המלשינות בישראל הריהי פרק ממאיר ומוזר, האומר פתרני. תופעה זו היא עניין לתהייה של כובד־ראש ולבקשת־הסבר ופתרון. – החרדה לקיום המסורת והמסירות לקדשי ישראל קיימות וקבועות היו כאבנים מפולמות בתוך רקק נרפש של פילוג ונצחנות… ומלשינות.

אבל מלבד המלשינות כמשלח־יד חמרי של בזויי־נפש מצוייה היתה ברחוב היהודי גם מלשינות לשם שמים. חסידים ראו היתר לעצמם להלשין באזני השלטונות על אנשי ההשכלה, ומשכילים לא ראו אוון באכילת קורצא על רבנים ועל “צדיקים” אצל אותם השלטונות עצמם. כדי להיפטר מי. ל. גורדון ולסלקו מכהונתו בקהילת פטרבורג לא היססו האדוקים להוציא עליו דיבה באזני ממשלת הצאר, למען הגלותו לפינה נידחת ולהרוס את חייו; ולמען סייע בידי ניקולאי הראשון לכונן בשביל היהודים בתי־ספר מתוקנים ומפיצי השכלה, שבהם ראו צעד ראשון לשיווי־זכויות, עמלו משכילי ליטא, באיבתם הגדולה למורדי־האור, לסול לפני הרשות הרוסית את הדרך לשים במאסר את ר' מנחם־מנדיל הלובאוויצי. אמנם גם האדוקים גם החפשים סבורים היו כי אסור ואסור “לגלות סודות מן החדר” וכן מצוה היא להעלים מעיני הממשלה את דבר מציאותם של עבריינים ופושעים בישראל, משום חילול השם. וכך הגיע המוח הגלותי לכלל סלף נגד־סוציאלי זה שהיה מחפה על אנשי־בליעל ורודף את נאמני המעשה, המסורים לרעיונם. למסור לשטונות עבריין מזיק והרסן – זה היה אסור, והעושה כן נחשב לא לבעל אתיקה חברתית, אלא “מוסר” ועוכר־ישראל; ואילו להשתמש בנשק המלשינות כדי להרחיק את המתנגד, לקפח את שוקו של המחנה היריב בתוך הציבור היהודי עצמו – זה היה מעשה מותר ורצוי, כמעט דתי: ‘מצוה’. מהי איפוא הקרקע הפסיכית, שממה צמח פרי־באוש כזה?

נדמה לי שאת הביאור יש לבקש באותה הסתייגות־מהכלל, או הוצאת עצמו מן הכלל לגבי כל מה שמשתף את הפרט עם ציבורו ואת העם עם האנושות, המציינת את היהודי מעצם טבעו. יתכן כי מיאון זה לשתף פעולה עם הכלל אינו אלא מין צד־שכנגד ביהודי לעומת תכונת הקיבוציות שכפה עליו הטבע: היהודי הריהו אדם קיבוצי על־כרחו, בן לעם־עדר בגזירת התולדה, ואולי דוקה משום זה הוא כל־כך אינדיווידואליסטי באהלו, מתוך מחאה שלא מדעת, טבעית אף היא, כלפי האונס האונתולוגי. צא וראה כי דוקה באותן אומות־העולם, שבניהן הם אינדיווידואליסטים גדולים ביותר, ניכר רצון מסוים ביחיד, וממילא גם בציבור, להביא את צוארו בעול משמעת הקיבוץ. אין לך מנטאליות כה אינדיווידואליסטית בתחום החיים האישיים כזו של האנגלי, וביותר – של הגרמני. ודוקה הללו מצטיינים, כידוע, בסגולת המשמעת הציבורית והלאומית להפליא. (מאמר מוסגר: האנגלי, שעצם האינדיווידואליסם שלו חדור, שלא מדעתו, זיקה אינהרנטית לציבור ולאומה, וגזעו מתגלה בו ביחיד באופייניות יתרה, מקבל עליו משמעת חפשית, שאינה חוששת גם מפני הביקורת; ואילו הגרמני, שהאנידיווידואליסם שלו מורכב מיסודות רומאנטיים שבהשליית־עצמו והוא נוטה לשגות באידאלי חופש שעשועיים, שאינם מחייבים את הווייתו הגשמית – הוא, להיפך, שואף אינסטינקטיבית למשמעת מוחלטת בחיי־החולין, לעול של שלטון־אונס אשר יפטור אותו מעול האחריות, ומשום כך הריהו אוהב במשמעת את השעבוד). לא כן ישראל: “שה פזורה” זו נדונה לשני הפכים כאחד – להיות “שה” ולהיות “פזורה”; כלומר, יש כאן עדריות, וממילא איפוא גם קיבוציות מאונס, ויש כאן פיזור, פילוג אינדיווידואליסטי ועמידה מרחוק ומנגד, שפירושה לא רק חוסר רצון לשתף פעולה, אלא רצון שלא לשתף פעולה, – מין יצר־דווקנות שבבנפש הנאבקת תמיד, מתחת להכרה, עם ההכרח הקיבוצי־הגורלי, הסמוי מן העין, יצר העיצום של ‘אני’ בהול, שמהיותו תלוי כל־כך בגורל הכלל והעם וצפוי כל רגע לטבוע בנחשול הסטיכי של האונס החברתי והתולדתי, מפותחת בו, דוקה משום כך, התאווה להתעצמות יחודו, תאווה שלובשת על־נקלה צורה חולנית של נצחנות לשמה. וכך אנו רואים כי היהודי, עם כל שהוא קיבוצי בנפשו הריהו אינדיווידואליסן־עקשן ברוחו, ונוטה להעמיד על דעתו גם במקום שהדבר מביא לו נזק או חרפה, ואם לנזק שלו עצמו ולחרפתו האישית אינו שם לב, בשעה שיצרו הנצחן מתגבר עליו, לנזק ציבורו ועמו לא כל שכן. וכשם שהוא ממאן לשתף פעולה עם שאר אישי ציבורו במקום שדעתם שונה מדעתו, כך הוא ממאן לשתף פעולה־מדעת עם העם הנכרי (פעולה לא מדעת – חיקוי – שאני…) אפילו בשעה שחכמת הקיום הלאומי – הפוליטיקה – דורשת זאת (שהרי הפוליטיקה היא חכמת היחסים בין עם לעם, כשם שהסוציאליות היא חכמת היחסים בין אדם לחברו). בשעה שיש צורך למסור לשלטונות של גויים פושע מישראל, מיד היהודי מעיר את האינדיווידואליסם שלו לשטח הלאומי ונזכר באותו לקח מר שלימדתנו ההיסטוריה במלמד־הנסיון הקשה כי אסור ואסור לחשוף את נגעי־התורפה שלנו לפני הנכרים, השמחים לאידנו והנכונים תמיד להכליל לשלילה כלפינו ולייחס לכלל־ישראל את חטאו של יחיד מישראל; ומתוך אינדיווידואליסם לאומי טראגי זה יש שאנו נכשלים עד כדי להסתייג מן האנושות ומתביעות הצדק והאתוס שלה – ומחפים על פשעי יהודים, ואפילו הם בנים מבישים באיוולתם, בנימוק שאסור להיות ‘מוסר’. ואילו במחלוקת עם צד אישי אחר בתוך כלל־ישראל, בשעה שיהודים בגולה נלחמים על “קוצו של יוד” עם הנבדלים מהם בהשקפתם, יש ביניהם שמסתלפים עד כדי מלשינות (באזני מי? באזני אותו נכרי עצמו, כמובן: כי במקרה זה האינדיווידואליסם האישי דוחה את הלאומי) ומבאישים את ריחנו בעיני העולם, כגון אותם ‘יאהודים’ באמריקה ודומיהם באנגליה, ובלבד שתאוות הנצחנות והעמידה מנגד תבוא על סיפוקה.

ומי יודע אם לא סבל הדורות הוא שנטע בנפש היהודי את תאוות האיפכא מסתברא ועשהו אופוזיציונר למרות רצונו? הן אפילו הפרט, במידה שהוא מוסיף נסיון וימים, הוא מוסיף ניגוד ואי־רצון כלפי הזולת – כלפי הציבור. כל זקן הוא בעל איפכא מסתברא, כי ההתנגשויות עם הבריות, אבני־הנגף שבחיים, וביחוד פגיעתו של הדור הצעיר ורצון־השלטון המעליב של זה, עשוהו לאינדיווידואליסטן מסתייג, שקשה לו להשלים עם הנעשה ולא רוחו. ומה שיש בפרט, הלא מן ההכרח שיהי גם בכלל. נסיון־העבר המצטבר בנפש העם ודאי גורם חזק הוא, וחותם התולדה ניכר היטב בנפש היחיד, כפי שמלמדתנו חכמת־הנפש. קוי פרצופו של הפרט הריהם, מבחינה ידועה, הערוצים שגלגלי הזמנים חרשו בחיי כלל־האומה. וכלום יש לך גורם־דיפירנציאציה חזק יותר מן הצער? דומים בני־האדם באשרם, אך שונים הם זה מזה בצערם ובריבם. ולמה? משום שהאושר עושה את האדם נוח להסכמה ולהשתוות עם הזולת, בעוד שהצער ממלא אותו רוח־מחאה ורצון־היפוך, שהרי נפשו מתאווה בו, מדעת או שלא מדעת, להפוך את הקיים, הגורם לו סבל. אולי משום כך העמים המאושרים נוחים הם למשמעת ציבורית, בעוד שהעמים האומללים מלאים מרודים כרימון, כי כל עני הוא “מרוד”. ודאי שהבריטי הוא יותר נוח להסכמה חברתית ולמשמעת הכלל מן הבלקאני, למשל. אין מלחמות־אזרחים בעמים שחלקם שפר עליהם.

יצר־ההתנגדות ורצון־ההיפוך שבנפשנו – אפשר שהם תגובתנו, בשטח ההכרה, על הסבל שגרמו לנו דורות של גלות מקניטה, זו שעשתנו דוקה עדריים בשטח הנפשי. אכן, נפשנו, גם נפש היחיד גם נפש האומה, כלה ונכספת להרמוניה, לשלום העולם, להסכמה עם חיי־הכלל, אלא שהמנטאליות שלנו, דרך־המחשבה המעוקמת, מעכבת…

כן, האנטישמיות פיתחה בנפש היהודי ‘פוביה’ זו, נקע הנפש המורדפת, המונעתו מלשתף פעולה עם הגויים אפילו כלפי קוצים שבכרמנו. אבל הסתייגות זו, שבמקרים ידועים היא מגיעה להפלייה בין אתוס אנושי־כללי ובין המוסר הלאומי (“כמקולקלים שבהם”), היתה לנו לרועץ: כי אחותה הקטנה ממנה והקונצנטרית לה – כוונתי להסתייגות מהזולת ולנצחונות גם בקרב היהדות גופה – נעשתה בנו תופעה חולנית, כמין תבלול בעיננו הפנימית. יש שמרוב נצחונות אין אנו רואים לא רק את “נצח־ישראל” אלא גם את האמת הפשוטה שבמציאות השעה.

ואנחנו רוצים להיות בריאים לכן יש להסיר את התבלול. ולפקוח את העינים יכולה רק ההכרה העצמית.