רקע
דוד ילין
עתות השנה ונמוסיהן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ועד היובל למלאת שבעים שנה, ראובן מס; תרצ"ו

 

א. צרת מֻחַרָם

1

– ויום ר“ח מחרם הגדול והנורא כל כך לרבים מיושבי ירושלם הולך וקרב, עוד כעשרת ימים מפסיקים בינינו וביניו, ורגלי יושבי עירנו מלאות עתה עבודה ללכת ולתור ולחפש להם בתים לשבתם, כי רב אחינו בני עירנו אין להם בתי אחֻזה אשר יוכלו לעשות בהם כ”אדם העושה בתוך שלו" לאמר: שנוים ותקונים כהשתנות צרכיהם, ומצאו להם איפוא רב היושבים בבתים בשכירות עִלות מעלות שונות לעקר דירתם בראש השנה לדירות: זה צר לו המקום, וזה מבקש לו “אחרת נאה הימנה”, וזה חפץ לצאת אל מחוץ לעיר, וזה נשכר ביתו לאחר ומה יעשה המסכן שלא יצא? וזה שגה לכתחלה עוד בשנה שעברה ביום בחרו בביתו; והרבה שכנים רעים עושים, והרבה שכנות עושות; ובני ישראל הן רגילים הם בכלל לגלות ולטלטול מימי אברהם אבינו, ורב טובה ומנוחה אינם יכולים לקבל, ובכן: ויסעו בני ישראל!

וסרסרים קבועים אשר יוכל האיש לפנות אליהם בצר לו – אין בירושלם, ונאלץ כל איש לחזר בעצמו אחרי ביתו, ולשאל ולחקר ולדרש עד אשר ימצא את אשר הוא מבקש.

ובכלל ראה נראה מדי שנה בשנה, כי רבו היוצאים מתוך העיר חוצה לה, ומהיושבים מחוצה לה אין איש שב העירה, למרות כל הרְוָחות אשר ליושבים בתוך העיר בהנהגת ביתם בהשכימם ובמצאם הכל לפתחם, ובזול; כי סוף סוף נעימים המה פרורי עירנו למרות כל מגרעותיהם; והרוח הצח העובר עליהם, והמראות היפים, מראות ההרים והעמקים והשדות הירקים אשר יגלו לעיני היושבים בהם בהביטם מחלונותיהם החוצה, יקשרו את נפש יושביהם אליהם, ולא יתנום עוד לשבת ברחובות הצרות ובבתי החשך אשר בעיר פנימה.

– אך מלבד “גלות היחיד”, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם “גלות רבים”, גלות מוסדות צבור שלמות המעתיקות דירתן אף הן. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסדה האחת באה עתה “אל המנוחה ואל הנחלה”, והמוסדות האחרות מקוות, כי טלטולן זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו תבאנה גם הן אל הנחלה. “בית הספר לבנות: אולינה די רוטשילד” בא לשכן כבוד בבית הגדול והנהדר אשר זכרו בא כבר במכתבי פעמים אחדות, ואשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי־הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחיב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרשיון על זה. וביום השבת הבא תעשה “חנֻכת־הבית”, וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

י“ד תמוז תרנ”ו.

2.

התזכרו עוד קוראי את דבר “הכפתֹּר” אשר בתערוכה האמיריקנית האחרונה? כפתר קטן היה שם, אשר אך נגעה בו יד היושב בראש, והנה רעם ורעש וחזיז קולות: כל אלפי המכונות יחד החלו פעם אחת להניע רבבות גלגליהן ואופניהן המתלכדים איש באחיו “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”, וכל העולם כלו חל רגע אחד ויהי לחרדת אלהים.

ובירושלם אמנם אין מכונות רבות, ומלבד קול מכונת הקַּטָר (Locomotif) ומכונות המטחנות האחדות, הנה קול תרועותיהן ושבריהן לא יפריע עוד מנוחת יושביה ועצביהם לא ירגיז, ובכל זאת נראה עין בעין את החזיון ההוא כיום בעירנו וביתר ערי ארצנו, כי די היה לו לאיש אחד להתאות תאוה להטלטל מבית לבית למען תהיה כיום גלות שלמה לחלק גדול מיושבי העיר.

כי משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא הראשון לחדש מֻחרם אשר למֻשלמים. לא לחדשים ישכר איש ביתו פה כי אם לשנה תמימה, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכר לו בית פנוי ושכרו רק עד חדש מחרם, כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממחרם ועד מחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכר לו בית חדש, לא בית פנוי ישכר לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוּצָאים ממנו, מתי יצאו המה? בר"ח מחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכֹּן כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חֻליַת השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמד הגלגל גם כן.

ומראה שני קטרים בהתנגשם יחד, הראיתם קוראי? הראיתם איך תהדפנה פתאם כל עגלות המסלול לאחור ברעם וברעש ובכח עצום ונורא? או הראיתם למצער בהעצר הקטר פתאם וכל העגלות נסוגות פעם אחת בהדֹף אשה אחותה? כל המראות האלה רואים אנו פה עתה, כי בצאת האיש מביתו לא בגפו יצא, כי מטלטליו וחפציו, סגלותיו וסמרטוטיו יצאו עמו, והכל אשר לכל לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאהליו, והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא לו עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סבה אשר תמנעהו מצאת דוקא ביום ההוא מביתו, עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית, וככה תסב השלשלת אחור וחוליה תהדף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של “שני המלכים המשמשים בכתר אחד”, וליוצא ולבא אין שלום.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחדשי החרף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנותהון” נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המשלמים המונים את חדשיהם ללבנה מבלי עַבֵּר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העבור לנו יחל חדש מחרם בחדש אחד לפני החדש שלנו שחל בו בשנה שלפניה, אחרי שאין בין מחרם למחרם רק שנים עשר חדשי הלבנה תמיד. וככה ילך החדש הזה הלוך והסוג עד עברו על פני כל חדשינו בקיץ ובחרף.

ומתמצית כל דברי אלה תבינו קוראי בלי תפונה מה חזקה התנועה והמבוכה ופזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבבות, ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה את רעותה; רגע יעבר והכל שב לדממה, אך ברגע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומיות מאדם ובהמה רבה, זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נשאים בכתף בידי אדם, ובפרורים ישאו את כל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגַּמלים אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסידים אשר כלם מבני אחינו המה בירושלם, מוצאים להם פרנסתם ברוח בימים האלה, כי הנשים מדקדקות לשַׂיד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא שידו את ביתן גם לימי הפסח באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע נשים בסַיָּד אחד, ככתוב.

ודבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רשמו בדברים רבים, וביחוד בפרוָרים אשר כל יושביהם מבני אחינו המה, הכל מקבל צורה חדשה, מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים יגרע מספרם הכל לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מַכָּרים (=זבינים) חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שלחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שנוי מקום שנוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”.

אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו ולעת עתה עוד צוחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כלה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת היתה מטרתה בראשונה, ויקבלנה האיש ב“משך הדירות”, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת, אך למן היום אשר נִתנו רחמים יתרים בלב הממֻנים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא (Disconto) רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דחקו, גם בתוך שנת המֻּשלמים, ובהגיע מֻחרם והיו ידיו ריקות כבתחלה.

ודחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דחק מִשְנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות ביתם, גם שכירות חנותם יום אחד, ואלה אשר עליהם להטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחִלות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודנו הערבים. עתה בהאנח השוכרים ישמחו המשכירים מחכים ליום הזה שנה תמימה, והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כלם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמשלמים והנוצרים בתים למִשְכנם; אך בתוך העיר הנה רֹב הבתים העומדים להשכר למשלמים המה אשר התנחלום מאבותיהם, והחנויות רֻבן גם הם למשלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המשלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שלם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכר את הבית מבעליו והיה ל“בעל חזקה” והבית הזה “חזקתו” הוא וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכר את ביתו זה. ובעל החזקה מסגלות גופי ההבלים לו, כי יתכוץ ויתנפח, הכל לפי מדת הבית אשר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם, והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאד כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה אשר רבו היוצאים והבאים מעטו מאד, ישׁאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והֻתּר להם לבוא אל אדמת הקדש אל ירושלם.

כ“ד תמוז תרנ”ו


 

ב. המים בירושׁלם.

– והגשמים אשר אחרו מעט לרדת השנה הזאת הנה שמחונו גם הם סוף סוף בשפע ברכתם. אמנם לא הרבה אחרו מועדם הפעם, ועיני הזורעים לא כלו עוד לדמעות “העננים אשר נקבעו”, אך עיני יושב העיר ירושלם שברו להם זה ימים רבים, כי כלו המים בבורות למִעוט הגשמים בשנה שעברה, ובעיר אין מים. ויחלו האכרים להביא מים מן הכפרים הסמוכים לעירנו, מסִּלְוָן (שלוח) ולפתה (נפתוח) והמהדרים הביאו מקולוניה (מוצא), והיֹקר האמיר. צוחה על מים בחוצות, כל אחד מושך את שר המשקים אל ביתו וההתחרות גדולה. נאד המים אשר נמכר בשלשים פרוטות (ערך 15 סנטים) עלה לחמשים, לששים וגם לשבעים פרוטות – והנה בא הגשם ויטאטא כבמטאטא את כל השרים הממנים על המים האלה.

כ“ה כסלו, תרנ”ו.


 

ג. הגשמים בירושלם.

בן המזרח ובן המערב בחרף.

השמעתם קוראי את דבר הפרסי המבקר את לונדון הבירה?

איש פרסי מעובדי השמש נסע ארצה בריטניה, ויבא לונדונה רבת העבים והערפל, ויהי כי שאלוהו רעיו אשר בפרס מה משפט הארץ החדשה אשר הוא גר בתוכה, ותהי ראשית מענהו לאמר: אהה אחי! ואל ארץ עובדי אלהים אחרים הביאוני רגלי, כי את אלהינו לא ראיתי זה ירח ימים!…

לו בא האיש הזה אלינו כעת, לא גרע דבר מכל הדברים האלה, כי אמנם באו לנו הימים אשר אין בהם חפץ! גם “שלשת ימי ההפסקה”, ימי אור השמש והחמה, גם המה נגוזו כצל עובר, ואחריהם שבו באו ימי הנשיאים והרוח והגשם, “ותקופת הטיט” שלטת בכל תקפה זה כעשרים יום, ומי יודע עד כמה עוד? כל הגשמים אשר ירדו עד הפעם הזאת אך כגשמי שעשועים היו בעינינו, גשמים הבאים רק להביא מעט “חליפות” בחיינו ובנשמת אפנו; אך הפעם אין חליפות ואין שעשועים, והגשמים יורדים ויורדים – לשמם, וזרח השמש ובא השמש (אולי לשוכנים מעל לעבים אשר יזכו לראותו) – והגשם לעולם יורד. גם כי יחדל מרדת שעות אחדות, הנה השמים לא יחדלו מהתקשר בעבים קשר אמיץ לא ינתק, עד כי גם “פתיל תכלת” איננו נשקף לנו מבעדם, והארץ מלאה טיט ומים דלוחים וליוצא ולבא אין שלום, עתה סֻגר כל בית מצאת, סֻגר כל חוף מבוא, ואיש לאהליו ישראל!

גם בורות מלאי מים, גם באר יואב עבר על כל גדותיו, ומימיו הזכים המתגלגלים כגלי כסף יזלו יגלו בנחל קדרון; אך מי מאתנו יעלה כעת על לבו ללכת להתענג על המראה הנחמד הזה1? אם בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו, השמים מריקים מים, ודלפו וזלפו, ונטפו ושטפו, ואין נחת.

ימי התקופה הקשה הזאת אך עראים המה בארצנו, משנים עד שלשה ירחים בשנה. ולכן לא יכון להם יושב הארץ בכלל, ולא ידאג לקדם פניהם בכל ההכנות והרְוָחות הראויות להם, ולכן ישא ויסבל הרבה מאד מתגרת ידם. ונפשו תקוט בחייו בהמשכם יותר מהרגיל.

בן ארץ הצפון, ארץ השלג והקֹּר, יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו התדירים; מעונותיו חדר בחדר, גג ביתו מכֻסה רעפים. ורצפתו רצפת עץ, חלונותיו חלונות משנה, ודלתיו הכפולות גם הן מהֻדקות בהסגרן, ואין גשם ואין רוח ואין קר באים הביתה. והתנור! זה התנור המלאכותי הממלא באמונה את מקום החם הטבעי, הן הוא דגמה מעין תענוגי העולם שכלו טוב (בגן עדן, כמובן, לא בגיהנם). ומה יחוש אפוא איש כזה בשבתו שאנן בביתו בכל המהפכה אשר בחוץ?

וכי יצא החוצה הנה הוא קרוס ופרוף מכף רגל ועד ראש. מַגַּפָיו הארֻכּים המגיעים עד הירכים ישחקו לכל טיט ורפש אשר בארץ מתחת וכובעו ובגדיו החמים והעבים ילעגו לזרם שמים מעל. גרביו, מכנסיו ומעילו כלם צמר הם. ועל כל אלה תסוכך הפַּרְוָה הרחבה והארֻכּה וצוארונה הזקוף, אשר יטבע נושאה בתוכה כליל. וכחומה תהיה לו מסביב להבדיל בינו ובין הקר.

והמזרחי?

גם המזרחי יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו הוא, והיו כלם למעוז ולמחסה לו בפני החם. כי בן ארץ החֹם הוא, ובעת הקרה המצערה אין כל מגן לו. רצפת ביתו אבן קרה, חלונותיו יחידים, והדלתות כחלונות לא יהדקו בהסגרם, והרוח והקר ימצאו להם תמיד חֹרים וסדקים בהם לבא דרכם הביתה כאורחים לא קוראים, מלבד החֹרים העגֻלים אשר ממעל לחלונות העשוים להתמיד את זרם הרוח הזך בחדר פנימה כל ימי החם. ותנור? היש גם זכר לתנור בנוי בחדרי בית המזרחי? היביא גיהנם אל תוך ביתו? ובכן ישוב יֵשב לו בחדרו על מחצלת הקש אשר על הארץ, וחִמם את אצבעות ידיו הקפואות בחם הכנונה (Kohlenbecken) הקטנה המלאה גחלי־פחמים לוחשות אשר פג כבר רב חמן בחוץ לפני אשר הובאו החדרה מיראה פן ימלא הבית עשן וכל ראש יסחרחר כי אין כל מעשֵנה לכנונה. הרטיבות בוקעת ועולה מהקרקע גם בעד המחצלת הדקה, והגשם יבוא אם מעט ואם הרבה בעד החלונות והדלתות הסגורים, מלבד הדלף אשר ידלף הגג אשר מעל לראשו והמתונה (רטיבות) נמשכת והולכת עד חצי הקירות ומטה כי מכסה רעפים אין לגגות רב הבתים. ואם יבוא איש החדרה ופתח את הדלת רגע, יתפרץ הרוח בכל עֻזו לבא אתו יחד וכל החמימות המעטה אשר הפיצה הכנונה הדלה תחלף ואיננה, כל לכל חדרי המזרחי פתחים אל החצר החיצונה והחצר איננה מקֹרה בכל תקרה מלבד כפת השמים הקודרת עתה. גם בלילה בשכבו על משכבו לא יחם לו כי כל מצעיו וכסתותיו צמר גפן המה, ולכרי הנוצות ולכסתותיהן אין כל זכר.

ואם לחוץ יצא והיה למפגע לכל חצי הסתו: מנעליו קצרים, גרביו צמר גפן, כתנת בד לבן ילבש ומכנסי בד על בשרו, ובגדו, זה “הקפטן” הארוך אשר ינפנף הרוח את כנפותיו אל כל רוח, וחדר במו כאשר יחדר אל מפרשי האניה, גם הוא אך בד הנהו להגן בפני חם השמש. ומגבעתו אשר יחבש לראשו בימי הקיץ לא יחליפנה ולא ימיר אותה גם בהמיר ארץ, ופַרְוֹות סתו אין לו, רק מעיל צמר אחד אשר ילבש מעל לקפטנו, ועליו יקפל סודר מעל לצואר להחם לו מעט.

רע מגורל האיש הוא גורל האישה, אשר מעל לכל בגדי הבד אשר עליה אין לה כל מחסה אחר רק מעטה הבד הלבן אשר יעטפנה כליל, וברדת הגשם עליו ידבק אל יתר הבגדים והיו כלם למִשְרת מים אחת אשר תדבק כאזור אל הגוף וקרתה עד נפש תגיע.

בימים כאלה יֵאָמר: אשרי כל יושב בית! כל בית עולם בפני עצמו הוא, וכל עיר עולם בפני עצמה. אח לא יבקר אח, ורע נפרד מרעהו. כי איך יחשב איש מחשבות על כל אהובי נפשו, ונפשו מתמוגגת וקודרה? וכגורל הבתים כך גורל הערים, ומעטה התנועה בין עיר לעיר, ובין הכפרים והעיר, וחדלו הכפריים מהביא פחמים ועצים, ותרנגלות וביצים, וכל ירקות הסתו ופריו, והיתה העיר כ“יריחו” בשעתה. כי הכפרי ערֹם הוא מכל, וכל בגדיו המה רק כתנתו לעורו, כתנת בד ארֻכּה, ואדרתו אדרת הצמר אשר עליו, ולא יותר! גם מכנסים (במחילה מכבודכם) אין לו, גרבים לא ישים לרגליו, רק נעלים קצרים אשר עפ"י רֹב שמורים הם בביתו. בעת כזאת הוא יושב לו בחדרו הצר אשר כל חלון אין בו כמעט, ומדורת העצים בוערת בתוך החדר, והעשן עולה לסמא עינים ולפַחם כתלים. זה הוא כל ענגו בימי הרקבון האלה הבאים פעמים או שלש בשנה – ומה לו ולצרכי העיר? התדאג העיר גם לצרכיו?

ד' אדר, תרנ"ו.


 

ד. הימים הצחים בחרף בירושלם.

“ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש… קול דממה דקה!”.

מדי חרף בחרפו נראה את המראה הזה בעירנו כפעם בפעם. נשיאים, ורוח, וגשם, ורעם, ורעש; ואחרי הרעש… קול דממה דקה! למחר יקיץ האדם בבקר והנה השמש מצחקת אליו ממרום מסלולה, קרניה יפֹזו על פני כל היקום אשר “טבל במים וטהר”, השמים כתכלת הספיר טהורים ובהירים כעולים מן הרחצה, האויר שקוף וזך ואין אבק ואין חרגה שטים במלוא רחבו, מן האדמה יציצו כבר “חוטי המצע הירֹק”, והעצים אשר עוד טרם פשטו מעטה עליהם מעליהם עומדים במנוחה מבלי נדֹד ענף. עוד שעות אחדות וגם טיט חוצות ייבש – וכל זכר לא ישאר עוד לימי מלחמת האיתנים מרגיזי מוסדות הארץ.

וימי הדממה הדקה הזאת הם לנו ימי השבוע הזה. הימים צחים, בהירים, נעימים ונחמדים ומודד החם עלה בצל עד לשלש עשרה מעלה במדת ראומור. יותר מימי האביב ינעמו לנו הימים האלה כי האויר נקי וקריר, והקרירה הזאת נופחת רוח חיים ותנועה באף כל היצור, האכר יוצא אל שדהו במחרשתו לשדד אדמתו למזרע השעורה, העירוני יוצא למלאכתו ולסחרו, והתרים שבים לחלֹף ולעבר בארץ לארכה ולרחבה. לימי החמד האלה אשר בארץ ישראל יתפלאו כל דרי ארצות “שמי העופרת” הבאים לתור את ארצנו בימי החרף, ימים כאלה לא ראתה עינם בארצותם למקומותם.

ב' טבת, תרנ"ו.


 

ה. שנויים באויר.

“הפוגש בחברו אל יפגש בו אלא מתוך דברי “רוח” (אויר), שמתוך דברי רוח הוא נכנס עמו בדברים של ממש”. את ההלכה הזאת אשר שנה לי אחד מרעי הבקי בהלכות הנמוס האירופי ובטעמו, הנה קימתי זה פעמים רבות במכתבי אלה אשר הנני עורך לשם קוראי האירָפּים. אך מי יודע אם לא גדשתי כבר את הסאה יותר מדי, וגם קוראי האירפים, ואולי גם בכללם בני “המהלך החדש” שבהם, האירפים שבאירפים, כלם יחד כבר שבעה נפשם בחזיונות רוחותינו ובכל חלופי אוירנו השונים? ומי יודע אם לא נמצאו בהם גם כאלה אשר יכנוני בטובם בשם “תוכן־הרוחות הירושלמי”?

ובכל זאת לא אוכל להתאפק גם הפעם משאת משאי עליו. כי האמנם ידעתם חביבי, עד כמה כל חיינו וכל ענינינו פה תלוים ב“רוח”? – וברוח זה אינני מכַוון אל כל הפרנסות הרבות והשונות אשר לאחינו פה התלויות רק “ברוח ובאויר”, וכמוהם “כאשר יחנו כן יסעו”, גם לא אל ה“רוח” הסוערת בים ואיננה נותנת לגשת אל החוף ביפו את האניות אשר אולי נמצאו בהן עוד תרים אחדים, אשר עוד טרם שמעו את דבר “גזרת ההסגר” ויבאו, גם לא אל כל מקורות ההשפעה הבאה לירושלם ולמפעליה מן החוץ התלויה גם היא “ברוח” נדבת נדיבינו הטובים הנותנים בנוח עליהם “הרוח”. – כי אם אל הרוח הפשוטה, הרוח המעלה לנו את הנשיאים ומורידה לנו את הגשמים הממלאים נפשנו תקוה ותוחלת לעתיד לבא, וקֹר ורטיבות, רפש וטיט בהוה. שאלת הגשמים בעירנו היא תמיד “שאלת החיים” לנו, שאלת הלחם לאכול והמים לשתות; ומה גם בשנה הזאת אשר רבים ממנו נואשו משברם אל הנכרים אשר יבואו מארץ רחוקה לשם ה', ועתה עליהם לשוב להתפרנס זה מזה. בשנה הזאת אשר אין לקות הרבה ל“הכנסה”, על בן ירושלם לדקדק ולשוב ולדקדק ב“הוצאה” וערך הוצאות השנה כלה אמנם תלוי הוא בעצם האויר והרוח והגשמים בירחים האחדים האלה. ובכן, בעל כרחנו ושלא בטובתנו – נשובה ל“עניננו”.

וידעתם כיום, כי אך תפלת שוא היתה תפלתי באחרית מכתבי האחרון, וככל הימים הטובים אשר לאדם בימי חיי הבלו עלי אדמות, כן לא ארכו גם ימי האורה והחמימות אשר שלחה לנו שמשנו בחסדה בראשית השבוע החולף. יום החמשי והששי היו אמנם ימים צחים ובהירים, אך ימי קפאון נורא, הוא הקפאון הראשון ואולי גם האחרון לעירנו בשנתנו זאת. מימינו קפאו, ידינו קפאו, וכל היוצא ממנו מתח ביתו חבק את ידיו או כי נשק אותם למו פיו להאציל עליהם מעט מנשמת רוחו החמה. ואחרי הקפאון רוח סערה, ואחרי הרוח גשם חזק; ואחרי הגשם… הן כבר ידעתם קוראי את כל התוצאות היוצאות לנו מן הגשמים התכופים לכל פרטיהן ודקדוקיהן ככל אשר הָראיתם במכתבי האחרון. עתה אמנם כבר בטחנו, כי לא נצמא למים בשנה הזאת, כי השמים עודם מתקדרים עבים ועובד־השמש מתאונן עוד על אלהיו “המסתיר פניו ממנו”, אך הלחם עוד טרם ידענו את אשר יהיה בו, כי הגשמים התכופים אשר ירדו בחרף הזה בהפסקות קטנות עצרו בעד מזרע השדות במקומות רבים בארצנו, והשדות הנזרעים עוד טרם הספיקו להצמיח זרעם. ועינינו תלויות עוד לימים הצחים הבאים.

י“א אדר תרנ”ו.


 

ו. המחלות בירושלם.

היתה עלי יד האִנפלוּאֶנציה, ותוציאני מלפני שלחן הסופרים, ותטילנו על ערשי, ותאמר אלי: בן־אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תשא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צֻויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנם עברו עלי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהם רפיון וחלשה וחורת פנים, הכל ככל אשר סבלו רבים מאד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האויר, ומי הבארות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבתו.

כ“א כסלו, תרנ”ז.


 

ז. הרבצת דרכים.

חם ומחנק וזעה ביום בקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה מקצה האשמרת הראשונה תקום רוח סערה נוראה; וביום גשמי זעה יורדים כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה, ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שָׂרָהּ של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכלנו סמוכים בטוחים, כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

– ולזכר הגדולות האלה נעים לנו לראות בבקר ובערב את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו למשער העיר ועד קצה שכונת אחינו, ונדאותיהם על שכמם, ומלאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרחב בדרך כלה להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה, יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלם מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העינים בימי הקיץ, אשר הוא “חוזר ונעור” תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר כאדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלמה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצרכי הדרכים בימי החם. אך היום ההוא ירחק חק, ואבק רב, רב מאד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותם.

י“ד תמוז תרנ”ו.


 

ח. הנסיעה ליפו.

– והנוסעים ליפו רבים בימים האלה, וביחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלם אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצות על הרפים והחלשים לנסֹע יפו להחליף רוח ולרחץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצאות באירופה, כי כמעט כלם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחדשים אחדים, כי בסבת הנוסעים האלה ימצאו ביפו גם חדרים העומדים להשכר לחדשים, והבתים רֻבּם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים ריקים, ואחרי אשר “הבאים להתענג” (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי ביתם אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין “תקון־גלות” אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום לאפות ולבשל ולכבס – אך הכל לפי תנאי החיים ולפי מדת הספוק, והשמחה תמצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

כ“ו תמוז תרנ”ו.


  1. באר־יואב אשר לרגלי הר הזיתים ימלא בהיות גשם רב על הארץ. והקרו מימיו בחלקת השדה הקרובה לפיו, ועברו בנחל קדרון. והיה הדבר הזה לסִמן כי ירדו די גשמים בשנה ההיא, והיה ביום צח והלכו בני ירושלם וטילו והשתעשעו במקום הזה כל היום.  ↩

המלצות קוראים
תגיות