רקע
ישורון קשת
ציונות כסינתזה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

הציונות כאידיאה, ולא כקוניונקטורה – כאידיאה של גאולה עצמית – נשארה בלתי־פופולארית בעמנו גם לאחר כל העדות המפורשת שהמציאות הנחרצת העידה וחזרה והעידה לטובתה. ולמה? – משום שהציונות האמיתית יכולה להיות רק שאיפה לקשר את העבר עם העתיד. כלומר –בקשת סינתיזה. וכל התנועות שנולדו מתוך בקשת סינתיזה נדונו מראש לאי־פופולאריות, משום שרק תנועות קיצוניות עלולות לקחת את לב המון העם. יש דמיון, מבחינה זו, בין הציונות ובין הפרושיות: גם הפרושיות, ששאפה להיות יהדות סינתיטית, לא היתה פופולארית כל־עיקר בישראל עד אשר נשארה, בתוקף מהלך התולדה, היהדות היחידה שבנמצא. ועד אז הלא הרבה יותר פופולאריות היו, כנראה, הפגניות, כדחיפה הקיצונית שבאה מבחוץ, והאיסיות, כדחיפה קיצונית שבאה מפנים.

בימינו, הקומוניסם, ובמידת־מה אפילו הפאשיסם, הריהם פופולאריים ברחוב היהודי אולי יותר מן הציונות, ואפילו מן הציונות הסוציאליסטית. ברם, מה זה מוכיח? – זה מוכיח רק כי הצדק עם הציונות. הסינתיזה היא תמיד צודקת (אך לא תמיד מצליחה).

אסונו של הישוב בארץ־ישראל, שהבאים אליו מתוך ‘קוניונרטורה’ (וגם ההכרח שבניסבות־הזמן הוא “קוניונקיורה”) מרובים מן הבאים אליו מתוך ציונות צרופה, לשם אקט של גאולה עצמית.

הציונות עדיין מחכה לסוג של יהודים שיאמרו לגשם אותה לשמה.


המלצות קוראים
תגיות