רקע
שמואל גילר
בית קפה התותח
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: עתמול חוברת 252

קפה טורקי ביפו

1.jpg שותים קפה ביפו (באדיבות בית העיר, עריית ת"א-יפו, מאוספי “העיר הנגלית לעין”, אלבום סם, ניוטה ודן ברקאי)


בכתב העת ‘מַכַּאן’ משנת 2010, פורסם מאמר העוסק בנכסי הווקף המוסלמי ביפו מאז התקופה העות’מאנית ועד ימינו. במאמר טוען המחבר פרופ' מחמוד יזבק, שבית קפה ‘התותח’ (קהואת אלמדפע), נהרס בידי שלטונות ישראל במהלך ה’נכבה' בשנת 1948 עם כל שוקי העיר העתיקים, שנבנו בידי המושל אבו־נבוט והיו נכסי הווקף:

לטובת הסביל הקדיש אלג’זאא’ירלי [האחראי על המכס של יפו] בווקף כמה חנויות בשוק של יפו, ליד המסגד הגדול של העיר. ביניהן היה בית הקפה שבשער העיר, שנודע לימים בשם אלמדפע, והיה לבית הקפה המפורסם ביותר של יפו עד להריסתו בשנת הנכבה. (מ' יזבק, “הווקף האיסלאמי ביפו והמרחב העירוני: מימי המדינה העות’מאנית ועד למדינת ישראל”, מַכַּאן, 2, [2010], עמ' 24).

אלא שתיק של ממשלת המנדט הבריטי, שעוסק בתביעת הפיצויים של מנהל הווקף ביפו בגין הרס בית הקפה, מאיר באור שונה את תולדות בית הקפה המפורסם ומיקומו המדויק. מתברר שהוא לא נהרס בידי שלטונות ישראל בשנת 1948, אלא כבר בשנת 1936, בידי עיריית יפו. ההריסה הייתה לצורך סלילת רחוב אל־פארג' (היום רחוב רוסלן) כחלק מהכשרת הדרך הצפונית לנמל יפו המחודש, שבנייתו הסתיימה באותם ימים. שוקי העיר העתיקים נהרסו עוד קודם לכן בידי השלטונות העות’מאניים במבצע לשיפור פני העיר.

 

תולדות בית הקפה

יצחק רוקח, שהיה מחלוצי ענף ההדרים בישראל וממנהיגיו, וכן מנהל חברת ‘פרדס’, מתאר בספרו את בית קפה ‘התותח’, שהיה לדבריו חלק בלתי נפרד מיפו:

תמונת נמל יפו וסביבתו לא תהיה שלמה בלי תיאור קצר של בית הקפה התותח אשר נקרא כך משום שלידו נהגו להעמיד את התותח העתיק ממנו ירו בכל ערב בחודש הרמדאן את יריית האות שהאכילה מותרת, החל באותה שעה. בית הקפה היה רחב מידות ונמצא על גבעה שעל שפת הים מאחורי “הקישלה” – הקסרקטין. היה זה בית ועד לספנים כל שעה שהיו פנויים מעבודה והיה פתוח לאורחיו בכל שעות היום והלילה. רשמית אפשר היה להשיג שם רק קפה, תה או לימונדה, אך בעלי שמועות ידעו לספר כי בלילות ניתן להשיג שם מנת חשיש או אופיום. (י' רוקח, “פרדסים מספרים”, עמ' 27)


2.jpg בצהוב, בית קפה התותח על המפה


השטח שעליו נבנה בית הקפה היה במקור חלק מגן ירקות (החאכורה) בין שתי חומות העיר הצפוניות. בכתב ההקדש של מושל העיר אבו-נבוט נקבע כי תמורת יבולי הן תשולם כמשכורת קבועה לסעיד מוחמד, בן מוחמד חאמיס, שאמור היה לתחזק את באר המסגד הסמוכה.

עם ביטול מעמדה של יפו כעיר חומה והרס חומותיה, הוקמו בשנת 1886 קסרקטין צבאי ובית מעצר על מקום הבסטיון הצפון מזרחי של העיר (הקישלה). לקראת ביקורו ההיסטורי של קיסר גרמניה וילהלם השני בשנת 1898, שופצו כיכר העיר וסביבתה והוקם שם ארמון חדש למושל (הסאריה החדשה). מושל העיר תפס חזקה על שטח הגן ממערב לחומת הקישלה במהלך השיפוץ והשכיר אותו לשם הקמת בית הקפה ‘קהואת אלמדפע’ (‘קפה התותח’) על שם התותח שניצב על החומה ובישר על סיום צום הרמדאן. בשנת 1915, במהלך מבצע לשיפור פני העיר והרחבת הדרך לנמל, נהרסו שוקי העיר העתיקים ואילו בית הקפה נותר על מקומו. על פי תצהיר של פקיד מס רכוש בממשלת המנדט ביפו, השטח נרשם בספר הרישום התורכי כשטח מדינה, ועם כינון הממשל הצבאי הבריטי, הושכר השטח בשנת 1919 לעבד אל-ראוף אל-ביטאר שהיה אחיו של עומר אל-ביטאר, ראש העירייה הראשון של יפו ונשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ ביפו. עבד אל-ראוף עצמו שמש כראש העיר יפו בשנים 1941–1939. עבדול אל-ראוף השכיר את בית הקפה שלו לסלים אל-אינג’רי, משנת 1925 המקום הושכר לעריף אל־מטרי, ומשנת 1930 ועד פברואר 1934 לאיברהים יוסף לריאני ואחיו.


 

מי הרס את קפה התותח?

בשנת 1941 הוגשה לבית המשפט לקרקעות ביפו, תביעת פיצויים בגין הרס בית הקפה, על ידי הממונה על נכסי הווקף כנגד ממשלת פלשתינה-א"י ועיריית יפו. (ארכיון המדינה, מ- 297/13).

מדובר היה בהקדש של מושל העיר מוחמד אגא אשמי (אבו-נבוט) שנרשם בשנת 1811 לטובת מסגד העיר (מסגד מחמודיה). השופטים פסקו לטובת התובעים. פסק הדין המפורט מ־1942 מתאר את תולדות בית הקפה ומזהה את מיקומו המדויק על פי עדויות ומסמכים שהוצג בפני בית הדין, לרבות כתב ההקדש המקורי (הוואקפיה).

בפני בית המשפט, הוצג מכתבו של ראש עיריית יפו עאסם בק אסעיד למושל יפו, מ־29 במרס 1934, שבו הוא מבקש שלא להשכיר יותר את בית הקפה מאחר והשטח נדרש לסלילת כביש. בית המשפט קבע בפסיקתו כי שטח בית הקפה לא הופקע כנדרש על פי דיני המקרקעין על ידי השלטון העות’מאני, וגם לא על ידי השלטון הבריטי, ולפיכך פסק כי הווקף הוא בעליו החוקי, וזכאי לפיצוי עבור המבנה ובגין השכירות שלו מאז שנת 1898. מאחר ובעת הבקשה לפיצוי, בית הקפה היה כבר הרוס, התנהל ויכוח על שטחו המדויק, ובסופו של דבר נקבע כי השטח היה 143 מטרים רבועים. בית המשפט פסק כי על הממשלה לשלם לוואקף פיצויים בסך 429 לא"י.

על שטחו של בית הקפה שנהרס, נסללו בשנים 1936–1934 הדרכים לנמל (רציף העלייה השנייה ורחוב רוסלן). חומת הים העתיקה נהרסה, ונבנה קיר מזח חדש שאפשר את הרחבת דרך הגישה הצפונית לנמל, שחידושו החל באותם ימים. בעיתון דבר נכתב בנובמבר 1933: “הדרך הצרה המובילה מכיכר בית הממשלה אל נמל יפו, היא גם הדרך הראשית מצד זה, תורחב עתה הרבה. טור הבתים הימני ייהרס, וכל ‘מנהרת הקמרון’ תבוטל”. מדובר במכלול מבנים וקמרונות שנבנו במהלך השנים על מקום המצדית שחלשה על הכניסה לרחוב הגישה לנמל. בית הקפה ניצב בעבר במעלה הדרך סמוך לבית הסוהר.


 

סיכום

בית הקפה המפורסם של יפו, ‘התותח’, ושוקי העיר העתיקים שנבנו בידי המושל אבו־נבוט בראשית המאה ה־ 19, לא נהרסו בידי שלטונות מדינת ישראל. השווקים נהרסו בידי השלטון העות’מאני בראשית שנת 1915, כחלק ממבצע שיפור פני העיר, והמעט שנותר מהם נהרס בשנת 1936 בידי שלטון המנדט הבריטי, במהלך ‘מבצע עוגן’ לפריצת דרכים אל העיר העתיקה. בית הקפה נהרס בשנת 1936, כדי להשלים את סלילת הדרך הצפונית לנמל המחודש של יפו. בשנות ה־ 60 של המאה ה־ 20 נפתח בבניין שהוקם על מקום בית הקפה, מועדון ‘מפגש הסבלים’ של שמואל ברזילי. הוא שינה את שמו ל’אריאנה' כשהחל להופיע שם הזמר היווני אריס סאן. המועדון המפורסם היה מקום מפגש לאנשי תרבות ותקשורת וקצינים בכירים. היום פועל במקום אולם האירועים ‘חצרות יפו’. מדריכי סיורים ניצבים לעיתים על הרחבה המוגבהת בחזית המועדון, ומספרים בשוגג כי במקום שכן בעבר בית הבושת המופיע בציורו של נחום גוטמן, אלא הבית שבפתחו ניצבת המאדאם דשנת הבשר, לא שכן מעולם במקום זה, כי אם מאות מטרים צפונה בשכונת אירשיד בדרומה של מנשייה.


3.jpg (1) גבר ערבי ליד התותח ביפו (אלבום שולטן), (2) בית קפה התותח למטה משמאל (אוסף מטסון).

 

לעיון נוסף


1. י' ינון, סביב כיכר השעון – לסייר ביפו עם יד בן-צבי, ירושלים 2001

2. י' רוקח, פרדסים מספרים, תל אביב, 1970

המלצות קוראים
תגיות