רקע
דוד שמעוני
שִׁיר עַל עֶלֶם מְחַיֵּךְ
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תשי"ד

לזכר דב ליפמן,

חמש שנים לנפלו.


 

א

בֶּן שֵׁשׁ, אוּלַי בֶּן־שֶׁבַע, הָיִיתָ, חֲבִיבִי,

וּבֶחָצֵר צָחַקְתָּ עִם חֲבֵרְךָ, עִם בְּנִי –

אָהַבְתִּי חִיּוּכֶךָ הַתָּם וְהַלְּבָבִי.


גָּדוֹל מִכְּפִי שְׁנוֹתֶיךָ, גָּבֹהַּ וְרָחָב,

הָיִיתָ מְסֻרְבָּל קְצָת. צָנוּעַ וְעָנָיו.

אַךְ קַל וְזַךְ קָרַן חִיּוּכֶךָ הַנִּלְבָּב.


הֵן רִיב יִפְרֹץ לֹא פַעַם גַּם בֵּין רֵעִים טוֹבִים.

וְגַם עֵת הִתְכַּתַּשְׁתָּ עִם חֶבֶר שׁוֹבָבִים

צְחוֹקְךָ הַטּוֹב הִזְרִיחַ פָּנֶיךָ הַשְּׁלֵוִים.


וּכְאִלּוּ הוּא הִבִּיעַ: "הָרִיב הוּא רַק רִגְעִי.

וְאִם חָטְמִי נֶחְבַּל קְצָת, הֵן חִישׁ יַחֲלֹף נִגְעִי.

הַדָּם רַק אֲקַנֵּחַ וְלֹא תֵדַע אִמִּי."


 

ב

גָּדַלְתָּ. בֵּית־הַסֵּפֶר. הוֹמִים הַנְּעָרִים.

אֲנִי מוֹרְךָ הִנֵּנִי, אַךְ שְׁנֵינוּ מַכָּרִים.

לָכֵן אֵינְךָ מַפְרִיעַ לִי בַשִּׁעוּרִים.


וַדַּי, כִּי לִפְעָמִים הָיִיתָ מְפֻזָּר.

וְיֵשׁ שֶׁלֹּא הִקְשַׁבְתָּ גַּם חֲצִי־דָבָר,

אֲבָל מֵעַל שְׂפָתֶיךָ הַחִיּוּךְ לֹא סָר.


אָמְנָם גַּם הִרְגִּיזַנִי זֶה חִיּוּךְ תְּמִידִי.

הַאִם כָּל כָּךְ מַצְחִיק מַכְאוֹב הָעַנְתוֹתִי?

וּבִקְפָדָה עָלֶיךָ נָח אָז מַבָּטִי.


מִיָּד אֲזַי הִרְצִינוּ פָנֶיךָ עַד בְּלִי דָי.

וּבְקָרְאִי בְרֶגֶשׁ “עָלַי לִבִּי דַוָּי”,

בְּתַחְנוּנִים וָצַעַר הִבַּטְתָּ אֵלָי.


עַל יִרְמְיָה רִחַמְתָּ אָז? אוֹ עַל מוֹרְךָ,

שֶׁהוּא גַם מַכָּרְךָ, אָבִיו שֶׁל חֲבֵרְךָ?

אַךְ רְצִינוּת פָּנֶיךָ לֹא זְמַן רַב אָרְכָה.


שֶׁכֵּן זוֹ הָרְצִינוּת עַל פַּרְצוּפְךָ הַתָּם

בִּי עוֹרְרָה אֵלֶיךָ רֶגֶשׁ טוֹב וָחָם.

וְגַם אוּלַי חִיַּכְתִּי ( מִמְּךָ לֹא נֶעֱלַם!)…


וְשׁוּב בַּת־צְחוֹק נִלְבֶּבֶת עַל פַּרְצוּפְךָ תָּשׁוּט.

אַךְ גַם זַהֲרוּר חָדָשׁ בָּהּ: שִׂמְחַת־תִּקּוּן־עִוּוּת,

נִצְנוּץ־פִּתְאֹם שֶׁל אשֶׁר, אָשְׁרָהּ שֶׁל הִתְפַּיְּסוּת…


 

ג

וּפֶתַע נִתְיַתַּמְתָּ. אִמְּךָ אוֹתְךָ עָזְבָה,

יָפָה וְעַלִּיזָה וּבְעֶצֶם לִבְלוּבָהּ.

וְעֵת נוּגוֹת חִיַּכְתָּ – נַפְשִׁי בִי דָאֲבָה.


שֶכֵּן זֶה חִיּוּכֶךָ לֹא פָג וְלֹא כָבָה.

אַךְ עַל רִקְעוֹ צוֹרֶבֶת, מַכְאֶבֶת פִּי שִׁבְעָה,

הָיְתָה תוּגַת־הָאֵלֶם, שֶׁמֵּעֵינְךָ נָבְעָה.


תְּהִיָּה שֶׁל הֶלֶם־פֶּתַע, כְּאֵב אִי־הֲבָנָה.

– – בַּחֲצֵרִי רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, שׁוֹאֲנָה

חֶבְרַת הַפּוֹחֲחִים. אַךְ כְּבָר הַיּוֹם פָּנָה.


וְיֵשׁ כִּי יִשָּׁמַע קוֹל אֵם לִבְנָהּ קוֹרֵאת.

הַאִם לֹא הִיא, לֹא הִיא זֹאת אֲשֶׁר הָלְכָה בְּלִי עֵת?

לֹא הִיא. אֲבָל זְמַן רַב עוֹדְךָ מַקְשִׁיב בִּרְתֵת…


 

ד

עָבְרוּ שָׁנִים וְנִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה.

בַּחֲצֵרִי שָׁקְטָה כָּלִיל הַהֲמוּלָה.

זֶה לַקְּבוּצָה הָלַךְ וְזֶה לַמִּכְלָלָה.


וְאֶל מִשְׂרַד אָבִיךָ בָּאתָ לַעֲבֹד.

פָּקִיד. חֲלִיפָתְךָ מְעוֹרְרָה כָבוֹד.

וְהָהּ! גַּם “דָּג מָלוּחַ” לְצַוָּארְךָ תַעֲנֹד.


אָמְנָם זֹאת הַתִּלְבּשֶׁת, נָאָה וּמְסֻדָּרָה,

גָּרְמָה קְצַת לִגְלוּגִים מִצַּד הַ“חֲבוּרָה”,

מִדֵּי הִפָּגֶשְׁכֶם בְּאֵיזֶה יוֹם פַּגְרָה.


אַךְ עַל הַלִּגְלוּגִים רַק תְּחַיֵּךְ בִּדְמִי,

וְאִם כִּי חִיּוּכֶךָ הָיָה קְצָת עַגְמוּמִי:

"אָבִי חַלָּשׁ. לִדְאֹג לוֹ חַיָּב הֵן גַּם אֲנִי…


וְטוֹב כִּי אָנֹכִי עוֹבֵד כָּאן לְיָדוֹ.

אַךְ סֵדֶר וְנִמּוּס יִדְרשׁ בְּמִשְׂרָדוֹ…"

אַף הֶגֶה לֹא הוֹצֵאתָ. רַק חִיַּכְתָּ דֹּם.


אַךְ עֵת שֵׁנִית הַטֶּבַח פָּרַץ הָעוֹלָמִי –

– אֲנִי בְמִשְׂרָדִי כָּאן, וְשָׁם נִטְבָּח עַמִּי?…"

לֹא הֶגֶה. רַק חִיַּכְתָּ אֶת חִיּוּךְ הַדְּמִי.


וְלַצָּבָא הָלַכְתָּ. רֵעֶיךָ הַיְשָׁנִים

אַגַּב טְפִיחָה עַל שֶׁכֶם אַחֲרֵי פְּרִידַת שָׁנִים:

“בָּא גַם הַ’דָּג מָלוּחַ'! וּמִן הָרִאשׁוֹנִים!”


 

ה

מָתַי וְאֵיךְ אֶצְלֶךָ נִפְגַּם חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה?

מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם כִּי תַמָּה הַשְּׁנִיָּה

וְעִם הַ“חַיִ”ל" שַׁבְתָּ אַחֲרֵי שְׁנוֹת צִפִּיָּה,


הִרְגַּשְׁתִּי כִּי אָזְנֶיךָ כָבְדוּ. לִשְׁאֵלוֹתַי

מַסְמִיק וּמְחַיֵּךְ גִּמְגַּמְתָּ: “אַחֲלַי”…

רַק עֵת קוֹלִי הֵרַמְתִּי קָלַטְתָּ מִלַּי.


אָבִיךָ מַה שָּׂמַח כִּי זָכִיתָ לַחֲזֹר,

אַךְ לֹא פָחוֹת שָׂמַחְתָּ, כִּי שׁוּב לוֹ לַעֲזֹר

תּוּכַל…אוֹיָה! קְצָרִים הָיוּ יְמֵי הָאוֹר.


מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר. זוֹרְמִים נַחֲלֵי דָמִים.

כָּל נִצָּחוֹן – כָּפְרוֹ מֵיטַב הָעֲלוּמִים.

– “שָׁלוֹם, אָבִי!” – וְשׁוּב הִנְּךָ בַלּוֹחֲמִים.


הִנְּךָ בַלּוֹחֲמִים. הִנְּךָ חַיָּל קְרָבִי.

בָּרוּר לִי, כִּי הִרְבֵּיתָ לְחַיֵּךְ בִּדְמִי:

“הִטְעֵיתִי הָרוֹפְאִים וְלֹא נִגְלָה פְגָמִי”.


חָשַׁשְׁתָּ לְגַלּוֹת שֶׁאָזְנְךָ כְּבֵדָה,

שֶׁכֵּן מְאֹד הָיְתָה נַפְשְׁךָ חֲרֵדָה

פֶּן תִּפָּסֵל לִצְעֹד יַחְדָּו עִם הָעֵדָה,


עֲדַת הַחֲבֵרִים הַמְחָרְפִים נַפְשָׁם.

"וְאִם אָזְנִי כְבֵדָה – הֲבִי הוּא הָאָשָׁם?

הֵם יְחָרְפוּ נַפְשָׁם – וְאָנֹכִי לֹא שָׁם?"


אַף הֶגֶה לֹא הוֹצֵאתָ. רַק תְּחַיֵּךְ דּוּמָם.

אַגַּב, הַחִיּוּכֶךָ בַּלֵּיל הַהוּא עֻמַּם?

עֵת רִסֶּקְךָ פָּגָז וַתִּתְבּוֹסֵס בַּדָּם?


אֵינְךָ אוֹמֵר דָּבָר לִי. גַּם אֵין הַתֵּל אוֹמֵר,

תֵּל־קִבְרְךָ צָנוּעַ. לִבִּי רַק מְשַׁעֵר

כִּי חַי עוֹד חִיּוּכֶךָ. אֵי־שָׁם עוֹדוֹ זוֹהֵר…


ניסן תשי"ג

המלצות קוראים
תגיות