דת־ישראל קשורה וצמודה להווייה הלאומית־הגזעית של עם־ישראל ולעצם קיומו כשלהבת בפתילה. דת־ישראל, תופעה רוחנית ענקית, שנשארה יחידה במינה בעולם עד היום הזה (שהרי הנצרות והאסלאם אינן אלא ואריאציות של היסט ונסיגה ממנה, שאינן מגיעות למדרגתה הרוחנית, כיון שהללו ירדו משיא הסינתזה שבתורת משה והנביאים) – דת־ישראל הצרופה, זו הדת הנבואית, חתומה בנפשנו ויקרה עד מאוד, ולא רק ככלי שבו נמזגו כל שאר השגינו הלאומיים (המדיניים־הארציים, הספרותיים־הרוחניים, המוסריים־החברתיים), לא רק כקניין לאומי, כמורשת־מסורת וכגורם־התהוות תרבותי של הכלל והפרט כאחד – לא רק, משמע, משום שאנו יהודים וגדלנו על ברכי אמנו־הורתנו זו, זכרונה לברכה, שקדושתה קדושת אם תהיה לנו לעולם, אלא גם כחזיון אנושי נעלה: היא יקרה במידה שוה ליהודי ולאדם שבקרבנו. אי־אפשר לנו להפריד את דת־ישראל, כשם שאי־אפשר לנו להפריד את גבנו, הפונה לאחור, מעל לוח לבנו ופרצופנו, המביטים לפנים. דת־ישראל הריהי בבחינת הצד האחד של מטבע־היהדות, שבצדה השני הוא הקיום הלאומי. וכלום יכולים אנו לקחת מטבע בלא להחזיק בידנו ממילא את שני צדדיו כאחד?

אבל עם זה מן־ההכרח לדייק ולומר: היהדות היא ישות גזעית (כבירת־עצמות לאין־שיעור, עד לאין יכולת להיטמע כליל, למרות הנטיה שבנפש היהודי להתבולל!) שתפקידי־יצירה שונים לה, קיומיים, תרבותיים ודתיים, היוצאים ממנה כענפים מגזע האילן. ו' החיבור¹ הוא כאן עיקר גדול. אם כי דת ישראל היתה בלתי־נפרדת מהוויתה ומקיומה של היהדות למימות עזרא ונחמיה ועד ימי האמאנציפציה, הרי לעומת זאת נבדלת היתה ממנה, על כל פנים במידה ניכרת, משך דורות רבים, בזמן שישראל ישב בארצו, למן כיבוש יהושע ועד הריפורמה של יאשיהו והתגברות השפעת הנבואה עם חורבן בית ראשון, ודומה שהיא שוב הולכת ונפרדת ממנה במידה ניכרת – למעשה, אם לא להלכה – בימינו אלה. נמצא שדת־ישראל לא־תמיד זהה ביסוד מהותה, זהות מוחלטת, ליהדות כתופעה לאומית, גשמית־תולדותית.

ואפשר שזוהי הסיבה להתעוררות החוש הפלאסטי והיצר האמנותי בקרב היהודים במאה העשרים. במשך כל ימי שלטון הדת בעמנו, כלומר – מחורבן בית ראשון ועד תקופת האמאנציפאציה – לא יצרנו כל אמנות כביטוי (חוץ מקישוט) ולא עלתה על דעתנו, וזה משום שהאמנות לא תיתכן בלי קרקע של פסימיות: רק ההרגשה הטראגית שאין ערך נצחי למציאות, היא היולדת באדם את הצורך לנצח את המציאות על ידי שמכניסים אותה בבריתו של הנצח, של הסמל העומד “לדור ודור ולנצח נצחים”. הטראגדיה היוונית, הרניסאנס, ואפילו הרומאנטיקה. כולן נולדו וגדלו על ברכי הפסימיות, בתם של שובע־החיים ושל הכפירה, או של ההתייאשות מן המציאות שבהעדר־אמונה. אבל הפסימיות הן לא תיתכן כלל במקום שיש רעבון־חיים, שעדיין לא קיבל את סיפוקו כל־עיקר: רעב לקרקע תחת הרגלים, לביטוי עצמי, לצורות־חיים. – הרעב הוא תמיד אופטימיסטי, אך לא תמיד האופטימיסם יוצר.

שכרנו מאבדן הדתיות – העניין האמנותי – יוצא בהפסדנו. היינו עם רליגיוזי, והיום אנו ציבור של כופרים; היה לנו אופטימיסם של “בטחון” (קיבוצי) והיום אנו פסימיסטים מתוך שנתקפחנו מהרגשת הבטחון הקיבוצית של כלל־ישראל. אילו לפחות זכינו, חלף זה, ליצירה של ממש ולמקוריות בשדה האמנות, כי עתה אולי היה לנו פתחון־פה כל־שהוא להשלות את עצמנו שהפסדנו יוצא בשכרנו; אבל הן מעשי ידיהם של אמנים יהודים – עם כל סימני־ההיכר לצביון יהודי מסותר, שאפשר לגלות בגדולים שבהם – ביוסף ישראל’ש, בשאגאל, בסוטין, ואולי גם בלויטאן ובאנטוקולסקי – לא היו עד עתה אלא כלי שני, פרי הסתגלות ויציאה בעקבות יצירת המערב, הגדולה משלהם. הפסדנו לא יצא איפוא בשכרנו. להמיר את הרליגיוזיות המקורית של ישראל באמנות בלתי־מקורית, או חקאית – הלא אך מקח־טעות הוא! שכלנו אם, שאין לה תמורה, והנערה שאימצנו לנו לבת מכזיבה במקצת.

אודה ולא אבוש: מוכן אני אפילו לוותר על תפעולי כוח־יוצר אמנותי בעם־ישראל בעתיד, ובלבד שתימצא דרך (נפשית ושכלית) לשוב ולשתול בעולמו של היהודי המודרני את התפעול החי של האמונה הישראלית בצורה צרופה, כיהדות צרופה, אשר תישא בד בבד עם חייו הפנימיים, האינטלקטואליים והרוחניים, של היהודי הנאור והתרבותי כבן־פורת לאנושות.