בשער המאמר: גלויה של רחוב בוטרוס ביפו בעשור השני של המאה העשרים (אוסף האחים אליהו, באדיבות ד"ר דליה לוי-אליהו)

 

מבוא    🔗

לאחר פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 ובעקבות רפורמות השלטון העות’מאני החלה בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה התפתחות מואצת ביפו בתחום הכלכלה והבנייה. חומת העיר פורקה בהדרגה, על מקום החומה והחפיר הלכו ונבנו מבנים, ושווקים החלו להתפתח בכיכר שבחזית שער העיר ובדרכים המובילות לעזה, לירושלים ולשכם. מושל העיר הודיע שיתמוך בבוני הבתים בעיר וסביבתה¹ מדרום לעיר התפתחה שכונת עג’מי, שתושביה היו נוצרים, ואילו מצפון לעיר התרחבו שכונות אִרשיד ומנשיה, שאוכלוסייתן הייתה מוסלמית. ממזרח התפתחה מראשית שנות השבעים המושבה הגרמנית, במקומה של המושבה האמריקנית, שמקימיה חזרו לארצות-הברית. מצפון-מזרח לעיר הוקמה בשנת 1887 שכונת נווה-צדק, ובעקבותיה שכונות עבריות נוספות. הפעילות הכלכלית בעיר התעצמה, הסחר הימי עם ארצות אירופה דרך נמל יפו התרחב, והתגברה תנועת תיירים וצליינים בנמל, ששימש כשער הכניסה לארץ הקודש. משנת 1876 שלט הסולטאן עבדול חמיד השני, ובתקופתו התחזקה שליטת החצר במחוזות האימפריה, יושמו רפורמות שלטוניות, שופרו תשתיות עירוניות, והוקמו מוסדות ציבור. ביפו התגברה פעילותן של המעצמות האירופיות באמצעות קונסוליות המשנה שלהן, והכנסיות הנוצריות החלו בהקמת מוסדות חינוך וסעד מיסיונריים. שיפור המצב הכלכלי והביטחוני ותשתית התחבורה לירושלים משך לעיר יזמים אירופים ובעלי ממון נוצרים מבירות, והם רכשו בה קרקעות. גם סוחרים יהודים לקחו חלק בהתפתחות העירונית החדשה. הירושלמי מימון עמיאל רכש בשנת 1877 את שטח המצדית שהגנה על שער העיר ואת החפיר שלצדה, ובנה עם קרוביו אהרן מויאל ואברהם אבושדיד שוק יהודי ובו חמישים חנויות (רחוב יפת 2‑10 )².

התפתחות המושבה הגרמנית מראשית שנות השבעים והקמת השכונות העבריות נווה-צדק ונווה-שלום הפכו את דרך שכם, שהובילה אליהן, לאטרקטיווית מבחינה כלכלית ומסחרית. רחוב זה (רחוב דוד רזיאל של היום) שהיה עם הקמת תל-אביב לציר המקשר בינה ובין יפו, התפתח לרחוב המשגשג ביותר בעיר בראשית המאה העשרים. רוב הסוחרים והדיירים בו היו יהודים, וכפי שיתואר להלן, חלק נכבד מהבתים נבנו בידי יהודי.

רחוב רזיאל ביפו מוכר גם בשמותיו ההיסטוריים — הווארד ובוסטרוס. שמו של רחוב בוסטרוס מופיע לראשונה באוגוסט 1894,במודעת פרסום של מלון ‘פלשתינה’, שפתח ברחוב אליעזר ליפא קמיניץ³, וכן הוא מופיע במדריך ‘בדקר’ (Baedeker) משנת ⁴1904. השם הווארד מופיע לראשונה במפת ‘בדקר’ משנת 1906. חלקו המערבי של הרחוב, בין כיכר השעון לרחובות הדואר ויונתן רטוש, מיוחס למרוני אִ סכנדר עואד, ששינה את שמו לאלכסנדר הווארד. הוא שימש כסוכן חברת התיירות ‘תומס קוק’ והפעיל קו כרכרות וטיולים לירושלים. הוא בנה בקטע זה של הרחוב בית מלון מפואר והתגורר בו.⁵ המשך הרחוב מזרחה נקרא על שמו של נג’יב בוסטרוס, נוצרי עשיר מבירות. מראשית המאה העשרים התמקמו בחנויות הרחוב עסקים רבים בבעלות יהודית, ויהודים אכלסו את הדירות שמעליהן.

מפת רחוב דוד רזיאל (בעבר רחוב הוורד ובוטורוס) באדיבות עיריית תל-אביב.

בספרות על יפו העוסקת בין השאר ברחוב זה, נאמר שבוסטרוס הוא שבנה את בתי הרחוב. וכן נכתב כי הבית שעליו שלט הנושא את שמו ואת השנה 1886 (רחוב רזיאל 11), היה הראשון שנבנה לצד הדרך מיפו לשכם. מסופר כי כשביקש חסן בק, מושלה הצבאי של יפו במלחמת העולם הראשונה, לסלול את שדרת ג’מאל פאשא (שדרות ירושלים), עמד בתוואי הדרך בניין גדול בבעלות בוסטרוס; חסן בק הביא את בוסטרוס מבירות, הושיבו בבית הכלא, ולמחרת היום התרצה בוסטרוס והסכים להריסת ביתו⁶. בצדו הצפוני של הרחוב (רזיאל 4) ניצב היום בית הנושא את שמה של משפחת סורסוק, משפחה לבנונית עשירה ועתירת הנכסים שהיו בבעלותה גם קרקעות בעמק יזרעאל ובמפרץ חיפה. מסופר כי המשפחה קנתה בשנת 1921 בתים אחדים ברחוב, שיפצה אותם, ובנתה בניינים חדשים.

מאמר זה כולל שני חלקים: בחלקו הראשון תולדות התפתחות הרחוב ובחלקו השני ביוגרפיות קצרות של הדמויות המרכזיות שפעלו לפיתוחו. הוא מבוסס על זיכרונותיו של משה (מוריץ) שינברג, שבנה חלק נכבד מבתי הרחוב, ועל מפות, תצלומים, זיכרונות של בני התקופה ומידע שהתקבל ממשפחת סורסוק בבירות. מהמקורות עולה כי בוסטרוס, שלא כפי שנכתב עד היום, כבר לא היה בין החיים כשהחל חסן בק בסלילת השדרה באפריל 1915.משפחת סורסוק רכשה את השטחים שלצד דרך שכם (רחוב רזיאל) עוד באמצע המאה התשע-עשרה. בת המשפחה איזבלה סורסוק נישאה לנג’יב חביב בוסטרוס, וחלקה עם אחיה אלפרד מוסא את הבעלות על החנויות והדירות ברחוב שנשא את שמו של בעלה, שנפטר ככל הנראה בסוף שנות התשעים של המאה התשע-עשרה. בני המשפחה החכירו את מגרשיהם לשינברג, מתקין השעונים במגדל השעון שביפו, והוא שבנה את רוב בתי הרחוב והחנויות, והשכיר אותם עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים.

משרד חברת ‘קוק’ (מס' 15) והח’אן החדש (מס' 16) בדרך שכם במפת מדריך הטיולים ב’דקר' משנת 1876.

‘המלון הערבי’ בדרך שכם, מסומן במס' 4 במפת תאודור סנדל משנת 1878.

הבית שעליו מתנוסס היום שמו של נג’יב בוסטרוס (רזיאל 11) לא היה הראשון שנבנה על דרך שכם. הבית הראשון היה דווקא זה הניצב מעברו השני של רחוב הדואר, והנושא את שמו של אלכסנדר הווארד. הוא נבנה בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, והיה מהראשונים שנבנו מחוץ לחומת יפו. היה זה בית המלון הראשון של הווארד, לפני שחנך בסמוך את מלונו המפואר בשנת 1892. נכסי משפחת סורסוק ברחוב הופקעו לאחר מלחמת העצמאות כרכוש נפקדים נטוש, אך בשנת 1980 פוצתה נכדתו של אלפרד סורסוק על פי פסק דין של בית המשפט העליון. שנים קודם לכן פוצתה המשפחה בגין הבית שהרס חסן בק, לאחר שתבעה את עיריית יפו בבית המשפט בשנת 1932⁷.

 

התפתחות הרחוב בשלהי התקופה העות’מאנית    🔗

התיאור הראשון של בנייה לצד דרך שכם מופיע במדריך הטיולים ‘בדקר’ משנת 1876. במפת יפו שבמדריך מסומנים שני מבנים, ובהסבר הדרך למושבה הגרמנית נאמר כי האחד הוא משרד חברת ‘קוק’ והאחר, מולו, הוא ‘ח’אן חדש וגדול עם חנויות’, וניתן לשכור בו סוסים לסיור באזור⁸. במפת תאודור סנדל (Sandel )משנת 1878 מסומן המבנה הדרומי כ’מלון ערבי‘, ואילו במפת מדריך ‘בדקר’ משנת 1880 הוא מופיע כ’מלון שנים-עשר השבטים’ של חברת ‘קוק’. ניתן להבחין במלון ובחנויות הח’אן בהגדלת תצלום פנורמי של הצלם פליקס בונפיס (Bonfils )מאותם ימים, שצולם ממלון ‘ירושלים’ שבמושבה הגרמנית. במפת ‘בדקר’ משנת 1895 כבר מצוין המבנה בשם מלון ‘הווארד’. זהו המלון הראשון של הווארד, שניצב עד היום בפינת רחוב הדואר (רזיאל 13).

מלון שנים-עשר השבטים' של קוק (הבנין הבולט בחזית התמונה) והח’אן החדש מימינו בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. (צילום: פליקס בונפיס, באדיבות הספריה הלאומית, ירושלים.)

רח' הווארד בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עזרה, צולם ממלון ‘הווארד’ הראשון.

הבנק האנגלו-מצרי ומלון 'הווארד בתקופת המנדט (אוסף התצלומים, יד יצחק בן צבי).

הבית שנחתך (רח' רזיאל 12 של היום) (צילום שמואל גילר)

תצלום ממרפסת המלון, מראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, מנציח את מראה הרחוב והמחסנים הראשונים שנבנו על גבול בית הקברות המוסלמי, וששימשו כשוק ירקות, פרות ודגנים⁹. במקום המחסנים בנה הווארד בשנת 1889 שני מבני חנויות ומגורים, והם ניצבים עד היום ברחוב רזיאל 14–16,ועליהם שלט הנושא את שמו ואת שנת הבנייה. כאן היו סוכנות הביטוח של מאיר דיזנגוף, ששימש כנציג החברה הצרפתית ‘אנדרה ובניו’, וחנותו של השען מוריץ שינברג. הקצה המזרחי של הבניין נהרס בסוף שנות העשרים של המאה העשרים כדי לסלול את רחוב איסאף (היום יוחנן רטוש), שחצה את בית הקברות, שפונה עוד בשנת 1915.גם חציו של הבית הסמוך נחתך, והוא נותר כך עד היום (רזיאל 12.¹⁰)

בית המשרדים שהרס חסן בק בפינת שדרות ירושלים (בימין התמונה); במרכז: מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ (אוסף מטסון ספריית הקונגרס, וושינגטון)

ממערב למלונו הראשון בנה הווארד בשנת 1892 מלון חדש ואת בית מגוריו (רזיאל 15‑17 ). בבניין שכנו משנת 1908 ‘המשרד הארץ-ישראלי’, ה’ועד הפועל של חובבי-ציון‘, ‘בית המשפט העברי’ ומשרדי חברת ‘גאולה’. בין מלון הווארד לבניין הממשלה (הסראיה) נבנה ערב מלחמת העולם הראשונה ה’בנק האנגלו-מצרי’, שתכנן מהנדס העירייה בן-ציון גיני (רזיאל 19.)¹¹ בקומת הקרקע שכנה חנות הבגדים המפוארת של האחים רבינוביץ.

בצדו הצפוני של רחוב בוסטרוס, על גבול בית הקברות המוסלמי, הוקמו בסוף שנות השבעים של המאה התשע-עשרה מחסנים בני קומה אחת, והם מופיעים במפת סנדל. לדברי העיתונאי אורי קיסרי, שהתגורר בילדותו ברחוב, שלחה משפחת סורסוק מבירות בראשית שנות השמונים את נציגה אסכנדר פיעני כדי לקדם את פיתוח השטחים שהיו בבעלות המשפחה לאורך דרך שכם.¹² הבניין הראשון נבנה ככל הנראה ביזמת נג’יב בוסטרוס, בעלה של איזבלה סורסוק, ונושא היום את שמו ואת השנה 1886 (רזיאל 9‑11). בשנת 1894 נחנך סמוך לו בית המלון שהושכר לאליעזר ליפא קמיניץ, ושנודע בשם מלון ‘פלשתינה’ (רזיאל 7). בד בבד עם בניית המלון נבנה בקצה הרחוב בית משרדים תלת-קומתי להנהלת הרכבת לירושלים, שנחנכה שנתיים קודם לכן. הבניין נהרס בידי חסן בק בשנת 1915 כדי לאפשר את סלילת השדרה, והוא נראה בתצלום שצולם ממלון ‘ירושלים’ במושבה הגרמנית.

חנות מוריץ שינברג ברחוב רזיאל 5, בקצה הרחוב ניתן להבחין בבית שהרס חסן בק

שרפת בית סורסוק הראשון בספטמבר 1925 (שתי התמונות מתוך ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי).

בשנת 1902 החלה תנופת בנייה ברחוב ביזמת שינברג, והוא ייחד לכך כמה פרקים בזיכרונותיו. הוא חכר באותה שנה מהאלמנה בוסטרוס (סורסוק) את המחסנים בגבול בית הקברות, הרס אותם, ובנה שני בתים ובהם שבע-עשרה חנויות (רזיאל 8‑10 ). לאור הצלחתו בהשכרת הנכסים חכר בשנת 1907 שטח נוסף והקים עליו שני בתים (רזיאל 6–4) ושניים מצדו הדרומי של הרחוב (רזיאל 3–5).¹³ כאן (רזיאל 5 ) פתח שינברג את חנות הבגדים המפוארת שלו ושל בנו בוריס. בקומה השנייה של הבתים בנה דירות, ובזו שמעל חנותו התגורר. שניים מהבתים שבנה מעבר לרחוב נהרסו ככל הנראה בשנת 1926,לאחר שאחד מהם עלה באש שנה קודם לכן, ובמקומם הוקם ‘בית סורסוק’ החדש (רזיאל 4).

רחוב בוסטרוס ובית סורסוק בראשית שנות השלושים (באדיבות ד"ר דליה לוי-אליהו)

חנות ‘מורומס’ בצומת רחוב בוסטרוס ושדרות ירושלים (צילום:שולטן)

במפת ‘בדקר’ משנת 1906 מופיע גם מבנה שוק בקצה הצפוני-מזרחי של הרחוב (רזיאל 2.) שער הכניסה אליו עדיין קיים ונחבא בין הבתים בפינת רחוב קויפמן. לדברי שינברג נפתח כאן באוקטובר 1901 ‘אוסם המכולת’, מרכז חנויות הקואופרציה הראשונות בארץ-ישראל, והן פעלו שנה אחת בלבד. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנתה במקום חנות הכול-בו הגדולה של רשת החברה המצרית-היהודית ‘מורומס’, וצומת הרחובות בתחילת שדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים) כונה ‘קרן מורומס Muroumws Corner) והיה נקודת ציון בעיר.¹⁴ השער המעוטר (רזיאל 2א), שנבנה כדוגמת פתחי הכניסה ל’בית סורסוק’ החדש, היה מיועד לתוספת אגף בבניין. התכניות הוגשו ואושרו בינואר 1928, אך מסיבה לא ברורה נבנתה קומת הקרקע בלבד. ייתכן שמאורעות תרפ"ט (1929) שפגעו במסחר ברחוב, הם שמנעו את השלמת הבנייה.

רחוב הווארד ולימים בוסטרוס היה מאוכלס ברובו בדיירים ובעסקים יהודיים. הוא היה הרחוב המסחרי החדיש והשוקק של העיר יפו. ב-16 בנובמבר 1923 הותקנה ברחוב תאורה חשמלית וחוברה לרשת החשמל של פנחס רוטנברג בתל-אביב.¹⁵ מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ, שבו התגורר תאודור הרצל בשנת 1898, חדל לפעול בשנת 1924 והפך למלון ‘מרין’, בבעלות משפחת גרינשטיין, ופעל כשנתיים בלבד.¹⁶ מולו שכן משרד הדואר והטלגרף העות’מאני, ולאחר מכן הבריטי, עד ספטמבר 1922 (רזיאל 8.)¹⁷ לאחר כיבוש יפו בידי הבריטים הם סללו ברחוב את מסילת הרכבת הצרה מהנמל לתחנת הרכבת (הטרזינה). במאורעות תרפ“א, ב-1 במאי 1921,היה הרחוב יעד למתקפת בוזזים, ובעקבות זאת החלו סוחרים יהודים לעזוב את המקום לתל-אביב, שבה הלך ונבנה המרכז המסחרי. גלי המאורעות בשנים תרפ”ט (1929 )ותרצ"ו (1936) הביאו לדעיכת הרחוב ולאבדן יוקרתו.

תמונה 14 – עמוד החשמל המשופץ והמשולב בעמודי התאורה של הרחוב (צילום: שמואל גילר)

 

ניסיון המכירה של רחוב בוסטרוס    🔗

ב-18 בספטמבר 1921 פורסמה בעיתון ‘דואר היום’ ידיעה שהופיעה קודם לכן בעיתון הערבי ‘פלסטין’, על כך ‘שהיהודי הצידוני ז’ ברזל, בעל בית חרושת לתעשיית טבק הרחה, משתדל לקנות את רחוב בוסטרוס ביפו במחיר של מאה אלף לירות מצריות'. על פי המסופר בעיתון, בא היהודי ברזל לידי הסכמה עם אלפרד סורסוק, בעליו של הרחוב, לרכוש את נכסיו בתשלומים.¹⁸ תשעה ימים לאחר מכן פורסמה ידיעה שכותרתה ‘מסביב לקניית רחוב בוסטרוס’.¹⁹ במכתב שצורף לידיעה זו הבהירו סוחרי הרחוב היהודים שזלמן ברזל לא קנה את הרחוב, אלא השיג מבעליו, מר סורסוק, חוזה שבו הוא מתחייב למצוא קונים לחנויות ולדירות עד ינואר 1922. לדבריהם התחייב ברזל לשלם לסורסוק, 110,000 לירות מצריות במשך חמש שנים, בתשלומים שנתיים, בתוספת 7 אחוזים. נאמר גם שברזל מתכונן לבנות מאחורי הבתים חנויות נוספות, שיסתמו את חלונותיהם, ושימנעו מהם אוויר ואור שמש.לטענת הכותבים הציע שינברג לסורסוק לרכוש את הנכסים במחיר ראלי של 40,000 לירות, אך ברזל שכנע אותו כי יצליח להשיג עבורו מחיר גבוה יותר. הסוחרים כתבו עוד כי ‘מר ברזל בא ליפו והתחיל לעסוק במכירת הבתים של רחוב בוסטרוס. הוא מחפש קפיטליסטים אשר יניחו את כספם על קרן הצבי, ויעשירו את בעל הרחוב שלא חלם מעולם שבעד בתיו שערכם האמיתי הוא 16,000 לי"מ יוכל לקבל ממון כפי שהבטיח לו מר ברזל’. לדברי הסוחרים ברזל אינו אלא סרסור, והוא פועל בשמו של סורסוק ומאלץ אותם לרכוש את החנויות והדירות במחיר מופקע, תמורת עמלה של 5.2 אחוזים שהוא עתיד לקבל. הם התלוננו כי ברזל ‘לקח עליו תפקיד של נוגס, והוא מתהלך מבית לבית ומחנות לחנות ברחוב בוסטרוס, ואומר לכל אחד מהדיירים: דע לך שאתה מוכרח לקנות את החנות שבה אתה יושב, כי אם לא, היא תימכר לאחר ואתה תושלך החוצה, ואם אתם לא תקנו, ישנם זרים שיקנו וישליכו אתכם מהחנֻיות והבתים ואני אמכור להם’. לטענתם ברזל גם שכנע את סורסוק להעלות את שכר הדירה, וזה הורה לבא כוחו ביפו להכפילו. החותמים פנו אפוא אל בעלי ההון המגיעים ארצה וביקשו, בשם עשרות מהשוכרים ברחוב, שלא ישקיעו ברכישת הנכסים ברחוב אלא במקומות אחרים, כדי לא לפגוע בהם.

העיתון פרסם גם את תגובת ברזל, תחת הכותרת ‘ברור דברים’.²⁰ הוא כתב: ‘מדומה שזוהי הפעם הראשונה שקניה פרטית והתחרות פרטית, נעשית עניין לעיתונות’. לדבריו הוא קנה מסורסוק את שמונים המחסנים שבבעלותו, את עשרים ושש הדירות ואת המלון של קמיניץ. הוא הציע סכום של 100,000 לירות, ולעומת זאת שינברג, ‘אחד מגדולי הסוחרים בעירנו’, הציע 90,000 לירות, אך המוכר לא רצה כלל להיכנס אתו למשא ומתן. ברזל הכחיש בכל תוקף את הטענה שגרם להעלאת שכר הדירה, ולדבריו סורסוק הוא ששכנע את הממשלה שההעלאה מוצדקת, בשל השיפור במצב הכלכלי לאחר המלחמה. לטענתו ועדה שקבעו הדיירים עצמם קיימה אתו משא ומתן, והוא הסתיים לשביעות רצונה. הוא תקף את שינברג וטען שהוא משכיר את החנויות שהוא חוכר ברחוב בשכר דירה גבוה יותר מאשר סורסוק, ושכל כוונתו במתקפה נגדו אינה אלא מסחרית. וכך כתב:

מר שינברג הרי ודאי שהוא רואה את עצמו ‘כקוזק הנגזל’. אחרי שהספיק להתעשר מהבתים והחנויות האחדים ברחוב בוסטרוס, שהם אצלו בחכירה למשך איזה שנים, ובשנה זו נגמר זמן חכירתן ועליו להשיב את הנכסים למר סורסוק או לקנות ממנו. ולאנשים האלו מצטרפים סתם נרגנים וציידי דגים במים עכורים והם מחתימים גם אנשים תמימים שאינם יודעים על מה הם חותמים, ורשת גדולה של דיבות ושקרים הולכת ונארגת בכוונה להזיק ולקלקל.

בעקבות מכתבו של ברזל פרסם שינברג מכתב שכותרתו ‘עוד בעניין קנית רחוב בוסטרוס’.²¹ הוא טען כי ברזל פגע פעמיים בכבודו והעליב אותו, ולכן הוא מבקש להפנות את תשומת לב הציבור לכוונותיו ברכישת הרחוב: ‘מר ברזל מבטיח שאינו סרסור, אולם כיצד יִקרא איש המתווך קניה מבלי להשקיע בה אף פרוטה’. הוא הזכיר שמות סוחרים שברזל דרש מהם 1,600 לירות מצריות ‘בעד חנות ישנה ומחוסרת קומפורט. ולזה רוצה עוד מר ברזל לקחת מאתם את האוויר והאור שנכנסו לחנויות מצד השני של החנות, ומאיים עליהם בפֵרוש שישליך אותם החוצה אם לא יקנו ממנו את חנותם.’ שינברג הוסיף שאין אמת בטענה שהציע לסורסוק 90,000 לירות, וסיפר בין השאר את תולדותיו של מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ. לדבריו נבנה המלון בידי בוסטרוס, ‘על פי דרישת קמיניץ האב ועל פי תכניות שהוא הכין’.²² לאחר שנפטר האב הסכימו הבעלים להשאיר את היתומים במקום בשכר דירה נמוך מתוך נדיבות לב, אך הם נאלצו להחזירו בסופו של דבר לבעלים.

דברי שינברג הזעיקו את סורסוק בבירות, ובא כוחו ביפו, פיעני, פרסם מכתב ששלח לו מעסיקו:

נודע לי שנמצאים סוחרים ביפו האומרים שיש להם אילו חוזי שכירות על רכושי שברחוב בוסטרוס, שקִבלו אותם ממר שינברג למשך שלוש שנים. היות שהחוזה של מר שינברג אתי נגמר בשנה זו (1922) מוצא אני לנחוץ, שאתה תשלח לו ‘איכטמאר’²³ על ידי הנוטריון, שבו יודיעו לו באופן רשמי שהוא מחויב למסור לרשותי בסוף השנה את המחסנים, החנויות והבתים במצב טוב ובדיוק כפי שכתוב בחוזה שיש לנו, ואם לא, אגיש אותו למשפט.²⁴

שבעה חודשים לאחר מכן פורסמה בעיתון ‘הודעה ואזהרה’ מטעם עורך הדין מוחמד עלי דג’אני, בא כוחה של הגברת סורסוק, אלמנת נג’יב בוסטרוס, המבהירה מה היה חלקה ברחוב ומה היו הנכסים שבבעלותה.²⁵ עורך הדין הודיע לכל השכנים והדיירים בנכסי הגברת בוסטרוס כי הסכם החכירה עם שינברג, שנערך חמש-עשרה שנה קודם לכן, לא יוארך עוד, וכי המבקשים להאריך את חוזה השכירות צריכים לפנות אל סוכן המשפחה פיעני. ההודעה פירטה את הנכסים שבהם מדובר: ‘שורת המחסנים הגובלים עם בית הקברות המֻחמדי הישן, עם המגרש מול המחסנים האלה, עליו בנה [שינברג] שש עשרה מחסנים חדשים ועשרה בתים בקומה השנייה משני הצדדים, ברישיון הגברת הנ“ל, בהוצאותיה, בתנאי שהרשות נתונה להשכיר ולהשתמש בבניינים הנ”ל במשך חמש עשרה שנה המתחיל מזמן מֻחרם שנת 1326 [להג’רה, 1907 לסה"נ]’.

פיעני המשיך לשמש בא כוחם של בני משפחת סורסוק גם לאחר ניסיון המכירה הכושל. במרס 1926 הוא פרסם בעיתון ‘פלסטין בולטין’ מודעה ובה ביקש לקבל הצעות מהנדסים לתכנון בית חנויות ומשרדים ברחוב. ככל הנראה מדובר בבניית בניין המשרדים הגדול הניצב עד היום, ושמסופר כי נחנך בשנת 1925²⁶. הבניין הושלם ככל הנראה בשנת 1928, ושכנו בו משרדי חברות גדולות ומכובדות, וביניהן ‘חברת הדרי יפו’ בהנהלת שמואל טולקובסקי.

ביוני 1927 פורסם בעיתון כי ועד סוחרי הרחוב התלונן לפני המושל על שכר הדירה המופקע שדורש מהם נציגהּ של הגברת בוסטרוס. בתשובה על פניית המושל ענה פיעני כי אינו יכול להוריד את שכר הדירה, ובעקבות זאת החליטו הסוחרים לסגור את החנויות ולמסור את המפתחות לממשלה. הם בחרו נציגות שתיסע לפגוש את הגברת בבירות, ועל הדלתות נתלו שלטים בערבית ובעברית שנכתב עליהם: ‘החנויות סגורות לאות מחאה על הניצול האכזרי של מר פיעני בא כוחה של הגברת סורסוק’. נציגות הסוחרים ניהלה במשך חודשים משא ומתן עם פיעני; בתחילה הוא ניאות להקטין את דרישתו ב-25 אחוזים, אך לאחר מכן התחרט. הוא התנגד להתארגנות הסוחרים ודרש לנהל משא ומתן עם כל אחד בנפרד. הסוחרים החליטו לשלוח שוב מברק אל הגברת סורסוק ולהודיע לה כי בעלי חנויות חדשות במקומות סמוכים מציעים מחירים זולים יותר. הם גם דרשו שנשיא בית המשפט המחוזי יזמין לעדות את מי ששמעו את הסכמת פיעני להקטין את שכר הדירה.²⁷

מוריץ שינברג ורעייתו (מאלבום המשפחה ובאדיבותה).

בסוף שנת 1934 שוב הציע סורסוק לשוכרים למכור להם את החנויות, הפעם תמורת 70,000 לירות. הם הציעו לשלם לו 40,000 לירות. סורסוק התנה את המכירה בכך שהוא ימשיך להיות רשום כבעלים במשך שבע שנים, כדי לא לעורר זעם בקרב ערביי הארץ על המכירה ליהודים. הסוחרים לא הסכימו לכך, והמגעים נפסקו.²⁸ זמן קצר לאחר מכן מת סורסוק, ויורשי נכסיו היו רעייתו ובתו היחידה איבון. בינואר 1937 פורסמה ידיעה על החלטת בית משפט השלום בעניין דרישת שוכר משרד בנכס שבבעלות עיזבון סורסוק להחזיר לו את שכר הדירה לתקופה שלא ניתן היה לגשת בה למשרד עקב מאורעות המרד הערבי. לאחר ששוכנע השופט שאכן הייתה סכנה להגיע למשרד, הוא פסק כי על מנהל העיזבון להחזיר את התשלום. הנכסים ברחוב בוסטרוס נשארו בבעלות המשפחה עד מלחמת העצמאות, ולאחר המלחמה הופקעו כרכוש נפקדים נטוש.

איזבלה בוסטרוס-סורסוק (באדיבות רודריק קוקרן-סורסוק)

 

זיכרונות שינברג    🔗

זיכרונות שינברג²⁹ שופכים אור על בניית הבתים ברחוב בוסטרוס. עולה מהם כי הוא חכר בשנת 1902 מהאלמנה בוסטרוס מגרש ש’עליו עמד ערבי שמכר סמרטוטים ועצמות‘.³⁰ הוא נסע אליה לבירות, והיא הסכימה למכור את המגרש, אך לא היה לו די כסף לכך. לאחר שבדק ומצא כי ניתן לבנות על המגרש שבע-עשרה חנויות באורך 4 מ’ כל אחת, החליט לחכור את השטח לתקופה של תשע שנים, ובתום התקופה להעביר את החנויות לחזקת בעלת הקרקע. לבניית החנויות נזקק להלוואה של 6,000 פרנקים. הוא פנה אל ידידו יצחק לוי, מנהל יק“א ביפו,³¹ וזה הפנה אותו אל אלברט ענתבי,³² והוא הלווה לו את הכסף תמורת 9 אחוזי ריבית שנתית. בניית החנויות התגלתה כהצלחה, ולאחר ארבע שנים וחצי החזיר שינברג לענתבי את כספו. לאור ההצלחה החליט שינברג בשנת 1907 לבנות שבע-עשרה חנויות נוספות ומעליהן דירות. הוא נסע לאלכסנדריה, ששם שהתה הגברת בוסטרוס, וחכר ממנה שטח נוסף לחמש-עשרה שנים וגם את הזכות לבנות שבע-עשרה דירות מעל החנויות הראשונות שהקים. את 100,000 הפרנקים לבנייה לווה מה’בנק הגרמני' לאחר שבנק אפ”ק סירב לתת לו הלוואה.

שינברג ייחד פרק בזיכרונותיו לפרשת הניסיון לרכישת הרחוב בתום תקופת החכירה. לדבריו ‘הגיעו בראשית 1921 שני צירים מציוני דרום אפריקה בלוויית הסוחר שרשבסקי מתל-אביב כדי להתייעץ בנוגע למפעל של בניין עירוני חשוב’.³³ הם באו בשליחות בעלי הון שרצו להשקיע בארץ-ישראל, ורכישת רחוב בוסטרוס ביפו משכה את לבם מפני שהעיר הייתה שַׁערהּ של ארץ-ישראל. שינברג העריך את עלות הבניינים 50,000 לירות, ונסע לבירות לפגוש את סורסוק. הלה דרש 150,000 לירות, ושינברג לא מוכן היה לשנות את הצעתו. סורסוק הודיע שיבוא לארץ באפריל, ושאז יחודש המשא ומתן. לדברי שינברג עד אותו יום לא ביקר סורסוק ביפו ולא ראה את נכסיו.³⁴

ארמון סורסוק בבירות (באדיבות רודריק קוקרן-סורסוק)

החוזה של שינברג עם משפחת סורסוק פג סמוך למאורעות ה-1 במאי1921, והמאורעות פגעו במידה רבה בהכנסותיו מהחנויות ומהדירות. הוא לא היה מוכן להעלות את הסכום שהציע בהצעתו המקורית, ואף רצה לתבוע מהמשפחה לפצות אותו ב-6,000 לירות על ההפסדים, שנבעו לדבריו ‘מכוח עליון’. כדי לרפות את ידי שינברג מהגשת התביעה טען פיעני, בא כוחו של סורסוק,³⁵ שהוא לא קיים את תנאי החוזה ולא בנה את כל השטח שהתחייב לבנות. שינברג בדק ומצא כי בנה 545 מ"ר יותר משהתחייב. סורסוק פתח במסע איומים והגיש תביעה משפטית נגדו, ובאותו זמן המשיכו לנהל אתו משא ומתן. לדברי שינברג ‘היו באים אלי בהצעות מהצעות שונות, ומבטלים אותן למחרת היום כדי לפתוח כל פעם את הפרשה מחדש’.³⁶ הזעיקו אותו מספר פעמים לבירות, ובסופו של דבר פסק בית המשפט כי יש להחזיר לו את דמי השכירות לתקופת הגירוש של יהודי יפו במהלך המלחמה. כל אותה עת, כך התברר לשינברג, חתרו תחתיו זלמן ברזל ושותפו יצחק חיוטמן,³⁷ והם הבטיחו ליועציו של סורסוק לשתפם ברווחים אם ישכנעו את אדונם למכור להם את נכסיו.

ברזל, שלדברי שיינברג ‘היה לו חוש ריח די מפותח להריח דברים שטרם נתבשלו’,³⁸ הזדרז והופיע בפני סורסוק והציע לו 100,000 לירות. ‘ובטרם מצא אפילו קונה אחד, כבר עשה חשבון שהוא עומד להרוויח מהעסק הזה 30,000 לירות, ובמצב רוח פנטסטי כזה, בא ליפו ובחצוצרות וקול שופר הודיע ברבים על נצחונו הגדול’.³⁹ סורסוק נתן לו אופצייה לתקופה מסוימת כדי שימצא קונים. ברזל צירף אליו כשותפים את חיוטמן וערבי נוצרי, והם החלו לחפש קונים, אך אלה לא נמצאו. ‘כדי לא לאבד את הקשר עם סורסוק ולהראות לאנשי יפו שהוא עושה דבר מה’,⁴⁰ התחילו לבנות חנויות מאחורי החנויות שברחוב, והדבר עורר מחאות ושערוריות. איש לא רצה לקנות או להשכיר את החנויות, וברזל ושותפיו הפסידו את כל כספם.⁴¹

לאחר כישלון מכירת הרחוב החל משא ומתן עם פיעני ועורך הדין דג’אני לחידוש חוזה החכירה לתקופה נוספת של שלוש שנים. שיינברג בא לבירות עם עורך דינו, וסורסוק אירח אותו בארמונו, שלדברי שינברג היה ארמון נסיכים. הוא לקח אותו לסיור בגנו והזמין אותו לטיול ממושך במכוניתו. הוא הוזמן לארוחת ערב מפוארת עם אשת סורסוק, שהייתה ‘אישה יפה ואצילית ויחד עם זה נוחה מאוד לבריות’.⁴² בארוחה נכחה גם הגברת בוסטרוס. סורסוק דרש דמי חכירה של 7,500 לירות, בעוד שעל פי חישוביו של שינברג ההכנסה הצפויה הייתה לא יותר מ-5,000 לירות. במהלך המשא ומתן הוא נדרש לדבריו לשלם מאות נפולאונים בקשיש לפַיאד, יועצו הזקן של סורסוק. בסופו של דבר לא חודש ההסכם, ועורך דינו של סורסוק בא ליפו כדי לקבל בחזרה לחזקתו את הנכסים. לדברי שינברג עורך הדין ג’חשן ישב מספר שבועות ביפו על חשבונו, וב-15 בדצמבר 1922 הוא גמר לקבל לרשותו את הבניין יחד עם רשימת הדיירים, ואחרון אחרון… בקשיש הגון'.⁴³ את זיכרונותיו בפרשה זו סיים במילים: ‘נשמתי לרווחה, כי סוף סוף סיימתי את הקרב נגד כל הכנופיה’.⁴⁴ עם זאת הידידות בין סורסוק לשינברג לא פסקה, הם המשיכו לקיים קשרים עסקיים, ושינברג תיווך שנתיים לאחר מכן במכירת אדמות סורסוק במפרץ חיפה.

חניון הגמלים, במקו שבו הוקם שוק בוסטרוס (ארכיון התמונות אוניברסיטת קליפורניה).

 

מי היה משה (מוריץ) שינברג?    🔗

שינברג נולד בשנת 1860 בעיירה פיאטרה נאמט שברומניה. אביו שימש כקבלן בניין והספקה צבאית, ולאחר שהוריו התגרשו גדל בבית סבו שביאסי. בעקבות ביקור לורנס אוליפנט ברומניה עלה עם אביו וסבו ארצה בשנת 1882, הם רכשו חלקת קרקע סמוך לכפר סומיל (באזור רחוב אבן גבירול של היום) והחלו לעסוק בחקלאות בסיוע איכר משרונה. הקושי להתחרות במחירי השכנים הערבים אילץ את שינברג להתפרנס מתיקון שעונים ומהכנת שלטים בחנות קטנה שפתח ברחוב עג’מי. בשנת 1889 חכר ממשפחת זאיאן⁴⁵ את המגרש הריק מול בנק עות’מאן (היום ‘רובע יפו’ ברחוב יפת 13) והקים עליו את חנותו וביתו בשיתוף עם יצחק ניימן אחיו של אבא ניימן (נאמן), ממייסדי תל-אביב. את יתרת המגרש מסר ליעקב ליטוינסקי, וזה בנה עליו אחת-עשרה חנויות. ההצלחה בבניית החנויות הובילה את שינברג ליזום את בניית הבתים על אדמת האלמנה בוסטרוס.

שינברג התבסס כלכלית, העביר את חנותו אל מול מלונו של הווארד, והתגורר מעליה. שליטתו בצרפתית משכה לחנות את המהנדסים הצרפתים שבאו לסלול את הרכבת לירושלים, ושהתגוררו במלון. הם סיפרו לשינברג על הקמת לשכת ‘הבונים החופשיים’ בעיר, שנקראה ‘היכל שלמה’ (לה טמפל דה סלומון), והוא הצטרף ללשכה והפך לאח פעיל ונלהב. במפגשי ‘הבונים החופשיים’ פגש שינברג את ראש הלשכה ביפו, פיעני, שהיה נציגה של משפחת סורסוק. בראשית שנות התשעים עבר שינברג להתגורר בנווה-צדק ובנה לו שם בית מפואר. בשנת 1892 סייעו לו ידידיו מהנדסי החברה הצרפתית לקבל את הזיכיון להתקנת שבעה שעונים בתחנות הרכבת מיפו לירושלים ולטיפול בהם. משכורתו הייתה 40 פרנקים זהב לחודש, וכן קיבל כרטיס לנסיעה חינם ברכבת לכל ימי חייו. הוא מילא את התפקיד עד שנת 1915, שכן אז, בעת המלחמה, פירקו השלטונות העות’מאניים את המסילה כדי להשתמש בפסים לבניית מסילה לעזה. בראשית המאה העשרים התקין שינברג את שני השעונים בראש המגדל שהוקם ביפו במלאות יובל לשלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. לאחר שהשלים בשנת 1908 את בניית הבית ברחוב רזיאל 5 פתח בו חנות בגדים וגלנטריה. בחנות, שנוהלה בידי בנו בוריס, נמכרו בגדים משובחים שיובאו מחו"ל, ושינברג ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שמעל החנות.

במלחמת העולם הראשונה גלו שינברג ומשפחתו לדמשק, ובתו לאה נפטרה שם. כשחזר ליפו לאחר המלחמה בנה אחוזת קבר למשפחתו בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, והביא אליה את עצמות בתו מדמשק ואת עצמות סבו ואביו מבית הקברות היהודי ביפו. בשנת 1920 נפטר בנו הצעיר יוסל’ה. באותה שנה הציע שינברג לשלטונות הבריטיים, בשם ועד סוחרי יפו, להקים מזח חדש בנמל יפו, אך ההצעה לא יצאה אל הפועל. בשנת 1924 תיווך שינברג במכירת אדמות ג’דרו במפרץ חיפה, שהיו בבעלות סורסוק, לקבוצת משקיעים מרומניה בראשות אלפרד זומרפלד והמהנדס יוסף לוי, שתכננו לגדל שם קנה סוכר ולהקים מפעל לייצור סוכר. הוא נסע מספר פעמים לבירות כדי לפגוש את סורסוק, ועם השלמת העסקה זכה לדמי תיווך נכבדים של 1,000 לירות. הוא בנה בניין מגורים למשפחתו ברחוב אלנבי 37 פינת רחוב ביאליק, ושם נפטר בשנת 1939.

 

‘אוסם המכולת’    🔗

זיכרונות שינברג שופכים אור גם על פרשת פתיחת חנויות הקואופרציה הראשונות בארץ-ישראל, בשוק שבקצה המזרחי של רחוב בוסטרוס (רזיאל 2). השוק הוקם במקום ששימש לחניית אורחות גמלים. החנויות נפתחו בידי אגודת ‘פעולה’, שנוסדה ביפו במאי 1900, בידי סוחרים ובעלי מלאכה שנפגעו קשה בעקבות עצירת סיוע הברון למושבות. המסחר של המושבות עם העסקים ובתי המלאכה ביפו פסק, וסוחרים ובעלי מלאכה נקלעו למצוקה קשה עד כדי רעב. הבנקים היהודיים היחידים בארץ, ‘בנק חיים ולירו ושות'' ו’בנק המבורגר’, סירבו לתת להם אשראי. כך תיאר שינברג את המצב באותם ימים:

ייאוש אחז את התושבים, וברקיע הדמיונות היו מנסרות בעת ההיא הזיות משונות, חציין מהמציאות וחציין מחלומות; כשבמצרים חגגו את פתיחת האנדרטה ללספס, חופר ובונה התעלה של סואץ. מצרפת באו ידיעות כי ההכנות לתערוכת 1900 מעסיקה רבבות ידיים ומי שנוסע עכשיו לשם צפוי לו ‘מזל’ אין חקר. באמריקה בונים כבר בתים בני שלושים קומות, בלי גוזמא, ושם מקום העושר. ובאוסטרליה גילו מכרות זהב ויהלומים אין קץ. שם העתיד.⁴⁶

החלה הגירה מהארץ ל’מקומות העושר', ולדברי שינברג ‘הנותרים ניצבו קפואים ממחזה היציאה, רואות העיניים וכלות, ואיש איש שואל מרעהו, איך להציל?’. על רקע מצוקה זו יסדו שנים-עשר סוחרים ובעלי מלאכה מיפו, בהנהגת שינברג ודוד יודילוביץ, את אגודת ‘פעולה’, לאחר שפנייתם אל הרצל לסייע להם נענתה בהבעת הזדהות בלבד. הם סברו כי רק שיתוף פעולה בין החברים יוציאם מהמצוקה. על רעיון ייסוד האגודה סיפר שינברג:

האיכר מצמיח התבואה, הפועל עובד התעשייה, הסוחר המוכר את התבואות, התעשיות והסחורות, וגם הקונה המשתמש בכל אלה, צריך לאחד כל אלה יחדיו ולסדר שכולם ייהנו בשותפות, איש איש ממפעל רעהו. בנו תשועתנו! בייחוד עלתה אז על דעתנו שיטת החליפין הישנה: ראובן תופר נעליים. דינה בת יעקב סורגת גרביים. שמעון ולוי גוזרים בגדים ושמלות — יחליפו ביניהם ולא יחסר כל בם. וככה נוסדה אגודת ‘פעולה’.⁴⁷

שינברג היה הרוח החיה באגודה — הוא היה נשיאה, מנהלה והגזבר שלה כל ימי קיומה. חברי האגודה תכננו להקים גם אגודה לבניית בתים לחברים ולהציג את תוצרתם בתערוכה שנתית. ‘פעולה’ הייתה חברת מניות, וכל חבר נדרש לשלם נפולאון זהב (20 פרנקים) תמורת מניה. כשנמכרו מאה מניות שכרה האגודה שלוש חנויות בקצה רחוב בוסטרוס ופתחה בהן את ‘אוסם המכולת’ (בגרמנית ‘קונסום גֶשׁעפט’). בשתיים מהחנויות הוצגה תוצרת החברים, והשלישית שימשה מחסן חומרי גלם וסחורות. לדברי שינברג ‘ב“אוסם המכולת” ימצאון כל צרכי האדם לבית ולעבודה. מזונות מכל צרכי אוכל נפש ומשקאות, מלבושים ומנעלים, כלי בית, חומרי כתיבה ולימוד, כלי מטבח, חומרי בניינים וכל מיני כלי מלאכה ועבודת האדמה’.⁴⁸ הוא תיאר את המקום שנפתחו בו החנויות ‘בשעה מוצלח’ ב-10 באוקטובר 1901: ‘המקום אשר בחרנו בו לשכור אותו לאוסם הוא המקום היותר מסוגל, והיותר טוב ונוח למשוך לב הקונים אליו. הוא בראשית הרחוב היותר גדול ביפו, רחוב בוסטרוס. ומפה מתחילה שכונת היהודים “נווה-שלום”. מימין החנות המושבה הגרמנית וכל גרי השכונה “נווה-צדק”. ממעל לשער הביאה, תלינו שלט גדול הנושא שם אגודתנו’.⁴⁹

בכותרת תקנון האגודה נכתב: ‘עמך ישראל צריכים פרנסה, לכו והתפרנסו זה מזה’. התקנון קבע את חוקי האגודה ואת מתכונת חלוקת הרווחים. הקונים בחנויות היו מבעלי המניות ‘ועוברי אורח’.

הרווחים ממי שלא היו חברי האגודה היו נזקפים לזכות האגודה, ואילו רווחים מבעלי המניות היו אמורים להתחלק באופן שווה בין האגודה לחברים. הניסיון לא הצליח, מאחר שהחברים ‘הביטו על מחסן הקואופרטיב כעל חנות פרטית, והתחילו לסחוב סחורה בהקפה למעלה ממה שהיו זכאים’.⁵⁰ בעלי מלאכה שלקחו חומרי גלם השתהו בהספקת המוצרים, והם היו לקויים במידה שלא אפשרה את מכירתם. אחדים הבריחו את תוצרתם לירושלים וניסו למכור אותה שם, במקום להביאה לקואופרטיב. נוסף על כך ‘זכתה האגודה למזכיר שהיה אמנם יהודי טוב וכשר, ר’ מאיר סגל שמו, אלא שהוא היה במחילה מנהל פנקסים רע. קרדיטים היה נותן לכל דורש, וכמה שהוא דורש, מבלי לברר תחילה אם הוא זכאי לכך'.⁵¹ בסופו של דבר לא עמדה האגודה בהחזר השטרות וההתחייבויות, ושינברג נאלץ למשכן את רכושו כדי לשלם את החובות. בשלהי 1902 פורקה האגודה.

המאוזוליאום של משפחות סורסוק ובוסטרוס בבית הקברות עכרפיה בבירות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה בפינת הרחוב חנות הכול-בו ‘מורומס מחסני המזרח התיכון’. הקים אותה אלברט אסא, חתנו של בצלאל אברהם קמיניץ, בנו של אליעזר ליפא, שהיה בעל מלון ‘פלשתינה’. החנות הייתה סניף של רשת החנויות המצרית שהייתה בבעלות יהודית, ושהיו לה סניפים בקהיר ובערים אחרות במצרים. סניף נוסף נפתח ברחוב יפו בירושלים. בין השאר נמכרו בחנות נעליים ובגדים מיובאים ממיטב התוצרת באירופה, והיא נחשבה לגדולה ולמפוארת בעיר

 

משפחות סורסוק ובוסטרוס    🔗

משפחות סורסוק ובוסטרוס חולקות אחוזת קבר משותפת בבית הקברות שברובע עכרפיה המפואר בבירות. הן נמנות עם שבע משפחות האריסטוקרטיה הלבנונית ששלטו בתעשייה, במסחר ובכלכלה בלבנון ובלוונט מראשית המאה התשע-עשרה. מוצא משפחת סורסוק בטורקיה, בעיירה מרסין, הסמוכה לאדנה. במאה השבע-עשרה התיישבו בעיירה ברברה שליד ג’ביל בלבנון. הם שימשו כגובי המִסים של השלטון העות’מאני, וצברו קרקעות שניתנו להם בתמורה על שירותם לממלכה. עיקר עושרם נצבר בזמן הכיבוש המצרי, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. קשריהם עם חצר המלוכה המצרית אפשרו להם לזכות בעבודות ובזיכיונות, הם השקיעו בבניית תעלת סואץ, בחברת כביש בירות‐דמשק ובנמל בירות, ורכשו קרקעות ונכסים רבים בארץ-ישראל, בעיקר בצפון הארץ.

אבי השושלת המשפחתית היה דימיטרי סורסוק, מייסד חברת ‘סורסוק ואחיו’, שעסקה בסחר חיטה עם לונדון. לאחר פרסום חוק הקרקעות העות’מאני, בשנת 1858, רכשה המשפחה קרקעות ברחבי הארץ, בין היתר בעמק יזרעאל, במפרץ חיפה וביפו. לאחר מות האב חולקו הנכסים בין צאצאיו, ואת השטחים שנרכשו על דרך שכם ביפו חלקו ביניהם אלפרד מוסא ואחותו איזבלה, אשת נג’יב בוסטרוס. בראשית שנות השמונים שלחה המשפחה את פיעני, נוצרי לבנוני, כדי לסלול את הרחוב היוצא מכיכר העיר שהחלה להיבנות מחוץ לחומה, ולהקים עליו חנויות.

מוצא משפחת בוסטרוס ביוון, והיא עברה לקפריסין והתגוררה שם מספר דורות. במאה השבע- עשרה הגיעה המשפחה ללבנון. בתקופת השלטון המצרי של אבראהים פאשא, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים, קיבל ג’ורג בוסטרוס תפקיד בגביית מסים ויצר קשרים עם האצולה במצרים ועם חצר הסולטאן. חברת ‘מוסא בוסטרוס ובניו’ החלה את עסקיה בסחר גרעינים וחיטה עם אירופה כנציגת החברה הלונדונית ‘ספרטלי ושות’, וכן שימשה כסוכנת חברות אניות. בני המשפחה שירתו כנציגי קונסולים של מדינות אירופה ושל ארצות-הברית והרחיבו את עסקיה לתחומים רבים. בתקופת הח’דיבים (המִשנים למלך) סעיד ואסמאעיל במצרים הם זכו במכרזי ענק לבנייה ציבורית וצברו הון רב. נג’יב, בנו של מוסא בוסטרוס, נשא לאישה כאמור את איזבלה סורסוק. היא נפטרה בבירות בשנת 1958 בגיל תשעים ושש. בהיותה חשוכת ילדים הורישה את רכושה לאיבון, בת אחיה אלפרד.

 

זלמן ברזל (1872‑1945 )    🔗

ברזל נולד בצפת בשנת 1872, בן לר' אפרים צבי, שמשפחתו עלתה ארצה בשנת 1753. הוא עבר ליפו, התגורר בנווה-שלום ושימש כסוכן חברת ‘רג’י עות’מן’, החברה הצרפתית שקיבלה זיכיון בלעדי למכירת טבק ברחבי האימפריה העות’מאנית. ברזל הקים בנווה-שלום מפעל לטבק הרחה, ועבדו בו ארבעים יהודים תימנים; בשנת 1919 העביר את המפעל ופועליו לבירות, ויצר שם קשרים עם נכבדי הערבים והנוצרים ובהם אלפרד סורסוק. כשחזר ארצה השתמש בקשריו הטובים לרכישת קרקעות, ביניהן אדמות בית-וגן, שעליהן הוקמה בת-ים, ואדמות אֻם-חלד, שעליהן הוקמה נתניה. לאחר שכשל בניסיון למכור את נכסי סורסוק ביפו, הוא חזר לצפת, הקים מלון על הר כנען, ושכנע את מרת שרה לוי מסינגפור להשקיע את כספה בבניית מלון על ההר, הוא מלון ‘כנען ספא’ היום.⁵²

 

אלכסנדר הווארד    🔗

על תולדות חייו של עואד, ששינה את שמו להווארד, נכתבו גרסאות שונות. שינברג, שהיה ידידו האישי וחברו באגודת ‘הבונים החופשיים’, כתב עליו בזיכרונותיו שהוא היה נוצרי יליד מלטה, איש גיבור ואמיץ לב, שלחם לצד ג’וזפה גריבלדי באיטליה, וזכה לתואר אבירות במסדר הכתר האיטלקי. בשנת 1870 השתתף במלחמת צרפת נגד פרוסיה וקיבל אותות הצטיינות על לחימתו. הוא הִרבה להגות בתנ"ך והפך לידיד היהודים. לדברי שינברג ‘הייתה זו אולי ידידות ברוח מסיונרית, אבל למעשה לא השתתף מעולם בפעולות המיסיון בארץ-ישראל’.

וילון האבן המגולף והכתובת ‘שלום על ישראל’ המעטרים את פתח הבית בו שכן מלון הווארד (רחוב רזיאל 15) (צילום: שמואל גילר).

לגרסת קיסרי, שבית הוריו היה סמוך לביתו של הווארד, הוא היה גבר יפה תואר, נשא לאישה מיסיונרית אנגלייה יפה ועשירה, ואימץ את שם משפחתה של רעייתו הלן.⁵³ הווארד שימש כסוכן חברת התיירות ‘תומס קוק’, ומלונו הראשון היה כאמור ברחוב רזיאל 13. הוא פרסם בשנת 1888 מדריך טיולים לירושלים, וכן הפעיל קו כרכרות לירושלים, והקים שם מלון. בשנת 1892 הקים הווארד מלון חדש ומפואר ביפו (רזיאל 15) והתגורר בו. את פתח הבית עדיין מעטר וילון אבן מגולף ועליו הכתובת ‘שלום על ישראל’.⁵⁴ הוא נפטר בשנת 1904, נקבר בגן שמאחורי הבית, ולאחר מות רעייתו הועברה גופתו לכנסייה המרונית שהוא סייע להקמתה, ושלט המעיד על כך קבוע בקיר הכנסייה. בשנת 1912 תרמה אשתו הלן לבניית מגדל הפעמון המוקדש לזכרו. היא הורישה את הבעלות על הבתים לכנסייה, והם רשומים עד היום בבעלות ‘הקדש אלכסנדר הווארד’.

 

הליידי איבון קוקרן-סורסוק    🔗

אלפרד מוסא סורסוק נשא לאישה את האיטלקייה דונה מריה דה קסנה, בתו של פרנצ’סקו סרה, הדוכס מקסנה, בן למשפחת אצולה איטלקית עתיקת יומין שהעמידה כמה אפיפיורים ברומא. לאחר פטירתו של אלפרד מוסא בבירות בשנת 1924, ירשו רעייתו ובתו היחידה איבון, שנולדה שנתיים קודם לכן, את רכושו הרב. איבון נישאה בשנת 1946 לסר דזמונד קוקרן, בן אצולה אירי ששימש כקונסול כבוד של אירלנד בלבנון. במהלך השנים התגוררה באירלנד, בלבנון ובאיטליה, ולאחר מות בעלה חזרה להתגורר בארמון שבנה אביה בבירות. היא ייסדה את ה’מועצה לשימור אתרים' בלבנון, ושימשה כנשיאת הארגון שנים רבות.

במשך שלושים שנה ניהלה הליידי קוקרן הליכים משפטיים נגד ממשלת ישראל בתביעה לפצותה על רכושה הרב שנותר ביפו ובחיפה. בשנת 1950 היא פנתה לוועדה לנכסי נפקדים בדרישה להשיב לה את נכסיה. ועדה מיוחדת שהוקמה כדי לדון בבקשה המליצה לפני האפוטרופוס על נכסי נפקדים לסרב לבקשה. בשנת 1969 פנתה הליידי קוקרן שוב לוועדה, ונדרשה להמציא למשרד החוץ מסמכים נוספים להוכחת טענותיה. שר החוץ דאז אבא אבן הודיע לבא כוחה כי הורה לנציגו בוועדה להמליץ על שחרור הנכסים, אך הוועדה לא כונסה. בשנת 1978 שוב פנה לוועדה בא כוחה, עורך הדין חיים הרצוג. הפעם הוצגה בפני הוועדה חוות דעתו של שר החוץ משה דיין, שטען כי לא השתכנע שקיימים נימוקים דיפלומטיים המצדיקים את קבלת הבקשה. האפוטרופוס על נכסי נפקדים סירב לפרט את הסיבות לדחיית הבקשה, ועורך הדין הרצוג פנה באוגוסט 1979 לבית המשפט העליון בבקשה להוציא צו על תנאי שיורה לאפוטרופוס לנמק את תשובתו. בתשובה על העתירה ענה היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה כי מאחר שהמבקשת היא תושבת חוץ שאינה זקוקה לנכסים למחייתה, המליץ שר החוץ לסרב לבקשה. בדיון בתביעה טענה הוועדה להשבת נכסי נפקדים כי יש לדחות את הבקשה מטעמי שיהוי, וכי הגברת קוקרן התגוררה בלבנון בתאריך הקובע בחוק, ולפיכך היא תושבת נפקדת. השופט חיים כהן קיבל את טענת העותרת שהיא אזרחית בריטית, וששהתה בלבנון בדרכון דיפלומטי, בהיותה רעיית קונסול. ב-24 בינואר 1980 פסק בית המשפט כי על הוועדה לנכסי נפקדים לקיים דיון חוזר בתביעתה של הליידי קוקרן, לאפשר לה להעלות שוב את טענותיה, ובמקרה של סירוב חוזר יהיה על הוועדה לנמק את סיבותיו.⁵⁵ הוועדה התכנסה, והפעם הוגשה לה המלצת שר החוץ יצחק שמיר לקבל את הבקשה.⁵⁶

רבים התערבו לטובת הליידי קוקרן, וביניהם הווטיקן, שר החוץ האירי וחבר הפרלמנט הבריטי גרוויל ג’אנר, ראש ועד שליחי הקהילות היהודיות בבריטניה סר אייזק וולפסון, סר מרקוס שיף והלורד זיו. גם צילה שוהם, בת למשפחות פיינברג ובלקינד ואחייניתו של יהושע חנקין, התנדבה לסייע, בטענה שהמשפחה גילתה תמיד יחס טוב ליהודים. היא צירפה לתביעה את זיכרונותיה על הפגישה עם אלפרד סורסוק בבירות, כשהתלוותה לדודהּ, שנסע אליו בענייני רכישת קרקעות. גם בנה של הליידי קוקרן, סר הנרי מרק סורסוק קוקרן, שירש את תפקיד אביו כקונסול כבוד של אירלנד בלבנון ושימש כמנהל בנק גדול בלונדון, הפעיל את קשריו. בסופו של דבר הוחלט לפצות את הליידי קוקרן על הרכוש הרב שהופקע, ולדברי בנה, המתגורר בבירות ומנהל את נכסי המשפחה, היא אכן קיבלה את כספי הפיצויים.⁵⁷

הליידי איבון קוקרן-סורסוק בארמונה בבירות

 

סיכום    🔗

דרך שכם, שהייתה עד ראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה דרך עפר שוממה, החלה להתפתח באותן שנים לרחוב מסחרי, בהיותה הציר המקשר בין יפו למושבה הגרמנית ולשרונה. הפוטנציאל הכלכלי של הקרקעות לאורך הדרך משך את משפחות סורסוק ובוסטרוס עתירות ההון, שהשקיעו ברכישת קרקעות בארץ המתפתחת. דרך שכם ההיסטורית התפתחה לרחוב המסחרי הראשי של העיר. הבנייה המסחרית הנרחבת והיוקרתית החלה בשנת 1886, ביזמתו של נג’יב בוסטרוס. הוא הספיק לבנות עוד שני בניינים לפני מותו, אולם כפי שהתברר כאן, רוב הבניינים ברחוב נבנו ביזמת היהודי מוריץ שינברג, שזיהה את הרווחיות הטמונה ברחוב המקשר עם השכונות העבריות שהתפתחו מצפון לעיר.

מלון ‘הווארד’ הראשון ברחוב רזיאל 13 (צילום: שמואל גילר)

מרחוב הווארד-בוסטרוס, המפואר ברחובות יפו, נותרו כיום רק שרידים מעברו. הבתים המפוארים נהרסו או קרסו במהלך השנים, ואיש לא עמד עד היום על חשיבותם ההיסטורית. את בית המשרדים בקצה המזרחי של הרחוב, ששכנה בו הנהלת הרכבת, הרס חסן בק בשנת 1915 כדי לסלול את שדרת ג’מאל פאשא. מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ התמוטט בשנת 1963 ולא נותר ממנו זכר. בית המלון של הווארד, ברחוב רזיאל 17,שלימים שכנו בו משרדי ‘המשרד הארץ-ישראלי’, ‘בית המשפט העברי’ ומשרדיו של דיזנגוף, נהרס בשנת 2002. שנה לאחר מכן נהרס רובו של בית הווארד הסמוך, אם כי שרידי וילון האבן שעל פתח הבית נותרו כדי לספר על בעליו. רק חמשת הבתים שבנה שינברג בשנים 1907‑1902 עדיין ניצבים על תלם, ובפינת רחוב הדואר ניצב בעליבותו הבניין שנבנה על מקום בית המלון הראשון של הווארד, שהיה הבית הראשון שנבנה על דרך שכם. מצדו השני של הרחוב הולכים ומתפוררים שרידי הבניינים שהקים הווארד בשנת 1889.

הרחוב נושא היום את שמו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל; שמו של בוסטרוס נותר חקוק על הבית בפינת רחוב הדואר, שמו של הווארד חקוק על הבית מצדו השני של הרחוב, ואילו שמה של משפחת סורסוק, שהייתה בעלת הנכסים ברחוב, נותר על שילוט הבית ברחוב רזיאל 4. הרחוב המסחרי החשוב ביותר ביפו החדשה, שרוב דייריו היו יהודים, שהתרכז בו המסחר היהודי מראשיתו, ואשר שימש כציר החיבור לתחנת הרכבת לירושלים, לשכונות העבריות שנבנו מחוץ לחומת יפו, ולאחר מכן גם לתל-אביב, ממתין לשיקומו ולהחזרתו לזיכרון ההיסטורי של העיר המאוחדת. ב-24 ביוני 2015 הוסר הלוט מעל שלט עמוד החשמל ההיסטורי האחרון ברחוב שנותר מרשת החשמל של רוטנברג, והוא חזר לשמש כעמוד תאורה לאחר שיפוץ, בתקווה שיפנה את האור לרחוב היהודי הנשכח.