רקע
ישורון קשת
אנשי־המעשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

הציבור היהודי של ימינו (בל אחטא בלזות־שפתיים) דומה במקצת לאותן בתולות, המשמשות נושא להומוריסטיקה, שכל עוד לא הגיעו לחוף־הנשואין, הריהן מראות התעניינות מרובה באותם העניינים המשובחים – רוח, שירה, מחשבה – אך בו ברגע שהשמיעו באזניהן “הרי את מקודשת”, הן משליכות מעליהן כל אותה מעמסה ללא צורך ושבות אל עולם החומר כתרנגולות אל לולן. כל עוד הציונות היתה מעוררת בגויים השליטים רק זרות, התנגדות, או לעג בלבד, ומוכרחת היתה לעמוד על משמר עצמה, מאין שום כוח ארצי הדורש טובתה, אשר יכניסה אל תחת כנפיו, היו הציונים מראים התעניינות מרובה בחיי הרוח, ותנועתנו הלאומית היתה תנועה רוחנית, כמעט תרבותית; אולם מן הרגע שמיניסטר בריטי אמר לה לציונות: הרי את מקודשת לתכנית שלי! – פרקה זו מעליה את עול הדאגות הרוחניות ושקעה במי־שחו של המעשיות השוטפת. מצולה עכורה בעצם, שקרקעיתה מסותרת מן העין.

האומנם עלינו לחשוב כי הצהרת בלפור היתה לרעיון התחיה כמין מעקה רעוע, שנהפך לאבן־נגף לסהרורי ההולך על הגג – במובן זה, שגרמה לה לציונות ליהפך מתנועה רוחנית מוחלטת לשאיפה אופורטוניסטית מבקשת־קוניונקטורות? ומה זה מיהרתם כל־כך לבגוד בחזון הרוחניוּת, קברניטים יהודים אופורטוניסטים, והרי ידעתם כי לא להתחתן אומרת אנגליה בציונות, כי אם רק לקחתה לה לפלגש? והרי אנשי־מעשה אתם!


המלצות קוראים
תגיות