיו ולנואם בחסד עליון, אשר רק יפתח את פיו מיד יצאו משם להבות. הוי אומר: מקצוע למחוננים ולא רשות פרוצה לכל, חמדה גנוזה למעטים ולא קנין לכל הקהל. אבל יש להבדיל בין הומור ככוח הפועל, עסקני ועסקי, המתבצר כל עיקרו בתחומי הזולת ועל חשבון הזולת, מעין קרדום לחפור בו, המכוון להתיז ניצוצות של צחוק באמצעות סממני בטוי ולהטי התנועה והעויה, ובין הצורך האישי, השווה לכל נפש, ליהנות משעה של קורת רוח, להתענג על מילתא דבדיחותא ולהביע מבלי משים דבר מה בצורה היתולית. אילולא הייתי חושש מפני חכמי העוקצין הייתי אומר, כי סוג ההומור הפעיל, הדופק על הלבבות בפטישו, היצאני והתוקפני, כזה שאתה מוצאו אצל בעלי המקצוע, הנהו נחות דרגה, ואף משעמם במחילה. וכל המפקפק בהנחה זו יטריח עצמו לכנס על גבי שולחנו כחצי תריסר עלונים היתוליים ויראה כמה קשה מחיה זו לבדח בכוונת מכוון דעתו של אדם. והואיל ועלונים אלה הם קצרי יד להשיג את דעתו של אדם על כרחם נטפלים לעצביו ומדגדגים אותם או שהם מתגנבים ונכנסים דרך איזור של ניבול פה ורכילות, שכל השעממנים מחפשים להם מפלט שם. ולא זה עיקר הסיבה, שעלון כולו צחוק משול לאוכל כולו מלח, אלא זה, שהרוצה להצחיק דווקא מעלה חרס בידו, ולא עוד אלא משיג מטרה הפוכה מזו, אכן, מעט וזעום ההומור בכתבי־העת המיוחדים לו, כדרך שמעטה, להבדיל, יראת שמים בבתי כנסת ובבתי תפילה. כיון שאנשים מחליטים ואומרים" “הבה נצחקה!” מיד הם נעשים עצובים ללא שיעור. אין צוחקים על פי הזמנה. ואין שמחה באה אלא מתוך היסח הדעת וממילא. בדרך זו השגנו, כמדומה, כלל אחד: איזה הומור שיש בו חן וטעם? זה שיוצא מלפני אומרו כשגגה, היינו, ממילא. לא רק גבורו של מוליר דבר פרוזה שלא מדעת אלא גם כל המחונן בחוש הומור פועל ברוחו מבלי דעת.

נראה לי כי כל הרוצה לשמוע דבר מה משעשע ומבדח באמת, ילך אצל הרציניים ביותר. זעומי העפעפים הללו, בעלי הגבות העבותות, המדירים עצמם מקלות ראש, שאינם צוחקים אלא באין ברירה, תן דעתך על שיחם, הקשב לדבורי החולין שלהם ותראה כיצד הם מבליעים בנעימה את חידודיהם הדקים. והוכחה נוספת הם בעלי התריסין שבאמנות ההומור, הסופרים והשחקנים, שיצאו להם מוניטין כחכמי הקומיזם, הרי בשימושם הפרטי אין להם לכאורה כלל מאותו הסממן המשמח, אף סבר פניהם חמור לעולם. כל הרואה אותם לא יעלה על דעתו כי בעלי מרה שחורה אלה מצליחים לתפוס אותנו בחבוריהם ובתפקידיהם במעשי קונדס שלהם. ואין ידים להשערה שהללו מחפשים במתכוון כעצובים וממשיכים על עצמם מסכה של רצינות. כל עין בוחנת תראה, כי דרך העוצב היא תכונתם היסודית. הם בשורש נשמתם מה שהם בנוהג הפרטי שלהם. האדם מתגלה בתוך שבו ברשות היחיד ולא ברשות הרבים, במה שיש בו מן הטבעי ולא מן הנקנה. והואיל והומור טוב, ככל מה שהוא טוב, נובע רק מן הטבעי, הרי אפשר לומר, כי הבנת המגוחך, ומה גם הבינה היתירה לתת לו ניב נאה ומתוקן, ניתנת במיוחד לאלה, שיחסם לחיים רציני ביותר.

אין חולק, כמדומה, על כך, כי השפעתו של ההומור נובע בעיקרו מאפיו המפתיע. היינו, מאיזו אי התאמה הקיימת בין הגורמים המהווים או המוציאים אותו אל הפועל. ילד המעמיד פני מבוגר או מדבר מעשה גדול, תם למחצה, האומר דברים, שאחרים נמנעים להגידם, בצורה שאינה פוגעת בכל זאת בדרך ארץ, פזור־דעת, המדבר כביכול שלא אל הענין או המסבב את דבורו שיהא משתמע בנוגע במה שעומד על הפרק, כל המרבה להשתמש ברמזים, להרכיב סתום על גבי מפורש ולהסמיך את הרחוק אל הקרוב, הריהו מפליאנו ומתוך כך מבדחנו. עיקר המצחיק נתון לא בדיבור לכשעצמו, לאו דווקא בחומר המילולי, בשימוש הלשוני, אלא ביחס שבין המדבר למדובר, במצב המתואר או המתהווה על ידי יחס הגומלין שבין השומע לבין המשמיע. מלה מלוגלגת מצד עצמה אינה במציאות. ואין בצירוף מלים מה שאין בכל אחת מהן לחוד. לשון נופלת על לשון יש בה מן המקריות – ואילו המצחיק שרשו נעוץ באיזו מהות שהיא קבע. ההומור המילולי הוא הסוג הנמוך ביותר. למעלה ממנו זה השופע מתוך מצב. אבל עולה על שניהם אותו סוג הניזון מתוך היחס. כי היחס מוליד את האור, המאציל לדברים את גוונם ונופח בהם נשמה. והרי זה תכנו של האור, שבזריחתו הוא מפתיענו.

יסוד ההפתעה, הנדרש כגורם ראשון במעלה בהתהוותו של ההומור, הביא לידי סילוף בהשגת מהותו ולידי גלוי פנים בו שלא כהלכה. ראו בני אדם שהמצחיק מפתיע והסיקו בטעות כי כל המפתיע מצחיק. עירוב מושגים זה הוליד אותה תפיסה זולה ומסולפת, המהווה את ניגודו הגמור של ההומור המעולה. ידוע המשל באדם שנפל על המדרכה לקול צחוקו של קהל. אין בצחוק ממין זה אפילו צל בן צל של הומור. דרך אדם להיות זקוף כלפי מעלה ולא שטוח על המדרכה בפישוט ידים ורגלים. ויש בשכיבה זו מן המפתיע. אבל הכל מודים, שהצחוק על כך הוא חסר שחר. הואיל ואין בנפילת שוגג זו משום תפיסת יחס או תפיסת עמדה כל שהיא. כלום מפציע ויוצא איזה אור מן הנפילה הזאת, המגיע את אישיותו של הנופל? לא. שום גרעין של רצינות אין במעשה הנפילה – לפיכך אינו גם מצחיק. וכך אין בו כלום מן הטפוסי והקבוע. הכל עלולים להימעד ולנפול דרך מקרה. ומה הגלישה הזאת מלמדתנו על אפיו של זה? לא כלום. ואם כי גדולי הפוסקים נדחקים ליישב היאך שהוא את הצחוק על הנופל בין סוגי המצחיק, אין אנו יכולים לראות בו אלא התפרצות בהמית, התקף של הגולם היושב בחובנו, רוח של שטות. כדרך שהבריות אומרים: פלוני צוחק על שום שהטיפש דוחקו לכך. הוא הדין הצחוק על כל מעשה כשל, פליטת פה ושגגת אמירה, חטא שלא מדעת כנגד הדקדוק המילולי או המעשי, שחלקו רשע וחלקו כסל. כלום מי בר־דעת רוצה לצחוק למפלתו של חברו ולשמוח לאיד? אינו רוצה ועל כרחו צוחק. אבל אין הומור במקום שיש אונס.

אנו רשאים אולי לקבוע מעין קיצור שולחן ערוך בהלכות הומור. אין הוא חל לא על הארעי ולא על המקרי. אין הוא משפיל ואינו פוגע בכבוד. להיפך, עיקר מבוקשו לרומם ולפייס. לא זו שהוא מבדח אלא גם מרחיב את הדעת. תוך שהוא מבין הוא סולח. טבעו להשקיט ולא להפחיד. אינו עושה שותפות עם הגולם ואינו מציג לפנינו בובות ודחלילים. כל מקום שהוא מופיע הוא מביא חיים ונופח נשמה חיה. הוא בן לויתם הנאמן של החיים, לעולם אינו נלחם עם השעמום, אבל השעמום בורח מפניו מאליו. היה מי שאמר, שההומור כוחו יפה לגאלנו מן המות. מן הסתם נתכוון לומר: מן השעמום שבמות. אבל הומור שבא מלכתחילה להילחם עם שולחיו של מלאך המות מתייגע לריק. זכור לטוב אותו נידון למות, שאמר לשופטו, חברו לשעבר למשחק האישקוקי, בשעת מתן פסק־הדין: “אדוני השופט, כעת נתת לי את ה’מט' האחרון!” זה היה הומוריסטן לאמתו. וכן נאמן לעצמו היה אותו מלך אנגלי, שנשתבח בחושו הליצני, כשארכו לו שעות גסיסתו כינס את מקורביו וביקש מהם סליחה על שהוא מעכב את שעת גאולתם הימנו. ובמדה שהמות משמש פרשן אחרון הוכיח אותו מלך במותו, שמלבד כתר המלכות שבראשו ראוי היה גם לכתר של חכם ההיתול.

בדומה לכך נהג מלך בלא כתר, דנטון, בעליתו לגרדום, שסח לשמשון התלין כהרף־עין ממש לפני התזת ראשו: שמשון, זכור והראה לקהל הסקרנים את ראשי הערוף. ראשו של דנטון, כדאי והגון לכך.

ב.

עובדה זו, שקיימים בעלי מקצוע להומור אינה סותרת כלל את הדעה, שהכשרון לבדיחות הדעת הוא קנין הרבים. מעטים שרים על הבמה, אבל כל אחד מסלסל ניגון בינו לבין עצמו, לא הכל נואמים, אבל כל איש מדבר אל רעהו. וכך אין לך אדם שאינו מבין הלצה או שאינו מסוגל לשטות מקצת מפעם לפעם. ולא רק האדם אלא גם הבהמה והחיה עושות מעשי קונדס ושובבות. וכבר נשאו ונתנו בכך בעלי הלכה במסכתא משחק. ואין צורך כלל ללמוד תורה זו מפי חכמים. הכל יודעים כמה אוהב החתול לכרכר ולקפץ (ולאו דווקא בשעה שתוקפו היצר להתגרות בעכבר ולהתעלל בו) וכמה שוקד הכלב להפליא את בעליו בלהטיו במשחק המחבואים ועד היכן מגיעה תאות ההסואָה אצל אילו מן העופות. מתוך הרצון לענג את הבריות, לשעשע ולבדח, נובע מן הסתם אותו סלסול הקול הנהוג אצל רוב בעלי החיים, כגון צהלת הסוס, געיית הפרה, פעיית השה, ציוץ הצפור, השופע לפעמים צלילים היתלוליים ביותר, יללת התן, שאגת הארי, כל בעל חי בלשונו, בניגונו ובגינוניו. כל מקום שאנו מוצאים קול שם יש סולם־של קולות, מבנה של בבות, משחק של הברון, סלסול שיסודו מעשי־חושב. ובסך־הכל זה כשרון ההומור, חמדת הלצון, אפשר לציין ללא הגזמה, שכשם שהעולם כולו אומר שירה כך העולם כולו אומר הומור. כל בריה או שהיא צוחקת או שהיא מצחיקה. ואין זו אלא יהירות באדם לייחד לעצמו את מעלת ההומור ולשללה מיתר הבריות. הרי זה כאילו אנו שוללים מכל היצורים האחרים, פרט לאדם, את הסגולה ליהנות מן הטבע. ההתענגות על המגוחך טבועה כיצר בראשית בכל חי, משל לתאות האוכל והמשקה, או לאהבת החן והיופי, שאינה נטולה משום בריה. ההתכבדות במעלה יתירה, שאין כמותה אצל הזולת, היא מכל מקום מידה מגונה. ויוהרא היא לומר: פלוני אינו מבין הומור! או: אינו מחונן בחוש של הומור. אין פלוני כזה בעולם. יש פלוני שאינו עושה את הבדיחה ענין לענות בו, שאינו שוקד לייצר מצבים מגוחכים באופן מלאכותי בשביל להפעיל בבני מסיבתו את עצבי הצחוק, שאינו עושה את ההלצה דגל לעצמו ושאינו עושה שימוש בסגולת הבדיחה בפומבי, כדרך שהוא נזהר להוקיע לפרהסיה כמה צדדים מחייו הנפשיים מחשש חילול, ואינו מגלה את חריפות אמצעותיו אלא בחוג מצומצם של מקורביו, אבל אין איש מטומטם עד כדי שלא להתענג על בדיחה יפה או על הלצה שנונה.

כבר רמזנו על צד השלילה של ההומור המקצועי, אבל מן הדין להדגיש דבר זה ביותר. צאו וראו באספנים של בדיחות, בצוברים על יד הלצות לשם חליפין כמנהגם של גונזי בולים, וברוכלים של אניקדוטות, כשהם נעשים ראשי המדברים באיזו מסיבה – אין לך סימן מובהק מזה, שהגיעה שעת גסיסתה של אותה צוותא. שאָזלו חמרי הדלק ואפס התוכן המקשר בין חבריה, מעכשיו יש הכרח לחזק את החברה באמצעים מלאכותיים, המשולים לזריקות בגופו של שכיב מרע ושאפילו הצלה פורתא אין בהם. האניקדוטה נסבלת רק במספר יחיד ורק כמשל שיש נמשל בצדו. שתים הבאות בזו אחר זו מסלידות את הנפש היפה. משלוש ולמעלה מתבלט אפילו לקלושי הדעת הצד המגונה שיש בבילוי זמן זה. וכי אין האניקדוטה נציגה החוקי של הבדיחה? אף על פי כן יש בה תמיד טעם לפגם, מכיון שכיוונה להיתלש מן החיים ולהיות נושאת את עצמה. הומור טוב צומח רק מתוך גופה של עובדה, מינה ובה, החיים מספרים בדיחות. וחכמי ההיתול מספרים את החיים ולא יושבים ומקמטים את מצחותיהם לבדות מצבים מצחיקים ודיבורים מגוחכים. אין לך דבר דוחה מהלצה, שניכרים בה עקבות הזיעה ושבמקום קלות ראש שבוי בה כובד העמל. וכנגד זה מרגיזה ביותר ההתחכמות מחמת בטלה. האניקדוטה היא הומור הולך־בטל. אין בה דופק־החיים, אבל יש בה הוצאת לעז על המציאות. בחלם לא היו טפשים שעשו תנור מחמאה. שום פרופיסור מפוזר הדעת אינו גולם כפי המוניטין שיצאו לו אצל בעלי האנקדוטין. החידה הארמנית לא נוסחה אף פעם בצורה אוילית המתהלכת אצל אוהבים להתחדד על חשבון הזולת ולהתכבד בקלון הזולת. לאמיתו של דבר, שום אניקדוטה אינה מסוגלת להצחיק, אלא היא מוצחקה, ולפיכך צוחקים בשמיעתה. צוחקים לא בגללה אלא עליה. דומה השומע כאומר: איזו שטות עשויה לצמוח במוחו של בר־נש – ובכך יש בודאי מן המגוחך. והוכחה לדבר, שהרי מספר האניקדוטות המתהלכות בעולם הוא מצומצם עד כדי כך, שעל הרוב השומע אותן יודע אותן מלפני כן. בתחומה של האניקדוטה אין כוח יצירה, אלא הכל חוזר ונשנה מדור לדור ומחבל ארץ אחד למשנהו. דלוּת שוֹרה במלכות זו, הואיל ואמת אין בה, אין היא יונקת ממקור החיים. ובמידה שנכונה ההנחה, הבנויה על ההסתכלות, שרוב אמני הצחוק הם בטבעם בעלי מרה שחורה, יש יסוד גם להשערה, שציידי הבדיחה השעמום מקנן בהם לפני ולפנים.

מתך שנאמר שההפתיה מהוָה יסוד ראשי בהומור מסתבר, כי גם המהירות היתירה דרושה להצלחת פעולתו. אמנם, יש משוכבדים בדיבורם ובתנועותיהם, ההופכים את האטיות של הליכותיהם למעין סממן מבדח. אבל קיימא לן שהומור הבזק משובח ביותר. משל לרופא־שיניים קל היד, שעד שהחולה שלו מתיישב בכורסה ומתכונן לסבל העקירה הריהו מגיש להלה בעין את השן העקורה על כף היד. ואילו ההכנות למצחיק מפיגות לחלוטין את חריפותו. לעולם צוחקים טוב מתוך שאינם רוצים לצחוק ומתאמצים לכבוש את הגרוי. הצחוק הכבוש פורץ והולך על כרחו של אדם. דומה, כי הצחוק נולד רק מתוך מצב של להיפך וההתנגדות אליו. בשעה רצינית ביותר, בשעת חתן נכנס לחופתו או הספד למת, למראה טקס חגיגי או מורה קפדן העומד על הקתדרה ומדקדק עם תלמידו במצוות הקשבה כחוט השערה, דוחף יצר הצחוק ומשיא את האדם להתקומם על דוחק המצב ולפרוץ את גדר השעבוד. הצחוק, משמע, הוא פרי האדרבה והאף על פי כן. הוא מתמרד כלפי הלחץ ורוצה לגאול את האדם מתוך תנאי כפיה שהוטלו עליו.

בדרך זו השגנו כמדומה את שורש ענינו של ההומור. אמרנו שהצחוק רוצה לגאול. הוי אומר: הצחוק רוצה דבר־מה. צחוק שאינו רוצה כלום אינו ולא כלום. ורוצה הוא בתקנתם של החיים ובשחרורו של האדם. רוצה הוא לשחרר אותנו מכל סבל פנימי וחיצוני, להוציאנו ממלכות ההכרח לספירה של חירות. כוונת ההומור להפיג את הצער, להפיס את הדעת, לגרש יגון ואנחה, להמעיט את שטח החיכוכים שבין הבריות, לכתוב בשולי החיים פירוש וָרוד, לתת לכל מקרה ומקרה פנים שוחקות. ואדיר חפצו להוכיח, שאין בונים עולם על גבי חודו של חרב. ההומור בפירוש שונא מלחמות. וסבור הוא שאפשר לסדר את כל הענינים על הצד הטוב ביותר בלי קטטות וסכסוכים. בלי רוגזה, בלי כעס, עיקרו של דבר: בלי כעס. אין לך דבר מנוגד כל כך להומור ככעס. ההומור נחבא אל הכלים ומחביא הכל לתוך כלים. הכועס יוצא מכליו. ההומור דורש לכף־זכות – והכועס מתעטף במידת הדין. ההומור שוקד לשייר תמיד איזו קרן אורה, איזו נקודת מפלט, עגן כחוט השערה, שאפשר לומר עליהם “גם זו לטובה” – והכעס הרי מבקש לעקור ולהשמיד הכל. וקודם כל הוא מסלק את הצחוק ואת בת הצחוק מן העולם. ואילו השקפת עולם הומוריסטית גורסת: הכל יכול השודד לשדוד הימני חוץ מבת־צחוקי. עשוי הוא לירד לתוך נכסי, אבל כל זמן שרוחי לא נפלה אפשר לגרש אפילו את השטן. ואף על פי שבעינינו אנו רואים ועל גבי בשרנו הננו חשים את קושי השעבוד ועוצם הסבל איננו אומרים נואש ואיננו סבורים כי כלוּ כל הקצין. ההומור שלאחר כלו כל הקצין הוא הזורח ביותר. פרחי ההומור הטוב צצים על הרוב בתקופות של יגון ושקויים צער, דמעות ואף דם. מלמד שהתיקון הוא מגמתו של ההומור. והרצון להיטיב מעיינו.

הרגש הדימוקראטי הוא מעיינו השני. ידוע שההומור מרחיב את הדעת. והוא מרחיב גם את הגבולות ומפרה את היחסים בין הבריות. כנחל איתן לעת גיאות הוא ופורץ לתוך כל שטחי החיים והורס גדרים ומכריז על שויון כל הנבראים בפני חוק החיים והזכות לחיים. כלום על מה מתבססת הבדיחה? על קירוב רחוקים, על ערבוב מין בשאינו מינו, על זיווגים בלתי צפויים, על גילוי פנים חדשות במה שנראה לנו בלה מיושן. ההומור בנוי על השוָאות ועל גזירות שוות, רצה לומר: על שויון. הוא מסביר לכל פנים יפות – ולפיכך כל הבריות נראים לו נשואי פנים. לעולם אינו נוהג זלזול באיש או בדבר. קל וחומר שאינו מתייהר על אחרים ואינו מתכבד בקלון אחרים. ואין צורך לומר, שהומור אינו מתחכּם ואינו רוצה להתהדר בחכמה. על הרוב הוא נראה כתם ואף מתנהג כתם או כפתי מאמין. הפסוק “וגר זאב עם כבש ושעשע יונק על חור פתן”, עם כל ההוד הנשגב החופף עליו, צופן בחובו נעימה של בדיחות הדעת, כאילו נתכוון הנביא להלביש את רעיונו המציאותי בצורה מוגזמת כל שהיא בשביל לחרות בכוח ההפלגה ובאמצעות החידוד המצחיק את האידיאל בתוך המוחות. בשל המתמיה שבניסוח – הדברים נכנסים לתוך הלב ותקפם משתמר לדורות. ההומור משמר דברים וחורת אותם כבצפורן שמיר. כיוצא בזה ירקדו ההרים כאלים ובדומה לכך פסוקים בתנ"ך, שהפאתוס השירי טבול ברסיסים של הומור מלא חן. הזאב והפתן אויביהם של הכבש ושל היונק, ההרים, סמל הקפאון בהוָיה, נעתקים מטבעם הקדמוני ומתאַחווים עם ניגודם, נשער לנו מעשה במציאות, שההר נעקר פתאום והתחיל רוקד – כלום לא היינו ממלאים פינו צחוק? זה כוחו של הומור לקרב אל השגתנו דברים הרחוקים מן המציאות או אף נמנעי מציאות כביכול. הרי שההומור מבדח רק לפי צורתו ותוכו מלא פאַתוס ורצינות. לפניו לא יוכּר שוֹע לפני דל והנקלה יעלה לגדולתו של המכובד. אותו קבצן, שהשיב לרוטשילד, המבקש להשיא לו עצה תשובה ניצחת: “אתה, מר רוטשילד, מומחה להרויח ממון, ואין זה מענינך ללמדני פרק בהלכות קבצנות, שנתמחיתי בה כל צרכי”, היה מחונן בניצוץ של הומור אמתי והשכיל על פי דרכו להדגיש יתרון־מה שיש לו בשטח החיים על רוטשילד. כך דרכו של הומור: לגלות בכל פרט ועצם את הרבותה שלו. וללמדנו: שאין לקפח שכר כל בריה. ההומור הוא בעל עין יפה, ועיקר תפקידו לגלות מה שאינו נראה בעין. אמרנו שהוא מחביא, אבל הוא גם צפנת פענח. הוא פורש מעטה על דברים, שהצנעה יפה להם והוא חופר ומעלה את אוצר אמונה שבמטמון כל איש. אמונה בתשועה כהרף עין. בסמוך לחרב חדה התלויה על הראש הוא צוחק ועל פתחו של גיהנום הוא זורע תקוות, מכיון שהוא מוצא בבת צחוק באר של שמחה שאינה נדלית. נחום איש גם זו היה הגדול שבחכמי ההומור. כל מעשיו, דיבוריו והנהגותיו, בת־צחוק מרחפת עליהם. ואותו תנא, שניחם את אשתו בשובו מבית־המדרש, למראה שני בניו המתים, ואמר, שבעצם לא ניטל הימנה אלא פקדון שהופקד בידה, נכנס לפני ולפנים של פרדס ההומור.

אנו נמצאים למדים: ההומור חותמו האמונה ובת־לויתו התקווה. המחונן בו לעולם סמוך ובטוח, שהדברים, אפילו הם נתונים בשפל גמור, עתידים להסתדר ושהאויבים ישלימו ביניהם. אילולא ההכרה הזאת אי־אפשר כלל שדעתו של אדם תהא צלולה עליו, הואיל והוא מוקף בכל שעה אויבים ומניעות, מזיקים ומעצורים. נמצא שהחיים היו נמנעים. אולם האדם כל זמן שהנשמה בקרבו רוח של בדיחות הדעת שורה עליו וזיק של אמונה ובטחון בוער בקרבו. הרי שאין לך אדם המשולל לחלוטין חוש ההומור, כפי שבעלי המונופולין על הומור רוצים להוכיח לנו. יש אומר מילי דבדיחותא, ויש עושה מעשים של בדיחותא ויש מבדח באיזו העוָיה טמירה משלו. פלוני שלא השמיע לכאורה מימיו פסוק ליצני (כדרך שבעלה של הגברת בוברי, לפי הגדרתו של פלובר, לא הביע מימיו מימרה בעל תוכן) יש שאתה רואה את סך־הכל של אורח החיים שלו משעשע מאד. זה קל דעת בדיבורו – ובכל מעשיו טבעו כובד ראש, וזה מונה כל מלה שלו בשקל – ובעשיותיו הוא פּזרן בזבזן כקוביוסטוס.

ראית תקופה שנתגברו בה הדינין דע לך: דור זה עני הוא בהומור. דור זה במקום מיתרים במוח, עקרבים תקועים לו שם. בדור כזה אין מדברים אלא נואמים, אין משוחחים אלא מוכיחים, אין משפיעים בעקיפין אלא משכנעים באקדח. בני אדם אינם מתקשרים זה עם זה על ידי פסוקי הסברה אלא מטילים זה בזה סיכות ותחת לחייך צוחקים, או נכון יותר, מגלגלים צחוק, מרביצים צחוק תוקפני, שופע לעג מפריד. בדור כזה אין מחפשים את נקודות הקרבה והשיתוף, אלא, להיפך, מחדדים נקודות השקפה, משחיזים מושגים, מבליטים את הפלוגתא, גוזרים על קורטוב ויתור ופשרה, חס ושלום שמאמינים, שההרים מסוגלים לרקוד – משוללי הומור אינם חלילה פתאים מאמינים – אבל נוקבים בדין את ההר, טוחנים הרים ומעבים צל הרים כהרים. אכן, דלדולו של ההומור התחיל בשעה שיצא הלעג על הדימוקרטיה ועל סדריה. עוד זמן רב לפני החורבן התחילה שקיעתו של ההומור, וברוב ארצות תפסו את הגה השלטון אנשים שאין בת הצחוק מרחפת על פניהם, הסתכלו בפרצופיהם של הללו – הם משולים למסכות. אין בהם צל של חיוך, לא חתימת ליבוב, בדיחות הדעת אין בהם, ואף לא צלילות הדעת. הם שכורים תמיד מחמת זעמם. הם תמיד כועסים. ובתוך תוכם מחוסרי בטחון. ואילו את האמונה בטוב הם מתעבים בכל לבם, כדרך ששדי שחת מתעבים את האור. אין הם יכולים לסכום דעה מתנגדת להם ואימה ופחד אחזום מפני נדנוד של בקורת, הואיל והם מחוסרי הומור. אבל עדיין לא כלוּ כל הקצין. רק מיעוט שבמיעוט חדלי אישים הם. רוב בני אדם בת הצחוק שוֹרה על פניהם, אוהבים צחוק טוב. בכך תקותנו. ראיתם אשמדאי על כסא שלמה – צחקו בני אדם, צחקו. אף הצחוק כלי זין חד הוא. ואף אותו אשמדאי, מלך לשעה, אינו אלא אחד מחיוכיה הנזעמים של ההיסטוריה, אשר צחוקיה ומהתלותיה נשגבו מבינתנו.

לפני זמן מה קראתי בשבחו של סופר שהגיע לו תור היובל: הוא משכמו ומעלה גבוה מכל חבריו לעט הואיל ואיננו ליטראט. תמהתי על פסוק זה שתי פליאות: א) מה רואה מחברו לתפוס את המונח הלועזי דווקא. ב) מה הגיון לשבח סופר על שום שאינו סופר. כלום יעלה על הדעת לרומם על נס את הצייר משום שאינו צייר, את המנגן לפי שאינו מנגן ואת הרופא מחמת שאינו מרפא. אמנם, לכתחילה נתעוררתי ליישב עיקר הפליאה שבפסוק על ידי צמצום משמעותו לכדי כוונת גנוי כלפי מקצועיותם היתירה של אמני העט. שבתי וראיתי שהתירוץ דחוק ביותר. כשם שאין טעם להטיל דופי באמן על שום שהוא פועל בהתאם לתכונתו המבורכה, כך אין יושר לנזוף בו על חטא שהוא שוקד הרבה להתמחות באמנותו ולהגיע בה לידי מידה של שכלול. כל אומן מצווה ועומד לעשות את מלאכתו בשלימות. נוטע עצי פרי, מגדל צאן, תופר בגד והמחלל בחליל – הכל חייבים ואף משתוקקים לקנות בקיאות במשלח ידם. וכך הוא הסדר בקירוב: מתחילים בטיפול, עוברים לטיפוח וגומרים בבקשת השיא. ומה טעם אסור על הסופר לרדת לתוך נבכי המקצוע שלו?

משעיינתי קצת בדבר נכנסה בי פליאה על עצם הפליאה. נזכרתי שפסוק זה בניסוחים שונים נאמר ונכתב על ידי רבים ורק המלה הלועזית היא החידוש שבו – כך הוא הנוהג וכך היא השיגרה בימינו. לא נגזים אם נאמר שהשם סופר נעשה בישובנו שם חירוף. לא היה לי אלא לתהות על החידוש שבפסוק. ואמנם, יפה כוחו של חידוש זה להאיר נתיב עד למקור מוצאה של השקפה זו על הסופר. המקור אינו טהור כלל.

הפגיעה בליטראט נתפרסמה בעולם כאחד עם השסוי בספרות אספלט. תחילתה של הפגיעה – גנוי ובזוי בעלוני תעמולה זולים וסופה שריפת ספרים. שריפה זו לא היתה אלא הקדמה לחורבן אירופה. ומה ענין העלאת ספרות המופת על המוקד לחורבן ארצות ועמים? יש ענין. קדם לרצח גופים הרס נשמות ולמבול דמים – שיקוץ הרוח ועמלו. מתברר שלא כל המשננים בפיהם פסוקי השטן נתפסים ממש למעשיו או דינם להימנות עם קהל חסידיו. רבים חוזרים על פסוקים שהטומאה דבוקה בשוליהם בלי דעת טיבם של הדיבורים היוצאים מפיהם ולא את מגילת היוחסין שלהם. הזלזול ברוח וביצירותיו פסול אפילו בשיעורים קטנים ובסייגים מרובים ואפילו כשהוא כרוך בתמימות שבהשגה. מלכות הרוח רחבה לאין שיעור ואין הספרות אלא אחד מגילוייה. אבל נדמה כי בדורותינו מהווה הספרות, אחד מענפיה של היצירה האמנותית החיה, לא רק אבן החן בכתר הרוח, אלא גם אבן הבוחן שלה. לפי היחס אליה ייבחנו אדם ועם, תיבחן תנועה. הספרות היא סמל לעולם התיקון, לבנין של סדר, למשטר נכון. לא זו בלבד שהיא משקפת את פני הדור ומוקיעה נבכי לב אנוש, עושה תשליך לפסולת היצרים ומשמשת במידת מה מקוה טהרה, אלא היא בעצם מציאותה מורה לבני אדם את דרך החיים והבנין ללא הטפת מוסר במישרים אפילו אינה מספרת על גופי החיים במשמעם היומיומי.

הספרות האמנותית – חושבני שיש מקום לנוסחה זו בניגוד לסוג אחר של ספרות, שנתברך אולי בכמה מעלות טובות אלא שאינו אמנותי – יש בה גופה משום מפעל מוסרי. דווקא הצד המקצועי שבאמנות זו פועל על העוסקים בה ועל הנכנסים למחיצתה ומקבלים שפע ממנה ככוח מוסרי. דרך משל: סגנון ספרותי מלוטש הוא ענין שבתיקון ושבסדר. הוא בנוי על חוקים וכפוף למשמעת נפשית והגיונית חמורה. לא ישיג מדריגה בסגנון אלא מי שהוא בעל אמונה בעולם טוב ומתוקן. אין כמובן להפריז ולומר כי כל בעל סגנון הוא מטבעו שומר חוק וכל מי שידיו רב לו לבנות בתי שיר משוכללים ראוי להיות גם אדריכל של מפעלי־חיים. אבל רשאים אנו לומר כי הידור צורה הוא גורם מחנך ליסוד ההדור בכלל. כל הרצאה נאה היא פרי עמל קשה. פסוק מלוטש עולה ביגיעת בשר וביגיעת הרוח כאחת. העמל שבסגנון הטוב הוא לעצמו מעשה יושר. ומה טיבה של היגיעה בסגנון? הלא היא מלאכת בירור ונפוי, עיון ושיקול הדעת. ביסודה מונחת השאיפה לנקיון, למצוי הרעיון, להבהרת הרגש, והמאמץ להימנע מן ההונאה ולהתקרב ככל האפשר אל הזולת לב אל לב. המליצה היפה היא באמת מליצה ומתווכת. ואין היא סתם כיבוד לאורחים. היא נעוצה ברגש הכבוד לבריות ובאהבת העולם. והרי הסגנון אינו אלא סממן אחד מסממניה של הספרות האמנותית. עיקרה של יצירה ספרותית משוכללת הלך־הרוח המושלם שהיא מביאה לידי ביטוי, אור הנשמה היתירה הקורן מתוכה. מן הספרות שופעת אהבת החסד והרחמים על עולם ומלואו.

בין שנראה את הספרות היפה כדבר של נוי, כבושם טוב, כאיצטלה של כבוד ובין שנראה אותה כאספקלרית המעשים או כשוט מצליף על המקולקל והנעווה אין רוחם של עריצים ובוזי אדם נוחה הימנה. פולחן היפה הוא כחומץ לשיני התקיפים, שאינם מניחים כל פולחן חוץ מההכנעה להוד מעלתם וגבורתם. התיאור הנאה משוך חוט של חן וחסד על כל הברואים ואין לפניו קטן ונקלה. האמן בדומה לאיש המדע תאב לדעת הכל, להבין הכל, להתחקות על מעשי כל בריה. את מלוא מרצו הוא משקיע בארגון החומר ובהשגת ההרמוניה. אדיר חפצו לראות את העולם לא מערכת של כתמים אלא בית משכיות של תמונות. מן הדין שכל המחבלים והמשחיתים, המביאים מבוכה ומהומה לעולם, ישנאו בלב ונפש את האמנות הצרופה, הואיל וזו לא די שהיא מצרפת את יצירותיה היא מתכוונת גם לצרף את העולם ולטהר את הלבבות, ועל הכל להרבות חברות והבנת הזולת. האמנות נעשית מתוך מידה מרובה של התמכרות והשתעבדות היוצר למפעלו, אבל מבוקשה ותפקידה החירות. אין תמונה נאה אלא זו שכל פרטיה משתכנים בתוכה דרך חירות ואין ניכרים בה סימנים של כפיה ואונס. עיקר עמלו של האמן מושקע בטשטוש עקבות עמלו ובייבוש אגלי הזיעה. אולם כל פעם שפורצים לעולם בעלי זרוע וחמסנים הם מנפצים קודם כל את האספקלריות מתוך פחד שמא ישקפו הללו את פרצופיהם המנוונים. בניגוד לאחדות מתוך משחק הצבעים, המונחת ביסוד האמנות, שפע של יופי מתוך ריבוי חיים, תובעים העריצים אחדות של בית־עלמין והתמזגות של דיכוי על־ידי כיבוי כל הצבעים והעמדתם על גוון אחד ודגל יחיד. לא רק סערת המבול עוקרת כל ערוגות הבושם של האמנות, גם במוצאי השואה יש ותקופת הירידה ליצירה האמנותית נמשכת והולכת. בשוך מי המבול מקרקרים העורבים והדכאון בתקפו עומד. אין יוצרים אמנות מתוך עיפות אלא מחמת עודף כוח ורווחה. ואמנם אחרי דור של שמדות ופורעניות קשות יש ומתרגשות תקופות של דכדוך, של אפס רצון ומיעוט אמונה, של רשלנות בתוכן ובצורה. אין תסיסה של כוחות יוצרים, אין העזה להשתעשע בצורות נאוה ולסלסל מליצות נשגבות, אף אין הלבבות פנויים לקלוט. בזמנים כאלה מזלזלים בחיצוניות, מתרשלים בביטוי. לכל היותר נוטים לחבר או לשנן קינות וסליחות. אבל היצירות הללו הן מעין פזמונות. ואין כלל צורך לחבר אותן מפעם לפעם מחדש. הדפוסים שלהן קיימים ועומדים. קל וחומר שאין מקום לנהוג בהן הידור, מעשה ליטראטורה. לא, הליטראטורה היא טריפה פסולה.

דברי ימי עמנו הם דברי ימי צרות ופורעניות קשות. מעטים היו ימי הטובה והשלוה בקורותינו, אבל רק בתקופות הקצרות של שלוה יחסית נוצרה המליצה הנשגבה העברית, המשמשת מופת לכל העמים. צא וראה, כל מקום שיש תוכן נעלה שם גם הצורה מסולסלת ומקושטת. התנ"ך והמדרשים חצובים לשגב גם בסגנונם. האגדה העברית רצופה פתגמים טובים ומוסר השכל, אבל היא מבריקה גם בשלל צבעים של ביטוי מלוטש ומזוקק ויש בה בדרך הרצאתה מצד עצמה הרחבת הדעת. סימן לערכי האמנות הצפונים בה. האמנות באה לעולם בשבל להרחיב את הדעת ולגלות את ריבוי הפנים שבחיים. אולם כנגד כמה יובלות של יצירה חיה היו לנו דורות מרובים של זלזול והזנחה. ויותר ממה שנתרשלנו בתוכן נהגנו אדישות בצורה ונעשינו נלעגי לשון. אם גם נניח שהיינו עם הספר לא גרסנו ספרות ולא הקימונו חס ושלום ליטראטים. האמנם כבר נעשינו שטופים עד כדי כך במלאכת הספרות שאנו טעונים שמירה מפניה?

מצב העניינים איננו כזה לא באוהל שם ולא במחנה יפת. המבול האחרון, שהוא אולי הגדול במבולי העולם, שטף את הכל ובמדורות שקדמו לו נשרפו לא רק האותיות אלא גם רוחן החיה. נאלמו הלשונות, גוועו הצבעים, נחבאו התמונות משום ששחה קומת האדם והרוח נחרדה ונמוגה. ימים רבים יעברו עד שתזדקף קומתנו ותתחדש הרוח האנושית היוצרת ואמנות הביטוי תגיע לידי הישגים חדשים – אף הישגים מקצועיים במשמע. אולם כלל גדול הוא: כל פעם שמטילים דופי בערכי היופי והיצירה האמנותית, סימן שעדיין מהומה שורה בעולם ועננים קודרים מהלכים על הראשים. שונאי צבעים שונאי החיים הם ומקורבים למביאי המבול. בתום המבול ניתן הקשת בענן לאות ברית. “והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ”. כך הוא הדבר בכלל. על אחת כמה בתחום ישראל. ראה איזו מהומה שורה מסביבנו בישוב הזה, כמה זלזול ורישול ורשלנות והזנחה ומיעוט הדמות וצמצום הדעת וקנאות לצבע וחוסר הרצון או הכושר להקשיב לזולת ולהעריך יפיה של תמונה וכמה מרובים הגמגום ואי הדיוק והכלאיים והחוורון בביטוי ותבין את עוצם חשיבותו של התיקון הגנוז בביטוי הספרותי השקול והמדוקדק. כל האוהב דבר אוהב לעשותו בהידור ולהתקין לו עיטורים וקישוטים. “לא היה לי יום קשה כיום שנפלט מקולמוסי פסוק שאינו עשוי על טהרת הליטוש הלשוני” – העיד על עצמו פלובר, סופר רחב לב ורחב דעה. הוא היה סופר בלב ונפש. לא התבייש באומנותו. הלואי וירבו בישראל סופרים לשמם. ללמד לבני יהודה צבעי הקשת.

א.

עיקרה של אמנות – צורה, כלומר, הפיכת תוכן לצורה תוך כדי גלגול הצורה לדבר שבתוך ושבמהות עד שפנים וחוץ שוב אינם מתנגדים זה לזה ונפרדים זה מזה, אלא, אדרבה, עושים שלום ומשלימים זה את זה.

נמצא שכל האומר אמנות היא צורה או אמנות משמעה שלימות והרמוניה, הוא הדין עשיית שלום בין היסודות והשכנת שיווּי משקל בין החלקים, יפה אמר, שכן דברים אלה הם באמת מעיקרי תפקידיה של כל מלאכת מחשבת ומראשי סימניה. החיים שופעים ניגודים ואין רקע מציאות בלי קרע. קר אינו חם, רם אינו שפל, ישן אינו ער, הגשמי אינו נאצל, העצוב אינו עליז, משורש רע לא יצא טוב ומעז אין להפיק מתוק. כל זמן שאנו שרויים בתחומי המציאות הגלמית הרינו משועבדים לנתונים הממשיים, שבויים וכלואים בתוכם. כאילו אנו מרצים איזה עוון, חטא ההויה הקדמון. האמנות אפילו אינה נותנת לנו שחרור הריהי רומזת על אודותיו, פותחת לפנינו סדק דק להציץ דרכו לתוך איזה עולם בלתי מציאותי שבו הטבעים המנוגדים נושקים זה לזה, ההפכים עושים שותפות של ארעי בדומה לזו שמתרחשת בחלום, שהגדרים היציבים נעשים שוטפים והרבה סתירות מתיישבות. החולם, דרך משל, עשוי להיות גם מהלך על שתיים וגם בעל כנפיים. יכול שיהא נתון בשני מקומות או משוחרר מהילוך הזמן ומחוקיו. אף אין זה מן הנמנע שדברים שבהקיץ משמשים גורמי דכאון יהיה בהם לגבי החולם בנותן עונג מתוק ללא מצרים. וזהו ענין השלום המונח ביסוד החלום. מעלה ומטה, רום ועומק, לח ויבש ורוב טבעים ניגודים המתחרים זה בזה משיגים בתוכו איזה דרגה של פיוס.

מבחינה זו ניתן לומר, שכל מלאכת מחשבת נתבעת להמשיך עלינו מעין השראה של חלום ולפי מידת ההשראה הזאת המצויה בה יישקל ערכה. האמנות יונקת מן החלום. כשאנו מסתכלים בתמונה מעשה ידי אמן הננו כחולמים משום שהתמונה עצמה נראית כחולמת. החיים מתרחשים בה, אלא שניטלה מהם גלמיותם וכל הטבעים שנתכנסו לתוכה חודיהם קוצצו. תחת גוונים עזים ובולטים או בצדם ניתנו בני גוונים, רמזי יישים או שאריות מהם, שפירים ושליות. מסתבר שאף ההתגוונות היא סימן היכר לחכמת הנוי והצורה. מלאכת מחשבת שאינה כוללת בני־גוונים ורמזי דברים, בנות קול ובני־צל, שאינה מצרפת גם את הדק מן הדק אל הגס מן הגס, קיצורו של דבר, שאינה מקרבת רחוקים ואינה ממזגת ניגודים, אינה ראויה לשמה. האמנות עיקרה מלאכת המיזוג של סממנים, חכמת הזיווּגין ובמקום שאתה מוצא צלילותה שם אתה מוצא גם צלליותה. מכל מקום ראש יעודה המיזוג. מיזוג טוב ורע, גס ודק, מרומם ונקלה, פנים וחוץ עד שאין תוך וצורה מורגשים בנפרד אלא מובלעים זה לתוך זה ומהווים יחדיו חטיבה גמורה, מקשה אחת, אחדות.

אמנות פירושה שלימות, אחדות, הרמוניה, פריצת גדרי המציאות הגלמית ואף בריחה מהן אל תוך שפריר חביון החלום. אפשר להשוות את אמנות היפה על דרך ההיפוך אל אמנות המדיניות, שאם האחרונה הוגדרה כחוש נכון להשגת האפשרי הרי הראשונה מיועדת להשגת הלא אפשרי, להפקת מתוק מעז. ואכן, דבר שהוא במעלת יצירה אמנותית אפילו תוכו רצוף צער ההויה, דכדוך הגוף ויסורי הנפש, כיוון שהננו נכנסים לתוך ספירת השפעתו הריהו מפיג במעט את יגוננו, ממלט דכדוך נפשנו, מכל מקום משכך את סערת רוחנו, מפייס ומרגיע, ויש שהוא מביא לנו גם סמי רפואה והופך את היגון ואנחה לששון ושמחה. מכאן אתה למד שיש הגיון נכון גם ביעודים רבים אחרים שמייחסים לדברי אמנות, כגון שהם מזקקים את ההרגשות, מעדנים את החושים, מטהרים את הלב, מרוממים את הנפש ומרסנים את היצרים. נאה ליצירה האמנותית השם שבת. אין השבת עוקרת את החול, אלא עוקרת את האדם לזמן מועט מתוך החול של ששת ימי המעשה. והואיל וגם השבת היא חלק מהזמן הריהי ממילא אוצלת מזיוה גם ליתר חלקי הזמן. זכור את יום השבת לקדשו נאמר על כל ששת הימים. מתוך שזוכרים כל ימות השבוע את השבת הרי כולם לווים אצילות מן השבת. יצירה היא השבת של העשיה והאמנות עולם האצילות של המלאכה. כשם שאומרים שבת שלום כך ניתן לאמר אמנות שלום. וכשם שהשבת קוראת לנו דרור מן המעשים, כך האמנות, אם כי עשייה מרובה הושקעה בתוך כל פרק יצירה, הריהי משרה עלינו הרגשת שבתון. אמנות כשמה כן היא. רובה אומנות, מלאכת מחשבת.

ב.

אמנות הסיפור היא בעצם החכמה לספר את המעשים ואף השם ספורי מעשיות מעיד על טיבה. אף על פי כן אין היא עושה את שליחותה כראוי אלא אם כן אף היא, בדומה לענפי אמנות אחרים, עוקרת אותנו מתוך עולם המעשה לספירת החלום. אין היא באה לשקענו בסיפוריה לתוך אותה הויה עכורה או לתוך אותו הוי זעום וגלמי, שכל חמריה לקוחים משם. אמנות של הוי היא אמנות קצוצה. מה ערך לשבת, למשל, שאין היא אלא מעין צילום של כל ששת ימות החול, אלא שנוסף על כל הויות החולין איזה נופך שבתי, כלומר סעודה שמנה, דגים ובשר, לגימה של יין. ספורים שהם בחזקת שבת קטנה, קצוצה, פגומה, ללא נשמה יתירה, אלא שיש בהם מטעמי שבת, הריהם שבת מצולמת. אין בהם מן החלום וממילא אינם כלל בעלי צורה.

עיקר ענינה של אמנות הספור ספור המעשה, אך יעודה תיקון המעשה והעלאתו בשרשו לדרגת האצילות. העובדות הן אותו חומר גלמי שמביאים לתוך כור ההיתוך על מנת להוציאו משם שונה מכפי התרחשותו. הן נטחנות עד דק מן הדק ואין לשייר מהן אלא משהו תמציתי ונאצל בדומה לאותו שייר עובדתי המשתמר אף בחלום. איזהו ספור ראוי לשמו – העשוי בתבנית היכל, שלבניו, כלומר פרטי המעשים, הם חלומות, ונדבכיו, כלומר, הקוים הגדולים של המעשים, המאורעות, הם בגדר סמלים. לא מעשים בכל יום הם ענינו של הספור, לא הויות העולם שבנוהג הן רוחו החיה, לא קליפות הדברים ראויות לשמש נושאי תיאוריו, אלא אדרבה חייב הוא לגאלנו מן הקליפות ולגלות בכל עצם, בכל ענין ומאורע, פנים חדשות, היינו, ללמדנו את הנסתר שבנגלה. את מה שמעל לפשט ועמוק ממנו. הספור דורש במופלא ושואל מה למעלה ומה למטה. מה שמונח על גבי השטח הרי נודע לכל – ומה בא המספר להוסיף, אם אין כוונתו לתקן את הקליפות. להפוך את הפרוזדור לטרקלין ואת העולם להיכל?

כל ענפי אמנות סוגים בחוחים של אי הבנה ובורות. במדיה שחייב האמן, ואפילו אינו חייב הרי משתוקק הוא, לזכות את הרבים בפרי רוחו, לחבב את חזיונותיו על הקהל ולקרבם אל השגתו, הריהו מסתבך בתוך סתירה שאין להתירה כמעט, שכן נטל עליו להשרות את חלומו אולי על אלה שלא חלמו אותו ולאצול מרוחו על מי שאינו מסוגל אולי כלל להיכנס לתוך מערכי רוח כאלה. האמן נתבע לשני דברים, שכל אחד מהם קשה מצד עצמו וששניהם סותרים זה את זה, והם: לבטא את זולתו ולספר את חלומו בלשון השווה לכל נפש. זאת אומרת, חייב היה לצרף לחכמת ההאצלה שלו הרבה עשייה, לעשות את שבתו חול. מבחינה זו נוחה כמדומה הרבה יותר העשיה בתחום כל אותן המלאכות היפות שאין הלשון משמשת בית היוצר שלהן. צלילים וצבעים אינם בגדר שפה יומיומית ורוב הבריות אינם נזקקים להם לתכלית שימושית. עצם העיסוק בהם מרומם את האדם ומפרישו מן החולין והם גופם אבק השיגרה לא דבק בהם. אף הצופה בתמונה והמאזין למנגינה מקבל על עצמו מלכתחילה פרישות־מה מן היומיומי ומשיל מעל עצמו את נעלי החול לעמוד במקום קדוש. אם בכוונת הלב ואם שלא בכוונה הוא נכנס לתוך תחום השבת. אין צריך לומר שלא היה בא כלל, אילוא תעתעוהו בעלי הלכה שבשניים, להעמיס על האומנוית המעונגות האלו צרכי חול שלו ולתבוע מהן תשובות דחופות על שאלות השעה הבוערות. הרי זה אצלו בגדר מושכל ראשון שהאמנויות ההן באות לטעת בתוכנו חיי עולם ולא חיי שעה. ואילו אמנות הכתב, ואמנות הסיפור במיוחד, נתבעת לשמש אף בגילוייה הנאצלים ראי מלוטש לכלל ההויות המגושמות. מעין תערוכה של עסקי הבריות ונוהגותיהם וטיפוליהם וכרכוריהם וכלל מעשיה משער הכבוד והכיבודים הרמים ועד שער האשפות של התאוות הנבזות והיצרים הנקלים. אמנות הסיפור נחשבת למין רקחת וטבחת שהוטלה עליה המשימה להתקין סעודות שמנות ומשביעות ואף תבלינים מפולפלים לגרות את היצרים ולמתוח את עצבי הסקרנות. רוצים למצוא בסיפור מציאות שניה, וכלל לא מלוטשת, אלא אותה היומיומית על כל קרבה ופרשה. לא די שהעשיה בתחומי הלשון, שיש עמה כוונה של יצירה, כרוכה בחבלי לידה קשים – שהרי הלשון המדוברת והמשומשת עד לאין שיעור מושכת ממילא כלפי תתא ומפיצה מאליה זרעי החולין החבויים בכנפיה על כל סביבותיה ואין לשון מיוחדת לצרכי ספרות בדומה לשפת צלילים שנתיחדה לצרכי נגינה – עומסים הבריות את כל תביעותיהם החיוניות והשגרתיות על חכמי הלשון ואמני הכתב. הספרות חייבת להיות ראי ודוכן, כנור ותנים, נאד דמעות וכוס של שמחה, חדר משכית לכל מאוויי הדור ובית מרקחת של סגולות ורפואות כנגד כל פגעי בני אנוש בחומר וברוח, במדיניות ובכלכלה, בשאלות מוסר ובבעיות תיקון העולם, מין מכון כל בו שפירותיו נאכלים בעולם הזה ויש לו קרן קיימת לעולם הבא. הקהל שאינו מעיז להכנס לתוך היכל הנגינה, אלא אם כן נמצאים משסים אותו, במקל ובתרמיל כל הבעיות החילוניות שלו, אלא אדרבה הוא בא לשם לפי תומו לעשות את שבת הנפש שלו ולהשכיח את מרי ימיו, את עמלו ואת צרור דאגותיו, הריהו בא על הספרות בעלילות שתהא זנה ומפרנסת אותו בדעת ובמוסר, בבינה לעתים ובפסקי־הלכה, שתדבר אליו על אודותיו ושתדבר אליו, וזה עיקר רצונו, בלשון שווה לכל נפש, אם כי לאמתו של דבר כל נפש סחה עם עצמה בשפת יחוד משלה. הספרות מתחייבת להיות לא רק משכית, אלא גם בית אולפנא ואף גן ילדים פשוטו כמשמעו, שכן נשמעים לרוב דבריהם של אותם חכמי לשון המוותרים על השימוש בשפת נפשם, אלא נעשים מלמדי דרדקאות ואף מתיחסים אל הבריות כאל קהל תינוקות. שושנת הספור סוגה מקדמות הימים ועד ימינו חוחים של אי הבנה ובורות, ואמנות הספור ברובה לא יצאה עדיין מכלל גן שעשועים או בית תבשיל להתקנת מטעמים להאכיל בהם עם רב. סופר שחבוריו הגיעו לדרגת עוברים לקונים, באסט סאלרס, מתייחד לו מקום כבוד בין גדולי הדור, אפילו הוא מאכיל את העם לחם הקלוקל.

ג.

לעיצומו של דבר רבים יודעים וכמעט הכל מנחשים שאין אמנות הסיפור רשאית להיות חזרה על המציאות והעתקת המעשים שהיו בלבד. יש שואלים את עצמם, ואלה שהם בגדר שאינם יודעים לשאול הריהם נשאלים מטעם איזה חוש עמום הלוחש בסתר: ספור שאינו אלא משנה מציאות מה חידוש יש בו? היומיות משעממת אותנו והמציאות כבר נתקהתה עלינו – ובכן, הספרות מה תקנתה? וכי אין מחובתה של זו לשמש לנו מפלט מן השעמום? הספרות בחינת מפלט מן השעמום היא הנחת־פלסתר שמועטות כמותה לטמטום ולקלקול, שכן אין תרופה כנגד השעמום אלא עקירתו משרשו. כיוון שהננו נותנים לו מציאות אין סיפור המעשה יכול להמתיקו. השעמום מקורו בסלידה ממעשים שבכל יום – ומה כוחו הפבולה המרעישה, ההרפתקה כיסוד לספור, שאינה יוצרת שלום אלא ניזונה מריב היסודות. מחמת אי יכולת לאצול זיו חלומי להוי חיינו, ולגלות פנים של מסתורין בפשט המציאות ולחשוף את הנס שבדרך הטבע, מוציאים את הסיפור מדרך הטבע ומכניסים אותו לתוך העקיפים והסילופים של הבלתי מצוי. אמנות הספור שנועדה להשרות על המציאות נוגה עילאי, יקר־מציאותי, מסלפת את המציאות על ידי שגוזרת אותה שלא כדרכה ומעלה על פני השטח את הבלתי־מציאותיי או מסדרת את מקרי החיים במיני קוביות של פלאים, מעשה תשבץ, שעריכתו ופענוחו מסור לידי בלשים מומחים בלבד. היכל זה שנועד לאנשי השרת של המסתורין בלשים השתכנו בו. צרה היא שמצד מה אף הבלשות היא חכמה חריפה ורבים נתפסים לה. אבל חכמה עקרה היא. במידה שהיא מחדדת את המוח היא מטמטמת את הלב, וככל שהיא מגבבת תלי תלים של עובדות היא הופכת את הרגשות האנושיים הטבעיים לתל שממה. תחת למזג לתוך מקרי חיינו את בושם החלום היא הופכת אותם למין סיוט. אם נאמר שבספרות פלסתר זו היא אופיום לעם לא נחדש כלום. אבל אף על פי שאין הדברים האלה בגדר חידוש אינם גם כן בגדר מוסכם. אדרבה מן המוסכם הוא שהספרות היא בית ממכר ליין הרקח ולכל מיני סמים משכרים, ואין תוהה, אף אין מוחה, על כך. אמנם, אין אומרים סמים משכרים, אלא אומרים הבו לנו טרגדיות וקומדיות או תובעים בטוי לזוועות ימינו, כלומר, למלחמות, למהפכות, לחזיתות הקרב לסוגיהן. כלום מהי התביעה להעלות על במת הספרות אותם מאבקי הדמים כהויתם וכצורתם, כפי שהתחוללו בחיים, אם לא מגמה מפורשת להשקות מן האדום־האדום לא רק את קהל הלוחמים, אלא גם את קהל הצופים והקוראים והמאזינים? ספרות הנותנת בטוי לחיים כמות שהם נדרשת אצל רבים בחינת העתקה מפורשת של המציאות השותתת דם, של המלחמות על הגויות הרטושות והרגלים הכרותות, של הפרעות והרציחות בהמון. רוצים לשמוע על הבמה קול שופר המלחמה ויריות מקלעים, רוצים לשמוע גניחות גוססים וצעקות נואשים ומשתוקקים לראות במחזה לא מעשים סתם אלא מעשי גבורה, פלאי מעללים. הספרות שנועדה לרומם את נס החיים ולדרוש במופלא שבדרך הטבע מתנוונת לכדי נושאת דגל המות והסופר נידון לשמש שר המשקים של דמים. האמנות לספר על רוממות החיים וגדולת כל העתים, בתוכן אף השעות האפופות דממת יגון והסתכלות חרישית ואף את הרגעים השוקקים בסוד שיח אנוש עם הנעלם לאין סוף, נעשתה כלי שרת לתנות שפלות מעשיהם של מלאכי חבלה, שליחיו של מלאך המות, לפאר ולרומם מעשי בלשים וכל מעלל שבהרפתקה. עיקר חידושה בכך הוא שמחמת ההזדעזעות שהיא משפיעה על העצבים ומפאת השכרון שהיא נוסכת בלבבות מתגלות ההויות היומיומיות הנדושות כמין פליאה, כדרך שאף השכור רואה לרוב מעין עולם הפוך, שבני אדם מהלכים על ראשיהם והאילנות צמרותיהם למטה ושרשיהם למעלה. אמנם, אף החולם אין תמונת העולם נגלית לו כסדרה. אבל נבדל החולם מן השכור, כשם שנבדל החוזה מן המטורף. אמנות הספור באה לעולם להרבות חולמים וחוזים, כיון שעשתה סנסציה עטרה לראשה הריהי מרבה מבולבלי־מוח, תועי־לבב ונעווי־צורה. אמנות זו שעיקרה טביעת־צורה ומתן־דמות יצאה לתרבות רעה והיא פוגמת את הצורה וממעטת את הדמות.

א. הקורא בזמננו

היש עוד קורא לספר בזמננו או הלזה שוב איננו במציאות? העונים על שאלה זו בשלילה לא די שהם מגזימים מבחינה עובדתית אלא שאינם מאירים גם כן, לפי דעתי, את הנושא באורו הנכון, עובר לדיון עלינו להגדיר את המושג קורא ולייחד לו את תכנו הממשי. ערך־המלים המרקנטילי, שנתבצר בזמן האחרון בשימוש הלשון, החליף משכבר את המונח הטוב והחם “קורא”, המצלצל כמו אח או חבר, בסימן־היכר מסחרי “הצרכן”. ודאי שמנקודת השקפה צרכנית מספר הלקוחות על תוצרת הספר פוחת והולך, אבל הקורא במשמע המעולה של מונח זה, מאמינים אנחנו, עודנו חי וקיים. ובכן, מהו משמעו המעולה של המונח קורא?

גם לשעבר, כשדורשי הספר רבים היו, לא כל דורשיו היו גם קוראיו. הכל גומעים ספרים, אבל לא מתוך קריאה לשמה. כשאדם בורח אל הספר מן השעמום הרי התואר שעממן הולם אותו יותר מתואר הקורא. המתעניין בספור המעשה ובתוצאות העלילות המתגוללות על דפי הספר סקרן או הרפתקן הוא, אבל כלל לא שקדן על אומנות הקריאה. רבים הם הדופקים על שערי הספר מבלי להכנס כלל לתוכו פנימה, מבלי שיהא להם מלכתחילה אפילו הרצון להכנס, שכן אהבת ה“שערים” והגבים והכריכות אינה עומדת בשום קשר עם אהבה אמתית לגוף הספר ולתכנו או לצורתו. רבים מבעלי אספי־ספרים גדולים אינם ראויים להכנס למחיצתו של הקורא האמתי, שכן אהבת הספריה וחבת הספר לא די שאינן זהותיות אל שעל הרוב הן סותרות זו את זו. אוהב הספריה משול לאוהב האנושיות, המסוגל אף על פי כן להקשיח את לבו לגבי האדם הפרט. בעל הספריה מתגאה בכלל ספריו מבלי לייחד דווקא את אהבתו ותשומת־לבו על ספרי סגולה. רבים נוהגים בספר יחס רהיט. יש קריאה שהיא באה לספק צורך גופני בתנועת שפתים ובהעסקת המוח או עצבי־הקליטה סתם. יש קריאה, שכמו שיחה בטלה, אינה קולעת כלפי שום מגמה. עתים באה הקריאה על מנת לצאת ידי חובת נימוס כלפי סופרי הדור או המאורות הלאומיים הגדולים או על מנת שלא למתוח על בעליה חשד של בורות בחברה. מוציאים אנו אנשים הקוראים הרבה מבלי לקלוט כמעט מאומה, ממש כבולעם כך פולטם. ואף על פי כן אינם פוסקים מלבלוע, הואיל ומעשה הקריאה הוא אצלם מעין תהליך של בריחה מעצמם. יש מיני קוראים המזקיקים את עיונם לספר מתוך שהם חברותייים בטבעם והם אוהבים לבלות במיטינגים, אם של אנשים ואם של ספרים ועתונים… כל סוגי הקוראים האמורים, שהעיון בספר לא שימש להם אלא מעין תחליף למה שהוא אחר, הקרוב אל לבם, שעשוע או צעצוע, מזון או תכשיט, בלוי זמן או בלוי עצמותם, הללו ודאי שהם עזבו בשורות צפופות את הספר מיד לכך שהומצאו להם מכשירים אחרים לגירוש השעמום והוקמו למענם מכונות־קוטלי־זמן ענקיות, כגון ראינוע, רדיו, התחרויות שונות, כינוסי אספורט ומיטינגים פוליטיים. הללו בעצם לא עזבו את הספר, הואיל ומימיהם עדיין לא הגיעו אליו בגישה קרובה, נפשית־שכלית. הם לא קראו אלא אמרו ספרים. עכשיו הם אומרים רדיו או קולנוע. לשעבר הם רצו אחרי חיות בארצות הקוטב על גבי דפי הספרים ועכשיו הם רצים אחריהן על גבי הבד של ראינוע – וכי משום כן הפסיד מה על ידיהם הספר הטוב? לשעבר הם חפשו נשיקות ברומנים ועכשיו הם רואים את הנשיקות בצורות מחכימות בתיאטראות ובקירקסאות – ומה איכפת לנו? אדרבה, יקנו להם הללו את הסיפוקים הקלים והזולים באמצעות תכשירים קלים וקלוקלים ואת הספר ישחרו על מנת למצוא שם את הדבר המבוקש האחד והיחידי, שאפשר לבוא על סיפוקו על דפיו בלבד.

ולא כובד־הראש בלבד מקנה לאדם את תואר הקורא האמתי. קריאה, זאת אומרת, מלבד הבנה, גם אהבה ונאמנות. גם הבחנה והבדלה, גם כושר ההתיחדות עם יצירה אחת, או עם משפחת יוצרים, משורש נשמה מיוחד. קריאה אינה סיור סתם אלא התאזרחות באקלימה של מדינה רוחנית מסוימה. רק מעטים מבין הקוראים רשאים להעיד על עצמם, שהם כרתו ברית אהבה ורעות עם הספר, שעל העיון בו הם בזבזו כך וכך ימים, שהם עמדו על סוד מחברו, שהם יודעים אותו. הדעת היא תולדה מברירה. היא יחוד. לא מפאת האפנה ולא לשם שיתוף עצמי עם קהל הקוראים, המצוי בתקופה זו אצל ספר זה או אחר, הנני מזקיק את עצמי אל הקריאה בו. אין קריאה בצבור מפעילה כהלכה. העיון בספר המוסכם אינו מזין את הנפש כמו העיון בספר, שקשרנו עמו היכרות בדרך מקרה, מבלי שבאה עליו תחילה המלצה מצד שלישי. כשם שקסמה של כל פנת נוף מתבגרת בכוח היסח הדעת, שעל ידו היא הופיעה לעינינו. ואילו כשמי שהוא מורה לנו עליה באצבע הריהו נוטל על ידי כך מאתנו את חריפות ההנאה ואת ההתפעלות המקבלת תוקף מפאת השמחה על התגלית העצמית. יתכן כי הסירוב השכיח לגבי הקריאה בספרים קלסיים נובע בחלקו מתוך זה, שכאן אנו מרגישים את עצמנו מקופחים מלכתחילה במובן היזמה האישית. הספר הקלסי הוא מדינה שכבר נגלתה על ידי אחרים. ואילו המעיד על עצמו – ועל הרוב דרך יוהרה – שהוא מעיין בספרות קלסית בלבד, מעיד מתוך כך על עצמו, שהוא אינו הטפוס הקורא האמתי, המחונן בניצוץ מנשמת האמן, היוצר לו בעמלו, על ידי מאמצים אישיים, את יצירותיו האהובות עליו, אלא שהוא נמנה, כמי שלהוט אחרי הסנסציות החדשות, על סוג קוראי האפנה, בהבדל זה, שאצלו לא זזה עדיין ממקומה האפנה הישנה. ועדיין לא סר חן הסנסציה מעל סופרים, שהרעישו את דעת הקהל לפני מאה או מאתיים שנה.

הקורא האמתי אין לו שום זיקה לדעת הקהל. הוא מכוון את לבו אל מחברו האהוב לא על יסוד של הצבעה ולאחר מנין הקולות, שהוטלו בעדו לתוך הקלפי. הוא בורר לו את מזונו הרוחני כדרך שהוא בוחר לעצמו את מאכלו הגשמי. מתוך שהוא מבחין בחושיו המפותחים את צד ההכרח שיש לו בויטמינים מסוג ידוע, האצור במאכל זה או פלוני. הראיתם אדם הולך ושואל את חברו: “למדני נא, מורי ורבי, מה תבשיל ערב לחכי? או מה צבע לבוש הולם אותי?” על הרוב כל מי שאינו בור גמור מבחין בצבעים המתאימים לו. ואילו כל אחד בא אל הספרן או אל הריצנזנטן ושואל ממנו עצה ותושיה בדבר טיב ספרי־הקריאה, שעליו לבור לעצמו. כל מי שלא סיגל לו חוש בקרתי לא הגיע עדיין למעלת קורא והוא אינו ראוי לבוא בחשבון בשעת הדיון על המצב “בשוק הקוראים”, צירוף־מלים די מסחרי, המצוי מאד במאמרים ספרותיים, המתפרסמים על עמודי עתונים ספרותיים. ובכן כל אימת, שהננו דנים על משבר הספר, ואנו דנים בו בלי הרף, והננו מביעים את צערנו ותרעומותינו על הקוראים, שעזבו את הספר, עלינו לדייק ולהגדיר כלפי אלה מיני קוראים הננו מתכוונים ועל עזיבת מי אנו מצטערים? הקריאה האספסופית בוודאי שהיא עוזבת את הספר, מכיון שהיא מצאה לה תחליפים יותר נאותים לה, או יותר נכון, מכיוון שהיא בעצם מגיעה רק עכשיו אל אותם המקורות, שהקריאה שמשה לשעבר תחליף להם. אבל הקורא החבר, היודע, הדבק כאח, השותף ממש ביצירה למחברו האהוב – הכי גם הוא עזב?

סבורני: לא עזב! ומי יוכיח לנו את ההיפך מסברה זו? הדפתראות של המו“לים והמו”סים, עליהן רשומים שמות הלקוחות הספרותיים בכל אתר ואתר? הקורא הטוב אינו נופל תחת גדרים שבחכמת המספרים. הסטטיסטיקה אומרת: לא בי הוא! ודאי שלא! צאו וראו כמה חרוצים הם בעלי החשבון. והנה הם חישבו ומצאו, כי הקופצים על הספר פחתו מאד משום כמה וכמה סבות, שבתוכן נמנות גם הללו: שגשוגו הכמותי של העתון, הגוזל מאת האדם את כל רגעי הפנאי שלו. התפתחותו העצומה של האוטו, שנעשה מצוי אצל רבים ובתתו ביד האיש והאשה את ההגה הריהו מוציא אותם, ואת האשה במיוחד, מתוך שכיבה של הזיה על הספה ומטילם למסעות בדרכים, התמעטות הנסיעה ברכבות, שהספר, שנתלווה תמיד אליה, היה מחונן בסגולה של הקפצת הדרך, חמת המציק של הפרנסה המרודה בזמננו, בומוס הפוליטיקה, שבה שטופים בני הדור, וסבה אחרונה החשובה מכל, שפופרת הרדיו, המפריחה בערבים, המוקדשים לשעבר לקריאה, את אזניהם של בני האדם על פני בירות אירופה לצוד שם צלילי זמרה ונאומים מדיניים. והנה כל הסבות המנויות אינן אלא תירוצים ואמתלאות, זאת אומרת, דחיות, העלולות לפגוע רק בקורא השטחי. הקורא הראוי לשמו, החי את חייו הרוחניים בחברת ספרו האהוב, אינו משליך את החיים האלה שלו למען העתון, הגה האוטו, שפופרת הרדיו והמיטינג. האדם חי רק פעם אחת ואין הוא דוחה את חייו בשביל טירודים צדדיים, אלא אם כן הדבר, שהוא דוחה אותו, אינו יסוד ושורש בחייו. לפי דחיותיו של האדם מכירים אנו תמיד היכן נעוץ מרכזו האישי. הפחות חשוב במעלה נדחה מפני ההכרחי, שאין לו תמורה. והדבר שיש לו תמורה סימן שאין הוא צורך נפש ראשון. הקורא הנאמן יקבע לעצמו עתים לקריאה. הוא לא עזב. עזבו בני ערב רב. לא עזבו את הספר אלא הללו, שעדיין לא הגיעו אליו. הקצב המהיר של החיים החדשים לא הרג עדיין את הנשמה, ומשום כן יש עוד מקום לספר, המשקף חיי נשמות. עדיין מצויים בעולם בכמות הגונה אנשים, שלא ויתרו על חיי נשמה. תהליך ההתרחקות מעל הספר אינו אלא תהליך הזיקוק של עדת הקוראים. סילוק הכינוסים הגדולים ההומים והמהמהמים והעמדתם על מספר קטן של נאמנים. וכי יש סופר נאמן לב, המתגעגע על מיליון קוראים דווקא? למה לסופר קוראים במספר רבים? לשם סיפוק יצר האמביציה? כן! אבל לא מתוך צורך נפש. האומר: שואף אני למיליון ידידי נפש! אינו אלא חנפן ויהיר. די לאדם במאה ידידים, ואפילו בעשרה, ואפילו בחמשה ואפילו בפחות מכך. וחמשה קוראים נאמנים, בעלי קשב מפותח וער – וכי אינם אוצר יקר לסופר? מי שאינו מסתפק במספר זה אינו ראוי אפילו לכך. עסקי פרנסה, שושלתות, אמביציה ותאוות שררה נותנים בפי הסופר את הקריאה: הבו לי מיליוני קוראים! מיליונים! רעב אני למיליונים! הרי זה רעב לבצע כסף או לבצע כבוד אבל לא לחזון. אין לערבב את משבר השוק ולקוחותיו עם משבר הקורא והספר. לא משבר הוא זה אלא מחיה ורפוי. החלמה היא ליצירה שכבר נסתלפה ונעשתה תוצרת. העלאה לספר, העתיד להיהפך במרוצת השנים הבאות מענף עסקי סיטונאי לחפץ של חבה והוקרה, עיון והבדלה, מבחן להזדככות האישי, כור המצרף את הפרט המבין, מגדלור ליחידים באוקינוס של אמבוהה ומהומה ומרוצת שווקים, גאולה משעבוד הספר להרפתקנים, מחברי סנסציות. אַל תאמרו משבר אלא שבר לספר. עלינו בני הדור לפדות את הספר משבי הקליפות, להרימו מטיט היון של ה“שונד”, שהוא נתקע לתוכו ולהעלותו בשרשו. אַל נבכה ואַל נקונן אלא נשמח על הרבים שהלכו עזבו למען שאר ישוב, למען הקוראים שהם בני עליה.

ב. הסופר בארץ

ספדנים קרואים ולא קרואים נוהגים כעת לתנות את מר גורלו של הסופר בנוסח הישן נושן והמשעמם: “למי אני עמל?” על הרוב אין זה אפילו הספד אלא נושא למאמר או לנאום כל שעה שאין דרך מקרה לכותבים ולנואמים שום נושא אחר. חלק מסכן מינה, לפי דבריהם, הגורל לסופר: אין דורש לו, מעטים קוראים את דבריו. הוא גופו הנהו רהיט מיותר בחברה הבונה. ניטל מעליו כתר שם טוב ועטרת הכבוד שוב אינה הולמתו. מי חי כעת מפי היצירה הספרותית? מי מתרגש למקרא רומן? מי מחקה כעת אורח חייהם של הגבורים הפועלים בחבורים ספרותיים? מי מטה אוזן לדברי מוסרו או לעצותיו והדרכותיו של הסופר? אין לו אוזן וממילא הוא שוב אינו משמש פה. באמת, נסתלקה השכינה מעל הספר בזמננו – מוסיפים מיניה וביה אגב הטלת טפת רעל לתוך כוס יגונו של הסופר אלה האנשים עצמם, שרק לפני רגע קשרו עליו מספד. עד שלעתים מתעורר חשד, שכל עיקרה של השתתפות בצער זו בפי הספדנים לא באה אלא על מנת לעבור מדברי אבלות לידי עקיצות קנטור – באמת, נסתלקה מעליו שכינת הדור ואין הוא מצליח לתת ניב לתקופה וליצור את דמותה. אין הוא משכיל אל רוח הזמן. אין הוא נענה לצרכיהם החיוניים של החברה שהוא חי בה. תלוש הוא. וכל התולש את עצמו מתוך מאוויי הדור סופו שמקיימים בו “תשליך” מתוך ספינת החברה… ככה, ובקירוב ככה, טופלים על הסופר כל אלה הידידים כביכול שלו, הפותחים תמיד בה“קדיש” אבלים וגומרים ב“ימח שמו וזכרו” של הסופר.

לאמתו של דבר, נושא זה הנהו כל כך נדוש וכל כך מבולבל ומבולק עד שאין כמעט כל סכוי להעמידו באור ההבנה הישרה. קשה להתווכח עם יריב על נושא, שאצלך הוא חי, תמצית החיים, ואצלו אינו אלא ענין עריכת אבלות. תאמר לספדנים הללו: נניח, מת הסופר. אזל. איננו. נסתלקה הספרות, ובכן, נחה דעתכם? מה עוד? ולמה לכם להספיד את זה, שכבר הספדתם אותו אלפי פעמים ולמה אתם מוליכים ישר והפוך את הבר מינן לבית הקברות ומשם חזרה וככה חוזר חלילה? למה עשיתם את הקינות על העדרה של הספרות למין מקצוע ספרותי מיוחד? שתשתקו זמן מה מהנושא הזה ובחרו לכם ענינים אחרים לענות בהם! והלא כבר פרסמתם תריסרי מאמרים על הסופר, עם הסופר, נגדו וכלפיו ומה לכם עוד? הנה אתם כל כך בקיאים בסוד האמנות ובכל הדרכים המובילים אל גלוי השכינה ואתם יודעים כיצד צריך לעשות בשביל שלספרות יהיה אורח יצירה, שמא תואילו בטובכם לעלות עצמכם אל האבניים וליצור את היצירה הגדולה והכנה, זו בת הדור ואם התקופה, זו שתבטא את כל הלבטים, שתסעיר ותתסיס, כפי שאתם דורשים. אתם הרי יודעים בדיוק נמרץ מה צריך הסופר לשקף, תשקפו, בבקשה! אתם הרי מורים גם כן באצבע על הסממנים הדרושים לכך. ובכן, בבקשה, תרקחו אתם את המרקחת! אתם מציעים להיענות להזמנה הסוציאלית, או החברתית או הישובית, בבקשה, היענו! ההזמנה מדברת אל הכל בקול רם. היא שואגת אלינו מכל אבן של כיבושינו, מכל שעל אדמה נוסף, הנרכש על ידי יהודים, מכל לבנה סיליקטית, המשוקעה בבתי יהודים בתל־אביב, אם כן, שירו נא את שירת הדור, שירת העץ והלבנה, דונם האדמה והטרקטור החורש! הן אתם דרך אגב מתנגדים גם כן למקצועיות באמנות, לסממני לשון, לחיטוטים, לבשמי מליצות למזמוטי חן, לציצים ופרחים ססגוניים, קיצורו של דבר, ללהטים הללו, כפי שאתם היטבתם להגדיר את מותר היצירה מן המלאכה, אם ככה הרי באמת הדברים נעשים פשוטים יותר. צריך לתת, אומרים אתם, את החיים. ובכן, בבקשה, תנו! כל הפושט את היד יכול לקחת במלוא חפניו מן החיים האלה. הרי לכם מעשה בקבוצה פלונית שעלתה על הקרקע בשעה זו וזו וקורותיה היו אלה ואלה. והרי לכם אניה שהביאה לארץ בבת אחת אלף עולים אנשם ונשים וטף, יבואו לשם סופריכם, רצה לומר, אתם עצמכם המקוננים, בואו לשם עם קולמוסיכם ורשמו, רשמו, רשמו! רצונכם בפרובלימות ישוביות? הרי לכם מן המוכן כמה שאתם רוצים: גיוס פועלים לכפר, מנוסת פועלים מן הכפר, התרחבות העיר, מריבות דיירים עם בעלי בתים, ילדים פושעים, נגישות הממשלה, הוי העיר הארצשראלית וסדר היום בכפר העברי. הפלג’ה בתל־אביב. עבודה עברית. משמרות. וכי יש לכם אף שעל בחיינו בארץ, שאינו קרוע ושסוע על ידי פרובלמטיקה? אולם הסופרים התלושים מתעלמים במזיד ממש, אפשר לומר מתוך רצון רע, מתוך איזה אוטם משונה הרובץ עליהם, מכל לבטי חיינו השואגים בחוצות ערינו ובאהלי כפרינו.

אוטם? אולי! אבל, חושבני, שלא תמיד ולא בכל המקרים האוטם הוא לקוי. עתים, בצירוף תנאים אוביקטיביים וסגולות אישיות מסוימות, עשוי הוא להיהפך למקור ברכה לאמן. מסודה ומיסודה של היצירה האמנותית הוא, שאין היא משמשת רצון בטוי לנגלה, לנראה לכל עין, לממושש בכל יד. פרובלמטיקה המתגוללת בחוצות אינה ראויה לתיקון אמנותי. חיים שהם כולם פרובלמטיקה אינם נאותים לעלות על הבד. דונם אדמה צריך להיות רק דונם אדמה, האבן רק אבן, העץ רק עץ בשביל שיהיו ראויים לשמש חומר לאמנות. אולם כל זמן שכל שתיל וכל אוהל וכל מטר מעוקב של בנין הם חויה, הזדעזעות לאומית או ישובית, אין להם עדין מקום ביצירה אמנותית. האמנות אוהבת לזעזע את הנייח, אבל מה שהוא מזועזע מתחילתו, גם שם במקום חנייתו, נעשה פסול למפעל אמנותי. הנני אומר זאת בדרך כלל ולא לגבי מפעלים אמנותיים יוצאים מן הכלל. שום עצם בצבע אינו רוצה להיות מזועזע פעמיים. שום אמן מכבד את עצמו אינו מסכים לשמש בכהונת צלם. האמנות אוהבת לחשוף קרעים במקום שאינם נראים לעין הכל. אבל משהם נראים גם בלעדיה הריהי מסתלקת לחפש למענה שדה־פעולה אחר. אין היא צריכה לחפש הרבה. החיים האנושיים הם רחבים ועמוקים לאין שעור. גם פה בארץ, מתחת לרקמת הבנין הישובית והלאומית, משתזר מטווה החיים האנושיים כמימות עולם וכבכל ארצות העולם. יש איש. יש אשה. יש ילד. מלאך המות חי וקיים. אנשים נלחמים עם יצרי אהבה ושנאה. אנחנו לא כרתנו ברית, בבואנו להתאחז בארץ הזאת, עם שר החלומות, שלא ישלח בנו גם פה געגועים וכיסופים ולבטים אנושיים סתם. סתם חלום אנושי על מה שהיה ושלא היה. סתם געגועים. סתם כליון נפש. סתם תפלה לאלהי עולם. סתם התחבטות והטחת ראש בקיר האלם הגדול. בלי שום קשר עם אנית עולים ועם דונם פרדס. התרשו לנו לחלום? התרשו לנו להיות גם בני אדם בעולם הזה, בני אלהים, עתים ילדי השטן, כעסניים ורחמנים? האמנם הוצאת פסק דין, שהיות והיות, והיות ואנו באים לארץ לבנות ולהבנות הרי נתחייבנו להנזר מכל העולם המטפיזי העשיר? הפילוסופיה היא קונם עלינו. הפסיכולוגיה היא דבר בטל. תפארת הסגנון הוא מותר. שיתוף ההגות עם כל התקופות בהיסטוריה האנושית היא ענין רע, המזיק לעבודת התחיה? התאמרו זאת? אם אומרים אתם זאת, אמרו נא, בבקשה, בפה מלא. דברו ברורות למען נבין אתכם. בשפה צחה תרצו את טענותיכם ואז אכריז ואודיע: אתם, חביבי, אתם הנכם הסופרים! אתם הנכם יוצריו של סגנון הדור! אתם, מכיוון ששפה ברורה, יפה, ערוכה ומסודרת בפיכם.

איני מטיף לפרישות מן הדור, איני מציע הסתגרות נזירית בתוך ד' אמות של הסתכלות יפיפנית, הבורחת מצער העולם ומיסורי השעה ועושה את עצמה בחינת צחצחות. חס וחלילה! גלוי לפני גם צד הכעור של אותו יופי מתרברב ומתפנק, הפוטר את עצמו מכל המסים והארנוניות, הרובצים משא לעייפה על בני תמותה פשוטים. כהונה מיוחדה, באיזה מקדש שהוא, המתעטפת בתגא, ולוא בהיכל האמנות, סוף־סוף אינה אלא אנוכיות מעולפת באדרת הקדושה. לא כזה אחפץ לראות את הסופר בארץ! אבל גם לא שמש הוא. לא נושא כלים. לא אחשתרן מושבע לשאלות השעה המנסרות כפי שאתם מנסרים אותן דווקא. לא איש עתי הוא האמן. וכלל אינו מחוייב לבטא את התקופה הזו שלכם, שאתם הנכם העושים הראשיים בה, שאתם הנכם המחותנים שלה. יכול סופר ורשאי הוא לבטא איזו תקופה שהוא רוצה בה. יש מבטא את תקופתו מתוך כך, שהוא אינו נותן לה שום בטוי לכאורה. יש שתיקה שהיא דבור. עשוי סופר לכתוב בגלוי על תקופה ישנה, שההעלם שלה הוא דווקא הזמן ההווה. אין שעור דרכים לגיבוש סערת הימים. יש מצייר בדיוקן האבות את פני הבנים. אַל תאיצו. אַל תדפוקו. אַל תגלגלו דברי חמלה בקול רם. אַל תעמידו פני משתתפים בצער. סופר ראוי לשמו אינו דואג כלל על בדידותו, שעל הרוב הוא מעמיד את עצמו בה מדעת ועל פי צו גורלו. אין אוזן, אתם אומרים? לגמרי לא? אף לא אוזן יחידה? הרי לא יתכן! וכי יתכן כי קול, קול אמתי, משווע ממעמקים, לא ימצא לעצמו בעולם אוזן קשבת? לא היה עדיין כדבר הזה מיום שהעולם קיים. ובכן, אחת כן יש. אולי גם שתיים. אולי שלש. ושמא חמש. אלא מה? שאין רבבות? מילא. וכי מעיין אינו מפכה באין רואה אותו? אין מטה אוזן לדברי מוסרו ועצותיו של הסופר? דבר זה נכון הוא, אבל רק באופן חלקי ובתנאים ידועים ולפי שעה. מי שיש לו באמת דבר מה להגיד צריך להיות, הוא הנהו, מחונן בכח סבלנות. יצפה עד בוא מועד. יצפה כי הוטל עליו. מה התשוקה המהירה הזאת של בעלי הקינות, ההופכות אגב, מיד, לגידופים? רק בעלי הנאה אין להם פנאי לחכות והם תובעים לאלתר את חלקם לעולם הבא. חושבני, כי הטובים שבבני הדור, הנושאים באמת בחובם את סבלות הזמן, את לבטיו וברכותיו, אינם להוטים לראות את עצמם בו ברגע משוקפים באספקלריה של פסידו־אמנות. אותם הגבורים ברומנים שהזילו דמעות מעיני קוראיהם, על הרוב קוראותיהם, אין כחם יפה בזמננו בדרך כלל. אין אנו דור הדמעות. אין אנו רגשניים. אנו התבגרנו. בגר גם האמן. אחר הוא הגבור. האמנות עצמה עלתה שלב ונעשתה ענף מדעי. ודאי שהמדע רחוק יותר מן הלבבות. ודאי שאין הוא פועל פעולה גלויה ודמעתית זו, שהיתה מצויה אצל הספרות הקלסית. אחרת היא המיתודה, שהיצירה האמנותית משתמשת בה עכשיו, ואחר הוא האור הקורן ממנה. לא אורח חיים יחפש הקורא הנאור בזמננו בספר, ואפילו לא חובת הלבבות ולא מוסר השכל, אלא משהו עמוק ונעלה מזה. הראשונים התמימים בקשו להדריך על ידי ספורי מעשיות ולעורר באמצעות שירים עדינים את הרגשות. האמנות הישנה האמינה לתומה, כי יש עמה סם תרופה לכל פגעי החיים והאדם. האמנות בת הדור בגרה, החכימה, היא, לכשתרצו, יותר ישרה מהורתה. היא אינה מבטיחה מאומה. היא צנועה מכיוון שמעבדתה נתונה במעמקים. האמן הכורה והחופר תלוש מתוך החברה. אַל לו להתבייש בגורלו שהוא יעודו. הוא שם במקום שמעבדתו עומדת. הידוע הוא לתהלה בקרב הרבבות או המאות או העשרות או כלל לא ידוע מה חשיבות יש בכך? הרצון לפרסום הוא יצר שפל. ההסתגלות לטעם התקופה היא מדה מגונה. חוש הקיום הבריא, הנני מקוה, ידריך גם להבא את הסופר העברי בארץ לסלול או את מהלכו במרומים או במעמקים. כל שאר הדרכים כבר נסללו לפני וכאן אין לו מה לחדש ומה להוסיף מלבד המשך הזרע של מלאכת הקופים.

ג. עצמיות והשפעה

ובכן העצמיות מהי? היכן היא גנוזה? מניין היא צומחת? ועד איזה גבול היא בבחינת אפשרי? הרבה כבר ישבתי על מדוכה זו ולא זכיתי עדיין להאיר אפילו נקודה אפלה אחת בנושא זה. יש שהנך כל כך מעמיק בעיון זה עד ש… ניטל ממך כל יכולת של עיון ואתה חש סחרחורת במוח וההיסוס מחלחל לתוך עצם הפעולה המחשבתית שלך. מה זאת אומרת עצמיות? וכי יש מי עצמי? וכי הכל כבר לא נאמר עדיין? וכי לא נתגלו כבר כל הסגנונות וכל אפני הדבור? הכי יש סממנים חדשים מלבד אלה, שכבר נשתמשו על ידי רבני האמנות והמחשבה? הלא כל הצירופים כבר נרמזו על ידי הראשונים ואפילו הקדמונים. כל בני גונים ובני קולות במחשבה ובבטוי, בצבע ובצליל, כבר נודעו לקודמים לך. אין לך שבירה בקו, שלא נעשתה עדיין. אין לך גינונים, שהמאורות הגדולים, שהיו לפנינו, לא באו עדיין בסודם. עשה איזה רסק שתעשה, איזה בליל שהוא, כל מיני תערובת, פריכים ופתיתים, הכל כבר הוחש, כבר הובע, כבר נוחש, ובכן, מה נשתייר למעננו אחרוני שבאחרונים? מה? מה? אפשר ליפול לתוך מרה שחורה עמוקה. שוב אין לך מה לעשות בעולם הזה שאלפי רבבות ידיים וירטואוזיות כבר דשוהו, כבר לשוהו, כבר רדדוהו, ואף על פי כן, שומע אתה פעמים קול מני עומק, יש עצמיות, עוד לא כלתה לזו מן העולם. עבוד! עבוד! אינך פועל בטל. גם אתה עתיד לבוא על שכרך.

ובכן, מהי עצמיות?

ומהי עצמיות? האם היא היפוכה של קבלת השפעה, של תלמודיות, של קידת ראש, ניע לכל גל וגל, או, אדרבה, היא מעולפה דווקא בקבלת עול ראשונים, בביטול היש האישי, בהתפשטות מן האני עד כדי התמזגות בתוך הכוללות, בהמשך הזרע של הקודמים?

ומהי עצמיות? האם היא מרד ומרי, דפיקה בכוח בשערים, מאמץ מפרך את כל הישות, הדפקת הנפש לעילא ולעילא ולעילא, עוד ועוד, עד כדי נפילה על אפיים, עד כדי פישוט ידים ורגלים ותביעה מן העליונים, עד כדי הושטת צואר אל האור העליון: האצל נא לי מרוחך ואם אין המיתני נא! או שהמקוריות ניתנת ואינה נלקחת. שאינה אלא מתן בחסד. השראה, זכות מיוחדת, פרס בעד הקלות ובעד הענווה, או צירוף שרירי של כחות טבעיים, השופכים את חסדיהם על אחד מבני תמותה והוא לא שאל ולא ביקש ולא ניסה ולא העיז, כי אם מן המרומים נפל עליו מה שנפל?

רבים מציינים לשבח מיוחד את ברכת ההשפעה הזרה על היוצר מתוך שהם מסתמכים על כמה דוגמאות מאמן פלוני או אלמוני, שהיה מביע בתקופה ידועה של חייו, או במשך כל חייו, הערצה לאמן שקדם לו והיה מעריף עליו ברכות הודיה בגלל שהראה לו את הדרך, שהיה לו מורה ורבי. וגדולה מזו: כשרון ההתפעלות מגדלותו של אחר נראה להללו כזהותי עם גדלות הנפש העצמית. סימנו של אמן גדול, שהוא מברך ברכת הנהנין על כל יצירה יפה, שהוא מקבל השפעה מכל מדה טובה ונכונה, שלבו תמיד ער ופתוח לקבל שפע, וכי לאמתו של דבר במה נופלת יצירה אמנותית מיצירותיה היפות של הטבע לגבי השראת קורת רוח על האמן? ניר נאה, אילן נאה, פרח, שמש, נוף, מרהיבים את עין הפייטן ומשרים עליו רוח הקודש. הוא הדין לגבי תמונה נאה, שיר ומנגינה. ובכן, מה יש להתבייש בקבלת שפע זו מידי אחרים? למה יתכחש מקבל הטובה למיטיבו? לשם מה המאמצים לכסות על העקבות, לטשטש, למחוק? מדוע לא לחקות גם כן? על שום מה אסור ללכת בעקבות ולהמשיך את ההתחלות, שנפתחו על ידי אחרים? למה? ועל שום מה? ולא זו אף זו: ההשפעה הזרה לא די שאינה ממעיטה את דמות האמן אלא היא גם מפרה ומעצימה אותה. היא מקליטה לתוך כוח האמן תוספת של אחרים, היא מנחילה לו תמצית נסיונות מעמל קודמו, היא מפלסת לדברו על נקלה נתיב אל הלבבות והאזניים, מאחר שאותו הנתיב כבר פולס למדי על ידי קודמו.

קשה לי להשלים עם הרעיון כי מתוך אותו המקור של הקציר הקל נובעת ברכת ההודיה של כמה אמנים גדולים לרבותיהם ולמאשריהם. נדמה לי כי לא בעד הוראת הדרך, האמצעים והסממנים מכיר האמן תודה למורו ורבו. כל דרך, כל אמצעי, כל סממן, שכבר נשתמשו במדת מה על ידי מי שהיה כבר נעשו פסולים לשימוש בה במדה עצמה לגבי הבא. אם לא גלוי איזה עורק חדש, איזה עצב מיוחד, או לכל הפחות, הטיה מיוחדת שלהם, או החיפוש אחריהם, לא כדאי כל העמל, אין שום טעם ביצירה. כל בעל רוח תקוף דימון משלו. ודימון הוא חי. הוא בעל פרצוף מסוים. ואם כך הרי אין שני פרצופים דומים זה לזה. אם גם כבר חי ופעל אותו דימון במי שקדם לאמן זה, הרי בכל זאת היה ההוא אחר. לאמתו של דבר ראוי הוא הדימון, שכל הנושא אותו בחובו יהיה נשען רק עליו. מי שהדימון נכנס לתוכו, שוב אינו בודד בעולם הריהו מלופף בבן־לויה נצחי, הוא מהכרח פורש מכל הבריות, מכל האנשים החיים המתים, ההווים והמי שהיו. שכן כל מעייניו נתונים לחברו ועמיתו, היושב בסתר שלו. אלא שאף על פי כן לא תמיד, לא בכל רגעי החיים האפורים יכול האדם להשען על אותו רע אלמוני, בלתי נראה, עליו בלבד. יש שהפחדים מחלחלים לתוכו. יש שצופה הוא בפני עצמו והנהו נבהל. לא אדם הוא אלא מין שד או ליצן. חותך העויות. בלש או תעלולן. מתלהלה הוא. סקרן נורא. בלבלן וטרחן. מנוח לא ידע. מנוח לא יתן. בכל החורים והסדקים הוא נובר. קוצי חכמה הוא זורע. בעקרבי הפיוט ידוש את ההויה, נבחן הוא לתוך הנשמות. געש ישפוך על כל סביבותיו. איזה מוח מקנן בחובו? איזו נפש היא זאת לו, שסורה רע? מה הם השגעונות והתעתנות הרוחשים במוחו? האין הוא במחילה… קצת לקוי? מין שוטה שבעולם, ממזר אנושי? מטורף, רחמנא ליצלן. ניחוש זה, מיחוש זה, פחד זה רבץ על כל אנשי הרוח מאז ומעולם, על כל מיסדי דתות, על כל האמנים והמשוררים. חשד עצמי מבצבץ מכל שורה ושורה שבמכתביהם הפרטיים, מכל שיחה אינטימית שלהם, מכל פתק של ודוי, שנתגלגל אלינו מהם. לפיכך, כמדומה לי, מזדרז כל בן ענקים למצוא לו מעין דמות־דיוקן במי שקדם לו, מעין פטרון חוסה עליו, איש מופת לו, בחינת תרף שהוא עובד אליו. ומשהוא מתבונן במורו זה ומוצא בו איזה קו של שיתוף עם עצמו, איזה צד שווה, איזו נטיה דומה הן מצד המהות והן בדרך הבטוי ואפילו הסגנון החיצוני בלבד, הריהו מידבק אליו, מודה ומברך אותו בעד טובות שקבל ושלא קבל הימנו, ובלבד להפקיע את עצמו על ידי כך מתוך הבדידות המעיקה והמפחידה. דרך אספקלרית עצמו ישקיף על צדי השבח של רבו, יגדיל ויגזים. מתוך סערת ההתפעלות, שכל גאון הומה בה כלפי עצמו, הוא מרים ומנשא את מורו שאינו אלא האצלה מעצמותו. זהו סוד של קניית רבי והעמדת אב לעצמו. אותו התלמיד או הבן מרגיש בעצמו שפע כזה של כוחות, שהוא גופו נעשה צר להכיל אותם. בעל כרחו הוא מזרים אותם על גלי ההתפעלות כלפי אחר, דיוקן האב שלו. ואילו כל חד נושא בסוד אישיותו את הרצון להופיע בעולם זה כחד־פעמי וכראשון ממש. אותו חסיד המודיע כי לתוכו נתגלגלה נשמת אחיה השלוני או נשמתו של דוד המלך, ר' ישראל בעש“ט וכיוצא בהם, אינו מתכוון בכך למדה של עניוות. אין הוא אומר, שהוא דוד השני או הבעש”ט במהדורה שניה. לא, הוא הנהו הראשון ממש. ואילו הראשון לא היה ראשון אלא כפטו מורגנו שבזמן. ודר“ק. רצה לומר, דוד המלך ההוא עודו חי וקיים. ר' ישראל בעש”ט לא מת כל עיקר. ובכן הוא החי הנהו טופס ראשון וקדמון. ככה ורק ככה ישבח ויהלל אמן את רבו.

כי עצמיות זאת אומרת, אני עצמי הנני אב. אני הריתי את זה הסגנון, אני ילדתיו, אני לראשונה השמעתיו. מה? כבר מצאתם לפני את הדומה לי? כבר היה מי שהלך לפני בעקבותי? כלל לא. ההוא התחיל ולא סיים. לא העמיק. הגיע עד קו מסויים. מכאן ואיך מתחיל אני. אונאה עצמית? כלל לא. כי ככה הוא הדבר באמנה, שום מי שהיה לא גמר, שום קו לא הגיע מעולם עד סיומו. אין דבר מסתיים, מכיוון שהכל הוא באין סוף. נעימה זו וזו כבר נשמעה. כן! אבל רק זעזוע ממנה הופק בשעתה לעולם. פשוט, אין מוח אנושי מסוגל להגות שום רעיון או רגש עד סופם. יתכן, כי זה האמן ממשיך אותו קו שכבר הותחל לפניו על ידי אחר. ומה בכך? אבל בו במקום בנקודה זו, שהוא התחיל מהם, שם גם כן אתחלתא. כשם שהקו נמשך בסופו עד אין סופו כך ההתחלה שלו היא אין סופית. ובכן כל אחד מתחיל. כל שבא באמצע הוא גם כן ראשון. כל שממשיך קורטוב קדימה הריהו מפתח דבר מה חידושי. באיזה אופן הוא מפתח? דבר זה תלוי מן המזל, ממקרה הלידה, מגלגולי החיים והמאורעות של האישי. יש נופל מן השמים ממש לתוך אותה הנקודה, שבה מעורה שורש נשמתו. ויש נידון להתעמל בעבודת חיפושים מפרכת עד שהוא בא אל נקודתו. יש מקוריות בחסד ויש שהיא פרי עמל. יש שהיא מתן ויש שהיא מקח. אין שום יסוד לשער, שהיא עשוייה להיות מעשה חסד מהחל ועד תומה. העמל הוא גורל האנושי. כמדומה, שאין פטור ממס זה.

סירן קירגיגור מצהיר בספרו “אימה וחרדה” מתוך התרגשות מהססת מקצת בעצמה, “אשר לי איני חסר אומץ רוח לחשוב כל רעיון שהוא עד תומו”. לא ירד גאון זה לסוף דברי עצמו. לא דק. עד תומו? ושמא אמר זאת רק על דרך ההסברה, בתורת משל. עד תומו, זאת אומרת, עד מדת יכלתו? מי מתפנה מתהליך החיים הביולוגיים עד כדי לחיות את הרעיון עד תומו כפי מידת יכלתו? למי יש פנאי ורצון לכך? מי גבור עד כדי להביא את הקרבן הזה? לא לחנם התפאר חוקר עמקן זה במפעל החשיבה עד תומה, שנראה לו יקר־המציאות, ברם, בין השטין של דברי קירגיגור מרקד ההיסוס בהצהרה זו, והיסוס זה לא זז ממנו כל ימיו. לפיכך שב בלי הרף אל רעיונו המרכזי. היסס אפילו קירגיגור הנזיר, שפרש מעולם ומלואו והתבודד במשך עשרות שנים באוהל המחשבה והשכיל כמעטים בדורות להתמודד בלב ונפש על כל רעיון והרהור שלו, על כל ילד מילדי רוחו, להשקותו מדם לבו, להאכילו חבילות שעות, ימים ולילות ולפטמו בנדודי־שינה. ואף על פי כן היסס בכשרון המחשבה שלו. ויש אצים רצים, מוטרדים בצרכי שעה, בתענוגות, בהויות בטלות, בפיטומי מלים על מחירי תבואה ושער אידיאות בשוק, אלא שבין ריצה לריצה הם מקמטים מעט קט את המצח ומפריחים דרך מוחם איזה רעיון־בן־חטף, ואף הללו הצליחו להוציא לעצמם מוניטין כבעלי־מחשבות, ומשאתה רואה זאת יש שהנך מטיח את ראשך בקיר האלם: עצמיות מהי? מהיכן היא נובעת? ואי הגבול שלה?

מבקרים ישרי־לב חייבים תמיד לפשפש במלאכתם, אם עשויה היא ביושר ואם הנאה ממנה לעולם, היינו לבריות שבעולם השוחרים דעת בתחומי האמנות והספרות, הקוראים ספרים, הצופים במחזות והמסתכלים בתמונות וזקוקים להסברה טובה ולהדרכה נכונה. תמצא לומר: קהל שוחרי דעת אינו זקוק כלל לחוות־דעתה של הבקורת, ומוטב לו לילך אל היצירות עצמן ולקלוט מהן באופן אי־אמצעי כל אחד לפי השגתו ויכולת־קליטתו, עדיין יכול המבקר להתברך בעצמו, שאינו פועל בטל חס ושלום. הרי הכוח בידו, אם היושר בלבו, לשמש אחיעזר לאמן, יועץ טוב ומדריך, על ידי שהוא מורה לו על גבולות יכלתו ומזהירו מפני המליצה וההגזמה, מפני החזרה והחקוי, מפני אונאת עצמו ואחיזת עיני הזולת, מפני כל מרעין בישין האורבים לאדם הנוטל לעצמו בדין או שלא בדין את השם אמן. רבים נכנסים להיכל האמנות, וכמה מעטים זכאים לכך. אם אין לנעוץ חרב על סף ההיכל כנגד שאינם ראויים, צריך לנעוץ קולמוס המבקר, כדרך שבורא העולם השכין “מקדם לגן־עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”. אך אם המבקר הוא בחינת חרב המתהפכת מן הדין שיהיה גם טהור ככרוב ללא כל אבק פניה או טינה בלב.

הישרות היא יסוד הביקורת. וישרות זו אין משמעה רק יושר סביל, והוא סור מרע או שב ואַל תעשה, כי אם יושר פעיל דווקא, שהוא בקום ועשה, היינו, יושר חרוץ, ער, זריז ביותר, מאחר שיש גם יושר מנומנם או נים ולא נים. מכאן אנו למדים, כי חייב מבקר להיות בעל מצפון ער. ער בשני כיוונים: ער כלפי עצמו וער כלפי אחרים. מבקר נים ולא נים ישן לעצמו וער לאחרים, או ער לעצמו וישן לאחרים, הוא דבר שאין הדעת סובלתו.

לכן צריך המבקר לפשפש לא רק במלאכתו, כי אם גם במעשיו, לבחון את הרהורי־לבו, את נטיותיו, אף את פניותיו, לא כל שכן את יצריו הרעים, ואפילו את יצריו הטובים, שלא יתחרצו יתר על המידה, מאחר שיצר טוב חרוץ רב מדאי עלול גם כן להגיע לכלל השתוללות, ופעמים תקלתו קשה ביותר.

יש מחבר פרק־בקורת ומדמה בעצמו, שלא בא אלא ללבן איזו בעיה בפרשת יצירה, ולאמתו של דבר הוא בא להלבין פני אמן או פני כת של אמנים, שאין מפעליהם משתבצים לתוך העוגה, שהוא עג בהשקפתו האמנותית; כוונתו אולי לשפוך אור על הנושאים ובינו לבינו הוא גורם שפיכות־דמים לאישים. לעולם חייב מבקר לזכור שהוא דן דיני־נפשות, לא זו אף זו. תפקידו חמור הרבה משל הדיין. אין לדיין אלא פסק־דינו. אחרים מוציאים אותו אל הפועל. ואילו המבקר עשוי לשמש שופט, עד, קטיגור ומוציא לפועל בגוף אחד. הוא לא רק פוסק הלכות, אלא גם פוסק חיים ויורד לחיי הנשפטים.

אילו המבקר ירא־שמים ראוי לו לילך תחילה, לפני מעשה הבקורת, למקוה כשרה – להטביל בתוכה לא רק את גופו, אף את נשמתו, לעשות הגעלה בתוך הנפש מחשש חמץ, לשפשף היטב כל קורטוב סחי בקרבו עד תכלית הנקיון – לישב בשעת הכתיבה שבעה נקיים על כל משפט שלו, ולאחר מעשה לקבל על עצמו תשובה וחרטה על כל פגימה בספירה.

אקדמה באלף לשם שנוי

לאמתו של דבר, כל הקדמה אינה מעלה ואינה מורידה, אבל הואיל ואינה מורידה יש מחברים הנוהגים להעמידה בראש דבריהם משהם מוצאים צורך בה לתכלית הסברה או התנצלות, והכותרת המוזרה, המתנוססת מעל לפרקי הרשימות האלה, אומרת גם כן פרשני מקצת ודרך אגב תגיד כמה מלים על אודות הכותרות בכללן, דפי חבור־חיסור – שם מעולם החשבון, חולין במחילה. ונושאי הדפים עניני שירה, ספרות, טעם. אבל מה לעשות ולא מצאתי שם טוב מזה לפרקי, לא מצאתי להם כל שם. העולם, אומרים, נעשה צר מדור לדור. ואילו עולם השמות נתכווץ ונצטמצם, כמדומה, עד כדי כך, שלא נשתייר בו כלום לשימושנו. צרות רבות יש, אבל אַל תהא קלה בעינינו גם צרת השם. הגיעו בעצמכם: אדם יש לו דברים להשמיע לקהל ואף טרח וערכם על הגליון ואין הוא חסר אלא כותרת ההולמת אותם. הבנין כולו הוקם ברוב עמל, ורק השלט אין בידו. אבל בנין ללא שלט כלום אינו גוף בלי פרצוף פנים? ואכן, סברה אומרת: החבור המוצלח בא לעולם יחד עם שמו ההולם אותו, ואילו קושי בשם מעיד על לקוי בכלל המסכת, אבל ברצוני לחלוק על דעה זו. הרבה יצירות־מופת יש, שלא הצליחו בשמותיהן, אנה קרנינה, האחים קרמזוב, מדם בוברי, המלט, המלך ליר הם שמות של אישים ולא של חבורים. מסתבר כי מחבריהם רבי התהלה קראו בשמה של נפש הפועלת רק משום שלא יכלו להמציא שם נאות לגוף החבור. בדורות קודמים כך בדורנו לא כל שכן. ובאמת מה שם מקורי אפשר לתת בימינו לאחר “הקומדיה האלוהית” של דנטה, “גן עדן האבוד” של מילטון, “מלחמה ושלום” של טולסטוי, “ממעמקים” של ויילר, “המערב השוקע” של שפנגלר וכיוצא בזה? ראשונים שלו לעצמם את השמנת. הבאים אחריהם מהם יש ששיחקה להם גם כן השעה והם ידעו לחדש שמות רבי חן, כגון: בשולי היריעה או בשוליים פשוט, דפים מיומן, רשימות עפרון, עלים ממחברת, פרק ממסה, וכן ראשי פרקים. המחוכמים ביותר המציאו “עלי טרף”, “שורות”, “בשורה”, “כשורה”. ויש שכתבו רשימות בלי שם, או מאמרים בלי כותרת. הקיצור, כל מה שאפשר היה לחדש במקצוע השם כבר נתחדש. והכלל, שחבור מאושר נולד בכתונת, ההולמת אותו מששת ימי בראשית, שוב אין לו שום יסוד. אילו אפשר היה לפטור את המחברים מענשו של השם ולהתיר מאמרים וספרים שאין עליהם כל כותרת! מה מצינו במשוררים, שטובעים לעתים שלוש נקודות בראש השיר או מציינים אותו בשורה הראשונה של הבית הראשון ודי להם בכך. באמת אמרו: טוב היות משורר. המשורר אהוב על הכל והכל מחוּל לו. לא די שהביקוש על שירים מצוי בדורותינו באופן מפליא והכל צועקים הבו לנו שירים, ואמני הבמה העברית, שאינם מוצאים במרחבי ספריתנו אף מחזה אחר כתוב פרוזה, הראוי למעלת כשרונותיהם, מדקלמים בחשק וברגש שירים עבריים, אלא שבכלל קל לכתוב שירים, מאחר שעיקר הקושי שבחיבור, השם המקורי, מסולק מראש. לצערנו לא זכתה עדיין הפרוזה להיגאל מחיבוטי שמות. מאמר בלי שם הוא כגוף בלי ראש. באין ברירה נקשר לגוף רשימותי ראש שהוא חולין במחילה, שענינו חשבון יבש.

מענין לענין בענין שירים. איזהו שיר טוב? סח לי חבר מן המבינים: זה שאינו טעון פירוש ושאין… בו מה לפרש. מקץ שהות של שתיקה בצוותא הטיל בי החבר מבט תוהה וחותר לקראת מבטי, שהיה מושפל מחמת מבוכה. חייך ואמר: ולואי שתשובתי לא תתפרש על ידך שלא כשורה. רצונך אסביר לך את כוונתי. רצוני היה מוכן ומזומן. אבל ככל שהוסיף להסבירני כן נתברר לשנינו, שאיננו יורדים זה לסוף דעתו של זה. פלא: שנינו דברנו פרוזה ובקשנו להבין זה את זה, ואין צריך לומר שהתאמצנו לדבר בלשון מובנת ביותר, אולם כל תוספת ביאור מצד האחד גררה אחריה אי הבנה מצד חברו “כמה קשה שיחת בני אדם! – פרצה קריאה מפי בן־שיחי – אתה אומר דברים של טעם, אתה מדבר בלשון פשוטה ביותר, והשומע תולה בך בוקי סריקי”. לבשתי לא כבשתי בי את יצר הנצחנות ותפסתי מיד את יריבי בלשונו. “תן דעתך, אמרתי לו, כמה אתה סותר כעת את דברי עצמך מתחילה, שסימנו של שיר טוב היותו פשוט ומובן לכל. הרי אפילו שיחה קלה שבין שנינו כספר החתום היא לנו”. אגב ריתחת הויכוח בצבצה נעימת הקפידה בקולו של בר־פלוגתא שלי: “אנו בדברי הגיון – צווח בקול נואם – בדברים שיש בהם משום תוכן, המחייבים עיון ושיקול דעת, ואין מהם ראיה לשירים, שהם שירים, זאת אומרת, דברי זמר, שעיקרם טעם וצורה, פרפראות נעימה, נעימה לכל. שיר המחייבני יגיעת מוח, הניתן להידרש פנים לכאן ולכאן, כלום שיר הוא זה? מה?” אף אני נזדרזתי לקפחו בטענה חדשה: בתמיהה, שכללי ההגיון וההסברה אינם חלים על ענינים שבשיר. אם כך מה טעם אנו מתנצחים זה שעה בהלכה זו? הוי אומר: “השירה תורה היא הצריכה לימוד”. “השירה כן – נכנס חברי לדברי בקול ענות ניצוח – ולא השיר. אני אמרתי מה שאמרתי על כל שיר לחוד ולא על השירה בכללה”. תשובה זו לא היתה מובנה לי כלל. ואני – מה טעם להסתיר את חולשתי? – ניצלתי את אי־הבנתי ככל הצורך והטחתי בצד שכנגדי תמיהה רבתי. “מה אתה סח? השירה לחוד ושיר לחוד! מוחי אינו תופס זאת”. “ומניין לך שמה שמוחך אינו תופס אינו ראוי לתפיסה? – טען מתווכחי בקפידה גלויה – אתה אינך מבין. ולדידי הדברים גלויים ומחוורים ביותר. אין אני עומד ומצפה שאתה תבשרני כי קיימת תורה שלימה במסכת השירה, במה דברים אמורים בשירה לכשעצמה, שאמנם כמה גופי הלכה תלויים בה ומקיפים אותה. מה שאין כן כל שיר כפרט, הפורץ מפי המשורר”. סליחה – יצאה מפי מחאה שלא מדעת – אַל תאמר “פורץ מפי… שום דבר אינו פורץ. הכל, אפילו שיר, הוא פרי מחשבה תחילה. מעשה שבתיקון ושבשכלול, שביגיעה מרובה”. “ואנחנו לא על כך הננו דנים כעת. אנחנו על השיר הננו מדיינים. על השיר הנתון לפנינו בעין, והריני חוזר על הנחתי הבלתי־מעורערת, שאיזהו שיר טוב, זה הפועל פעולה שלאלתר, באופן אי אמצעי, על כל קורא… ללא הבדל – שיסעתי לו דרך גדר התיל של הניצוח הסוער – על כל קורא, משמע, גם על מי שלא קרא ולא שנה, גם על הילד”. “על הילד, קודם כל – הצהיר מתנגדי ברוב רגש – הילד הוא פוסק ראשון למעלתו של שיר, הוא השופט… הוא…”. “זאת אומרת, ששיר שאינו מדבר אל לב הילד, אפילו נועד לגדולים פסול?”. “אבל בבקשה, שלא לתת בפי מה שלא אמרתי. אני כלל לא אמרתי. אני אמרתי, אם תדייק כמה שאמרתי, הרי אמרתי כי…” “ובכן אמור לי פשוט וברור, אבל בדיוק נמרץ מה אמרת ואדע”. יש לשער כי נעימת ההיתול שלי היתה עוקצת ביותר, שכן חברי, יריבי, בר־פלוגתא שלי, גילה סימני ריתחה ורוגז ממש. “אין דרך וכוח הוגן לסרס בכוונה תחילה את דברי זולתך – טען מתוך הכרת צדקתו – אני מלכתחילה הבעתי רעיון פשוט ביותר, אלא ש…” סופו של דבר: לויכוח לא היה כל סיכוי להגיע לידי החוורת הענין בינינו אפילו בראשי פרקיו. הנעימה האישית, שנשתלבה לתוך הויכוח, עשתה אותו קנטרני ונושא עלבונות גלויים וסמויים. כך דרכו של פולמוס, ששולל את הבירור העניני, ולא עוד אלא עוקר מלבנו את האמונה באפשרותו של בירור. וצדקה נעשתה לנו, שרעיון גואל אחד הבריק אצל שנינו בבת אחת, והוא: לשם הצלת קורטוב הידידות שבינינו עלינו להיזהר להבא מלנגוע בבעית השיר והשירה. רשאים אנו לדבר על כל הענינים שבעולם ולא על שירים. האמנם כל הענינים שבעולם מקרבים את הלבבות ורק השירה מפרידה ביניהם? ייתכן!

א.

הבה ונהיה גלויי לב עם עצמנו: חובבי אבק הננו. יתכן שחיבה זו באה לנו מן היסוד שבנו. אדם יסודו מעפר והוא נוהה אחרי כל מה שמיתמר ועולה כמראה אבק מן העפר. בכוונה תחילה ושלא מדעת הוא להוט בכל עת ובכל שעה אחרי תימרות האבק העוטרות אותו מסביב. מסתבר: אבק זה שנאמר ענינו גם פשוט ומוחשי וגם סמלי ונאצל, אף שימושו כפול: להיבלע לתוך האדם פנימה ולהיזרק בעיני זולתו.

תמה אני שלא עמדנו כראוי על תכונה משונה זו הקשורה בטבענו ועל כל המשמעות המשלית שניתנת להידרש בה. ילדים מתפלשים בעפר להנאתם כשהם נאפדים באבק חוצות, על אחת כמה כשמצליחים להביא את חבריהם למשחק ולשובבות תחת מטר ענני אבק. תינח ילדים שנמשכים דרך כלל כלפי מטה לשחק בילדי אדמה, לחפור גומות בתוך העפר, לאפות חלות ורקיקים מן הטיט, להתקין כל מיני תבשילים מבוץ ורפש, לשכשך בשלוליות גשמים את נעליהם החדשות, אף לבלוע חתיכות סיד כמאכל תאוה. אבל גם הגדולים סופגים קורת־רוח יתירה שעה שהם סופגים לתוכם מנות גדושות של אבק והם מצויים הרבה יותר במקומות שמחמת צפיפות הרגלים מתרוממים ועולים עמודי אבק מאשר במקומות שאוירם צח ונקי, ולא עוד אלא שלעתים גובר רושם שהבריות מצטופפות הרבה מלכתחילה ובכוונת מכוון על מנת להקיף עצמם בענני אבק, כדרך שהם אוהבים להשתבץ בתוך מסגרות דחוסות של עשן בתוך רובעי בתי החרושת המאוכלסים בצפיפות ובבתי הקפה הדחוסים. אפשר להניח שחשק הנסיעות והטלטול בדרכים והעליה לרגל למקומות של כינוס בהמוניהם מקורו גם כן באהבת האבק שהדרכים משפיעות על עובריהן במידה גדושה.

צא וראה, כשביקשו לשבח את חמדת החכמה לא מצאו ביטוי נאה מן ההתאבקות בעפר חכמים, המעלה מסתמא כלפי הדיוטות רמזי פיתוי לבוא במחיצת החכמים שאפילו לא יעניקו להם את החכמה עצמה הרי ילעיטו אותם לפחות באבק־חכמה, שאף הוא גונז בתוכו טובה רבה. אמנם, החכמים השפיעו בעצתם הטובה על מעטים בלבד. וכנגד זה לא מעטים כלל המתאבקים בעפר עשירים אף על פי שלא נמצאה אסמכתא לכך ממאמר החכם. יש, כנראה דברים שהמונים מתפתים אליהם מעצמם בלי הכשר. המקרא המפורש. לא נצטרכו כלל החכמים להרים קרנה של העשירות שעל נכסיה הממשיים ואף על חמודותיה המדומות מצויים קופצים רבים. לפיכך רבים נדחקים לעמוד במקום עשירים או ליהנות לפחות מרחוק מזיום מתוך שחומדים עפרות זהב. בדיעבד מסתפקים גם בתימרת עשן העולה ממדבר העשירות מקטורת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, אפילו אין כל פתח תקווה לזכות על ידי ההתקרבות למלכות העשירוּת בזהב ממש. באין זהב די באבק הזהב, במה שמבריק כזהב. ואם כי כל הדומה לדבר לעולם הדבר טוב הימנו, מעדיפים את הדומה לדבר ואף את הדומה לדומה על הדבר עצמו.

קושיה היא, שאין אמנם להתיאש ממציאת תירוץ לה, על שום מה אנו דבקים לרוב בתרגום יותר מאשר במקור, בממלא־מקום יותר מאשר בתופש החוקי של המקום, בתחליף יותר מאשר בעצם, באבק המיתמר ועולה מן הדברים יותר מאשר בדברים עצמם? מושכל ראשון לתירוץ הוא זה: אין אנו אוהבים מתנות ואיננו רוצים לקחת מן המוכן אלא מתאווים להתפרנס מיגיע כפינו ולאכול מפרי עמלנו. הטבע כמות שהוא נתון ועומד, הדברים הם קנינו של מי שאמר והיו, המציאות מנקרת את העינים בדפוסיה הקיימים כאילו מששת ימי בראשית. בא האדם ועושה הגהות ותיקונים בקיים והוא נמצא שותף ויוצר, לא רק מקבל אלא גם נותן, מתרגם לו את החומר לצורה משלו. בכוח דמיונו הוא בורא כנפים לדברים, מזיז את העצמים ומשנה צורות. משום כך הוא חומד צללים, חושק בבבואות, מלטף עננים במבטיו ומודיע חיבה יתירה לתחליפים ולממלאי מקום, שבניגוד למציאות הקפדנית והנוקדנית אינם דיינים מחמירים ומתירים לכל הרוצה לראות בהם מהרהורי לבו ולמצוא בהם ממאוויי דמיונו. גדולה מזו, הצל, הענן, האבק הפורח, הם עצמם חומדים להם שחוק ומהתלות ללבוש מפעם לפעם צורות שונות ולתכן כל מיני העויות משונות. עמוד העץ הוא עמוד עץ בלבד, ואילו עמוד־אבק, למשל, כמוהו כענן המשייט במרום, עשוי להיות כל־בו ואין לך צורה שאינו מתלבש בה. נמצא שאהבת התחליף יונקת לכאורה מאהבת העמל ומחדות היצירה. ברם, אין תירוץ יחיד זה מיישב את החזיון במלואו. תאוות העמל ויצר היצירה עשויים לבוא על סיפוקם בדרכי עשייה ממש ולאו דווקא בדרך האבק או באבק הדרכים. אולם דומה שגורם ראשון במעלה להתאבקות היא לרוב התשוקה להיפטר מעמל החיים ולהימלט מענשה של העבודה. יתר על כן, הפחד מפני הממשות הוא שמגלה את האדם לתוך מקומות השופעים עשן ואבק. המגע אי האמצעי עם הדברים עצמם, עם כוח הצמיחה והגידול, איתני הטבע, והמציאות הקשה והפתלתולת, עם כל מה שיונק ממקורות בראשיתיים, מחייב מאמץ גדול. לא רק תורה מתישה כוח, אף החיים, הטבע, האמת, ההצצה בפני הגורל, העמידה פנים אל פנים עם מוסדי עולם ואדם, מתישים את הכוח משום שכופים עלינו מאבק בלתי פוסק עם מלאך החיים הפלאי אינו מרפה מיריביו עד שהם צולעים על ירכם. והנה מאימת המאבק בורחים הבריות לתוך האבק, כלומר, לתוך תחליפי חיים ונובלותיהם. החיים עצמם הם שקוי חריף מדאי. התחליף ממותק, ממוזג, סובא מהול במיים. רבים שהם קלי־עולם רוצים להשיג הכל באופן קל, אם גם הכל זה פירושו קליפה במקום תוך. תחת עולם כמות שהוא נוח להם בצל־עולם ובאבק־עולם. ותחת פאר אדם הם מבקשים ליצור אבק־אדם. אכן, חושקים באבק כדרך שחומדים צל להיחבא בתוכו מפני חמת זעמה של החמה היוצאת מנרתיקה, האבק משמעו עולם בתוך נרתיק, חיים מעוטפים בעמעמת.

הכל אוהבים חיים וצועקים “וי, חיים” ומשתוקקים לאכול מפרי עץ החיים אבל לא רבים המטפסים ללא חת לאחוז בסנסיני עץ החיים, כשם שלא רבים מסוגלים לטפס על רוכסי הרים גבוהים ורק מעטים לבם אמיץ לגשת אל תהומות הבעיות העולמיות. משה לבדו עלה על ההר – והדרך אל ההרים זרועה גם תהומות – אולם העם ראה וינועו ויעמדו מרחוק. אכן, היה ערפל מסביב, היו קולות וברקים וענן כבד על ההר והר סיני עשן כולו. העם לא העיז כלל לשמוע את הקולות. הוא ראה אותם, כלומר, שמע רק בת־קול או אבק־קול. ראה עשן. והעשן בדומה לאבק הוא רק תחליף. ולפי שהתחליף משכך יש לו כוח המושך על האדם. הרי הוא עוטף את האש השרפנית בפקעיות עשן ומשרה על כל הדברים מין דוק של הזיה, מקהה את החודים, ממזג את החריפות וממתיק את הדבש בלבדו, כגון, למשל, שמרכך את אימתה של הדובה טרגדיה על הבמה ונמצא קהל הצופים שותף כביכול למאבק איתנים מבלי לסכן את ראשו בו.

ב

כל תחליף יש לו כוח המושך, ודומה שכוח משיכתו של האבק גדול משל כל יתר התחליפים, שכן תחום שלטונו במקום גדול משל כל האחרים. העננים רומזים אלינו ממרום. הצללים צמודים אל האדמה מחצבתם. ואילו האבק בא מלמטה ומיתמר למעלה. שרשו באדמה ונופו כלפי מרום. השמים לו והארץ לו. יש והוא מכסה את עין הארץ ואף את ענן השמים. כמה שנאמר על בורא העולם בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגלו. האבק הוא לו לעצמו יקום. גבשישים הדקדקים, שהם כה מרופפים וחלופיים, מלוא כל הארץ כבודם. הם יציבים בעצם חילופיותם כשם שמתגבשים אגב פיזורם והיסעם ממקום למקום. חלום ומציאות משמשים בהם בערבוביה, מעין ממשות שבאגדתה. ישותם החדלונית מקיפה אותנו מבחוץ ונכנסת לתוכנו פנימה, עוטפת את גופנו ואופפת את נשמתנו, זורעת ערפל לעינים ומוסכת שכרון לתוך הנפש. ככוח האבק לדמדם כך כוחו לטמטם. יש בו אשליה של השראה וכל החוסה בו מקבל הרבה מבלי להתחייב אף במעט. המעוטף בסלסלה של אבק כאילו שוכב בתוך ערסלה, בדומה לרוכב על דבשת הגמל במדבר החולות, והוא מדומדם ומנומנם, מנוענע ומגועגע. מתבונן הוא מסביבו בעינים מאובקות ורואה בנים ולא נים עולם שהחזיון מרובה בו על ההגיון והשכל הפועל מועט מן הייצר הנפעל. הוא גופו עומס החיים וחומרתם נושרים מעליו, אם כי תוכו ניחר קצת אותה שעה וגרונו צרוד יש ומיחוש קל מקל מעל האדם את עול החיים, פוטרו מאחריות ונותן לו הכשר לאבטלה ולחמדת הבחינם.

התירוץ השני סותר לכאורה את הראשון, אבל אין אדם חושש מפני הסתירה. יש בו מקום להכיל שני גורמים המכחישים זה את זה. הוא שונא לחם־חסד ואוהב בכל זאת חיים קלים שרוב דברים ניתנים לו בחינם. מכל מקום מתקבל יותר על הדעת לדרוש סמוכין בין אהבת האבק ליצר הבטלה והתאוה לחיל זרים. הרוצה להכיר כמה שקודים הבריות לקבל הרבה בחינם ברוב תחומי החיים וההכרה יאזין לשיחות בני אדם בבית ובשוק, בכינוסי עם ובמושבי רעים, בפי כל יושבי קרנות. כלום במה מגלגלים על הרוב בקישקוש לשונות? או בדברים הרחוקים לאין שיעור מן המציאות או בדברים הנעוצים בהויה הנמוכה ביותר. מעלים אבק לשון הרע או אבק לשון טובה ונשגבה, כלומר, מליצה. אבק ליצנות או אבק של ההתפעלות מתוקה ומעושה, אבק חכמה או תלי תלים של אבק שטות וסכלות לאין חקר. מספרים בנשימה אחת מתוך אותה מידה של התפעלות בשבחי גבורים מחריבי ארצות ומשמידי עמים ובתהלות הצדיקים שהגיעו למעלות קדושים ומעלים על נס חן תפארתם של עשירים שצברו ממון קורח אם בתחבולות חכמה ואם בנכלי שוד וגזל. מקבלים השראה מכל מה שיש בו משום חנופה רבתי ויזמה כבירה שאין היא נראית להם בגדר יכלתם אפילו בדמיונם. ולמה אנו מרבים להג על כל מה שהוא מאתנו והלאה? על שום שהוא מאתנו והלאה. יש בנו חיבה יתירה לסוס אבירים הדוהר קדימה ומניח מאחוריו עתר ענן אבק, שכל הרודפים אחרי הפרש המהולל בולעים לתיאבון את תמרות האבק שלו. כך רדפו עבדים אחרי מרכבות הפריצים משום החן והיופי שיש במרכבה דוהרת המתרחקת מרודפיה. ילדים שהם אתגליה שבאתכסיה שבמבוגרים עושים זאת בריש גלי וברוב מצהלות. כל מקום שיש עגלה רצה שם הם רודפים אחריה מחמת תענוג הרדיפה לעצמה. כיוצא בה מרבים הבריות שיחה בדברים שהם מיסוד ההויה הנמוכה כגון במאכלות ערבים ובמשקאות טעימים שאינם כלל בעין ואולי אינם כלל בגדר הישגם אלא שעצם הדיבור בהם מענג את הלב ומעלה לנחירים ריח המאכלים ואדי היינות שאכלו וששתו הם עצמם לשעבר או שאבותיהם סיפרו להם על אודותיהם. טובים המאכל והמשקה גם לדמיון המתלעלע בהם. לא גופי חיים ולא תענוגות ממשיים, אלא בבואותיהם וצליליהם, אד של הזיה המיתמר ועולה, ריח ניחוח של זכרון ושכרון, ולאמתו של דבר, חיבה זו שנוהגים, ועל הרוב רק מן השפה ולחוץ בדברי יצירה, שחותם הכשרון טבוע בהם, אף היא יונקת לרוב לא מדביקות באמת, המרה לפעמים, המרה לפעמי־פעמים עד לאימה, הבאה לידי גלוי בחפצי אמנות, אלא מלהיטות אחרי סמים משכרים המנחילים בחינם עולם מלא להט וסער, חמסינים של כאבים ורוחות־קשב של ספיקות ועינויים אין מתביישים כלל לברך בקול רם ברכת הנהנין על פרקי יצירה ובכך אנו מודים בפה מלא שהננו הנאתנים. באים להתפלש באבק הזהב המיתמר ועולה מן הנפשות השופעות צמאון וכוסף. וזה שורש רדיפת ההמונים אחרי חידושים, נסים ונפלאות, סיפורי מעשיות מרעישות, הפתעות מהממות. רוצים להיות מנויים על מחסן של סנסציות, כמעט בחינם, ואין נלאים מלספר ששלמה המלך חכם גדול היה, אלכסנדר גבור, סוקראטס צדיק, בעל שם טוב חסיד, שפינוזה אוהב אלהים, נפוליון כובש, משה עניו, ישו שה תמים, אדיסון ממציא, גליליי מקדש שם האמת, או, להיפך, פלוני ונירון שמו היה רשע גמור. צדיק או רשע, חכם או כסיל, גבור או פחדן, העיקר שהוא גדול ומהולל. אפילו הרוסטרטס, ובלבד שהוא שם דבר, איש מופלא, ששמו מהלך לפניו על פני הדורות ומעלה אחריו שובל אבק של תהילה. אמנם, בעלי חידושים לעולם בעלי יסורים היו וכל שהמציא איזה דבר ירד תחילה לתוך גיהנום של ניסויים ועינויים. אולם אנו היורשים איננו חוששים לקחת תמצית חיי סבל, קרב דמים או ברית דמים בין אחד יחיד ובין האיתנים, ולעשות מהם נושא לראווה נאה או לשיחה בטלה. סבורים שאפשר להתעשר מן האבק של פסלתם של לוחות ולהתפרנס משיירים של לבבות שבורים. סבורים שאמרות חכמים ופתגמי צדיקים דיים לשפשפם בלשון בשביל להגיע על ידם לאורחא דמהימנותא, ובאמת קראו לשפשוף לשונות בשם התעסקות בדברים בטלים, כלומר, רצון לבטל את הדברים החיוניים של הויתנו האנושית ולהורידם לדרגת צללים ובבואות, הרי זו גניבת דעת וזריקת אבק בעינים.

חוששני שלא רבים יסכימו, שאפילו דברים בטלים שתוכם רצוף פתגמי חכמה, כיון שאינם נתונים בשום סמיכות לאיזו פעולה יוצרת בתוך נפש המשוחחים, אינם אלא דברים בטלים. להיפך, רווחת דעה שאף שעשועי חכמה הם בגדר חכמה. ומשום כך חבבו דורות רבים את הפלפול לשמו, שאינו אלא מין אבק, נסורת היוצאת מהתכתשות של מוחין המשתפשפים זה בזה. אבל הרי באותה מידה ואף במידה יתירה מזו, שוגים הבריות מתוך פטפוטים לאין קץ בפלאי עשירות והם מבלים שעות לשם שומת נכסיהם של גביר זה ונגיד פלוני, בעוצם מסחרם, פאר מעמד שולחנם, רוב משרתיהם, רהיטיהם, נימוסיהם, מתארים גינוני בני ביתם, מבלי לקבל מתוך כך שום לקח ולא שכר חוץ מן העונג של ההשתפשפות בענני האבק של אנשי הזהב. הם ממשמשים ללא הרף בתפארת זרה שאינה לא בעין ולא בגדר הישגם. לכאורה דיבורם בא מתוך תאוות הרכוש, ובכן אנשי ממש הם ואוהבי נכסים. אבל מה פועל יוצא להם משיחה בטלה זו? כל קנין ממשי אינו מתווסף על ידי כך, אבל גם קנין־אבק שמו קנין. הזהב קונה הכל ואבק הזהב קונה, כנראה, את הזהב. שכור שאין לו לגימה שוגה וממלמל בה. גדול כוחו של הפטפוט על דברי חמדה עד כדי למלא מקום הדברים החמודים, אכן, דברים בטלים מקורם בחיים בטלים, אלא שמכוונים הם לבוא במקום החיים ולמלאם כביכול תוכן. תוכן מנופח, מדומה, מאובק.

ג.

עתים אף האבק מפרה, אבק פרחים, למשל, אבל דרך כלל הוא מסמא את העינים, סותם את כלי הנשימה, סוחט את הנפש ומיבש את המעינות. אין להוציא מן הכלל הזה גם את אבק הספרים, האוכל כעש לא רק את הגוילים אלא גם את המעיינים בהם. אמנם, הספר אינו תצלום החיים בלבד, ראי מלוטש המשקף צל, אלא יש ואף הוא נזרק מתוך נפש המחבר כחתיכת לבה רותחת, מנת חיים לעצמה. אבל אין הוא כלל במעלה זו לגבי מי שניגש אליו מתוך התכוונות צוננת, סקרנית או חקרנית בלבד. ומה מעטים הספרים הזוכים לקריאה שיש בה משום היצמדות נפש בנפש וכמה יקר מציאות חיבור המשרה על קוראיו רצון להתחברות בסוד רוח ברוח. נדירים ביותר שיש להם הכושר להתמכר למגילת עיון עד כדי מסירות נפש. רוב ספרים נקראים ורוב אנשים מתיחסים לקריאה כתריס כנגד השעמום והבטלה וכלל לא לעורר את המחשבה, אלא, להיפך, בשביל לשתק את הכוח החושב העצמי ולצאת ידי חובת עיון בקליטת רעיונות זרים, לזכות בשכר הבקיאות בהשקפותיהם של אחרים באיצטלא של למדנות. בין קריאה לשם התעסקות מדומה של הנפש ובין קריאה לשם קבלת תואר בקי ולמדן מופלג, שרשה אהבת האבק. והרי רבים אוהבים ספרים לאו דווקא משום תכנם אלא בחינת קישוט כגון סוג של רהיטים או משום השערים והכריכות או בשל איזו סמיכות חיצונית שיש בינם לבין זמן הופעתם ומקום הדפסתם. דנים את הספר דין מוצג ארכיולוגי. וככל ששכבת האבק שנערמה עליו עבה יותר כן מתגדל ומתעלה חנו.

ארכיולוגיה אינה כרוכה דווקא במוצגי העבר. יש גישה ארכיולוגית אף לגבי פרקי הווה. הולם אותה השם גישה אבקקית. קשה להגיע עד הבר, אבל התבן והמוץ הנפזרים לכל רוח מגיעים אליך מאליהם. הרבה צריך לטרוח בשביל להשיג את התוך, ואילו הקליפה ניתנת לאלתר בעין. מה תימה שיש נטיה לזרוק את התוך ולאכול את הקליפה? אין חשק לירד לתוך עמקן של סוגיות ולהתחפר בתוך בעיות. סוגיות ובעיות הן דבר משעמם. ולשם יתר דיוק הן דבר מפחיד מאחר שמעמידות את ההוגה בהן פנים אל פנים עם הפלאי, עם הקדמון הטורף. לא נוח לירד לתוך עומק. אבל שיחה נאה על דברים שבעומק מהיכי תיתי. אין זו אלא אבק ואד, הד או עשן. פליאה היא שגם תלמידי חכמים נוהגים על הרוב בכך כהדיוטות. עיקר עיסוקם דבר מתוך דבר או אבק של הדבר ולא הדבר עצמו. מחבבים פרשנות, למדנות, חקרנות וסמכנות על דפוסים. כותבים ספרים על ספרים מפי ספרים או בולעים ספרים ופולטים מאמרים, מחברים מסכות מחקר על אמרות ראשונים וכל המרבה לחטט באבק קדמונים מקומו בקתדרה מובטח יותר. ויש חכמים מומחים לתאריכים, שגם במחקר תולדות אנשי השם הם מייחדים את עיקר עיוניהם ודיוניהם לא בגופי המעשים או המצאות שחוללו רבי הפעלים וגדולי השירה והמדע, לא בהפצת אור על הלך מחשבתם וטבע רגשם, אלא על פרטי לואי של מפעלם, על שלשלת היוחסין שלהם ועל פרקי הזמנים הנתונים בקשר לצעד זה או אחר של מהלכם. המשנה עצמה מעלתה פחותה הרבה מאילו תופעות־טפל שנתלוו לה. וכן נוצר מדע תולדתי שעיקרו אבק, מוץ המתפזר, המסנוור את העינים, מעסיק את הדעת במתגנב, סוג של נקרנות הממלא מקום של תלמוד חוקר לתכלית אמת.

יש יסוד לפקפק בהגדרתו של אריסטו שהטרגדיה על הבמה נועדה לה פעולה של היטהרות הנפש. יותר נכון לשער שהיא משלה את הנפש ומסנורתה להתרפק על האדים הדחוסים והעכורים המיתמרים ועולים מנפשות המעונים הנאבקים עם מר גורלם בין שהם נעקדים על המזבח ובין שהם עולים בחומה ולנתוץ מזבחות. אין הצופה במאבק הזה נכנס כלל בגופו ובנפשו לתוך מאבק הדמים, אין הוא מניח את ראשו על הגרדום, אין הוא כורך מסביב לצוארו את עניבת התליה, ואין הוא נכנס כלל לתוך עורו של אדיפוס, ליר או המלט, אין הוא עצמו עומד בנסיון הזה, אלא צופה במשחק, מתענג על ענויי הקרבן מתוך חמודות המשחק. אין משחק בה במקום החיים, כשם שאין האבק יכול למלא את מקומו של העצם. מתוך שאדם מעלה על עצמו כאילו הוא גופו נתון באותה צרה עדיין אין הוא חש אפילו שמינית מן הסבל הכרוך בה. והיטהרות הנפש מניין? כלום קלה היטהרות זו שאפשר לקנותה בטביעות עין ובטביעות אוזן בלבד? שמא נאמר שההתפעלות לעצמה אף היא מעין פעולה? רוב חכמים לא פסקו כמדומה, הלכה כאריסטו, אלא נמנו וגמרו שלא נוצרה האמנות אלא לשעשע את הלבבות, לבדר את הרוחות, להסיח את הדעת מעמל יום־יום ומפגעי לב אנוש. אופי היסח הדעת שבמעשה האמנות הוא שנתקבל יותר על לב הבריות וגם על דעת חכמים. יותר משבאה האמנות לתת חיים בקשה להשכיח את החיים. כוהני האמנות נקטו הגדרה אחרונה דווקא והם שהפכו את בית היוצר למין בית המרקחת של סמי שכחה, שכל המתקין מנות גדולות יותר של שכחה בסממני אמנים משובחים מהולל יותר.

אם לגבי פרקי־אמנות רמי־מעלה עדיין יש מקום לבעל דין לומר, שמכל מקום יוצאת מהם השפעה מעדנת על הרגשות ומטהרת על הנפש, שההוגה בהם בא מתוך שלא לשמה לשמה. שכן גם מהיסח דעתו ושלא מרצונו נכנס הקורא או הצופה לתוך גוב האריות של התאוות הקשות ועולה משם בסופת הענויים אל גבהי המחשבה על תכלית אדם ועולם. וגדולה מחשבה שמביאה לידי חשבון הנפש והחשבון מעורר תשובה וחרטה. אתה נמצא אומר שאף חזיון החיים בתבנית מסכת אמנותית הוא מין מסכת־חיים שגורמת סערת רגשות וטלטלת חושים חזקה. אולם כיצד נפרנס אותה להיטות אחרי תאוות קלוקלות וספורי מעשיות תפלניים שאין בהם אף שמץ אמת ולא זיק הוי ממשי, אלא כל עיקרם העויות נמוכות ובדויות לגמרי, אך שופעות ניבוּל־פה, אם לא בתשוקת האנוש להתאבדות ולהתאבק מפעם לפעם, להתפרק מן הכובד, היינו, מן הכבוד האנושי, לאבד את הצלם הנאור ולהתגלגל לתוך עורו של לוחך עפר? אבק, אבק, אהבת האבק רוח היא באנוש. באופנים שונים ובתחבולות משונות רוקד האדם מסביב לעגל האבק כמתחולל ומשתולל משום שבכוח האבק הוא נעשה מהולל ומשולל. האבק מוזג לו מנת שכחה ושכרון, בין שאדם מתאבק בעפרות הזהב של אלילי הזהב או מתאבק בעפר הקודש של אלים דורשי קרבנות ובין שהוא מהדק הדק היטב את ימיו לאבק במסבאות ובשווקים, בשיחות יושבי קרנות על עסקי המדיניות הגבוהה, בין שהוא מתאבק בספורי מעשיות על מפעלי הגבורים או מבלה עולמו בשיחות בטלות שיש בהן משום אבק לשון הרע וליצנות, ובין שהוא צובא על הקרקסאות והתיאטראות להתענג על פרקי אמנות זוטא ולמלא בשחוק את פיו – הוא נותן עינו בכוס. להשתכר הוא רוצה. להשתכר ולהשתכח. להתאבק. להיהפך לאבק חוצות, לשוב ליסוד העפר. ואכן, יפה הגדירו קדמונים ואמרו אבק לשון הרע, אבק ליצנות, אבק שוחד, אבק גזל, עבודה זרה ושפיכות דמים, אף אבק שוחד ואבק חנופה. רוב עיסוקיהם של הבריות בכל הזמנים היתה טבילה בנהר איתן של אבק מתוך אימה לירד לתוך ים החיים.

ד.

ראשונים טבלו בנהרי נחל אבק, ואילו בימינו נהפכו חיי אדם לים של אבק ממש. לשעבר היו הבריות מעוטפים כפרטים בענני אבק, כדרך שהם כפרטים ישבו על איצטבותיהם וגלגלו עם שכניהם ברכילות, לשון הרע וליצנות וכל דברי הבאי ובטלנות. אך בדורות האחרונים, שרוב חיי אנוש מתוכנים ומאורגנים, אף ענין ההתאבקות מתוכן ומאורגן והמונים רבים ועצומים שוכנים תחת תקרת ענן האבק. לא עוד יגלגלו על האיצטבאות בדברים בטלים, אלא מכנסים לשם כך כינוסים רבי עם ומזמנים קונגרסים כל־ארציים ובין־לאומיים לייצר מעל הבמות הגבוהות את תוצרת האבק. עתוני בוקר ערב וצהרים משמשים אף הם קתדרות לעשיית אבק בסיטונות, במנות גדושות, כל־עולמיות. הרי עתון זמננו נברא כביכול כאדם הראשון, שעפרו נצטבר מעפר כל העולם. הקורא המאמין או שאינו מאמין מתפלש להנאתו בחדשות תבל ובשמועות פורחות ובידיעות רעשניות או לחשניות המגיעות אליו מקצוי כל הארץ. סבור הוא בתמימותו או מדמה הוא שהנהו סבור, שאותם האחשתרנים, הכתבים המיוחדים ושאינם מיוחדים מבירות העולם, הממונים על לשכות המודיעין, אינם אלא טורחים עבורו להביא אליו מכל זמרת הארץ, להעשירו באמת בידיעות על המעשים ולתאר לפניו את הדברים כמות שהם לפני הפרגוד ומאחורי הפרגוד. והללו אינם טורחים אלא לרקום לפניו מסך עשן, פרוכת של אבק, תבלולים, תבלולים שמים על עיניו, בשוגג, נוזדים לו. גונבים את דעתו, מורטים את עצביו, מותחים אותו מבוקר ועד שעת הצהרים ומשעת הצהרים עד ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר ואדע מה דבר נפל בלילה. וכך אותו אזרח מסכן, אזרח כל עולמי, שרוי במתיחות מתמדת, אוכל עפר ובולע אבק ואין לו לא רוויה ולא סיפוק. העתון אבק. במת החזיון וקתדרת הנואם אבק. אבק אבק אבקותיים הוא הסרט הנע. כאן האבקנים זורעים שקר ושקרון וכמעט אף ללא כשרון, כלומר, אין צורך כלל לשתף את הכשרון בתעשית אבקות השעשועים האלה. אדרבא, הכשרון אינו רצוי כל עיקר. הכשרון עשוי להיות מום. כשרון כרוך לרוב באנינות הדעת, בשאר רוח, ברגש זך, אף בנקיון הדעת, רצה לומר, בהיגינה רוחנית. אולם נקיון הוא, כידוע, יריב לאבק, כשם שהוא צד שכנגד ללכלוך. ולא זו בלבד הצרה שהאבק של זמננו שוב אינו זקוק אפילו למראית עין של כשרון ושאר רוח, ורובו ככולו אינו כלל פרי רוח כי אם מעשה ידים, מלאכה מתוקנת פחות או יותר, ולרוב לא מתוקנת כלל אלא קלוקלת דוקא – לא זו בלבד הצרה, אלא אף זו, שעשייתו אינו עוד אף בגדר מלאכה הנעשית בסדנת האומן כי אם סוג של תעשייה, מוצר, שמתקינים אותו בבתי־חרושת גדולים ואף מולאמים ומותקנים לתוצרת סיטונאית.

אין זה הבדל קל כלל וכלל, חושבני שהרבה שנויים לגריעותא שנתהוו בטבע הבריות בדורות האחרונים נעוצים בהבדל זה. לשעבר היתה מלאכת האבק תעשית בית. בני אדם ישבו על אצטבאותיהם שבת שכנים, שבת רעים וידידים, או נתכנסו לקהליות קטנות ביותר והיו זורים על ימיהם האפורים אבק צבעונין של רכילות, לשון הרע, ליצנות, חנופה וסתם דברים בטלים, צחוק וקלות ראש. הם טרחו לפחות בכוחות עצמם על עשיה זו ולא נתבטלו כלל בנפשם בשעה שגלגלו בדברים בטלים. היה זה חלק מעמל יומם. כדרך שאפו את פתם ובשלו את נזידם שפתו להם גם את סיר הליצנות. מתוך סביבתם הקרובה צמחו הרוכלנים והליצנים והשטיינים המומסים והלגלגנים וכל האבקקנים למיניהם, רוכלי החדשות הבדינים ורוקחי השמועות התרודנים, וכל יתר האזרחים היו לא רק צרכנים, עדי ראיה או עדי שמיעה, אלא גם יצרנים במידת מה, שותפים פעלתניים לשליש או למחצה. ובזכות שותפות כל הקהל נוצרו ממעמקי האבקנות הכללית שירה עממית, אגדות וספורי עם. מתוך שלא לשמה נוצרה אמנות לשמה. אולם המוני העם בימינו אינם שותפים אף במעט, אף בנופך כל שהוא, לתעשיה האבקקנית המתייצרת בכוונת מכון על ידי תעשיינים מומחים היושבים אי שם בחביון ערפל באפרכיה שעשוענית מיוחדת לכך ומפזרים את תימרות האבק על פני ארץ רבה. האבק התרבותי הזה אין אזרח ימינו שותף לו כלל. הבריות ברובם צרכנים ולקוחות בלבד. שעה שהם סופגים את כותרות הדברים הבטלים מעל עמודי העתונים או משפופרות כלי השידור הם עצמם מתבטלים בלב ונפש. ולאמתו של דבר, אף במוח. אין הם אלא כלי קיבול וחומר ספיגה. יומו של אזרח בזמננו מלא ספיגות לאין שיעור, שאין עמהן כל קליטה כמעט. הללו הן בליעות שלכל אחת מהן סמוכה פליטה. מקבל הוא מנות קטנטנות על קצה המזלג מכל מיני ענינים שבעולם, כל ענין בקצבה של כמה דקות, על הבלט הקלסי, על הפיסיקה החדשה, על התיאטרון במאה השמונה עשרה, ידיעות למודיות על המדיניות בסין ועל בעיות הכלכלה בארצות הברית, הרצאות קצרות־נשימה על חיי אנשי השם ועל שיטות חדשות בפילוסופיה, תסכיתים תפלניים משולבים בפרקי נגינה של ג’ז ונגינה קלאסית יחד. בליל ותבליל ובסך הכל תבלול לעינים, אבק. בתוך עתר ענן האבק הזה עובר האדם ארצות, תרבויות, תקופות ומשטרים מדיניים כלכליים ודתיים שונים ומלקק כביכול ממסכות תרבות שונות ככלב המלקק מן הים. מן הים של האבק – נאמר אנו.

אין לך בודד כבן זמננו, אין פרוש חיים ונזיר־עולם כמוהו. עשוי אזרח דורנו לבלות ימים ושנים בבטלה נפשית גמורה ולהיות מדמה עצמו שט כברבור על פני נחשולי תרבות עצומים. יושב הוא בביתו, מכונס ומצומצם בתוך דלת אמותיו, ובזכות שתי אזניות הקשורות לו מעלה על עצמו שהוא שותף לכל מעשי העולם. ואין הוא סופג לתוך עיניו ואזניו אלא חיים מדומים, חכמה שאולה, אמנות שאובה מכלי שלישי או רביעי. אפילו צללים אינו חובק בעיניו על הבד הנע, אלא צלליות. אפילו אבק ממש אינו בולע אלא אבקיקיות. כל תאוות גבעות עולם, סערות הרגשות וסופת הרעיונות הוא מקבל בתבנית אבקיקיות. מדמה הוא שהוא יושב כאן ורואה מה שנעשה באספמיה, בהודו, בארצות הברית, מדלג ומקפץ הוא לפי כותרות העתונים על הררי הקוטב הצפוני, כשם שהוא מתענג ביומן הקולנועי על הררי השלג בסיביר הרחוקה. אבל כלום ריח השלג עולה באפו? וכי חש הוא בצינתו? אבק שלג. אבק ניגון וריקוד וספרות ואמנות ומדיניות. בן דורנו הוא מין אלוה קטן, בחינת כל יש וכל יודע וכל רואה, אבל לרוב יש בידו ממשות פחותה אפילו משל התולעת הקשורה בנקודתה אל נחיל העפר ואל בשר הפרי.

לא תהא בכך משום הגזמה אם נאמר שהאבק התרבותי הופך חיי אנוש בימינו למעין קטלוג של חיים, לתפריט של מאכלים שאין בצדו כל שולחן ערוך, לרשת של דינים וחשבונות יבשים על דברים ללא דבר, לתיאורים של כינוסים ותערוכות ומסיבות וחגיגות ובתי משכית שאינם נותנים כל דריסת הרגל לגיא החזיון של המעשים, סיכומים, תקצירים, תפריטים, תסכיתים, החיים עולים בעשן ובאבק. לא יושבים כאן ורואים חלום באספמיה, אלא לא יושבים בשום מקום ואף לא חולמים אלא מצלמים צלמים, שרויים בדמדום ארוך.

חזות קשה? נמצא, אתה מכבה אור החיים ועושה את האדם מין בר־מינן חי המעופף בתכריכים של אבק? איני חוזה. איני עושה. אני רואה. וכלום אפשר לעקור את העינים שכך רואות?

רבים מערבבים בטעות את הראשון עם השני, כדרך שהילדים מזהים לתומם את הספר ה“שמן” עם החבור רב־החשיבות. לאמתו של דבר, אין הטוב והמענין עולים תמיד בד בבד, ויש שהם גם מתנגדים זה אל זה. אדם מענין, למשל, עלול להיות גם רע בעניניו ונלוז במעלליו; האופי המסובך אינו במשמע דווקא העשוי הרכבה יפה. יש עמוס תוכן נפשי, אלא שאין תוכן זה מתוכן כדבעי; פעולתו של האדם המענין מופנית בעיקר כלפי חוץ, לתפוס את הזולת בלבו, להופיע לפני אחרים באופן מפתיע, להתגולל כלפי הנוכח קמעה־קמעה בתבנית הסרט המתמשך, לשחק את תפקיד החדה, התובעת פתרונים. הוא מקשה את עצמו ומתפרץ לתוך תחומי הישות הזרה ברוב עניניו ופרצופיו: הוא מרתק ממש את הלא־הוא אל עצמו. יש רואים בשפע הניגודים וההפכים הנפשיים את טעמה של האישיות המענינת ואת הסתירות והנפתולים, הכזבים והפוזות, המלפפים בר נש, הם מכתירים בתארי־כנויים של דרגות־התפתחות, לבושים ועושר־גוונים. מה שאין כן אדם טוב, העני באַנפּין, התם והחלק, הנותן את עצמו כולו ובבת־אחת. הצבעוניות השטחית זרה לרוחו. הוא הנהו משעמם לא במקצת ולעולם אינו מועד, כמענין, להגיש לנו הפתעות. ייתכן לומר, כי ברוב המקרים ניתנת לנו האפשרות לנחש מראש מה יגיד האדם הישר בנידון זה או ההוא וכיצד יגיב ויפעל בקשר עם מאורע פלוני או אלמוני. אולם הטוב הנהו טוב, אף על פי, או משום, שהוא אינו נראה לנו בחילוף מקסים של צורות, אף על פי או משום שהוא הנהו תמיד הוא ואיננו שום דבר אחר שאינו הוא.

והספר מה דינו? יכול ספר לזווג בקרבו את הטוב והמענין כאחד, אבל אין שני הדברים הללו כרוכים זה בזה בהכרח טבעי. ספר נקרא בהתענינות על שום החומר התוסס והמגרה, הניתן על גבי עמודיו, על שום החיים הטריים המסופרים בו. הספר הנהו אהוב כשהוא משמש ראי, תוף או פעמון, רצה לומר, כל כמה שהוא משמש לדבר־מה, השונה ממה שהוא צריך להיות, כל כמה שהוא משקף לא את עצמו אלא את עניני היום והשעה, והאחרונים דווקא. הספר המענין נתבע לתת בת־קול או בת גוון למציאות המונחת על גבי השטח, אנו רוצים למצוא בו את החיים, אותם ממש, גופי העובדות, המתרחשים לעינינו בכל יום ובכל שעה. תמצא לומר: “למה לנו לחפש את החיים בספר? הרוצה בחיים ילך לו אל החיים עצמם!”… על זה באה התשובה: “לא דיים לנו החיים בלבדם, מאחר שהם על הרוב כה לא מענינים ומאד אפורים”. ואם כך הרי מחובת ההגיון היא שהחיים בספר יהיו ניתנים מפוקסים ומקושטים ברוב ענין והחומר המציאותי שבו יהיה נילוש באופן מגרה, היינו, מעוצב וערוך ומוגש לקורא בדרך הרצאה מושכת ומרעיבה את החושים. שגופי המעשים המסופרים ינתנו לנו בצורה של גישוש ובילוש, אגב רמיזות בלתי מוגמרות, שהענינים עצמם יעמדו על הפרק בחיי החברה ויהיו נוגעים בצרכי השעה של פרטים מרובים ויגרו את היצרים המשותפים לצבור כולו. קצורו של דבר: חייב הספר, לפי השקפה זו, להגיש לקוראיו פרשת חיים, חומר שיש בו ממש, שיש בו משום מתן ניב להוי וביטוי לחוית הדור.

אבל וכי הענין, או ריבוי הענינים שבספר מזכים את הלה גם כן בתואר הטוב? אי אפשר לנו להניח הנחה זו מבלי להתנקש ברבוניותו ובעצמאותו של מושג הטוב. הטוב לעולם אינו טוב על שום שהוא נאמן למה שהוא אלא על שום שהוא נאמן לעצמו. הספר המענין מעלה תמיד בזכרון הקורא מה שהוא ידוע לו מחוץ לספר ומלפני קריאתו. ואילו הספר הטוב מעלה רק את זכר עצמו. הוא איננו, דוגמת הספר המענין, כריכה לחיים, אלא הוא הפנים עצמו. לא העולם מקופל בתוכו אלא הוא עולם לעצמו, מציאות חדשה. הספר המענין מפרנס את הזכרון ומגרה את החושים ומשקף באספקלרית המוח צילומי מאורעות ופרצופים ואילו הספר הטוב משכיח את כל הדברים ועושה את העולם הקיים לדבר שהיה. אין הוא אלא מפתח את כוחות הנפש, או, יותר נכון, הוא פותח חוש חדש בנפש וקורע אשנב למקום אטום לשעבר.

הספר המענין רק יצור־ביניים הוא, צנור ביוב, פרוזדור דרכו עוברים ושבים דברים ואישים. רומן מענין משמע חבור־מפתח, שבו כל הנפשות המתוארות מרמזות כפי פלונים ואלמונים, הקיימים במציאות, אלא שהם ניתנים לנו בשנוי שם, בסירוס שמות־משפחה ובחילוף הכתובת. כל טיפוס שכזה אינו אלא סגן או שמש לדומה לו בחיים. ולא להשתקע בא על גב עמודי החיבור אלא עובר אורח הוא פה. כאורח אסור לו לשעמם אף כל שהוא. לגבי יצירה עשיונית זו מכוּונת ודאי המימרה: כל אמנות טובה היא, אבל לא המשעממת.

הספר הטוב אינו יכול, כמדומה, להמלט מנופך של שעמום. הוא, שלעולם אינו תייר או אורח אלא תמיד יליד בית נפשו של היוצר, אינו רואה חובה, וגם לא אפשרות לעצמו, להיות רק מענין ומשעשע, הספר הטוב מדבר אל קוראיו, או אל קוראו האחד (וכי מה יש? מה יש? מותר לכתוב חבור אפילו בשביל קורא אחד בלבד!) כדבר איש אל אחיו. ואחים אינם נגלים זה אל זה בצדדים המענינים דוקא.

יש להורות בהדגשה מיוחדת על הספר “האחים קרמזוב” כסמל מפרש להנחה האמורה. משפחתונה זו של הקרמזובים משחתה עד כדי כך, שאפילו אחים בני אב אחד מבלבלים ומסכסכים זה את זה וכל אחד מהם רוקם מזמה להפיל את אחיו בפח. צירוף מסיבות מופלא זה עיצב לנו רומן מלא נכלים, טוב ומענין כאחד. אלא שאין הטוב והמענין נפגשים שם על הרוב בנקודות משותפות. ואף חבור נעלה זה לא נפטר מנופך של שעמום. זכות חושו הגאוני של דוסטויבסקי עמדה לו שלא לברוח מן השעמום. אדרבא, הוא כאילו רדף אחריו. ומדה זו של הכנסת פרשות משעממות לתוך הרקמה הכללית המענינת מצויה כמעט אצל כל הקלסיקונים, ואילו הרדיפה אחרי רבוי, העניניות והדגשת האקטואליות של החומר, של כל פרט ופרט מהחומר, פוסלות בלי ספק את החבור האמנותי, אפילו אם הוא בעל איכות חשובה.

כל ספר מענין הנהו בעצם פלגיאט של איזה מעשה שהיה, חקוּי למציאות, חזרה שבזכרון על חויה, שכבר נחותה פעם או תמרון מעורר לאפשרות אלמונית של מעשה־חיים. ואילו החבור הטוב חס לו לקבל אור שאול מאחרים, הוא כולו מואר מתוכו. הוא תובע מאתנו שנחיה אותו עצמו, כדרך שאנו קולטים לתוכנו נוף מן הטבע. וכי אין חבור יפה, חטוב משפטים אמתיים, נובע בטבעיות כפלג הרים, עלול להעניק לנו אותה שמחת הנפש, אותו טעם האושר, שאנו קולטים אותם מכל פרי הילולים, מכל רקמת־תאים נאה? יפה ומוצדק כל דבר, שהושקע בו עמל אנושי, כל מעשה יצירה לשמו. אבל בשביל להכיר את טיב העמל המושקע הכרח לנו לבחון ולבדוק ביחון ובדיקה מעולים את טיב היצירה הנידונה. באמת אמרו: לעולם אי אפשר לדון לפי הקריאה הראשונה, שכן זו הנה תמיד רהוטה לרגל ההתענינות בנושא. וכל שהספר יותר מענין כן הקריאה המהירה בו מונעת בעדנו מלעמוד על טיב בנינו וערכו הפנימי. כל זמן שאנו מרגישים בספר את הנושא עדיין לא הגענו לשורש נשמתו. אין אנו יורדים לנבכי החיבור אלא אם כן סלקנו תחילה את החומר שלו. רק היצירה האמנותית, ההופכת את החומר שלה לרוח ועושה גם את הנראה לבלתי־נראה, ראויה לתואר מלאכת־מחשבת. ספר טוב נזהר, אמנם, מלעשות שימוש יתר בחומר טוב ומענין מחשש שמא יפתיע על ידי כך ויקפח את אורו הטבעי. אבל עצם צמיחתו והאוירה הזכה, הרוחנית, האופפת אותו, הם הפתעה. חבור אמנותי טוב – זאת אומרת, מופעה טבעית, קרן בן שמן של טבע חדש. דומה, כאילו הטבע, החיים והמציאות מסתלקים לרצונם ואומרים ליוצר: הזנח אותנו וקיים את עצמותך! שכח אותנו על מנת שתיצור דבר־מה מתוך עצמאות מלאה. אין אנו נכנסים לתחומיך בשביל שתרחיב בכוחותיך את היש. כל יצירה טובה היא כביכול הרחבת תחומי הקוסמוס, ספור על זה שעוד לא נודע לפני כן; שאין קוראיו יכולים להצהיר: “הנה! הנה! זהו! הוא הדבר שאנו כבר ראינוהו וכבר שמענוהו! אותנו הוא מבטא!”

ואם גם חייבים אנו תודה לאמנים הללו, המגישים לנו חבורים מענינים ומחיים בקרבנו זכר חויותינו – אבל הערצתנו נתונה לאלה, המספרים לנו דבר־מה חדש מתוך הנפש, לא נאמר ולא הורגש עדיין. הם, הבלתי מענינים, מטפחים בנו את התקוה, כי יש עוד ענינים רבים באדם ובעולם, עדין לא בא עליהם, ועדיין לא הגיע עדיהם, הדבור.

פלא הדבר, שהמון העם, ואף רוב המשכילים בכללו, להוט כל כך לקשור תהלות ותשבחות לגדולי האמנים והמלומדים, בו בזמן שהנהו מתיחס באדישות גמורה, ולעתים גם באיבה, לאלה שלא זכו להגיע למעלת הגאון, ממה־נפשך, אם הוקרת הכשרון מקננת בלבות הרבים ואם הם נוהגים בהערכותיהם לפי קו הערך של כל נידון, הרי הם צריכים להעניק את שלמי תודותיהם לכל מי שתרם משהו, אם מעט ואם הרבה, באיזה מקצוע של חכמה, אמנם, לכל אחד לפי מעלתו. ומה טעם רווח אצל רבים הבוז לגבי זה, שלא הצליח להגיע לשיעור קומה של גדול? אפשר יש מי שאומר, שאין בכלל זכות קיום למי שאינו גאון במקצועו! אבל אפסותה של סברה זו מוכחת מתוך עצמה. זכות קיום יש לכל שחי וקיים. כל שעודר בשדה הרוח, אם אפילו במעט הצלחה, עשה פעולת הכשרה רצויה, וכל מי שזורע גרעיני טוב ויופי ועמל לקידום של רעיונות נעלים ושאיפות נאות, אינו פועל בטל. כלום מה זה גאון? הוא כשרון כפול כך וכך פעמים. הוא סך־הכל של כמה וכמה כוחות־עבודה, והכיצד יש מוקיר את הסך־הכל כל זמן שאינו מייחד את אהבתו לסיפרות הבודדות, המהווֹֹת את הסך־הכל? אפשר שתאמר, שהגאון קורץ מחומר שונה לחלוטין מזה, שממנו נילושים הבינונים? אבל הנחה זו גוררת אחריה השערה, שהגאון אינו כלל אדם, שהוא יצור עילאי מלכתחילה, שאינו נתון כל עיקר לחוקי הצמיחה, הגידול והניוון, החליט על כל הבריות האנושיות הבינוניות, שהוא אינו נפעל מן התנאים החיצוניים; השערה, שכל תצפיותינו בעבר סותרות אותה, שאם כך, הרי זה כאילו אתה אומר, שיש טיפוס אדם, המשוחרר מכל החולשות האנושיות. ואילו למעשה שום בן תמותה אינו מושלם. שכזה עדין לא נולד, לא נחזה לנו אפילו בחלומנו. אבל את כתר הגאון כבר הענקנו לרבים. ולא עוד אלא שלעתים, ואולי על הרוב, אין אנו פוטרים גם את הגאונים ממנת בוז וקלון, כל זמן שלא באה עדיין ההסכמה הכללית על גדלותם. ואין אנו מתעוררים להעריץ אותם בקול רם ולהתפעל מהם מתוך קידות והשתחווּיות אלא לאחר שהם זוכים למוניטין; שמכיוון שרבים מספרים בשבחם הרי כל אחד ואחד מזדרז להביא להם שי של חונף; שמכיוון שהרבים גומרים את ההלל על האור הגנוז ביצירותיהם או באימרות הכנף שלהם אי אפשר לשום פּרט שלא להסתפח גם כן על קהל המהללים ולשמוח ולברך ברכת הנהנין כאחד עם כל הצבור. ואם כן חוזרת הקושיה למקומה: מי שגדול מאוד בכשרונו מהנה אותנו הרבה מפרי רוחו; וכי משום כן עלינו להיות כפויי טובה לגבי הפחות ממנו במעלה, המזין גם כן את רוחנו? אשרי מי שהצליח לעלות על השיא, אבל מי שנעצר בדרכו באמצע הדרך, שנידרדר אגב טיפוס אחורנית, שלא רכש את קלף הנצחון, כלום אינו צריך לקבל שום שכר הליכה? ולא עוד אלא שמתחייב קלון?

ספק הוא, אם אהבת הגאון, יונקת בעיקרה מתוך הוקרת הכשרון. אין כשרון אלא רוח באדם, רוח הקודש. ואין הרוח נמדדת במידות של גדלים ולא בשיעורים של הישגים. רוח הקודש משרה את עצמה על כל מי שעמל ביושר בשדה הרוח, בין שהוא עולה לגדולה וזוכה לקציר רב ובין שאסון אישי פנימי או טבעי חיצוני משלח את הרזון בקמתו. אולם הצבור ממטיר מבול של חונף על ראש הגאון על שום שהלה הצליח להצטיין מכל האחרים, על שום שהוא הגבר בנה את ביתו בנין יציב, בנין לעדי עד. והואיל והצליח הריהו נראה לרבים בר־מזל, מי שנולד תחת כוכב מיוחד, אדם בעל ממדים אחרים. וזו היא מעלתו היתירה של הגאון, שאין הוא מעורר בנו רגשי קנאה ואף פוטר אותנו מגיוס מאמצים ללכת בעקבותיו ולהידמות אליו. מה שאין כן הכשרון הבינוני שמחייב את כל האחרים, בני־אדם כערכו כמעט, ליגיעה רוחנית ולשאיפה להשתלמות שכלית.

העצלות הרוחנית נגע עמוק הוא בנפש כל אחד מאתנו. ואילו בעל הכשרון עומד על גבנו ומזרזנו. שמא לפיכך הוא מביאנו לידי רוגז וכעס. משול בעל הכשרון לאיש טוב פּשוט, העוסק כמו כל אחרים בהויות העולם, אוכל ושותה כבן אדם, אלא שהוא נוהג ביושר במשאו ובמתנו עם הבריות. התינח איש קדוש, פרוש, יושב אוהל, מתנהג בצומות ובסיגופים, שכזה פלא גם הוא בעינינו ואנו מוכנים לקרוא אחריו “קדוש” ואף להביא אליו “פדיונות”, בטוי להערצתנו אותו ואף סיכוי לקבל בזכות זה תיקון לנשמתנו. אבל לעולם עיננו צרה בבעל בעמיו, שאינו כלל צדיק הדור, ואף על פי כן אדם הגון הוא. אף הגאון כאילו מקבל “פדיונות” מבני דורו, הבאים אליו לבקש אותו שיתפלל בעדם, שילמד מדעים בעדם, שיעלה למעלה למשכיל בעדם, שיהיה חכם בעד כל הקהל. וזאת לדעת: כל גאון פוטר ממילא את האחרים מלהתעמק ביצירותיו, מלקרוא בספריו, מלחדור לתוך רוח שיטתו. הרי גאון הוא זה, שניתנה לו מלכתחילה ההעדפה להיות בלתי מושג להדיוטות, דיינו בכך, שאנו יודעים, שכזה חי בינינו, שאנו בקיאים באילו פתגמים משלו, שרווחים בפינו כמה מראי־מקומות נידושים מחבוריו. די לומר: “עיין מה שכתב או מה שאמר פלוני הגאון!” בשביל שנחזיק טובה לעצמנו, שיש לנו גם כן חלק־מה בחלקה הדשנה של הגדול. אכן, איזהו סופר גדול? זה שאין קוראים אותו אלא מצטטים מתוכו. ואילו את הסופרים הבינוניים הננו מחוייבים לקרוא בשביל שיהיה לנו מושג עליהם. ויש גם חומרה יתירה בקריאה מתוך ספרו של לא־גאון: שכן על הקורא לשקול, לבחון, להעריך. וזהו עמל. ואילו החכם המפורסם מהימן עלינו ללא שום יגיעה. הוא מוסכם מטעם רבבות הקוראים שקדמו לנו ואין עלינו אלא לאַשר את מה שנתאשר משכבר. מתוך כך הננו נפטרים משום אחריות אישית. ואין מועקת הבדידות רובצת עלינו כל זמן שהננו שורים במחיצתו של החבור המפורסם. אדרבא, אנו כאילו קוראים אותו בצבור, הננו נמצאים מצורפים לאלפי רבבות מעריצים וחיים את מעט חיינו הרוחניים בתוך התשואה.

אי אפשר שלא לבטא את הדברים כפשוטם: יש בכל גאון כוח המושך של הסנסציה, להבדילו באלף הבדלות מן העשינים הנמוכים לדברי אמנות קלוקלים, המתכוונים מלכתחילה לגרות את העצבים ולהחמיא את חוש הסקרנות. אבל יש חשש, שקורבתו של הגאון תניא את החוסים בצלו מן התלמוד וההעמקה ותכוון אותם כלפי קרני הנוגה, היוצאות בשפע מתוך המחונן הזה, שיש בהן כדי לסנוור. בקרבת המפורסם – האדם או החבור – מצוי הרעש. ובמקום שאונו שם המונו של עולם. יש לעיין היטב בדבר, מי עלול להשפיע יותר על פיתוח כוחות הנפש, השכל והטעם, אם העיון בדבריהם של המאורות הגדולים, הענקים, או קשב לשיח־שיגם של בינונים. הגאון מדבר אלינו מתוך מרחקים בלתי מושגים לנו. או שהוא סוער ובא אלינו ומנמיך את קומתנו על ידי כובד המשא של ענקיותו. יש שהוא קר כמו נוגה השלגים אין־הסופיים, המכהים את ראייתנו ויש שהוא שורף אותנו בלהט פיו. כוחו החזק עלול לפוצץ את הנפש החלשה תחת לפתחה. כל כשרון ככל שהוא יותר מושלם הריהו יותר סגור ככוכב לכת מיוחד בתוך עצמותו עד שאין לנו היכולת להכנס לחלוטין בתחומו הרוחני. ואילו הבינוני קרב אלינו מתוך חום אבהי, טוב, טוב, אנו כבר פסקנו את כל הפסוקים על האחד הענק: “גאון הגאונים”, “איום ונורא”! “אי, אי, עין לא ראתה!”, “לא קם כמוהו!” ויש שהננו מצרפים: “לא יהיה כמוהו!” ו“אין תמורתו”. וכי משום כן אנחנו נמצאים מתוך כך יותר עשירים, יותר חזקים, יותר מפותחים בשכל ובנפש? הוא, הגאון, לו לחוד, וכל אחד ממערימיו המרובים לו לחוד. ואילו בעלי כשרונות צנועים, בלתי־שלמים, הפגומים הרבה, הנאלצים לפתוח את עצמם כשהם מדברים אלינו, שמכיוון שהם כבדי פה ודלי הבטוי הכרחי להם לשלוח אלינו את כל נפשם, שהיא תדבר אלינו בשפתה, הללו, סבור אני, ראויים לשמש לנו מורי דרך, לקדם אותנו, לזרזנו ולהנחותנו קדימה בכיון הטוב והיפה באמת. זה שהוא קטן בעינינו מדמו הוא נותן לנו, הוא לעולם איננו מהממנו, אבל מדריכנו.

יש אומרים בתמימות או בזדון: “הבה ונצפה לבואו של הגאון!” והריהם מתבטלים כל ימיהם, מתוך צפיה לגאון. וכל מי שנגש ודבר בפיו הם מגרשים אותו במקלותיהם: “לך לך, אינך גאון!” יהירים הם הללו. הם מכריזים ומודיעים תמיד, שלא יקבלו לקח מפי שום איש אלא אם כן יביא להם תעודה של גדול בענקים. הואיל ועצלניים הם, אינם רוצים ללמוד ותירוץ בפיהם. וכלום העולם חסר היה גאונים בזמן מן הזמנים? האשם הראשון כבר ראה לפניו שליחיה של הגאוניות. השמש במרומים, הכוכבים, החיות, דכי הנחלים. הגדלות האלהית נשקפה אליו מעל כל הר וגבע. ואף על פי כן לא יצא ברנש מכלל פרא. יכול שבדור יתהלכו גאונים ושיהיה אף על פי כן מלא וגדוש פראים. לא הגאונים אלא צעדיהם האטיים של מחנכים הזיזו את ההמונים מנקודות הקפאון והעצלות. ההתפתחות היא פרי כשרונות בינוניים, שמלמדים את הבריות אם במקל נועם ואם במקל חובלים. ושבין כך וכך הם מבוזים על שום שהם ממריצים להליכה. אלא אם כן מחנכי הבל הם, רמאים וזייפנים, קטנים באמת, שהם עצמם אינם זזים ממקומם ואינם מדריכים אחרים לשום צעד, אלא שהם מנעימים ומשעשעים את הקהל בליצנות. הללו זוכים במיוחד לנשיאת חן, כמעט כמו הגאונים, אם לא למעלה מהם.

דוק ותמצא, שכמעט בכל תקופה בוררים להם בעלי הבתים של העולם הזה מתוך פמליה של העמלים בחכמה בחיר אחד, עתים, אמנם, המושלם ביותר, ועתים הפגום והמתחנף, מן הסתם בר־אבהן, עתיר נכסים, מקורב לשררה או סתם בר־מזל, שפעולתו האמנותית או החינוכית משמשת דרך מקרה אספקלריה לשצף שבמאווי הדור, למה שמתרחש על גבי השטח של הנפשות, והם מכתירים אותו בשם חד־בדרא וממנים אותו כנושא יחיד להתפעלותם. אין כמוהו. וכל אזרח הגון חייב להביא לו מס־הערצה. לעולם נוח לבני אדם שיהיה להם חד בדרא, שאפשר לסלק את מס ההערצה לו, באופן חד־פעמי, בסיטונות, תחת לחלק אותו קמעה־קמעה, לפי הערך האישי, במידה של צדק. הגאון אחד הוא, כתבתו קבועה. ביחס אליו אין שום חשש של כשלון, של טעות. הוא כולו ריוח. בכבודו כדאי להתכבד. תחת חופתו אורה, שמחה וקהל מתעלסים. בסביבתו שורה מעלת חום גבוהה של התלהבות הכלל, ובתוך החום נוח לנמנם ואף לקפוא. ומעלה יתירה לו, שהוא פוטר את הצבור מלהתחקות בהתמדה אחרי ניצנים חדשים, צעירים, רעננים.

ראית צבור שמתלהב מאוד מגדלותו של חד־בדרא, שמעתיר עליו שבחים וקילוסים ומביא לו מתנות לאין שיעור, דע לך, שצבור זה צר־עין הוא. שבמתכוון הוא מקיף בהמוניו את האחד המהולל והמוסכם, שמתוך כך לא יצטרך להיפנות אל אנשי־מעלה אחרים, הדורשים, ובצדק, רחשי־כבוד ותשומת־עיון לעצמם. הוא מקטיר עמוד ענן של תהלה לבן־עליה מורם מעם בשביל לנקר בעתר ענן הקטורת הזאת את עיניהם של הללו מבניו, העורגים גם כן לאור היצירה ולחיי תפארת. אין שעבוד קשה מזה, שעם משתעבד בו למנין של אשלי רברבי, בני הדור או בני הדורות הקודמים. את טובי בניו הוא משקיע בתוך האנדרטות הנשגבות, שהוא מעמיד על קברותיהם של יחידי סגולה שלו. ומה פשר פולחן המולך, שעמים קדומים העבירו אליו את ילדיהם, אם לא שהוא, המולך, היה הגאון?

א.

סחה לי חברה בקבוצה, שעסקה שנים מתוך הצלחה בחינוך תינוקות והחליפה את המקצוע בתפירת שמלות:

– אין לך אומנות כפויות־טובה כחינוך והדרכה. שנים עמלתי בחינוך ילדי קבוצתנו ולא זכיתי אף פעם ליישר־כוח מפי אב או אם. אדרבה, רבים הראו לי פנים בלתי מרוצים ולא מעטים היו טופלים עלי טענת ותביעות. ואילו עכשיו כל שמלה שאני תופרת, אם אין תפירתה גרועה, וכיון שהיא הולמת את החברה, מיד אומרים לי עבורה תודה וחן־חן מקרב לב. הלקוחה שלי נהנית ואף אני שבעת־רצון. מכאן אני רואה שהעמלים במקצוע הרוח זורעים על לבבות צחיחים; לגמרי זורעים לרוח. אין מכיר את פעלם ואין מוקיר את האדם הפועל, אולי משום שמבינים בענינים שכאלה מעטים הם. הנאצלים הם דקים ובלתי נתפסים. לא כן כשאתה עושה כלי של ממש, כגון בגד, נעל, רהיט, כל שהבריות נצרכים לו משום טעמים גשמיים, שאפשר למשש אותו בידים. כאן כל אחד מבין את הערך ואת הצורך והוא טורח להעריך חתיכת־מלאכה טובה לפי העמל שמשקיעים בה. ואם זו עשויה לפי צרכיו ולפי טעמו הריהו באמת מודיע חיבה והוקרה לאומן שעשאה ואף מרגיש חובה לבטא זאת באיזו צורה שהיא. לגבי פרט זה אין הבדל בין אורח־חיים הבנוי על קנין פרטי לבין סדר־עולם הנהוג במשק הקבוצי. לעולם רוצה אומן שהבריות יהיו מרוצים ממנו והוא מהם.

הערה זו נראית לי מתאימה לנקודת־מוצא בשביל אילו הרהורים על נושא הסופר והחברה, או הסופר והמדינה – נושא שהנהו, כידוע, מסמר העונה. אני חולק על דברי החברה, שהיו מנוסחים, אמנם, בטוב־טעם וברוע־עצבות. על העצבות אני חולק. עם הניגון איני תמים־דעים, ואילו הנחתה כשלעצמה, המיוסדת על טביעות־עין ונסיון, נכונה בהחלט. אכן, אין הפועלים בשדה הרוח מקבלים בשכרם יחס טוב, יחס לבבי באמת וטוב, מצד כל אלה הנהנים מפני עמלם, אלא לעתים נדירות מאד. אין מחבבים ביותר את התורם מאוצרות רוחו. כך היה וכך יהיה. ביון, למשל, לא די שלא נשאו על כפים את מורי האומה ומזכי הצבור בשפע חכמתם, היו מחייבים אותם גלות לרוב. והיה מעשה שהגישו לאחר לגימה קלה מסם המות. אף יהודה לא פינקה את חכמיה ונביאיה והיא שטבעה את הפסוק בצמצום גאוני משוגע איש הרוח. מכיון שכך היה מאז ומעולם מסתבר שכך יהיה ועד עולם. משמע: אין הזלזול במורים ובמלמדים ובמדריכים דבר של מקרה, תולדה של משטר מסויים או של איזה לקוי בתפיסה, אלא מונח הוא בטבע האדם וביחסי הכוחות שמהם נבנית כל חברה. אין אוהבים רביים, מלמדים, אמנים, סופרים ואף לא נואמים ומטיפים, אם כי מסבירים להם פנים לעתים וטופחים על שכמם דרך חיבה ואף משפיעים על היחידים שבהם, יחידי־סגולה ממש, רבי־מוניטין, שעשו לעצמם שם גדול – והשם הגדול אף הוא בגדר כוח ומצרך ראשון – דברי־חנופה מתוקים. אין אוהבים אותם. וזה העיקר. אלא שיש להבין טעמה של אי־אהבה זו מהו.

אין אוהבים אותם הואיל ובאמת אין בטחון בשום אומן רוחני שהוא מתקין לבריות דברים שיש להם צורך נפשי בהם. ולא רק הבלתי־מבינים במקצוע רוחני זה או אחר אינם בטוחים, אף המבינים כך. הראיה שכנגד מן הכלי הגשמי היא באמת במקומה, הכל יודעים בטיב הבגד הנאה והמתאים לתעודתו והלחם האפוי כהלכה ויודעים ומבחינים בין חמאה טריה לבין מקולקלת. אבל מי חכם וידע אם פלוני המפעיל את כשרונותיו בתחומי הנפש החיה, שאינו לש בצק אלא לש נשמות, אינו עושה דפוסי־נעלים, אלא מתקין דפוסים לערכי־רוח, כגון שהוא מורה, סופר, נואם או מטיף, מוציא מתחת ידו דבר מתוקן, מדריך ומכוון אל הדרך הנכונה ונוטע נטעי־נעמנים בתלמי הלבבות, או שמא הוא עצמו טועה ואף מטעה את אחרים ונמצא שלא די שאינו מועיל הוא גם מזיק ומחבל. מי יורה בדבר טיב המורים ומי ידין את המשימים עצמם דיינים הם דייני־צדק. האפרכיה של הרוח זרועה מסתורין, אפופה מחשכים, אין בה שום ודאי, שום שטח בטוח. פלוני עומד ומשיא עצות טובות ברבים איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם או אילו חפצי־אמנות נאים ומתוקנים – מילא, שומעים אותו, פעמים גם שומעים לו, מחייכים אליו בהסכמה, אבל לעולם אין בטחון שהאמת מדברת מתוך גרונו. ובאין בטחון איככה תיוולד האהבה בלב? מעגן האהבה נעוץ במחוז הבטחון דווקא. ועל יסוד־מה רשאים ויכולים עובדי הרוח לתבוע בכרת־תודה ושלמי־אהבה לעצמם? בכלל אין תובעים תודה ואין כופין אהבה.

בספירת הרוח הרבה קלקול מצוי, קלקול שלפעמים אין לו עוד תקנה. הגיעו בעצמכם, מדריכי הנוער הריהם עומסים על מצפונם שלומו של דור שלם. ואם העוו את הישרה, עלולות לצמוח מכך רעות שתהיינה בכיה לדורות. נהג המכונית אפשר להעמידו לאלתר למבחן אם ידו אוחזת נכונה בהגה, ואילו מנהיג הדור כיצד יבחן? שמא לפי התוצאות מהדרכתו. אבל אין התוצאות החיוביות או השליליות מן ההטפה מבצבצות לאלתר. הדרכה והטפה הן השקעות לזמנים ארוכים. בינתים דור הולך וגדל, חברה חדשה מתגבשת, מנהגים חדשים באים למדינה, מתפשטים מידות ונימוסים שהם גופי־חיים והרגלים שנעשים לטבע שני ושוב אין להשיב ואין לתקן. קשה מזה: מורי נבוכי הזמן יש שהם עצמם נבוכים בסתר לבם. כל ישר־לב שומע לעתים בת־קול של היסוס עולה ומצווחת או עולה ולוחשת מקרבו. ראשית חכמה בהסברה לאחרים, שיתוק ההיסוסים של עצמו ועקירת הפקפוקים הפנימיים. חייב אדם להתחזק בשביל שיוכל לחזק אחרים, להיות מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות של הספיקות הרובצים בחביון נפשו. כל פעולה רוחנית, המכוונת להדריך את הרבים, יש בה משום הרפתקה. וכלום יעלה על הדעת לדרוש פרס אהבה, הוקרה והערצה בעד הרפתקה?

יאה עניוות למורה, לסופר, לאמן, לכל עסקן ברוח, רוח שפלה ולב נשבר הולמים אותם.

ב.

באומנות הסופר יש גריעות נוספת, שאין יתר האומנויות הרוחניות לקויות בה. תינח מלמד דרדקי, מטיף העדה, רב הקהלה, אף השחקן על הבמה וכל יתר עסקנים בענינים שהם לפחות ממונים ומיופי־כוח מטעם איזה מוסד שעומדים לפניו לשמש אותו. שליחי־צבור הם, ואם אפילו מלאכתם מקולקלת יכולים הם להתנחם ולומר: הרי אנו פועלים בשם שולחינו ואם קלקלנו הם שותפים לנו באחריות. אף יש להם זכות־מה לתבוע מאת הקהל שלמענו נעמדו על משמרתם הבעות אימון, תשואות־חן ורגשי־תודה וקריאות הסכמה. הם ממלאים תפקיד צבורי. ואם גרמו קלקול הריהם במידת־מה קרבן הצבור ועוונם הוא גם חטאת הקהל. לא כן הסופר שאין הוא כלל בגדר שכיר וממונה, וחלילה לו להיות בגדר זה. הוא משים עצמו שליח, אבל איש לא שלחו. אין הקהל מעמיד לפניו שום תיבה מיוחדת לו, לשמו בלבדו. אין אומנותו מין דבר שהבריות רואים אותו כמצרך ראשון. אין הוא רב ומרא דאתרא שמעסיקים אותו בשאלות ותשובות. אין הוא רופא־חולים בפועל, אין בפיו ברכות כוהנים, לא סגולות וקמיעות של ידעונים. אף אין הוא מבשר ישועות ונחמות או מתעסק בניחושים ובנבואות. בכלל אין לו מראה כוהן, לא איצטלה של רב, לא מלמד הרועה, אף לא מתק הקול של הנואם וחן המומס והשחקן. אין הוא אפילו במעלה של רואה, שבאים אליו לשאול לאתונות אבודות והוא מעניק לפעמים כתר מלכים. סגולת הרואה המכתיר מלכים או קורע כתרים ניתנה בימינו אולי לעתונאים ראשונים במעלה הבוחשים היטב, מתוך ידיעה ובקריאות מאחורי הפרגוד, בתוך הקלחות המדיניות ויש שבמחי־עט אחד מקעקעים הם כסא של מיניסטר.

הסופר הוא שליח לעצמו, אנוס, או מדמה שהוא אנוס, על פי הדבור. ואף דרך פעולתו היא מעין כפית דעותיו או חזיונותיו על הצבור. כך הוא הוגה וכך הוא כותב. הוא נוטל קולמוס עושה אותו צפורן חדה לשרוט לבבות או פטיש להכות על המוחות. תחילת מעשהו היא מעין טענה ותביעה; יש בלבי מה להגיד ואתם שמעו־נא! הרי חייב הוא לברך “הגומל” אם נמצאות לו מנין אזנים להקשבה.

חסד עושים עמו שמטים לו אוזן, שקוראים את שורותיו ויורדים לסייר את ערוגותיו. הרי הוא בא תמיד בקול רעש או בקול דממה דקה, שמכל מקום מבשר ואומר; ראו, הן חדש הבאתי עמי; גליתי דרך חדשה בבטוי; הנה עשיתי לי סגנון שלא השתמשו בו כל קודמי. הסופר מחוייב להכניס איזה חידוש לתוך בית המדרש, איזו נעימה מקורית משלו, שאם לאו הריהו טוחן קמח טחון. ובכן, בעצם העובדה שפלוני בא ומתיצב בשערי היכל הספרות ואוחז בידו טנא בכורים יש משום יוהרה והחזקת טובה לעצמו. משל הוא מכריז ומודיע: בא גד! אני באתי והנני! כדאי לשמעני. יש בפי חדשות ונצורות. ויתכן שאין בפיו כל דעה חדשה, אין עמו שום חידוש, לא ראיה חדשה, לא רטט חדש, אף לא בטוי מחודש, אלא הוא דחוף על ידי יצר־כתיבה, כתיבה לשמה. שמינית של גרפומניה מצויה אפילו אצל בני־עליה שבסופרים. ואין סופר ישר־רוח שאין לבו נוקפו לעתים: שמא כל עיקרי אינו אלא אחוז בולמוס הכתיבה, גרפומן בלע"ז. מכל מקום אין לו לעולם בטחון־אמת שתרומתו לאוצר הספרות של עמו או של כלל האומות היא בת ערך נכון וקיים שהעולם חייב לו תודה עבורה.

אין מלאכת הספרות אלא תרומה – והתרומה היא נדבה. וכלום אפשר לבקש פרס בעד נדבה? אי אפשר לבקש שום פרס, אף לא של תודה. הרוח היא אוצר של מתנת־חנם. תשוקה להניק. היא שופעת מאליה כחלב מעטינים. ועשירי הרוח הרי באמת עשירים הם – ומה עושר מגיע להם נוסף לכך? אין הם מקריבים כל קרבן לעולם ואין העולם חייב להם קרבן־תודה. סופר שאינו זוכה לאהבת הקהל אינו רשאי לראות את עצמו מקופח ולהתעטף באבלות על שום שנעשה לו כביכול עוול והוא קרבן של צבור רע־עין וצר־מוח. אין העולם חייב כלום למי שרואה עצמו זכאי להעניק לבריות מנת תפארת משאר־רוחו ומסגולת כשרונו.

אין העולם חייב כלום לסופר, לאמן, לכל מי שמשים עצמו כוהן בהיכל הנוי ו“כוכב” בשמי התפארת ומזל מיוחד במערכת המזלות של פמלית היוצרים. ולואי ולא היו עובדים ומשתחווים לכוכבים ולמזלות, אפילו אורם מבהיק ביותר, אלא נהנים בחשאי, בדחילו של שתיקה וברחימו של צנע, מזיוום. אולם רעה היא שהעולם סבור משום־מה שהוא חייב תרומת־שפתים בשבחים או תרומת־כפים במחיאות לסופרים ולאמנים, העומדים ומכהנים לפניו – והריהו מעתיר עליהם תהלות ותשבחות וסתם דברי־חונף לא מתוך שיקול הדעת והבחנה שבטעם ולא מתוך רגש כן וישר, אלא מחמת מצות אנשים מלומדה, משום בולמוס של סנוביות ורדיפת אחרי האפנה.

מעטים המבינים, ואף המבינים אינם בטוחים שהם מבינים. רוב דרשנים ופרשנים בעסקי אמנות אינם נכנסים לתוך עמקה של מלאכת־מחשבת דרך שער החן והנוי הפנימי, אלא מפסיעים ובאים בשערים החיצוניים שלה, דורשים כמין חומר דווקא את ההיולי שבה, ומרימים על נס את קוי הלואי שלה, את מה שיש בה מן השוטף ועובר, מזוטו של יום ומהמית השעה; שיש לו זיקה ישרה אל מאורעות היום ומשאלות הלבבות ברגע אחד חולף – ואף אם הרגע ארכו דור רק רגע הנהו בחיי עולם – ונמצא הם, המחנכים עצמם, מקבלים השראה מן ההשגות השטחיות של שאינם יודעי־חן ואינם בקיאים בדקדוקי העשירות של אמנות, השופעת לעולם מן המעמקים. בכיוון זה הם חוזרים ומשפיעים על שומעי־לקחם. יש כאן מעגל־קסמים. המורים סבורים שהם משפיעים ונמצאים מושפעים; מקבלי ההשפעה סבורים שהם מודרכים ונמצאים מדריכים. הקהל סבור שהוא מחוייב להיות מצוי אצל דברים שבאמנות ומחוייב להתפעל ולבטא את התרשמויותיו במצהלות רעשניות ובתשואות־חן מחרישות אזנים. אילו זכתה האמנות היתה היכל לתפלה. כיוון שלא זכתה היא שוק למקח־וממכר.

תאמר היכל הרי בעזרה שעל יד ההיכל ובכל הפרוזדורים המובילים אליו מנסר לעולם רעש גדול ושרויה מהומה המכוונת לחפות על המבוכה. לעולם הכל, מבינים ושאינם מבינים, נבוכים ומהוססים אינם יודעים מה טוב ומה רע, מה נאה ומתוקן ומה לאו, אבל בינתיים רועשים, הומים, מברכים, משבחים, מעריכים, מגנים, מבקרים ומשיאים עצות טובות ונותנים הדרכה לקהל ואף ליוצרים עצמם. מובן מאליו שפקידי תרבות מרצים ומסבירים. אילו היו מתהלכים בתוך ההיכל ומסביבו בדממה, ברגש, ביראת־הכבוד, בשמירת הלשון, בזהירות מפני החנופה, לא היתה שורה צביעות כזאת בערכת פרקי־אמנות ולא היו דרכי היצירה ואף לא שבילי הקוראים והצופים אל ערכי הרוח אבלים כל כך. אבל קול המון שוקק נצב תמיד במחיצת האמנים, קול משבחים או מגנים, קול מחנפים או מגדפים, קול מבינים וגעש מתפעלים. אין נותנים לאמן לעבוד בצנעה, להתרכז במלאכתו, להגיע באמת לידי התיחדות עם נפשו. ואין נותנים לקורא, לצופה, למאזין, להישען על חושם. סבורים שצריך להקיף את האמן בענני־כבוד, שחובה להציע לפניו שלמי־תודה, להביע לו אותות הערצה, לעשותו איקונין לדור, להרימו למעלת “כוכב”. הכוכבים האלה, הכוכביות הזאת, מוליכים את קהל הקוראים והצופים שולל.

אין הבנה טבעית, אין הערכת אמת, אין גידול אטיי, אין צמחיה ברעדה של כשרונות, כיוון שמכאן משיאים משואות של תהלה לזוכים, ומכאן מטילים קרח כפתים לשאינם זוכים, נשרפים הכשרונות אם באש חמה מלאכותית ואם בזיקוקין של קור, שלא היו מזיקים כלל לכוח היוצר, שהקור יפה לו, אילולא גם רווחה הטעות שאין האמנות פורחת, אלא בתוך חממה של מחמאות מתוקות. ושאמנים עומדים ומצפים תמיד לתשואות־חן ולשלמי־תודה.

לדידי סופר המופת פירושו סופר מושלם בצורה ובתוכן, שדרך כתיבתו, ליטוש סגנונו, אף תכניו וכלל סממניו, ראויים לשמש מופת לאחרים כיצד לא לכתוב, כלומר, כיצד לא לנסות את כוחם בעשיה כמתכנתו. הטעם פשוט. פלוני המושלם כבר מיצה כמעט את כל האפשרויות של מהלך מסוים, מכל מקום הוריד את קרום השמנת, ולא הניח לבאים אחריו אלא את מעט הכותח או מי־חלב. ואם כי נכון הוא שדברי הגדולים משולים ליין חזק, שאפילו מוהלים אותו במים עדיין עומד בו טעמו במקצת, איני מבין בכל זאת הכיצד אפשר לחנך דורות אמנים על חקוי לקדמונים. ומופלא ביותר שכל כך הרבה הפליגו בשבח התלמידים היוצקים מים על יד רבותיהם הגדולים. מים! מים! באמת אמרו: העובר על יד מפלי־מים אל יקרא שיש־שיש. משיירים ומפירורים של רב אין עושים לחם הפנים ואין מתקבל כלל על הדעת שאפשר להתעשר מפסלתם של לוחות. אכן, רק על פי איזה הגיון משובש נתרווחה הדעה שסופרי המופת עשויים ללמד אחרים כיצד לכתוב ולא כיצד לא לכתוב.

לא זו אף זו. איזהו סופר המופת? זה שאי אפשר כלל לחקותו הואיל והוא עצמו מצניע לכת, כלומר, עובד בצנעה, שם לו הסתר־פנים ומחביא את סממניו שלא יבואו שאינם ראויים לכך לזייף את המטבע שלו. לא די שאינו פותח את בית היוצר שלו לפני סקרנים, הוא גם מטשטש את העקבות אליו שלא ידרכו בשביליו שנסללו כה קשה לשימושו הפרטי בלבד. הרי הוא מחמיר גם על עצמו שלא לדשדש יותר מדאי בשביליו שלו ושלא להפוך את מטבעותיו לאסימונים. מי שיש לו באמת יין מקפיד שיהיה יין משומר לבל יבואו אחרים למהלו במים שאין להם סוף. ולכך אולי נתכוון גם אבטליון במאמר: חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחיבו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. בלשוננו: אמנים הזהרו בסממניכם שלא תרבו העויות הניתנות לחקוי על נקלה, שהרי תלמידיכם עתידים להיות אפיגונים גמורים ונמצא שם האמנות מתחלל.

דוקו ותמצאו שאין מחקים כלל את שקספיר וטולסטוי, לא רק משום גדלותם, אלא גם מחמת פרוכת המסתורין הפרושה על בית היוצר שלהם. ובתחום ספרות ישראל אין לחקות סממני ברדיצ’בסקי ואחד־העם מאחר שסוד קסמם טמון וגנוז במעמקים שאין לרבים כל גישה לשם. אבל מחקים הרבה את בעלי הכשרונות שאינם בוחלים בסממנים חיצוניים, בהעויות מחקים את הנוסח שבסגנונם ולא הסגנון עצמו. מוסר השכל, סופרים: לא תעשו לכם פסלים ודפוסים בבטוי ובצורה בתוכן ובסגנון. הזהרו מנוסח.

בזמן האחרון נפטרו מן העולם כמה סופרים בעלי־שם שעיקר עיסוקם היה הרומן הביוגרפי, כלומר, רומן מחיי אנשי־שם. סטיפן צווייג, אמיל לודביג, סוארס היו אלופים במקצוע זה – ולאחר שהסתלקו אין נראים באופק ממשיכים להם בשיעור קומתם. מכל מקום אפשר להניח ללא היסוס, שסוג ספרותי זה אינו נתון עתה במזל עליה אלא בסימן ירידה. האם יש מקום להצטער על כך ולהתעטף באבלות?

איני בא להביע רגשות על אישים אלא לברר חזיון ולא לבררו במלוא היקפו אלא מצד מסוים בלבד. הרומן הביוגרפי של סופרים מעולים מצטיין בהרבה מעלות טובות, אבל יש בו מום קשה אחד המטיל דופי גם ברוב מעלותיו: הוא בעצם מעין נקמה קטנה באדם הגדול. לכאורה אישים דגולים, נודעים בשערים לחן ולתפארת, משמשים נפשות פועלות ברומנים הביוגרפיים. אבל משום־מה בסיום הקריאה בספר פורצת קריאה נואשה מלבנו: הו, כמה קטנוני וערמומי היה גם פלוני הגדול וכמה מכוער בכלל עולמנו זה! כלום נתכוון מחבר הרומן להמעיט את הדמות? חס ושלום. אדרבא, בקש להלל ולשבח ולפאר את גדלו של הגדול, אלא שיוצא דווקא שזה הגדול קטן הנהו, מלא מומים ועמוס חולשות רודף כבוד כמובן, פעמים גם רודף בצע במחילה. יש שהוא נותן עיניו בכוס או נותן לנשים עיקר חילו. יש שהוא חולה עצבים רחמנא ליצלן, קצת נוכל ומקצת פחדן, בעל מרה שחורה נוקם ונוטר או הולך רכיל צבוע, בעל דו־פרצופים. כן, עיקרו של הרומן הביוגרפי סובב על ציר האדם הדו־פרצופי. נפוליון, למשל, היה תקיף ורודה בעסקי מלכות, דורך ברגליו על מלכים ונסיכים, אבל במעמדו לפני יוזפינה דומה הוא לתינוק שסרח ומתקיים בו היפוכו של הפסוק והוא ימשול בה. שלי הפיטן הזך, אותו אריאל, כרוב זה, אין פעלו זך כלל בחיי יום־יום, אדרבא, הוא שופת למקורביו מפעם לפעם תבשילים עכורים למדי. הרי זה מין שד בצורת מלאך, מקל חובלים שדרכו לילך ולהזיק בשפת נועם. הוא מין בליל של מן ומרור, תפלה זכה ורעל פתנים. ביירון הנאבק עם איתנים אינו אלא בעסקיו הפרטיים רשע וציקן ובענינים שבינו לבינה עוכר מין האשה, חלאת האדם. וכך הולכים מחברי הרומנים הביוגרפיים ומגלים בכל אנשי־מעלה את הסיטרא אחרא שלהם ואין לך אדם העליון שאינו מתגמד אצלם לכדי אדם התחתון.

כלום יד המקרה בדבר? לא טבע החומר הנילוש ברומן הביוגרפי מחייב גישה קטבית זאת. בשביל לעשות את הגאון נושא לספור המעשה, יש הכרח קודם כל להורידו מעל מגדל השן שלו ולעשותו מעורב עם הבריות, אף להוכיח שאין הוא אלא בחזקת אחד האדם, בשר ודם פשוט. שאם לאו אין רשות מטעמים של יראת הרוממות לרדת לתוך חייו היומיומיים של זה ולחטט בגנזי נשמתו. אמנם, כמה מן המחברים יש בהם גם כוונה טובה ומגמה חינוכית מרחפת לפניהם להוקיע מסתרי טבעו של האדם הדגול ולספר על סתרי קורותיו להגיד ברבים כמה גדול רוח באנוש להתגבר על מכשולים מבפנים ומבחוץ ולהגיע בכוח הכשרון היוצר לידי הישגים אנושים נעלים, על אף יצרי לב הרעים או חולשות שבאופי. ומכאן גם מוסר השכל שסוף כל אדם לבוא על שכרו וכל כוח טוב עתיד לנחול נצחון. אבל, ראשית, לא כל הכוחות הטובים דווקא עולים לגדולה, ברומנים האלה, שנית, אפילו יש בהם סוף־פסוק נושא טוב לטובים וברכה למבורכים, הרי עד שמגיעים לסוף הטוב להפיק מוסר השכל טובעים בבוץ של יצרים רעים ושוקעים לתוך מ"ט שערי נוולות.

מפליא הדבר, ואולי אינו מפליא כלל: בספורי מעשים על גבורים מדומים אין משקע עכור של קטנות המוחין ונוולות הנפשות מצוי במידה זו המתגדשת ברומנים הביוגרפיים, המדיינים בחייהם הפרטיים של ידועי־שם. עובדה זו כמה טעמים לה. אבל די לנו לייחד את הדבור על טעם אחד בלבד. הבא לספר תולדותיו של אדם שלא היה ולא נברא אלא משל הוא נתבע ממילא להציג לפנינו את הנפש הפועלת גם מצד המעלות הטובות שבה, שאם לאו יבהל הקורא בבריה משונה זו שאין בה לא טעם ולא רוח, לא חן ולא אור ולא שום סגולה נאה ויאמר: מה לי ולקוץ בן קוצים זה לבזבז את זמני על הקריאה בספר חייו? החסר מנוולים אני בסביבתי הקרובה? על כל צעד ושעל הנך נתקל בטפוסים שליליים אלה. ועוד יקשה המקשן: כלום פוחח ופוחז זה, אטד שכמותי, גידול־סרק הלזה, ראוי לשם התואר גבור בספור? הכזהו גבור ואנוהו? אין הוא שווה כלל בנזק זמני. רצוני לדעת מה יש באנוש כערכי, אם אמנם ראוי אחד מאנשי שלומי להיות נושא לספור רב עלילות, מה יש באנוש זה מן האנושיות הטובה, מן המאור שבאדם, מן היצר הטוב באמת. ספרות יפה לא בכדי היה זה שמה. אמניה שאפו לגלות את היופי, להרבות תפארת באדם. הם ירדו לתוך נבכי נפשות על מנת להעלות אור מאופל, ללקט ניצוצות, לגרש קליפות. עיקר התכלית שלהם: לרומם את האדם. וחילופם במחברי הרומנים הביוגרפיים, שיורדים מלכתחילה לתוך מרתפים שבנשמות הגדולים להראות ולהוכיח שלא לבד בשוליים דבקה הטומאה, אלא הנפש מלפני ולפנים היא מעין שופע עכורים. אין הללו חוששים כלל למה יאמרו הקוראים: מה לנו ולבריות פחותות אלו? נפוליון, שלי, ביירון וכיוצא בהם כשהם מופיעים מצד הבטנה שלהם, מושמצים ומושפלים ומלוכלכים בכל מיני פסלנות, אינם מסלידים כלל את לב הקורא. אדרבה, הם מכמירים אותו על נפשו למצוא נקמה בגדול ונחמה לעצמו ולומר: אם הגדולים הם ברואים שכאלה שוב איני צריך להיות שפל בעיני עצמי. הקורא מדרך הטבע שיהיה שטוף בקריאת מגילות הגינויים – והרומנים הביוגרפיים חוללו נפלאות ממש והביאו אל דפיהם מיליוני קוראים הואיל והדפים הללו שמשו גשרים אל חדרי המשכב ואל מאחורי הפרגודים של המדינאים אף הם משכבים, ואל בתי האופל של הנשמות של האישים הדגולים והנודעים לשם. סקרנות ההמונים היתה מובטחה מראש. המחברים לא היו צריכים כלל לומר תחילה “יהי אור” לפני בריאת האופל שבנשמות. מה חידוש בספורים על שבחי הגדולים? מה רבותא בצד האנושי של האדם הדגול? המוני הקוראים הוגים מלכתחילה כבוד לאנשי־שם. ולכן צריך לפתוח לפניהם את שער אי הכבוד, שער האשפות, שבאנשי השם.

ספרות יפה, סבורים הבריות, עיקרה ספור המעשה שיש בו חדושים והפתעות. חדוש היה בדבר שאדם מן השורה טוראי בחזית החיים, נתעלה ונתגדל בכשרון המספר למעלת נפש פועלת בספור, כלומר, עלה בדרגה ונעשה טפוס, גבור. באו מחברי הרומנים והפכו את הקערה על פיה. נטלו מפקדים, מצביאים, מלכים, משוררים וממציאים גדולים, שהם גבורים מעצם טבעם ובכל מפעלם והורידו אותם לדרגת לא־גבורים או אפילו לא־יוצלחים גמורים בהויות עולמם הפרטי, בחוג בני משפחתם ומקורביהם. מתברר על הרוב שהגבורים מלבר היו חלשים מלגו, המדריכים מודרכים בסתר ורבי ההשפעה נתונים באתכסיה להשפעת הנתונים כביכול למרותם. עולם הפוך. מין אדם בעל דו־פרצופים. ואולי גם אדם הפוך, שאין תוכו אלא היפוכו של ברו.

ובכן, לא יד המקרה. טבעה של הביוגרפיה בלבוש הספור העלילתי מחייב כביכול רומנטיקה שחורה במקום הרומנטיקה הורודה שהיתה לשעבר נשמתה של הספרות היפה. הגבור בספרות היפה היה אדם מדומה שנעשה בקסמי האמנות אדם חי. הרומן הביוגרפי עשה בקסמיו לגלגל את האישיות החיה והנודעה לשם בבריה מדומה. לא עוד נפוליון כפי המוניטין שהיו נחלת הפומביות, אלא נפוליון יושב בסתר תחתון, נפוליון מן המרתף, נפוליון מקושקש, מלך אביון וכעני ממעש גמור הוא עומד נכנע בפני איזו מטרוניתא יעלת־חן. הוא הדין שלי, בירון, מוחמד, בעל שם טוב, פלוני החכם ופלוני החוזה, הפיטן, שר המנגינות מדינאי כביר העלילה, כל איש חי ורב־פעלים – למרתף רדו, למרתף! הגיון פועל בכל. כיון שעושים אישים חיים לנפשות פועלות בספורים מוציאים מהם ממילא את דם התמצית ומרסקים את נשמותיהם ומורידים אותם לדיוטה התחתונה, שאם לאו לא יהיו הללו בגדר יצוריו של האמן. הוא הדין מאחר שמספרים נטפלים לאישי הפומביות הגדולה הריהם טופלים עליהם ממילא כל דברים שבצנעה, מחטטים ומנקרים בכל המקומות שבנפש שהשופכין מצויים שם.

אין צורך להדגיש שפריחתו של הרומן הביוגרפי חלה בתקופת גדולתה של חכמת המרתפים, המכנה עצמה בשם פסיכולוגית המעמקים. עלתה שמשה של הפסיכואנליזה הבהיק אורו או אפלו של הרומן הביוגרפי. ראשית ירידתו של הרומן הביוגרפי מעידה גם כן על אחרית לא טובה לפסיכולוגית המרתפים.

אין האדם מרתף בלבד.

אין זו מידה, שמפרסמים הערכות רק על ספרים חדשים שיצאו מתחת מכבש הדפוס השנה או החודש ממש, עוד ריח העופרת נודף מהם, ואין מתעוררים להחיות בזכרון הקוראים דברי־חפץ נוצצים כזהב, המצויים בספרים ישנים, שכבר קפצה עליהם זקנה של שמיטה או יובל. אין הזקנה חלה על הדברים, שחותמם שכל טוב.

אמנם, רבים מתקשטים במראי־מקומות מספרים עתיקים, אף אינם מתעצלים לחבר מדרש־הגיון או מדרש־מלים על פרק בתנ"ך או בשקספיר, להראות את בקיאותם בספרי המופת. אולם לא באתי להקיץ נרדמים קדמונים ולדרוש על נפטרים רמי־מעלה, היושבים בכותל המזרח של קרית ספר. עליהם מרובים הקופצים. חוקרים ואנשי־מדע בקתדראות, כבר שמוּ מצור על אנשי השם הותיקים לדרוש תלי־תלים על כל קוץ וקוץ שלהם. בית העלמין הגדול של המפורסמים משכבר מוקף גדר־תיל של דקדוקי־חקירות, לבל יהרסו אליהם חלילה ההדיוטות.

הטענה היא לספרי־חכמים, שאין מרעישים עליהם את העולם, שאינם נחשבים כחתיכה הראויה להתכבד לכל בר בי רב, להדביק לשוליהם עיטורים משלו. גם בהם מצויים דברי־טעם שכדאי להוציאם ממטמוניות ולהגישם לקהל שוחרי דעת. אמרי־מופת גנוזים גם בספרים, שלא נכללו בספרי המופת.

ספרים ששוב אין צבע הדפוס שלהם טרי, אלא שעדיין לא הספיקו להתכסות בשכבת אבק עבה וטרם נכללו בגדר העתיקות, שחובבי־ראוות יכולים להתפאר בהם, הם מונחים בארון בקרן־זוית. ולא בארון הספרים הפרטי, שפעמים היד ממשמשת בו, אלא בארון נדח של הספרים, שאפילו יד הספרן אינה מגיעה לשם. עוד דבריהם טובים למאכל, אולם העש בלבדו ניזון מהם. יש להצטער, שאין אומרים דבר בשם החכמים המתים האלה. אף זו צרה, שהשתקה מרבה מתים, מורידה לטמיון תנובת הרוח של קודמינו. הרי היא מוכיחה בעליל את החזות הרעה הנשקפת אל החיים בהווה, עיקר הרע, שמתוך שכחת ראשונים אין אנו מביאים גאולה לעצמנו. דף מספר, שנכתב, למשל, לפני דור או דורותיים, ההולם את הלך־רוחנו בזמן הזה, עולה בדרגה. שוב איננו חוות־דעת, אלא פסק־דין. הוא נעקר מתחום זמנו המוגבל ונשתל בעל־זמן.

אף המעולה שבספרי הזמן החדש לקוי בחסרון בת־קול מן הנצח. השכל, הכשרון, הלך־רוח נשגב פועלים בשיתוף עם רוח הזמן. אולם אומר, שדור לדור מביע אותו, יוצא מגבולו הצר של הדור.

שכחת ספרי העבר הקרוב היא שכחת הנצח.

רבים אינם רוצים לאכול לחם אפוי שאינו בן־יומו. כסבורים הם, כי רק לחם טרי לגמרי טעים. מהדרים מן המהדרים להוטים אחרי לחמניות דווקא. אבל מי הוציא את הקול, שרק הלחמניה טעמה טוב? ומי מעונין להעמיד את הלחמניה ברום המעלה, קהל הצרכנים או קהל האופים, שנוח להם לטפח את הביקוש אחרי הלחמניה, כדי להעסיק הרבה ידיים עובדות? הלחמניה מושלת בכיפה. אין טעם לריב את ריב הלחם הפשוט, המשביע, הטעים, בנימוקים הגיוניים, חסכוניים, רפואיים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא על ההגיון לבדו. אין תוקף גם לנימוק, שהלחם מתמול אינו נפסל, ואילו לחמניה מתמול שוב אינה ראויה לאכילה. הבריחה מן הלחם אל הלחמניה שורשה בבריחה מן הקיים אל החלוף. מפחדים מפני האתמול. מתוך שאין בטחון־קיום היום. האתמול עשוי להיות שופט להיום, כשם שהמחר מיועד להיות קטיגור לו.

כבודם של סופרי המופת, הן של העולם העתיק והן של הזמן החדש, במקומם מונח, אבל פעמים במחיצתם הנפש סולדת קצת וטעמם אינו ערב עוד לחיך. ולא משום פגם שבהם, אלא מפני רישומי האצבעות המרובים שנחקקו בדפיהם. ידים מרובות מדאי משמשו ועיניים מרובות מדאי הסתכלו בהם, פירושים רבים מדאי נערמו עליהם. שוב אין לנו מגע־מישרים עמהם. הר של תהלות ותשבחות גבה בינם לבינינו. אש הקודש שבהם כבר נהפכה לאש של הדיוט.

הסופה שבהן כבר נאספה בחופן של כל רב־החובל לאוניות סוחר; כל דמעה מתוכם כבר נשתתה ונתמצתה; פסוקיהם כבר צוטטו: אמרות־כנף שלהם כבר הושמו בתוך סוגר על איזה מאמר ראשי הדן בזוטו של יום, אין בהם עוד הרבה מן המפתיע. גלוי וידוע, שהם סופרי־מופת, מאורות גדולים. מכיוון שאנו יודעים מראש, שהכל חייבים להתפעל מהם, שוב אין אנו מתפעלים מהם, שאין מתפעלים במחשבה תחילה ולא בדעת תחילה שענין פלוני ראוי להתפעלות. אף אין מגלים עוד מה שגלוי ועומד. הם אריות שבחבורה, אבל האריות שואגים ואין אנו יראים. “אין מרפאים את הלב דרך האוזן” אומר שקספיר. ואין דברים נכנסים עוד ללב, לאחר שכבר נכנסו לתוך אזנים רבות. חידושם, מכל מקום, כבר פג. כלום אפשר עוד להתרגש מן השאלה הנודעה רב מדאי של המלט: להיות או לחדול? דבר שכבר יצא לדקלום חוזר ונשנה, הנפש היפה סולדת ממנו. אף זו: סופרי המופת שנידושו הרבה ושגורים בפיות, אומרים אותם בעל־פה אפילו כשקוראים מן הכתב אומרים כמו “אשרי”. אין מרגישים בעומק־משמעותן של המלים “אשרי יושבי ביתך”. תוספת־קלקול בספרי המופת, שעמהם יורד קב נוסף של צביעות לעולם. הכל גומרים עליהם את ההלל ואין גומר את הקריאה בהם. מדברים בהם נכבדות אף הללו שלא הציצו במה שכתוב בהם. מתביישים להודות, שלא קראו. מגמגמים ומכזבים: כן, כן, הדברים זכורים לנו.

– מה טעם אתה מחבר פרקי־הערכה רק על סופרים מתים?

– אבל אין זה כך, לעולם איני דן בסופרים מתים, אלא בהללו, שאף במיתתם הם חיים.

– ומדוע אינך טורח לעמוד על טיבם של הסופרים, העומדים עדיין בעיצומו של מפעלם החי, מכים גלים ומעוררים התפעלות הרבים?

– לדידי אין זו מן המידה לכוון זרקור כלפי בית האופל של האמן, שהמסתורין יפים לו. חושבני שזכות המבקר לדון, קל וחומר להורות, מפוקפקת ביותר. זכות השיפוט על דברים שבחן ובנוי הוא רק לזמן.

– דבר זה מניין הוא לך?

– שכלי וגם נסיוני אומרים לי זאת. רק רוב ימים יגידו מי מילדי הרוח של הזמן הזה הם בני־קימא ומי מהם נפלים. דור לדור ישבח מעשיך, אמן. רק פרקי־חכמה העומדים במבחן שניים או שלושה דורות יש בהם גרעין מוצק. אתה נמצא למד, שכל תקופה פורשת על מקריה ויצירותיה צעיפים ומסכות שהזמן גרמם; המעלימים את העיקר ומבליטים משום־מה את הטפל. כל דור לקוי בסנורים לגבי מאורותיו האמתיים. משל למה הדבר דומה, לכלוא בחדרו, ששוב אינו מרגיש בטיב אקלימו, ואילו הנכנס מן החוץ מבחין אם קור או חום בו. שום דור אינו מסוגל להעריך כראוי את מבטאיו. הוא קרוב אצל עצמו ונמצא חשוד על פניות לחסד או לשבט. הוי אומר: הוא פסול לעדות. כל שכן שאינו רשאי להיות דיין.

– אבל אין המשל דומה כלל לנמשל. אדם יחיד קרוב אצל עצמו, ואילו דור אינו פרט אלא כלל. והכיצד אתה אומר, שהדור אינו רשאי לשפוט?

– הדין עם קטרוגך על ניסוחי ולא על עצם הנחתי. הדור מן הסתם רשאי לשפוט, הוא על כרחו שופט, מקרב או מרחיק, סומך את ידו על אמן זה ומתנכר לזה. אולם מן הראוי לו לשים סייג לסייג לפסקי־דינו. חייב הוא לזכור, שאין פסקי־טעמו הלכה למשה מסיני. בדקתי ומצאתי, שכל דור הנהו עיוור או חרש, מטומטם כביכול, לגבי איזו ספירה. כל דור מושיב אשמדאי על אחד מכסאות הכבוד. יש דור המוקיר מליצים נבובים ויש דור, המעלה על נס ליצנים ובדחנים. וכנגדם דור החולק כבוד לגמגמנים ולערפלנים לתיאבון. דור דור וקלקוליו, דור דור ועיוורונו. אין טעם להוכיחו על חוסר־טעמו ולהוקיע נקודות הטרשים שבהגיונו או שבלבו. מה בצע בקריעת צעיפים? אין המוכיח מתקן כלום. אף הדור היחיד שבוי לתוך אנוכיותו הצרה. מכל מקום איני רואה זכות לעצמי ואף חשק אין בלבי לעמוד על משמר ההערכה ולעשות חשבון מעלותיהם וחסרונותיהם של בני־דורי. בענין זה הנני סומך בהחלט על הזמן שיעשה את שלו לייחד לכל חכם ואמן את מקומו ההולם אותו. הימים הבאים יוציאו מוניטין צודקים להללו מבני־דורנו הראויים לכך ויגזרו שכחה על אחרים, העומדים בימינו בראש התור לקבלת תארי כבוד.

– ועדיין אני תוהה ושואל: וכי מניין לך, שדור בא מוציא דין־צדק על קודמו? שמא יבוא דור שלישי ויעשה פלסתר את הערכתו החיובית של דור שני.

– בכך הנני תמים־דעים עמך “אין שום דור אפיטרופוס לדין צדק ולעולם מוחלט” אף על פי כן איני חושש לקשור קילוסים לגדולים של הדורות הקודמים לפי הכרתי ולפי טעמי. יכול שאני טועה במשפטי, אבל חונף אינני. אין חונפים למתים ואין מבקשים מהם שלמונים. ואינו כן כשאני קושר כתרים לבני־דורי או, להיפך, קורע כתרים מעל ראשיהם, שעלול אני להיתפס לחנופה ולגניבת־דעת ולסחיטת ידידות ושלמונים, או לכל פניה רעה אחרת.

– מתוך דבריך יוצא, שכל שבח יש בו משום מעשה חונף וכל בקורת שלילית משום עשיית נקמות.

– יתכן שכך הוא. כל שבח, אפילו נכון הוא, יש בו שמינית של חנופה, וכל גינוי בפומבי הוא בגדר הלבנת פנים ברבים. שומר נפשו ירחק מזה וגם מזה. המתים בוודאי אינם מקבלים דברי־חונף ואף אין נפשם סולדת מן הגינויים. ואילו החיים החונף בא כשמן בעצמותיהם. לא זו בלבד שמקבלים, אף תובעים אותו בפה, סוחטים אותו על ידי חיוכים ידידותיים ואגרות־ידידות, פרחים לחג ומשלוח עוגות ליום־הולדת. הוא הדין המעטה כל שהיא של דמותם פוגעת בהם כמחט בבשר החי. בין כך וכך עשוי המבקר לחטוא במשוא־פנים ובמורך־לב, במתן שוחד ובקבלת שלמונים. מידה טובה במתים. שאינם בנותן־שוחד ובמשלוח־פרחים ובתביעה בפה ובחסדים של גומלין. להם אנו נותנים בנקיון־כפים ובלב טהור. על אנשים השרויים בעולם האמת יכול המבקר לדבר אמת, אמת אישית שלו, כמובן, אין אמת אחרת.

אין דבר קל מכתיבת הספד על גנדי ואין קשה מזו. אין דבר קל מאהבת גנדי ואין קשה מזו. קל משום שאנו יודעים כל כך הרבה עליו וקשה משום שאנו יודעים כל כך הרבה עליו וממילא אין אנו יודעים אפילו את המעט כהלכה. מכל מקום לא נוח לכתוב עליו מחמת הרעיון המנקר בלב, שבשעה זו עצמה שאתה טובל את קולמוסך בדיו יושבים מסתמא אלפי אנשים בעולם וחורקים עליו בעטיהם. יתר על כן, אתה נמצא מבלי משים מצורף לארגון הבין־לאומי של צבועים היוצאים ידי חובת מצפונם באמירת הלל ובעשיית פרסום לאחד קדוש ומורם, השוכן אי־שם רחוק ועושה נפלאות גדולות. ובתוך הארגון הזה הרי מתנוססים שמותיהם של ראשי עדות ורבי מלוכה ומנהיגים בעלי־שם, המחללים כל קודש בעיני גנדי אך אותו הקדוש הם מהללים ומנשאים.

זה כחצי יובל משמש גנדי סנסציה של הסקרנות הבטלנית העולמית – וזו היא הצרה. הסנסציה היא אם כל טשטוש וכל סילוף. אסור להסתכל בפני רשע גדול, ואילו בפני צדיק גדול אי־אפשר כלל להסתכל, שעיני הרבים נשואות אליו והן אוכלות אותו במבטיהן ומוצצות את הדר זיוו ומשרות על דמות דיוקנו מעין חשכות של הארה יתירה עד שקשה להבחין את התואר ואת הצביון כמות שהם. סתם צדיק גדול כך, גנדי איש התלפיות לכל העולם לא כל שכן. לא עברה שעה משריקת הכדור שפלח את הלב הגדול וכבר שרקה שנינה אחת ופלחה חלל העולם מפי אחד חכם זקן מאד ושנון מאד, שאינו שוקד כלל לכוון אל האמת, שרצח גנדי בא ללמדנו כי לא כדאי להיות אדם טוב יותר מדאי. הוי אומר: גנדי היה אדם טוב, ולא עוד אלא גם יותר מדאי. לפי עניות דעתי אין תואר האדם הטוב הולם כלל את המהאטמא. הוא לא היה אדם טוב. הוא היה איש האמת, איש קשה־עורף, איש יקוב הדין את ההר, איש ייהרג ולא יעבור, איש מלא תכונות נעלות, שאינן דרות כלל בכפיפה אחת עם סגולות הטוב במשמעה האנושי המקובל. הטוב הוא לעולם שכן קרוב עם הרחמן והוותרן, הסלחן והמחלן. אולם גנדי דגל בשם האמת, שאין לפניה כל משוא־פנים ולא רתיעת־לב. מהקדמה ל“נפתולי עם האמת” – והוא ספר־וידויים שאין אח לו בספרות כל העמים – אומר הוא: “יאבדו נא מאות שכמותי ושכיוצא בי ובלבד שהאמת תנצח”. תמצא לומר: הוא דורש אמת מעצמו, אבל אין הוא בא לכפות אותה על אחרים. ולא היא. בפירוש נאמר: מאות שכמותי ושכיוצא בי. אין הוא חס גם על אחרים במקום שיש חילול האמת או פגיעה קלה בכבודה. כל וידוייו סובבים על ציר זה. הוא מחמיר על אחרים כדרך שהוא מחמיר על עצמו. וכך הוא אומר: מה שהוא אפשרי בשבילי אפשרי אפילו לילד. אין גנדי אדם טוב, כשם שאין הוא אדם נוח. אין הוא נוח שכן אין הוא דואג לתיקון נשמתו בלבד. הוא בא לתקן עולם במלכות האמת. תפקיד חמור ואכזרי.

אישיותו של גנדי עוטה תעלומה רבה זו החופפת על הודו ארצו. רוב ספרים נכתבים על הודו אף תיירים מספרים אבל מי יסיר הלוט מעל נשמת הודו? נשמת אדם זולתנו. לא כל שכן, של בן עם זר, על אחת כמה של בן אקלים כה זר ורחוק. היא מאפליה. אי אפשר להבין את נשמת הנכרי. והלא אפילו את שפתו קשה להבין כהלכה. אצל כל אומה יש מלים, שהן בחינת תמצית השגתה הלאומית. שאי אפשר לתרגמן לשום לשון וזרים אפילו הם מגלגלים בהן אינם תופסים אותן כפי משמען האמתי. דרך משל: נירבנה. אנו אומרים אותה הרבה פעמים מקרא ואף לא פעם אחת תרגום. מהו שורש ענינה? האם ביטול היש שלנו מפרנס אותה? או שמא, בהיפוך מכך, היא מציינת דווקא את התעלות היש, הרחבתו והאדרתו?? האם משמעה התפשטות הגשמיות, או להיפך, התלבשות הרוח בעצמת הגשם, התחמרותה של הרוח כביכול? האם הנירבנה היא בחינה של אכסטזה, של שכרון אלוהי. של צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, או, ניגודו של כך, התפכחות שאינה מצויה, צלילות הדעת שאין למעלה הימנה? היא מצב של כיסופים סוערים או של שלוה עליונה? אפשר היא עצבות גדולה ואפשר הרגשת שמחה וששון. אפשר עירנות עזה ואפשר מין נים לא נים. אפשר ענינה יציאה מן הכלים ואפשר תוכה רצוף ריכוז הנפש יוצא מן הכלל. שמא היא בחינת כל עצמותי תאמרנה ושמא היא מעין דממה דקה העוטפת את כל הישות, מלכות האלם, תהלה שבדומיה. יתכן לומר שהנכנס לתוך נירבנה יוצא מן העולם, יוצא מעצמו, נותן גט־כריתות לאני ושם נפשו כעפר בפועל ממש – ואמנם, בחינה זו של שימת הנפש כעפר מרומזת ואף מפורשת הרבה בספרי־גנדי – אבל יש ידיים גם לסברה, שטועמי הנירבנה זוכים לחיים של כבוד גדול, של תפארת רבה וגבורה עליונה והם נמצאים כביכול חסרים אך מעט מאלהים.

הריני מודה שכל כמה ששאלתי ודרשתי לפירושה של מלה אחת לא העליתי כלום. בוּר גמור אני בענין זה. וחושבני שאף רבים אחרים אינם יודעים מה שאני איני יודע בנקודה זו. במלה אחת זו, סבורני, טמון רז גדול, רז נשמת הודו, רז תרבות־קדומים, שמי שלא נולד בחיקה לא יבוא לעולם בסודה. וכשם שאין אנו הזרים יודעים פירוש מלה זו, כך אין אנו מסוגלים לבוא עד חקר תמונתו של גנדי. עיקר חידושו ועוצם גדלותו נעוצים כנראה בכך, שאותו איש פלאי נטל את המלה הפלאית, כלומר, לא אותה כולה, אלא שתיל דק אחד ממנה, שלוחה אחת, בבא קללה אחת, עקרם ממקור כטעם הדתי ושתלם בשטח היחסים המדיניים. גנדי חולל פלא של תרגום. הוא העתיק את הנירבנה שבין אדם למקום אל המערכה המדינית, העמיד כנגד המעצמה החמרנית של כובשים, מנצלים ועריצים, פני נירבנה, מין נחש הנחושת של נירבנה קדושה לעומת הסיטרא אחרא, בין שהנירבנה ביסודה שלה היא פולחן של חולשה ובין שהיא פולחן של גבורה הרי ברוחו היוצרת הסערנית והמהפכנית של גנדי, היא נתעלתה לעזות דקדושה, למעין התגוננות תוקפנית, לעמידה במערכה עם הרע מתוך אי התנגדות לרע.

אמרתי שלנו, הזרים, אין תפיסה ברורה בענינה של הנירבנה. הוא הדין אין מוחנו תופס כלל טיבו של גנדי. אנו מפרשים את מהותו על דרך ההסתברות מתוך ישושי סברות והשערות. אנו מבינים אותו בקירוב ובערך. אבל הבנה של בקירוב ובערך היא פעמים פחותה מאי־הבנה כל עיקר. ועל כך אני עומד. אין מבינים לרוחו של גנדי. דורשים הרבה דרשות עליו, קושרים לו כתרים ומביעים באזניו דברי־חונף אבל אין זאת אומרת שמבינים אותו. הבנה משמעה הזדהות. אבל האם מסכימים כל משבחיו ומקדשיו לכלל השקפותיו? וכי הם באמת מתכוונים ללכת בדרכיו ולהידבק במידותיו? וכלום רוצים הם להיכנס לתוך עורו ממש ולישב עמו בתעניותיו? המאמינים הם באמת ובלב תמים שהדרך שלו היא דרך לעבור גאולים, לפדות שבויים, להתיר אסורים, להרים כושלים ולגדע זרוע רשע, או שהם מבינים גם מבינים, כי רק עם חסיד אפשר להתחסד, ואילו התחסדות עם הרוצח היא מתן יד לפושע ועשיית שותפות עמו?

הנה הוא הענין. גנדי אינו רק תופעה מלאתי הוד, אלא גם תופעה מלאתי מורא הוד. גנדי הוא לא רק אדם פלאי, הוא גם מדרש פליאה. והוא לא רק אדם, הוא גם בעיה גדולה וחמורה. אם אנו באים לגמור את ההלל על גנדי הננו מתחייבים למשהו חמור מאוד. קודם כל הננו מחויבים להיות אמתיים, לעמוד בבחינת האמת הגדולה של האיש הזה, לטבול בתוך אשו השורפת. ואנו מחוייבים להגיד לעצמנו, שאין גנדי נטע נעמן של הודו מכורתו בלבד, אלא יכול כל עם לגדל ולכלכל מין גנדי שכזה ויכול כל אדם להיות בבחינת גנדי. תהלות ותשבחות לגנדי מחייבות אותנו לכך, לכך דוקא. ואם אין אנו מוציאים את המסקנה הזאת הננו שוקעים לתוך צביעות בין אישית ובין לאומית.

יסוד ועיקר בגנדי: אין נירבנה לחצאים ואין אי־התנגדות לשיעורים. אין הפרט והצבור, היחיד והעם, הכת והמדינה שתי רשויות נפרדות זו מזו. אין בכלל תחומים, אלא הכל יונק מתחום האמת, הכל חייבים לעמוד בבחינת האמת: הנער והזקן, הכהן והעם, המושל והנתין, המנהיג ופשוטי־עם. ואף זהו עיקר גדול בגנדי, שהוא לא רק נביא, אלא גם כוהן, לא רק דורש אלא גם מקיים, לא רק תובע תיקון למחר, אלא מחייב כל תיקון לאלתר. לפיכך גנדי מהווה לא רק בעיה חמורה, אלא גם מעמסה כבדה לעם. החברה יכולה לכלכל בקרבה נביא אחד הנושא את דברו, ויהא דברו מר כמות. החברה עשויה לשים בלב תמים בראשו של אחד מורם מעם את כתר הכוהן, הכוהן הגדול מאחיו, היוצא ובא לפני כל העם ומאיר לפניו נתיב. צריך שיהיה אחד גדול במשפחה אפילו אם הגדול הזה בא בתביעות גדולות ומטיל מרה יתירה בעם וכופה עליו חוקי משמעת חמורים. ומדרך החברה שהיא מביטה בעין יפה על חלוקת שני התפקידים האלה בין שני אישים נבחרים משלה: זה נביא וזה כוהן; זה שופר לחכו וזה שבט־מוסר בידו, זה מטיף וזועם וזה מנהיג ומדריך. אבל אין החברה יכולה לשאת במציאותה של אישיות אחת המשמשת בבת אחת בשני התפקידים הנעלים האלה וחובשת לראשה שני כתרים כאחד: נביא וכוהן בגוף אחד. הכוהן שומר על החוק ומחייב את בני עדתו לשמור ולעשות, כלומר, לקיים כדת מצוות מעשיות. הנביא אינו אומר די בקיום המצוות, הוא בוחן לבבות וחרד לטהרת הכוונה. הואיל וכל אחד מהם מפקח רק על המחצית האחת יש שהות בידי הנתבע לנשום לרווחה בשעת כל תביעה למחצית האחת בתחום המחצית השניה. אולם הגיעו בעצמכם, צבור הנתון לפיקוחו של אחד דגול ושלם שרוח נביא מפעמתו ואף שבט מושלים נתון בידו – הרי צבור שכזה לא תהיה לו רווחה אף לשהות ולא יהיה לו מנוס מפני נביא הזעם, שהוא גם כוהן רודה. הנביא הכוהן הוא מין נשק אנושי חד, שאין הצבור יכול לעמוד בו. הוא דן את הבריות להיות נישאים כל ימיהם בתוך סופה מהפכנית שאינה פוסקת. הנביא הכוהן גוזר על הכל מהפכה מתמדת. אולם אין החברה יכולה, כנראה, להיות שרויה הרבה זמן בתוך מהפכה מתמדת. יסוד החברה הוא שמרנות, אפילו דור קם ועושה מהפכה הוא מתעייף חיש מהר ושב לחדש את ימיו הנושנים אם כי בשינוי־צורה או בשינוי־צורה כל שהיא. כלל גדול הוא בתולדות העולם: מטיפי המהפכה המתמדת, כיוון שהם נותנים את ידם לעשיית המהפכה, נופלים הראשונים קרבן המהפכה, שהיא מעשה ידם או פועל רוחם.

אין אנו יכולים לקרוא בשם אנשי־מופת שזכו לשני כתרים אלה. אם הם היו הרי קיומם היה אפשרי, כנראה, רק בעולם הקדמון, שרוב רשויות מעורבות עדיין וטרם הוצבו גבולות בין דת ומדינה, עולם ומקדש והתואר גבור כלל גם את הכהן וגם את שר הצבא וגם את משיח ה'. אם היו אישים כאלה הרי מקומם יכירם בתחום האגדה והמיתוס. בדורות של תרבות אין המוח האנושי מסוגל לתפוס מציאותו של איש־אשכולות כזה. לפי מושגינו איש פלאי כזה עובר את גבולות האנוש.

כזהו גנדי. אם נהיה ישרים עם עצמנו נאמר שאין מוחנו תופס אותו. הוא עובר את גבולות השגתנו. הוא היה נביא ורודה בעמו. אלא שתחת לייסר את עמו בשוטים ובעקרבים היה מייסר עצמו בשוטי שתיקה ובעקרבים של סיגופים ותעניות. הוא הטיף התנגדות לרע ואף במצבים שלפי עניות דעתנו הם בבחינת ואם לא יגיב ונשא עוונו. אין אנו משיגים עמידה, זו של אי־התנגדות לרע לא בשכלנו ולא במצפוננו. אנו יש לנו ערכין אנושיים קדושים עלינו. וגנדי הקדש והנערץ נראה בעינינו כמין אדם אחר, מעין אדם־מונבלן, הר רם ונישא. הר גבוה משמש מחסום, אבל הר אפשר לפעמים להעקיף. לא כן אדם־הר. עלול זה להיות מחסום לעמו, שאין להעקיפו.

פלא גדול הוא גנדי. אבל לא פחות פלאי בעיני עם מחצבתו, שהוציא מקרבו יחיד מיוחד זה וסבל את הגדלות הבלתי אנושית הזאת במחיצתו, נתן למחוקק ולפלא־יועץ יד ושם ואף קיבל עליו את מרותו וחילק לו כבוד והערצה. חובה להגיד את האמת: אין לשער כלל מציאותו של מנהיג כזה בתחומי עם אחר בשום מקום אחר שבעולם. בכל תולדות האדם הנודעות לנו לא מצאנו מתקן שופך את רוחו על המונים בלי יד חזקה וחרב נטויה. רק אחד היה כזה. סימן שגם עם מוצאו הוא מיוחד במינו. עם החי בהווה ומיתוס קדומים חופף עליו. היד שרצחה את האיש רצחה מיתוס של ימינו, שפכה את דמה של אגדה חיה. ועל זאת ידוה הלב, ניטלה אשליה שיש עם סגולה, עם שונה מכל העמים. לא הבינונו את גנדי ולא תיכנו את רוח עמו. אבל מרחוק היו עינינו נשואות לשם בהערצה ובהשתוממות: הנה עם שככה לו ובמחיצתו חי אחד הנושא שני כתרים בראשו. אין זאת כי חוק עולם הוא: לא ישכונו כתרים שניים בראש האחד. אפילו עם גדול, עניו ונכנע פקעה סבלנותו האנושית המצומצמת לכלכל את מציאות הנביא בהיכל הכוהן והמטיף על במת המעשים. ככל הגויים בית הודו. יד מרצח סילקה את האדם הדגול מעל במת המעשים ומעל במת החיים.

כדור אחד קרע כתרים שניים.

הוא שאמרתי: אין דבר קל מאהבת גנדי ואין קשה מזו. שכן אנו מסוגלים לאהוב רק אנוש כערכנו, שהוא נעלה במידת־מה מאתנו ומצויין במידות טובות וביתרון הכשר עלינו; אבל אין אנו מסוגלים לאהוב גדלות על־אנושית, רוממות היוצאת מעבר לגבולות הטבעי. אהבה משמעה הבנה, אולם את גנדי אין אנו מבינים. והואיל ויש חשש שמא רבים לא שלמים ירצו להיתלות באילן גדול ומושלם זה ומתוך רוב הפרזה בהבעת תהלות ותשבחות לגדול הבלתי־מובן נבוא לידי התכחשות לעצמנו, חובה להגיד את האמת גם אחרי מטתו: אין אנו רואים בדרכו העל־אנושית דרך גאולה לעם ואורח־חיים ופדות לבני־אדם. יצא מן העולם חד בדרא, חד בדורות, ולא איש המופת הנותן חוקים אשר יחיו בהם, ומורה דרך אשר גם הרבים מוכשרים ללכת בה. אולם הודו, וי להודו, פנה הודה, פנה זיוה, יצא ממנה כל הדרה: כוהן ולוי באדם דגול אחד.

א.

האכזיסטנציאליזם, שבנה לו קן של אפנה בצרפת ושיש רוצים לטהר בק"ן טעמים גם את סיגי הסיטרא אחרא שדבקו בו, הוא שיטה פילוסופית התובעת לעצמה בימינו, ימי אסרו־חגא ושלהי מפולת חמרית ורוחנית, גם זכות של אסכולה ספרותית.

בחינת שיטה עיונית אין באכזיסטנציאליזם נוסח אחרון כל חידוש, ואילו תוספתא זוטא של רעיונות שמתלוה אליו כעת אינה נתונה לכל זיקה של שיטתיות; בחינת אסכולה ספרותית כל שכן שאין בו שום רבותא על הזרמים הספרותיים השונים מיסודם של הנטורליזם או הפסיכולוגיזם האכזרי, שכבר הפשיטו אדם ונוף מתגא של רומנטיקה ואף קרעו כל לבוש וכסות למען יגדילו מערומים ויאדירו סנקילוטיזם. כיוון שהסנקילוטיזם לא היה מימיו יין טוב, ולא עוד אלא שכבר החמיץ כהוגן בכתביהם של סלין ורבים אחרים, מה אפשר עוד להחמיץ? אבל נראה שכשם שטוב־טעם היין הוא מן הדברים שאין להם שיעור ואין יין טוב שאין יין משובח הימנו, כך החומץ במרירותו אין לו קץ וגבול. הספרות היפה, שהיא מאד לא־יפה, של סארטר וקאמוס, ראשי המדברים של האכזיסטנציאליזם המחודש בצרפת, מעידה על כך שאין שפל, שאין לאחריו שלב מושפל הימנו, ואין גישה נאטורליסטית בתיאור שאין עוד למטה מזו.

אף על פי כן נמצאו חסידים באירופה השרויה באבל גם לבית מדרש ספרותי זה, שכל עיקרו מעין הטפה לירידה שאין עמה כל צורך עליה. וכיוון שהללו מהללים הללו מחללים. המהללים עושים אזנים לזרם ספרותי זה ומעלים אותו לכלל אפנה. ואילו המחללים חלקם רב יותר בעשיית האפנה הזאת, מאחר שאינם תוהים כלל על כתבי הסופרים האלה מצד איכותם הרעיונית והאמנותית, אלא מגלגלים בהם כבענין שיש בו כדי לעורר סקרנות הקהל, ובהבליטם את הגרעין הסנסציוני שבכתבים ובכותביהם, לשעבר משתפי תנועת המחתרת, הרי מתוך קטרוג שלא כענינו הם מנפחים יותר ומרבים אבק אפנה. נמצא שהצועקים על האפנה הם ראשי עושיה.

ובאמת המלאכה נעשתה כעת קשה ומסובכה. כיצד לנתח חזיון תרבותי ולפרשו כענינו על רבוי צלליו ומיעוט אורותיו לאחר שהקיפוהו תמרות אבק ועשוהו שיחה ליושבי קרנות? הנסיון מלמדנו שקשה ביותר להאיר באור התבונה נושאים תלפיותיים, שהכל ממשמשים בהם ושלעולם יש מי המעונין בכך שרבים ידונו בהם על מנת שלא לבררם כל עיקר, ולא עוד אלא לטשטשם ביותר.

דומני שסגולה כנגד הטשטוש הוא בירור ענין מיסודו וממקום צמיחתו ויניקתו. מעשי אבות סימן לבנים וראיה נכונה של תולדות ניתנת לנו רק על ידי התבוננות בחזיונות־אב שלהם. האכזיסטנציאליזם לא עלה כיונק מן הציה שבאירופה שלאחר השואה הגדולה. כבר עברו עליו גלגולים רבים ושנותיו כמה דורות. קשרי החיתון שלו עם הספרות היפה זהו נופך חידוש שהוטל בו בזמן האחרון. לשעבר היה משא ומתן בהלכה וכעת הוא דופק על שערי האמנות; לשעבר היה חתן תורה, וכעת הוא כלה מרת ספרות, שאינה נאה ואף אינה חסודה; לשעבר היה יושב אוהל, נזיר ומופרש מן הבריות, שקוע בהתבוננות חרישית, וכעת הוא נסחב ובא לבתי הקהוה ולבתי היין ומרבה שאון. ברם, גזירה נגזרה על כל נברא להיות נאמן ליסודו שלו, לטבעו הטמיר והנעלם, גם בכל תהפוכותיו למראה עינים, האכזיסטנציאליזם פושט צורה ולובש צורה, אף משנה כביכול את תכניו, ויש שהוא נעשה מומר רעיוני מן הקצה אל הקצה, אבל עיקרון הפרישות הטבוע בו מבריתו אינו משתנה בשום גלגול משלו.

לפיכך אין די לתהות על קנקנו בלבד; אף בתכנו בלבדו לא יוכר כל צרכו. אין להכירו כראוי אלא לאחר בדיקה בשלשלת היוחסין שלו.

ב.

דווקא מצד היחוס שפר חלקו של האכזיסטנציאליזם. הוא בר־אבהן. אדגהור הדני, ראש בית האב היה מבני היכלא דכסיפין. עיר וקדיש, חוקר ופיטן, חכם תם וישר, שמחמת צמאונו לאהבה של מעלה כיבה את אהבתו של מטה ומתוך חרדתו שמא יאבד את נקודת הישות ותמצית המהוּת של עצמו בתוך המונו של עולם ושאון הבליו הפריש עצמו ממתים ומחלד לעמוד פנים אל פנים עם הנעלם. סבור היה שרק מתוך שויתי לנגדי תמיד את הנעלם נעמד האדם פנים אל פנים עם עצמו חי את עצמו. כל אימת שהאדם זוכר את העולם הוא שוכח את נפשו וכל זמן שהיחיד מעורב עם הבריות הרבים אין הוא כשלעצמו חי וקים. רק מתוך ריכוז עצומו, על ידי השגת תמצית, אסנציה, הוא מגיע לידי אכזיסטנציה. רצה לומר, המהומה היא מין לא־מאומה, הרעש הוא שכחה, הערב־רב הוא טירוף רב, ההתכללות היא התאפסות, השאון שבחיים הוא סתר־פנים של מלאך המות, שהוא לא רק מלא עינים אלא גם מלא לשונות ורב־קולות. הבריחה מן האספסופיות היא בעצם מנוסה מן המות ורק במידה שאדם בורח מאימת המות הוא שב אל חיק החיים. נמצא שקירגהור הכניס את המות לתוך־תוכם של החיים ועשה אותו גלגל ראשי המניע והחותך חיים. ולא די שהמות הוא שושבין החיים, אלא, דומה, גם סנדק החיים, או כור המצרף של החיים. נמצא, האדם נולד פעמיים. פעם הוא יוצא מרחם האין ופעם שניה מרחם המות. יצחק חייב לעבור את העקידה כדי לקום שנית לחיים. ואברהם זוכה לקבל את יצחק בנו יחידו לא רק מידי המלאך הטוב המבשר לשרה עדנה אחרי בלותה, אלא גם מידי האש והמאכלת. השה יהיה לעולה והאדם, שהשה היה חליפתו, יקום לתחיה.

תורתו של קירגהור היא רבת אורה ורבת־אופל. ערפלי־טוהר ומסתורין עכומיים פיוט ותיאולוגיה, יהדות ונצרות, תורת חיים ויקוד המות, כרוכים בה יחד. מכל מקום זו היא תורה שיש בה אהבת חסד. לפי השגתו החיים טעמם בם רק במידה שהם ניתנים חזרה לאדם בתורת חסד, היינו, במידה שהאדם חוזר וזוכה בהם ביגיע רוחו, במאמצי תשובה, ביסורי הזדככות. וזו היא פרשת החזרה שבמשנת קירגהור, שנשארה סתומה גם לאחר הפירושים הרבים שנתחברו עליה. יש במשנה זו הרבה כווּנים תיאולוגיים ושיירים כנסיתיים, אם כי היא מקדשת קרב על הקפאון הכנסיתיי, אבל יש בה גם אוצר בלום של נקודות־חן ונופי־מחשבה רבי־פאר, ששימשו מקור השראה לחוקרים ולמשוררים רבים ושיוצאת מהם השפעה טובה לשחרור הרוח ולקוממיות האדם. ואם כי בחשבון אחרון נמצא קירגהור פרוש הרי עם התפרשותו ועם התכנסותו לתוך הפורפוריה שלו הוא זורע נגוהות על עולם ומלואו, מעמיק את הערכים, וערך החיים בתוכם, מעשיר ומפרה, אנו סולחים לקירגהור את משוגותיו ושומרים לו את חסד רעיון החסד שלו, שאינו אצלו בגדר רעיון בלבד, אלא בחזקת הרגשת עולם אמיצה. אמנם, הוא מרבה אימה וחרדה, אבל כוח החושב המקורי שלו ויקר סגולות פיוטיו משלכים לנו את השריפה אשר שלח בנו.

יורש העצר של קירגהור נחשב הפילוסוף הגרמני הידגר. אמנם אותו פילוסוף מדבר כמעט בלשון קירגהור, אבל רק כמעט, והמעט הזה החסר הוא הכל. המעט הזה החסר הוא החסד, שבמשנתו של הידגר עבר ובטל: אין חסד מפני שאין נותן החסד. ואילו כל יתר הדברים מצויים אצלו כמעט בדיוק כמו אצל קירגהור. הנה האימה מפני האין. והנה האימה כמלח החיים. והנה המות כמחותן ראשי בחיים. אלא שהידגר הפליג יותר ואצלו המות אינו עוד מחותן אלא עצם החתן. אף הוא מטיל את הדגש החזק בהויה, באכזיסטנציה. חייב אדם להיות יש, יש עם עצמו. אלא שלפי הידגר יש עם עצמו ולמען עצמו. אף בתורתו של הגרמני משנת פרושים מפעמת בחזקה, חייב אדם לפרוש מהמון אדם רב ולא בשביל להקביל את פני קונו, כי אם על מנת למהר חיש־חיש לראיון עם עצמו, עם האני כראש וראשון. אמנם, לא נאמר כאן עם האני העליון. הדברים סתומים ממילא או בכוונת מכוון. אבל ברור שזה אני נבדל, אני מרוכז, אני לעצמו, שהלל הזקן לא סמך את ידו עליו. לכאורה עיקר דאגתו של אותו פילוסוף, המעמיד את הקיום על הדאגה, להקנות לאדם דעת עצמו ולהביאו לידי חיים אמתיים של ישוּת ממשית בחיק עצמו, אבל אין אנו מוצאים אצלו גם את הדאגה לדעת הזולת. דומה, שהדרך לדעת הזולת היא חסומה לפנינו. לא, אין כאן אדם העליון ואף לא אדם התחתון, אלא אדם הנפרד, אדם ערער בתבל. שאין לו דבר עם זולתו ואף לא עם העולם ועם עצמי העולם, אלא במידה שהם שימושיים לצרכיו. דרך כלל אין מגע בין אדם לעולם, ומסתמא גם בין אדם לחברו, אלא מגע שימושי. כל העצמים, אפילו החלל והזמן, הם כלים. האם אין גם אדם לאדם כלי? אפשר שבמפורש לא נאמר זאת, אבל מכלל העולם נלמד זאת. מה כל העצמים הדוממים ובעלי החיים הם כלים אף האדם כך. לידי הרגשה של אכזיסטנציה ממש מגיע האדם רק במידה שהוא פורש מכל והכל ונכנס ומתרכז בתוך עורו שלו, לכאורה מתרכז האדם בתוך חביון נפשו בשביל למצוא את עצמו. ולא הוא, אין הוא מוצא לעולם את עצמו, היינו את התגשמות עצמו, רצה לומר, אם מלוא ישותו, את קיומו בפועל, אלא תחת אפריון המות. המות הוא לא סוף־פסוק של החיים, אלא עצם העיקר שלהם. אי אפשר כלל לחיות את החיים אלא את המות, את האימה מפני האין. החיים הם מות והמות הם חיים. הקיום הוא עקידה, שאין אחריה כל גאולה. יש אש ומאכלת. ואי כאן השה? אין שה הואיל והכל, כנראה, שה. היד השלוחה של המלאך עברה ובטלה. החסד נסתלק. הכל כלי. והכל כלה והולך. לאלהים חיים אין כל מציאות. דוק ותראה שאין גם חיים. יש ערב־חיים. יש הליכה לקראת המות בלתי פוסקת. קיים נעלם, שהוא לא רק בבל יראה, אלא גם בבל ימצא. יש הויה, אבל אין שם הויה. מצוּיה חברה ואין חבר. עולם אכזיסטנציאלי הוא עלוב וירוד עד למאד. אין הוא אפילו בגדר גיהנום, שהרי אין הוא בא כלל לטהר ולצרף ולמרק עוונות. מסופקני אם יש בתורה זו מושג החטא. אצל קירגהור עוד מהבהב החטא הקדמון הכנסיתי; ואילו אצל הידגר אין אפילו החטא הקדמון, אלא יש היגון הקדמון, דכאון אין־מוצא, אין עוד תרופות, בטלו כל הסגולות וכבו המאורות. עולם ללא בורא, אבל, דומה, גם ללא נברא. האדם לא נוצר, אלא הושלך לתוך העולם. אין חסד. אין שמחה. “האדם, אומר הוגו ברגמן במסתו המלאה טוב־בהירות, “הפילוסופיה של מרטין הידגר”, לא נוצר להיות מאושר. הוא חי, כבטויו של הידגר, מתוך האימה. ותמה אני על מחבר המסה היפה, שמציין את הפילוסופיה של הידגר כ”פילוסופיה רליגיוזית". הרבה נתחבטו בהגדרת המושג רליגיה. ואמנם נכון הוא שיש דת בלי אלהים. אבל הרי אי אפשר לשער כלל רליגיה שאין עמה יסוד החסד וניצוץ של דביקות. ואילו באכזיסטנציאליזם אין אף קורטוב דביקות. בו הכל מתפורר ומתפרד. הוא אנטי־אנושי. כל הנכנס לתוכו פורש מן העולם, מן החיים, מן החברה ומן האדם.

חושבני שאף הגדרתו המעמיקה של בובר בדבר ידיעת האדם שבמשנתו של הידגר, שהיא ידיעת קצהו של האדם, אינה ממצה את מלוא ענינה של תורה סיוטית זו. אין כאן אפילו קצהו של האדם, אלא הדברים משתלשלים ויוצאים אל מעבר לאדם, אל לא־אדם. הדיון הוא כאילו אין העולם מאוכלס ברואים שיש בהם חלק אלוהי ממעל, אין הוא מאוכלס כלל בני־אדם, אף לא בהמות וחיות, שאף בהם פועם רגש חברותי, אלא יצורים חסרי־לב, חסרי־נשמה וחדלי־רגש, זהו עולם ללא חסד, ללא זיק שמחה, ללא נטף אושר, ללא קורטוב רחמים, ללא כל אמונה ובטחון לא בעצמו ולא בזולתו. ועולם שאין בו מוסר וחמה יופי בו מניין?

הבה ונראה כיצד עולם ללא־יופי זה משתקף בספרות היפה, שאינה סובלת, ככתבי הפילוסופים, סתומות ועקומות וערפלים לא בהגיון ולא בחזיון.

ג.

כזהו קו התפתחותו של האכזיסטנציאליזם העיוני. ראשיתו משנת חסידים, יראת שמים קיצונית, “שויתי” נצחי לגבי העצם העליון החי וקיים ותובע מאת יצורו האדם קרבן תמיד, קרבן יצחק, קרבן אהבת־דודים, קרבן בנין ובנותיו של איוב, וסופו אימה יתירה, המגיעה גם לידי יראת אדמה, יראה סתומה ונעלמה לא מפני עצם כל יכול אלא מפני הסתם, מפני העולם והחברה, מפני הזולת והאני גופו. וקשה מכל המוראות הוא המורא מפני אין־יש־דבר. הוכחה נוספת שהאֶכזיסטנציאליזם בכל גלגוליו חותמו הפרישות. כשהיה אדוק באל היה פּרוש־עולם. כיוון שנתפּקר מאל נעשה פּרוש־אדם. אך סופו שהוא מתפקר גם מאדם ומגיע ללא־אדם, לאין־שחר. כי מה טעם לחיות בעולם שאין בו לא בורא, לא בריאה עשויה בשכל, לא חברה ולא חבר? באין אתה אף האני נעשה עובר ובטל. וחיים למה? ובכל זאת חיים. חיים משום שחיים. מן האֶכזיסטנציה מרצון ומתוך בחירה ובהתלהבות של שמחה ובכוונה לתקן עולם ולתקן עצמנו אנו עוברים לאֶכזיסטנציה שממילא ושבהכרח, למין על כרחך אתה חי בפועל ממש. אנו חיים ללא טעם וללא שחר.

האֶכזיסטנציאליזם, בין בצורתו התיאולוגית ובין בניסוחו האונתולוגי, החביא תחת כנפיו את האין־שחר, אלא שנוהג היה להתעלם מפרט זה. סתם ולא פירש. ודומה שבשטח העיוני זהו נופך החידוש שהטילו בו חכמי צרפת החדשים, שהם גם מחברי סיפורים ורומנים. הם יצאו והורו, שהאין־שחר הוא עצם מהות החיים, ההבאי, אבסורד בלע“ז, הוא ההואי והיינו הך הוא מלח הקיום. וכיוון שהיינו הך להיות עבד או בן־חורין ראוי להלחם בעד החירות. וכיוון שהיינו הך מצוה או עבירה חזקה על אדם שיעסוק במעשים טובים. לכאורה אין השכל תופס כלל איזו הדרך יגיע אדם אל הטוב והישר, משום מה יבחר דוקא בחיים אם הוא נעוץ בשורש נשמתו מעבר לטוב ולרע, מעבר לאהבה, מעבר לחברות וידידות, אף מעבר לעצמו ומעבר לחיים. אבל דווקא משום שאין מוחנו תופס זאת עלינו לומר שכך הוא הדבר. האֶכזיסטנציאליזם הגיע לפולחן האבסורד. שמע מינה אף נקודת מוצאו הוא חסר השחר. כל המופרך יותר הוא כביכול חיוני יותר. כבר שמענו בדומה לכך מפי אחד משלומי האמונה: אני מאמין על שום שהוא מופרך, ואילו האכזיסטנציאליזם המחודש גורס: אני חי משום שהחיים הם דבר שבהבאי. האכזיסטנציאליזם גם בלבושו האונתולוגי הוא תיאולוגיה. ומבחינה זו אפשר לומר שהוא מהווה מעין דת, דת של כפירה, דת עכו”מית הנוהה אחרי המפלצת.

שתי תכונות אלו – הדביקות בחסר־שחר והנהייה אחרי המפלצתי – גורמות להשגה מוטעה אצל רבים שהאכזיסטנציאליזם עשוי לשמש מקור שפע והשראה לספרות יפה. האמנות נוטה לתמהוני, לנעוה הדמות, ליוצא־דופן, למפתיע. ואמנם לאכזיסטנציאליזם יש חזקה על המופלא והמשונה. אין זה מקרה שספרו הראשי של קאמוס, ראש המדברים של האסכולה המחודשת הוא “הזר” או ה“יוצא־דופן”. גבור הסיפור הוא מעין תורה שלימה שלבשה צורת אדם חי. כל משפט, כל הגיג, כל מעשה משלו תפורים לפי הגיזרה האכזיסטנציאליסטית. אפשר לומר עליו שאין זה כלל בגדר ברנש. הוא אדיש לכל: לגורל העולם, לשלום זולתו ואף לחיי עצמו. את אביו לא הכיר. מות אמו אינו גורם לו התרגשות כלשהי. בשובו מהלויה הוא מתעלס באהבים עם נערה צעירה. לימים הוא מוכן לישא אותה לאשה משום שרצונה בכך. אבל על שאלתה, אם הוא אוהב אותה, הוא משיב שאין הוא יודע משמעותו של רגש זה. אף טינא אין בלבו לשום דבר ולשום אדם. אף על פי כן הוא רוצח ערבי אחד השוכב על החול בארבע יריות בזו אחר זו ולא מחמת כל נימוק או מתוך ריתחת הדם, אלא סתם ככה, משום שהיינו הך אם אדם יפעל כך או ככה, ומשום שהעולם יהי כמנהגו נוהג אפילו אם ישפך דמה של נפש אחת. בדיבורו האחרון מנמק הרוצח בפני שופטיו את מעשה הרצח בחום הגדול שהיה שרוי באותו יום.

ענין החום תופס מקום באסכולה ספרותית זו. שיש רואים אותה כמעין כיווּן ים־תיכוני. האדם קר ואדיש, אבל האקלים החם עלול להניעו למעשים משונים ולהרגשת מוזרות. החום גורם לעייפות ומטיל ליאות, והליאות מביאה לאדישות, והאדישות נוטעת בלב הרגשת היינו הך. ואם הכל היינו הך הרי אין מעצור ליד. זו הנוגעת בהדק וחסל. אין פועל־יוצא שהאדם אחראי לו. אם כל הדברים דומים זה לזה, ממילא אין עוד דבר. אין אלא מה שנראה בעין, שהוא גוף. אף בזמן אין אלא שעה, הווה, ואין זכר לראשונות. העבר עבר ובטל. וכל המעשים שהתחוללו הם אין ואפס. אותו נאשם ברצח אדם משתאה ומשתומם: למה רגשו כל הדיונים ועורכי־הדין והקהל שנתכנס להיות צופה במשפּטו? ולמה נטפלו אליו לתבוע דין־וחשבון על מספר יריות שעשה כלאחר־יד? היה היה ערבי אחד מוטל בחמה בחול על שפת הנהר ואיננו עוד – ומה בכך? כלום אינו היינו הך?

אותה רקמה של שויון־נפש לחיי הנפש ואף לדיני־נפש מצויה גם בסיפורי סארטר, ששניים מהם זכו להיתרגם גם לעברית. “שוב לא היה ערך לכל חיים שהם” – אומר גבור הסיפור “יום בבית־הסוהר”. הנה עומדים להצמיד אדם לקיר ולירות בו עד שימות! אם אני האיש או גריס או אחר, אחת היא. ידעתי יפה כי הוא מועיל ממני לענינה של ספרד. אך מה לי ספרד ומה לי האנרכיה. שוב לא נודעה חשיבות למאום. אף על פי כן, הנה כך, יכולתי למלט את עורי בהסגירי את גריס ומאנתי לעשות כן. היה בזה מן המגוחך. הרהרתי: “אכן, זוהי עקשנות!… ועליצות משונה ירדה עלי”.

במשפטים מעטים אלה נצטמצמה כל המשנה כולה. אחת היא. ואין חשיבות למאום. ובעצם אפשר היה להסגיר את החבר ולהציל את האני, אלא שאין הבגידה נעשית. משום מה? – לא משום מניע מוסרי, אלא ככה מגוחך? אבל המגוחך הוא הגלגל המניע הכל. אין טעם למפעל מוסרי זה. אבל כלום לחיים יש טעם? ובין חוסר־טעם לחוסר־טעם חיים בינתיים ונלחמים דרך אגב במחתרת עם העריצות. נלחמים משום שנלחמים. ולא מחמת אהבה לזולת או חמלה לחלכּאים ונדכּאים. מה אהבה? מה חמלה? בעולם נוקשה זה אין חסד, אין רחמנות, אין שמחה, אין אושר, אין השארת הנפש ואין נפש. יש גופין דאזלין ערטילאין, גופים המפיקים חום ומעלים זיעה ומושפעים מן החום וההבל לכל מיני מעשי הבל והרגשות משונות. אף אצל סרטר החום והזיעה משמשים סממנים עיקריים, כל אימת שהוא רוצה להמאיס עלינו את האדם, הוא מעלה על זכרוננו שפע הזיעה הניגרית ממנו. “אין אלוהים” זהו הדגש החזק של האכזיסטנציאליזם המחודש, חכמי אסכולה זו, שהם עצמם קרי מזג ושונאים חום וריתחה והתלהבות, מגיעים לנקודת הרתיחה ומתרוממים למעלת שרפים ממש כשהם מגיעים לפרשת הכפירה בעיקר. הם מדגישים בכל לשון של הדגשה, בין לצורך הענין ובין שלא לצורך הענין, שאין בורא עולם. תמצא לומר יש חס־ושלום – מתקפחת התכנית חסרת התוכן ונטולת השחר של השקפת עולם זו. אם יש שכל עליון הרי אפשר שיש שכל גם באדם, ואם ככה הרי מחוייב ברנש לפעול בתבונה והוא אחראי למעשיו הן בפני הגיונו והן בפני איזה חוק כללי. הנחת חוק מכלל שהפוגע בו הוא עבריין. יש עבריין הוי אומר: יש עבירה. ההודאה בעבירה גוררת גם קבלת עול המצוה. המצוה פירושה ערך. אם מעשה טוב אחד הוא ערך, כלל החיים לא כל־שכן שהם בגדר ערך ולא דבר של מה בכך, או תוהו ללא סדרים. ואם החיים יוצאים מכלל תוהו הרי אינם עוד בחזקת שגעון וטירוף רב. ואילו האכזיסטנציאליזם אינו יכול לוותר על הנחת־יסוד זו שהחיים הם שגעון – ועל שגעון בונים שיטה.

יש להודות שחכמי אסכולה זו הם אנשי קשי־עורף בהגיונם האי־הגיוני. הם טורחים לשוות לשגעון דמות שיטה וכחרדים גמורים הם נזהרים לבלי לפגוע בשלימות בנינם אף כקוצו של יוד. ואף בכך עומדת להם מידת הפרישות השלימה. כיוון שפרשו מן העולם ומן הזולת פרשו גם מן השכל הישר. שנים מאנשי סארטר בסיפור ב“חדר” פורשים אף מן הנוהג האנושי הן בשיחם והם בשיגם, הן בהגיונם והן בתחושתם. סתם משוגעים עדיין אורח אנשים להם, הרי יש גבול לא יעברנו מי שנולד בר דעת אפילו נטרף עליו שכלו, אולם המשוגעים של סארטר עוינים את עצם היסוד האנושי. הם ששים לאַבד את צלם האדם ומשא נפשם לרדת גם בצלמם ובדמותם וגם בכלל רגשם עד לתחום הבהמי. הללו הם מוּמרים מסוג חדש: מומרים למין האדם. ההווייה האנושית נתקהתה עליהם והם מתאווים לצאת לשמד מן האנושות ולהיות נמשלים כבהמות.

ד.

האכזיסטנציאליזם כפי שהנהו הוא חלקה טרושה, ספק אם מסוגל הוא להוציא פרי הילולים אפילו באמנות התיאור. האדישות היא גם עקרה. ומה חלב אפשר להניק משדיים הצומקים של לא איכפת? באין חום רגש, באין זעם התמרמרות, באין אש אמונה ובאין געש ההתלהבות הכל מידלדל ומתרוקן. נסחט התוכן ונרמשת הצורה. ראה כתביהם של הללו, כשרון יש בהם, אבל חיים אין בהם; מצויים בהם מקרים אבל אין מאורעות, ובאין דבר אין גם ציפייה לדבר. סופרי אסכולה זו מתנבאים כמעט כולם בסיגנון אחד ומשתמשים באותם הסממנים, אין גיוון לא בתוכן, לא בצורה, ולא בדרך ההרצאה. משול העולם לסיוט. וסוף־סוף כל הסיוטים דומים זה לזה. פרחים מצויים כאן, אבל פריחה אין. פשוט, קפצו אי משם ציצים ופרחים והנה הנם, הם מרהיבים עין. אבל לא משמחים לב. יש רגישות לריחות, אבל לא משמחים לב. יש רגישות לריחות, אבל כל ריח לעצמו אין עמו ניחוח, הואיל ובכלל אין נחת. אין נחת משום שאין אושר ואין אושר משום שאין שמחה. אבל מוצא לשמחה מניין אם האינמוצא טבוע בכל? העולם מבוך. בני־אדם סהרורים, אין עין צופיה והרשות נתונה לגלמי הבשר לפעול בכוח הדוחף של מניעים אלמים וגלמיים, וכשיש אקדח ביד פעמים שהוא יורה מאליו, ואין דין ואין חשבון, “איני יודע מה זה חטא” – אומר גבורו של קאמוס.

אימה לחיות בעולם כזה. כן, אימה, ומה תימה שאימה כזאת רובצת עלינו? הרי האימה היא מקור החיים, לפי השקפה זו, בכוח האימה אנו באים לידי הרגשת מצבנו ובזכותה אנו פועלים ונפעלים. מכאן רק צעד אחד לאותה תפיסת עולם אשמדאית העושה את האימה כלי־שרת ראש וראשון בהנהגת העולם והגורסת שכל המרבה אימים ופחדים וענשים מרבה חיים ומגדל כוח ושלטון. רק תמימים או מיתממים אינם רואים את קו־השיתוף המבריח את האכזיסטנציאליזם בכל גלגוליו למראשיתו ועד שלבו האחרון. אמנם, תחילתו מנזר, אמצעיתו טרקלין וסופו בית־קהוה או בית־מרזח. אולם תחילתו עקידה ומזבח ומקורב הוא למזבח תמיד. ולעולם אחד האדם הוא אצלו לא אברהם ולא יעקב, אלא יצחק דוקא, או איוב רב הסבל, הסופג מכות. איוב כמשל לכלל מין האדם, רצה לומר כאיש המופת היחידי, כסמל אחד ואין שני לארחות האדם בעולם, היה תמיד דבר שאינו בדין, שאינו באמת, שאינו גם במועיל. מעלה היתה באיוב המסרתי, שסוף טוב היה לו, שאלהים נגלה לו מן הסערה וגמל לו טובה כפולה ומכופלת חלף הרעות. אולם איוב ללא אחרית טובה, ללא אלהים מן הסערה, ללא אל וללא משא־נפש וללא כל פתח תקוה, אפילו יהיה מתואר מעשה־חושב בכל הקוים והתגים של אמנות יפת־ניב, מה טעם וערך לו, מה מן המחנך והמאלף יש בו? איוב כזה הוא תכלית הניוון, אפילו הוא נצר מגזע של אנשי־מחתרת מלשעבר, חדל־אישים הנהו.

יש אומרים: אם באמת נטע לא־נעמן ולא נאמן הוא האכזיסטנציאליזם מה מקום יש לקדש מלחמה על דבר שהנהו מנוון מברייתו?

אף על פי כן סבורני, שאין הדין עם המזלזלים בסכנה הכרוכה בתפיסת־עולם נפסדה זו. הרי זה מעין מעגל־קסמים, כל אימת שמופיעה תורת־הבל לעולם מיד החכמים משיבי הטעם מבטלים אותה לחלוטין על שום שהבל היא ואינם רואים צורך לחשוף את פסלנותה. בינתיים השקר חודר בדרכים הנפסדות שלו ועושה לו נפשות. לימים הוא מקים לעצמו קהל מעריצים, והחכמים מתעוררים על התקלה לאחר זמן כשאין בידם עוד לתקן. טעות היא, שאין הנפסד עלול להשפיע ושאין ההבל מסוגל לכבוש לבבות, אדרבה. כוחו של ההבל גדול משל הממש, והטירוף משכנע על הרוב יותר מן ההגיון וגדולה ביותר סכנתו של חסר השחר, שהוא בעצם שגעון בעל שיטה. ויש לו לעולם כל הסיכויים לכבוש דעת הקהל ולהיעשות אפנה.

האכזיסטנציאליזם הוא לא רק שגעון בעל שיטה, אלא גם שגעון שיש לו ספרות יפה וסופרים שמבחינת הכשרון אינם כלל קוטלי־קנים. הוא מצוייד גם בכוח הפיתוי ובאמנות הדיבור. אמנם הוא מחביא מתחת לאיצטלה של אמנות אפס גדול, אבל זהו אפס צבעוני, מקושט בעיטורי־נוי ובכיוני־חן, בציצים ופרחים, אגב, ראשי דבריו מגלגלים, הרבה בפרחים. ולאו דוקא משום שהפרח הוא יפה, ניכרת בהם נטיה יתירה אליו, אלא משום שבליתו קרובה, דומה שיש זמנים שבהם מתעורר באדם מין יצר להתבלות. להתפרקות, להתערטלות ולהתרוקנות, מין תאות נפש לאבד צלם האדם. ואף על פי שיצר זה אינו זקוק כלל לעקרונות עיוניים, כשם שאין רוצח זקוק להכשר החכמים והפילוסופים. אף על פי כן אף יצרים רעים ופראיים ביותר נוח להם שיהיו כרוכים בגוילין של תורות ואין שחיתות שאינה מחפשת לעצמה ביסוס אידיאולוגי, הוא הדין הריקניות יפה לה לשבת על בסיס של השקפת־עולם או אפנה אמנותית. אמנות! מה רבים הפורשים בשמה ושלא לשמה! וכמה מרובים הנשבעים לה, שעיקר כוונתם לעשותה חופה לעצמם, שיהיו רשאים להיות חתנים והולכי־בטל חגיגיים, הפטורים מעול תורה ודרך ארץ!

האכזיסטנציאליזם אינו עשוי לשמש לאורך זמן מקור השראה והשקאה לאמנויות היפות, הוא מכוער וסופו לכער. הוא יבש וזו פעולתו לייבש כל לחלוחיות. דא עקא, שנשמות רבות יש בכל אתר ואתר, הרוצות להתיבש. אין לך זקן בדור שאינו רשאי לפסוק את הפסוק הזה: נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ריקניות שאינה מקימה קהל חסידים לעצמה. הריקן מושך. האפסיות – מרתקת. הקלוקל מפתה, והנבוב מלבב ומרבה ניב. זה כוחו של הבאי שבכל זמן עושים לו קבלת פנים רעשנית.

כיצד להילחם עם הרעש אשר תוכו נחר? להרעיש כנגדו? להוקיע את נביבותו? אבל הרי זה אדיר חפצו של הרעש לעורר רעש. זו היא צרה שאיני יודע תרופה כנגדה. ברם, ההתעלמות מן הרעש המזויף היא מכל מקום תרופת־אליל. לעולם מחוייבים אנו לפרסם את הריק והסרק כשם שמצוה לפרסם את החנופה שאין לך ריקניות שאינה גם בחזקת חנפנות. היא חונפת לדעת הקהל ופורקת מעליו כביכול משאות. וקודם כל היא פורקת כל משא־נפש. אך הגיון הנפש הוא הגיון חיינו וטעם קיומנו.

ורמז קל בנעילה. בינו לבינו נתחבר אביו הרוחני של האכזיסטנציאליזם לנאציזם. מקרה? לאו. כיון שאין להבדיל בין שיטה למחברה מסתבר שקיימת סמיכות הפרשיות בין תורת האימה לבין אנשי האימים ותגדל הפליאה שדוקא מבין אנשי המחתרת, מקדשי המלחמה על הנאציזם, יצאו ממשיכיה של תורה פסלנית זו. יש נלחם באויב ודבק בכלי זינו.

ההיסטוריון רב הסבל של לעתיד לבוא! בין תלי־תלי הענינים המוטלים עליו לפקח מעליהם את הגל ולבררם, תהיה חובתו גם לקבוע את התאריך ואולי אף את האיש, שמהם מתחיל השיקוץ האישי למלא תפקיד ראשון במעלה בפולמוסים המדיניים והחברותיים מראשית מאת העשרים ואילך. קביעה זו תניח את היסוד למחקר שרשיה של המלחמה הטוטליטרית, אשר נעשה ברבע השני של המאה הזאת והמחריפה והולכת לעינינו מיום ליום. מלחמות התחוללו תמיד, חילוקי דעות לא כל שכן, ולא היה מחסור, כמובן, במריבות ובניגודים אישיים ובשנאות פרטיות, והרי מלחמות רבות, שהיו נטושות על רקע מדיני חברותי, מעמדי או שושלתי, היו נעוצות גם כן ביחסי משטימה שבין מנהיג זה ודבר פלוני. אף על פי כן לא הוּסר ברוב הרוב של תקופות ההסטוריה האנושית התרבותית החייץ בין שורש מהותו של האדם ובין גלויו האמנותי, העדתי והכיתתי. שרפו את האפיקורוס על שום דעותיו, העלו לגרדום את המורד במלכות מתוך שיחסו השלילי אל סדרי המדינה העמיד בסכנה את המשטר הקיים, ביערו מן העולם את שוחרי התיקונים, הואיל והמחזיקים ברסן השלטון היו בטוחים, על הרוב, אמנם, מתוך פניה פרטית, שכל שנוי עלול להמיט אסון על רובו של הצבור, הנתון לאפיטרופסותם, אבל גם התקיפים לאותה שעה, הם ותליניהם ורבי־טבחיהם, לא דנוּ את קרבנותיהם דין מות כפול: שריפת נשמה וגוף כאחד, ריסוק אברים וניוול הכבוד האישי. בעולם העתיק ואף בעבר הלא־רחוק היה מקובל לחלוק כבוד ליריב כערכו, בין שהוא אויב ובין שהוא מתנגד. אפילו רומסי חוקים לא פרעו נימוס ושודדי ארץ לא עברו על הלכות דרך ארץ. קיסרים עריצים נהגו יחס אנושי במרדנים, שהועלו לפי פקודותיהם לתליה ועתים הביטו עליהם בהערצה ובהשתוממות. אותו שריד של נימוס, שלא נעקר בכל תנאי האיבה והזדון, הוא שנתן קיום גם למלחמת הרעיונות והאידיאלים בתוך מלחמת הקיום הפרועה של הכל כנגד הכל. בזמנים ההם נתייחדה משמעות ברורה למימרה: הנני נלחם בפלוני לא באופן אישי. ואילו תקופתנו נתונה בסימן של מלחמה, שתחילתה וסופה השמצת הפרט, היינו, הפצצת הנפש, ורק באמצעה, דרך אגב, בעיקר לשם הפחדת אחרים ולא לשם חיסול גופו שאינו שווה כלום לאחר שסיאבוהו מבחינה רוחנית, קוצצים גם את ראשו. המושג מלחמת הדעות עבר ובטל ובמקומה באה המלחמה הטוטליטרית באיש בכללו: לא רק ברמ"ח אבריו ובהשקפותיו אלא גם, ובעיקר, בצלם האדם שבו. עד שנוטלים ממנו את נפשו נוטלים ממנו את זכות האני, מורידים אותו לדרגת בהמה, גרוע מזה: לדרגת עבד כנעני מטמאים את נשמתו, מלעיזים עליו, יורקים לפני ולפנים של נשמתו, עד שהוא גופו נעשה מאוס על עצמו ומזדהם בתוך־תוכו.

הלעז מהו? ביב של שופכין, שמזריקים מתוכו לפנים האדם. ואם מנות הזריקות הן גדולות ומתמידות סופן להרעילו עד שערכו יפול בעיני עצמו. לעז זה, שבשלב הראשון שלו צורחת מתוכו תעמולת זועה ובשלבו האחרון הוא מביא את קרבנו לידי שיתוק מוסרי והשפּלה רוחנית שאין למטה הימנה, נתחלף לקצרי־בינה במושג התעמולה הרגיל. לאמתו של דבר אין שיתוף מהות עם כל שיתוף המראה ביניהם. תעמולה היא ערך מן המלון הישן, מקובל בעולם הישן. אין התעמולה מדירה עצמה הנאה מרכילות ושקר ולשון הרע ומכל הנכלים והתככים, שהמדיניות הישנה נשתבחה בהם, אבל אין תעמולה בלי גרעין של אמת והגיון. ואפילו היא משתמשת בתכסיסים שפלים על כרחה היא מהוגנת למראית עין, ולא למראית עין בלבד היא ניזונה מעקרונות ישרים. אפשר לומר, שהשקר הישן היה משקר גם מבחינה זו, שבתוך־תוכו היה פחות שקריי מכפי שהעמיד פנים ועל צד האמת היה לעתים אנושי יותר מן האמת היבשה והנוקשה, שכן הוא החזיק בעיקרי נימוס. שקרנים לשעבר היו קרויים אותן הבריות היפות, שאהבו להביע מחמאות לחבריהם, לשבחם ולקלסם ולמנות בהם מדות יפות, שהם גופם, המספרים בשבחים, לא ייחסו אותם בסתר לבם למוחנפים שלהם. מה דעתנו כעת על מיני שקרנים וחנפנים כאלה? הרי ראויים הללו שנשים עליהם בזמננו כתר של צדיקי הדור. הנימוס המשומץ, כמה אנחנו צמאים לו כעת, כמה דרוש הוא לכולנו לגאלנו מן הסיוט האיום המעיק על דורנו. השקרן והחנפן אינו טוטליטרי. הוא מחולק עם עצמו. הוא אחד בפה ואחד בלב. בייחסו ערך רב למי שערכו אינו גדול ביותר, הוא חוטא בעודף החשבה, בהפרזת ערך. אבל איך לחיות בלי כל החשבה, בלי מציאותו של ערך אנושי שהוא?

בלי ערך אין לחיות ואין גם למות. ובלעדיו מה קשה לערוך מלחמת דעות נועזה, המחייבת לפעמים הכרעה בשדה הקרב, שם רוקדים החיים והמות שלובים יחד את שיא מחולם. הצער הממאיר של תקופתנו הוא, שאף על פי שהיא מלחמתית ללא גבול מעטים בה עד לאימה גבורי החיל, העוטים מתחת למדי הצבא שלהם את אדרות הכבוד. רק אנגליה בחדשיים האחרונים דרכה עוז והרימה את לפיד הקוממיות בעולם. היא באמת קדשה את השם וכבודה וגאונה יעמדו בדורות. אבל כמה עמום ומגומגם ומשוכבד ונרפה היה הכל מלפני כן הן מצד כושר הפעולה הן מבחינת חיתוך הלשון והן מעיקר ההבנה בטיב המעשים המתחוללים כעת. במשך חדשים רבים חיפשו מדינאים ואנשי־עט בנרות את מטרות המלחמה. העיוורים! כל מוקדי הלהבות, שהוצתו בשביל לשרוף את המין האנושי, לא האירו להם את האמת הפשוטה כשמש, כירח, כמוסדות העולם, שכאן, בשדה קרב זה, המכונה אירופה, ניתנה בכף המאזנים תמציתו האנושית: הערך. הערך במשמעו האלמנטרי. לא רק החירות האישית, חופש העמים, זכות הגדרה למדינות, הועמדו בסכנה, אלא מה שעולה על הכל: הכבוד האנושי. גם בקרב העבדים בעולם העתיק היו אישים בעלי הכרת ערך עצמי, הם עשו להם שם עולם בחבוריהם העמוקים. אבל משטר השעבוד של זמננו אינו גורס אפילו עבדים אלא נכים. כלל התושבים במדינה אינו אלא עדת נכים. ואף זהו שקר מוסכם, שהעריצים החדשים מתכונים להפוך את המדינה לפולחן. שאילו כך הרי הם מודים לפחות בערך המדינה. כל מה שנאמר על ידי חלשי־דעה או קופים מלומדים לבירור משנתם כביכול של הללו אינו אלא שוא ושקר. אין שום משנה אצלם. אין להם לא תורה ולא תורות, לא דעות ולא דעה. וכן אין ממש גם בהנחה, שכאילו הם מומחים לתעמולה. אלא מה יש להם ובמה מומחיותם? המגיה השחורה. כל נצחונותיהם המדומים והצלחותיהם המעושות נעשו בכוח המגיה הזאת, שכוחה רב כל זמן שאין מכירים בה שהיא מגיה, היינו, דבר מחוסר ערך, הכופר בכל ערך, אלא מייחסים לה חשיבות של כוח, כוח טבעי או אל־טבעי, אבל כוח.

המגיה השחורה מה ענינה? ענינה הוא, שהיא נטולת כל עיקרון וערך. עניה הגדול הוא עשרה המדומה. היא באמת יוצרת מן האין שלה. שכן היא תמיד מזוינת ביתרון מה על כוחות הטבע שכנגדה. עצם הטבע צריך שיהיה בו איזה עומס בשביל שיהווה כוח בר־משקל וכן נדרש ממנו שיקול. היינו, הוא נתון לחוקים, שמהם נובעים נימוסים. ועל הכל הוא נושא בחובו תודעת עצמו, רגש הכבוד, שכשהוא מצטרף לכבודה הטבעית מהווה לפעמים משא לעיפה. לפיכך הטבעי מתחילתו כבד תנופה. ואילו המג השחור מכיוון שהתפשט מכל הערכין ואין לו כל מלאי, הרי הוא קל לאין שיעור. קלות זו, שיסודה בריקניות, המתקבלת אצל רוב הבריות, כשיא המליאות והאויריות, מעוררת פחד, עתים פחד מסתורי ממש. והפחד, שאינו מקנה, אמנם, מעריצים נאמנים, מרבה גרורים, שכירים, מכורים ואף פתאים הנמכרים על לא דבר. על אחת כמה מרובים חלליה של המגיה השחורה, הפועלת בליווי כלי שרת של טכניקה מפותחת ושל הלעזה שהפכה לאומנות ולמדע. מה שלא יעשה הפחד יעשו ההפחדה, הפתויים, השימוצים, הניווּל מבחוץ והניוון מבפנים ורשת הריגול החודרת לפני ולפנים. רבים היו תמהים בראשיתה של המלחמה המגית הזאת: מניין כל החומר האנושי הזה, שהכינוי “הגייס החמישי” שימש לו ציון ארעי בלבד ולא הגדירו כל עיקר? מניין כל כך הרבה מנווּלים בכל ארצות העולם? התשובה היא, שזה כוחה של מגיה שחורה, המטילה זוהמה ברוב בריות, שבתנאים כתיקונם היו הללו מהווים ראשי בתי אבות ישרים ויש שהיא הופכת אף מהוגנים ביותר לפושעים פּליליים. משיחיוּת השקר היתה עשויה ללמד אותנו פרק במסתריה של המגיה אילו למדנו דברי הימים בתורת־חיים לעצמנו מבלי להתיחס מגבוה אל בני הדורות הקודמים. המשיחיוּת הנעווה מגדלת פושעים בשפע. לבשתנו כל משיח שקר הנהו נוכל במדה כזו, שהוא מפיל ברשתו לא רק פתאים ותמימים, אלא גם רבים מן הנבונים והחכמים, שאינם רואים את טומאתו בשוליו.

רבים הקשו: הכיצד לא ראו חכמי אירופה הדימוקרטית בשעתם את תכונת־ההשמדה, הנעשית במדינתו של האשמדאי וכיצד לא התגוננו כנגדה מראש?

ומחולקות הדעות. יש אומרים: ראו. ויש אומרים: לא ראו. ואחרים אומרים: ראו חלק ולא הכל. והאמת היא, שבפירוש ראו הכל. אבל מה מועיל בראיית הדבר, שאין עמה הבנת סבתו הראשית ומטרתו הסופית. לא די לראות חרב, תותח, טאנק, מטוס, מפציץ – צריך גם להבין את שליחותם הרוחנית ומקור מזונם הנפשי. לא רק נפט ושמן משמשים חמרי דלק. האקדח הוא תם. אומרים לו: יירה! והוא פועל לפי הכיווּן שמתווים לפניו. הוא יורה להיכן שמורים לו. ובכן קוצר הראיה היה לא ביחס לתכונה כשלעצמה ולא לטיב הכלים אלא לגבי הכיווּן שאפשר יהיה להפעיל את הכלים ההם לכשתבוא השעה לכך. זו היתה טעות פסיכולוגית ולא חוסר ידיעה במנת הייצור. טעות פסיכולוגית, שהיא יותר מסתם טעות בשיפוט. זה היה בלבול מוח, שהמגיה השחורה המשיכה אותו עליהם לא מתוך שהיא צופנת בחובה חכמה יתירה, אלא משום זה דוקא שהיא עושה הכל בטפשות גמורה, בטפשות מבהילה, המתעתעת את קהל המבוגרים, החכמים והמדינאים, כעדת תינוקות. כל אוצרות הנשק וכל מלאי חמרי הדלק לא היו שוים כלום אילולא קדמו להם ביבי ההשמצה וההלעזה, שפרצו בשפע בחסותם הגלויה והנסתרת של שטני המגיה בכל ארצות אירופה. ואילולא הועלו לפני כן לגדולה בכמה ארצות אירופה אנשים מן העולם התחתון, מאומנים מתקופת פעולתם המחתרתית בתכסיסי הכשפים האלו.

אין אנו יכולים להוציא מלים מפיו של היסטוריון לעתיד לבוא או להכניס מלים לתוך פיו. אנו בני הדור שראינו בעינינו את התמורה הפסיכולוגית, שהעבירה את המדיניות העולמית לבין פסי המגיה השחורה, יכולים להעיד, אבל שמא הננו פסולים לעדות כנוגעים בדבר. אבל ברור, כי לא מי שפתח הראשון את ברז הגידופים והשימוצים במאה הזאת הביא את אומנות ההשמצה לידי שכלולה. כך דרכן של התגליות, שהממציא הראשון אינו עושה את הכלי בשלימותו, עד שבא אחר ומשכללו כל צרכו. אותו רב־מג שחור, הבולט יותר מכל האחרים בשעה זו, הודה לא פעם מי היו רבותיו. אבהות זו, במידה שהיא נכונה, אינה מקילה כלל את הסיוט אלא, להיפך, עושה אותנו שותפים לגורמיו. ובסוף הכל עוד מרובים בינינו העקשים, המפרשים, את המלחמה הפסיכולוגית הזאת בשיגרות של מעמדיות ואימפריאליזם ובפרפורי משטרים. הסברות מעין אלו לא די שאינן מסבירות כלום אלא מטשטשות לאין שיעור והן סותמות את החלל הריק של השד באיזה תוכן, שלאמיתו של דבר אין לו. הגנה על המשטר הקיים, אימפריאליזם, רבונות המדינה, נימוקים לאומיים וגזעיים, כל סיסמה שהיא, מהווים בכל זאת ערך ומעניקים לדוגלים בהם תוכן רוחני.

אין זו מלחמה בין עמים או בין מעמדות, בין דעות או דתות, אלא בין שני עולמות, בין העולם הישן, הרעוע, המשובש, המסוכסך, המלא חטאים, ששמר בכל זאת בחובו על הניצוץ האנושי, ובין עולמו של השטן. לגבי העולם התחתון הזה עולמנו כמות שהוא ראוי להיחשב כעולם האצילות. לגבי היושבים ראשונה במלכות השטן כל הפושעים בלשעבר נראים כצדיקים. העולם התחתון פרץ ועלה למעלה, לאחר שהשמיץ תחילה כל אנשי הצורה, שהם בוגדים ומרגלים. אנשי בליעל במומם פסלו את כל מי שאינו מבני הכת שלהם, שאינו היום אפילו היה עוד אתמול, אחד מבני לויתם או מורם ורבם. האם שקרנים הם? חס וחלילה לייחס להללו מידה אנושית זו, המכונה שקר. הם כולם, יהי דגלם אשר יהי, בני עם לועז. כוחם בכך שהם משוללים כל חולשה של רחמנות ואהדה. וכוחם בעיורונם של אלה המיועדים לשמש עיני הדור. אבל מכיון שנפקחו העינים לראות בטיבו של עולם זה, אשר פרץ מירכתי האשמנים להשתלט, מכיון שנתחוורה המטרה ונישרטטו ראשי שרטוטיו של הפרצוף השטני רשאים אנו לשעשע את נפשנו בתקוה, כי הנותרים לחיים יראו כיצד יקום בקרוב כל העולם האנושי, כאיש אחר להגן על הקנין היחיד, שלמענו כדאי לחיות עליו כדאי למות, הוא הערך, הכבוד לאדם באשר הוא בן לכוכב הלכת הזה, הנתון לכולנו, בלי הבדל עם ושבט, במתנה מאת בוראנו האחד.

א.

בארצות אירופה, אומרת השמועה, גדלה כעת הדרישה לספר. ושני טעמים לדבר. ראשית, הקור החזק. ערבי האופל. יוקר החיים וצמצום מהכרח של מקומות־השעשועים וכן המניעות האחרות, המעכבות בתנאי הזמן הזה בעד האדם מלחפש לו נעימים ותפנוקים, משיבים את לב הבריות אל הספר המוזנח, שהנהו עד היום התענוג הנוח והזול ביותר. שנית, סופת המלחמה הגורלית, המקוממת עמים לפרוע זה בזה. והואיל ובאין חזון יפרע עם מצויים תמיד יחידים מרובים, המצטרפים גם כן לאלפים ולרבבות, שביש פרעות הם הולכים לחפש נוחם בחזון. ואי אוצר־חזון ידמה לספר, אשר רחשי לבבות לאין קץ ותשואות עם ואף תרועות המון צרורים בתוך דפיו? הוי אומר: האהבה לספר נובעת תמיד מתוך שנאה לאיזה פגע־רע שבחיים. בספר מחפש האדם חסות ומפלט, נוחם, ופיוס, רמז לגאולה ואח לצרה. תקון לקלקלות רבות. כללו של דבר, הספר נועד לצרכי תקון. וכך מתפרש לנו מבלי משים טיב מהותה של הספרות: היא, בת עולם־התקון, מצוּוה לגאלנו מן התוהו, האופף את רוב תחושותינו ועשיותינו.

הרגל־מסורה מפרש את תפקיד הספרות במשל האספקלריה. ויש בפירוש זה משום צמצום מרובה ואף משום הרחבה יתירה. האספקלריה משקפת הכל ובכך די לה: אין אכזרי כמוה, מלבד הגורל; היא מעין מלאך־דומם, הרומז פסקי־ דינים קטלניים ללא רתוי ומשוא־פנים. ואילו הספרות עיקרה בטוי, לב פועם, ממילא היא משתפת גם מדת הרחמים. וכנגד זה אין מסגרתה של הספרות ניתנת להרחבה עד כדי לכנס לתוכה כל מראות החיים וכל מרעין הנפש. השירה, הספור וכל ניב אנושי לצורותיו השונות מצוּוים מעצם טבעם לברר ולנפות הרבה עד שהם מבטאים את ההרוי וההגוי. קודם לכל דבור הוא עבור ממושך. וכשם שאדם הראשון הפיל הרבה שדין רוחות ולילין לפני שהוליד זרע של קימא כך עולה לנו כל משפט מנוסח בהמון הפלות של טיוטות פנימיות, שקדמו לו במחשבה ושלא עלו יפה. אבל גם מה שלא עלה יפה הוא חלק מעצמותנו, ולעתים החלק העדיי דווקא. אפשר לומר, כי אין ממדת יכלתנו האנושית לתרום לבטוי אלא אותן הטפות הבודדות, העוברות ונושרות מעל גדות הנפש, אבל לא מה שגנוז בה בפנים; קל וחומר לא מה שחבוי בה לפני ולפנים. נמצא כי המיטב שבנו נידון לאלם. ומה שאין אנו מסוגלים לעשות מפאת חוסר־יכולת יש שאין אנו עושים גם מתוך מחשבה תחילה משום טעמי נמוס וזהירות, לא מכחול הצייר, לא קולמוס הסופר ולא קשת המנגן הם סתם משפך. על יד ההיכל שבלב עומדים זקיפים ולהט החרב המתהפכת בידיהם. יש דברים שאין מגלים אותם אפילו לצנועים, או אפילו הלב אינו מגלה אותם לפה. וסברה היא, שאם הספרות היא מצד־מה מגלה טמירין הרי תפקיד שני רובץ עליה להטמיר את הנגלה, הנגלה יותר מדאי, הנגלה עד כדי חולין וזועה. באם אין היא נתבעת לקרוע חלונות בנפש, על שום שנפש הדור עשויה כולה חלונות וקרועה מלגו ומלבר, הרי עליה לתפור כתנות ולהקיף בסככות ובצעיפים. מי שאמר, שהספרות היא אספקלריה לא היה די זהיר בהגדרתו.

התואר קלסתר הולם יותר את טבעה וענינה של הספרות. ואף זה מתוך הסתייגות מסוימה. אף הפנים הן אספקלריה, המשקפת את הנפש. אלא שזו היא אספקלריה חיה, רצה ושבה, מודעת לעצמה ופועלת מתוך חשבון. הפנים נושאים באחריות והם מאומנים יפה במלאכת הכסוי, ואף על פי שהם יונקים עיקר חיותם מתוך מבועים נעלמים שבנפש אין הם מסיחים את דעתם אף לרגע מעמידתם המוקעה לפרהסיה. כל עורק וגיד שבהם זכור לו מדי רגע ברגע הפתגם: דע לפני מי אתה עומד ודע שהמון עינים צופיות עליך. הספרות, פני הנפש, פני הדור, אינה רשאית להתעלם מן העובדה, שאם כי שרשיה גנוזים בתוך קדשי־הקדשים של היחיד הריהי כולה משתרבבת ויוצאת לרשות הרבים. כפילות זו וניגוד זה שבין נקודת־מוצאה ונקודת־כיוונה מחייבים אותה כפל זהירות. מכל חלקי־הגוף הפנים מצווים על נקיון יתר ועל הסברה יתירה. אין דבר משעמם מפנים מחוסרי־חיים. אבל אנו סולדים גם כן מפרצוף, שכל התוך שלו שפוך על גבי שטחו. שרטוטי־דיוקן צעקניים אין הנפש היפה סובלתם. הדרת־פנים יתירה, צורה בולטת ביותר, המכריזה על עצמה או פרצוף מלא וגדוש שומן אדמדם, אשר דם שואג בקרבו, מראה כהן, מטילים קהות של התרסה לתוך נפשנו. אנו מחבבים הבעה חיוורת במקצת, אותו חוט של חן המשוך על הירקרקות. פנים בשלים כל צרכם ריח של בליה נודף מהם. ולפיכך מופרכים בעינינו פסוקי־השבח, שרבים קושרים ליצירה ספרותית, המלאה חיים, שהדם מפרפר מתוכה, והיא כולה בגרות, פרי בשל. הרי כל ימות חיינו הננו מתגעגעים על מעט ירק. והלא יש בוסר נעים, ואף חיוורון־מעט במזיגה הדרושה במלאכת־מחשבת מוסיף חן וחיות ומעיד פעמים על אמת. יצירה אמנותית, שהיא כולה דם, מסתמא צפונים בה הרבה גסות־רוח, הרבה רהב ושחצנות. דם יפה לו שיהא מובלע לתוך הגידים והעורקים החבויים. ואימתי הוא פורץ ויוצא? כשיש נגע או מכה טריה בגויה או בנשמה; משנעשית מרקחה בפנים הישות והאדם אינו שוב אדון לעצמו; משהאיש מאבד את שלום־הבית הפנימי והוא נופל ממדרגתו לתוך עולם־התהו שבקרבו.

בשעות טרופות מצווה הפרצוף על משנה שקט וכיבוש סערותיו הפנימיות. שאם נוסף על הפרצים שברוח יתעווה גם הדיוקן החיצוני בהעויות משונות, איזו דמות תהיה אותה שעה לצלם האדם? על כרחו של הדיוקן, הנעוץ בבת־אחת בשני תחומים נגדיים – חוץ ותוך – להתגלגל לתוך שימושיו השונים בהתאם לצורך השעה. בשעת געש פנימי הוא נעשה נציג החלק השקטיי שבנפש כלפי חוץ, מתוך שהוא מתבייש בפני הבריות; ובעת צרה וסערה מבחוץ הוא טובל בתוך מעינות החן והתום, שאינם פוסקים לעולם בנפש. ורק בעתותי שקט מבפנים ומבחוץ מותר לו ללבוש צורות עברה וזעם. הנואם על הבמה, הבא להחריד לבבות קופאים ושאננים מרבצם, הנביא החוצב להבות על גוי חוטא, השחקן המעורר מתרדמתם אריות יצרים בפני קהל צופים נוהה מתוך אפר הימים לרגעים של עלית־נשמה – הם רשאים להלביש את פניהם חרדות ולעשות את הדיוקן מעין שופר של אזעקה. אבל סתם פנים עיקר חנם, שאין בהם פרץ ולא צווחה, אם גם שאננות יתירה בהבעתם אינה מוסיפה להם לוית־חן. מכל מקום אין לפרצוף־ פנים זכות עצמאות גמורה, אלא עליו לציית לפקודותיה של התבונה. ואיזהו פרצוף נאות? זה שיודע להסתגל אל התנאים. אף טעמה של ספרות בכושר הסתגלותה אל מסבות עצמה ואל צו תפקידיה לאותה שעה, מבלי שהדברים יתפרשו כתביעה להסתגלות למרוּת חצונית. ואולם ההיפך מכך הוא המכוון. כל יצירה ספרותית חייבת להיות מותאמה לצרכים הפנימיים שהביאוה לעולם. וכן אין לדונה אלא לפי החוקים הנובעים מעצמותה. כל נברא סגור בתוך מערכת חוקיו, המהווים רוח החיה שלו, הואיל והעולם, ואף כל עולם קטן במשמע, אינו הפקר. יצירה משמע הבאת חוק חדש, עשיית תיקון. אבל אין מקשין על יצירה נכונה מחוקים שלא צמחו מתוכה גופה. כשם שאין שואלים ורמינהו מפרצופו של ראובן על הכרת פניו של שמעון. ובלבד שהדיוקן לא יתכחש לעצמותו של בעליו ולא יעשה שקר בנפשו. במובן זה ראוי לומר, כי היצירה יסודה בחרות. אבל גם החרות משועבדת לטבע עצמה, וכן בן־החורין מושך בעול ציוויים פנימיים, שאין דוגמתם אצל הנכנע. כל קורטוב של עצמאות ביצירה מטיל שעבודים וצמצומים. והם שמאצילים למלאכת האמנות הדרת פנים.

התביעה הנזקפת בנהוג כלפי כל יצירה ספרותית – ורבים מרחיבים אותה עד כדי להטיחה גם בפני אמנות הציור והנגינה – שתהא עונה על צרכי הזמן ומדוי הדור, יש בה יסוד של הגיון כשהיא דנה באמת־מדה משלה מלאכת־מחשבת, שבדיעבד נתגלם בה צו תקופתה. אבל היא מהווה גורם לסילוף ולקיפוח כל זמן שהיא מתאמרת להתוות תכניות משלה מראש ולהיעשות למקור של סמכות והשראה. יש יופי בתגובה מהירה ובפנים, שנדלקו מחרון: אף בשל פגיעה בבעליהם. אבל אין עומדים ודופקים בראשו של אדם: “התמלא חרון־אף! הזדרז והשב לחורפך מנה אחת אפים!”. מי שכובש את כעסו מסתמא חוש טמיר לוחש לו, שכך נאה לו, ולא רק נאה אלא גם מועיל יותר. העונה למעליבו לא לאלתר, אלא לאחר מכן, כשאין בו עוד ריתחה, והוא מסוגל לשקול ככל הצורך את דבורו, או אפילו את מתנת־ידו בפועל, חזקה עליו, כוח המחץ שלו בתנאים של ישוב הדעת יהיה משכנע יותר. אף יצירה ספרותית היא בעיקרה תגובה. ואין כלל מן הצורך שתהא עשויה לאלתר דווקא ושתשמש בבואה נאמנה ומדוקדקת למאורעות הימים. רבים צווחים כעת: וי, וי, כל כך הרבה צרות ופורעניות התרגשו עלינו בימים טרופים אלה – והספרות אלמת; כל כך הרבה חללים מבני עמנו וכהני ספרותנו לא חברו אפילו הספד אחד, אף לא קינה אחת, לתנות את גודל שברנו.

הרבה תמימות יש בקובלנה זו והרבה ממה שעובר את גבולותיה של התמימות. כאילו בכוחם של הספד וקינה להחיות אף מת אחד או לנחם אלמנה אחת ויתום אחד או לפחות לשפוך קיתון של רותחים על פרצופו המנוול של פורע טמא. צרות קטנות אפשר שהאמן יתריע עליהן על ידי הדגשת הצבעים בשביל לעורר ולהזעיק. אבל מה תפקיד עוד לניב האנושי לתנות את מוראות ימינו, הצועקות מעצמן עד לב השמים, הצועקות ואין שומע. מה יעשה אמן, שאינו רוצה להסתאב החרד לזיק התקוה שבלב, החס על כבודו של הדבור האנושי, שלא ייהפך לנביחה, אם לא לשתוק על המעשים, שאין בכוח שפת אנוש לבטא אף שמץ מזוועתם? ממה נפשך, אם היצירה האמנותית היא אספקלריה הרי הנימוס דורש לפרוש פרוכת על כל הראיים שבבית האבל בשעה שמתו מוטל לפניו. והכיצד אפשר לעשות שירים או ספורים או מאמרים ופרקי־מסות מחורבן תפוצות עמנו, הריגות המונינו וממעשי־התועבה של המנוּונים שבחיות האדם?! למי הרשות לקלוע לראשו כתר משורר מהררי הקוצים שהשתרגו על צואר עמנו? מה יש לספר ולא ספרו תלי הקברים והחורבות? מה נאמר ומה נדבר ומי עוד מעיז לדבר לעת הזאת? ואף על פי כן נעשה מנהג לשסות בסופרים: מדוע אינכם יוצאים כולכם חוצץ ליהפך לעדת מקוננים?! זה משסה וזה מפתה, וקשה מכל, שהפתויים והשסויים פועלים את פעולתם. וכבר נמצאו הסנוניות הראשונות, שהתחילו לומר שירה על נושא שברנו הלאומי והאנושי בהתאם להזמנה. ובעקבותיהם בודאי יבואו רבים. ואף בכך כותבי־השירים יהיו מסתמא המגיבים הזריזים והלאלתרים ביותר. ואי אתה יכול שלא לפסוק על עדת הפייטנים את הפתגם הידוע: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה על טביעה זו.

בתחומי תרבותנו הארצישראלית נעשה שימוש מופרז במונח בטוי. כל בר בי רב וכל בר בי קבוץ, משאתה פותח עמו בשיחה מיד הוא מתחיל לטעון לבטוי. הכל רואים עצמם מקופחים כאן בארץ על שום שהספרות לא השכילה לתאר אותם, בלשונם: את הנוף הארצישראלי, את האדם הארצישראלי, את סבלו ואת חזונו. אבל משכבר מנקר רעיון אפיקורסי במוחי: וכי מי אמר שחייבים לבטא ושהכל טעון ביטוי ופירוש לאלתר? לדידי יכולים להתרחש מאורעות חשובים בחיי הפרט והכלל בישוב, שלא יתפרשו בשירים ובספורים. החורש יחרוש, הנהג יאחז בהגה, בן־החיל יגן על המולדת, עסקנים נכבדים ישאו בסבל הציבור, מבלי שיהיו מוקפים עדת ציירים ופייטנים, שיתארו ויפארו מיד את מפעלות הבונים והעמלים. אם היצירה האמנותית אינה אלא מין תרגום של המציאות מה איכפת לנו אם התרגום יתמהמה במקצת לבוא; ואם היא גופה אורח־חיים ואוצר־חיים, שיש לה גנזי חמדה משלה, מה טעם ושכל להתפרץ לתוך כבשוני היצירה, לגעור בה כבסוס עצלני ולהצליף עליה בחרפות ובגדופים?! אנו חייבים לחפש אחרי האוצר הטוב; אבל אין זו מן המידה להתנפל עליו כגרגרנים. בכך אנו מבריחים אותו. אוצר מחייב אורך־רוח ואף בטחון־רוח. ערכו של אוצר אינו לשעה זו דוקא, אלא תמיד שעתו. אוצר אינו כלל ביטוי. אף על פי שאנו מוצאים בו את כל משאלות לבנו לא בא הוא מלכתחילה לשם מילוי משאלותינו אלא טעמו בו גופו ולעצמו והאחרים רואים בו מחזון רוחם. יותר משהספרות היא בטוי הזמן לווה היא מהזמן ניבים לעצמה; יותר משהיא מפרשת את הדור זקוקה היא למתן פירושו של הדור לה ולטיבה. יפה אמר אותו תינוק בעמדו על סף גן־החיות הנעול: אבא, וכלום אין החיות מצטערות על כך, שאנו באנו להיראות לפניהן ואין הן יכולות לראות אותנו? אמנם, רבים מן הקוראים ואף מן המבקרים באים לגן־הספרות בשביל להציץ במיני חיות חדשות שהופיעו שם להזין, כמובן, את עיניהן ולבבותיהן של הבריות המשתעממות. אבל הספרות מצדה רוצה גם כן להסתכל בפני קוראיה. ואין לבוא עמה בטרוניה על שלעתים היא מסתירה את פניה מחמת בושה למראה עדת הקוראים הסקרנים, הבאים אליה על לב ריקן ואין היא פותחת לפניהם את אוצר חזונה.

יש גבול לכוח־סבלנו האנושי ומנה קצובה של מדת־הרחמים נטועה בלבנו. כשחותכים אבר אחד לאדם הוא צועק, אבל משחותכים את בשרו חתיכות־חתיכות השיתוק תוקפו. ולאחר שפקעו כל מיתרי־החמלה בזה אחר זה הלב נהפך לאבן ושוב אינו חולה ואינו מרגיש. זוועות זמננו משפיעות דרך הימום ושיתוק או שאינן מעוררות עוד שום רושם. וכל הבא ליצוק אותן בדפוסי שירה וספור עושה על הרוב את מלאכתו רמיה. אפילו אם נשלב זה על יד זה דבורים כמתלהמים. כולם אחד לאחד גחלים רותחים, גחלי קצף ומשטמה, לא נביע אפילו אחוז מני אלף מן הצער והזעם שנצטברו בלב. אפשר עוד מסוגלים אנו לקלל, אבל לא לשיר או לבכות. לאמתו של דבר, ניטל מאתנו גם כשרון הקללה, הואיל ואין אנו מאמינים עוד בכוחה המגי, הצפון בקללה היוצאת מן הפה. דורות ראשונים אפשר האמינו בכך, אבל אנו לא. הננו יודעים אל נכון, כי ספרות אינה ניזונה מן הקללות ולא מן התחינות והקינות. היא פורחת רק בתוך אוירה של הרחבת־הדעת, ותרבות היחסים ופינוק הרגש. דלי־השגה מציגים לנו עד היום למופת את בעלי הסליחות והקינות, מחברי החרוזים לשנות ת“ח ות”ט, ששפכו דמעות כתנים על הגזירות והשמדות במדינות ביהם ומאָהרן, שהרעישו עולם בשאגותיהם מתחת לפרסות סוסיהם של גונטה וכמלניצקי וכיוצא בהם. אבל מה נעשה וטעמנו הטוב אינו מסוגל לראות את מחברי הסליחות והקינות כסופרי־מופת. אפילו צעקה נאמנה איני מוציא בחרוזים ההם, המשולבים מקטעי־פסוקים, דפוסים מן המוכן, אם כי כאבם היה נאמן מאד. דמעות בלבדן, אפילו הן נשפכות כמים, אינן יוצרות עדיין נהר האמנות הזורח. נהר שאין בו חיים, שאין בני־שחף משוטטים על שפתו, שאין צפרי־זמר מנעימות שיר במרומי גליו, שאין סירות נאהבים מרצדות על פני חלקתו, אינו אלא אגן גדול מלא מים ולא יפה־נוף. מה ערך לקינות בלי רסיסי שירה צרופה? ואין שירה אלא מתוך שמחה, ואם כי שמחה מצויה גם בהרגשת הטרגיות, אבל מה שמתחולל כעת אינו גם טראגי אלא איום מזה. אם אחרי סופרי־מופת נחפש בעמנו לא נמצאם בין בעלי הקינות אלא בקרב משוררינו בספרד, אשר קשרו שירים וזמירות בתקופה־רוחה, כתנאי־חיים אנושיים בערך. תאמרו: “איכה!” אין אנו יכולים לפתור חידה זו מני קדם. אין מביאים ראיה מחורבן ראשון שהוא, כמו אהבה ראשונה, פותח בלב מעינות שירה. אנו לא אל “איכה” אלא אל שירת דבורה ושירת האזינו נשא את עינינו, אם בכלל אנו מצווים לישא את עינינו ליצירות־מופת בשביל לחצוב מתוך גנזי עצמותינו.

ב.

הספרות היא נכס קדמון של האנושיות. אף על פי כן לא הצליחו עד היום כל הנסיונות להגדיר את טיב מהותה כתפקיד וכערך. חוסר יכלתה של הספרות להתמהות אינה צרתה הפרטית בלבדה. כל שעמוס תוכן ה“מה” שלו מעורפל והגדרתו העצמית קשה עליו ביותר. אין לך ענף במדעים הרוחניים, שאינו אומר תמיד דרשני. הפילוסופיה, החוקרת לכל תכלית, שקודה כל ימיה לחפש תכלית לעצמה לשם הצדקת קיומה. הפסיכולוגיה, המודדת תהומות אפלים בקרני־אור קלושות מפנס השכל, נמצאת היא גופה עמודה על עברי פי תהום הסתירה מינה ובה, היות והיא אנוסה לשאוב את סמכות הפעולה מתוך עצם פעולתה ואת אמת־מידתה היא מתקינה לעצמה אגב המדידה. גורלו של הרוח להסתעפויותיו ללמד בלי הרף זכות על עצמו. שכן בעולם גשמי ומוצק זה הרוחני הרופף, התובע אף על פי כן חזקת קיום לעצמו, נראה חשוד ומופרך וזקוק תמיד להמלצות ולפרשנות. הוי אומר: אף את מלכות הרוח אין לבנות מתוך השראת־נחת, במזל הקורן, אלא יש לאחוז אמת־הבנין ביד האחת ושלח ההסברה – בשניה. וכל האומר שבמסכתא אמנות מספיקה עבודה בלי תורה אינו אלא טועה. על יד כל היכל אמנותי ובית־תפילה פיוטי קיים בית־מדרש לעיון־הלכה. ואין תורה אלא תעודה, שכל יצירה מעצם טבעה מציגה לעצמה. רבים, שספגו לתוכם מושגים פשטניים בעניני האמנות ודרכי השפעתה, נוהגים ללעוג לחקרנות בכבשוני היצירה. אבל נישא עינינו אל אשלי רברבי – מאחר שאין חטא בנשיאת־עינים זו – ונראה, כי גדולי האמנים היו גם מורי־הוראה בבעיות אמנותיות. כל מקום שיש שולחן גבוה קיים “שולחן ערוך”. רוח־הקודש הוא סוד גדול ונשגב. אבל אפילו אליה אין בן־תמותה יכול לגשת בלי לפּיד התבונה, המורה דרך באופל. ועדיין אין אנו יודעים מה מרובה ממה בכל מלאכת־מחשבת: הניצוץ, החלק ממעל, או כוח השקידה וכשרון העבודה ותקפו של רצון. כל סוג אמנותי כך, הספרות על אחת כמה, שענינה כלל חיינו האנושיים, ובהם הרי רב העמל.

ובכן, מהי ספרות?

אולי יש לאחוז להקלת הדיון בחתירה אל הפתרון החיובי דרך השלילה ונגדיו במידה האפשרית מה הספרות איננה. אין היא, כמובן, כרוניקה. ולא כרוניקה מורחבת, המכוּנה דברי הימים, אם כי הרצאת הקורות מהווה סוג ספורי. ענינה הם דברי האדם, אבל לא דברי ימי האדם. אמנם, ספורי המקרא, ספרי נביאים ראשונים ודברי הימים אינם תאורי־מופת אלא בדיעבד, ואילו עיקר כוונתם היתה הצבת מזכרת לראשונים בזכרון הבאים. וכן רשומותיהם של פלוטרך, יוסף פלביוס ואחרים. אבל מלאכת אמנות מלכתחילה דינה שתהיה לשמה בלבד, היינו, המלטת משא־נפש מעל האמן. כהן היצירה עמוס רגשות לאין שיעור ועל כרחו עליו להשתחרר באמצעות הביטוי מן הנטל הזה. הוא שופע ומבעדו שופע. אין הוא מספר דברים שהיו אלא שנגלו לו. אין הוא משתמש בחמרים הגלמיים, היינו, במקרי החיים ובמראות המוּכרים לו, אלא כבלבנים להיכלו. אבל לא הנדבכים הם העיקר אלא צורת החלל וצבעי האורות המשתפכים שם. חשוב גם המלט המדבק את האבנים ליצירה. מלט כאן פירושו דם, מוח, סיבי העצבים, הרעד והלהט האישי. הן לבנה על גבי לבנה ונדבך על גבי נדבך הם שוב חומר גלמי בלבד. ורק הרוח היוצר, זה שאינו נראה ושהוא תמיד בצריך עיון וחפוש, הוא הנותן נשמה. במידת־מה נכון הדבר, שהיצירה היא פרי התנאים. אבל משוּלים התנאים לפיגום. משהוקם הבנין הפיגום מתפרק ומתחסל. לאחר שנתחברה היצירה דין הוא, שהתנאים לא יהיו מורגשים בה אלא מובלעים וגנוזים בתוכה. משאנחנו מחייבים את היצירה ללמדנו את מקרי הימים, משאנחנו מטילים את הדגש החזק על המקרים, על מחזות השעה, ואפילו על העלילות – שהן האימוּם של הספור ולא הספור עצמו – אנו משמשים בקירות; אנו עוד מבחוץ. לא האבן אלא נפש האמן תזעק אלינו מקירות ההיכל האמנותי. חזון היוצר הוא החזות והחזית של הבנין ואף תוך־תוכו. דפי כל ספר מרשרשים. אבל הרשרוש הפנימי שבדפים בא מתוך פרפורי הסופר, תקוותיו ויאושיו. משולים המקרים בספור למספרים על לוח השעון. המספרים מורים לנו את הזמן, אבל לא הם לב האורלוגין, אלא הקול הדופק מבפנים. הנפשות הפועלות, בספור הן דבר יותר תוכיי, אבל גם התוך יש בו צד של חוץ, קליפה ששמה נוגה, ויש בו תוך שבתוך. דרך משל, כל איש מתואר בספור מכוּנה בשם גבור, אפילו הוא חלש. אין כלל הכרח לתאר גבורים דווקא. אף החלש יאמר בחזון המשורר גבור אני. כמה צווחו הצווחים על תאורן של נפשות רצוצות. ורטר היה נפש רצוצה וכוח השפּעתו עלינו עד היום. מכאן שאין הספרות מעין תערוכה של גידולים משובחים, משובחים מבחינת הגזע הגופני או הטהרה המוסרית. לא, אין הספרות בית־הבראה ואין היא משרד לתעמולה של מעשים טובים. ואף אין מיעודה לספר בשבחי צדיקים ובקלון רשעים. היא מחזוֹן ההוָיה. היא קנה־צופים. היא כלי־חקר. היא מערכת עינים ואזנים, חושים וניחושים, שמצפּוּן אנושי קבוע במרכזה. שטחיים סבורים, שכבר עבר זמנם של החלשים והתלושים לטפל בהם ביצירה אמנותית. והם אומרים: הבו לנו גבורים, דוהרים־דולקים, אנשי־חיל ורבי־פּעלים מקימי מולדות! והספרות מה אומרת? היא אומרת: אין דבר שעבר זמנו למעני. לדידי, כל החולשות, כמו הגבורות האנושיות, תהיינה קיימות כל זמן שיהיה אדם. אמנם, כל אדם קשור למקומו ולזמנו. אבל אני גופי מעל לזמן ולמקום. נסיבות, מראות־נוף, אותות התקופה, סופת הזמן, צרכי השעה ומראות השעה, המקרים והמעשים, הם ענינים נכבדים; אבל יש דבר־מה, שהוא נכבד מכל זה. והוא: הדבר, העצם, התוך, הלוּז שבשִדרה האנושית, שאינו משתנה לעולם, שיעור הקומה הקצוב לאנוש עלי אדמות, שתמורות העתים אינן משפיעות עליו כמעט. צביונו של האדם אחד הוא בכל הדורות. וכזה הוא בקירוב: חצי חיה, מקצת אדם וקורטוב מלאך. מכלל זה, שאין אדם פורח באויר, אינו משמע שהוא קשור בטבורו לד' אמות קרקע דווקא. ואם אדם פרט אינו פורח באויר הרי כלל האדם מחייבנו ראיה במפשט. בשביל למצוא את האישון שבאנוש, יסוד ושורש בו, יש הכרח לתאר לעתים את האדם הערטילאי, מחוץ למולדת, מחוץ לשלשלת־היוחסין, מחוץ למסגרת־הארעי. איש בעולם – העולה כעמוד־אש או כעמוד־ענן, נר־נשמה, על דם־התמצית ואש־ התמצית שבו. אדם שהוא בן לכל העמים ולכל הדורות. יש שכזה. הוא, אמנם, נעלם; אבל הוא המבוקש. ובמה מחפשים אותו? הוי אומר: בבוצינא דנהורא; בלפיד הספרות.

הספרות היא לפּיד במציאות האפלה; אבל אין היא המציאות עצמה. ללמדך, שאף אותה שיגרה, הדנה את הספרות בבת־קולה של המציאות, מופרכת היא היא מופרכת, וממילא אין מקום למסקנה המתחייבת הימנה, שדין ספרות בנאמנות כשרה למציאות. שאף על פי שחותמה של ספרות נאמנות, יש עוד לומר: נאמנות – כן. אבל השאלה היא: נאמנות למה? למציאות? אבל לאיזו מציאות. כל בר־דעת מבין, שאין מציאות אחת בלבד. אינה דומה מציאותו של הער למציאותו של הישן ולא זו של החולה לזו של הבריא. לגבי הילד המקל מהווה סוס במציאות. הצמא טועם במים טעם של יין. האסיר הבודד בבית־כלאו רואה דרך הצוהר הקטן מין עולם שונה לגמרי מן הרגיל, צבע הירק של השדות אינו נראה במראית אחת לזוג נאהבים ולהלך העני לחייל ולפּייטן החולם. כל האומר, שאין האדם אלא נוף מולדתו, חייב לזכור, שגם נוף המולדת משנה חנו וטעמו ומראהו בהתאם למצבי־הנפש של המסתכלים בו ובהתאם למבנם הגופני והתכונתי שלהם. לפיכך יש אולי לנסח, שאין האדם אלא נוף מולדתו, כפי שהלה נגלה לעיניו שלו. שני עדי־ראיה בתאונה אחת חולקים זה על זה באפני תיאורה. מכל מקום רק הדברים החיצוניים משתפים את הרבים, ואילו מערכי־רוחו של כל פרט הם יחידיים לגמרי. תמצא לומר המציאות החיצונית אחת היא, הרי המציאות הפנימית שייכת לאישי בלבדו. בכובעים ובלבושים דומים בני הדור זה לזה, ואילו בפרצופיהם אינם דומים כל עיקר על אחת כמה בהלך־רוחם. לפיכך אמנות ציורית, הפותחת מתאור הנעל, השפם, האפנה המתהלכת, מהעוָיה החיצונית, עשויה להיעשות תפלה. החיצוני הוא בר־ערך רק במידה שהוא מתעלה לדרגת סמל. מקרי הימים חשובים כצל־קורה שתחת חסותם מתייחד האמן עם קנה־הצופים שלו. אבל התקרבות אל מקרי הימים אינה מתירה דביקות בהם והשתקעות לתוכם.

מאז ומעולם לא נכתב אף חיבור אחד בדברי הימים, שחותמו אמת. סימן שההיסטוריה מברייתה סורה רע, אין ההיסטוריון מספר דברי העולם לעצמו, אלא הוא מכוון תמיד את תיאוריו וסיפוריו כלפי מי שהוא. הוא כולו מופנה כלפי חוץ. הוא מספר לחלק אחד של האנושיות על אודות הקורות לחלק אחר שלה. הוא מספר לדור זה על דור היה. הוא מעצם מלאכתו מחלק את תולדות העולם למגרות. מגרת אשור, מגרת בבל, מגרת יוָן, מגרת יהודה וערב. כאן עולם עתיק ושם ימי־הבינים. וזה עולם חדש. הכל אצלו למקוטעין ולמפורדין, שבטים, משפחות, עמים, גזעים. ולעולם אין הוא מסיח דעתו שאף הוא שייך לפלוני העם, לפלוני הגזע. הוא עורך־דין או שופט, קטיגור או סניגור. הוא מרצה לפני אחרים. והיפוכו הסופר, המדבר אל כל העולם ומתוך כל העולם, הואיל והוא מדבר אל נפשו. סופר אינו מחוץ לזמן, אבל יש לו רק זמן אחד והוא ההווה; וכן יש לו רק עם אחד, והיא האנושיות כולה. אף הוא מתכוון להשביח, להעלות, למצוא שורש מחלות ולרפא, ובדרך כלל לתקן. אבל קודם לכל הוא חוקר ונוקב, שר או בוכה, צוהל או הוגה נכאים. ולעולם אינו מאשים. שאיפתו לגן־עדן, אבל אם נצטוה לעבור בדרכו אליו שבעת מדורי גיהינום הוא מקבל עליו את הדין. לאמתו של דבר, במידה שחיבור אמנותי בא לידי השלמתו שוב אין הוא יכול להיות כולו גיהינום. המר מני מר נעשה מתוק בחסד הכשרון ובחנו. אבל ספרות אינה בית־חרושת לממתקים, כשם שאין עסקה בתמרוקים. היא נותנת חיים ואושר לטועמיה. אם כי אין היא מעבדה לאספקת אושר.

ה“הפי אֶנד” המפורסם הוא בבואה גסה מן ההשגה הבלתי דקה, המצויה אפילו אצל המשכילים, בדבר מהותה של הספרות ויעודה. הכל רוצים למצוא בסיפור שעשועים ונחמה, ישועה ותרופה כנגד פגעים רבים. ופגע השעמום במיוחד. אוי למי שבא אל הקריאה בסיפור מתוך שעמום. סופו שיטיל משעמומו לתוך הסיפור עצמו. ואין לך קלות־דעת גדולה מלחפש בספרות סם של שכחה או מעין גן־עדן של מוחמד, שבו מקבלים יין ונשים כל אלה, שהתנזרו מהם בעולם הזה. אבל מה נעשה ואפילו הפילוסופוס בקון ענד לראש הספרות כתר של “הסטוריה מתחפשת”. וכוונתו לומר, כי הספרות מצווה להמתיק את כל הדינין ולחבר לנו עולם בדמיון שכולו טוב, המכוּון כנגד עולם שבממש, שרובו רע. מתקנית זו מתקינה לנו, לפי דברי בקון, את דברי ימי חיינו, המלאים שבר ויגון, בעטיפות שמחה וששון. אין היא יוצרת כביכול אלא עורכת, כאותם העורכים הגרועים, הקורעים חתיכות מתוך כתבי־היד הזרים ומאַחים אותם לפי שרירות לבם. נמצא הספרות היא חייטה; היא עורכת ומגיהה; היא מזייפת לא מעט במחילה; היא זורעת בשמים על כל מראות הנגעים; היא מחפּה. היא פשוט עושה פלסתר את הקורות. וגבורים טובים, שנחלו, דרך משל, מפּלות בחיים מותר להם, כאמור שם, לחגוג נצחון בסיפור הבדוי. כללו של דבר, כל מה שפשט את הרגל בחיים, הספרות מעמידה אותו על כנו. לפי השגה זו בית־היוצר נהפך לחדר־מסכות או לאולם־בובות. את כל פצעינו האדומים, וכן את חטאינו השחורים, תלבין כשנים.

אנו יכולים לשער לנו באיזה בוּז היה חוקר גדול זה עונה על מתן־יעוד בדומה לזה לפילוסופיה אהובתו. אבל דרך פילוסופים לנהוג קלות־ראש בעסקי־פּיוט ובמעשי־ספרות. פלגות הרוח אף הן אסון גדול. נציגיהן של המעצמות הרוחניות השונות, אם כי הם שכנים במלכות אחת, מבטלים זה את זה כקליפות השום. הפּייטן אומר: המחקר אינו אלא סרק. והוגה הדעות מביט מגבוה על פרפוריה של נפש הפייטן. אפילו גאון במקצועו עלול להיות בוּר במחוז תורני מוצרני. כמה פילוסופים דיברו בגודל־לב על כך, שאינם סובלים קשקושים של כלי־נגינה. אפילו פּייטנים יש, שהם חרשים לצליל. אי־ידיעה בדבר־מה לעולם אינה צדקה או יתרון. אין להתפאר בעם־הארצוּת. אפילו בעל הכשרון חייב להיות בר־אורין. גדולה תורה הפותחת לפנינו שערי יצירה. וכל שלמד פרק בספרות מתוך עיוּן מבין כי אין זו עשויה כלל להיות משועבדת לאיזו מרות שהיא. לא למרת היסטוריה ולא למרת מציאות. סופר אינו לבלר, לא מזכיר, לא גזבר, לא מתקין מאזנים. ספרות היא שיטת־מחקר. תורה היא צריכה לימוד.

ג.

“אילו אפשר הייתי בוחר למסור את מחשבותי ולא את דברי” (סניקה)

ד. ה. לורנס, סופר, אשר חין קסמו צפון בעיקר בביטויו החושני ובמליו השנונות, שם בפי האדון צ’טרליי, אחת הנפשות הראשיות הפועלות בספרו בשם זה, חוות־דעת שלילית ביותר על מרסל פרוסט, ש“לא הוסיף ולא כלום מחוץ לזרם־מלים חדש”. וידים לדבר, כי מתוך גרונו של צ’טרליי מדבר בנידון זה המחבר בעצמו. פגיעה קשה זו במעלתו של האמן הגדול אינה כעת מעניננו. אלא שיש לציין, כי נמדד לפרוסט במידה שנהגו בכל מחדשי הביטוי, שנתייחסו להם כוונה להשתעשע במלים. דוק ותמצא, כי האשמה במלים שכיחה ביותר, כאילו המלה מצד עצמה טבעה פסלני. אבל על יסוד־מה הננו מטילים בה נחיתות שכזו?

אפשר לכאורה להפריך בכוח ממה־נפשך את השמצת המלה, הנעשית באמצעותה גופה. והתמיהה תגדל ביותר משניתן את דעתנו על ריתחת־השנאה המפעפעת בפי רבים משהם פורשים בשמם של גבישי־הלשון, שכל כך הרבה אנו חייבים להם. שנאה על שום מה? הבוז מהיכן יונק? יש משפט נבוב, שאין די מלט מחבר את חלקיו, אבל מלה נבובה מעיקרה אינה במציאות. כל יחידה בלשון משמשת הוראה, ציוּן, סימן־היכר לאיזה מושג, לתוכן מסוים או לגוף מוחשי. המלים שולחן, כסא, שמים, טוב, יפה, אתמול, מחר לעולם אין בהן משום פלסתר. כל מה שהושקע לתוכן מברייתן טבוע בהן בנאמנות ובשלמות, הן מה שהוא רעיון והן מה שהוא רגש. ולא ייתכן כלל לומר, שיש מלים שנתרוקנו מתכנן. ואם כך המלה מה חטאה, שנעשתה שם־דבר לכל קלקול? המלה אינה מסוגלת לבטא הכל; אבל המעט שמשתמע הימנה הוא בודאי אמת. ויהא שהמעט הזה אין בו כדי מתן סיפוק לעוצר הרגשות והמחשבות, המתפרצים לביטוי. אבל כלום על סיפוק־מעט זה אין אנו חייבים הודיה לקולמוס הנפש שלנו?

אמנם, גם אהבת הלשון מצויה בנו ואין כמעט איש, שאינו שטוף בתאוות דיבור. אבל אהבה זו עיקרה תאוה, מעין נהיה חושנית אל המגע במלים או חשק עצום לעשיית תרגילים בשפתים. ענין אחד הצורך הגופני בפישוק השפתים לשם איורור כלי־הלשון וההתענגות על צלילי הקול וענין אחר רחשי־כבוד למכשיר הלשוני כאל כלי יקר ומעודן, בת־קולה של הנשמה, שניתן לנו כחמדה גנוזה מידי הטבע. ובכן, השאלה בתקפה עומדת: מה טעם אין אנו נוהגים יראת־הכבוד בשפה, שהיא כולה חטיבה של פלאים? על שום מה אין אנו מודיעים חיבה והערצה לכל מלה ומלה הנחתכת בפינו? ולא עוד אלא שאיננו מחמיצים שום הזדמנות לדבר בגנותן של המלים ומייחסים להן חלק בכמה ובכמה מפגעינו ומתקלותינו.

שמא אין להקשות על שנאה, היונקת תמיד ממקור סתרים, שאין אנו יכולים לחדור לתוך תעלומותיו. אבל שנאה זו לאוצר הביטוי היקר הגנוז בחובנו והנותן קול בפינו על כרחה אומרת דרשני. וברור, שהיא מסלפת את הגיוננו. אין לך סילוף הגיוני גדול מן ההנחה, למשל, שעושר מלים משמש סימן עניוּת. הכיצד עושר גורם לעוני? והיכן תמצא ששפעו של איזה כוח יהא שמור לרעתו של בעליו? לא שמענו בני אדם מגנים שרירים חזקים, קול זמרה כביר, שליטה אמיצה בקשת או בקשתנית, יופי של תואר ומראה. אבל רבים מותחים מלכתחילה חשד על היכולת הלשונית, כאילו עצם סורה של הלשון רע וכאילו המלים לכשעצמן הן מעין סוג של אבני־רמיה ותחליפים המביאים לידי שחיתות.

אין ממשי מן המלה. שכן בכוחה להגדיר בתמצית נמרצת גדלים, שאין אנו מסוגלים להעמיסם על כתפינו ואין בכוחם של אברינו להקיפם. הר גבוה משתרע למרחקים ולמרומים אינו עשוי להיכנס לתוך תחום ראייתנו, אבל ביכלתנו לצמצמו כולו בתוך המלה האחת הר, המתמתחת עד לאין שעור. הוא הדין תהום. או ש"י עולמות, שאם כי אין אנו מוכשרים לסייר אותם ציוּנם המלולי אמתי מאד. מלה לעולם אינה משקרת, אינה מזייפת. כוח־מה דופק בה תמיד. אפילו אין לה משמע, אלא היא צירוף של הברות בלבד. משהיא נשמעת באזנינו מעלה בלבנו הד־מה. אף מלה שאין בה תוכן, צליל יש בה, זמרת הקול מפכה ממנה. כל מלה יונקת מתוך כמה ספירות בבת־אחת: ספירת הדעת, הרגש, הקול והניגון. ואף מתוך ספירת המסתורין של המספר. הרבה מונחים פחותים ממושגיהם, אבל אין אף מונח עני מתכנו. ובדין המשילו את המלה לקונכיה, שכל אחת אוצרת בחובה בת־קולו של ים גדול.

חלקם של הפייטנים אינו קטן בהוצאת הלעז על המלה. רבי השירה, המקבלים עיקר השפע שלהם מכלי־היוצר של הלשון ובגביעה נחש ינחשו, אף הם, או הם ביותר, רגילים לגלגל בתרעומות על הלשון, שאין היא נתבעת למיצוי רגשותיהם ושאין ביטוייה חופפים את רחשיהם. רבים ממפונקיהן של בנות־השיר נמנו וגמרו: אין גבישי הלשון מכנסים לתוכם את סערת הנפש. שמע מינה: כוכב הלשון אינו אלא שקרן ורמאי וכל הבעה משמעה אכזבה. אכן, פסק־דין קטלני כזה מצד היוצר על החומר שבידו או על כלי־אומנותו, לא די שהגזמה בו, אלא הוא מעיד גם על מדת אנוכיותו היתירה של הפייטן, שאינו חס לגנות את שפת האנוש, על שום שאין היא ממלאה את כל מאוייו תחת להיות אסיר־תודה לה בעד הרב שהיא מעניקה לו. אפילו אמן הלשון אינו שולט במכשיר המילולי עד כדי להתאים מתוך ידיעה ובחירה את המונח אל המושג ההולמו ביותר. את חולשת עצמו הוא נוקם בלשון. אין הוא שליט כל צרכו בכלי שלו והריהו מפיץ שמועה, שהכלי אינו כלי. חוק הטבע, שלא יהא נברא מספק אף חצי תאותו – ומה טעם הלשון נתבעת לספק את מלוא תאותנו? הרבה מן הגרעינים הנזרעים נישאים לרוח; מעינות ונחלים רבים זורמים לבטלה; ואף אחוז גדול ממחשבות לב אנוש אינו עשוי להתלבש בביטוי. אי אפשר להביע הכל – וכי משום כן המעט המובע אינו אמת? לא זו אף זו: במקום שאתה מוצא את עניה של המלה אתה מוצא גם את עשרה. שכן כל מלה מבטאת לא רק את מחשבתה או את המשמע, שאנו מייחדים לה, אלא מחדדת מתוכה גם את כל הכוונות הרבות והשונות שנתייחדו לה על ידי כל אלה שהשתמשו בה בזמן מן הזמנים. הבל פיהם החם של כל הגברים, הנשים והתינוקות, שביטאוה אי פעם, נשתקע בה. ולפיכך הננו טועמים בכל מלה הרבה חיים, רחשי נפשות רבות. ובבטאנו אותה הננו משתמשים גם באלפי בנות־קול שלה.

יש לשער, כי הבחילה במלים באה מתוך כך, שהן ניתנות לנו על נקלה ולגמרי בחנם. על הכל אדם טורח, על לחמו ולבושו, על מעמדו תחת רגליו ועל הגג שעל ראשו, ובעד כל קורטוב הנאה, גשמית או רוחנית, עליו לשלם טבין ותקילין, ורק שפת אמו נופלת לתוך פיו כמעט בהיסח־הדעת. ואין מטבע האדם לכבד מתנות ונדבות. אמנם, אף ידיעת הלשון על בוריה מחייבת יגיעה. אבל, ראשית, אין בקיאות בלשון מצויה אצל הבריות. שנית, אפילו ידיעת לשון אין שמה ידיעה, כל זמן שהיא סבילה ולא פעילה. והרי אצל רוב בני אדם הלשון רדומה בחובם אלא שמליה ממללות מעצמן מפיהם, כאילו מתוך שינה, עטויות בכתנות־השיגרות. פשוט, הלשון נתבעת ונענית להם מתוך חובה ולא דרך חיבה. וכנגד זה הכל סבורים שהם שליטים במכמניה והריהם מתהלכים כבני־בית בתחומיה. ומה תימה שאין הם הוגים לה אפילו אחוז מועט מן ההערצה, הנהוג מצדם לגבי שפת הצלילים, שלא יצאה לשימוש יום־יומי ואיש־אישי. הנגינה אינה הפקר. לפיכך היא מעוררת יחס של דרך־ארץ. ואילו הלשון כל הרוצה מדמה שיכול הוא לקחת בה מן המוכן – ומה יסוד לכבד אותה? אילו כושר הדיבור או הזכות לו ניתנו ליחידי־סגולה בלבד, כגון ליחסני השלטון, למנהיגי הדור או לבעלי מונופולין מלידה, היו יתר הבריות, הבלתי זכאים, מרקדים קדוש בפני הנס הנפלא הזה, השופע מתוך חביון העצמות האנושית והשתוממות הכל למראה הפה המפיק מרגליות היתה שוברת כל גבול. אותה שעה היינו רואים בעליל כיצד כל הפותח את פיו לפרש את המלים מתמוגג ממש מתענוג, על שום שהוא חש את ניב שפתיו בהתגלמותה של נשמתו החיה, וכן השומע בולע את המלים, המטעימות לו טעם מגע בנפש זולתו ממש. וכבר שם אבריפידוס הקדמון בפי אחת מנפשותיו את המימרה: אילו נצטרכו הבריות לקנות מלים לא היו מגבבות מליצות. ובהתאם לדיוננו: אילו נצטרכו הבריות לקנות מלים היו מודיעים להן בלי ספק חשיבות יתירה כדרך שהם חולקים כבוד לכל הדברים העוברים לסוחר.

וטעם נוסף לקלות־הראש ולזלזול הוא ריבויין של המלים. אין מדרך האדם לחבב את המצוי בשפע. מחמת קוצר־דעת הוא דן את השגור כמושגר ואת הזול כזלות. ככל שדבר תדיר כן הצורך בו נראה לנו נדיר וכן הוא נעשה חולין בעינינו. חיבה יתירה נודעת לזהב הנוצץ רק על שום שהוא יקר־המציאות. והלחם בשנות שובע מתגולל באשפתות. המים במקום שפע של מעינות ונחלים נראים כדבר, שכל עיקרו מתנת־חנם. ואילו האויר אינו בא כלל בחשבון. כל המצוי יותר נראה לנו פחות בערכו ובתועלתו. והרי לאמתו של דבר, כל המצוי יותר חיותנו תלויה בו יותר. נמצא שעל הרוב אין אנו מחשיבים את מה שמהווה יסוד בנשמת חיינו. דין אדם להתאכזר אל נפשו ולכל הנתון עמו בקשרים נפשיים אמיצים ואת אשר יאהב יותר משארי־בשרו אותם לא רק יוכיח, אלא גם יבטל, יותר.

מן הדוגמאות המנויות לעיל מתבלט ביותר הדמיון שיש בין יחס האדם לברכת שפתו שבפיו לבין יחסו לברכת נהרותיו ונחליו, שאותם הוא שותה ועל שפתיהם הוא משיב את נפשו העיפה. גינוי המלים ודיפּוי המים דומים זה לזה כשתי טיפות מים ממש. כל הרוצה לבטל ניבים אמורים או כתובים, הריהו ממשילם למים ומעלה עליהם שהם שטף וזרם וגשם עד כדי מבול של מלים. המים, מקור הברכה והתנובה, נהפכו שם דבר לחרפות ולקללות. ואין לך פגיעה קשה בנואם ובמשורר, שהם במחילה מימיים. די לבטא “מים” – וכבר נזרק בכך תואר של גידוף. זלזול בלתי צודק זה לגבי המים יתפרש לפנינו במיוחד משנשוה אותם לכבוד וליקר שהננו חולקים ליין, המזדהה בהשגתנו עם כל מה שיש בו טוב־טעם, חן ושכל טוב, עומק וחריפות לאין שעור. אילו ניתנו לנו המים במשורה היינו בודאי מחכימים להעריכם כל צרכם ולגלות בהם כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן אפילו ביינות המשובחים לעילא ולעילא. צאו וראו כמה פשטן הוא משקה זך וענוותני זה, השופע מתוך בטן האדמה והוא בלבדו מסוגל לרווֹת את צמאונה של הבטן האנושית. כל המשקאות מצמיאים והמים בלבדם שוברים את הצמאון. כל המשקאות מגרים את הגרון ומשכרים את החושים ומבלבלים את השכל והורסים את שיווי־המשקל הנפשי, כללו של דבר, מזעזעים את הגומע אותם עד היסוד וכאילו פורצים לתוך רשותו בשביל לעשות בה שמות. ורק המים מפכים בנחת הן תוך תחומי הטבע הדומים והן תוך תחומיה של הישות האנושית. אין הם מה־יפים, אינם מגרים ואינם מפלפלים; הם קולחים למישרים ואינם מתנקשים בזוך רוחו של בר־נש; אינם מפתים ואינם משסים; הם עוברים דרך הנפש, אבל אינם מעבירים אותה על עצמה. ועם שהם שותתים דרך בשרנו ונקלטים לתוך עצמותינו ומריחים אותנו ממרומי האויר וממעמקי תהומות אינם מקפחים אף קורטוב מיושר רוחנו ומזוך שכלנו. טוב־טעם מהם לגוף ונחת־רוח לנשמה. רישומיהם עמוקים בנו, אף מתמידים, אבל אינם מריחים אותנו כיין בריחם החריף והנודף למרחוק בשביל להעיד בנו בפני רבים, כי ספגנו אותם לתוך קרבינו. והואיל ואינם גורמים לנו סחרחורת־ראש, אלא להיפך, מרחיבים את דעתנו, אנו נוהגים בהם קלות־ראש וחסרון־דעת גמור. שהרי אין אנו מכילים כלל את טיבם ויקר־חנם. אם גם מדדנו תהומות ימים לא ירדנו לתוך טיב מהותם של המים. את חמריהם ויסודותיהם של הנוזלים המשתפכים על כל הר וגיא חקרנו, אבל בסוד נשמתם לא עמדנו.

הוא הדין הלשון, שבילשנוה לאין שעור והערמנו עליה תלי־תלים של חוקים דקדוקיים, אבל מה מעט תיכנו אותה מצד חוקיה ההגיוניים וכמה מעט השגנו בחקר נשמתה החיה. כסבורים היינו תמיד, שיש לנו לשון בשפע שאין לשאתו. ולפיכך התחכמנו להערים עליה, לכנסה לתוך אפיקים צרים של כללים כובלים. פושעת נראתה בעינינו, שיש לשימה בכלא לרצות את עוונה ולקצץ ככל האפשר בנטיעותיה. ומוצא אתה לשונות, שכללי הדקדוק שלהן היוצאים מן הכלל שבהן מרובים על הנתונים לכלל. דומה, ביקשו הבריות להתנקם בלשונותיהן ולעשותן יצורים נלעגים, כפופים מכאן ופרוצים מכאן, שיש בהם מליקויי האסיר והפוחז המופקר כאחד. אין אהבה ללשון. אבל יש שנאה אליה ופחד מפניה. פחד אפילו מפני מיעוטה, קל וחומר מפני ריבויה. פחד ששרשו בכפיון־טובה לגבי המלאך הטוב העומד למשרתנו. וכך דרכו של אדם להוציא לעז על מלאכי־השרת שלו בה במידה שהוא מחניף למחבליו, לגנות את השפע בו בזמן שהוא קושר כתרים לרזון. אף רמח"ל הפייטן וחכם־המסתורין, שהסתכל בעיני ילד בעולם אלהים והטה את אזנו בהקשבה לצקון לחשם של מעינות, והשכיל לתת בשירו “ים ויבשת” ארשת לעוז ים וחמודותיו, באמרו: “תשיב למדבר חרב לא תרמסנה רגל, תשם ואדם אין, תבל באין ים”, קבל בספרו “מסלת ישרים” על האיולת האנושית, המתעלמת מאיתני הטבע בשל ממדיהם הרחבים דוקא. ומופת חותך נתן לכך מעיורון הבריות לגבי הוד מראהו של הים, שמכיון שהוא כח גדול ורחב־ידים אין הבריות רואות אותו בפועל ממש.

ואם טבע אדם לזלזל בשפע שמבחוץ, על אחת כמה בשפע־פנים, המתברך ממקור עצמו. אין העיניים מבחינות ביפה־נוף, העוטר אותנו – ומה תימה שלבנו גס במראה־נוף פלאי, הנשקף לנו מרכסי השפה באון ניביה אשר בחובנו? לא ראינו אדם כורע ומשתחוה ביראת הכבוד בפני קול הפלאים והנצחים, הקורא אליו דרך לשונו מתוך מעמקי עצמותו; ולא שמענו אדם משווע בעוצם התפעלות: מה נאה אילן־הניבים, עץ הדעת זה, הצומח לי בפנימיותי! כל שהוא סדר־עולם ודרך־הטבע שוב אין אנו מרגישים בנסו. או שהנס גדול לכדי כך, ששוב אין הוא נס כל עיקר. האדם חי לו לפי תומו, ער או ישן, מהלך או עומד, מעוסק במלאכות שונות או מתפנק לו בבטלה ובהזיה – ואותה שעה אילן הלשון משגשג בחובו באביב התמיד. רצוני ינער מוחו, יפתח פיו, יטבול קולמסו – ופירות בשלים נושרים מעל אילנו. הכל בא לו מן המוכן. לא חרש ולא זרע והקציר רב. יבול גדול וכולו בחנם. והריהו בא לידי הרהורי היסוס: שמא כל הענין הזה, העולה כל כך בזול, אינו שווה הרבה. לא שמא, אלא ודאי נעשה בעיניו. אדם קטן־אמנה באָשרו של עצמו. הוא מכבד עשירים רק כשהם ועל שום שהם יקרי־מציאות. אבל איני יכול להודות, שכל אחד עשיר מטבע ברייתו ועלול להיות עשיר, אם רק יאמין בכוחות עצמו ויכבד את מה שניתן לו גנוז בו כבנפש כל חי.

אכן, אין בר־נש נוהג כבוד בנסים המתרחשים לו בכל רגע. ואילו הלשון היא אותו נס־תמיד, שבכוחו להעשירנו בלי מצרים ולהעלות כל נברא למעלת יוצר. אבל היצירה היא תפארת. ואין תפארת בלי רגש הכבוד. המכבד את נפשו חייב לכבד גם את המלים היוצאות מפיו. והנוהגים להדגיש את המשברים העוברים על הספרות, שמא ראוי להם לחפּש לעולם את המקור לאכזב היצירה ביחס האכזבה, שבני אדם נוהגים בשפעה החי של הלשון. דור מוקיר את נסיו אי־אפשר שלא יהא יוצר.

א.

לפני זמן מה נזדמן לי לקרוא במאמרו של עתונאי אחד דברי שבח נלהבים לגבורי התישבותנו החדשה, שקדמו להם דברי גנוּי לא פחות נלהבים לכל מי שהוא סופר, משורר או חוקר, שאף הוא זוכה משום מה לרחשי חיבה וכבוד מצד הקהל. שכן, הסביר הכותב, כמה אפסית היא אותה אומנות של כתיבת שיר וספּוּר או חיבוּר מאמר לעומת מעשי־הגבורה־וההקרבה של גבורי “חניתה”, “מעוז” וכיוצא בהם. אין לכחד: נפגעתי מקצת מאותה פיסקה, שהיתה, כמדומה, הרבה יותר חריפה מכפי צורתה זו שמסרתיה כעת על פי מה שנשתמר בזכרוני. עיקר הפגיעה היא כמובן אישית, או מקצועית, אם ניתן לומר כך, שכן סוף סוף כל אדם קרוב אל אומנותו ואינו יכול שלא לכבד את משלח־ידו, אם ברצונו לכבד את עצמו, אבל לא אפריז אם אומר, כי לא רק רגש הכבוד אלא גם חוש ההגיון שבי נעקץ מבחינה אוביקטיבית לגמרי. שהרי מה קישור שכל יש בין הערצתנו את כובשינו החדשים, המחוללים באמת נפלאות לעינינו, להם דומיה תהלה, ובין השפּלת מעלתם של הסופרים, המשוררים והחוקרים, שבמדה שהללו עושים את עבודתם בנאמנות, הרי אף הם זכאים להכרת־תודתו של הצבור? לא נתחוור לי בכלל מה סמיכות־פרשיות מצא בעל המאמר בין מפעל ההתיישבות ובין פעולת הספרות דווקא? כלום אחד ניזון מחורבנה של השניה? או כלום כה צר לב האדם, שאינו יכול לכבד גם את זה וגם את זו?! משל למי שמבקש לרומם את ערכו של הרופא והוא אומר: הרבה מעלות טובות יש לרופא חולים שאינן במהנדס ושאינן ברואה חשבון ושאינן באכר החורש ולא בגנן ולא במדינאי ולא בנהג ולא במלח האניה וכיוצא בהם מבעלי האומנויות האחרות. ואילו העולם זקוק לכל האומנויות למיניהן. יש בכל בעל מלאכה זו צד של שבח, שאינו בבעל מלאכה אחרת. ומה טעם לפתוח את השבח של האחד בגנותו של חברו? אין כאן ההכרח ההגיוני בנסוח המשפט? קיצורו של דבר, ככל שהוספתי לעיין בפסקה האמורה כן נשתרבבו ועלו מתוכה תמיהות על גבי תמיהות, עד שלבסוף תפסתי את הגדולה שבהן, שנעלמה משום מה ממני בתחילה, והיא זו: הרי אותו בעל המאמר, המגנה את אומנות הכתיבה. הוא גופו אוחז באומנות זו ואף הוא סוף סוף לא תרם לטובתו של אותו דבר, שעליו מקריבים עצמם גבורי התישבותנו, אלא מעין דבר שבכתב, המכוּנה מאמר.

ב.

זה הכלל: משאתה תוהה על איזה ענין מוּפרך והופך בו מחמת תהיה מיד מזמן לך המקרה. ענין אחר במעין הראשון ועוד מוקשה ממנו. וכך קראתי לימים רשימה אחת על נושא חג החשמונאים, בה מביע הכותב את סערת התרגשותו לאומץ רוחם של נוטרינו ושומרינו, שאינו פחות במעלתו מגבורתם של המכבים. אלא, קובל בעל־הרשימה, אתם חשמונאי זמננו, לא זכיתם, כגבורינו לפנים, שיתנו את גודל מעלליכם. כי מי הם המשוררים, בני־זמננו המוכשרים לעשות זאת?! כך, או בערך כך, כתוב באותה רשימה, שאף היא, לדעתי, מוזרה מאד. ראשית כל, היא אינה מתאימה לאמת ההיסטורית. הרי הקדמונים ביקשו לגנוז את מגילת החשמונאים. ואין אנחנו יודעים אם משוררי הדור ההוא חבּרוּ שירי הלל לכבודם של החשמונאים. העם היהודי בכללו חגג את נס פח השמן ולא את עוז גבורתם של המעטים שנלחמו כאריות. ואם תמצא לומר, שפּייטני הדור ההוא לא נמנעו מלתת בטוי פיוטי למאורעות זמנם, הרי עובדה היא, כי פרקי השירה ההם לא הגיעו לידינו אם מחמת קוצר־השגתם של בני הדור לשמור לדורות ערכי יצירה כאלה ואם משום שהללו לא היו אמנם, ראויים בשל איכותם הגרועה, להתבצר בתוך אוצר־השירה לזמנים ארוכים, ואם כך – אפשר להוציא מתופעה זו מסקנה, שלא תהיה מסתמא רצויה לבעל הרשימה והיא, ששירה אַקטואַלית, עם כל השירות הנעשה על ידה לצרכי השעה, יתכן שלא תזכה לאריכות ימים, אם כי השעה, שבאה על ידה לידי בטוי, היתה גדולה. ואף מכרעת בחיי האומה. ושירה קצרת ימים מסתמא אינה שירה טובה, זאת אומרת, אינה שירה כל־עיקר. שנית, אם אמנם נכתבו פרקי־שירה נעלים על עלילות החשמונאים הרי הם נכתבו רק מקץ שנות מאות – וכבודם של גבורי הימים ההם לא נגרע חלילה בשל כך. גבורים מחוננים גם כן באורך רוח לחכות לאישור מפעלם. גבורים אינם מעונינים כל עיקר שישירו עליהם, שיפיצו את תהלתם בקהל. גבור אמתי – ורק הגבור האמתי, ראוי להבעת הערצתנו – מבצע את מפעלו הגבורי לשמו, מתוך רוח באנוש, לא על מנת לקבל פרס בשירי תהלה ובאנדרטות כבוד. וכלום אין אנו פוגעים ברום מעלתם של הגבורים על ידי כך שהננו תובעים כביכול את עלבון כבודם והננו דורשים למענם זרי תהלה וטוענים לקפוחם, הרי בכך אנו מעלים על הגבורים, שהם במחילה חלשים. אכן, אף רשימה זו, שהיא קובלנה על קפּוח הגבורים, נראתה לי תמוהה מצדי־צדדיה, עד שנגלתה אלי התמיהה הראשית שבה, שכן מכלל דבריו של הכותב עולה איזו נעימת בטחון מוזרה, שעכשיו, בדורנו, דור קטן זה, אין בכל להקת המשוררים שלנו מי שראוי לתת ניב לעלילת הגבורה והכיבוש של ימינו. ומניין הוא יודע זאת ובבטחון כזה? אם הוא גופו לא חיבר פרק שירה זה מכלל שאינו משורר. אבל כלום לפי שאינו משורר הנהו נביא?

ג.

אין להבין מה טעם מעלים מתים על קרשי הבימה בתיאטרון – כלום אין די מתים בבית העלמין? המהדרים בריאַליזם מחייבים את השחקן לתקוע את החנית בבטנו או להרביץ את הכדור במצחו לעיני קהל הצופים דווקא – כלום קרשי הבמה הם מכון לקליעה אל המטרה וקהל הצופים הם דרדקאים, שנתכנסו להתאמן בעשייתה של אותה יריה אחרונה, הפותרת הכל? אבל מי זה אמר, שכל מה שנעשה על הבמה הכרח הוא שיהיה מובן? כלום כל הדברים בחיים הם מובנים לגמרי? כיוצא בזה קשה לרדת לסוף דעתם של אלה, החוזרים מזמן לזמן על הטענה, שסופרי ישראל ממעטים להשתמש לחזיונותיהם בנושאים טרגיים שחיי עמנו בכל הדורות כל כך משופעים בהם. צאו וראו, קובלים הם, איזה ים זועף של צרות ופורעניות, של טרגדיות אנושיות, מהווים דברי ימי ישראל בכל התקופות – האינקוויזיציה כשהיא לעצמה כמה שווה היא! קחו דליים ושאבו, סופרים, ואילו סופרי ישראל אינם נוטלים ואינם שואבים, מכלל שעצלנים הם, עקשים או מחוסרי כשרון. אבל כלום אין השכל מחייב את ההיפך מכך, כי אלה, שכל חייהם שרשרת של זוועות אינם אוהבים – ובדין! – להעלות את החיים האלה גם על במת הצופים? די לקדרות זו בחיים – ולמה לחזור עליה עוד פעם במשחק?! ענויים, נגישות, בזויים, יריקות, כתמים צהובים, אינקוויזיטור בצלב או בצלב־הקרס במציאות – ומה טעם להעלות את המעשים המכאיבים והמביישים הללו גם על הבמה? כפל ענויים למה?! דווקא אנשים מן העולם הגויי, שלא שמרו בדמיהם את פחד המורשה מפני פעמוני כנסיות, כטבעם של בני ישראל, אלה יכלו לרדת מתוך רוח שקטה לתוך גוב הצרות של העם הנודד הנצחי ולעשות משם מטעמים לחזיונות. אבל מי יהודי, בעל הרגשה יהודית טבעית, יכול לנגוע בחומר האינקוויזיציה למשל מתוך אותה מנוחת הנפש, שבלעדיה אי אפשר לטפל בשום נושא אמנותי?! טבעי הוא שבעל ההרגשה היהודית הגזעית נוטה לנושאים כלליים. באנושי הוא מחפש לו מנוחה מעט וסתרה מפני הגורליות היהודית, שקולה מנסר בו תמיד. מה תימה שהתיאטרון היהודי מתקשה מאד בהעלאת טרגדיה – וכל מה שפּעל בכיוון הטרגי יצא אצלו מעין טרגי־קומי.

ד.

הטוען לטרגדיה ראוי לו שיתן את דעתו על כך, כי כל עיקרה של זו היא התנגשות של שני כוחות או שני עקרונות שוים זה לזה במעלה ובזכות, המתחוללת באיש אחד או בחבר אישים וגורמת לקרע בנפש – וגבור הטרגדיה הוא זה שניתקע על ידי צירופי מסיבות, ששמם הכולל הוא גורלי לתוך תסבוכת נפתוּלים שכאלה והריהו נאפן בתוך גלגל החוזר של הסתירות, ללא יכולת הכרעה, עד שהוא כורע־נופל תחת משא הגורליות. ובכן, הטרגדיה תיתכן רק בזה שהוא נתון בין שני כוחות מושכים הדומים זה לזה הן לצידקות והן לרישעות. בטרגדיה אין אשמים, או יותר נכון, אין בה זכאים מצד זה וחייבים מצד זה, אלא או כולם צדיקים או כולם רשעים. הטרגדיה מסתברת בתוך עדת הזאבים או בתוך עדת הכבשים, כל עדה בתוך עצמה. אבל כבשה בין זאבים אינה עשויה לשמש נושא לחזיון טרגי, שכן הרגשתנו האנושית אינה מניחה שום אפשרות של צידוד בזכותו של הזאב לטרוף את הכבש. על אחת כמה אין אף צל־צידוק לאדם־זאב לטרוף את זולתו. ואם כן אף חיי עמק הבכא של אומה טרופה וסחופה במשך דורי־דורות אינם עלולים לשמש רקע מתאים לחזיון טרגי. לא טרגיקה יש כאן אלא כאב־עולמים ועלבון־עולמים לעם המעונה והמורדף ודראון־עולם ובוז ללא קץ למעניו ולטורפיו. אם יש לך עם שדברי־ימיו אינם מספּקים חומר למשחקים טרגיים הרי זה אותו עם, שהעולם כולו נהפך לו לגרדום ושחייו כולם הם משחק־דמים ארוך. ואילו הטרגדיה כמשחק צומחת אט־אט ובאתכסיה תחת מסוה השאננות, ועל הרוב היא באה במחתרת מתוך תשואות עליזים, או שהיא מופיעה כרעם ביום בהיר; על כל פנים לעולם היא מפתיעה ופורצת דרך מבואות נסתרים. אבל עם נע ונד, מחוסר צל קורה, נטול קרקע, משולל משען כוחות ארציים אדירים, צפוי לגירוש במשך אלפים שנה כמעט מכל מקום שאף מלכתחילה לא נאחז בו אלא דרך ארעי, בחינת פּהלין, עם שבתוך תוכו הוא מזומן כמעט בכל שעה לשבר חדש, שהקטסטרופות משוועות לו מתוך דמיו, שחי תמיד בתוך ים זועף, מה תפיסה יש לו בהפתעה של הטרגיקה? אין לך יהודי בר־דעת, אפילו אם דרך מקרה, או יותר נכון, דרך נס, עלה לגדולה ולפני מלכים התיצב, שלא הרגיש עצמו ואשרו וכל תקפו נצבים על גבי הר געש. עם השוכן תמיד בקרב מזוודותיו הטרגדיה לא תשכּון בקרבו. לא בכדי היתה המלה השגורה ביותר בפי היהודי בכל הזמנים: אורח. הכנסת אורחים, כיבוד אורחים. אף העולם כולו לא היה לו אלא מעין מלון אורחים. הטרגדיה אינה נותנת לשחק עצמה במלון. היא תובעת בית.

ה.

ספק גדול הוא אם הריצה הזו לבית התיאטרון להסתכל שם במחזות עצובים ומרעישים שרשה בנהיה אחרי הטרגדיה. רבים אוהבים לראות צרות ופורעניות על הבמה. כל אחד שמח להיות עצוב קצת, להשתתף מקצת בצערו של אחר, ויהא לפחות אחר זה טפוס מדומה על הבמה. כך ניהנה קהל הצופים למראה טפוס מצחיק, ביש־גדא, שנפל בפח האינטריגה או התאונה והנהו מפרפר על הבמה ועושה העויות מוזרות. הצחוק למעשי מוקינות ונשירת דמעה על מנת חלקו של עלוב במחזה, שניהם שרשם בתשוקה להתיהר על אחרים, לאַשר את העלאת עצמו על זולתו. הלב חושק להתרעש והעינים רוצות לבכות מעט להירטב, שאינן סובלות יובש עצמן לזמן ממושך. אוהבים קינות, אוהבים הספּדים אוהבים מונולוגים קורעי לב ואוהבים גבור מדוכא הפועל על הבמה. בשנים שאחרי המלחמה העולמית היה שוק־הספרים שטוף תאורי־מלחמה, שהחיו שוב בדמיונותיהם של הקוראים את זוועות החזית. וכמה מצביעים, שהיו מראשי העושים בשדות־הקטל, העידו על עצמם, שהדמעות היו ניגרות מעיניהם בשעת קריאה. אכן התיאטרון היה בעיקרו המשך לשדה־הקרב, מעין חזרה כללית למחזות הדמים העתידים לבוא או חזרה בדמיון על מה שהיה. קהל הצופים אוהב את האסון כשהוא צועד על הבמה, שהרי בכך הוא כאילו ישנו, אבל אינו מאיים על שום איש בפועל. נעים לצופה לדעת, כי הנה אסון זה אינו בו, הוא מחוץ לו, רק משחקים אותו, הוא מרעיש את הלב. אבל שום סכנה אינה צפויה ממנו בפועל. אף אם נדון את האדם לכף זכות בכל דבר, אי אפשר להתעלם מצד השחיתות שיש באהבתו לזוועות דמיוניות, הואיל והן מגבירות בו מצד אחד את הרגשת עצמו ומצד שני הן מקנות סיפוק ליצר החבלה המקנן בקרבו. מי שאינו עבריין בפועל רוצה לצאת ידי חובה בהרהורי עבירה, בהרהורי אינוס ורצח, לפטם את היצר הרע במזון דמיוני לפחות. לפיכך להוטים רבים אחרי ספורי בלשות וספרות פלילית, ואישים מכובדים מעידים על עצמם, שהם משקטים את עצביהם, המתוחים מרוב מאמצי פעולה לטובת המדע או המולדת, בקריאה מענגת של ספורי מעשיות אודות רוצחים וגזלנים. בניגוד לדעתו של אריסטו, כי הטרגדיה נועדה לטהר את הלב, הרי ספּורי הזוועות מכוונים לתת אפשרות לכל נכבד ובעל בעמיו להתאכסן לשהות־מה בתוך העולם התחתון, להיטמא בחשאי, לקיים ניבול עצמו בסתר. הספרות, על אחת כמה התיאטרון, שהנהו מטבעו המוני יותר, נתחייבו משום־מה לשמש סרסורים לדבר עבירה אלה. כנגד הספרות הצהובה, הכתבנות להשקצת הנפש, מכוונים המחזות המרעישים על הבמה, שאף הם תכליתם להרגיל את הצופה אל שלטון הפּשע על ידי הצגתו לראווה בתוך המדומה.

ו.

כמה מן הסילוף יש באותה תביעה להפעיל את התיאטרון בהתאם לזוועות הימים ולעשותו ראי למוראות. הנימוק: בטוי! וזו היא טומאה מעוטפה במידת חסידות. אין בטוי אנושי לאימים של ימינו, שמא תעלו על הבמה את שיירות הילדים התועים ביערות? ואף אילו היה בטוי בגדר האפשר, הרי לא כל אפשרי הוגן הוא. וכלום מי פסק כי האמנות חייבת לחזור כקוף על כל מה שמתרחש בתוך קדרות החיים הסובבים אותנו? הרי אתה אומר: מה שם, ביון המצולה, נבלים ורצח והתבהמות כללית, אף כאן בגיא־חזיון כך. מה במציאות בית־המטבחיים, אף על הבמה נמשיך את הסיוט הזה. הרי זה כאילו אתה אומר, כי לא די למלאכי חבלה, שהם הפכו את החיים לתופת, אלא שעלינו למסור לרשותם גם את היכל היצירה. אנו חיים לפי הוראותיהם של החבלנים ולפי הדרכתם עלינו לשחק גם על הבמות ועל פי חלילם עלינו לרקוד ובהתאם לקצב מגפיהם עלינו לשיר ובצבעים הנוטפים ממכחולי הדמים שלהם עלינו לצייר. הכל הכרח שיהיה עכשיו מזווע ומרעיש – ט־ר־ג־י! אבל מה טעם נמסור לשטן המשחית את השליטה גם על היכלי האמנות? מדוע צריך להמשיך את הסיוט מתוך החיים גם אל תוך האמנות?! מדוע צריך להוסיף על המרור שבהווה גם את היגון והאנחה שבעבר?! אין זה כלל הכרח שנלון תמיד בבית־הקברות. אויבינו, ואויבי מין האדם, רוצים להחשיך עלינו את העולם, אבל עלינו להרבות ככל האפשר מאורות, להזכיר לבני אדם בלי הרף אודות מציאותם של שמי התכלת, להעיר ולעורר את התקוה בלבבות. אנו לא נוכל להחיות את מתי העבר, לא נוכל לפייס את כל המעונים בתקופות הדורות, קצרה ידינו לגאול את כל השבוים והמעונים בהווה – ועל זה ידוה לבנו, ולתכלית זו אנו חייבים לגייס את מאמצינו. אבל שירות רע אנו עושים לעצם מפעל העזרה אם אנו רוצים לכבות גם את רגעי האמונה והשמחה, שאינם כלים אצל שום בשר ודם כל הזמן שהנשמה בקרבו. אילו היה בנו די אומץ לב להורות גם בשעת חשכות זו לבריות על שמי התכלת ועל כף התקוה הטובה.

ז.

כבוד ויקר לגבורי עמינו, האורגים יום יום ולילה לילה על עמדות ההגנה פּרק שירה, הנעלה בדברי ימי עמנו. אין הם זקוקים לדברי הלל שלנו. הם המשוררים. מעשיהם שרים אותם, שרים עצמם. ואין שירה טעונה שירה. כל גבור אמתי הנהו גם עניו גמור; קל וחומר שאינו להוט אחרי שבחים. ואף כל הבעת הערצה יאה לה שתיעשה בענוה ובצנעה. ומי זה מיופה־כוח לטעון לגבור, לתבוע עלבונו כביכול?! עלבון־מה? עלבון זה שלא ביטאוהו ולא הציגוהו במחזה?! הרי זו טענה אוילית במחילה. ומידת ישרה של טענה זו שווה למידת חכמתה. כל המשבח בקול או תובע בקול שבח למי שהוא גבור יש לבדוק אחריו אם באמת רוחש הוא בלבו יראת הרוממות בפני המפעל הנועז. כל גבור הוא כמעט תמיד גם טרגי, שכן בודד, ומסתמא גם עזוב, הוא בתוך סביבתו שהנה כה לא־גבורית. וייתכן כי רבים ממשבחי הגבורים מודיעים את חבתם היתירה לאלה לא על שום גבורתם אלא על שום הצד הטרגי שבהם. אתה נמצא למד, כי יש בשבחי הגבורים, הנאמרים בעוצם רגש מפגין, גם משום מתן סיפוק לאותו יצר הטרגדיה – הוא יצר החבלה – המקנן בנו ומסלף אפילו את כוונותיה הטובות.

ספרות ההשכלה צריכה לימוד

לספרות ההשכלה לא שיחקה השעה בדורותינו: אין לה שם טוב לא בעדת המעיינים ולא בקרב קהל הקוראים אף המצומצם ביותר. הסופרים האחרונים מזלזלים בה; המורים שואלים: מה העבודה הזאת לנו? ואין צריך לומר שתלמידי בתי הספר, הנתבעים להיכנס כאושפיזין לסוכתה, רוטנים ומתרעמים ומחפשים תחבולה לפרוץ מעליהם עול של לימוד מיותר זה. האמנם כבר נס ליחה של אותה ספרות וטעמה פג לחלוטין, עד שאין בפיה עוד מה להשמיענו בזמן הזה? או שמא מלכתחילה היתה מיקח טעות. ברכת הכשרון לא פקדה את אהלה, רוח הזמן ההוא לא דברה כלל מתוך גרון יוצריה ושכינת האמת לא נגלתה אפילו לבאי כוחה המובהקים וראשי מדבריה?

ההנחה האחרונה נראית לי מופרכת מעיקרה. אין לשער כלל, שספרות ההשכלה, שפרנסה כמה דורות מישראל, זעזעה את מוסדי החברה היהודית, טבעה את רישומיה העמוקים באורח החיים והמחשבה ואף הוציאה מתוכה אמנים וחוזים כ־רמח“ל, מיכל, ארטר, מאפו, מאנה וחכמי ההגיון כשד”ל, רנ"ק, ביק, מנדל לפין צווייפל, יוסף פרל וכיוצא בהם, משוררים, מספרים והוגי דעות, אם כי במעלה פחותה משל הנקובים כאן בשמותיהם, היתה לגמרי נטולה חסד עליון ונציגיה בזבזו את כוחם לדברים בטלים. אין דבר זה מתקבל על הדעת. שום דור אינו יתום גמור. יכול שהביטול הכולל, שאנו נוהגים בספרות ההשכלה, נובע מתוך שהזחנו את דעתנו ממנה וחדלנו לעיין בה. אנו מבטלים אותה על שום שהתבטלנו מלימודה. הרבה גרמה מסתמא לכך גם היוהרה שבדורנו, הרואה את עצמו שמנו וסלתו של כלל הדורות מישראל לתקופה ולתחיה, כאילו עמו נולדה חכמת ישראל ולו בלבדו נתגלתה שכינת היצירה. משום גאוה זו מצטמצם אפקנו והננו מסתגרים והולכים בתוך דלת האמות של תקופתו.

פשיטא שאין זו מידה להסתגר כלפי העבר ולהיבדל מן החוליות שקדמו לנו בשרשרת הדורות. רשאים אנו לבקר את קודמינו, אבל איננו רשאים להוציאם מן החשבון. אפשר להתנגד להם, ולא חס ושלום לבטלם. דפים שנכתבו בספר האומה אין לעקרם. ששכחת ראשונים היא סכנה לאחרונים. מקרא מפורש הוא בפרשת “וזאת הברכה”: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. היינו, שאינו רואה את אביו ואמו ואינו מכיר את אחיו סופו לבוא על ענשו, שאת בניו לא ידע. הוא לא ידע אותם, לפי שלא יבין לרוחם, ולא יבין לרוחם, לפי שהם יתנכרו לו, כשם שהוא התכחש לקודמיו. ממילא יהיו יוצאי חלציו כספר החתום לפניו. לעולם נפרעת חוליה שלישית מן השניה בעד העלבון שנגרמה לראשונה. על דאטפת אטפוך.

אין לנהוג תשליך בספרות ההשכלה וחלילה להטביעה בים השכחה. היא צריכה קריאה, לא כל שכן שצריכה לימוד בתחום של הוראת פרקי ספרות לתלמידים משתלמים. צריך ללמוד ספרות ההשכלה כדי להכיר מתוכה את מנהגי הבריות וסדרי החברה בימים ההם, את מהלך המחשבות ומערכי הרוח בזמן ההוא, את רגשות האנשים, תקוותיהם ואשליותיהם, אף משוגותיהם וטעויותיהם, כן, את כיסופיהם ואכזבותיהם. אף צריך ללמוד ספרות ההשכלה בשביל שנדע לפחות מפני מה אנו מתנגדים לה. לבערות יש סמני־היכר רבים. המובהק שבהם הוא ההרגל לבטל דברים ללא מושג נכון עליהם. בור ועם הארץ לא רק מבטל דברים החורגים מתחום הבנתו או התענינותו. הוא גם מגלגל את לעגו עליהם. ואנו כבר נקטנו לגבי ספרות ההשכלה אותה זיקה של חוסר־זיקה, המביאתנו לידי צחוק מתוך קלות־ראש. ההתעלמות מנחלת ראשונים קלקולה קשה ביותר בתחום ההוראה והחינוך. כלום מהו חינוך? פיתוח המוח ופתיחת הנפש. אולם זלזול בערכין של ראשונים ללא יסוד, עושה את נפשות החניכים אטומות, סוגר את המוחות וסותם את מקורות הדעת, מחליש את תאבון הדעת ונוטע בדור בא גאוה ריקה, הערכה מופרזת של עצמו. קלקול גורר קלקול. מיעוט הסקרנות כלפי גנזי העבר מחליש את השקידה לפענח את צפונות העתיד.

כשאנו טוענים לבינה בעבר איננו עושים זאת כבעלי־צדקה, המרחמים על דורות ראשונים לבל ידעך נרם ולא תכבה גחלתם ופועל־רוחם לא ילך לאיבוד, אף כי הזכרת־נשמות היא גם כן מידה נכונה ואף מצוה גדולה. אולם ביסוד מחקר ראשונים מונחת דווקא החרדה לאחרונים. אין העבר קול עלה נדף. הוא קול הדם בעורקינו. אין הוא בגדר קליפה הנושרת מעץ החיים. הוא הגרעין הקדום שממנו צומח וגדל העץ מדור לדור לעשות פירות ופרי־פירות. טעמו של הפרי בכל עת הוא טוב רק בכוח־כוחו של השתיל הראשון. אין ההווה מובן לנו אלא לאורו של העבר. כל דור עצמיי יותר ביצירתו במידה שהוא קרוב יותר אל הכוח היוצר הקדום, מקור החיים של האומה. אישים גדולים יוצרי התרבות וכהניה הנאמנים הם נשמות מקובצות מכלל הדורות. לבם פתוח כפתחו של עולם להכיל בתוכו חיים רבים ולהבין לרוח כל דור ודור. משולים הם לקונכיות, שהעם, הים הגדול על כל גליו ומשבריו, הומה מתוכם. בלי שרשים עמוקים בתרבות העבר אי אפשר להוסיף נופך ראוי להתכבד בתרבות הזמן החדש. כשם שמולדת כוללת בתוכה את ההרים והעמקים, המים והיבשה, השמים הפרושים עליה וצבע העננים השטים בשמיה, רוחותיה וגשמיה, מכרות הנחושת והברזל והזהב שבאדמתה ואף ממצאיה העתידים להיגלות בתוך חפירותיה, וכפי שכותבים בשטר המכירה של נכסי דלא ניידי “מכור לך הבית הזה מרום השמים ועד תהום האדמה”, כך עם משמעו לא רק העם החי בזמן הזה, אלא גם דברי ימי העם, כל דברי ימי העם תמול ושלשום ועד לעבר הרחוק, לכל הדורות והזמנים, כל השרשרת ללא שום פחת של חוליה. החסרנו תקופה אחת – פגמנו בספירה. לא חוליה אחת בלבד הפסדנו; נתקפחה השרשרת כולה. משל אחד ואותו למדתי מכלל רמזים של חכם המשלים הגדול בישראל, ר' יעקב קרנץ, הנודע בשם המגיד מדובנה. שדה השותה את מימיו מצנור, המחובר אי שם רחוק למעין, בא על סיפוקו רק אם הצנור שלם מתחילתו ועד סופו. נקרע הצנור באיזה מקום בנקודה כל שהיא, שוב אין מי המעיין מגיעים אל השדה, אלא זורמים ויוצאים בעד הנקב. לכן רק האישים שהיו בני בית בתרבות עמם לכל תקופותיה, זכו להשפעה בת קיים על זמנם ומעבר לזמנם על דורות באים רבים. במידה שחכם מושפע מן העבר, הוא משפיע על העתיד, ובמידה שאנו מבינים את קודמינו הננו קונים לנו את הסגולה להבין גם את עצמנו, הרי שאינו יודע נפשו אינו יודע ולא כלום. לא צדקה אנו עושים לאבותינו על ידי תלמוד העבר, אלא הננו גומלים טובה לעצמנו.

כנגד התביעה לדרישה אל העבר הננו שומעים תשובה זו מפי רבים; אף אנו לעבר, אלא שהננו נאחזים בעבר הקדום דווקא, ערש האומה, מקור כוחה וחזונה לעולמים. מאחר שלא כל התקופות שוות במעלה, ולא עוד אלא מצויות תקופות של דלדול וניוון – וכשדנים בדברי ימי ישראל יש לציין בדין את הגלות כזמן של הסתלקות לשכינת היצירה – לכן נמנינו וגמרנו לפסוח על תקופות נמושות, על מנת לשוב ולהתערות בתור הזהב של אומתנו. המליצים היו אומרים: לחדש כנשר נעורינו. מבחינה זו אפשר להוציא את תקופת ההשכלה, למשל, בדימוס ולומר לה אין לנו עסק בך. אולם בחינה זו מכילה בתוכה חומר שריפה, שעשוי להעלות באש לא תקופת ההשכלה בלבד. ממנה יוצאת שריפה לכל בית ישראל. יכול הרוצה לפסול בכוחה גם את התלמוד, שרבים יפי טעם וקצרי דעה סולדים ממנו. אין צריך לומר, שספרות הרבנות כולה תצא חייבת בדין. יש נתלים בתור הזהב של שירת ספרד ומסתייגים מיהדות אשכנז הדוויה, שתחת שירים עשתה פירוש רש"י וכתבה תוספות, אמרה קינות וחיברה סליחות. חכמת ישראל נמצאת יבשה; תורת היהדות צרת אופק; החסידות זרועה הזיות ואמונות טפלות; הקבלה עולם סגור ומסוגר במנעולי נוטריקון וספירות, שלא כדאי לפתחו. כיוון שניתנה רשות לקצץ בנטיעות היצירה הכלל־יהודית, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות בדברי ימי עמנו, לבחור תקופות לפי טעמו של הבוחר, אנו עושים את כל שדה רוחנו הפקר ואין לנו ברירה אלא להגיע עד הקצה האחרון של שרירות הכפירה, כפי שמעטים מכריזים להלכה ובגלוי, ורבים מהם נוהגים כך למעשה ובסתר, בחוק הרציפות של הדורות, להתייחס על כובשי כנען בלבד ולעמוד בקשרי חיתון רק עם אחאב, איזבל ונביאי הבעל.

אין אנו אדונים לדברי ימי עמנו לבחור מהם תקופות המעלות חן לפנינו ולהוציא מכללם את שאינן נאות בעינינו. גם שאינן נאות לנו, שוכנות בתוכנו, ממריצות את הלך־רוחנו ומכוונות את מעשינו. אם נבוא להימנע מלהעלות בזכרוננו כל מה שבעבר היה חלק מישותנו ובהווה איבד את חנו בעינינו, לא יהיה עוד בינינו אדם השלם, אלא כל אחד יהיה חבור־גרוטאות, פלג אדם, או אדם של פירורים. אין העבר נשורת. ואם הוא נושר, הריהו נושר לתוכנו. העבר הוא הנסתר של ההווה וההווה הוא הנגלה של העבר. מוזר ביותר פסק הדין “נמנינו וגמרנו לפסוח על תקופה זו או פלונית בדברי ימינו, מה גם על העידן הגלותי שבדברי ימינו”. מי מנה ומי גמר? למי ניתנה הרשות למנות ולגמור? דור אחד אינו מיופה כוח למנות ולגמור. דברי ימי העם שייכים לכלל העם “את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”, ככתוב בפרשת “נצבים”. רק כל הדורות יחד, לכשיתקהלו, יכולים למנות בית דין, שחבריו יהיו נמנים וגומרים לעקור פרשיות מספר החיים של עמנו, עם למוד נסיונות ומנוסה בלימודים, עם אשר זה יובלות הוא יושב על ספסל הלימודים לבוא עד חקר נפשו ועדיין לא הגיע עד תכונתו. כל עקירת פרשיה, הנעשית על ידי קבוצה זו או פלונית, היא חבלה בקוממיות רוחנו ובגאון יעודנו.

אין הספרות אלא היסטוריה בתמונות, בהגיגים, בשירים ובחזיונות. דברי הימים מספרים על תנאי החיים ומערכותיהם, והספרות משקפת את החיים עצמם. דברי הימים מתארים את המעשים המקריים, את הדברים אשר נפלו לתוך הקלחת החברתית ופרקי הספרות מעלים מתהומן של הנפשות את ההתרחשויות ההכרחיות את העליות והנפילות, המתחוללות בתוך הטבע האנושי, הנתון לחוקיו הפנימיים. אין טיפת־גשם יורדת מלמעלה, שאינה מעלה כנגדה טיפת־גשם מתוך תהומה של האדמה. תורת דברי הימים היא גשם־נדבות מלמעלה. תורת הספרות היא מי תהום מלמטה. והכיצד נוכל ללמד את דברי ימיהם של דורות ההשכלה בלי תלמוד ספרות ההשכלה? הרי לא יעלה על הדעת לקרוע דפים מספר הימים ולהצהיר עליהם כמחוסלים מעיקרם, כך אין להוציא מכלל חובת הלימוד והקריאה שום כנסת גדולה או קטנה של חכמים וסופרים מן העבר הקרוב או הרחוק. כל אחד מאתנו הוא אוצר בלום של תורת ישראל, חכמת ישראל ודברי ימי ישראל. אנו מלומדים מבלי דעת. אם כך מוטב נהיה מלומדים מדעת. אמנם, צריך לדעת כיצד לפתוח את האוצר הגנוז בלבנו וכיצד לפתח את נפש התלמיד להבין את כלל הנפשות שפעלו בדברי ימי עמו. אין זו שאלה, אם צריך ללמוד את ספרות ההשכלה, השאלה היא כיצד ללמד אותה? מה הם תכסיסי ההסברה המסוגלים לפתוח את השער להיכלה?

יצחק ארטר, אחד מבני העליה שבסופרי ההשכלה, שנתברך בחושים נכונים לבוא בסוד רוח הזמן ההוא, אף חונן בלשון למודים, המתקרבת לרוח השפה, שנתקשטה אז במחלצות המליצה ככלה לחידוש נעוריה, הגדיר באגרתו אל מאיר הלוי לטריס (נדפס במלואים ל“הצופה לבית ישראל”, הוצאת “מחברות לספרות” תש"ה) את תפקידו של ספר אחד, והוא, "לתת לנערי ישראל ספר שעשועים שיוציא רגשות נפשם מחדרי לבם תחת אשר דכאו מלפנים להתחבא במסתרי קרב ולב. שנית, למען ילמדו מתוכו דברי מוסר ודעת ויסירו את ההבלים מקרבם… והשלישית, למען ילמדו בו את שפתנו הקדושה עוד טרם יבואו להגות בדברי תורת ה' ונביאיו. והיה כי יקראו אחרי כן בספרי התורה ובדברי נביאי החזון אשר למדו לשונם וחיכם להבין ספר ושפת קדם, מתק ניבם וצוף אמרותיהם יטעמו ועיניהם תאורנה לחזות בנועם ה' ". אמרי שפר אלו משמשים בפי ארטר מתן טעם כשהוא מעתיק לעברית את רובינזון קרוזה. אנו יכולים להשתאות על הלך רוח תמים זה לעשות את תרגום רובינזון קרוזה מקדמה להבנת תורת ה' ונביאיו, לתלות עליה יעודים רבים כל כך. אבל אי אפשר גם שלא להשתאות על גישה חודרת זו לעצמת היעוד, שהפעימה את אחד מנציגיה המובהקים של ספרות ההשכלה. אין פכים קטנים. שר הרוח מוזג לפעמים את היין המשומר של התקופה לתוך כוסיות קטנות ומטיל על זוטרים משימות כבדות. אף ספר אהבים נחות דרגה, “מסתרי פריס”, מפל הבולבר הפריסאי, שימש שלב בסולם המעלות של ספרותנו החדשה. הרבה ספרים טפלים מבחינת שאר הרוח הטילו סערות גדולות ושידדו מערכות. אין לדעת דרך הרוח אף ברשות החזון הספרותי.

אנו עומדים דרך אגב על קו טיפוסי אחד באפיו של דור ההשכלה והוא, חוסר ההבדלה בין קלות לחמורות. מכאן הוא מעמיס על מכשירים קטנים משימות גדולות ומכאן הוא משתמש במכשירים כבדים להריסת מצודות קטנות ולעקור מן השורש מנהגים קלים הנראים בעיניו טפלים או נקלים, אך הם משמשים בכל זאת מקור חיות לשכבות הרחבות של העם. אנו למדים מאגרתו של לטריס, כמה מסובכות ומעורבות היו הכוונות והשאיפות, שהונחו ביסוד מפעל ההשכלה. לראש לכל גברה הנטיה לעורר את הרגשות מתרדמתם ולקרוא לחושים דרור. ועדיין אין אמור בכך דיבור מפורש וברור. אין זו רבותא לעורר רגשות מן התרדמה. לא מן עיקר כי אם אל. כלפי מה אנו מעוררים אותם? משחררים מן הבערות. חשוב מזה לקראת איזו דעת משחררים אותם. לכן נאמר: שנית, ללמוד דברי מוסר ודעת. ושלישית, להכשיר את הלבבות להבין בספרי התורה ובדברי הנביאים ובשפת קדם לחזות בנועם ה'. הגדרה זו שבפי ארטר שונה לחלוטין מן המושג השיגרתי על תנועת ההשכלה בחינת תנועה שכלתנית לגמרי וחילונית ביותר. תנאי ראשי להבנה נכונה במהותה של ספרות ההשכלה הוא להיגמל מן הראיה השיגרתית, המפשטת את הדברים רב מדי ועושה את התקופה כולה כרקמה אחידה, כאילו כל סופרי ההשכלה וחכמיה קורצו מחומר אחד. האמת היא, שלא היתה תנועת השכלה אחת, אלא כמה וכמה תנועות השכלה, אחת חזיונית, שניה שכלתנית, שלישית חמרנית, רביעית פוקרנית, חמישית דתית, ששית לאומית, שביעית חקרנית־חטטנית, שממנה צמחה חכמת ישראל, וזו נתגלגלה למדע הישראלי של ימינו. מגמות שונות ומנוגדות שמשו בערבוביה בבית היוצר של ההשכלה. סופרים רבים נתפסו לשתים או שלוש רשויות בבת אחת. בתקופה של אילת השחר אין בהירות. יש תסיסה. פועל ערבוב סממנים וכיוונים. כותבי דברי ימיה של ההשכלה העמיקו את עיונם בעיקר בצד התחיה הלשונית של המשכילים, במריבותיהם עם הרבנים והחסידים, חיפשו אצלם רמזי טמיעה או סימני נטיה לתחית ישראל בהווה. הללו הם גופי־תורה במסכת ההשכלה, אבל יש גם גופי־תורה אחרים. הבלטה יתירה של נקודות מסוימות האפילה על התמונה כולה. ועדיין עומדת ספרות ההשכלה ומצפה לפירושה הרב צדדי. מסתבר שבמידה שנעמיק את עיוננו ונרחיבו להקיף את ספרות ההשכלה מצדדיה השונים ולחשוף את ערכיה, שכמה מהם לא הובלטו עדיין כראוי, נוכל להרבות בגזירות שוות בינה לבין מערכי חיינו וסוגיות ספרותנו בהווה. ככל שיתרבו עניניה של ספרות ההשכלה, כן תגדל ההתעניינות בה, יפוג השעמום הפוגע בלומדיה – כל שעמום מקורו בגישה שטחית לדברים – ותזרום חיות חדשה לתוך המשא ומתן בהלכותיה וביצירותיה. ככל שתרבה הדעת כן תגדל חדוות הלימוד.

חזיון הקדומים בספרות ההשכלה

רחבה ספרות ההשכלה ורבים נושאיה, אולם לשם העמקת העיון בה, צריך לקצר את סוגיותיה ולהעמידה לעת עתה על עיקרי עניניה. חכמת ישראל, למשל, היא מדור בתוך ההשכלה. ענין החיקוי וההשפעות אצל סופרי ההשכלה הוא סדרה לעצמה. דרכי שימוש הלשון שלהם היא בקעה מיוחדת. זיקותיהם של סופרי ההשכלה אל התנועה הלאומית ואל ניצניה של חיבת ציון ניתנות לבירור נפרד. פרשת התיקונים בדת הוא מדרש בפני עצמו. ואילו כותבי דברי ימיה של ספרות ההשכלה, שערבבו את כל הפרשיות, לא נפנו להידרש כראוי אל הכוחות החיוניים בגיא החזיון ולפי מה שמשתקפים בה המידות והמושגים של בני הזמן ההוא, שפעלו בבניית ריקמתה של ספרות זו, טביעת צורתה והרצאת תכניה. תלמוד ספרות ההשכלה בימינו מחייב צמצום היריעה. אנו דנים בספרות זו לפי גילוייה לפי עומק השגתם בנקודה היהודית, המשתלבת לתוך מושגי הכבוד האנושי. אציין בקיצור נמרץ את המבוקש הרצוי בספרות ההשכלה לפי עניות דעתי בהבדל מן המבוקש המצוי אצל חוקרי ההשכלה עד עכשיו. הם באו ללמוד את סופרי ההשכלה לשמם, ואני סבור, שדרך הלימוד הנאותה ביותר הוא ללמוד את עצמנו מתוך עיון בסופרים ההם ומתוך הסתכלות בנפשות הפועלות בחיבוריהם. אנו חוקרים יפה את העבר רק כשהננו נדרשים אליו לשם חיבור דרוש על עצמנו.

מבחינה זו יש טעם להתחיל כל דיון בספרות ההשכלה מן העיון בחזיון הקדומים, המשמש גלגל מניע, ואולי הגלגל הראשי, במולדה של תנועת ההשכלה ובכוח הפועל והיוצר שלה. אף הרוחות המנשבות בעולם חוץ גרמו להתעוררות ההשכלה בישראל. המהפכה הצרפתית, האנציקלופדיסטים במאה הי“ח, הרדר, גיתה, ובמיוחד שילר, הרומנטיקה באשכנז, לחשו על אזני המשכילים בישראל: התעוררו, עורו, אורו. כן, הדפיקה באה מן החוץ, אבל היניקה היתה מבפנים, ממעינו הקדום של ישראל, מן התנ”ך, מחזיונות הנביאים, מגבורי ישראל הקדמונים. אמנם, המשורר נפתלי הירץ ווייזל בשירי תפארת, המשמשים, לפי דברי החוקרים, ראש גשר לספרות ישראל החדשה, מתאר את משה רבינו כאחד משלומי אמוני ההשכלה החדשה, הבא אל בית יתרו להמתיק שיח נעים עם בנותיו המשכילות. הן, העלמות הרכות, מביעות באזניו אמרי נועם והוא משיב לן מענה רך בתשואות חן חן. ואגב כך מגלגלים המשוחחים את רחמיהם על רועי מדין הבוערים בעם, הריקים מדעת. אף פרעה נראה בעיני המשורר מעין משכיל, אלא חכם להרע, שההשכלה שלו אינה בת השמים אלא בת השטן. בכל זאת עיקרה של ההשראה בא אצלו מספר התנ“ך. הזמורה היא של זר, אבל אדמת־מטעה היא של האבות. האמום לקוח משל אחרים, אך הנעל עשויה לפי מידת הרגל היהודית. האזנים קשובות אל הקולות הבאים מחוץ לתחום, אך העינים נשואות אל דביר החלומות של ישראל הקדמון. רק מעט מן הזמירות הן נכריות, אבל רוב הזמירות הן שלנו והצפרים האומרות אותן הן משלנו. ההשכלה עגנה בספר התנ”ך, במליצה וגם בתוכן, ובאה לספר מעשי ימי קדם. משום כך בלבד ראויה היא להיקרא בשם ספרות ישראל מקורית, שלא נתכוונה כלל לדברי ספרות, אלא לתורת חיים. נוהג שבישראל הוא מאז ומקדם, לבלי לכתוב פרקי שעשועים. ישראל גזר על ספרות של בידור ולא גרס פסלים ומסכות, אלא תיאור אנשי־מופת וגופי־חיים. ההשכלה במרבית חיבוריה היתה טבועה בחותם של כובד ראש וכוונת התיקון. במרוצת הימים נגרפה ההשכלה בזרם של נצחנות ואף נתפסה לליצנות ויצאה לתקן דברים שלא היו זקוקים כלל לתיקון, אף באה לקצץ נטיעות נאות ולעקור פרודות בריאות. אולם התיקון הנכון הונח ביסודה שלה והיא נתעוררה מלכתחילה לפעולתה מתוך הכוונות הטובות להרים את קרן ישראל ולהשיב לתרבות עמנו את כבודה הראשון. נסתכלה במעשי אבות האומה ובקשה לעשותם דוגמה לבני זמנה. הטיפה לגבורה, לטוהר החיים, למעשים טובים, לחיים כשרים בחיק הטבע. ביקשה ליצור אור ולא חושך. מורדי אור היו שנואי נפשה. רמאים וצבועים, בוגדים וחנפים, נתפרסמו על ידה לשמצה. חיי התום והשלווה של הרועים ועובדי האדמה הורמו על נס. רבים מסופרי ההשכלה נשאו את עיניהם אל ההרים, כפי ששר שלום ב“מגדל עוז” של רמח“ל: הו הררי עולם, נעימי שבת… מה יקרו לי אלה חופות אשריכם משיבות נפש… רועה עדריו נער, מה טוב מנת חלקו ומה נעמה… דל הוא ואך שמח… מזמור שיר להרים ולרועים, החוזר ונשנה אצל רמח”ל, ווייזל, שלום הכהן ואחרים מסופרי ההשכלה, יונק ממה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל, הקשורים בחיי האבות הקדמונים, מאגדות הרועים הנפוצות בספרות ישראל הקדומה ומ“אשא עיני אל ההרים” שבספר התהלים.

המורה הנבון, הנוהג את עדרי צאן תלמידיו על דפיהם של ספרי ההשכלה. חייב לעקור מן הלב את הסברה המוטעית, כאילו ספרות ההשכלה והמליצה הן היינו הך, וכאילו סופרי ההשכלה השקיעו באמת את מעיניהם בכתיבת המליצה דווקא. הם כתבו בלשון מקראית טהורה, שהיא ממילא ארכאית, לא מתוך רדיפה אחרי המליצה, אלא מתוך חתירה להתערות באורח החיים והמחשבה של ימי הקדם, הנודעים לנו בלבושם התנ“כי בלבד. אילו מצאו מקורות קדומים של תיאורי חיי הטבע בשפת התלמוד, המשנה, למשל, היו רבים בוודאי בוחרים להם דפוסי־לשון מאוחרים יותר. אלא שחזיונות הטבע בשגבם ניתנו בספרות ישראל הקדומה במחלצות מקראיות. מהלכם אל מקור ישראל ואל טבע ישראל הקדום נעשה ממילא דרך התנ”ך ושפתו. ולפי שהתפתחותה של לשון התנ“ך נפסקה וסופרי ההשכלה היו מושפעים ממושגי הזמן החדש, יצאה ממילא שפתם התנ”כית מסורבלת ומעומעמת, מעין כלאים שבנשמה. אולם מליצים מלכתחילה לא היו המובחרים שבהם. מובחרים מרובים אין בשום דור. דרך כלל צריך להיזהר מאד בהטחת אשמת המליצה על איזה דור שהוא. מה שהיה לשון הנשמה של דור אחד נחשב בעיני הדור הבא אחריו כמליצה. בעל החזיונות הוא מליץ לפי מושגיו של איש המעשה. דפוסי־לשון משומשים, סחוטים, נופלים ממילא לסל המליצות, ואף על פי כן הכל מוסיפים לגלגל בהם. מה יותר נמלץ מן העגה העממית או הלועזית, העוברת מפה לפה, ואף בנעימה של יוהרה? המשכילים לא היו מליצים או שכולנו הננו רודפי מליצות. המשכילים בקשו בלב ובנפש לטבול במקוה הקדומים של שפת הנביאים והחוזים, כדי להעלות מתוכם את רוח השיר ולהידבק בזכותה למידות הגבורה, שהיו מפעמות את ישראל הקדום. הלא כה יעיד על עצמו ווייזל: “לא עשינו שירי כבוד אלה בעבור נועם השיר וצחות המליצה להתפאר בהם בקהל קוראיהם, אבל עשיתים לכבוד ה' ולכבוד תורתו לקרב את הבריות לתורה בנעימת השיר המגיד להם בקול נעים עומק פירושי המקראות שבתורה”. נפתלי הירץ ווייזל תנא ושייר. לא רק לקרב את הבריות לתורה נתכוונו הוא ורבים מחבריו, אלא לקרב את הבריות לחיים שאין בהם בושה וכלימה, לא בטלה, לא עבדות, כי אם חירות וזקיפת־קומה וגבורה קדומה, לחיים של חזון.

תמה אני שלא הטעימו כראוי את ההטפה לגבורה ולקוממיות, שהפעימה את מרבית סופרי ההשכלה, אף לא את הכוסף הדתי להתחבר על ידי שפת הקודש עם מקור הקדושה הנאצל, שאורו היה זרוע בנפשות הטובים שבמשכילים. למה עושים את ההשכלה כורך עם הכפירה, ולא גם עם התחדשות האמונה הצרופה ועם השבת הלבבות למעונה אלהי קדם? מבחינה זו בוודאי עומדת ספרות ההשכלה ומצפה להסברה חדשה לשם גילוי המאור האמוניי שבה.

טוען אני, שבגילוי שכינתם של הקדומים הישראליים, קדם דור המשכילים לדור חיבת ציון והתנועה הלאומית. המשכילים היו חובבי ציון בכוח, לאומיים בחסד השפה. הם הראשונים נאחזו בחבל הכסף של תור הזהב הקדום. אף על פי כן נשתבשו חיש־מהר דרכי השכלה ותש כוחן של רוב הכוונות הטובות, שהפעימו את טובי נציגיה. חבל הכסף, המאוחז במורשה הקדומה, נתרופף והלך אף בדור ראשון, ורב יותר בדור שני ושלישי, נשתלחה המארה במעשי־ידיה. ענבים רבים נעשו באושים. בקשה ההשכלה לרומם את קרן ישראל ולהקים את סוכת דוד הנופלת, להקיץ חושים נרדמים ולעורר את הרגשות הטבעיים, ללבות את שלהבת המורשה הקדומה, אבל פעלה כמעט בהיפך מכך: זרעה בלב שוחריה רגשי התבטלות בפני הגויים, הרואים חיים בעולמם ובידם הכוח והשלטון; הגבירה את הנחיתות היהודית ומבלי משים השיאה את הגדלים על ברכיה לחפש להם חיים קלים ולברוח מאנית ישראל הטובעת; הציתה אש זרה במושבות היהודים. טיפחה את היצר הרע של חיים ויהי מה, חיים על חשבון היושר והכבוד, חיים ללא חשבון הנפש וללא רומנטיקה כביכול. מטרתה נמצאה מנוגדת למגמתה ונקודת־ משיכתה מרוחקה רב מדי מנקודת מוצאה. זימנה יהודים של תכלת, שוחרי דעת ונימוסים יפים, זקופי־קומה ומצאה יהודים שחורים, שלא יכלו כלל לומר על עצמם שחורים אנו ונאוים, כי לא היה להם בעולמם אלא בקשת הנאה לעצמם. ויותר ממה שניהנו מעצמם ניהנו מן הכפתורים הנוצצים של בגדי השרד שלהם, שהכניסו אותם למחיצה אחת עם הגויים המאושרים נושאי־קנאתם. שזפתם שמש ההשכלה והשחירה את נשמותיהם תחת ללבן את הגיונם ולעדן את רגשותיהם. במשך דור אחד כמעט נהפכה הקערה על פיה. לא היה צורך לחכות אפילו לדור שלישי, כדי לראות את הרקב שבהשכלה. הבנים כבר הלכו למקום, אשר משם לא ישובו עוד, כפי שמקונן י.ל. גורדון בשירו. וקדם לו יצחק ארטר, שעמד ליד ערש ההשכלה, בתלונתו, כי “הנאור לא יחם לבבו בצרות נפש עמו ובראותו את אבדן מולדתו ובית אבותיו לא יתנדב להיות בתומכי נפשו ולהרים את קרן ישראל מערמות העפר”.

האכזבה לא נתמהמהה לבוא. השאלה “למי אני עמל” הובעה במפורש בדור שלישי להשכלה, אבל במרומז היא מציצה אף מבין השטין של מבשריה הראשונים. אף ירח הדבש שלה היה זרוע עוקצין. כשלון אחריתה היה צפון, כנראה, במעשי־בראשית ויקוד זריחתה היה שקוי אור הנערב. ענין זה בוודאי טעון לימוד. מפני מה יצאו לתרבות רעה הכוונות הטובות לחנך את העם על ברכי ההשכלה והדעת ולגדלו לחיים ישרים ומתוקנים? אמנם, אין זה מן הדין לזקוף בנפרז את כל הכשלונות על חשבון תנועת ההשכלה בלבד. הזמנים החדשים הוציאו מנרתיקיהם רוחות וסופות חזקות יותר מן ההטפה של המשכילים בספריהם לזעזע המוני עמים ולהשפיע על ארחות חייהם, לקרקר מוסדות ישנים ולהעתיק את ההווי מן הפסים המסורתיים. אף על פי כן בתנאים של הזמנים האטיים ההם היה חלקה של ההטפה בעל פה ובכתב ושל ההדרכה ההשכלתיית רב מאד בפריצת הגדרים הנושנות ובשינוי הערכין. ההשכלה פעלה גם בעולמם של העמים האחרים במקביל לרוח הזמן בשני האופנים. פעמים היה רוח הזמן קוטל את יצירי המסורת המקודשים ודוברי ההשכלה הביאו אותם לקבורה, ופעמים היו ראשי מדבריה של ההשכלה הקטלנים ורוח הזמן היה הקברן. מכל מקום שותפות היתה. ואף אם נקטין את חלקה של ההשכלה בשותפות זו לשידוד המערכות בחיים היהודים, שהיו תלויים הרבה מן הרוחות המנשבות בעולם הגויי, אין כל יסוד להניח, שזה היה חלק מבוטל.

תנועת ההשכלה היהודית, היתה מתחילתה שיבה לחיק היהדות הקדומה, חזרה אל מקור ישראל, שלא כדרכה אצל העמים האחרים, שתמכה את יתדותיה בדפוסים קדומים זרים. אף על פי כן לא עלתה החזרה יפה, ולא עוד אלא שקלקלה יותר ממה שתיקנה. ענין זה טעון עיון מיוחד. כשאנו לומדים את העבר, כדי ללמוד ממנו, הננו צריכים לחקור היטב גם את כשלונותיו, לא רק ההישגים, אף הכשלונות מחכימים. מוצאים אנו הצלחות מקריות, אבל אין מפלות מקריות. לכל מפלה יש טעם ונימוק.

המעיין ימצא את הסיבה הקרובה לכשלון־מפעלה של תנועת ההשכלה דווקא בנקודת הכוח שלה, בחשקה העז להתערות בקדמות ההויה הישראלית ולפסוח על הרבה מסורות קרובות. התנ“ך הוא נחל איתן ומימיו חריפים מדי בשביל נפשות חלושות. צריך דור להיות רב־כוח, כדי שיוכשר לטבול בו בכל הרמ”ח והשס"ה. אולי אין עוד בדורות האחרונים דור ראוי לכך. על התורה נאמר – זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות. הקדומים הבוערים של ישראל שרפניים הם. אי אפשר לגשת אליהם מקרוב ובמישרים, בלי כל הפירושים והתוספות, שנתחברו על ידי הדורות האחרונים. יש שרשרת של התפתחות ואין לנתקה. אין עושים קפיצת הדרך בזמן ואין מוחקים תקופות הביניים. המשכילים טעו בנקודה זו, כדרך שרבים בזמננו חוזרים וטועים, מבלי ללמוד משגיאות הקודמים לנו.

סיבה שניה, וזו משתקפת הרבה בספרות ההשכלה, הוא חסרון הבהירות בהגיון וברגשות, שנתלווה ליוצרי ההשכלה. הבהירות היא חסד עליון, שרק דורות מעטים ומעטים בדורות זוכים לה. חכמי ההשכלה, אף על פי ששחרו אור, הגו ופעלו בסנוורים. לא ראו נכונה, לכן לא שפטו נכוחה. זה היה דור, שרצה את ידיעתו, ולא ידע בבירור את רצונו. הוא היה מתקדם לאחור ומפגר קדימה.

דור דעה, שכוחו לא היה גדול בהבדלה בין עיקר לטפל, מגמות שונות ואף מנוגדות שימשו אצלו בערבוביה. בכנפי דמיונו המריא אל ערפלי הקדומים, אבל רגליו לא עמדו בטוחות על קרקע ההווה. נהה אחרי מאור רחוק ולא ראה מאורות קרובים. אהב את ישראל המפשט ולא את היהודי בבשר ודם. דרש אל הצפונות ב“אהבת ציון” הזכה כבדולח ועגב על “מסתרי פריז” הנאלחים. הגה בחזיונות נביאינו והתרפק על שגיונות הגויים. חמל על ילדי ישראל והשתעשע בילדי הנכרים. דרש קוממיות וקיים התבטלות בפני הזר. עמד לפני ולפנים באהלי יעקב והציץ תמיד מן החרכים ליפיפיתו של יפת. היה מתבולל מבלי דעת ואכול חיקוי על כרחו. את דוגמאותיו וקני־מידותיו נטל מן החוץ. כל אחד מסופרי ההשכלה חיקה אחד מסופרי המופת, ועל הרוב מסופרי־הלא־מופת, של הגויים. עשה לפעמים כמתכונת שילר, ורב יותר כתב על פי דיומא, אייגן סו וכיוצא בהם. כל היצירה היתה גזורה ואף עשויה על פי. לא זו בלבד שחיקוּ דפוסים זרים חיקו זה את זה. רבים, ווייזל בתוכם, עשו כרמח"ל. לאחר כך עשו רבים כווייזל או כהולכים בעקבותיו. לא צעדו, כי אם נגררו, הלכו בעקבות.

בולמוס החיקוי בוודאי אומר דרשני. כל חיקוי הוא עונש בעד הניתוק מן החיים המציאותיים. החיים, בין התנאיים, בין הנפשיים, אינם חוזרים על עצמם. לכן אין כזית חיים בלי חידוש. אבל הפועל או היוצר לפי דגמים מוכנים, שכינת ההתחדשות מסתלקת מעליו וממילא הוא נעשה חוזר או שוליה. המשכילים הטיפו להתעוררות החושים, אבל רק מעטים מהם היו בוטחים בחושם החיוני לשאוב מתוך המציאות החיצונית או הפנימית. לפיכך לא הסתכלו באספקלריה בהירה וכל משנתם לא היתה ברורה להם. נתערבבו אצלם הפרשיות. היו תוססים וקפואים כאחד; שמרנים, ואף משומרים, בצורה, וחפזיים בתוכן; עצורים ברגשות וחפשים במחשבה או להיפך מכאן בעלי חלומות ומכאן אנשי שלטון השכל, מצויים אצל השתפכות הנפש ומנעימים זמירות לירח יקר הולך. אך הכו את עמם בשבט־מוסרם על שהוא נתפס להזיות ורואה חלומות. אותה לבנה עצמה, שהם קשרו לה כווני חן, נמצאה נחותה בעיניהם, שיהודים יראי שמים מקדשים אותה. אהבו את היהודי החי ושנאו את מנהגיו ואורח חייו. נמצא שהביעו את אהבתם בלעגם הרב על קדשי העם. ספק אם הם ידעו כראוי את רצונם, מכל מקום לא ידעו את נפשם ואת עצמם לא הכירו. בתוך תוכם האמינו בהרבה דברים, שבהכרתם האמינו שאינם מאמינים בהם. כנגד זה לא האמינו בהרבה דברים, שהאמינו להאמין בהם.

אין בכך משום פליאה. שום דור אינו מכיר את עצמו כראוי, כשם שאין הפרט יכול לירד לסוף דעתו של עצמו. אולם המשכילים הפליאו על אחת שבע בקרע שנתהווה בין השקפת־עולמם לבין שורש־מהותם. נשתבשה התחבורה בין מוחם לנפשם ובין מגמותיהם לפעולותיהם. הם הרסו לשם בנין והרבה יותר מכפי שדרוש היה לתכלית הבנין. כיוון שפעלו כסהרורים וגיששו כעיוורים, קרעו יחד עם הקליפות גם חתיכות בשר מן החי, פגעו ברקמה החיה של המסורת, עקרו פרודות יקרות וקצצו בנטיעות נאות. לעתים היו חכמים מבלי דעת ונבונים כבלי השכל. בקשו להקים סוכת דוד הנופלת והכשירו את הקרקע לטמיעה. היו מתקנים מרצון ומהרסים בשוגג העולה זדון.

נבטי האכזבה כבר בצבצו בגרעיניה הראשונים של ההשכלה. הסתירות נקרו את עיני הנבונים שבמשכילים. הם אמרו יהי אור ההשכלה ולא יכלו לאמור כי טוב. המהומה שנכנסה על ידיהם נשאה בחובה יותר תוהו מתיקון. הואיל ומלכתחילה לא היה עולמם הפנימי מגובש וקרקע עולם לא היה מוצק תחת רגליהם, נתערערו עוד יותר בתוך תוכם, כשנראו להם גילוייו הראשונים של כשלונם לראות ברכה בעמלם הן בחיים והן ביצירה. הכשלון הוא לעולם סיבה לכשלון נוסף. מלכתחילה לא היו אמיצים בבטחונם בעצמם ובעדנה החדשה, שהם בשרו ליהודים הנחותים על ידי החייאת עולם התנ“ך או על ידי המשכה על החיים היהודיים מאורות התרבות של הגויים. את ההשכלה שאבו ממקורות חוץ. כל בארות ישראל, להוציא התנ”ך, נראות היו כאילו נסתתמו משכבר ואין עוד להוציא מים חיים מן הסלעים האלו ומאותן העצמות היבשות של ההלכה, הרבנות, הקבלה וספרי המוסר, ואין צריך לומר מן החסידות, אשר זה לא כבר זרחה שמשה, ולא להם זרחה, כי בעיניהם נראתה כסמל הבערות והחשכות. הם שמו להם את התנ“ך כמצע להשתער עליו. אולם יותר מדי היו מעורערים בתוך התוך של נפשם להתגדר בתנ”ך כבאמבטיה של שמש לרפואה. התנ“ך שיקוי חריף לנפשות חזקות בלבד. טוב התנ”ך כבסיס לחיים של המשך. אין הוא עשוי לבוא במקום החיים בהווה. צינור ההשקאה צריך להיות מחובר לשני הקצוות, הקצה הקדום והקצה שבהווה, ובתנאי שלא יהיה ניתוק של איזו חוליה אמצעית. יצירה של דור עולה יפה, כשהיא שואבת משני מקורות המשלימים זה את זה: ממקור אמונת אבות וממקור בטחון בדורות שבאו אחריהם, היינו, גם בדורנו, במקור הברוך של עצמנו בהווה. למשכילים לא היה מקור השקאה מן ההווה. לכן גם המקור הקדום נעשה אכזב. העצמאיות ביצירה יונקת מתוך רגש הכבוד. הנותן כבוד לנפשו סולד מן המוכן ומן ההקפה, וחותר תמיד לקו משלו. ההדגשה על החתירה. לעולם קודמת היגיעה להשראה. רוח הקודש היא בחלקה תשלום־שכר בעד עבודת הקודש. בבית־מדרשם של המשכילים לא היתה השכינה מצויה, מאחר שמלכתחילה לא טרחו ליצור בריות חדשות, השאובות מתוך ההסתכלות בחיים, אלא העתיקו לעברית נפשות שנעשו ע"י אחרים. בדבר שטרחו עליו באמת וברצון, והוא התקנת כלי הלשון, ראו ברכה ואף הנחילו לנו אוצר לשוני יקר, שלא סיגלנוהו לעצמנו כראוי. פלא הוא, שאף על פי כן הניחה לנו ספרות ההשכלה כמה יצירות חשובות שיש להן ערך קיים עד היום והן תובעות מאתנו עיון־לימוד בהן, ולא רק לשם הכרת העבר, אלא בעיקר לשם דעת ההווה והבנת עצמנו והפקת מוסר השכל מהן להמשך יצירתנו. ראוי לנו להתחקות על הפלא הזה.

בדקתי ומצאתי, שיש שבר בספרות ההשכלה ומצויים בה גופי־תורה וגופי־חיים להועיל לנו. יכולים וחייבים אנו לפקוח את הגל מעל אוצר ערכיה, להראות לעצמנו ולתלמידינו את הברכה הרבה האצורה בספרות זו להעמקת תודעתנו היהודית והאנושית כאחת. אמנם, פקיחה זו אינה מלאכה קלה. אבל יש בפקיחה קורטוב מפיקוח נפש. דרושה, כמובן, גישה נכונה והרצאה ברורה. הכל עולה ויורד לפי הגישה. אפילו תפוחי זהב נאות יותר במשכיות כסף. מנסה אני את כוחי בפרקים הבאים לומר גם לבאר ההשכלה: עלי באר והקרי אלינו את הטוב והיפה שבך. את הטוב נקבל ואת הזיבורית נזרה הלאה. קחו לידכם נפה. כל תקופה משביחה על ידי הנפה.

אוצר הערכים של ספרות ההשכלה

כלל גדול בהוראת ספרות, כבהוראת כל מקצוע רוחני, הוא להימנע ככל האפשר מן ההכללות ומעשיית ערב רב בהרצאת עניניה ובהסברת אישיה. אף ספרות בת תקופה מסויימת אינה ניתנת כולה מרועה אחד ואינה עשוייה מעור אחד. לכן אי אפשר לעשות עירוב תבשילין של תכניה ולמדוד את כל יוצריה באמת־מידה אחת.

אין ספרות השכלה אחת, אלא יש כמה סוגים של ספרות זו. אין שניים מסופריה כותבים בסגנון אחד או צועדים בכיוון אחד. אישים רבים, השונים זה מזה בדעותיהם, במגמותיהם ובטעמיהם ובכיסופיהם, פעלו בתחומיה, הללו חזיינים והללו שכלתנים, הללו חכמים לאחור והללו צופי עתידות, מהם אנשי נחת ובעלי נועם שיח ומהם סעורי־מזג, מהפכנים ומנתצי אלילים. אף היו מטיפים שלא מדעת בדגש חזק או בשפה רפה להתבוללות ולאומיים מדעת, וכנגדם מתנגדים במחשבה תחילה ללאומיות מוכרזת שפעלו בעצם יצירתם להדלקת לפיד התחיה הלאומית. פמליה כה מגוונת ואנו מטיחים על הרוב את כל אנשיה במחי, היינו, בדחי אחד, עורמים אותם לערימה, מציבים עליהם ציון משותף, פוטרים אותם באזכרה אחת. מיעוט ההבחנה האישית פוגמת בכל הבחינה ומקלקלת את הגישה.

ההכללה היא מקור הטשטוש והעילה להאפלה. דמות, קל וחומר המהות, מתבהרת רק בייחודה. לא כל שכן כשבאים לדון בפרטים, שאינם עצמים דוממים או כוחות מפשטים, כי אם אנשים חיים ויוצרים. משום מה מדברים על כל סופרי ההשכלה לא לאחדים, כי אם בסיטונות, מכניסים אותם לתוך מיטת סתם של דור או תקופה, מדביקים להם תו הכולל ואינם טורחים הרבה לגלות את קו היחוד שבכל אחד. מה תימה שלא הצליחו לחשוף כראוי את האור הגנוז שבפעולתם וביצירתם. באין רואים אור הגנוז אין באים להבנת הערכים הברורים והגלויים. הערכים שרויים בתוך האור השופע מן האישיות. האור קורן מן הקול של היחיד. הדור והתקופה משמשים רק בבת קול.

אין ספרות ההשכלה מדור מיוחד בספרות ישראל, אלא ביתן בתוך בית המשכית של רוחנו. לכאורה הציצו סופרי ההשכלה לתוך פרדס הגויים ורבים מהם אף נפגעו בעצמיותם היהודית וחיקו הרבה לזרים, אבל לא תהא מן ההגזמה אם נאמר, שאפילו המוטמעים שבהם, שנהו מתוך קנאה אחרי ילדי הנכרים, היו בתוך התוך של נפשם מעורים בתוך מסורת עמם, הוי־חייו והלך רוחו הרבה יותר מן הנשבעים בזמננו בפיהם לדגל לאומיותנו ותוכם נחר מכל השגה יהודית מקורית, אף נעורים וריקים הם מריח תורה. כמה מן המשכילים ההם הציגו צלם הגוי בהיכל ישראל, ואילו רבים מן המתמשכלים ומתקדמים בימינו מעמידים, כביכול, צלם יהודי, שהוא שלד דק, בהיכל הגוי. סופרי ההשכלה היו קודם כל יהודים בלב ובהלך־הרוח, צמודים לנקודה מורשה. הואיל והיו יהודים שלמים ברוחם אם כי לא תמיד במחשבתם, היו ממילא גם אנשים שלמים יותר. דוקו ותמצאו, שרוב מנין שבהם הם גם רוב בנין. הם לא היו קלי דעת, לא מליצים בלבד, לא בעלי־מלאכה לחכמת הכתיבה, לא סופרים לפי האיגוד, לא מחברים רק לתיאבון ולהתפאר או לשם רווחים ועשיית שם. לעולם ביקשו להגיד דבר מה. מגמתם להורות, לחנך את העם, לתקן פרצות או לפרוץ גדרים, לשדד מערכות. רבים מהם היו באמת צופים לעמם. הספרות עלתה להם בעמל ובצער, לא ראו ממנה שום טובה. רמח“ל, שלום הכהן, ארטר וי. ל. גורדון, אדם הכהן, מיכל ומאנה מאפו וסמולנסקין, לילנבלום ומנדלי, אף יהל”ל וריב“ל וכיוצא בהם, בין כמוהם ממש בין פחותים מהם במעלה, כולם היו אנשי־צורה, פועלים נאמנים, אפילו בסטיותיהם היו רק שוגגים ולעולם לא מזידים, אנשי יושר העמלים עם הצבור, שוחרי אמת. יצרו ערכים מבחינה כפולה; הן ביצירותיהם והן באישיותם הרצונית, הרצינית והשקדנית. אנשי חיל היו כמעט כולם, ראשונים בחזית, מעירים את ה”שחר", מעוררים לעבודת האדמה וליגיעת כפים, משוררי האהבה בת השמים. תמה אני אם יש ערכים גדולים מאלו במעלה. אף תמה אני אם אין הערכים הללו ראויים לשמש גם בימינו נושאים לחזוננו ולכיסופינו, היינו, נושאים חינוכיים. הרי תכלית החינוך הוא להדריך את הדור הבא לקראת מחוז חפץ טהור ונאור.

נסתכל באישי ההשכלה לפי קוי הייחוד שבדיוקנאותיהם ונשכיל להעלות גם את המאור שביצירותיהם ולהרים על נס את הערכים הטמונים בהן. אפילו ערכים שנפגמו, או שהודם פנה בהמר העתים, קובעים ברכה במסכתא חינוך. אכן, שן הזמן אוכלת הרבה. היא תאכל גם חלקים מערכי זמננו. אולם ההתבלות אינה חרפה. אף שברי לוחות מונחים בארון. האפר מן השריפה בדור זה יפה לזבל בדור הבא. אפשר לרחם על שלכת, אך אין לבוז לה. כל שכן אין זו מן החכמה לומר: מה לנו ולשלכת? יש אומרים: מה לנו ולספרות ההשכלה? אבל יש לנו ולה. היא, כאמור, באר חפרוה אישים. האישיות ראויה תמיד לתשומת לבנו. חופרים תרפ"ט אמות באדמה למצוא שברי־חרס ושברי נשמות מענינים פחות?

לאמיתו של דבר מצויים בין סופרי ההשכלה רבים, שאינם נכנסים כלל לתוך מסגרתה של זו, כגון שד“ל, מיכל, מאנה, שניאור זקש, מנדיל לפין, ואפילו מאפו, העומד כמעט בשתי רגליו על הררי ציון בין חוזי יה, ורק דריסת רגל של ארעי היתה לו – מכל מקום ביצירתו – בפרדס ההשכלה, ואין צריך לומר צווייפל, הפותח את השער לתוך עולמה של החסידות. אף על פי כן יש צד השווה בין כל המתייחסים על פמלית ההשכלה, שכולם כמעט היו בעלי שיעור־קומה, אישים בלתי תלויים בדעת אחרים ואינם סמוכים על שולחן הציבור. לא עמדה מאחוריהם שום כת ולא ניתנה להם משענת שאינה מעורה בתוך אישיותם. כולם בקשו להשפיע על דעת הקהל, אך כולם דברו על דעת עצמם ולא על דעת הקהל. לא החניפו, לא נכנעו, לא עשו את כשרונם קרדום לחפור בו. הם סיכנו את מעמדם בחברה על ידי הטפתם. כל אחד מהם החזיק דגל בידו וידע, אף אחרים ידעו, על מה הוא נלחם ואיזו בשורה הוא נושא. ריב”ל קרא: האדמה היא אם כל חי והעמל אם כל צדקה. מאפו אמר: בשוב ה' את שבות האהבה בציון היינו כחולמים. סמולנסקין הכריז: אום אני חומה. לילנבלום תבע תיקונים בדת. י.ל. גורדון הטיף לזקיפת קומה והצהיר: ידנו תושיענו. צווייפל הרים את דגל שלום על ישראל. מיכל נתלה בבבת־עינה של האומה כאגל דמעה. מאנה קירב את הלב אל טללי־אורה, הנוצצים ברגשות אנוש. שד"ל נלחם באלהי שפינוזה בשם אלהי אברהם יצחק ויעקב. מנדלי קידש מלחמה על הצבועים והחנפים, הוקיע את הבטלנות ואת ההתעסקות בדברים בטלים, את הכסל, בין הוא רשע בין הוא התחסדות, את הגבאי, היושב ליד הקופה וקופה של שרצים תלויה מאחוריו, ואת האדם הקטן, אשר שבע תועבות בלבו ופיו דובר צדקות. כל סופרי ההשכלה רואי מומים ומוקיעי־נגעים היו. אישי הכוח והרצון, הכואבים על שבר עמם.

יותר ממה שהיו סופרים היו רופאי חולים, מורים לנבוכים, מלמדי דודקאות במשמע לשבח, שוחרי טוב לעמם. הם הטיפו לערכים יהודיים ואנושיים, שחסרונם מורגש בהווה פי כמה וכמה. מוזר ביותר, שיש מטילים דופי בספרות ההשכלה על שום שהורתה ולידתה בגלות, אבל כלום לא נתנה את קולה כשופר ליציאה מן הגלות; מכל מקום, מגלות הנפש ומעבדות הרוח? לא זו בלבד, שתכניה לא נתישנו, גבר תקפם ונחיצותם גדלה בימינו, שרבים כל כך קוראים תגר, מי בפה מלא ומי בשפה רפה, על התפרקות מן הערכין. ומה בכך שפעמים אין דעתנו נוחה מקו או מתג פלוני בתיאור, מדפוסי־לשון מסויימים, מסמנים קלוקלים ומקליפות טפלות? קוים משתנים, דפוסים מתחלפים, קליפות נושרות, כל דור ולחם הקלוקל שלו. אך החיות הזורמת מתחת לצורות הנעות ונדות היא בת ערך קיים. חיי כל הדורות נצבים לעינינו כמו חיים. אמת היא, שיש דורות מנומנמים. אבל דווקא דור ההשכלה היה דור חי, אם כי לא רב פעלים, ער, אם כי נראה כהוזה. ראיה לדבר: הוא עמד במערכה. ולא הדור במלואו קשר את הקרב, אלא כל לוחם לחוד עמד אל מול פני הקרב. על אחריות עצמו עמד. לא נשלח על ידי ממונים עליו, כי אם מטעם עצמו.

וכי יש ערך גדול מן האישיות בת החורין, הפועלת לא על ידי גיוס, כי אם מתוך התנדבות. אין שום דור אלמן מגבורים המשליכים את נפשם מנגד. בכל זאת אינו דומה גבור ברשות המעמד או המדינה והמפלגה, לגבור ברשות מצפונו האישי, הנדרש ללא נאלץ. גבורים מתנדבים היו כל סופרי ההשכלה. מבחינה זו הם בוודאי ראויים להיות מורינו ורבותינו. ולא רק מבחינה זו בלבד. אנשים הדומים לסלעים היו. כוחם לבדידות היה עצום. בזמנים, שהעדריות מושלת בכיפה, כלום יש לנו אנשי מופת טובים יותר מסופרי ההשכלה, שכל אחד מהם היה בבחינת אי מבוצר. אחד בודד, צוק סלע, התנשא מאפו מתוך ים הנכר לחזות ימים ושנים בציון ארצו, לקרוא יחד עם אמנון “מי ימלל תפארת ציון, ישמיע כל תהלתה בשירים. ראו נא שערי צדק ובם הוצג משפט, נכונים כסאות ליושבים על מדין… חזו בפתחי שערים שם איש את רעהו ידחקון לשמוע דברי נביא ומוכיח בשער. שם בראשי הומיות־שר, שוע ורב פעלים, ילכו בצעדי גאון לעשות מעשיהם באמונה, גוי צדיק כולו שומר אמונים. אכן, עין בעין נראה כי עיני ה' תמיד בעיר הזאת לנטות אליה כנהר שלום. לכן צרים ילטשו עיניהם לה להביא אל קרבה תוהו ולא סדרים”. שמחים הדברים בספרו של מאפו ומאירים, ישנים וגם חדשים, תמול רחוק בם והם כה יומיים. עלינו ועל צוארינו מתלבשים הם, מפנקים את הנפש ומעדנים את הרגש. ערכם היום כאז. תאמרו: תום בהם. אבל כמה חום. לעולם טובה תמימות חמה מפכחון מחוכם קר. מכל מקום, אין שום צורך ללמד לדור הנעורים את הפכחון הקר, אפילו הוא מחוכם ביותר. לא מצאתי טוב לגוף ולנשמה מן התום.

מי בעל נפש אינו פורש לעתים מספרות המסוכסכת, הערה אולי מאד, אבל הנעורה מיושר ויראת שמים, של זמננו, לאמרי היושר של חכמים קדמונים? אף בספרות ההשכלה מצויים דפים לרוב, שהוד הזמנים השלוים, התמימים והישרים חופף עליהם, ויש בהם כדי לחמם את הנפש ולרענן את הרגש. אלא שאנו מדיינים בפרקים אלו לא בהלכות קריאה, כי אם בסדרי הוראה. ומצד זה, טוענים רבים מן המורים והמחנכים, שאין זו מלאכה קלה כלל ללמד ספרות ההשכלה לתלמידים המחונכים מנוער על דברי ספרות קלים, שוטפים, שוצפים, תוכם רצוף מעשי־הרפתקנות, מפעלי תחרות ותאורי־זיקוקין, המגרים את הדמיון, ואף לא את הדמיון, אלא את העצבים והיצרים, ודבר אין להם עם ההגיון והחזיון. מה לנוער שלנו, הנוהה במבטו אחרי כל סילון עף, ולספרות ההשכלה, המתארת רוכבי על חמורים?

אולם טענה זו מוקשית ביותר. וכי מניין לנו בינה בלתי מעורערת זו בנפש הנוער, מה הוא אוהב ומה אינו אוהב. אין זאת אלא שמבשרנו הננו חוזים זאת. אנו המבוגרים התרחקנו במחילה מספרות החזון ומן הנעורים החולמניים, לכן הננו מודדים את הנוער במידתנו. את הקולר שבצוארינו הננו תולים בנוער. מום שבנו אנו מגלים בבנינו. סוף סוף זה ענין של הסברה והארה. איש נלבב ונלהב ידבר על מה שידבר באזני הדרדקאות, אם מלבו יוצאים הדיבורים חזקה שישפיעו על שומעיו הקטנים ממנו. אין דבר העומד בפני ההתלהבות ובפני הרצון להדריך ולהשפיע באמת ובלב תמים.

לבנו – אילו היה פתוח לנקודות החן שבסופרי החזון בני הדורות ההם, אילו אנו בזקונינו היינו מסוגלים עוד להתפעל מפסוקי הפז והרז של אמנון אל תמר באגרתו “קומי בת נדיב ושימי תמר לבך לדברי אמנון מארץ מרחקים, אהבתיך בבית לחם אויתיך בציון ועד אפסי ארץ את סגולתי, רחוק אני ממקור חיי, אך פניך הולכים עמדי, המה ינחוני וישיחוני בחלום ובהקיץ ושבתי צאתי ובואי את מגמתי וכו' “… לא היתה נעשית כלל ספרות ההשכלה בעיה כיצד ללמדה. היא היתה נלמדת בחשק ובשמחה. התפעלות הרב מדבקת את התלמיד. כיוצא בכך כל הפצעים שנחשפו על ידי מנדלי בשעתו לא הגלידו כל עיקר עד תום. אדרבה, הם העמיקו בבשר עמנו בהווה. העקמומיות שבנפשנו, התאוה לרווחים קלים; מאֵרת הפלפול, שנתחלחלה בזמננו מן השכל לתוך הרגשות; בטלה רוחנית; רדיפה אחרי גבאות; התגבשותו של מעמד כלי־קודש חדש; האדם הקטן בהתנפחותו; קטנות המוחין המעמידה פני גדלות; התם הנוגח כמועד; פיזור הנפש; שוטטות השכל; גניבת הדעת; להיטות אחרי מסעות; סחיבת חבילות וצרורות שלא לצורך; ישיבה על גבי מזוודות; תרמיל הקבצנות; התהדרות והתגבהות; פקחות שלא לצורך וחכמה לבטלה; קשקוש בפה וקיש קיש של מטבע האנוכיות הקטנה; שם ויפת בעגלה; רחצה בצוותא בריש גלי וצווחה על האיצטבות העליונות, שלבשה, אמנם, בזמננו צלילים חדשים; קלקולים אלו וכיוצא באלו, שמנדלי צווח עליהם, אם כי לפעמים במוגזם ובהגזמת הצללים בהתעלמות מן המאורות – כל הדברים האלו – אילו נפשנו סלדה מהם עד לעמקה, היינו באים לידי הבנה חדשה בספרי מנדלי ולא היינו טוענים בשם הדור החדש, שמנדלי משעמם, עבר זמנו, נתיישן, מעליב את טעמנו, שהוא לא אנחנו. משפט ה”לינטש”, שרבים עושים במנדלי, מקורו בכעס על המדחום.

כל קלקול שבעצמנו הננו תולים בבנינו. כל מה ששנוא עלינו איננו רוצים להורותו לתלמידינו. אנו הוצאנו את הקול: המשכילים עליהם השלום וחסל סדר מנדלי. לדיוקו של דבר, מנדלי נמצא מיושן מעצם הופעתו. מיום שדרך כוכבו דרכו עליו רבים קשתם להטיל בו חצי גנאי וביטול. הוא נמצא מלא חסרונות. אין בו סיפור המעשה; לשונו אינה שפת הדיבור; סגנונו חמור; הוי המתואר אצלו כבר עבר ובטל. עולמו של ישראל נגלה לו כעולם מלא קבצנים. מנדלי עבר ובטל. אך הוא לא עבר ובטל. הוא עד היום הנכס הספרותי שכולו ברזל. וגם זהב. רגש ושכל טוב. דין ורחמים. הוא אמת. לכן הוא ערך קיים. הוא מלא חסרונות כחיים עצמם. ואם הוא ישן, הריהו יין ישן. יכול אנו אומרים עליו משפט ישן ואף בנלי. הוא ראי. מי שאינו אוהב את מנדלי מנפשו הוא בורח. דמות עצמו מפחידתו.

מאפו ומנדלי הם אנשי שיאיה של ספרות השכלה, יעמדו על הברכה גם רבים בין סופרי התקופה ההיא, שאין מעלתם שווה למעלת שני האבות הגדולים ההם. אין דנים רק לפי השיאים. גרעיני אמת – ואין אמת של ארעי, אלא כל אמת יש לה חלק לעולם הבא – נזרעו על ידי כל סופרי הדור ההוא. אם קריאה משמעה שפשוף העינים על גבי הגוילין ברצוא ושוב אין ספרות ההשכלה בת־קריאה. אבל כלום חסרון הוא זה? אדרבה, מעלה יתירה. אין היא בקריאה, כי אם בלימוד. לימוד מחייב בירור, ניפוי, גיבוש, מיצוי, הבנת דבר מתוך דבר, דרישת סמוכין בין משל לנמשל. קריאה היא תורה. תורה היא עבודה. עבודה מעייפת לפעמים ועתים מרגיזה. הבריחה מספרות ההשכלה היא בתכלית הפשטות אימה מפני נכסי הרוח ומפני התביעה היוצאת מהם. קדמו להוראת ספרות ההשכלה הלימוד והיגיעה בה. הבאים ללמד צריכים להיות לומדים תחילה, ובעיון.

צריך ללמד את מאפו, ארטר, מנדלי ואחרים, הוא הדין את פייארברג, ובמידה ידועה גם את “המתמיד” של ביאליק, הנעוץ רובו בהלך הרוח ההשכליי, אף את ברנר, צ’רניחובסקי ופרקי ההגות של ברדיצ’בסקי, ובימינו גם את אחד העם ואחרים, בפירוש רחב יותר, הקורע מעל הדברים והאנשים את המסכה הזמנית על מנת להגיע לדיוקן. אנשים הם אנשים תמיד. צריך לראות את החולף באספקלריה של היציב. כל שיש בו מן הערך הקיים הוא חי וקיים. הספרות היא מעבדה, ההופכת חיי־שעה לחיי־עולם. כשהננו מקרבים ללב הדור החדש ספרות של דור קודם, הננו מכניסים לתוך לבו עולם חדש, ולא עולם עובר, כפי שמכנים בטעות את העבר. מה שנותר מן העבר הוא העומד שבקיום האנושי. ואילו ההווה עדיין רופס ואין אנו יודעים מה הם החלקים העתידים להתגבש מתוכו לקיום ארוך יותר.

כשלומדים את העבר מגיעים להווה האמתי. ורק כך אפשר ללמד גם ספרות ההשכלה בחינת ספרות ההווה. ידיעה היא ודאות. לא הספקן מלמד. הוי אומר: הבא ללמד נמצא לומד. במובן זה נאמר: מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם. בזכות התלמידים נקבעת הודאות בלבנו.

מוסר השכל של ספרות ההשכלה

הקושי לבוא עד תכונתה של תנועת ההשכלה, לעשותה למשנה ברורה ולהפיק ממנה את הלקח הטוב, הצפון בנגלות שבכתביה ואף ברמזיהם, נעוץ בשני גורמים: א) השם המעורפל והמרפרף על פני השטח, שהונח לה. ב) היקף זמנה ומיהות נציגיה וראשי מדבריה, שלא הוגדרו כראוי.

השם השכלה אינו חופף את מלוא תכנה של אותה תנועה, כפי שבאה לידי גילוי בחיים ולידי ביטוי בספרות. ההשכלה לא עמדה בסימן השכל בלבד. מקום דומה לשכל נתייחד בתחומה גם לרגש, אם לא למעלה מזה. וכשם שהמשכילים ביקשו להשליט את התבונה ולעורר את ההרגשה הטבעית, כך הטיפו לתחית הלב ולהבראת החושים. הם היו שכלתניים וחמרניים מכאן ואנשי שאיפות נאצלות ובעלי חלומות מכאן. כשאמרו דעת נתכוונו לדעה צלולה וכשהרימו על נס את החכמה, נתכוונו לחכמה המחיה את בעליה. ההשכלה כללה בתוכה תורה ומדע, נימוס ודרך ארץ, אהבת עולם הזה ושמחת החיים, כל הטוב והמתוקן שבאדם באשר הוא אדם. הם ראו בחזונם, אם כי על הרוב לא ידעו לבטא זאת בשם המפורש, תורת חיים. נשאו את נפשם לדרך חיים, שתפארת ממנה לאדם ואף דעת המקום נוחה הימנה. לעולם אין להסיח את הדעת, שזו לא היתה השכלה סתם, אלא השכלה בת השמים, אם כי נסתלפה אצל קצת מנושאיה למעין בת נדיב, הבונה את מעליותיה במרומים ולא על פני ארץ רבה, ואצל אחרים מדוגליה, ואולי גם אצל רוב מנין שלהם, יצאה לתרבות רעה של חיים מגושמים, כפי שנוסחה בפי רבים: לראות חיים בנעימים, חיים של הנאות גסות ומשרות שמנות ואף של התפרקות מכל עול מסורה. אולם אין דנים תנועה רק לפי תוצאותיה כי אם גם לפי המגמות, שהונחו ביסודותיה על ידי המעולים שבנציגיה. הפסגות מתנוססות לעינינו תמיד. אל המורדות אנו צריכים להשפיל את מבטינו. משום־מה יצא שמו של המשכיל כמופקר. אולם הטובים שבמשכילים היו מופקרים רק מבחינה זו, שאת אשרם הפרטי הפקירו למען המוני עמם והיו שוקדים כל ימיהם להיות מורים ומחנכים ללא כל טובת הנאה לעצמם. אדרבה, מתוך גרימת־היזק לעצמם. רבים מהם היו מנודים ונרדפים על שום שביקשו להיות מורים להועיל. תנועת ההשכלה, ניתן לומר, היתה כל עיקרה תנועה חינוכית ובתוך כלל הליכותיה גדול היה חלקה של ההליכה אל העם. הטובים שבמשכילים, כגון יצחק בר לבינזון, גורדון, מאפו, לילנבלום, סמולנסקין, ואף הראשונים שבהם, ווייזל, סטנוב, שלום הכהן ומנדלסון בכללם, רבים וכן שלמים מהם, ביקשו להיות מזכי העם, להעלות ארוכה למכותיו ולהקיצו משנת־דורות אל החיים הטובים, אל החיים של כבוד, של עבודה ועמל ושל חילוץ עצמות.

אילו לפחות היו מציינים כראוי את היקף זמנה של ההשכלה אימתי היא מתחילה ובאיזו תקופה באה לידי סיומה, לא רק מי ומי הם ראשי־מדבריה, כי אם גם ומי הם ראשוני דובריה ואף אחרוני נציגיה. אולם תקופת ההשכלה לא סומנה כלל בגבולותיה. גבולותיה שוטפים לפנים ולאחור מתקופת המאספים ואילך ועד לתקופה הלאומית ועד בכלל. ההשכלה נתנה את אותותיה גם בכתביהם של פרישמאן, אחד העם וברדיצ’בסקי, לא כל שכן בסיפורי מנדלי ופייארברג ובשירי ביאליק, כגון “המתמיד” ואחרים, וצ’רניחובסקי, שירשו הרבה ערכין מציאותיים ופיוטיים מכל חכמי ההשכלה ומגורדון במיוחד, כגון השנאה לכפיפות קומה, להתאבנות הלב, למסורה קפואה, לחיי בטלה והזיה. היינו, גם לרומנטיקה. מכאן אין, כמובן, ראיה שההשכלה היתה בת פלוגתא לרומנטיקה. ולא היא. היא היתה הרומנטיקה, שביקשה להתגבר על עצמה. נהתה אחרי ירח יקר הולך בה במידה שחתרה להעמיד את שלומי־אמוניה על קרקע המציאות. ההשכלה היא מגיזרת הכפולים. ולא עוד אלא שכמה וכמה אמונות ודעות, שאיפות ומגמות שימשו בה בערבוביה. רוחות שונות ומנוגדות זו לזו נשבו במפרשיה. היא היתה שטר שכמה וכמה שוברות בצדו. בשביל להבין לרוחה, ואף לעשותה מקור מזין לרוחנו, עלינו למצוא את הצד השוה שבכיווניה השונים ואת הקו הכולל של מגמותיה הסותרות לכאורה זו את זו. רק לאחר שמגלים את המכנה המשותף של המרכיבים הרבים אפשר להגיע לנקודה התיכונה.

לא נטעה אם נאמר, כי נקודת המוקד, ואף נקודת הכותרת של תנועת ההשכלה, שהספרות שלה משמשת לה רק ראי חלקי, היתה האמונה באדם, שנתגלגלה לידו הזכות להיות יוצר אור. ההשכלה נתפרשה בפי דורשיה כהדלקה. כיוון שבאה היא לעולם היתה ליהודים אורה שמחה וששון ויקר. אורה מעל לכל. כנגד זה למתנגדיה לא מצאו שם הולם יותר מאשר מורדי אור. קדמונים אמרו תורה אור והמשכילים גרסו דעת אור. מבחינה זו ההשכלה, אף על פי שראשוני נצניה נבטו מחוץ לתחום ישראל, אין היא כלל בגדר זמורת זו. היא רק ספגה השפעות מן החוץ, אבל יניקתה היתה מבפנים, מן התנ"ך והמדרשים, ממורה נבוכים ומחובת הלבבות, מר' מנשה מאיליה ומהגאון מוילנה, ועל הכל מרגשי המרי והמרידה כלפי תנאי הגלות המרים וסדרי הקהלה המקולקלים. בעיות הקיום היהודי בתנאים הלא־אנושיים פרנסו את המרירות, שההשכלה באה לגלגלה לתוך כוח ההורס והבונה, ההורס את החיים רבי הנגעים, על מנת לבנות חיים חדשים ומתוקנים, הנבדלים מן הישנים כהבדל האור מן החושך. השכלה בחינת אור היא תמצית מהותה של תנועה זו, שספרותה היתה בחזקת בוקר ויוצריה נחשבו בדין שומרים לבוקר. “הקיצה, עמי, שר גורדון, עד מתי תישנה? הן גז הליל, השמש האירה”.

אור זה כמה מובנים לו. אור הדעת המפיץ את ענני הבערות. אור האמת המפזר את הבלי השוא ומבטל את האמונות הטפלות ואת המנהגים האוילים. אור אמונה חדשה, והיא האמונה באדם, בזכותו לראות חיים טובים וליהנות מפרי עץ הדעת, ובכוחו לנצח על גורלו, לבנות את מוסדותיו, לתקן את מידותיו ולעקור את כל מראות הנגעים שבהווי האנושי. אותה אמונה בכושר האדם להיות מורה דרך לעצמו אל אשרו, לתקן בהווה מה שקלקלו דורות בעבר, להשליך כל ענבי הרוש מן המורשה ולחדש רוח נכון בקרבו על יסודות הדעת והתבונה ובכוח הרצון הטוב, היתה משותפת למשכילים ללא הבדל זרם וכיוון. אין דבר העומד בפני הרצון ואין קלקול אישי או חברתי, שלא ניתן לתיקון – סיסמה זו היתה בבחינת קו ומשקולת בידי המשכילים. כל מעוות של הדורות ניתן לתקון בין מעוות הפרט, בין מעוות הציבור ואף מעוות עם היושב בין זרים והוא גר בארץ. למשכילים לא היה עסק רב עם כבשוני הנפש, הם לא ירדו לנבכים, לא בדקו בחורין ובסדקים של מערכי הרוח באנוש, לא העמיקו בגנזי נשמות. אבל אם עמקות לא היתה בהם, נתברכו בהרחבת הדעת ובתום בטחון, בזכות החיים לכל ובהרגשת השויון לכל משפחות האדמה. האמונה באדם היתה חותמה של ההשכלה והבטחון בטוב טעם הקיום בעולם הזה היה השאור שבעיסתה. ראשוני המשכילים, הותיקים שבהם עמלניה ותועמלניה המובהקים, אף רבים מן האחרונים או כמעט אחרונים שבהם, האמינו, כי האדם הוא טוב, העולם טוב, היהודי טוב, אלא שהבערות והעניות מנוולות אותו. טוב גם הגוי, ומכל מקום אין סורו רע בהווה וסופו לשנות את נהגו ביהודי, ובלבד שהיהודי ייחלץ מחיים של בטלה ויעזוב את פרנסות האויר, יתקן את מידותיו, יפשט את העקמומיות שבלבו ויפרק מעליו את עול מאשריו מתעיו ואת מרות גבאיו ופרנסיו, הפוסעים על ראשי העם.

ביסוד משנתה של ההשכלה – והיא היתה לא רק משנה, כי אם גם השגת חיים חדשה ותביעה אמיצה לשינוי פני המציאות – הונח העיקרון האופטימי בשתי בחינותיו. יש אופטימיות של בדיעבד ואופטימיות של לכתחילה. של בדיעבד מהי אומרת? היא אומרת: הכל טוב או גם זו לטובה. כזהו העולם ואין אחר. וכפי שהוא העולם הריהו הטוב שבעולמות. אכול ושתה כי מחר נמות. וכל זמן שהנשמה בקרבנו הרי טוב, מחיה נפשות. אמנם, בדיעבד אף אופטימיות זו יש בה צד של שבח, שהרי היא טובה יותר מדכאון, מעצבות וממרה שחורה, המכרסמים בלב ומרעילים את הנפש, על דבר ועל לא דבר. אין האדם יכול לחיות היום מתוך פחד שמא ימות מחר. אופטימיות של בדיעבד אינה כמעט תכונה, אלא קבלה מדעת או נחמה, מעין רפואה שמקדימים למכה. גדולה במעלה לאין ערוך האופטימיות של לכתחילה, הנעוצה בתום־בטחון, שעיקרו של הרע בחיים ממקורנו בא, מעשה ידינו הוא ולא גזירה מן השמים או הכרח מחוייב הכוחות והתנאים שאינם מסורים בידינו. האופטימיות של לכתחילה נותנת אומץ ובטחון לאדם להיות רב החובל של חייו, לשקוד בכוח רצונו ובמאמצי תבונתו לשנות את התנאים לטובתו, לעקור את הרע, להוציא את מושכות ההנהגה מידי האנשים הרעים ולתקן את האדם ואת החברה במחשבה תחילה. אין האדם אומר אכול ושתה כי מחר נמות, כי אם אכול ושתה כי מחר נחיה. הבוטח במחר שכינת השלוה שורה עליו גם היום.

שלוה זו, תום הבטחון, אופטימיות לפי תומה, הנוצצים כפרחי־דגן על עמודי ספרות ההשכלה, תורה ואורה הם לנו. מן הראוי לנו לבוא בסודם, לאמצם לנו, להחזיק בהם. השלוה היא מעוז צור ישועתנו תמיד, על אחת כמה וכמה בימינו המסוערים. מבחינה ידועה סבור אני, שספרות ההשכלה היא לנו בגדר גן עדן האבוד. ראויה היא משום כן שנלמד אותה ונלמוד ממנה. אנו מוצאים שלוה זו במפורש, ויותר מכך במרומז, בשטין ובין השטין, בסיפור העלילות ובכל דו־שיח שבין הנפשות הפועלות, בכל תלונה וטרוניה, בכל פרק של זעם ובקורת, בכל קריאת תגר על הגבאים הרעים ועל הצבועים הלובשים עור כבש למען כחש העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס. צאו וראו, למשל, כמה מרבה ספרות ההשכלה לטפל בנושא הצבועים המשחיתים כל חלקה טובה. אין זיקה מופרזת זו לצביעות באה ממקור אי האמונה באדם וכתוצאה מן ההכרה, שכל האדם כוזב. מי שהתייאש מן האדם מזיר ממילא את עצמו מן הטיפול בו כבבעיה של הבהרה ותיקון. הרי זהו המצב בערך בימינו, שהספרות היפה דנה בכל הנושאים ולא באדם כנושא. האדם בזמננו הוא העיקר החסר מן הספרות היפה כשם שתורת הנפש נתרוקנה בימינו מן הנפש. הספרות של זמננו מגלגלת בדברים, בתנאים, במצבים בזרמים תודעתיים ואי תודעתיים, בתאוות, ביצרים מודעים ובלתי מודעים, בתהפוכות־לב, ברוחות פרצים, העוברות באדם ודרך האדם אך לא באדם. האדם בזמננו שבק את הספרות לכל חי מבעלי החיים ואף לבעל החי המהלך על שתים. האדם עצמו איננו. בספרות ההשכלה האדם עודנו חי וקיים במלוא אוניו ובמלוא תומו. הוא אדם במלואו. אין היא משכיל בלבד, כי אם גם איש הרגש, אוהב, סובל, מאמין, נאבק, נלחם, מבקש לזכות את הרבים, מוקיע את החנפים, מתמרד כנגד ראשי הקהל, שוחה כנגד הזרם, קורע מסוות. זהו אדם שאליו דבר רב החובל ב“יונה”, מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. אלהים כאן הוא אלהי החיים כשם שהתורה כאן היא תורת חיים. בכלל יוצאת מתוך ספרות ההשכלה קריאה ותביעה מראשי־מדבריה אל האדם. בניגוד לזה אפשר לומר, שספרות זמננו היא ספרות אילמת. פה לה ולא ידבר. אפילו היא מדברת על האדם, אינה מדברת אל האדם ואינה מטילה עליו שום שליחות. היא אולי מתארת את האדם, אבל אינה מדרבנת אותו למעשים. וכשהיא משרטטת את קוי דיוקנו אינה שוקדת כלל על הבהרת דיוקנו. אין התיאור כרוך בשום טיהור ואין חכמת הפרצוף מתכוונת כלל לקשור לו זהורית החכמה, שתאיר את פניו. בניגוד לספרות ההשכלה, שהיתה של תיקון, ספרות הזמן הזה היא של תוהו. האדם בספרות זמננו או שאיננו לחלוטין או שהוא נתון בחינת רהיט וגולם של אישקוקי, שכוחות עילאיים, ויותר נכון תתאיים, המוניים ואספסופיים מזיזים אותו ממקום למקום במסורת הפולמוס.

בשביל האדם, מפאת האדם ומשום האדם, החי עדיין בספרות ההשכלה, הסוער, הנרגש, הזוהר, הבוער, הנאבק, הלוחם, החולם, הממתיק סוד שיח, כאמנון עם תמר, והצועק חמס כגבורי “עיט צבוע” ו“אשמת שומרון” של מאפו, המוקיע פשעים או נוולות החיים הקבצניים אצל מנדלי, ואף בשביל האדם של סמולנסקין שאינו חת ואינו מתבייש לדבר ציוניות ולאומיות, שצער הלאום הוא צערו, בשביל האדם הזה של תמול, שאין לו עוד היום, כדאית היא ספרות ההשכלה ללמוד אותה. מי מאתנו בזמננו תם וישר, אף גבור וחזק, עד כדי להעמיס על כתפיו את כדור ארצנו המתמוטט? ומי עוד מעיז בזמננו להלוך כנגד החיים ולהתקומם על דעת הקהל, לסלול לו נתיב משלו? מי עוד נוהר בזמננו לאורו של רעיון, ומה גם לרעיון העבודה כיסוד לטהרת הנפש ולתחית עם? מי עוד מאמין, שהאדם נולד על מנת שתהא קומתו זקופה? מי עוד כותב סיפור המעשה, שתוכו רצוף עלילותיו של יחיד לתיקון עם? מי עוד טובל את קולמוס הסופרים לא על מנת לתאר מציאות אלא על מנת להורות את הדרך לשנות את המציאות ולתקנה בשרשה?

הרבה פרודות יקרות גנוזות בספרות ההשכלה. אַל נלך שולל אחרי ליקויים חיצוניים וגילויים משובשים בני־זמנם. אפילו פסוקים, שנראו לנו מקולקלים מבחינה מסויימת, דוק בהם ותמצא אור הגנוז במפורש או במרומז שבהם. דרך משל, אפילו הפתגם הנודע לערעור “הוי יהודי באהלך ואדם בצאתך” מקבל משמעות ראויה לשבח באספקלריה של זמננו. ולואי נהיה יהודים באהלינו ובסתרי לבגו פה על אדמתנו ואנשים מתוקנים בצאתנו. דרך כלל, אדם בספרות ההשכלה הוא אדם באלף רבתי כנגד האדם באלף זוטא, המתשוטט בספרותנו ומתנוסס בכל שטחי חיינו. אדם של דור ההשכלה הוא בקום ועשה, קום ועמול. אנו משתכשכים להנאתנו בתוך בריכת הזוהמה שביצרים, השוטפת ועוברת דרך כל תחומה של הספרות. ואילו המשכילים אמרו כנביאים הקדמונים, אם כי לא מתוך אותה רוממות הרוח ואצילות עליונה: רחצו, היזכו, הסירו את הבלואות מעליכם, עורו, התעוררו והתחדשו. כל דור צריך להתעורר ולהתחדש שוב. השכלה לא פתרה את כל בעיותיה ואף לא את מקצתן. שום תנועה אינה פותרת את כל החידות, שנתעוררו על ידיה. אנו עומדים שוב בתחומן של כל הבעיות, שההשכלה נשאה ונתנה בהן, כיצד להיחלץ מן הבערות, מן הבטלה, מן העצלות, מן הקפאון במחשבה, מנגע הצביעות וכיצד להילחם עם כל הדיוט הקופץ בראש, כיצד להיות אנשים נאורים תמימי דרך, ומאמינים בטוב. הרבה חייבים אנו ללמוד מספרות ההשכלה, ללמוד וללמד.

אולם כשבאים ללמד את ספרות ההשכלה חובה לזכור, כי רק אותם הסופרים מבין המשכילים, שבטאו קודם כל את עצמם, כלומר, את אישיותם הסגולה, ביטאן את התקופה ההיא. והרי זה כאילו אנו אומרים, שרק אותם הסופרים, שלא היו רק־משכילים, כי אם משכילים בתוספת איזה נעלם, שלא נשתלב יפה לתוך השגות זמנם, הם נציגיה האמתיים של תקופת ההשכלה. זהו באמת ענינה של תרבות רוחנית, שהיא צומחת מתוך תוספת של נפכים, גדלה על ידי משהויים ומבשילה בתוקף נעלמים כל שהם, שהם ממילא בלתי מובנים לשעתם ונראים כיוצאי־דופן בדורם.

כלל גדול, אין לומדים גמרא לפי פשט רש“י בלבד, אלא בצירוף תוספות, ופעמים אף מהרש”א. רש“י הוא פרשן עמקן של השטח. תוספות ומהרש”א מעלים אל השטח את הטמון בעומק. האישיות לעולם צפונה במעמקים. ובכן, צריך ללמוד גם את ספרות ההשכלה לפי המעמקים שלה, היינו, לפי אלה שפרצו את גדרה ופתחו בה גופה אשנבים אל העתיד. ביריעה רחבה יותר אפשר היה לייחד את הדיבור על כל אשנב ואשנב ומה הוא בא ללמדנו. מפאת המצע הקצר נסתפק ברמיזה: אשנביה של ההשכלה הם רמח“ל, שד”ל, מאפו, מיכ“ל, מאנה, שניאור זקש, מנדלי, פייארברג, ארטר, ריב”ל, לילינבלום עד ברדיצ’בסקי ועד בכלל. היינו, אישי המעלה. אישים.

היוצא מזה, כי מן הראוי להימנע ככל האפשר מן התפיסה הסיטונאית לגבי ערכיה של אותה תקופה. נקודת המוצא הם אישיה הבולטים, המקוריים, המדברים בעדם. מתוך הבנת חכמי הדור נבוא לידי בינה בדור, ולא להיפך. נלך אל התרומה ונבוא בסוד הכרי כולו. רבים פעלו בתחומיה של אותה תקופה. רבים פיללו ומיללו, אבל דברו באמת והביעו ממש רק יחידי־סגולה. בהווה אנו שומעים גם כל ציוץ וצפצוף של זאטוטי הדור. ופעמים מפאת המולת הציוצים והצפצופים אין מקשיבים לשאגת האריה. מעלה יתירה לתלמוד העבר שאנו פטורים מלעשות אזנים לפעיית הגדיים. דיינו בתישים. והתישים מעטים הם בכל דור. אם רק אל אריות של תקופת ההשכלה נפן, לא נירתע עוד מפני המהומה של העושר המדומה ולא נחשוש לפיזור הדעת ולביטול הזמן.

“זהו מעשה ברברי לבלי לתת פרס בעד תרגום גיתה” – פסוק מעין זה נשמע לפני זמן־מה מפיו של תלמיד־חכם ותיק ונקי הדעת. ותמהני על אותו חכם שלא יצא לעיין בעצם מתן הפרס שמא מופרך הוא מעיקרו כשריד של מנהגים ברבריים.

פרס – בעד מה? בעד מתנת הבורא? בעד נשמה יתירה? בעד כשרון? הכשרון הוא פרס לעצמו. ואין פרס לפרס.

הפרס הגדול, הלויתן שבפרסים, מיסודו של נובל, מקורו במצפון לא טהור ועולה ממנו ריח של נפט, מהול באבק שריפה. דוקו ותמצאו: כל פרס בכל מקום שהוא כרוך באיזו סירכה, אם של מצפון לא טוב ואם של רצון לטשטש איזה עוול וזלזול־מה. חברה, המרעיבה למשל, תשעים ותשעה מאמניה או מעובדיה הרוחניים, מחפשת לה כפרה או אחיזת עינים בהענקה שהיא מזכה בה את האחד מני מאת האמנים או החכמים הרעבים ומושפלים.

כל הענקה נעוצה במושגים של אדנות. יש מי אדון והוא מואיל להראות את גודל חסדו לפלוני, שכבר הגיע למעלת חכם מוסכם, על ידי שמשלשל מטבע לתוך כיסו הריק של אותו עני מכובד. ואין חסד זה משתנה לטובה על ידי כך שהאדון הוא דרך מקרה לא פרט אלא צבור, מוסד או מכון, אגודה או הסתדרות. או אפילו המלכות בכבודה ובעצמה. האדנות אינה פסול אלא משום שהיא מולידה עבדות ותלות. היא מחייבת את העבדות. ומה לי עבד לפרט או לכלל? פאר הרוח חירותו. איש הרוח טעמו בו רק במידה שהוא בן־חורין גמור. אם אי־שם מהבהב, מנצנץ, מבליח, ולו גם באופק הרחוק, שביב של הענקה, רמז של שכר, ברק של אות הצטיינות, כל ענין היצירה ברוח נעשה פסול. אין כאן לשמו.

ועדיין רווחת דעה, שמתן פרס לסופרים מרימה את קרנה של הספרות. פליאה בעיני דעה זו. משום מה נמצאת הספרות נשכרת מתוך שבוחרים כל שנה אלוף תורני אחד ומחליטים שהוא הגדול, הוא הגיבור, הוא משכמו ולמעלה גבוה. ראשית, הרי אינו גדול אלא לשנה אחת. שנית, אם הוא המאור הגדול, נמצא שאחרים הם מאורות קטנים והספרות בכלל אינה מרוויחה ולא כלום, אלא מתעשרת מצד זה ומתרוששת מצד זה. שלישית, תינח פרס אחד מרים קרנה של הספרות, אבל חצי תריסר, או גם תריסר פרסים, המתרוצצים יחד בו בישוב, גם הם מרוממים קרן הספרות? כלום כמה קרנים יש לספרות אחת?

המשטר הרכושני נותן למשחק הכוחות החפשי תוקף חוקי; גדולה מזו: תוקף טבע. הרכושנות דוגלת בכל הזריז נשכר. אין סיסמה זו אלא נוסח מוסווה של כל דאלים גבר. כל החרוץ יותר דינו לקבל מנה אחת אפיים בהון מזומן או בהון של הערכה וכבוד, או בהון של כתפיות וציוני תואר ודרגה. כיוון שעבדי המשטר הרכושני מקבלים על עצמם את הדין של כל הזריז זוכה במשחק, ממילא הם מניחים את המשחק או את התחרות ביסוד כל יחסי אדם וחברה. אנשים משחקים במסחר, בעבודה, בתעשיה ואף במדע בשביל לעשות הון. ועושים הון בשביל שתהא היכולת בידם לעסוק במשחק ובתחרות. המשחק הוא מטרה. והמשחק נהפך לתכלית לעצמה. אף העבודה הרוחנית הוא יצר באדם, אבל משמכניסים לתוכה את חוק המשחק והתחרות עתידה אף היא להיהפך כל עיקרה לענין של תחרות, וקנאת סופרים. ושמא מתכוונים באמת מצדדי הפרסים לעשות את התורה סחורה ממש ולהרים את מעלת החכמה על ידי המטבע! או שמא משתוקקים באמת לראות פמליה של סופרים מעין פמליה של אנשי השרת, לבושי מדים או בגדי כהונה, ועל פי צביון השרד יוכר ערך גדלו של כל משמש בקודש היצירה, זה כוהן גדול וזה כוהן קטן או הדיוט, זה גנראל גדול וזה גנראל פחות־דרגה, הקץ לבטלנות, סופרים! גנראלים תהיו! ומי שלא הגיע אלא למדריגתו של קצין, קל וחומר שלא נתרומם מעל למעלתו של חייל פשוט, אַל יידחק למחיצתם של אנשי המטה הראשי.

אומרים שעיקר בפרס לא המטבע, אלא המתן, הסמל, שבו. אבל תמה אני אם יש דבר בעולם שהנהו הוא בלבד, שאין בו מן הסמל. אף הכסף הוא כל עיקרו ענין שבסמל. כלום כל הונו של העשיר דרוש לו לצרכיו החיוניים? יש עשיר שיכול להסתפק, למשל, בחלק המאה, או האלף מרכושו לשם פרנסתו. יתר צ“ט או תשע מאות וצ”ט חלקי הונו אינם אלא בגדר סמל שהוא איש המעלה ומגיע לו יתרון בכבוד ובכיבודים. הממון פסול דווקא על שום כוחו הסמלי. מתן פרס של ממון שהוא כולו סמל פסול על אחת כמה וכמה.

אכן, הפרס הוא סמל, סמל לחברה שכל מושגיה, ואפילו מושגיה המקובלים בהערכת יצירות רוחניות, באים אצלה לידי גילוי בערכי תחרות. לא די להם לבריות שמתחרים בשוק, שמתיהרים זה על זה במירוץ סוסים, שמתנצחים זה עם זה במגרשי אַספורט, שלהוטים להוציא זה מידי זה שיאים ברכישת נכסי חומר וכהונות שררה ושלטון בכל מיני סחר־מכר והריהם ממנים ועדות שופטים להכריז על התחרות במעשי־אמנות בשביל להעביר את כל פסולת היצרים הרכושניים והמושגים הכובשניים גם לתוך רשות האמנות והחכמה. מילא, קנאת סופרים תרבה חכמה. אך האם גם קנאת שופטים תרבה יצירה?

לא בכך צפון עיקר קלקולו של הפרס, שיש והשופטים מזכים בו את שאינו ראוּי לו, אלא בכך שבכלל נמסר פסק־דין בעניני טעם לחבר של שופטים ממונים. בתחום החזון קיימות הערכות, אבל אין הלכות. עולם האגדה אינו יכול להיות שרוי בכפיפה אחת עם עולם ההלכה. בהלכה הולכים אחרי הרוב. אולם מצויים ענינים דקים, ובחנות שבטעם, שאינם נחתכים לעולם לפי רוב דעת. אם נלך אחר דעתם של רוב הבריות הרי מגיעים כל הפרסים לפסלניים שבכתבנים. ואין אנו חיים במקצוע זה גם מפי רוב משכילים, שהרי מצויים הרבה משכילים שבשטח הטעם האמנותי הם במחילה הדיוטות גמורים. ואפילו המעטים המבינים לא הגיעו עדיין לכלל הלכה פסוקה בשום סוגיה אמנותית. אין שולחן־ערוך לדברי אמנות. ואם אין ספר חוּקים ולא מחוקקים שופטים מניין?

חושבני שאפילו מצויים אצל עסקי ספרות אינם זוכרים גם את החלק השלישי משמותיהם של המוכתרים לפרס נובל בשנים הקודמות. הוי אומר: אין הפרס ערובה אפילו לאחד מששים בנצחיות. וכן אנו למדים מכך, שאין הפרס הוכחה לאיכות מעולה של הכשרון, אם רבים ממקבליו הגיעו במשך שנים כל כך מעטות לשכחה כל כך מכובדת. זוכרים את טולסטוי, את רילקה, את פרוסט וכיוצא בהם, אבל אין זוכרים את ריימונט, למשל, או, מה שמה של אותה סופרת איטלקית, שנתכבדה בפרס המרומם. אף מחברו של “באביט” לא ינון שמו לאורך שנים. ואם נעשה חשבון נראה שיש לנו כבר פמליה רבת־כמות של מוכתרים מעוטי־איכות. יש לנו כבר פנתיאון של “נצחיים” נשכחים, של בני אלמות, שאין להם עוד שם וזכר בחיים.

וכלום איכפת לי שטועים ונותנים אותות כבוד לשאינם ראויים להם? איכפת לי שמטעים את הבריות במתן פרסים, שיהיו סבורים כאילו רשאים שופטים וכל בעלי־דברים להתערב בענינים שהם מכבשוני החכמה.

רבים צווחו על הבקורת הכתובה, הכופה את חוות דעתה על אחרים ונוטלת לעצמה את הזכות להורות ולדון ולחלוק ציונים. כיוון שהבקורת קיימת על אף הערעורים המרובים עליה יש לה אולי זכות קיום, או שהיא טורחת לבצר לה את הזכות הזאת על ידי הסברה והנמקה. מילא, המבקר! הלה מביע את דעתו ביחידות על יצירתו של פלוני, שאף הוא פועל יחיד. ענין רע הוא פסק דין של שופטים, שיש בו התנקשות בצוותא, במוטב שלושה או שבעה, ברשות היחיד של היצירה הרוחנית. בית־דין על חזון הרוח, על שירה, על הגות, על מלאכת מחשבת – זהו מעשה עוול. כל דין על דברים שבאמנות הוא עיווּת הדין. רשות הרבים פורצת לתוך רשות היחיד. שלושה או שבעה או תשעה כנגד האחד. משפט התופס את מקומו של השיפוט. הרבה נזקים נגרמו ליצירה מחוות דעתה של הבקורת. אך מה הן תקלותיה של הבקורת לעומת העיוולים הכרוכים במשפט?

ומי זכאי להיות נמנה עם השופטים לפרסים? נוטלים על הרוב שלושה סופרים שכל אחד מהם לחוד אפשר ואין לו כלל דעה מאוששת, ואף אם יש לו ייתכן שאינה שקולה כלל אצל רבים, ואומרים להם: תהיו דיינים! וכי משום ששלושה פקפקנים נצטרפו יחד הם מתבססים בדעתם? כלום צירופם של שלושה בלתי שקולים נהפך לגוף בר־משקל?

יש מצדדים בזכות הפרס מתוך שעל ידי ניתנת דעת הקהל על החיבור או על המחבר שזכה בגורל. אולם נימוק זה שייך לאותם התירוצים, החמורים מן הקושיות עצמן. רבותא היא לעורר התענינות הקהל על ידי סנסציה! אבל זה טבעה של הסנסציה שהיא מרתקת את הדעת אל הטפל ולא אל העיקר שבמאורע, אוי לה לחברה שאי־אפשר למשכה אל הטוב והיפה אלא באמצעות זיקוקין של פרסים והגרלות. זו לא תגיע לעולם אל הטוב והיפה, אלא תספק את סקרנותה בזיקוקין בלבדם. מן הסנסציה אין מגיעים אלא אל הסנסציה. משל לטעות רבים, שאפשר לחנך קהל קוראים לטרקלין של ספרות מעולה על ידי שמדריכים אותו זמן־מה בפרוזדור של ספרות בלשית או ספורי־מעשיות זיבוריים. רק הטוב מחנך אל הטוב. לא באמצעות פרסים ספרותיים נגלה לפני קהל הקוראים הרחב את המאור שבספרות. אדרבה, לבו נעשה גס בכל דברי ספרות, אפילו הנאים והמתוקנים ביותר, כיוון שלא ניתנה להם גושפנקה של פרס.

ענין הפרסים מן ההכרח שיביא לידי קלקול המידות, ואף לידי קלקול היחסים, בקהל הסופרים. אין שופטי הפרסים בגדר מלאכי השרת: אף המקבלים או המועמדים לפרסים אינם בחזקת קדושי עליון. יהירות מכאן וקנאה מכאן; נושאי כתר מכאן ובעלי דרגה שניה מכאן. ובאמצע תחרות ומשוא־פנים, הפרסת־גומלין ושמור לי ואשמור לך. הסיטרא אחרא חודרת בין כך וכך גם למדור הנאצל ומפעפעת אף בתחומי העשיה הרוחנית. אותות ההצטיינות והכיבודים מוסיפים לה מזון רב.

כל זמן שלא בא מנהג הפרסים לעולמנו לא היה אף פרס אחד; כיוון שבא האחד מיד צצו רבים. יש מי שטורח שכל ענין יגדל ויתפתח עד לכדי גיחוך. הגיעו בעצמכם, לאחר שכל עיר, כל קהלה, כל חוג, כל כת גדולה או קטנה פורסים להם פרס משלהם, שוב אין לשום פרס אפילו אותו נימוק שהצדיק תחילה את קיומו של האחד. הרבה בנים יחידים אינם מניחים עוד מקום אף לבן־יחיד אחד. ואם הפרס האחד הוא מעין תרומה, שלב של עליה ושגב, הרי הפרסים הרבים נועצים את הגיחוך לתוך הנשגב וגורמים למעין חילול, מכל מקום לחוכא ואיטלולא.

יש נימוק, ואין הוא כלל אחרון במעלה, אם כי הנחתיו לאחרונה, המסתמך על המתוקנים שבאומות. צא וראה, צורבא, מנהגם של עמי תרבות בשטח זה, ולא תהא עוד קורא תגר! יצאתי וראיתי ואני קורא תגר. למה אכחד? איני מקבל את הנוהג שבאומות כמופת חותך של השכל הישר ושל הטעם הנאה. איני סבור כלל שמצוּיים מתוקנים שבאומות. כל הגויים קלקלו בכל שטחי החיים המדיניים והתרבותיים, הישוביים והרוחניים. אין עמים למופת. כלום יש לכם עבודה זרה, שלא עבדו לה הגויים המכובדים האלה? שלטי הגבורים היא עבודת אלילים מיוחדת של הגויים. מעשי תחרות ומירוצי תארים הם נחלת כל הגויים והם אסונה של האנושיות מאז ומקדם. הם הרי כל ימיהם מתנצחים זה עם זה בקרבות – וכל שידו תקיפה לאותה שעה מקבל פרס, חלקו הגדול בשלל. הוא פרס הוא שלל הוא ביזה. הגויים עוסקים תמיד בפרסים הללו. פרס לגבורים. פרס למצליחים. פרס לגדולים. פרס לכשרונות. לא באלה חלק יעקב. ענין הפרס זמורת זו היא בקרבנו. ריח של גבורי הקטל ביון ושל גבורי המלל ביון. לא כך היה עושה הלל הזקן, נשיא בישראל. משער אני מה היו אומרים ישעיהו בן אמוץ או ירמיהו מענתות, ר' יוחנן בן זכאי או הגאון מוילנה, הבעש“ט, האר”י, המהר"ל מפראג וכל יתר אצילי עמנו אילו נתנו להם פרסים בעד יתרון הכשר, בעד כשרון.

א.

בתולדות האדם היו כמה תקופות־השכלה, שבהן אנשים נאורים, שוחרי־אמת ושואפי־קידמה, קדשו מלחמה על הבוערים בעם ועל מאשרים מתעים, מורדי־אור, שאדיר חפצם היה לקיים הבלי־שוא ולהגביר חשכות המוחין. אבל היו גם תקופות־השכלה, שבהן אנשים שוחרי־אמת ושואפי־קידמה נאלצים היו לעמוד במערכה עם מאשרים תועים או מתעים, שהתיימרו להיות מורדי־חושך על ידי שקרעו כל מסך מעל מקומות הרוך והעידון ולא שיירו שום מקלט לאפלוליות מעט, לפינת צל כל שהיא.

לתמהוני הרב נוהגים לייחד את מפעל ההשכלה רק על קורעי החלונות ואין מטעימים כהלכה את הברכה הצפוּנה בפעלם של אלה שעושים תריסים ומתקינים סככות להגן בשעת הצורך על העיניים ועל הראשים מפני אור בשפע מזיק. מפני מכת השמש. איני יודע מפני מה אין רושמי־רשומות וסופרי התולדות מפרשים כהלכה ענין הצל והסככה. אבל הרי האמת היא שבעלי התריסים זכאים לעמוד על ההערכה והברכה בדומה לקורעי החלונות. אלו ואלו מזכים את הרבים כל זמן שעושים את מלאכתם בתבונה ובמידה הדרושה. אלו ואלו עלולים לגרום קלקול ואף להמיט אסונות כשהם פורצים כל גדר, שגדר הטבע, וכל מידה שהתבונה מחייבת. הקור מקפּיא והחום שורף. החושך נוטל את מאור העינים אך גם האור העז והמחוצף מזיק לכלי הראיה, ההולכים בשלגים נפגעים במין מיחוש שענינו עיוורון מחמת לובן, סנוורים שמקורם בעצמת האור. זכרו נא שבית היוצר וחדר האופל חד הוא. אין לגשת אל הערפל אלא בחרדת־קודש. רק קלי־דעת הם כפויי טובה. ואסור להיות כפוי־טובה אפילו לצל. “ותן השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי”. אין חיים בלי אור ואין חיים בלי צל. כשם שיש נהורא מעליא, שהיא שכנה קרובה לבריות גופא, כך יש אפלולית מעליא, שבלעדיה לוקה הבריאות של הפרט ושל הכלל, הן בריאות הגוף והן בריאות הנפש.

ולואי שדברי אלה לא יסתלפו על ידי המזידים ולא יתפרשו שלא כהלכה על ידי השוגגים. איני דורש אל הצלילים, אבל אני רואה חובה להזכיר לבריות על ערך מעלתו של הצל, הדרוש בשעות מסוימות כאויר לנשימה. והוא דרוש במיוחד בזמן שנינוה עומדת על עברי פי החורבן. היטב חרה ליונה בשעתו על הקיקיון. אך כאן הכתוב מדבר לא בענינים שבקיקיון, אלא בגופי־חיים, בעיקרים שבהם החיוּת יוצאת. בודאי שחושך גדול מכסה ארץ וערפל לאומים, ואפשר לכוון את מהלכנו רק לפי מגדלורים מרכזיים. אולם צריך שיהיה ברור, שיש גם צל־תלפיות, שבלי חסותו עלינו לא נוכל לעשות שום צעד בטוח. יש ערפל אשר פה, והוא ערפל רע, שמגדלים ומטפחים אותו להחזיק את הבריות בבערוּת; אבל יש ערפל אשר שם, והוא טוב, מחיה, מרפא. והוא אותו אופל מזין ומדשן, שממנו נחצב האור. ואם אין הוא לנו אנו נופלים לתוך בערות חדשה, שמקורה בהשכלה מסולפת, המוקפת, אמנם, בעמוד־אור של מדע כביכול, המתיימר להיות כל־יודע כל־מבין וכל־חושף, אבל אין הוא אלא מדע, שאין עמו כל ידיעה פנימית וכל השגה עצמית, ואורו הוא אור־נוגה של עץ הדעת הרקוב, לא אור מנחה, אלא אור־תועים.

דומה בערוּת לאשפּה, שאין מטאטאים אותה פעם אחת ולכל הזמנים, אלא היא צומחת בכל יום ובכל שעה מתוך הנסיבות של כל זמן. כל תקופה, כל דרגה של השכלה, כל משטר־חיים יש להם יסוד הבערות משלהם. יוסיף דעת יוסיף בערוּת. האור החזק היא סיטרא אחרא של השכלה, המתיימרת לפתור את כל החידות והמחזיקים בה לוקים בעיוורון נפשי.

ב.

בצל קורתנו – איזה בטוי יפה־חן ורב־משמעות. רצוני לומר, שיש גם בצל קורותינו. כל הקורות שבאים לספּר אותן צל־מעט הפּרוש עליהן מוסיף להן לוית־חן ועודף־כוח. אפילו הקורות, שהן מעשים שהיו והן מהוות את דפי ההיסטוריה הכתובה, הנמסרים מדור לדור. על אחת כמה וכמה הקורות, שעיקרן דמיון היוצר האנושי ומהן נרקמת מסכת היצירה, שאנו קוראים אותה בשם ספר האמנות, הספר הנמסר מיד ליד. מאמן לקהל, ממורה לתלמיד, מן המרצה לשומעי־לקחו.

אפשר לדרוש על מסכתא אמנות במידה שמותר לדרוש במעשי־מרכבה בכלל, היינו, מתוך ענווה וחרדה, אף מתוך פּחד קצת, ביראת הרוממות, ומותר לומר, גם בנימוס ודרך־ארץ. הוא הדין רשאים לדרוש מן האמן אילו דרישות, וגם כן רק בזהירות, בטוּב־טעם ודעת המידה ובדרך־ארץ, כן, גם בענוה, דרך שאלה ומשאַלה, ולא בחוצפּה דעתנית של מורה־הוראה ומדריך וחותך קו, אף לא בחייכנות מתוקה של משיא עצות.

הרי הדברים הם בגדר ממה נפשך. אם פלוני הדברן ומתוה הקו הוא באמת ידען גדול כיצד מלאכת־מחשבת נעשית ומהי באמת ובאמת רוח החיה והכוח הפועל בה – במחילה מכבודו יטריח את עצמו וישב בעצמו על האָבניים להוציא אל הפועל מה שהוא תובע מן הסופרים והאמנים. תמצא לומר, הוא עסוק במשימות חשובות אחרות, חיוניות יותר, דחופות מאד, למה הוא לוקח לו פנאי לשם מתן עצות והדרכה לאחרים? אלא מה? אף הוא מודה, שיש רוח באנוש, שיש שאר־רוח, שיש כשרון או השראה, והוא בא לכוון ולהדריך את איש הרוח, הרי יש כאן איזו סתירה ואף יותר משמינית של יוהרה. תן לזה שיגיד את רוחו, תן לו הופש, תן לו נופש, תן לו עצמאות, לרדת לתוך נבכי־רוחו, להתייגע הרבה־הרבה עד שיגיע לתוך נבכי־רוחו – שאין זו מלאכה קלה לעזוב את השטח ולגלות את העומק שבעצמו – תן לו להעמיק לתוך נפשו, תן לו לפחות היתר כניסה לתוך רשות היחיד שלו, אף היתר־שהיה בתוכו – ואתה אם יודע אתה משהו בענינים אלה תשפוט לאחר כך, בדיעבד. אך מי התיר לך להיות מורה ומדריך מראש ומלכתחילה?

ואין זו פריצה שלא כדין לרשות היחיד – אני אומר פריצה שלא כדין, הואיל וכניסה כדין על ידי דפיקה מנומסת על הדלת או על התריס היא ענינה ואף חובתה של הבקורת. אולם אין נכנסים עוד, אלא פורצים, כלומר, יש כאן כוונה שלא מדעת, וחוששני גם התנקשות מדעת, ברשות היחיד מעיקרו. אמנם, אתה משורר, סופר, אמן, שחקן, מנגן, אבל רשות היחיד שלך אינו שלך כלל וכלל. אין לך כלל צל קורתך. אתה גר בחוץ. ולא זו בלבד שלא מותר שיהיה לך חדר־אופל משלך, דרך־בטוי משלך, הגוּת משלך. עולם הנפש משלך, ספקות והיסוסים משלך, אלא שאי אתה רשאי כלל לייחד חדר לעצמך. בסך הכל יש לך מיטה – ואף זו מיטת־סדום בתוך חדר שיש בו כמה תריסרים של מיטות. אסור חדר; מותר קסרקטין; אסור לישב בדד; רק בצפיפות. אסור להיות אחד; רק המון. אסור להיות; אני רק אנחנו. אסור להיות נפש, רוח, נשמה, רק בשר ודם. וחובה עליך להעמיד את שולחן הכתיבה שלך בפרהסיה דווקא.

ג.

מעיז אני לומר: יש קדשי־קדשים כל זמן שיהיו חיים אנושיים על האדמה יווצרו החיים מתוך איזה ערפל ויהיו אפופים מסתורין. מכל מקום אינקובטורים לאמנות לא יקומו, ואם יקומו לא יתקיימו. שום קו מוסכם ומקובל מטעם דיינים, ממונים ונציגי השררה, כל שררה, אפילו שורה רוחנית, לא יוכל להיות קו מנחה ומדריך. ואם יכופו עליו ברצועה, במחנות־הסגר או בכינוסים מטילי־אבק ומטילי־ אימים גם יחד, יהיה לו תפקיד רק אחד: לקצץ את כל הנטיעות, לעקור שרשים, להציף אור מסנוור. לא יגדל מפעלי־יצירה בני־קיים. הוא לא גידל עד כה ולא יגדל גם להבא. הוא לא גידל ולא הגדיל, כי אם עקר והקטין. כל הכשרונות שבאו במגע כל שהוא עמו הלכו לאבדון. נקמלו, נתנוונו. איבדו את עצמם לדעת, מעיין יצירתם נסתתם. האמנות רק פירותיה לרבים, אבל שרשיה יונקים מתוך היחידות. במידה שאמן מגלה באמת את גנזי נשמתו, מגלה ללא אימת הצבור, ללא אימת ראשי הציבור, ללא אימת מפקחים ושוטרים, אף ללא אימת שוטרים מתנדבים, אותם הגנזים עתידים להיות נחלת הרבים. מה שידוע לפני כן, מה שכתוב בדפתראות של בעלי השררה ומה שכבר פּוטפּט על־ידי אנשי תשעה קבים או על ידי אנשי הקו האחד, מה טעם לכתוב אותו בפרק יצירה? האמנות יונקת מן האינטימי, מן האינטימי לעת עתה, שעשוי להיות לאחר זמן קנין הכל. אם האדם הוא בתוך עולמו האינטימי מהפכן יהיה סופר או אמן מהפכן. אם הוא בסוד נפשו אוהב העם או דבוק בכל כושל ונרדף, תהיה גם יצירתו טבועה בחותם נפשיותו. ואם לאו, שום קו וצו, שום הדרכה והזמנה, אף לא אנשים בנדוי ובחיסול, לא יועילו. עבדים לא יהיו יוצרים; ממושמעים לא יגלו שום אור חדש ואף לא שום אופל שיש בו משום חידוש. האמן הוא מלכתחילה סורר ובדיעבד מורה לדור; מלכתחילה בן־מרי ומרדן, ובדיעבד כל חנו ויפיו משתפכים לתוך אוצר הכלל. אפילו אתה מבטיח לאמן, שיש בידך מפתחות גן־עדן, אין הוא רוצה לקבל את גן־העדן שלך, אלא אם כן הוא יעבור אליו דרך כּוּר הספיקות והיסורים היינו, הגיהנום, של עצמו. אמנות היא חופש, העזה, מרד, העמקה, עריכת־גלות בתוך חדר־האופל, מהלך בתוך הערפלים.

הצנעה היא מקור החיים. שתי צנעות המתחברות יחד מולידות חיים. כל ההורס אל הקודש הזה מביא שואה לא רק על החיים הגנוזים, הוא נוטל טעם גם מן הנגלה. לעולם חייבים להניח “חדר” שבלב ושבמוחין, שאין מגלים משם סודות, שמדברים עליו בלחש, ברמזי־רמזים. כל הברכה של היצירה שורה בחדר האפל ההוא, הסמוי מן העין. שם מקומה של נשמה חיה, של יחידה. אפילו תרנגולת מתקוממת בפרץ־מעוזים כשבאים לגלות הלוט מעל כבשוני הלידה שאצלה. היא חרדה על אפרוחיה הרכים, החומדים אופל והיא עושה להם חופּה של ערפלים.

כשם שאין ארון הקודש בלי פרוכת, כך אין ארון היצירה בלי כפּורת.

אימה ופחד נופלים עלי כשאני שומע דרשנות דרישתית של אנשי ה“קו”, שאפילו את הקו לא המציאו מעצמם, אלא לקחוהו מן המוכן בחיקוי כל־כך גלוי וחסר חן, במשיכה פרועה ממש, מאת הסופרים, ומצעירי הסופרים לא כל שכן, שיכתבו לפי ה“קוים” ו“התוים” משל “היבוא” שלהם, הם יחברו טיוטות והסופרים יכתבו; הם יגידו בּים; והסופרים – בּם. אימה ופחד עלי ודאגה לאפרוחים הרכים שמא יתפּתו, שמא יסיחו חלילה דעתם מקולם הפנימי ויקבלו עצות והדרכה. אומר אני להם: ייקר בעיניכם הערפל שלכם. שמרו על הצנעה!