רקע
אליעזר שטיינמן
ספרים חדשים וישנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

אין זו מידה, שמפרסמים הערכות רק על ספרים חדשים שיצאו מתחת מכבש הדפוס השנה או החודש ממש, עוד ריח העופרת נודף מהם, ואין מתעוררים להחיות בזכרון הקוראים דברי־חפץ נוצצים כזהב, המצויים בספרים ישנים, שכבר קפצה עליהם זקנה של שמיטה או יובל. אין הזקנה חלה על הדברים, שחותמם שכל טוב.

אמנם, רבים מתקשטים במראי־מקומות מספרים עתיקים, אף אינם מתעצלים לחבר מדרש־הגיון או מדרש־מלים על פרק בתנ"ך או בשקספיר, להראות את בקיאותם בספרי המופת. אולם לא באתי להקיץ נרדמים קדמונים ולדרוש על נפטרים רמי־מעלה, היושבים בכותל המזרח של קרית ספר. עליהם מרובים הקופצים. חוקרים ואנשי־מדע בקתדראות, כבר שמוּ מצור על אנשי השם הותיקים לדרוש תלי־תלים על כל קוץ וקוץ שלהם. בית העלמין הגדול של המפורסמים משכבר מוקף גדר־תיל של דקדוקי־חקירות, לבל יהרסו אליהם חלילה ההדיוטות.

הטענה היא לספרי־חכמים, שאין מרעישים עליהם את העולם, שאינם נחשבים כחתיכה הראויה להתכבד לכל בר בי רב, להדביק לשוליהם עיטורים משלו. גם בהם מצויים דברי־טעם שכדאי להוציאם ממטמוניות ולהגישם לקהל שוחרי דעת. אמרי־מופת גנוזים גם בספרים, שלא נכללו בספרי המופת.

ספרים ששוב אין צבע הדפוס שלהם טרי, אלא שעדיין לא הספיקו להתכסות בשכבת אבק עבה וטרם נכללו בגדר העתיקות, שחובבי־ראוות יכולים להתפאר בהם, הם מונחים בארון בקרן־זוית. ולא בארון הספרים הפרטי, שפעמים היד ממשמשת בו, אלא בארון נדח של הספרים, שאפילו יד הספרן אינה מגיעה לשם. עוד דבריהם טובים למאכל, אולם העש בלבדו ניזון מהם. יש להצטער, שאין אומרים דבר בשם החכמים המתים האלה. אף זו צרה, שהשתקה מרבה מתים, מורידה לטמיון תנובת הרוח של קודמינו. הרי היא מוכיחה בעליל את החזות הרעה הנשקפת אל החיים בהווה, עיקר הרע, שמתוך שכחת ראשונים אין אנו מביאים גאולה לעצמנו. דף מספר, שנכתב, למשל, לפני דור או דורותיים, ההולם את הלך־רוחנו בזמן הזה, עולה בדרגה. שוב איננו חוות־דעת, אלא פסק־דין. הוא נעקר מתחום זמנו המוגבל ונשתל בעל־זמן.

אף המעולה שבספרי הזמן החדש לקוי בחסרון בת־קול מן הנצח. השכל, הכשרון, הלך־רוח נשגב פועלים בשיתוף עם רוח הזמן. אולם אומר, שדור לדור מביע אותו, יוצא מגבולו הצר של הדור.

שכחת ספרי העבר הקרוב היא שכחת הנצח.

רבים אינם רוצים לאכול לחם אפוי שאינו בן־יומו. כסבורים הם, כי רק לחם טרי לגמרי טעים. מהדרים מן המהדרים להוטים אחרי לחמניות דווקא. אבל מי הוציא את הקול, שרק הלחמניה טעמה טוב? ומי מעונין להעמיד את הלחמניה ברום המעלה, קהל הצרכנים או קהל האופים, שנוח להם לטפח את הביקוש אחרי הלחמניה, כדי להעסיק הרבה ידיים עובדות? הלחמניה מושלת בכיפה. אין טעם לריב את ריב הלחם הפשוט, המשביע, הטעים, בנימוקים הגיוניים, חסכוניים, רפואיים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא על ההגיון לבדו. אין תוקף גם לנימוק, שהלחם מתמול אינו נפסל, ואילו לחמניה מתמול שוב אינה ראויה לאכילה. הבריחה מן הלחם אל הלחמניה שורשה בבריחה מן הקיים אל החלוף. מפחדים מפני האתמול. מתוך שאין בטחון־קיום היום. האתמול עשוי להיות שופט להיום, כשם שהמחר מיועד להיות קטיגור לו.

כבודם של סופרי המופת, הן של העולם העתיק והן של הזמן החדש, במקומם מונח, אבל פעמים במחיצתם הנפש סולדת קצת וטעמם אינו ערב עוד לחיך. ולא משום פגם שבהם, אלא מפני רישומי האצבעות המרובים שנחקקו בדפיהם. ידים מרובות מדאי משמשו ועיניים מרובות מדאי הסתכלו בהם, פירושים רבים מדאי נערמו עליהם. שוב אין לנו מגע־מישרים עמהם. הר של תהלות ותשבחות גבה בינם לבינינו. אש הקודש שבהם כבר נהפכה לאש של הדיוט.

הסופה שבהן כבר נאספה בחופן של כל רב־החובל לאוניות סוחר; כל דמעה מתוכם כבר נשתתה ונתמצתה; פסוקיהם כבר צוטטו: אמרות־כנף שלהם כבר הושמו בתוך סוגר על איזה מאמר ראשי הדן בזוטו של יום, אין בהם עוד הרבה מן המפתיע. גלוי וידוע, שהם סופרי־מופת, מאורות גדולים. מכיוון שאנו יודעים מראש, שהכל חייבים להתפעל מהם, שוב אין אנו מתפעלים מהם, שאין מתפעלים במחשבה תחילה ולא בדעת תחילה שענין פלוני ראוי להתפעלות. אף אין מגלים עוד מה שגלוי ועומד. הם אריות שבחבורה, אבל האריות שואגים ואין אנו יראים. “אין מרפאים את הלב דרך האוזן” אומר שקספיר. ואין דברים נכנסים עוד ללב, לאחר שכבר נכנסו לתוך אזנים רבות. חידושם, מכל מקום, כבר פג. כלום אפשר עוד להתרגש מן השאלה הנודעה רב מדאי של המלט: להיות או לחדול? דבר שכבר יצא לדקלום חוזר ונשנה, הנפש היפה סולדת ממנו. אף זו: סופרי המופת שנידושו הרבה ושגורים בפיות, אומרים אותם בעל־פה אפילו כשקוראים מן הכתב אומרים כמו “אשרי”. אין מרגישים בעומק־משמעותן של המלים “אשרי יושבי ביתך”. תוספת־קלקול בספרי המופת, שעמהם יורד קב נוסף של צביעות לעולם. הכל גומרים עליהם את ההלל ואין גומר את הקריאה בהם. מדברים בהם נכבדות אף הללו שלא הציצו במה שכתוב בהם. מתביישים להודות, שלא קראו. מגמגמים ומכזבים: כן, כן, הדברים זכורים לנו.

המלצות קוראים
תגיות