רקע
ישורון קשת
על חכמת־הלב החסרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

מקניט את הנפש עד למבוכה מיעוט חכמת־הלב בקרבנו. ואין כוונתי כלל לאותה “רוח־אלוהים” אשר בזכותה יכלו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך לעשות אוהל מועד במדבר. לא. כוונתי לאותה חכמת־החיים הפשוטה שבהרגשת־המידה ושבכוח־השופט, נחלת כל עם וכל קיבוץ אשר קבע־חיים לו ומסורת חיה לו. מה דלה ויקרת־המציאות היתה חכמת־החיים בקרב אחינו בני ישראל מאז ומעולם – ומה מסוכן הוא חסרון זה לנו כאן, בציון, כיום הזה!

לכאורה הדעת נותנת שעמנו, המלומד בנסיונות יותר מכל העמים, יהיה גם המנוסה ביותר לגבי מסקנות נכונות מן הנסיון ההיסטורי, לפחות מנסיון יום־אתמול, וכן לגבי ‘מידה נכונה’ בענייני יום־יום וברירת הטוב והנבון בהליכות החיים. אבל למעשה נהפוך הוא. סגולת ההכרה החברתית והמדינית היא נחלתם של הסקאנדינבים, של הצרפתים, של האנגלים, שהנם עמים הרבה יותר צעירים מעם־ישראל ולא הגיעו מעולם לידי התנגשויות כל כך קשות עם נכרים כהתנגשויות שלנו, שמן־הדין היה כי נפיק מהן למד ונסיון לגבי יחסי־אנוש ומידות־חיים. ומדוע אגרו נסיון כזה עמים צעירים ממנו? – בודאי מפני שקיומם הלאומי היה מרוכז בתחום תולדתי וגיאוגראפי קבוע ועומד. משמע כי הנדודים המרובים לא זו בלבד שלא הוסיפו לנו חכמת־חיים, אלא גם גרעו ממנה הרבה. מסתבר כי, חכמת־חיים היא פרי המסורת היושבת על מילאת ועל הקבע; ואילו תמורות ועקירות ויסורי הסתגלות והיקלטות יש בהם כדי להפחית מסאת פריו של הנסיון וממידת הוותיקות התרבותית. והלא עוד בטרם יספיקו צאצאי אברהם יצחק ויעקב לגבש חכמת־חיים מסויימת בארץ כנען כבר גרשם הרעב לארץ גושן, ועוד קודם שזכו למשהו מעין עצמיות יוצרת בצלה של מלכות פרעה כבר יצאו לנדודיהם במדבר עם משה ולמלחמת הכיבוש עם יהושע. לא היו דורות רבים והם נעקרו שנית מן השורש המזרים את חכמת־הלב אל רהטי הגזע – והאוירה המגושמת של בבל ופרס ומדי לא פעלה לעדן את רוחם התוססת־נעכרת, קלת־ההתרשמות ונעוות־הגעגועים. תקופת הבית השני, המלאה לה מהומות ולבטים, אינטריגות וגזירות, פורעניות ומרדות מבפנים והשפעה מתחלפת בהשפעה מן־החוץ – יוונים הולכים ורומאים באים – ודאי שלא יכלה לגבש חכמת־לב בטבענו הרתחן, הנקלע מקיצוניות אל קיצוניות. לא לחינם מלאות אגדות החורבן סיפורי־מעשיות המעידים על חוסר חוש־המידה היסודי, שבקנאות הדוחקת מפניה כל חכמת־חיים! בגלל שקא של ריספק חרבה ביתר ובגלל מעשה קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים. ומששבנו ולבשנו כלי־גולה רוחניים והיינו פושטים צורה במקום אחד ולובשים צורה במקום אחר, וחוזר חלילה משך דורות על דורות, עד היום הזה – על אחת כמה וכמה שלא היתה בנו לא צלילות־הרוח ולא מנוחת־הנפש הדרושות כדי להבשיל מידות־חיים נאות והליכות־חיים שפויות. זו דרכם של נדודים, שאין הם מקנים לאדם קדושת־ערכין, אלא מערערים בו את הקיים.

ומה פלא איפוא אם היום, בתחילת הגלגול החדש של קיומנו הלאומי, אנו עומדים על שוקת שבורה של יניקת ההכרה ממעייני הנסיון, כשמסורת רוחנית יבשה ושכוחה, כמין לחם־ניקודים עבש, בצקלוננו – וחוסר־ישע עילג וברבארי בנפשנו? והרי יכולנו לקוות, בשעה שעלו ציונה בראשית המאה העשרים, אותם טובי צעירינו שהחוש האנושי הבריא נשתמר בהם במזיגה עם המורשה הרוחנית הישראלית, כי כאן יתחיל מיד גם תהליך של התגבשות חכמת־הלב וכי כשרון־החיים יתפתח בנו יחד עם שינוי המזל המציאותי! תחת זאת ראינו חוסר גמור של חכמת־החיים החילונית, אפילו בצורתה היסודית ביותר. שמא מופשטות בפי? אם כן הבט־נא ימינה ושמאלה, או פתח עתון וקרא, טול דוגמה אחת או שתים מתחום הדברים הפשוטים ומובנים מאליהם, לכאורה, ותבין מיד….

ברם, אם כך הדבר – כיצד זה נצליח להשלים את אשר החילונו לבנות כאן מתוך רגש “בטחון” כל־כך אי־ראציונלי, כמעט מיסטי, ובעוז־רוח כה נלבב ונאור? איזהו כוח־הנפש אשר ממנו יבוא עזרנו להפוך את משאלתנו לתושיה ואת חזוננו לתבונות־כפיים? הלא גם בשביל מלאכת־מחשבת פולחנית בארץ לא־זרועה דרושה היתה, כאשר ידע משה, חכמת־הלב – ועל אחת כמה וכמה בשביל ליצור את הריפובליקה היהודית המודרנית, יצירה כל־כך מורכבת ומסובכת, אשר שכל ואינטואיציה, חכמה וכלכלה, מדעים ואמנות, בינה וכשרון ויכולת עצומה דרושים כדי לצעוד בה צעד אחד קטן לפנים? וכיצד יהיו ידים לפעלנו, אם גורם מכריע זה, חכמת־הלב, חסר בנו, בוני המדינה, ואינו נמצא ביהדות־החוץ אפילו במידה המינימאלית, הדרושה כדי להבין את ההכרח לבנות את המדינה?

התשובה היא, כנראה: רק בדרך אי־ראציונלית, כדומה לדרך בה קיבלו אבותינו את התורה: למרות רצונם! כשם שעצם נשמת היהדות ניתנה לישראל מתוך “כפיית הר כגיגית” עליהם, כך גם הגוף המודרני להחזקת הנשמה הזאת בעולם חדש – פיקוח־הנפש הגשמי, שהתולדה הלאומית מביאה לנו בדורנו – למרות רצוננו הוא ניתן לנו. יש משהו אי־ראציונאלי – “אדני” קראו לו קדמונינו, אפס כי היום שוב אין אנו יודעים לכנותו בשם – שעליו אנוסים אתם לסמוך, למגינת לבכם, אחי, הוא “יילחם לכם ואתם תחרישון”, והוא יילחם לכם גם אם תעשו כל אשר ביכולתכם להפריע אותו ולסכסכו בתפקידו ההיסטורי. מזמן שנולדה הציונות – מה אני אומר! מזמן שעם־ישראל קיים בעולם – הרי אנו ואבותינו ובנינו עושים הכל, מחוסר חכמת־הלב, כדי להכשיל את גאולתנו ולחסום את דרכה, אלא שעמלנו הקלוקל הזה עולה בתוהו. ומתוך התוהו עולה ומתהווית לפנינו, כיום הזה, התופעה הנאדרה והנצורה של גאולה על־כרחנו, גאולה של מטה, היורדת עלינו מתוך כפייה, בבחינת “הר כגיגית”. מה עשינו ומה אנו עושים, בעצם, להקים את ציון החדשה על תלה כראוי לה? מעשינו לא שלמים וכוונתנו לא רצויה… ומאידך גיסא, מה יועילו מעשינו, אם יהדות־התפוצות – היהדות בה"א הידיעה אינה מרגישה שום צורך – גם אחרי היטלר! – בשינוי־ערכין לאומי וגאולה עצמית, וכל־שכן לא בריפורמציה נפשית ורוחנית, אֵם כל ציונות, והיא אומרת, מתוך עבדות גמורה: אהבתי את אדוני השונאני ומכני? וכי כיצד תקום מדינה יהודית, אם היהודים אינם שואפים כלל אליה?

ואיך נעצור כוח לחשוב מחשבה זו עד תומה?

ואף על פי כן – ראה, זה פלא, לא היה לעולמים! – למרות רצוננו יש לנו רפובליקה יהודית. על אפנו ועל חמתנו קמה מדינת ישראל – קמה ברצונו של מיעוט זעיר ובניגוד לרצונו הגלוי של הרוב הגדול והמכריע בעמנו. ודומה הדבר, כאילו אין בנו די חכמת־הלב אפילו להחזיק במה שניתן לנו בלי עזרתנו וכמו על־כרחנו. אבל גם זה, לא יעמוד לנו להרוס את הבניין המופלא, שההיסטוריה בונה לנו עתה למרות רצוננו. "שומר פתאים ה' " – גם לגבי עמים יכול להיאמר. מעולם לא ידענו לשמור על קניינינו כהלכה, ובכל זאת הם נשתמרו בידינו, באורח פלא, גם באין חכמת־לב, גם בניגוד לחפצנו. אמור מעתה: הכרח־התולדה העליון, הנסתר מעינינו, הוא העושה את מלאכתנו, את מה שאנחנו איננו עושים, לבשתנו, מחוסר חכמת־הלב. אין אנו ממלאים חובתנו להיסטוריה, ומשום־כך היא מטילה עלינו לאונס את אשר צריכים היינו לעשות לכתחילה מחכמת־הלב!

ומי יודע? אולי התחכם לנו חוש־הקיום הנצחי, ובאופן הומיאופאתי, כביכול, כדרכו לא־אחת, צייד אותנו בתכונה, שהיא היפוכה הגמור של זו החסרה לנו – כדי שתפעל במקומה: את תכונת העקשנות ההיסטורית, הקלאסית, שנתגלתה עוד ביוצאי מצרים (ושהיא, כמובן, ההיפך הגמור מחכמת־הלב), נתן בנו לסם־שכנגד, לא רק תמורת התכונה המדוברת, אלא גם כדי להעלות ארוכה לרעה־החולה שחוסר התכונה ההיא גורם: מה שלא נשיג איפוא בדרך חכמת־הלב החיובית, אולי נשיג דוקה, איך־שהוא, על־ידי קשי־העורף השלילי? נעלמות דרכי האינסטינקט הקיבוצי באנוש, אבל לו פתרונים.

תשי"ג (1953)


המלצות קוראים
תגיות