בעברנו באחד המרכזים העירוניים של עליית הפליטים – בלוד, רמלה, צפת, או בואכה תל־אביב וחיפה – נראה המון אנשים, צעירם וזקנים, המבקשים להם פרנסות קלות, עירוניות. מסביב לכל חניית אבטובוסים מסתובבים כל מיני טיפוסים, מהם שחורי־שיער ועורם שחום וקלוי ומהם בהירי־שיער ועורם אדום כנחושת, שהפקירו את עצמם לחמה, לאבק ולפראות היחסים בין אדם לחברו, הממלאים את אוירנו העירוני. כשהם שותקים הריהם נראים “בנים למקום”, עיניהם פיקחות ובינת־נסיון עצובה מאירה מתוכן, ואתה אומר אל לבך: ישראל, אף־על־ פי שפליטי פורענות הם והעניות מנוולתם, הרי הכרת פניהם תענה בהם כי סגולת רוחם ומידת אנושיות שבהם עודן רבות בכל־זאת עשרת מונים ממה שאפשר למצוא בפליטי־עוני אחרים במצבם, אשר לא מאחינו בני ישראל. אבל כשהם פותחים פיהם לדבר, מיד מתחלף רושם ראשון זה מן הקצה אל הקצה, ולפניך, – הוי! אל נא אחטא בדברי! כמין פרודות עבשות מן הזיבורית שבאנושות, וביניהם גם לא־מעט בני־אדם יושבי חושך ונעוי־להג בלב הזוהר ושתיקת־החכמה של הבריאה: לא “צאן קדשים” שביהדות ולא “עניים ברוח” שבנצרות – לא אותם עפרות־אנוש שמהן צומח פרי־הילולים לקיום האנושות – אלא אנשים מסכנים, שטבוע בהם חותם של זולות מכוערת, של תיפלות נבובה – זה חותמה של אסייתיות עירונית־ליבאנטינית מפורשת. ואתה נבהל ומשתומם: מניין טביעה זו בפרצופם של אנשים, שרק זה לא כבר באו הנה ושמזלם הביאם אלינו בזמן שההשפעה האסייתית על הישוב העברי פחתה כמעט עד לאפס, מאז בריחת האוכלוסים העבריים?
ברם, אם הירידה במנטאליות של “עולה” יהודי זה, החדש בישראל, לא־דוקה בעטייו של ישמעאל היא באה – משמע כי הוא עצמו הביא עמו, בנפשו, את הנטיה לכך, שמצאה כאן קרקע נוחה גם בלעדי הגורם הישמעאלי: משמע כי גם בלי לחקות את הערבים אנו נעשים כאן עד־מהרה אסייתים, למרות כל שאיפתנו ליצור כאן ישוב תרבותי, שיהווה את צלעו המזרחית של הים־התיכון ולא את גבולה המערבי של אסיה! האומנם יש איפוא באויר “המחכים” של ארץ־ישראל גם גורם שלילי, סמוי מן העין, המוסך עד מהרה גם לתוך נפשו של האדם החדש, שמקרוב בא לדרוך על במתי ארץ זו, את נגיפי העוועים של הרפיון המוסרי ושל גידול התורפה הפנימית, כאשר מסך, במשך הדורות, בנפשם של אלה שנאחזו כאן בארץ לפנינו? הנאמר מעתה כי “עוה־עוה” זו באה אל קרבנו יחד עם האויר שאנו נושמים כאן, עם האקלים, עם הבל־הישימון השורף, העולה מן המדבר? ואם הראשונים, בוני הישוב החדש, לא הפכו להיות ‘אסייתים’ אלא מקץ דור שלם, כיון שהשפעת התרבות העברית אשר הביאו עמם, ולו אך במידה חלקית, הגינה על נפשם בפני רוח המדבר, הרי אלה שבאו תמול־שלשום על־כרחם, כפליטי הזוועה, ושמטענם התרבותי־היהודי מעט ודל – אך נחרכו קצת בלהט שמשה של ארץ־ישראל כבר נעשו כאסייתים גמורים כמעט לכל דבר?
אילו עוד להטה בתוכנו ‘אשדת’ יהודית, שיור מעט משלהבת־הנבואה הקדמונה ומאשר חתו שומרי גחלתה, שלומי אמוני ישראל, כי עתה גם פחמי־אדם כתושים ומרוסקים אלה, שניצלו מכבשן־הטומאה של גויים אכזרים, הלא זוכים היו ממילא, כהיקלטם לתוך כבשן־האש הקדוש של בניין המולדת, ליהפך לפרעות ראש אריאל, לגחלי אש חיות, המרבות את המאור שביהדות. עכשיו שלא זכינו לחתום את תעודת הגדולה הישראלית בחותם־אש בנפשנו ולא הצלנו שיור של ממש משלהבת־הקודש העתיקה, נמצא כי בשעה ששר־האומה משליכנו לתוך כור־ההיתוך ההיסטורי אנו נהפכים לא לאש, אלא לאפר: לא לאש־תמיד על המזבח, אלא לבערה חטופה, המשאירה את אפרה בלבד.
וכן יאמרו עלינו בבוא היום: תפקידם של אלה לא היה להאיר לעתיד, אלא רק לבעור בלבד, להשרף ולהכשיר את כור־ההיתוך לפעולתו המכרעת – ומשום כך היה צורך להוציא תחילה את אפרם של הללו, כדי לפנות מקום בכבשן לאש הגדולה, המאירה, שהיתה עתידה להתלקח אחרי שייגמר שפך הדשן.
תשי"ג (1953)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.