רקע
ישורון קשת
"ברוגז"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

בפינה חשכה וקודרת של האופי היהודי אורבת תמיד המפלצת הזעפה וקלת־המנוסה המכוּנה “ברוגז”. כמו העכביש הקטן והאיום, הניזון מתמצית חיתם של יצורים פעוטים המזדמנים לו במקרה, כך ניזון ה“ברוגז” היהודי מן החולף והמקרי שבנסיבות־החיים הקטנות, הנאחזות בקוריו, חבלי־השוא, ונקרעות כך מעל ממלכת ההגיון הבהירה וחוק־המישרים שלה, האומר “המבין סולח”, חוק שהוא לבדו אולי יש בכוחו ליישב את הסתירה שבין אמת לבין צדק.

קשה לנחש מהי הצדקה שעשה שר־האומה עם ישראל בשבצו לבין תכונותיו, שכולן מתאימות פחות או יותר לצורך מלחמת־קיומו, גם את התכונה הפעוטה והעקשנית הלזו – להתכנש כקיפוד לתוך ערלת־לב סמורה ועוקצנית בפני כל אי־צדק הנגרם לו, לפי הרגשתו, על־ידי האמת של זולתו. על כל פנים דומה שאין זאת תכונת־הרגל מאוחרת בלבד, שהקנתה לו הגלות, אלא קמט־נפש חבוי שיסודתו בקדומים ובמעמקים האסיאתיים. האין נטירת־האיבה, זו אמה הפעלתנית של מידת־הרוגז, והרעה מבתה, טבועה באופיים של כל בני־המזרח, והאם לא להקים סייג לנטיה טבעית זו, שאותה ראה בעם־ישראל, דאג משה בצוותו אותם “לא תקום ולא תטור”? מידת ה“ברוגז” היא החיקוי הילדותי וחסר האונים של הבת סרת־הטעם למעשי אמה הרשעה. והאין ה“ברוגז” היהודי שינוי־נוסח – יותר ארצי ופחות נאצל – של החראקירי היפאני? היפאני הופך את העלבון שגרם לו רעהו – לבושה: הוא מתבייש בגלל רעהו בגלל אי־צדק ובעד העולם כולו, שבו יש מקום לאי־צדק. בעולם כזה אין הוא – הפרט הדעת – יכול לחיות, שהרי יש רק פתרון אחד לדילמא: או העולם צודק, ואז אין הוא, הפרט, ראוי לחיות בו; או הוא, הפרט, צודק, ואז אין העולם ראוי שהוא יחיה בו, והוא נופל על חרבו ומבתק את בטנו. ההיפך מזה הוא החראקירי הפסיכי היהודי – ה“ברוגז”: את עוקצו של העלבון שנגרם לו הופך היהודי, מתוך בטחון־מוקדם בצדקתו וחוסר בקורת עצמית, לא כלפי עצמו, הצדיק בעיניו ללא צורך של בדיקה, אלא כלפי העולב: כשם שלא ידעת בעליבך אותי, כך לא תדע כיצד לפייסני, ותלאה למצוא הדרך ללבי הנצור. היפאני הנעלב הורג את גאוותו, אבל היהודי הנעלב עוטה גאווה כשלמה, לראוה, ובתמימות אכזריה שבחוסר תרבות־הלב הוא חושב לפצוע את אהבתו העצמית של רעהו על ידי אצילות מעושה המתכנסת בתוך עצמה, על ידי התנפחות שהוא חושבה לגאון. טעמו של הדבר הוא שהיהודי חושב את האצילות ואת הגאון הקשור בה לא לתכונה טבעית שאדם זוכה לה “בחסד עליון”, אלא לחופה מלאכותית שכל הקרב אליה נכוה ממנה, למין ענין של מותרות, המותר אמנם לתקיף שאין מי שיאמר לו מה תעשה, אך מוקצה מחמת גיחוך למי שתלוי בדעת אחרים או חפץ בידידותם. בעיני היהודי הגלותי הגאון הוא עונש לזולת (ובנידון זה היהודי בארץ־ישראלי הריהו גלותי לא פחות מן היהודי הפולני או האמריקני). את מי אשר יאהב יתהלך ברוח נמוכה, מתוך רצון מוסרי שאין בו מן הישירות ומן הטבעיות ולא כלום. וכיון שמוסרו דורש מהיהודי רוח שפלה, הרי ממילא הגאון – ארשת הכבוד – הוא רק דרך־סלף, שהולכים בה לעתים מדעת לשם צורך השעה. למשל, כדי לענוש את רעהו. את שויון־הזכויות האציל של אנשים המתהלכים זה לפני זה בגאון טבעי שאין עמו עלבון לזולתו, משום שהוא רק ביטוי חפשי של עצמותם, ביטוי שגם השני מכיר בו ומודה בזכותו, כיון שגם הוא אינו עשוי לוותר עליו, ומשום שכל אחד מהם יודע שרעהו מחשיב בו דוקה את הגאון הטבעי הזה, ביטוי אצילותו – את שויון הזכויות הזה של אי־האמצעיות אין היהודי מכיר, כנראה. משום כך אין הוא יודע גם את ההתעלות התרבותית על רוגזו של הכבוד, שהיא גם אסתיטית במידה שהיא מוסרית, ושבקלותה הטבעית יש גם מקפיצת החיה גם ממעוף המחשבה.

מכאן יובן, למה היהודי, ברצותו לתת לעצמו חשיבות יתרה של כבוד בפני הבריות, נוטה להעמיד פנים של “ברוגז”. ה“ברוגז” שלו הוא הסימן החיצוני של הכבוד העצמי… אין כמעט יהודי, ויהי גם מטובי שלומי ישראל הנותנים אל לבם את מומי עמם למען שחרר מהם את הליכותיהם הם, שבקלסתר־פניו לא יראה משהו “ברוגז” מדי התעורר בקרבו הכרת ערך־עצמו, ביחוד בנוכחותם של הבריות. מי מבני הדור הזה לא ראה פעם את שלוש המחותנות המופיעות על הבמה במערכה השניה של “הדיבוק”, סמוך לסעודת העניים, ואותה הבעת “ברוגז”, המאומצת אבל הטבעית לחפץ־הכבוד שלהן, שהן מעלות על פניהן? בפרצוף יהודי זה ה“ברוגז” הריהו עצם הבעתו הטבעית של הכבוד, ומי אינו יודע את מחול ה“ברוגז” של החתונה היהודית העממית, המביע, בצורה שחציה תפיסת־עצמו הומוריסטית וחציה חיבה רומאנטית אל ההווי המודע, את הקו העקום, האופייני והקאריקאטורי של הנשמה היהודית, המבקשת לה סיפוק לאהבתה העצמית הפצועה באותה התהפכות על צירה לכל מגע רוח של דלתה הנסגרת ונפתחת בקלות יתרה, בהלמות ובחריקה, עד ילאו אחרים לכוון את שעתה, באותה הפתלתלות הבהולה והרגזנית, הנרדפת והחשדנית, של הפסיכיקה שלו, ובאותו הפחז של הפרישות לתוך עצמו, פחז כמים הנספגים באלפי דרכים אל תוך החול שעליו נשפכו, אם כי שבים אמנם לא פעם ונובעים מהצד השני, מזוקקים וטהורים משהיו! המחותנים הרוקדים מראים, ברוגז זוכר רחם, שגם במגעם־ובמשאם יודעים הם את כל ערך כבוד עצמם, אף על פי שגם בכעסם ובמחלוקתם יודעים הם, לכשירצו, למצוא את הדרך לברית־אחים של יושר ושלום. צורת האמנות העממית האצילה כאן מחכמת הנסיון של הנפש היהודית על התכונה השלילית וזיקקה אותה.

אבל דרך־השגה עקמומית זו של הכבוד, דרך־הנפש הכרוכה על עקבה כנחש וההופכת את כיוונה לנוס אל תוך עצמה, מביאה את היהודי יום־יום לידי סתירה לציבור. בדרכו זו הוא מגיע על־כרחו למקום שם אין תקומה לרגש האחריות הציבורית ולאחדות־החברה: אם ביטוי הכבוד הוא “ברוגז” – ולא הפסיחה היודעת־חן על המכשול, מתוך גמישות־רוח חיננית ואצילות טבעית, כאשר מצינו אצל המתוקנים שבאומות העולם, הרי כל־פעם שהיהודי עומד, עקב תפקידו הציבורי, מול בעייה שבאהבה עצמית, מיד הכרת־כבודו לובשת צורה של “ברוגז”. לא כבוד הציבור הוא כבודו, כי אם ה“ברוגז” על הציבור הוא כבודו. כל מקום שהצרפתי תוקף ונאבק בעזרת ההגיון בלא הרגשת עלבון, שהסלאווי נכנע מתוך הרגשת־הגורל ורחמים על עצמו, ושהאנגלי נלחם בכובד־ראש הוגן ומנומס את מלחמת־המשחק החמורה והקשה, שהכבוד לזולתו והחוק, אבי הציבור, הוא ראשית החכמה – שם היהודי נעשה “ברוגז”. ה“ברוגז” הוא ראשיתו של הכבוד שמתעורר באיש מישראל וסופו החנוט כאחד. וזה משום שהכבוד הוא לגביו לא גורם דינאמי לפעולות־חיים, לא קו ומשקולת אלא מצב סטאטי, מין חדלון נעים, נקודה מתה של הפסיכיקה, דבר אשר ימות עליו היהודי אך לא ידע לחיות בו.

מה רבות הם התקלות וההריסות שגרמה מפלצת ה“ברוגז” בחיי האומה, כל־מקום שהופיעה באנשים יהודים! אשקא דריספק חרב ביתר. ולמן אותו התנא שנהיה “ברוגז”, ושכח את תלמודו בבדידותו בין זיתי לוד ועד עסקנים ציונים מסויימים בימינו – איזו שורה ארוכה של טראגדיות־הפרט, של השתכחות תורת־הנעורים, של אכילת בשר עצמו ובשר רעהו, של מעשים להכעיס, של התנכרות, של בגידה, של עזיבת־המערכה, של פשעים לאומיים וציבוריים – הכל מתוך “ברוגז”!

תרצ"א (1931)


המלצות קוראים
תגיות