ביתו של עבדול רחמן ביי אל-תאג׳י
ביתו של עבדול רחמן ביי אל-תאגי כיום, תאריך??? (צילום:????)
ביוני 1948 נקראה החובשת אסתרק’ה אבני (קנטור) להתייצב לפני השלישה שוש ספקטור במטה הפלמ“ח בבית האדום בתל אביב. בתי החולים היו מלאים בפצועים, וצריך היה לפנות מקום לפצועים חדשים. בדפי יומנה כתבה אסתרק’ה כי התבקשה למצוא בית שישמש למתן טיפול רפואי לפצועים ששוחררו מוקדם עקב מחסור במיטות בבתי החולים, ולשיקום של הפצועים שהיו זקוקים עדיין לתמיכה. היא חיפשה מבנה מתאים בין בתי ערבים נטושים ולא מצאה מקום ראוי. צביקה זמיר (לימים אלוף וראש המוסד) הציע לה לבקר ב”בית הביי" שנמצא על גבעה הסמוכה לנס ציונה. “הגענו לשם אני והנהג ועצרנו לרגלי הגבעה”, כתבה בזיכרונותיה, “צעדנו בתוך פרדס בשביל שהוביל אל הגבעה. לפתע נגלה לנו ארמון, משהו בלתי רגיל, עד עכשיו אני לא יודעת אם אי פעם ראיתי בית יפה כמו זה שנגלה לנו. זה היה בית בן שתי קומות, עם מרפסות מקסימות מבחוץ ועם כרכובים. בפנים הבית היו אולמות גדולים והרבה חדרים מסביב לאולמות. בית משגע. אבל הוא לא היה סתם ריק אלא שדוד. החלונות היו מנופצים, הידיות, הברזים, וכל מה שניתן להוריד, נשדד”.
הבניין שוקם והפך לבית החלמה שנקרא “בית הי”ד ע“ש חללי גשר הזיו”. השמשות השבורות הוחלפו בקרטונים, ובמקום מנוע הבאר שנשדד הותקן מנוע שנלקח מאחד הפרדסים הנטושים בסביבה. הציוד שכלל מיטות, מזרונים, ספות ושטיחים הובא משלל שנלקח מצפת הכבושה. עשרות מזרונים רוכזו ונתפרו מחדש. מקרר, סירים, מכונות תפירה, בדים לכיסוי המיטות וסדינים נלקחו ממחסני הרכוש הנטוש ביפו. אליעזר שושני, גזבר הפלמ"ח, הורה להן לעצור את השיפוצים, לאחר שהגישו לו חשבון של אינסטלטור שחידש את מערכת המים, אולם יגאל אלון נאות לסייע להן. "עלינו אתו על הגג ועמדנו אתו שם בשעת השקיעה והוא אמר: “הבית הזה קום יקום”. והוסיף: “אני אדאג שתקבלו את מלוא העזרה האפשרית” (יומנה של אסתר).
לאחר ש“בית הי”ד" החל לפעול באוגוסט 1948, מינה מטה הפלמ“ח את יוסף (יוסק’ה) גדרון כמפקד בית ההחלמה. חברות הפלמ”ח היו אחראיות על תפעולו השוטף של המקום
יומנה של אסתר אבני־קנטור (באדיבות המשפחה)
(באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)
אסתר קנטור ומטופל בבית ההחלמה של הפלמ"ח (באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)
חדר האוכל של בית ההחלמה, 1948 (באדיבות מוזיאון הפלמ"ח)
כשמו כן הוא — עבדול רחמן 🔗
עבדול רחמן ביי אל-תאג’י
הארמון, שהפך לבית החלמה לפצועי הפלמ"ח, היה ביתו המפואר של עבדול רחמן ביי אל-תאג’י, אחד משלושת האפנדים שבנו בתי פאר בשכנות לנס ציונה וחלשו על מאות דונמים של פרדסים.
אבנר כהנוב, מוותיקי המושבה, כתב על שכנו: “כשמו כן היה, רחמן, חכם וטוב, סייע רבות למושבה ותושביה, ואף סייע לגאולת קרקע לישוב כולו. ידיד הישוב היה. מחשבתו ומעשיו הטובים ראויים שיסופר בהם” (א' כהנוב, “שאו נס ציונה”, עמ' 68). עבדול רחמן סייע לבני נס ציונה להשתחרר מעול הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה. הוא חילץ את חקלאי המושבה מציפורני גובי המס החמדנים כשהפך בעצמו לגובה מס מטעם השלטונות. הוא גם הציל את חקלאי המושבה מגירוש, לאחר שחכר שטח קרקע לגידול תבואה, ורשם את איכרי המושבה כפועליו. בנוסף, הוא אילץ את מוכתר הכפר השכן סרפנד אל-חרב לרשום איכרים יהודים כחרתים של הכפר.
יוסף אליהו שלוש, הסוחר ועסקן הציבור מיפו, מכנה את עבדול רחמן “חסיד אומות עולם”. הוא מתאר בזיכרונותיו את הסיוע שהעניק לו ידידו הערבי בעתות צרה. כשבנו אבנר נתפס לשרות הצבא הטורקי ונאסר, היה זה עבדול רחמן שחילץ את הבן מציפורני הצבא, וסיפק לממשל הטורקי ארבעים שקי קמח נקי כדמי כופר שחרור. כשגורשו יוסף אליהו ומשפחתו מתל אביב בשנת 1917,והארץ הייתה תחת רעב כבד, סיפק עבדול רחמן למשפחה, ללא תמורה, עשרה שקי קמח וגמלים כדי שיובילו אותם לפתח תקווה, אליה נדדו תושבי תל אביב ויפו.
עבדול רחמן ביי אל-תאג’י נולד ברמלה למשפחה וותיקה ומכובדת. הוא היה הבן היחיד לצד שש אחיות, והיה בעל תושייה מצעירותו. את האימפריה העסקית שלו החל לבנות בגיל 16,כשירש מאביו חלקת אדמה חקלאית. הוא החל לרכוש קרקעות ולנטוע פרדסים באזור וואדי חנין (נס ציונה) בסמוך לאלה של בן דודו שוקרי תאג’י אל-פארוקי, ושל תאופיק ביי אל-גוסיין. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בנה שני בתי באר בפרדסיו למרגלות “גבעת השושנים” שמדרום למושבה, ובשנת 1923 הקים את ביתו המפואר בראש הגבעה שעליה הוא ניצב עד היום. הוא שיכן בו את עשרת בניו ושתי בנותיו ואת בני משפחותיהם. את בניו ובנותיו שלח עבדול רחמן ללימודים בבית הספר הגרמני שמידט בירושלים. כשהתברר לו לאחר ארבע שנים שהם נתונים תחת משטר דתי נוקשה מדי, העביר אותם לבית הספר הצרפתי סנט ג’וזף. הבנות סאמייה ונוזהה למדו לפרוט על פסנתר והמשיכו ב“בית הספר טריניטי למוסיקה”. הן הופיעו בקונצרטים בתל אביב ובפני מכובדים שהגיעו לביקור בביתם. נוזהה הייתה גם בעלת כישרון אומנותי וציוריה הוצגו במלון הליופוליס בקהיר.
עבדול רחמן היה מיצואני ההדרים הגדולים בארץ. הוא פיתח שיטה לשימור הפרי בשעווה שאומצה על ידי חברות הדרים אחרות. הוא היה חבר באגודת הפרדסנים היהודים והערבים, ממנהיגי מפלגת “האופוזיציה” (המוערד’ה) הנאששיבית המתונה, וקיים קשרים טובים עם השלטונות הבריטיים שהעניקו לו את התואר MBE (תואר כבוד מדרגה שלישית של האימפריה). את התואר הגבוה יותר OBE (תואר מדרגה שנייה) הוא סירב לקבל לאחר שהבריטים הפרו את הבטחתם שלא לנהל קרבות בקרבת אחוזתו במהלך המרד הערבי, ופגעו בשוגג בכלתו. בנוסף לעסקי הפרדסנות היה עבדול רחמן הבעלים של בית חרושת לסבון ובית בד ברמלה. הוא שימש ממלא מקומו של משה נובומייסקי בהנהלת חברת האשלג והיה בעל מניות בחברה. עבדול רחמן היה הביי הראשון והיחיד שמינה יהודי, זאב כהנוב, להיות הממונה והמנהל המקצועי של פרדסיו הרבים. הוא היה נציג האופוזיציה בוועד המוסלמי העליון אולם התפטר באפריל 1938 כשהמרד הערבי התעצם. הייתה לו חיבה לחיים הטובים. הוא היה נוסע לעיתים לנפוש בפריז ובברלין ומייבא את המכוניות החדישות ביותר.
עבדול רחמן ומשפחתו על מדרגות הבית (באדיבות המחבר)
ביקור האמיר עבדאללה בבית עבדול רחמן (באדיבות המחבר)
יוסף (אוסקה) גורביץ היה הנהג שלו מאז 1925. במחברת זיכרונותיו מספר אוסקה על שירותו בבית הביי, על החברות שנרקמה בינו ובין בני הביי, ועל ביקוריו בבית. בתצלומים מהתקופה הוא נראה יושב נינוח לצד הבנים במכונית שהייתה המפוארת ביותר בארץ באותם ימים. הוא נהג להסיע את עבדול רחמן לביקורים בקהיר ולחצר האמיר עבדאללה בעמאן, ואת בנות המשפחה לשיעורי פסנתר בראשון לציון ובתל אביב.
אוסקה גורביץ ובני הביי (באדיבות המחבר)
חדר האירוח הגדול היה מכוסה בשטיחים פרסיים יקרים, על קירותיו נתלו ציורי שמן ובמרכזו ניצב פסנתר גדול. בחדר האוכל היה שולחן גדול והתארחו בו מלכים ונסיכים שפקדו את הארץ. בשנת 1934 התארחה שם הנסיכה מרי, בתו של המלך ג’ורג' החמישי, עם בני פמלייתה. הנציבים העליונים היו מתארחים בבית לעיתים תכופות כשהיו באים להתייעץ עם הביי החכם ובעל הניסיון.
עבדול רחמן נפטר בשנת 1945 ולא ראה מה עלה בגורל משפחתו וביתו.
בית תופיק אל-רוסיין, 1932( בית ראשונים נס ציונה)
ארמון תאגי אל-פרוקי (באדיבות המחבר)
עוזבים וחוזרים 🔗
שניים מבניו של עבדול רחמן למדו באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטה האמריקנית בביירות. הבן ג’מיל סיים תואר שני בכלכלה באוניברסיטת לידס בבריטניה וחזר ארצה כדי לשמש קצין מחוז בממשל הבריטי בנצרת ובטבריה. עם התגברות הקרבות סביב המושבה נס ציונה, החליטו בני משפחת תאג’י לעזוב את ביתם ולנסוע למצרים עד יעבור זעם. את מפתחות הבית הפקידו בידיו של ירמיהו בוקסר, מוכתר נס ציונה, שקיים איתם יחסי שכנות וידידות. לאחר 1948 עברה המשפחה נדודים ולבסוף התמקמה בירדן. ג’מיל עבר לעמאן ונשלח לשמש נציג הבנק הערבי בפורט סעיד. בתו אבללה נישאה לד“ר פאיק דג’אני, בנו של ד”ר פואד דג’אני, מייסד בית החולים ביפו.
בפברואר 2012 אבללה, נכדת הביי, הגיעה יחד עם שני בניה ועם אחותה ד“ר מונה תאג’י לחנוכת כיכר על שמו של ד”ר דג’אני ביפו. עם הנכדות והנכדים הם נסעו לביקור בבית הסב שעליו שמעו כה רבות. אך כיוון שהבניין משמש היום מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה, הם לא הורשו להיכנס אליו. הבן פואד תיעד את הביקור בסרטון שערך ונושא את השם “מר ומתוק — חזרת המשפחה לפלשתינה”. כך תיאר את הרגשתם של בני המשפחה:“לא ניתן לתאר את המבט על פני אמי ודודתי כשעמדו מחוץ לשער בית החולים וצפו בבית סבא עבדול רחמן”.
בעקבות ביקור נכדותיו וניניו של עבדול רחמן בתל אביב שלח ד"ר אור אלכסנדרוביץ, נצר ליוסף אליהו שלוש, מכתב תודה למשפחת הביי ובו הוקרה על הסיוע שהעניק עבדול רחמן למשפחתו במצוקתה. המכתב התקבל בהתרגשות רבה.
על תואר הכבוד ביי ותרגומו לעברית 🔗
אורן זונדר
כמו שליטים אחרים של הארץ, השאירו העות’מאנים מאחוריהם גם מורשת לשונית צנועה, שכללה בעיקר מילים שהיו קשורות למזון (מנגל, שישליק) ולמונחי שלטון ומינהל — בדרך כלל דרך בתיווך של השפה הערבית (טאבו — במקור tapu בטורקית, דונם, בול, לירה ועוד).
החל מסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה־20, עקב החזרה לשימוש בעברית כשפת דיבור ולאור התפתחות העיתונות העברית, החל המגע בין הלשון הטורקית־העות’מאנית לבין הלשון העברית להיות מגע קרוב יותר.
השפה הטורקית עברה מהפך לאחר התפרקות האימפריה העות’מאנית ועלייתו לשלטון של מוסטפא כמאל אטאטורק. ביוזמתו של אטאטורק הופסק בשנת 1928 השימוש בכתב הערבי-פרסי בכתיבת השפה הטורקית (שאינה שפה שמית), והוחלט לעבור לשימוש באותיות לטיניות עם הוספת אותיות שישקפו צלילים הקיימים בטורקית.
בשל שני תהליכים אלו יש מילים שבאופן היסטורי נכתבו בעברית על פי התעתיק מערבית, וכך הן נכתבו בעיתונות התקופה ובספרותה. דוגמה טובה לתהליך זה הוא השם “טורקיה” עצמו. בשל השימוש באותיות ערביות, נהגו לכתוב בעברית “תורכיה”, על פי כללי התעתיק מערבית לעברית (בשל דמיון העיצורים בשתי השפות). בשפה הערבית נכתבת המילה באותיות המקבילות לת“ו העברית ולכ”ף העברית ובשל כך היה מקובל לכתוב “תורכיה”. כיום הכתיב התקני הוא “טורקיה”, על פי כללי התעתיק משפות אירופיות, שבהן TH תועתק כאות ת‘, ואילו T רגילה תועתק כאות ט’.
תהליך מעט שונה חל בתואר “ביי”. תואר זה נכתב בספרות התקופה כ“בק” או “בכ” או “בג” על פי הדרך שבה היא נכתבה באותיות ערביות, אף על פי שהגייתה המקורית בטורקית (ולא בערבית) הייתה “ביי.”
המילה “ביי” כשלעצמה שימשה תואר צבאי ואף תואר למושל, אך עם השנים חל פיחות במעמדו של התואר. בסוף המאה ה־19, כבר שימש המונח תחליף למילת הפנייה אדונִי, ללא קשר למעמד מנהלי או צבאי, מילה שנייה בדרגתה לתואר פאשא.
במאמר זה נקטנו בצורה “ביי”, התואמת את דרך ההגייה של המילה בטורקית. הסתמכנו על ההחלטה של האקדמיה ללשון העברית, להחיל על הטורקית את כללי התעתיק מלטינית, ולא את כללי התעתיק מערבית, בשל השימוש שלה כיום בכתב הלטיני.
אורן זונדר — עורך הלשון של ”עת־מול“
* * *
ארמונות האפנדים והווילה של זוהדי אבו אלג’יבן 🔗
אבנר כהנוב מספר בספרו “שאו נס ציונה” על שלושת האפנדים שהקימו ארמונות בקרבת המושבה. בעוד שאת עבדול רחמן אל-תאג’י הוא מתאר כרחמן, חכם וידיד המושבה, הרי שאת ארמונות השניים האחרים — תופיק ביי אל-רוסיין, ושוקרי תאג’י אל- פארוקי, הוא מכנה “קני צרעות”.
על מקום ארמונו של תאופיק ביי ניצב היום אולם הספורט של בית הספר “ראשונים” בנס ציונה. ארמונו המפואר של שוקרי תאג’י אל-פארוקי ניצב עד היום בשטח המכון הביולוגי בנס ציונה.
שלושת ארמונות האפנדים בוואדי חנין היו מתוכננים בסגנון חלל מרכזי, שבו הקיפו חדרי המגורים את חדר האירוח המרכזי (ליוואן(. הוא היה נפוץ בארמונות עשירי האימפריה העות’מאנית בטורקיה ובלבנון. בצנועים שבין בתי החלל המרכזי עוטרה החזית במרפסת ובשלושה חלונות מקושתים, ואילו במפוארים הקיפו מרפסות קשתות את כל קומות הבית.
ארמון נוסף שנבנה בראשיתו בסגנון כזה היה ביתו של האפנדי זוהדי אבו אלג’יבן, שהיה מפרדסני יפו העשירים, חבר האגודה המשותפת לפרדסנים יהודים וערבים, ובעל משרדים באלכסנדריה ובפורט סעיד. ביתו המפואר נבנה על גבעה החולשת על הדרך שמובילה לראשון לציון. הבית תוכנן מחדש בראשית שנות ה־30 בידי האדריכל ריכרד קאופמן והמהנדס יצחק רפופורט, כווילה מפוארת בסגנון הבינלאומי שהיה נפוץ אז בארץ (ש' גילר, 2016)
תצלום אוויר של בית אבו אלג’יבן (באדיבות ליאורה אריאל)
לעיון נוסף 🔗
י"א שלוש, פרשת חיי: 1870 – 1930, בבל, 2005.
.א' כהנוב, “שאו נס ציונה”: מסיפורי אבנר כהנוב, העצמאות, 1998
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.