א. “משמרת” ניסן    🔗

היום יום “משמרה” הוא, משמרת ניסן, ורב אחינו הספרדים עולים היום על הר הזיתים להשתטח על קברי בני משפחתם, ויצא כבוד הרה“ג הראשל”צ הי"ו וגדולי החכמים, ובני חדרי תלמוד התורה ומוריהם, ואחריהם כל העם ימשך כקטן כגדול, והר הזיתים הומה היום מאדם, כי גם רבים מאחינו האשכנזים נוהגים המנהג הזה.

כ' ניסן תרנ“ז. [נכתב בכ”ח אד“ש תרנ”ז].

 

ב. ערבי פסחים – והספרדיות    🔗

התקופה תקופת עבודה ויגיעה רבה, כי “ערבי פסחים” היום, ואחיותינו הספרדיות זריזות ומקדימות הן, ולא מבעוד יום ולא מראש חדש תחלנה בעבודת “עשית הפסח” בביתן, כי אם עוד כשלשים יום ויותר לפני החג. קירות בתיהן התנצלו עדים, מראותיהם ותמונותיהם; החלונות פשטו וילונותיהם, והמטות יריעותיהן, הספות חשופות מצעותיהן וכריהן, והכרים צבורים בקרן זוית זו, והכסאות בקרן זוית זו, ובני הבית יושבים על הארץ בפנה השלישית; ובכלל, אף כי אין ערבוביא בבית, הנה מראהו כלו כבית האיש העומד מוכן ומזומן לנסֹע, ובעת הזאת, ובעלת הבית אכן עסוקה וטרודה נוראות, אך לא כל היום כלו, כי גם בעבודתן תאהבנה הספרדיות שלוה, ועשוה מעט ליום מעט ליום. עקר הדבר הוא רק למהר ולהקדים להחל בעבודה, אך כלה תכלינה אותה כלן יחד, ימים אחדים לפני החג; ובעוד אחיותיהן האשכנזיות עמלות ברב יגיעה ועמל לבער את החמץ, ובביתן מהפכה שלמה מבית ומחוץ, תשבנה להן הן על מפתן בתיהן במנוחה ובבדיחת הדעת לשאף את עשן נרגילותיהן ולדבר בשכנותיהן הפזיזות האומרות להחל ולכלות מפעל כביר כזה במשך ימים אחדים!

ב' ניסן תרנ“ז. [נכתב בכ”ז אד“ש תרנ”ז].

 

ג. מוצאי הפסח והשבלים.    🔗

אחרי כל המון הסדרים והמנהגים הרבים האלה הבאים בסער ובסופה מה ינעם לאיש ישראל לשמע את המנהג התמים של אחינו הספרדים יושבי הארץ בליל מוצאי חג פסחנו. בעת הזאת בהחל האדמה לתת ראשית תבואת השנה יקחו להם אגֻדות שבלים והכו בהן איש את רעהו בנחת ובברכת “ויתן לך האלהים מטל השמים ורב דגן ותירוש”, או בברכת “ס’נתך ח’צ’רה” (שנתך ירוקה, לאמר: פורה ומברכה ומאֻשרת). ומביאי השבלים בלילה הזה המה הערבים בני הכפרים היודעים את מנהג ישראל זה, והמחבבים מאד את המצות אשר יתנו להם אחינו בשכרם.

י“ג אייר תרנ”ו. [נכתב בכ“ד ניסן תרנ”ו].

 

ד. בעֹבר החגים.    🔗

עוד שבוע אחד למנהגים וסדרים, עוד שבוע של חגים ומועדים, והכל שב בעירנו למנהגו הראשון. עוד תצלנה אזנינו למשמע השריקות האחרונות של קטרי מסלת הברזל, ורעש גלגלי העגלות המוציאים בקולי קולות מירושלם את המון אורחיה מבקריה, עולי רגליה ותריה, אשר באו אליה במשך ירחים אחדים, אך עוד מעט והכל נשכח, החיים שבים לאחוז דרכם בעצלתים, ובני ירושלם המה עתה כמקיצים מרוב השמחה והחגיגה אשר ישנו לרגע את חושיהם. עתה יבואו דברי המשל הערבי: עבר השכרון, ויבא הזכרון. (רחתּ אלסכּרה, וג’את אלפכּרה).

י“ג אייר תרנ”ו. [נכתב בכ“ד ניסן תרנ”ו].

 

ה. ל"ג בעמר נדחה.    🔗

1.

מי מאתנו לא יזכר את השאלות אשר שאלונו בוחנינו לפנים: באיזה יום בחדש יחול יום תשעה באב? יום עשרה בטבת? ויום שבעה עשר בתמוז? אך העלה על לב אחד מהם לשאל פעם: באיזה יום בעמר יחול יום ל"ג בעמר? – ובכל זאת לו נסו לשאלנו את השאלה הזאת כעת בראותנו את כל התכונה אשר בשדה “שמעון הצדיק” ביום הששה ושלשים בעמר, לא ידענו באמת מה להשיב.

כי אחיותינו הספרדיות חכמות הן, ויודעות הן היטב כי בטיול של יום ערב שבת אי אפשר לצאת ידי חובת טיול ושעשועים, ותדרשנה איפוא, “קל וחמר” לנפשן: ומה הצומות שהם לא פעם ולא פעמים בשנה, כשחל אחד מהם ביום שאין מתענים בו הוא נדחה ליום אחר, ל“ג בעמר שאינו אלא פעם אחת בשנה, אינו דין שיהא נדחה ליום שנוכל לטיל בו כראוי מבלתי דאג להכנת צרכי שבתנו! ואמנם הרק לסגופים חרוצים אנו להמציא דרכים לבלתי גרע מהם חלילה מאומה, ולשמחות לא נדאג כיום? – ותאמרנה ותעשינה, וכיון שנתנה להן רשות לא עמד דבר בפניהן, ואת טיול ל”ג בעמר אשר בני ירושלם מטילים בשדה קבר שמעון הצדיק דחו מיום החמישי עד יום הראשון שאחריו.

האשכנזים אמנם אומרים כי כל זמן שלא נזכר הדין מפֹרש בספר אין חוששים לו, ויום ל“ג בעמר הוא יום ל”ג בעמר; וגם הלוך ילכו ביום ההוא בנעריהם ובזקניהם אל מקום החגיגה; אך בענינים כאלה לא הם בני־הסמך, ולמרות כל טענותיהם הצודקות לכאורה לפי הדין, עולם כמנהגו נוהג, והמנהג עוקר הלכה, ומספר האשכנזים והאשכנזיות ההולכים לראות בחג הספרדים והספרדיות רב אולי ממספר אלה שהלכו לחֹג את החג במועדו. וכל החפץ לראות את מראה אחינו בני כל ארצות פזוריהם בכל צביוניהם וגוניהם השונים אך במקום הזה יוכל למצאם כשהם צבורים יחד. ולא לחנם יקראו הערבים לחג הזה בשם “עיד אליהודיה”, כי אמנם כל עין רואה כי חג היום ליהודים כלם, הוא החג המיחד אשר יחגוהו יחד מחוץ לבתיהם במקום אחד.

ט“ז סיון תרנ”ז. [נכתב בכ“ה אייר תרנ”ז].

2

ימינו אלה המה ימי התנועה היותר נמרצה בעירנו, ימי חג הפסח לנוצרים וימי החגיגה על קבר “נבי מוסא” למושלמים; העיר מלאה שאון והמולה, הרחובות מלאים המון אדם עד כי רק בדחק גדול יוכל האיש להבקיע דרכם; ואם אולי נעדרה שמחת ישראל בינתים, כי חג פסחנו אנו כבר חלף הלך לו עם דאגותיו וטרדותיו וחלוקותיו יחד, הנה בא יום ל“ג בעמר אשר לאחינו בני עירנו יחשב אף הוא לחג גדול וליום טיול וימלא מקומו. – אך כל הדברים האלה כבר התישנו, כבר “אבד עליהם כלח” כאשר יאמרו מליצינו, ולבי לא נשאני לשוב ולתארם עוד פעם לפניכם קוראי החביבים ולכתוב “כפל הענין במליצות שונות”, וכבר אמרתי להכין למענכם “רשימת חדשות־ירושלם” ותחת להרבות דברים בכל פעם על “ענינינו” השבים ומתחדשים כמעט מדי שנה בשנה ארשם לכם בכל פעם “מראה מקום” לאמר: “ע' בהמליץ ש”ע גליון פלוני פלוני”, אך כנראה הנה כשם שאי אפשר לביהמ“ד בלי חדוש כן אי אפשר ל”חדשות ירושלם" בלי חדוש, וגם בדבר הטיול לשדה קבר שמעון הצדיק אכן חדשה נעשתה בשנה הזאת.

בשנה הזאת חל יום ל“ג בעמר להיות ביום ערב שבת, והטיול נדחה ליום הראשון. גם זה אמנם איננו דבר חדש, ולו הוצאתי מחשבתי הטובה לפעל ואסדר לי את “רשימת החדשות” שעלה על לבי לסדרה כי עתה יכלתי לרשם לכם גם את מספר הגליון בגליוני המליץ בשנים החולפות אשר בו דברתי על מאון הנשים לותר על זכותן ללכת לטיל למצער פעם בשנה, ועל קבען את יום “ל”ג בעמר” ביום ל“ה בעמר, וכו' וכו'. אך דבר בטול הטיול הזה, או למצער דבר החפץ לבטלו, זאת חדשה אתנו, ובדברי ימי עירנו אין זכר לה עד כה כי בחול יום ל”ה בעמר, הוא יום הטיול, ביום חג הפסח אשר ליונים ובהיות עירנו מלאה ביום הזה אלפי אנשים מאנשים שונים, ורבים בהם היוצאים נלהבים ונרגשים מסדר עבודתם, חרדו רבנינו הי"ו פן בהתאסף המון רב מאחינו, אנשים ונשים וטף, במקום אחד על פני השדה, וגם רבים מבני הנכר יבאו לראות במחזה, תצאנה תוצאות לא נעימות לבני עמנו, ויצוו לסגר את דלת מערת קבר שמעון הצדיק (גם על הדלת שנעשתה למערה הזאת, ועל החלונות שנפתחו בה, ועל הסיוד שסדו אותה לכוננה כתפארת בית מושב ממש ולמחות כל ציוני עתיקותה – כבר כתבתי כמדומני פעם בהמליץ…¹) ומודעות ואזהרות הדבקו מטעם רבנינו להודיע את העם כי דלת המערה תהיה סגורה ביום הראשון ולהזהירם לבל ילכו ביום ההוא לטיל שמה.

רבנינו שיחיו צודקים אמנם מצדם באמרם למנע את בני עדתם מבוא לידי תקלה, ולו היה להם דבר עם האנשים בלבד כי עתה אולי יצאו המה כמנצחים; אך בדבר הטיול הן הנשים הן העקר, ועל הנשים כבר פסק דריוש עוד לפני אלפי שנים כמאן דאמר כי אכן הן הן החזקות שבעולם. ובכן: דלת המערה היתה אמנם סגורה ומסגרת כל היום, אך ההמון עשה את שלו, “שערי דמעות ננעלו”, אך “שערי שמחות” נשארו פתוחים ועומדים כדאשתקד, השמים היו זכים וטהורים, העצים הרעננים פרשו צלם על פני האדמה, והאדמה פרשה מרבדי ירקה הרכים, וההמון ישב ויתרועע, הלך וישב, הלך ויטיל, המוכר מכר מעדנים ומשמנים, והקונים קנו, העגלות רקדו ותביאינה המון אדם רב, והחמורים דהרו וינערו. ובני הנעורים נגנו וירקדו ויתנדנדו – רק מועד התפלות נדחה… ליום מחר! כי אחרי אשר לא יצאו רבים ידי חובתם לשפך שיחם על הקבר קימו וקבלו עליהם לעשות גם ביום המחרת כדת היום, ויהי גם ל“ו בעמר” ליום ל“ג בעמר”.

ט' סיון תרנ"ט.

 

ג. עולי רגל²    🔗

קטן באֶחיו הוא חג השבועות, ובעינינו אנו החוגגים, אותו רק יום אחד יקטן עוד יותר, וכמעט שלא נרגיש כלל בבואו ובצאתו, לולא נמצא בו דבר מיֻחד המצַין אותו בעירנו, הוא דבר האורחים הבאים אליה ליום ההוא. והפעם נוכל לאמר בשמחה כי אכן אורחינו המה, אחינו עצמנו ובשרנו הבאים מן הערים והארצות הקרובות אלינו לשם “עליה לרגל”.

ושנתנו זאת מצֻינת מבין רעותיה ברב מספר הבאים, למן בני ארם צובא והגליל מצפון, ועד בני מצרים מנגב, ודבר בואם מרגש בעירנו. במלון “קמיניץ” המפֹאר אשר מחוץ לעיר פגוש נפגש את אחינו בני מצרים העשירים, בני סבר הפנים היפות, אשר עלו מרב טובה המה ונשיהם וכל בני ביתם כחמשים נפש לקים מצות “ושמחת בחגך” על אדמת הקדש; וברחוב היהודים אשר בתוך העיר ראה נראה את בני ארם צובא הדלים, כחמשה ושבעים בחורים גבורי כח אשר נשאו כל יד עמל ותלאה, ורבים מהם עלו פשוט ברגל לבוא למירון ליום ה“הלולא” הוא יום ל"ג בעמר, ומשם ירושלמה ליום חגנו זה, ומלבד אחינו הספרדים האלה העולים כפעם בפעם ירושלמה, אם מעט ואם הרבה, באו השנה הזאת גם כמאת נפש מבני אחינו האשכנזים מצפת ומטבריה: ועירנו רואה מעין שמחתה בימי קדם.

ובתוך הבאים באו גם אורחים מצֻינים: הרב הנכבד אליהו חזן רב עדת אלכסנדריה הגדולה, ונכד להרה“ג המפרסם המנוח דוד חזן זצ”ל אשר כהן במשרת ראשון לציון בעירנו; והרה"ג רפאל זילברמן הרב לעדת אחינו האשכנזים בצפת, הרב חזן אשר הוא יליד עירנו הוא אחד הרבנים הנאורים בארצנו, ומלבד, ידיעתו הגדולה בתורה הוא מדבר צחות בשפות נכריות אחדות ויודע הוא לנהל את עדתו לפי צרכי עתנו זאת.

מלבד שני ימי ל“ג בעמר שהזכרתי במכתבי האחרון הנה נועד מימים ימימה גם היום הזה הוא “יו”ט שני של גלויות” ליום בקור להמון עולי רגלינו בשדה קבר שמעון הצדיק, כי אמנם התיטבנה צפת וטבריה מירושלם תפארת קדשנו? ואם להן מועדים לשמחה על קברי “הצדיקים”, קבועים וקצובים מראש לימי סור האורחים אליהן. היתכן כי יחסר דבר כזה בעירנו? אמנם יש לנו “כתל המערבי” וקבר רחל אמנו ועוד כאלה וכאלה, אך המקומות האלה בכל יום זמנם, אף אין בהם הכנוי “צדיק” אשר פעלתו רבה בענינים האלה, והעקר כי שם אין מקום טיול. ובכן זכה המקום לשמחה שלישית בשנה הזאת.

כ“ג סיון תרנ”ז

 

ד. חג השבועות ו“אסרו חג”.    🔗

– גם חג השבועות חלף עבר, והשמים עוד לא חדלו גם היום מענות את הארץ בגשמי ברכתם בבקר ובערב, ומי יתן והיה לבבם זה כל ימי החם הלוהט הבאים לקראתנו, וחיתה נפשנו בגללם.

– ויום השבועות יום בקור הוא לבני עירנו, כי ביום הזה ולמחרתו ילכו אל קברי מלכי בית דוד על הר ציון לשפך שיחם בחדר אשר לפני מקום הקברים, כי אל מקום קברי מלכינו אנו לא יתנונו המושלים בעלי המקום לבא.

– וביום א“ח של שבועות שבוּ אחינו הספרדים המה ונשיהם לבקר את שדה קבר שמעון הצדיק כמנהגם שנה ושנה, ויחגו שמה כחג ל”ג בעומר בשעתו, אך מספר המבקרים את המקום איננו רב מאד, כי אחינו האשכנזים יסתפקו ביום אחד בשנה³.

– ובלכתנו בימי חגנו לשוח, ונרא על אם הדרך את הכפריות השבות משדה עבר הירדן אל ביתן, וחמוריהן לפניהן טעונים משא בר, ענינו ואמרנו: הלא זאת היא רות מודעתנו אשר זכרה בא כיום לפנינו בבתי תפלתנו! כי מנהג הלקיטה נוהג בין הערבים עד היום הזה, וקראו לו גם המה “לקט”. ובככר הירדן רבו שדות מזרע התבואה, וירדו הכפריות בעת הקציר שמה ולקטו בשדה מאחרי הקוצרים ואיש לא יכלימן⁴, ושבו אל כפרן כבדות בחטים ובשעורים.

ו' תמוז תרנ"ו.

 

ה. השבת לאחרי חג השבועות    🔗

• ימי שמחה וגילה לנו הימים האלה בעירנו, קול חתן וקול כלה נשמע בכל חוצות, ידי המדפיסים והשמשים מלאות עתה עבודה, והקרואים טרם ידעו אנה יסורו ראשונה, כי השבועים שאחרי ימי הספירה המה ימי אחד פרקי השנה המיֻחדים לחתונות בקרב משפחות אחינו, ויום “ש”ק שאחרי חג השבועות". נזכר ונכתב ברב ספרי התנאים בישראל, ובכן עלה מספר החתונות בעדת אחינו האשכנזים בלבד במשך השבועים האלה ליותר מששים, וכדרך עתונינו החדשים אסים בפזמון: ונאמר לכלם בסִמן טוב!

י' תמוז תרנ"ו.

 

ו. תשעת הימים – “ושֻתּפיו של עמלק”    🔗

– והשבוע הזה “שבוע תשעת הימים” הוא. כל אטליז סֻגר, וכל קול ענות חדל מרחוב היהודים המלאה בתי מקולין, והטבחים ראו מנוחה כי טוב ויפשטו להם בארץ, חזקה היה ל“שתפיו של עמלק” אלה מימים ימימה לסעת בשבוע הזה ליפו, ובשנה הזאת שבוע תמים להם ללא עבודה, ובכן ראינו עוד ביום הראשון רבים מהם נוסעים אלה בעגלות ואלה בחמורים, ויפו דרך פניהם לרחוץ מעט בים, ולשאף מעט רוח, וגם ללכת אל השוק אשר בלוד לקנות בהמות ל“ימי הנחמות”. את הענג הגדול אשר יתענגו עליו בני ירושלם הבאים ליפו בכלל, הנה כבר תארתי באחד ממכתבי. ואם נוסיף על זה כי בשבוע הזה גם בשר גם יין לא יבוא אל פיהם, וראינו כי אין לנו לקנא הרבה בעמלק –אם אך במדה כזו היא שמחתו בימי האבל לישראל.

ל' אב תרנ"ו.

 

ז. תשעה באב ומנהגיו    🔗

ימי האבל וזכר החרבן חלפו זה כבר ויעברו, אך רשמם טרם נמחה מלב מתבונן היטב לכל מנהגי עדותינו המתחרות אשה את רעותה להגדיל מספד ולהרבות נהי, כי בדבר הזה הן התמחה ישראל מאז, ומי כמוהו גבור חיל – להוריד דמעות ולהרים קולו “קול יעקב”?

ימים רבים לפני התשיעי באב נראה כבר את הזכר לחרבן בכל פנות בתי אחינו הספרדים, הקירות לא סֻידו, הרצפה לא רֻחצה, הספות התפרקו עדי מצעיהן וסדיניהן מעליהן, וכריהן הפוכים על פניהם, והמראות פניהן אל הקיר והבית כלו אומר שממון ואבל.

ובערב התשיעי באב אחרי הסעודה המפסקת תאספנה נשי אחינו המערבים כבימי ירמיהו אבי המקוננים, ועמדו במעגל, ורקדו וכרכרו וטפחו על פניהן בידיהן, ונפנפו במטפחותיהן בהתרגש רוחן, והמקוננת עומדת בתוך ומעוררת לבכי.

ובלילה, בשבת כל העם קודר ומשמים על הארץ בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, אחרי גמרם קריאת המגלה, יכבו את הנרות כלם, ובבית האלהים חשך ודממה נוראה. אז יקום החזן והגיד לקהל את מספר השנים אשר עברו כבר למיום החרבן, כי היום ראשון הוא לימי השנה, לתאריך זה ואת מצב ישראל בארצות גלותו במשך השנה הזאת יתאר להם בצבעו ובצביונו, וכל העם בוכה בדממה ואט תקונן אחרי כן העדה כלה את קינת “אז בחטאינו חרב מקדש”.

ויותר מכל העדות מארכת עדת התימנים בקריאת הקינות בלילה, כי כל העדה כלה אומרת את הקינות יחד מלה במלה בקול רם ובנעימה מרגזת לבבות.

ובחצות הלילה, אז בהלך השועלים על הר ציון ששמם, הלוך ילכו “אבלי ציון” מבני אחינו האשכנזים ברגליים יחפות ובלב נדכא, וכאבותינו בימי אדרינוס קיסר בוא יבואו בעת הזאת אל הכתל המערבי שארית מחמדינו מימי קדם לתנות על חרבן ירושלם וישראל. חשך אפלה מסביב, ורק הירח ממעל יגיה מעט באורו הכהה על פני התמונות המתנודדות כצללים בדממה, ואבוקה דקה בידי כל אחת מהן לקרא את סדר תקון החצות בקול יללה, המראה הזה הוא אחד המראות המרעישים את הנפש בחזקה, והזכר יזכירנו את דברי המשורר אימבר האומר כי:

כָּל־עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵּנוּ

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת

וְעַל חֻרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ

עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמָעַת;

כָּל־עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת

וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת

תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ!

ובבקר אחרי התפלה, לפני אמירת הקינות, יסב השמש בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, ומזרק מלא אפר בידו, ולקח איש איש מעט מן האפר ומשח על מצחו במקום הנחת התפלין “לשום אפר תחת פאר”.

ועל הקברים לא ילכו אחינו ביום הזה, כי דרך הר הזיתים מלאה אבני נגף וסלעים וכבד לאיש ללכת בה יחף.

אך עבר חצי היום – והנה קץ כל אבל בא! אחיותינו הספרדיות החרוצות רוחצות את הרצפות, מסידות את הקירות, ואת כל כלי הבית תשבנה לקדמתם ולפארם לכבוד מועד הולדת משיח ישראל, אז תשוב השמחה במעונות ישראל,

והכלות תשמחנה את חתניהן בשלחן אליהם בעצם היום טס מלא ממתקים ומגדנות למאכל הערב, גם כפות ומזלגות זהב וכסף ומנות אחרות תשלחנה להם להרחיב דעתם בתעניתם ולנחמם מיגונם. וכנגד זה ישובו החתנים ושלחו מנות ומגדנות לכלותיהן ביום המֻיחס ל“בנות ישראל”, הוא יום החמשה עשר באב.

– ושבת נחמו היא אחת השבתות המיחדות לשמחות ולחתונות בבתי אחינו וקול ששון ושמחה, קול חתן וכלה שב להשמע בעירנו.

ז' אלול תרנ"ו.

 

ח. הימים הנוראים.    🔗

1.

הכה הפטיש וירעשו הלבבות במחנה ישראל!

היום ראשון הוא לימי הסליחות, וקרבת הימים הנוראים נראה ומרגשת בקרב עדותינו. אחינו הספרדים חרדו זה מאז, תכף למיום התקע שופר בעיר, כי עוד למן היום הראשון לחדשנו זה המה מעירים את השחר וקוראים בסליחות, ואחינו האשכנזים אף אם אחרו לקום עד היום, הנה דרכים רבות מוליכות לתשובה. ומה גם בירושלם, והדרך הכבושה עתה ביותר לתכלית הזאת היא דרך חברון, הדרך הזאת הומה עתה מאדם: מרכבות מרכבות עוברות בה, טעונות המון ההולכים להשתטח על קברי האבות, ואנשים רבים זקנים וזקנות הולכים רגלי ורוכבים על החמורים ואל קבר רחל אמנו פניהם. כי למן ר“ח אלול כבר הודיעונו המודעות הדבוקות על כל בתי הכנסת והמדרש, כי שערי בית הקבר נפתחו ליום וללילה, והלכו האנשים שמה אחרי הצהרים ולנו שם בחדר הקבר ובאכסדרה אשר לפניו, וממחרת ישובו בבקר העירה. ככה נהגו חסידינו ואנשי המעשה שבנו מדור דור. אך היש בימינו אלה דבר בכל ענפי חיינו שלא תשלט בו התחרות? ובכן גם לרחל אמנו, זאת הגבירה המושלת בכפה בהיכל החמלה והרחמים זה אלפי שנים, קם “מתחרה” כיום, הוא – שמש קבר שמעון הצדיק. זה שנים אחדות קנא האיש הזה לצדיק הקבור בכוך במערה טבעית פשוטה כצאתה מידי מחוללה, ויאזר כגבור חלציו ויאסף נדבות ויפתח חלון בקיר המערה, וישם בו שבכות ושמשות, ואת המערה מבית הקציע ויסידנה וילבננה ויעשנה “כתפארת בית לשבת אדם”. הן אמנם כי תחת אשר היו באי המערה לפנים חשים בה מעין טעם זקנה ועתיקות כראוי לקבר איש המעלה הזה, הנם עתה בעיניהם כאלו באו אל אחד מעונות העניים האפלים: אך איה טועם ואיה חש ראיה שם לבו לדקדוקי עניות כאלה? ובזאת היה גם המקום הזה למקום פרנסה, וגם ממנו מודעות יוצאות להזמין את כל החפץ לצאת ידי חובת בקור כל המקומות הקדושים בימים האלה, תחת היותו עד כה רק למקום תפלה וטיול ליום אחד בשנה, הוא יום שמחת ל”ג בעמר

י“ח תשרי תרנ”ז.

2.

– והשנה הבאה, בת “הפנים החדשות”, הנה היא עומדת אחר כתלנו וצעיפה על פניה כבת ארץ המזרח, ואחינו מוכנים ועומדים לצאת עוד מעט לקראתה בבגדיהם הלבנים כשלג. אחינו הזקנים בני חו“ל אשר זה מקרוב באו אלינו עוטים עוד ממעל לבגדיהם השחורים את כתנתם הלבנה אשר הביאו אתם, ובני הארץ לובשי הקפטנים כספרדים כאשכנזים ילבשו ביום קפטן משי או צמר גפן, ול”קיטל" אין זכר. והתנועה רבה בכל בתי הכנסת, מן אלה אשר לאחינו האשכנזים הנלהבים ועד אלה אשר לאחינו הספרדים המתונים, כי גם בימים האלה ימי התעוררות הרוח והרגש, ימי “רגש מקבר, וצוחה מסלע”, ראה נראה את ההבדל אשר ברוח בני שתי עדותינו אלה: רגש ותנועה, חיים וחם, ובלבול וערבוביה בהליכות האשכנזי, ומנוחה ושלוה, ומתינות וקרירות, וסדר ומשטר באחינו הספרדי. בה בעת אשר ינוע האשכנזי ויזוע, ויעקר הרים, וירעיש עולמות, וירבה בכי בהציק לו רוחו, עומד לו הספרדי לפני יוצרו וּמָגִנּוֹ ומרנן במנוחה ובשמחה, או שופך לפניו דמעותיו בדומיה בלי כל רעם ורעש. באשכנזי נראה את פני האיש המֻּרדף בלי חשך את “בן הגלות” בכל פרטיו, ובספרדי את פני השוקט על שמריו ימים רבים. עד הצהרים וגם עד אחרי הצהרים יתפללו אחינו האשכנזים המה ונשיהם, ונשיהם מדקדקות אולי עוד יותר מהם במחזוריהן הגדולים והרחבים, וחזן עם “משורריו” יעבדו עבודה קשה לעורר ולהחם את הלבבות, ובבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים יכלו את התפלה עוד לפני השעה העשירית, והנשים לא תתפללנה כלל, כי בוא תבאנה אל האכסדרה אשר לפני ביהכ"נ רק לשמע אל התפלה ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הוצאת ספרי התורה. ועל החזן אין כל עבודה רבה, כי את הפיוטים היפים אשר בתפלותיהם ינגן כל הקהל יחד מלה במלה, ואת התפלה עצמה יחלקו שלשה חזנים ביניהם כי שלשה חזנים יעמדו או ישבו יחד לפני התבה, ואיש את אחיו יעזרו חליפות בקרא איש איש מהם חלק מהתפלה, וכל “משוררים” עוזרים אין לחזניהם, ואחרי כלותם את תפלתם וטעמם לגימה בביתם ישובו רבים מהם לסב על בתי התפלה אשר לאשכנזים לשמע אל נגינות חזניהם אשר תערבנה לאזנם הרבה.

כ“ט תשרי תרנ”ז.

 

ט. חג הסכות.    🔗

1.

בשבתנו כיום ספונים בסכותינו, נהנים ומתענגים בריח השדה הנודף מגגותינו הירֻקים והרעננים, טעם טעמנו מעין ענג ישיבת כפרים. זכור זכרנו ימי שבת אבותינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – לולא היריעות והוילונות וכל יתר נויי הסכה המזכירים אותנו בכל רגע עד כמה רחוקים אנו מכל חיי השדה ופשטותם לפנים בישראל. אז בימי עזרא ונחמיה “יצא לו איש איש ההרה ויבא לו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי עץ עבת לעשות סכות ככתוב”; ועתה בני דודנו יושבי הכפרים המה הדואגים לנו לכל הדרוש לסכותינו והביאוהו אלינו עד ביתנו. תכף אחרי חג התרנגולות"⁵ יודעים כבר אכרינו כי מועד “עיד אלעֻרשׁ” (חג הסכות) קרב לבוא ויש מקום להשתכר, ובאו העירה המה ונשיהם וחמוריהם טעונים קנים וענפי עלי סרק, והיו הקנים למבנה דפנות הסכה ותקרתה, ועל התקרה העראית הזאת יושם הסכך הירֹק.

והסכך שונה בערי ארצנו הקדושה, ומכלו זכתה לטובה העיר צפת אשר בגליל, כי בסביבותיה רבו עצי ההדס, וכסו יושביה את סכותיהם בהדסים הירקים המפיצים ריחם הטוב. וביפו רבת התמרים תהיינה כפות התמרים לסכך, ובעירנו אנו היו בראשונה ענפי הארזים למכסה סכותינו, אך ברבות מספר אחינו מה. והארזים לא הספיקו עוד לסכותינו החלו האכרים להביא גם ענפי חרובים ורמונים וגבעולי הדורה (Mais), ובמושבות יצאו אחינו אל יעריהם יערי עצי האֶקָלִפּטוּס כרתו מענפיהם הרעננים והיו להם לסֻכּות גם לתקרה גם לדפנות, כסכת שדה לכל פרטיה.

ועל נויי הסכה יחשבו בארצנו שבעת המינים, ותלו אחינו בסכותיהם במעגלה בקבוקים קטנים מלאים קמח חטים ושעורים, ויין, ושמן, ודבש, ורמון ותאנים בתוך, והמהדרים שבאחינו, בני הטעם הטוב, יתלו אשכלות ענבים, וענפי זיתים המלאים עתה פרים הדשן, ומחרזת תאנים, ורמונים הנכרתים מעל העץ עם ענפיהם, ומקלעת שבלי חטים ושעורים יפה, מן המקלעות אשר יעשו הקוצרים לבני הארץ לתלותם על קירות בתיהם לנוי. וסוחרי האתרוגים וקרוביהם יתלו בסכותיהם גם את פרי עץ ההדר, שארית פליטת סחורתם שלא הספיקו למכרה לפני החג, כי זה דרכם תמיד: כל עוד ימי החג רחוקים ידרשו בעד אתרוגיהם מחיר רב, וכל אשר יוסיף החג לקרב כן יורידו ממחירם, עד כי בהגיע ערב סכות יוציאו כל הנותר אתם, גם את המהודרים אשר לא רבו הקופצים עליהם או אשר לא השתוו אתם בדבר המחיר, ומכרו את הכל “בחצי חנם”, ובפראנק אחד יוכל איש לקנות לו אתרוג כשר לברכה גם ביום הראשון לכל הדעות, ויש אתרוגים אשר ימכרו בגרוש ובחצי הגרוש (כעשרה צנטים) וסבבו הילדים בהם ברחוב היהודים ואין קונה.

ה ד' חשון תרנ"ז.

2.

ובכלות כל הכנות החג, ויום הראשון לזמן שמחתנו יגיע, והלכו להם רבים מאחינו להתפלל את תפלת המוסף לפני “הכתל המערבי”, ומה רבו הדמעות הנשפכות לדברי “בנה ביתך כבתחלה, וכונן מקדשך על מכונו” האמורים שמה לפני שרידי חרבות הבית הגדול והנשא הזה, כי מה התבלין לשמחת בן ישראל מאז ומעולם אם לא הדמעות המלוחות?

ואחינו הספרדים יצאו מבית הכנסת והלכו חבורות חבורות לבקר בבתי רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי הבקורים האלה “בקורים רשמים” המה, בקורי חובה, וישבו להם רגע בבית האחד וקמו והלכו אל הבית השני, כי רבה העבודה עליהם, ויש אשר יצאו כל המתפללים מבית התפלה והלכו יחד לסובב על כל בתיהם, ובאו ועמדו בפתח, וקראו לבני הבית בקול רם תזכו לשנים רבות", והלכו.

– וימי חֹל המועד המה הימים המכשרים ביותר להולדת חברות בישראל כי בימים ההם פנויים אחינו מעבודתם התדירה, ודעתם נוחה עליהם, והלוך ילכו להראות איש את פני רעיו וידידיו, והיתה להם שעת הכשר לדבר בדבר צרכי הכלל ומחסוריו.

ד' חשון תרנ"ז.

 

י. חנכה ולביבותיה בסכנה    🔗

עוד הפעם חלה רגזה תבל, עוד הפעם שמים וארץ נשקו וכל עין לא ראתה בלתי אם “מים ושמים”, עוד הפעם סערו רוחות, זרמו עבים, ומאורות בשמים קדרו חשכו… אך עברו שלשת ימי האפלה – ואביב בהדרו תחזינה עינינו. אביב משובב נפשות ומחזיר נשמות.

עד ערב ימי החנכה ארכו ימי “הדממה הדקה”, וביום ג' כ"ג כסלו בערב והנה שטף גשם נתך ארצה בזעף, כל הלילה סערו הרוחות סער נורא, ושני הימים לאחריו הזכירו ליושב ירושלם את ימי “מי־נח”, גם אניצי השלג התגנבו

לרגעים בין רסיסי הגשם היורדים תכופים ורצופים. בני ירושלם נבאו כבר לשלג כי בא יומו, העתונים דרשו כבר בהלכות ימי החרף, רבים מהחנונים עזבו בתי סחרם סגורים ומסֻגרים כי בימים האלה אין קונה, וכל אשר בבית האיש יספיק לו אם רק לא יאלץ לצאת החוצה, תינוקות של בית רבם לא הלכו אל בית רבם, ואשר הלכו שבו הביתה אך במצֹא מוריהם שעת הכֹּשר “בין מלכא למלכא”, לאמר: בין גשם לגשם: וכל הלבבות דאגו כבר ללביבות החנוכה כי יעבר זמנן טרם יוכל עוד איש לצאת מביתו אל בית רעהו.

אבל מי שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה פְקָדנו גם אנו בפקֻדת ישועתו ורחמיו, ויאמר לחרף “הרף”! וירף. יום עש"ק פסח עוד האויר על שתי הסעפים, עוד “הן ולאו ורפיא בידיה”, אך ביום השבת בבקר הקיצונו והנה השמש מצחקת אלינו ממרום מסלולה, האויר חָמים בימים האלה וכל נפש תכסף להתחמם לקרני השמש בחוץ, בשדה, במקום “אויר חיי הנשמות”. עתה יצא כל איש לפעלו; יצאו בוני ירושלם לעבודתם; יצאו גם בני ירושלם, ילדי חדרי אחינו הספרדים, ובידיהם כדים ושקים וסבבו על הבתים בפזמונם “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל”; תצאנה גם בנות ציון ונשיה הכבודות אל בתי “בית יעקב” לאספה הגדולה אשר תהיה להם היום בהמלא שנה תמימה למיום הוסד חברתן “עזרת נשים הכללית”, וגם הלביבות המלבבות אשר יעשו לנו רעינו בית איש יומו הִפָּקד לא תפקדנה.

ט“ז טבת, תרנ”ו.

 

יא. החנכה ומנהגיה    🔗

כמעט שכחתי ברֹב שרעפי את המון הילדים המסכנים העומדים בפתחי ומרננים עוד את פזמונם “ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אכל”. משפט הוא למלמדי הספרדים לשלח את תלמידיהם בימי החנכה האחרונים לסובב בבתים ובידיהם כדים ושקים ולשורר את הפזמון הזה הכתוב בפרשת השבוע הזה. כל בעלת בית תתן לילדים מעט שמן, מעט קמח ומעט סֻכָּר, ושבו הילדים את כל השלל אל חדרם ועשתה להם אשת המלמד לביבות וסעדו את לבם, ו“היא ובניה תחיה בנותר”.

ט“ז טבת תרנ”ו.

 

יב. לביבות של תשב"ר    🔗

והימים ימי חנכה, וה' פקד את עירנו בגשמי ברכה, ושער התבואות ירד גם הוא מעט, והימים החמימים שאחרי הגשם הלא המה הנחמדים בכל ימי חיינו פה, ובכן הלכו אחינו בלב שמח להאסף בית איש יומו לאכול את הלביבות ולהחם את הלבבות במנאמים שונים ובקומם על נדיבות למוסדות החסד והחנוך שבעירנו. וילדי תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים סבו גם הם בלב שמח בפזמונם: “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל!” כי המנהג הזה אשר כבר הזכרתיו פעם לא מנהג מלמדים יחידים הוא, כי אם מנהג מלמדי “בית תלמוד התורה הכללי”, ובכסף ובכל צרכי האכל אשר יאספו המה ותלמידיהם יעשו משתה בבית תלמוד התורה ביום האחרון של חנכה להם ולתלמידיהם, ובבית הכנסת הגדול אשר לאחינו הספרדים יחלקו ביום ההוא מזון לכל העניים הבאים לקחת. והמנהג הזה נשרש ככה בלב המלמדים, עד כי באמֹר להם ראשי הכולל בשנה הזאת, כי המה יתנו להם מאה פראנק מכסף הכולל, למען לא יאלצו להשפיל עצמם ולהחזיר על הפתחים, מאנו לשמֹע בקולם באמרם כי אם בטל יבטלו את המנהג הקדוש הזה יראים המה לשלום העיר; ובכן שבו תינוקות של בית רבם “לשבר מעט אכל”.

כ“ו טבת תרנ”ז.

 

יג. “טוּ בשׁבט”    🔗

– גם יום “חמשָׁה (ע)שָׂר” (או: “טוּ בשבט”, ככל אשר יקראו לו אחינו הספרדים) עבר עלינו מבלי כל טיול אל “באר-יואב” לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום הזה נעוריהם, כי מלבד הטילנים המעטים אשר הלכו לפקדו ממש לשם מצוה לא פקדהו איש, וביום ראש השנה לאילנות חגגו להם האילנות חגם לבדם וזר לא התערב בשמחתם, ובני האדם (לאמר: בני ישראל) הסתפקו הפעם רק באכילת תנובתם הטובה, אחרית פרי השנה החולפת, איש איש בביתו: האשכנזים לפי נסח חכם אשר יטעם אֹכל, והספרדים לפי נסח ספר “חמדת הימים” בכל סדרו (Ceremonie) הגדול ואמרו “יהי רצונ” – יו הארֻכים מני ים, כי אחינו הספרדים מהדרים בכבוד היום הזה, ועשה יעשו לו “סדר” כראוי לפרות המתוקים והנעימים אשר יובאו אל השלחן הערוך, וטסים מלאים כל טוב מזמרת הארץ יוצאים מבתי החתנים אל בתי כלותיהם, וליהודים שמחה וששון.

י“א אדר תרנ”ו.

 

יד. ימי הפורים בירושלם    🔗

וימי הפורים…

כי השנה הזאת אמנם יכולים אנו לאמר בגאון ובצדק “וימי הפורים”. השנה מיֻחסים אנו בני ירושלם כמוכם כל בני הערים הפרזות, ועוד נעלינו עליכם בהיות לנו הפעם שלשה ימי פורים, שלשת ימי חג תכופים ורצופים, וכל אוהבי בטלה בתוכנו (ומה רבו אוהבי בטלה בתוכנו! נסו נא ושאלו את פי כל ילד קטן בחו"ל, בכל קצוי ארץ, אשר רק שמע את שמע ירושלם, אם לא יגיד לכם זאת תכף, מבלי כל פקפוק), וכל בני “העולם הקטן”, וכל בני העניים ביחוד ששו לקראת האורחים הנכבדים האלה אשר “מנות ומגדנות” בימינם, ובשמאלם מתת וצדקה; והחרדים לנפש אחיהם הקדימו להדפיס בשני עתונינו כל פרשת דיני הימים היקרים האלה, ולתקנת אלה אשר לא מפי עתונים ילמדו תורה הדפיסו אחרים גם גליונים מיֻחדים בשם “פורים משֻלש”, הכל כאשר לכל לפי “המוֹדה האחרונה”, והתכונה בכלל רבה לימי הברכה המשֻׁלשת.

וימי הפורים, גם שלשתם יחד, עברו עלינו כמשפט שנה בשנה: ילדינו הזדינו ויחלצו איש איש בקרקרו, וברובהו, ובמטהו ובפטישו, ובכל כלי המלחמה. עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאַבד מעל פני האדמה את כל-ספסלי ביהכנ"ס. וזקנינו אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מלבם, כי “ברבות הימים הכל נשכח”, מביטים בעיני זעם וקצף על שובבות הילדים “פראי האדם”, ומבטיהם יורו זיקים וחצים, ומשכילינו מגבוה יראו ילעגו למעשי הבלי הילדות, וקורא-המגלה אשר בשנה הזאת עוד בטנו ריקה בקראו אותה, מלחמה קשה וכבדה לו, מלחמה מדור דור ב… בכל אלה אשר מלחמה להם בעמלק, בכל מאמצי כחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער “המן” אחד בנעימה, פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני “המן”, ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מלים שלאחריו, אך גם ילדינו פקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעין במגלה, וראה הצופה כי קרב האויב והזהיר את העם, ורעשו פתע כל אמות הספים, כי גבורינו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש כל “ההמנים” – שבמגלה ועד כלות כל הכחות בגוף הקורא האֻמלל האנוס לשוב ולקרֹא כל המלים החטופות אשר קרא, למען הוציא את העם ידי חובתו. גם כל דברי שכל אשר יטיפו להם חבריהם המתונים להבדיל בין “המן סתם” ובין “המן בן המדתא האגגי צורר היהודים” לא יועילו ביום קרב זה, כי קץ כל “המן” בא לפניהם כיום, איש לא נפקד.

ובהתבונני לכל המראה הזה הייתי כל ימי מצטער על אשר בא נפליון לבית הכנסת אשר ליהודים דוקא בתשעה באב ולא ביום הפורים… אך מבט אחד של זקנינו הספיק להפיג גם את צערי זה.

גם את “עשרת בני המן” קראנו בנשימה אחת כמשפט כל שנה. ובתוך כדי הנשימה האחת הספקתי עוד לחשֹׁב, כי בלי תפונה שבו ויורידו אז את “דלפון” מעל התליה (אולי לקיים מה שנאמר: כי לא יחדל אביון), כי ברגע ההוא נגע בי אחד הדלפונים הבאים אלינו ישר מ“שושן הבירה”.

כי גם אביונינו אנו מיֻחסים המה, ומה גם ביום הזה, כי מעיר מרדכי ואסתר מוצאם, ובלי תפונה היו דברי המגלה “ומתנות לאביונים” מכֻוָּנים כנגד אבותיהם, אך אנכי עוד טרם הגעתי ל“מסכת עניות”, ובכן אשובה לעניני:

דבר הכאת המן נהוג רק בקהלות אחינו האשכנזים, ואצל יתר עדותינו כספרדים, כמערבים, כתימנים, וכגורזים אין כל זכר למנהג הזה.

ומתחפשים סובבים אמנם בעיר ובשכונות היהודים אשר מחוצה לה אך לא רבים המה בשנים האחרונות, וְרֻבּם אך ילדים שלא טעמו עוד מעץ הדעת, כי גם ירושלם החלה מעט מעט לשלֹף את נעלי הילדות. להתפתח ולהתמדן ולדעת מה הוגן לאיש ומה לא יהגן לו.

גם משחקי אחשורוש ומכירת יוסף חדלו חדלו זה רבות בשנים, למן היום אשר החלו בני ירושלם להבין, כי לא יאה לדבר בזרגון בפני קהל ועדה, ויחדלו משאת משא בשפה הזאת, ו“העבריה” עוד טרם הגיע זמנה, כי עוד למוד ילמדוה בני ציון, ובכן עלינו לחכות עוד…

רק האביונים לא חדלו מקרב הארץ, ככתוב, ועוד רֹב רבו, ובשנה הזאת אשר שנים מימי הפורים חלו להיות בימי החֹל, יכלנו לראות מה רב מספרם, כי למרות כל הדינים המפרשים במאמרי “דבר בעתו” וב“פורים משלש” שנתפרסמו פה האומרים כי רק על יום הששי תחול מצות ו“מתנות לאביונים”, ולמרות כל הכרוזים אשר הכרזו בשם הרה“ג הראשל”צ הי''ו, כי לא יסבו העניים רק ביום הששי, הנה האביונים אשר אין ידם משגת לקנות “עתונים וגליונים” ולדעת כל הכתוב בהם, ואשר יצאו מביהכנ"ס עוד לפני אשר נקראו הכרוזים, חזרו על הפתחים גם ביום הששי גם ביום הראשון.

אך המקדים רפואה לכל מכה הקדים גם הפעם רפואה לכל החולים ב“צרוּת עין”, כי השנה ירד מחיר מטבעות הנחשת לחצי, וה“סחטוט” אשר היה ערכו בשנה שעברה רבע הקופ' שוה עתה רק שמינית הקופ'. ויצא הפסד הקמצנים בשכרם, ושכר העניים בהפסדם והמשקלת נשתותה; רק כי נאלצו העניים ללכת יומים, והקמצנים גם הם אבדו זמנם בכפלים.

והעניים גם המה נחלקים לעדותיהם, רק כי אין סכסוכים ביניהם…

וראשונה יסעו: דגל מחנה פרס. כי הפרסים האלה אשר זה מקרוב באו מצֻינים הם בעבודתם זאת, וסבו “הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם”, כאלו היתה ירושלם אחת מדינות המלך אחשורוש ו“שללה לבז”. ואחריהם יסעו עניי בני העדות האחרות, מהאשכנזים יסבו כמעט רק הגברים. ובידם מטפחות לשים בהן את כסף הצדקה, לאות כי עניים מכֻבדים הם, לאמר: כי הסתפק לא יסתפקו בסחטוט או בשנים, ורבים בהם אשר יבאו שנים שנים, אלה הם הגבאים ההולכים לקבץ בעד אחרים או בעד מוסדות צדקה, ובבני הספרדים והמערבים ובו העניים באנשים ובנשים, והתימנים המחזרים על הפתחים מעטים מאד. אמנם בראשית בואם הנה היה גם גורלם כגורל הפרסים, אך מעט מצאו להם כלם עבודה, וביגיע כפים המה מרויחים עתה פרנסתם.

וביום הראשון החל משלוח המנות והממתקים. ורב הממתקים האלה מעשי ידי אחינו הספרדים המה. ובהם “ידים” עשויות בסכר וקראו להם “חַמְשָׂה” על שם חמש האצבעות המשֻׁלחות אשר בהן, והיתה התמונה הזאת לסגֻלה כנגד “עין הרע”; ו“מספַּרִים” ו“קסתות” עשוים סכר, והורו ה“מספרים” על מלאכת המן ה“גלב”, וה“קסת” תורה על כתיבת המגלה, ועוד “כלים מכלים שונים” יעשו אחינו אלה, ובהם סודות ורמזים.

אך טובות ויקרות מכל המנות האלה הן “מגלות-הכסף” אשר תשלחנה הכלות הספרדיות לחתניהן ביום ערב פורים. המגלות האלה הכתובות על קלף תושמנה בתיק כסף עגל אשר בו סדק לארכו, ובתיק בתוך עובר ציר כסף אשר אליו יתפרו את קצה המגלה, והציר הזה בולט משני קצות התיק, וגללו אותו ונכרכה כל המגלה עליו.

ויום הפורים יום טוב הוא לאופים אשר בעירנו, כי ביום הזה יסבו מדי שנה בשנה המה ומשרתיהם וגבו את שכר אפית כל השנה ממכריהם, ויהי יום הפורים לראש השנה לשרי האופים,

ט' ניסן, תרנ"ו.