רקע
ישורון קשת
מידת עצמיותנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

העצמיות באנוש (הניכרת על־פי הקצב המיוחד המתלווה אליה) – האין זו דרכה להתנגד לדפוס השכלי שבהרגל־מחשבה קבוע או שבמיטת־סדום של כל שיטה שתביעתה היא תביעה של חוק וסדר? בכל מקום שיש כוח־יוצר, שירת־חיים, שם יש קו־חיבור ישר, כביכול, בין נפש האדם ובין סוד־העולם המעונה “האלוהי” – קו נטוי כגשר מעל לתהום המחשבה, המושכת למטה ומעכבת בעד המעוף. רק השכליות, כדידאקטית כביקורתית, אינה זקוקה, כידוע, למעוף השירה, ואדרבה – קושרת היא אל המציאות את הרגש הרוצה להתעלות עליה.

והנה היהודים – “מאובני הלב”, כפי שקורא להם אחד־העם – כפותים, כנראה, דוקה לדפוס השכלי הזה, המגרש מנחלתו את המעוף שולל־החוק והבלתי־אמצעי, המעוף של שכינת־הרזים. וכל־כך כפותים הם לו, שכבר חדלו להתנגד לדפוס פסיכי זה לגמרי, עד לאפס עצמיות, עד ללא יחוד־ריתמוס לאומי, ללא מוסיקה לאומית (אלא שהואיל וכמעט שום דבר אנושי אינו זר לו ליהודי, מן ההכרח שיהיה לה לכל גולה, לכל שבט ולכל אפרכיה בישראל כמין ריתמוס שונה: ריתמוס רוסי, תימני, אמריקאי וכו').

הקשר שבין היחיד והעולם הסודי נתחלף לו ליהודי בקשר שבין הכלל ועולם־הנגלות. היהודי נתקע בנגלות. ורק הנגלה הוא, כידוע רב־הסעיפים – הכל לפי המכורות והסביבה – שלפיכך ישנם כמה מיני נגלות יהודיים – בעוד שהסוד העולמי הוא אחדותי, אחד ואין שני.

נדמה לי שאפשר לומר, כי כל גזע מסויים, בעל מרכז ארצי, הוא בעל שני תפעולים1 בעת ובעונה אחת כמו שהארץ מסתובבת בת ובעונה אחת על צירה ומסביב לשמש) נקרא להן: התפעול הזמני, או הצורתי, או הנגלה, זה תפעול הרוח , כוונתי לאופי ולהווייה של הפרטים האנושיים העושים לעצמם, והתפעול התולדתי, או היוצר, או הנאצל, זה תפעול העומק, כוונתי לאופי ולהווייה של הגזע בתורת פרט בפני עצמו בתוך יתר הגזעים, שהם הפרטים של האנושות. והנה כל גזע נורמלי הוא מוצר (מקבל צורה) מצד פרטיו בהווה ויוצר (מחדש צורות) מצד האנושות, לעתיד לבוא. אבל הגזע היהודי, שנתפשט ברוחב, מבזבז את הכוח־היוצר שבו על פני השטח הרחב ורב־הפנים של התפעול הזמני־הנגלה בלבד, ומשום־כך תחת אופי לאומי יש לו מאניירות קיבוציות, תחת ריתמוס לאומי יש לו נוסח מקומי, ותפעול היוצר שלו נבלע בתוך תפעול־הנגלה; התפעול הזמני שלו בולע את התפעול ההיסטורי אשר לו. האם לא משום כך אין עם־ישראל, במידה שהוא שקוע בגלויות שלו, יכול כיום הזה ליצור לעצמו היסטוריה (על אף התנאים הנוחים לכך הרבה יותר מאשר בכל ימי קיומו למן זמנם של עזרא ונחמיה) ואינו יכול להשתחרר משבי הזמניות והנגלות. משל לאדם שטבע עד ברכיו בבצה, ובשאפו להנצל ממנה, הוא יכול רק לצעוק ולעשות תנועות בידיו, אך לא להתקדם ברגליו כדי לשנות מקומו ומזלו?

עצמיותו של היהודי מספיקה אמנם כדי להתנגד, במשך זמן־מה, לשעבוד הפסיכי אל העצמיות הזרה, אולם אינה מספיקה, כנראה, כדי להתנגד לתהליך הגורלי של המרת העומק ברוחב ולהכרח ממאיר זה: לבזבז את הכוח־היוצר על הנגלות בלבד. והעם, הטובע לעת־עתה בבצת הגלותיוּת גם בארץ־ישראל, יכול אמנם להחזיק מעמד ולשאוף בפרפור להצלה במשך אלפיים שנה. אך לעקור את עצמו מתוכה אינו יכול.

האומנם קטנה היא איפוא עצמיותנו מהילחם בכפיתות זו לחוקי המציאות ולעולם הנגלות? האומנם אין לנו כבר שום שריד של שירת־הווייה משלנו, של הפעלת האימפונדיראביליות, שבלעדיה לא תיתכן שום יצירה היסטורית שאינה זמנית ונגלית גרידה? לפחות שתי־וערב בלבד של ריתמוס לאומי מיוחד, שלקולו הטמיר נוכל להתעשת ולהחלץ משבי המציאות ומשבי השכל, מחוקקה העריץ, המחניק כל ניצן של רוח־נבואה בתוכנו? הבאמת נשינו לחלוטין את הכשרון להתגבר על השטח החיצון, השכלי – “השטחיות” – של החיים, להמריא ולעוף בקו ישר, קו היצירה, קו האימפונדיראביליות והשירה, שירת החיים, כדי להיחלץ, בתורת גזע, מן הבצה בת־האלפיים ולעמוד שוב במרכז העולם (ומרכז העולם הוא בכל מקום שבו אך עומדים הכן על האדמה), מקום משם יוצאות, ואם גם נפרדות, דרכי גאולים – לעוף אל לב־הבריאה, שדופקו מתגלה רק למחונני הריתמוס, ליודעי האלוהי?

האמנם “שכחי אלוהים” אנחנו?



  1. “תפעול” – פונקציה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות