לפני קרוב לשלוש מאות שנה היתה תנועת שבתי צבי לעמנו מה שהציונות היא לנו היום. דמיון זה הוא לא בחזיונות־הלווי של שתי התנועות – כי דוקה הללו שונים היו – אלא בעיקרו של האופי, הן מבחינת התרכבות הגורמים והן מבחינת עצם קו־החיים וכשרון־החיים.

הרכבם של גורמי חזיון ודרך בואם הריהם תלויים תמיד באופיו של הציבור, המשמש גיא החזיון הזה. ועיקר אופיו החיוני של ישראל הן לא נשתנה במשך שלוש המאות האחרונות (נשתנו אולי, במעט או בהרבה, נושאי רוחו, אך דרך רוחו לא נשתנתה!). ומבחינת כשרון־החיים וכיוונו יש לומר כי גם תנועת שבתי צבי גם התנועה הציונית שתיהן הנן רחשי חיים פוליטיים של עם בלתי־פוליטי. ציבור בלתי־פוליטי ניכר לפי זה, שאינו מסוגל לכלכל את מעשיו הפוליטיים על פי צו של אידיאה הכורתת ברית עם ההכרה, כדי ליצור תבונה פוליטית, ותחת זה הוא עושה את מעשיו מתוך אימפולסין שבהזייה שאין לכוח־השופט שליטה עליהם, כלומר – מתוך חוסר תבונה פוליטית. אמנם גם האידיאה וההכרה יונקות, בשרשן, מתחום אי־רציונלי, מן הסטיכיה, אבל שורש־מניע זה הריהו מחוץ לגדר רצוננו ואין אחריות־אנוש חלה עליו; כל זמן שהדחיפה שבנגלות, בחיים הפוליטיים, היא בשלטון האידאה, כל זמן שהגורם המכריע הוא ההכרה הרי עסק לנו עם אחריות אנושית, עם שכל פוליטי, שפוסק עם השתלטות ההזייה והאי־רציונלי על שטח הנגלות ועל עצם המעשים.

ומבחינת עמדת העם ומעשיו הדמיון בין השבתאות והציונות בולט למדי: הלא הוא בתפיסה בלתי־משכלת זו שהעם תפס את האידיאה שהושטה לו וביחסו אל אידיאה זו למעשה, שהוא יחס אשר לא כוח־ההכרה, לא הכוח־השופט, הוא הקובע אותו ושאין עליו חותם של שכל פוליטי כל־עיקר. הדמיון בין השבתאות והציונות הוא איפוא לא דמיון חיצוני שבתופעה בלבד, אלא דמיון שבמהות. זאת אומרת שיש ביניהן איזה שיתוף־תכונה, בריח שעובר בשתיהן על אף ההבדל החיצון העצום והשינוי שחל בינתים בפסיכיקה של המוני בית ישראל. ואולי דוקה, במידה ידועה, מחמת השינוי הזה: כי הנדודים ועקירת־המולדת התכופה, אשר גרעו מתמימותו של העם ולא הוסיפה על רצון התקדשותו, עשוהו למעשי יותר מדי: “יותר מדי”, כלומר – כל כך חשדן כלפי נימוקים שבהכרה וכלפי שכל פוליטי, כל כך כופר ונזהר בפושרים ככל מי שנכוה ברותחים, שלא נותרה לו דרך אחרת להפיק מאווייו החוצה כי אם דרך מה שמתנגד לשכל, דרך הכפיתות להזייה, הנגררת אחרי חוסר השכל הפוליטי! מרוב מעשיות נעשה העם הזה עני־דעת!

נדמה לי שדמיון מהותי זה בין שתי התנועות, שלכאורה אין ביניהן כל קשר היסטורי גלוי, מוכיח על אחדות השורש שלהן. העדר קשר היסטורי ישר אולי אינו כאן אלא “לכאורה”. ומי יודע? אולי לא זו בלבד שהן נובעות ממקור מסותר אחד, אלא שיש כאן, פשוט, זרם אחד ולא שנים: דוגמת נהר בארץ הדורים ובקעים, שנעלם באמצע שבלתו למהלך רב מתחת לפני האדמה ומופיע פתאום שנית במקום אחר, כאילו הוא מעיין בפני עצמו: כלפי חוץ מראה הוא אז את כל סימני הקושי והנפתולים של לידת נהר חדש, בעוד שבעצם אינו אלא המשך ישר, הגם כי משונה, של הזרם הנושן.

דומה שאת התחלתה של תנועת הגאולה הלאומית ביהדות יש לבקש באמצע המאה השבע־עשרה. מובן כי מתכוון אני לא לחפץ הגאולה האי־רציונלי, שהיה חי צפון בלבבות כל משך ימי־הביניים, אלא לשינוי שבא ברוחות מעת שחפץ רליגיוזי זה נהפך לתנועה לאומית. מקץ אלף וחמש מאות שנה של גלות ממשית ואפלה, חשוכה בכל רקמת־הווייתה זולתי הנקודה המאירה האחת שבלב: אחרי תרדמה קשה ומבעתת, כתרדמת הנחלש ממכותיו, שחפץ הגאולה נשמר בעומקה רק כמין חזיון־לילה אי־ראציונלי (ואפילו בספרד, מקום שהיהדות מצאה מזור כלכלי ותנחומי שירה גאיונה) – הגיע רגע שהחפץ נהפך פתאום לתנועה. ההתעוררות מתמיהה זו לא־נקיה היתה, כמובן, מהשפעות־חוץ: החיקוי להלך־רוח של הגויים רבץ לפתחה. הרניסאנס שעלתה מן הדרום; ערפלי המסתורין שרבצו עוד בצפון ושמתוכם גם אצטגניני הגויים חזו אז נכבדות אפוקליפטיים לישראל המוזר; שניהם גם יחד היו לדחיפה לגו עמנו המוכה והמתנמנם. אבל אחרי התחלה קצרה של זרם זה (שבאופי של תנועה לאומית) ברוחות, ההתחלה של שבתי צבי, שב הזרם ונחבא עד מהרה למשך מאתים שנה, עד שהופיע שנית מתחת לקרקע העם בזמננו בצורה מחודשת, בחבלי לידה חדשים, אך במזל הנושן.

ובמה איפוא יש לבאר את חוסר־האמון של המוני בית ישראל אל הציונות גם בנצחונה (נצחון להלכה, אם לא למעשה) עם הצהרת בלפור, במה יש לבאר את רפיון־הידים המחריד שניבעה בהם דוקה עם שעת־הכושר הפוליטית, שעמדנו בה על כל פנים שנים על שנים מאז תום המלחמה של שנות 18–1914, אם לא במנטאליות אי־ראציונלית והיפר־ אוּטיליטאריסטית זו, המבכרת את הדמיוני על המושכל, שנתגלתה בנו כבר בימי השבתאות, מצד אחד, ובאכזבה העמוקה שגרמה לה ליהדות שבתאות זו עצמה מצד שני? האומה נכוותה ברותחין של הזייה רק לפני מאתים וחמשים שנה, זכרון הכאב והעלבון עודנו חי בקרבה שלא מדעת, והיא קופצת עכשיו ידיה מגעת במזון הפושר, אך המבריא, המושט לה בכלים החדשים, בניגוד גמור לכל מה שההכרה בכלל והשכל הפוליטי בפרט מחייבים, ונגררת באותו זמן עצמו, בכל הזדמנות, דוקא אחרי הבאושים של אימפולסין שאין הדעת סובלתם ושאינם אלא פרי חיקוי עלוב לצורה של החיים הפוליטיים באומות־העולם, שבהן אימפולסין כאלה הריהם מוצדקים לכל הפחות מתוך איזו אידיאה שלהן, שאינה יכולה להיות האידיאה שלנו, כגון אידיאת הבולשביות, או הפאשיסם ושאר צורות של רודנות ועקירת הדמוקרטיה משרשה, על עקרוני הצדק והחופש שלה, שהם בלבד הנם כל הצדקתנו בתנועתנו הלאומית.

אם יבוא איש להשיג על דברי, לאמור: שבתי צבי הרי נשאר בעיני עם־ישראל משיח־שקר, ואין להפריז איפוא על מידת פעולתה של תנועתו על העם ועל מידת האכזבה שהיא גרמה לו – לא יצדק זה כל־עיקר. טענה כזאת לא תהיה הגיונית. הרי שבתי צבי היה למשיח־שקר לא בגלל פעולתו על האומה, אלא בגלל שהכזיב אותה, בעוד שפעולתו על המוני ישראל היתה חזקה גם יותר מפעולתה של הציונות עליהם, – והציונות הלא אמת ולא שקר היא בעינינו! פעולתו של שבתי צבי לא יכלה להצליח משום שניתנה בכלים הפסיכיים של זמנו, כלי הזייה שלא כשרו למעשה ולא יכלו להכיל עובדות בתוכם. הדור גופו לא היה מוכשר לכל מעשה שכלי, ורק להזייה בלבד ולהתלהבות ענית־דעת גרידה, ושבתי צבי הרי לא היה אלא תמצית־הביטוי החריפה של רוח העם בדורו, בצירוף אותן התכונות שבחוזי חזיונות מאז ומעולם. אבל הן לא התכונות הללו, שישנן גם ביחזקאל, בישוע, בפרנציסקוס מאסיזי ובבעש"ט (במזיגות שונות ובמדרגות בלתי־שוות, כמובן), הן שגרמו לו את הכינוי “שקר” (עם שהן גרמו לו את הכינוי “משיח”), אלא משפט הבאות, העובדות שבהכרח־הזמן ושבתנאים, אשר הכזיבו על פניהן את ההזייות המחוסרות בסיס בהגיון ובמציאות, הן שעשו זאת. אבל ההזייות הללו הלא חיות היו בקרב כל העם ובטובי מוחותיו ופרנסיו! אכן נשא שבתי צבי, מלבד מומי נפשו, גם את חלי העם הזה! משום כך יש לומר, כי העם, בשימו את שבתי צבי החלש, הקנה הרצוץ שעליו נשען שעה קלה, כפרה לחטאותיו הוא, לא נהג מידת יושר, אם כי ברור ששבתי צבי כשלעצמו ראוי לבוז ולשמצה בגלל התעתועים והמרת־הדת שלו. הרקבון שבתנועת שבתי צבי היה רקבון העם ואמונת־השוא שלה היתה אמונת העם.

תרפ"ח (1928)