לפי דברי סופר קורות ירושלם וחברון השופט (קצ'י) מֻג'יר־אלדין־אלחַנְבָּלִי אשר חי בימים ההם¹

תקופות שונות עברו על ירושלם עיר קדשנו מיום גלות ישראל מעליה, ופנים חדשות ומראות שונים קבלה כפעם בפעם. אדריָן הרומי עשהּ לעיר רומית, היא “אֶלִיה־קַפִּטוֹלִינָה” אשר בהרי יהודה. הֶילֶנִי וקָנְסְטַנְטִין והבאים אחריהם עשוה לעיר נוצרית, ומימי עֻמָר בן אלחַטָּבּ מלאה חליפות ציוני האסלם והנצרות: כי גברה יד האסלם מלאה העיר מסגדים ומָנָרוֹת², וברום יד הנוצרים מלאה העיר כנסיות ופעמונים, ועל כל בית רם ונשא אות הצלב מֻצָב מֻצָק. ובשוב המֻסלמים לרשתה הפכו כנסיות רבות למסגדים ובתים רבים ערו עד היסוד.

עתה עשה ה' חדשה בארץ, להשיב לעיר הקדש את נדחיה, למלא את ירושלם צאן עמו סגלתו, ובתי תפלה לאלהי ישראל ובתי־מדרש לתורת קדשו בכל עבר ופנה.

אך לכה נא אתי, ידידי הקורא, ונשובה אל ארבע מאות שנה לפנינו. נבואה בשערי ירושלם ונשוטה ברחובותיה. אך מעטים מאחינו נפגש על דרכנו, כי רק כמאתים משפחה מבני ישראל בעיר הקדושה הזאת, והימים ימי הרעה להישוב, היהודים נלחצים ונדכאים, נאנחים ונאנקים מכבד משא מסים ונוגשים, וצפופים המה יושבים בקצה העיר נגבה־ימה, ברחוב היהודים.

לא אל ירושלים עיר הקדש לבני ישראל הננו באים, כי אם אל בית־אַלְמַקְדֵּשׂ אשר למֻּסלמים. מעל מגדליה ישמע קול הקורא: “לַא אַלָּה אִלָּא אַלָּה ומֻּחַמָּד רָסוּל אַלָּהּ!”³. בחוצותיה הננו רואים את השֵׁיח’ים⁴ במצנפותיהם הירֻקות והדֶרוישים⁵ בשערותיהם הפרועות, ובכל עבר ופנה מדרשות וזוִיות⁶ לחכמי הקֻּרְאָן⁷. והארץ עודנה בידי הממלוכּים מלכי מצרים, ושלחו בערי הארץ את נָאִיבֵּיהֶם⁸ למשֹׁל בשמם, וכל דבר דין ישפטו ארבעת השופטים אשר לארבע כתות המסלמים: הַשָּׁפְעִי, הַחֲנָפִי, הַמָּלְכִּי, וְהַחַנְבָּלִי.

 

א. ירושלם בכלל.    🔗

העיר ירושלם נחשבה לעיר גדולה בימים ההם לעֻמת יתר ערי הארץ, ובניניה יפים ונהדרים, כי הרבו מלכי מצרים לבנות בה מדרשות וזויות, והקדש הקדישו להן הכנסות קרקעות רבות ובנינים רבים, והעיר כלה בנויה באבנים לבנות מסתתות, וגגותיה כפות כפות, אין בבניניה לבֵנים ואין בגגותיה עצים, כי בין הרים היא יושבת ומַחְצְבֵי אבנים בה על כל מדרך כף רגל. וכל רואיה יאמרו כי אין בכל ערי הממלכה בנין טוב למראה מבנין ירושלם. והעיר נבנתה בהר ובעמק, בתים רבים מתנשאים על רמות ורבים בעמק ובשפלה, ונשקף מאלה על אלה, ובעלות האיש על גג גבוה ונגלתה לפניו כל העיר מכל עבריה. ובתיה דבוקים דחוקים ומתלכדים חצר בחצר, ולוּ הפרידום, כבניני רֹב ערי ממלכת האסלם, גדלה העיר כפלים. ותחת רבים מבניניה עוד בנינים עתיקים מתחת לארץ שרידי ימי קדמונים.

 

ב. אלחָרָם אלשָּׁריף.    🔗

שני בניני ענק הם בירושלם המושכים בזכרונותיהם זה אלפי שנים רבבות אדם אל העיר הזאת הקדושה גם בעיני בני הנכר. אל שתי כפות עופרת נשואות עיני המון חוגגים⁹ הבאים מכל קצוי ארץ: אלחרם אלשריף וקבר הנוצרי, אלה המה מקדשי שתי האמונות אשר צמחו על אדמת ישראל ואשר התנכרו מעט מעט למקור מחצבתן, וככל אשר רחק השני (קבר הנוצרי) מהמקום המקֻדש לישראל כן הקריב הראשון אליו, והבנין הרם והנשא אשר למסלמים נשען על הכתל המערבי, שארית פליטה לכל מחמדינו מימי קדם. עד הגל הזה ועדים שני ההיכלות האלה לערך קֵרוּב שלשת העמים האלה ורִחוּקם זה מזה. – שני הבנינים האלה עומדים בשני קצות העיר: האחד מזרחה־נגבה והשני מערבה־צפונה. וסביבות שני אלה התקבצו והתלקטו מעריציהם ומקדישיהם מימי עולם ועד היום הזה. חצי העיר מזרחה מכל עברי החרם הוא מושב המסלמים, וחצי העיר מערבה מכל עברי הקבר נחלת הנוצרים לכתותיהם ופלגותיהם, ורק חלק קטן, רק רחוב אחד הרחוק משני אלה יחד, יִחֲדו לבני ישראל לפנים, הוא “חָרַתּ אליָהוּד” (רחוב היהודים) אשר בקצה העיר מערבה־נגבה, בין נחלת המסלמים ובין נחלת הנוצרים הארמנים.

אלחרם אלשריף העומד על מקום בית־מקדשנו הוא אחד הבנינים הנהדרים בתבל. וכל אלה אשר בקרוהו פנימה לא האמינו למראה עיניהם בחזותם יפיו והדרו. ומסביב לו נפתחו שנים עשר שערים מכל עבריו אל כל הרחובות אשר יסבוהו, למען הקל על המאמינים¹⁰ לבוא אליו מהר מכל המקום אשר יהיו בו, ולא יסבו בלכתם דרך רחובות ושוקים עד בואם אל תוכו.

ובמקום המקדש שני מסגדים, האחד הוא כפת־הסלע (קֻבַּת אלצַחְ’רה) על הרמה הגדולה המתנשאה מעל לקרקע החרם ברום שבע אמות, ועליה בנין נפלא בהדרו ויפיו, כפתו גבוהה ורומה אחת וחמשים אמה באמת הבנין מהקרקע, נשענת על עמודי שש ומשענות אבן מפֹארים. מספר עמודי השש שנים עשר והמשענות ארבעה. וסביב לכפה נמשך גג עגול שטוח נשען על ששה עשר עמודי שש, ושמנה משענות אבן, וקרקע הבית וקירותיו אבני שש מבית ומחוץ מקשטים במשבצות גונים שונים נפלאים למראה. ושני גגות לכפה ולבנין אשר מסביב לו, האחד מבית, עץ משוח מָזהב, וממעל לו גג שני מצֻפה עפרת, ורֶוַח בין שני הגגות. ולמסגד ארבעה פתחים לכל ארבע רוחות השמים ומחוץ לפתחים האלה משענות ועמודי שש וגג עליהם. – הקף הבית בפנים מאתים וארבע ועשרים אמה, ומחוץ מאתים וארבעים אמה, והסלע מתחת לכפה וסביב לו מעקה עץ, ומסביב לעמודים ולמשענות הנושאים את הכפה מעקה ברזל.

ומתחת לסלע מערה מצד נגב וירדו אליה במדרגות אבן. ואלה הדברים אשר כתב אבּו־בּכר־בן־אלערבּי על אודותיו לאמר: “הסלע הזה הוא אחת מנפלאות ה' בעולמו, כי נפרד הוא מכל אשר סביב לו ואין מחזיקהו רק המחזיק בשמים לבל יפל על הארץ. מלמעלה לו נגבה מדרך כף רגל הנביא אשר דרך עליו בדרכו על הברק¹¹, והסלע מט לנפל מהעבר מזה מהדר גאונו, ומהעבר השני רֹשם אצבעות המלאכים אשר החזיקו בו לבל ימוט. ומתחתיו המערה אשר הוא נפסק ממנה מכל צד, ובהיות האיש במערה יפלא לראות איך הסלע איננו דבק בקרקע בכלל”. וכן יאמרו גם עתה כי הסלע תלוי בין השמים והארץ, וספר יספרו: “הדבר הזה היה נראה לעיני כל איש עד אשר ירדה אשה הרה במערה. ויהי בעמדה מתחת לסלע ותראהו תלוי באויר ותחרד ותַפּל את עֻבּרה, ויבנו בנין מסביב לו להסתיר הדבר מעין רואים”. ומסביב למסגד כפת־הסלע, על הרמה אשר הוא עומד עליה, חצר מרֻבּעת מרֻצפת רצפות לבנות, ארכה מצפון נגבה מאתים וחמש ושלשים אמה ורחבה ממזרח ימה מאה ותשע ושמנים אמה. ועלו אליה מקרקע החרם במעלות אבן אשר מכל עבר ועל ראש המעלות קשתות נשאות על עמודים, והיו כשערים לעבר בם כל הבא אל המסגד, והמדרגות שמנה.

והמסגד השני הוא בקצה קרקע הר־הבית מנגב ובשם “אלאַקְצָה” (הקיצון) יקראו לו. והוא בנין גדול ולו כפה גבוהה מקשטת משבצות גונים שונים, ומהכפה והלאה נמשך הבנין בארך מנגב צפונה, וברחבו שבע קשתות על פני כל הבית נשענות על ארבעים רגל וחמשה וארבעים עמוד, ושנים ושלשים מהם אבני שיש, וגג הבית וכפתו מצֻפּים עֹפרת. אֹרך הבית מאה אמה מלבד האולמים אשר לבית.

ומקדם לכפת־הסלע כפה יפה מאד מאד על עמודי שיש כתבנית כפת־הסלע, וקראו לה כפת־השלשלת. וזה דבר השלשלת: “כאשר כלה שלמה לבנות בית־ה', שם ממזרח לסלע (במקום כפת־השלשלת) שלשלת תלויה בין השמים והארץ, והיה בבוא שני אנשים לדין והביאום לפני השלשלת לתפשה בידם, והיה בשלֹח הזכאי את ידו ותפשה, ואם ישלח החיב את ידו תרום השלשלת ולא יוכל לגעת בה, וידע השופט להבדיל בין הצדיק לרשע. ויהי היום¹² ויפקיד איש מבני ישראל מאה כסף ביד רעהו, ויעברו ימים ויבא המפקיד לדרש את פקדונו מיד רעהו ויכחש רעהו בו, ויבא לפני השלשלת והאיש אשר הפקד הכסף בידו ערום, וינבב את מקלו וישם את מאה הכסף בתוכו ויחמרהו ואיש לא ידע. ויהי לפני גשתו אל השלשלת ויתן מקלו ביד המפקיד. ויגש אל השלשלת ויאחז בה וישבע כי השיב למפקיד את כספו. ויהי ככלותו להשבע וישב לו המפקיד את מקלו, ויגש גם הוא ויאחז בשלשלת וישבע כי לא לקח מיד רעהו את הכסף, ויפלא הדבר בעיני כל הרואים כי נגעו שניהם בשלשלת ולא הבדילה בין הזכאי לחיב. ויהי מן היום ההוא ותעלם השלשלת לרע יצר לב האדם ותחבולותיו במרמה”.

וקרוב לשער אלדוידריה כפה יפה ובתוכה סלע, ואמרו המסלמים כי על הסלע הזה עמד שלמה להתפלל לה' בכלותו בנין בית־המקדש, וקראו לכפה הזאת כפת־שלמה.

ובחרם ארבעה ושלשים בורות לאסף בם המים, אך אחדים מהם חרבו ונסתמו.

ומקדם לחרם, בין כפת הסלע והחומה המזרחית, עצי זית רבים עתיקים והם מימי הרומים¹³.

ובחרם עוד בנינים רבים מעל לארץ ומתחת לארץ. הנה מתחת למסגד הקיצון מקום גדולה מקֹרה, ורגלים נושאות את הגג אשר עליהן, וקראו למקום הזה “הקיצון הקדום” (אלאקצה אלקדימה), והבנין יפה וחזק מאד, ואולי הוא עוד משרידי בנין שלמה.

ואצל המקום הזה מתחת למסגד לעבר עצי הזית מקום גדול מקֹרה, וקראו לו “אֻרְוַת־שלמה” (אִצטבל סֻלַיְמן), והגיע עד מתחת לרב שטח החרם. ולפי הנראה גם הוא משרידי בנין שלמה.

ובקצה המסגד ממזרח מקום מקֹרה וקראו לו: שוק־הידיעה. וסופרי הדורות יגידו כי במקום הזה היה שער־התשובה. “ולפנים כי יחטא איש מבני ישראל והיה בבקר ונמצא דבר עונו רשום על פתח ביתו, ובא אל המקום הזה והתחנן ושב אל ה' ולא יזוז משום עד אשר יסלח לו ה' ומחה דבר עונו מעל פתח ביתו”.

וארבע מָנָרות¹⁴ לחרם, שלש ממערב לו ואחת אצל שער־השבטים.

בחרם ידליקו נרות רבים מאד מכל מסגד בעולם, ומספר הנרות אשר ידליקו בשני המסגדים בכל לילה באשמרת הראשונה והאחרונה אלף ומאתים ותשעים, מלבד הנרות אשר באולמים וביתר הבנינים. ובלילות החגים ידליקו יותר מעשרים נרות, והיה המקום נפלא למראה.

ומדת החרם שש מאות וששים אמה באמת הבנין ארכו מצפון נגבה, מלבד רחב החומות. ורחבו ממזרח מערבה ארבע מאות ושש אמה בדיוק.

ושנים עשר שערים לחרם. בחומה המזרחית¹⁵ שני שערים מתאחדים, שם השער האחד “שער־הרחמים” ושם השער השני “שער־התשובה”, ועליהם מבפנים מקום מקֹרה עוד מימי שלמה, “ולא נשאר בחרם מעל לארץ מבנין שלמה רק המקום הזה”. וספר יספרו כי עֻמר־בן־אל־חַטָּב סגר את שני השערים ולא יפתחו עד בוא הנוצרי¹⁶. ולפי הנראה סגרו אותם מפחד האויבים, כי השערים האלה נשקפים על פני השדה, ואין צרך גדול לפתחם, כי אין איש בא אל החרם מהצד ההוא וקרוב לשני השערים האלה נגבה שער יפה סתום בכתל בנוי וקראו לו פתח הלוית־המתים (בָּבּ־אלג’נָיִז), כי דרך שם העבירום לפנים. ובחומה מצד צפון אצל הפנה המזרחית־הצפונית שער השבטים (בב־אלאסבָּט) על שם שבטי בני ישראל¹⁷. וימה לו שער־חֻטה (בב־חֻטה)¹⁸. וימה לו שער־כבוד־הנביאים (בב־שָׁרָף־אלאַנְבִּיָא) אשר דרך בו עבר עמר־בן־אלחטב בלכדו את ירושלם, ועתה יקראו לו שער־הדוידריה (בב־אלדוֵידָריה) על שם המדרשה הקרובה אליו. ובחומה מצד ים אצל הפנה המערבית־הצפונית שער־העָ’וָנְמָה (בב־אלע’ונמה) הפונה אל רחוב בני־עָ’וָנֵם ולפנים נקרא בשם שער־חברון (בב־אלחָ’ליל), ונגבה לו שער המשגיח (בב אלנָט’ר) שער קדמון ולפנים קראו לו שער־מיכאל, ונגבה לו שער־הברזל (בב־אלחָדיד), ונגבה לו שער־הַצָּמִּרים (בב־אלקַטָּנִין) כי אצלו שוק הצמרים, וחרות עליו כי המלך מחמד־בן־קָלָווּן בנהו שנית בשנת 737, ומזה נראה כי היה שער קדמון, והוא שער גדול ובנינו יפה ומתֻקן, וקרוב לו שער־נטילת־הידים (בב־אלֻמָתַּוצּ’א) אשר ממנו יצאו אל מקום נטילת הידים אשר למסגד¹⁹. ונגבה לו שער־השלשלת (בב־אלסִלְסִלה) ושער השכינה (בב־אלסָכּינה), שני השערים מתאחדים, ומהם יוצאים אל קו־דוד (ע' להלן), והם ראשי שערי החרם, כי בעדם יבואו רב הבאים אליו, כי עקר שוקי העיר ורחובותיה יגיעו עדיהם. ונגבה לשערים האלה שער המערבים (בב אלמָעָ’ארְבָּה) ברחוב המערבים.

ומלבד כל השערים האלה יבואו אל החרם דרך כל המדרשות והמוסדות אשר מסביב לו.

 

ג. מוסדות המסלמים.    🔗

המדרשות והזויות²⁰ אשר היו למסלמים בירושלם רבו בימים ההם, הימים אשר בם היתה העיר הזאת קדושה מאד למלכי האסלם אשר ישבו קרוב לה במִצרים או בדמשק, וכסף רב מאד פזרו המלכים והשרים לעשות להם שם בה, ויושבי העיר היו אז רבם יושבים על תורת האסלם להגות בה כל ימיהם. והמחבר מונה במספר יותר מארבעים מדרשות ושבע עשרה זויות.

ורב המדרשות והזויות היו בתוך החרם או בחומה אשר מסביב לו²¹ עד כי נהפך כמעט כל חלק העיר הזה לבית־מדרש גדול. והמדרשות אשר ביתר חלקי העיר מעטות. לא בניני צבור היו כל הבנינים האלה אך בניני יחידים, אשר אמרו להשאיר להם שֵם בצדקתם, כי כל בנין נקרא על שם מקדישו. ובין שמות המקדישים נמצא שמות מלכים, אֲמִירים, פקידים, עולי־רְגָלִים וְשָׂרוֹת. אך רבים מהמוסדות האלה בטלו במשך הזמן ויהיו לבתי מושב ודירה לאנשים פרטיים. והנה עוד בימי המחבר כבר החל הדבר הזה, ככל אשר הוא מתאונן כי לרבים מהמוסדות אין איש משים לבו עוד.

והבנינים האלה הם בנינים גדולים ונהדרים, הנה הם נראים עד היום לעיני כל עובר בחוצות ירושלם, ונכּרים הם בדלתותיהם הגדולות המצפות ברזל וחלונותיהם הגדולים ושבכותיהם היפות והחזקות, ובכתובות ובצעצועים החצובים בשורות אבני השיש האדומות, השחורות והלבנות אשר בקירותיהם.

המקדיש הראשון הוא המלך הגדול הנדיב צָלָח־אלדין (האירופים קראו לו סָלָדִין) אשר לכד את הארץ מיד הפרנקים (1187 לספירת הנוצרים) ואשר תהלתו מלאה פי כל המסלמים, הוא הקדיש את המדרשה־הצלחיה הקרובה לשער השבטים להמלֻמדים אשר ממפלגת השופטים. המדרשה הזאת היתה כנסת נוצרית נקראת בשם חנה־הקדושה (באמרם כי שם היה בית חנה אם מרים אם הנוצרי ושם נולדה מרים), ויקדש להספקתה הקדשות רבים, ומשרת המורים בה בימים ההם היתה משרה נכבדה מאד²². ואת הזוית־הח’נתניה אשר אצל המסגד הקיצון הקדיש לַשֵּׁיח' גָ’לָל־אלדין ולכל ההולכים בעקבותיו, והזוית הזאת בנין עתיק מבניני הרומים. ואת הבנין אלחָ’נכּה–אלצָלָחיה אשר מעבר לקבר הנוצרי הקדיש לנזירי המסלמים, ואת בית־הכנסת־האורחים הגדול אשר בנו היוחנים (יוהניטר) הנוצרים אצל קבר הנוצרי עשה לבית־חולים ויקראו לו המסלמים בשם מוריסטן (“בימָריסטָן” בפרסית באורו בית־חולים) ויקדיש לו הכנסת מקומות רבים להספקתו וישם בו כל סמי המרפא הנדרשים²³.

המלך הגדול הזה בנדבת לבו הגדולה ובידו המלאה והפתוחה הגדיל לעשות בירושלם בלכדו אותה מידי הנוצרים, כי פקיד נינוה (אלמוצל) שלח אליו חרשי אבן ובונים ויעבדו כחצי שנה בירושלם, ויבן חומה מסביב לירושלם ויחדש בה מבצרי מלחמה משער־העמוד (שער־דמשק) עד שער־חברון (שער־יפו) באבנים גדולות אשר הוציא מהחריץ אשר חפר מסביב לחומה מצד דרום. ואת דבר ההשגחה על הבנין חלק בין בניו ואחיו ושריו. והוא בעצמו רכב על סוסו מדי יום ביומו להשגיח על הבנין, ועל סרג סוסו היה נושא את האבנים לעזור לבונים, ויצאו גם יתר השרים והחכמים והנזירים והשופטים ואנשי הצבא לעשות כמעשהו²⁴. ויתקן גם את המסגד וכל הבתים אשר מסביב לו.

ובלכד המלך את העיר מהר בנו המלך אלמֻטָ’פָ‎‏ֿר ויבא אל החרם ויטאטא בעצמו את קרקעיתו וירחצהו במים ובמי ורדים וינקה את הקירות והגדרים.

ובעקבות המלך הזה הלכו גם צאצאיו וגדולי המלכות.

ויקדש האמיר פרס־אלדין־מימון סוכן המלך את המדרשה־המימוניה קרוב לשער־אלבָּהִרה ולפנים היתה בית כנסת לנוצרים ובנינה עתיק מבניני הרומים.

והאמיר חֻסָם־אלדין־אלג’רָחי מפקידי צלח־אלדין הקדיש את הזוית־הג’רָחיה מחוץ לעיר צפונה ויקדש לה הקדשות רבים, ויקבר בה.

ויהי במלך בנו המלך אלאפצ’ל־נור־אלדין אחריו על סוריה ויקדש גם הוא את המדרשה־האלפצ’ליה אשר ברחוב־המערבים ולפנים נקראה בשם הכפה²⁵. גם את כל רחוב־המערבי אשר מסביב לכתל־המערבי הקדיש לעדת המערבים למיניהם לאנשים ולנשים²⁶ ויקדש גם מסגד אצל קבר הנוצרי.

והמלך אלמעט’ם־עיסא בן אחי צלח־אלדין אשר תקן את שער־המשגיח (אחד שערי החרם) כונן את המדרשה המֻעַטָּ’מִיָּה אשר כנגד שאר הדוידאריה ויקדש לה הכנסות כפרים רבים²⁷, ויבן גם על חצר־הסלע המדרשה־הנָחָוִיָּה ללומדי הדקדוק (בערבית יקראו לדקדוק: נחוּ) ומליצת השפה הערבית וגם לה הקדיש הקדשות רבים, ואת המדרשה־הנָּצִרִיָּה על מגדל שער־הרחמים להוגים בהקראן והדקדוק ויקדש לה ספרים רבים²⁸.

ובימיו הקדיש המלך אלמֻטַ’פָֿר־שִהָב־אלדין בן אחי צלח־אלדין את זוית־הדַרְכָּא הקרובה לבימריסטן של המלך צלח־אלדין. בימי הפרנקים היתה בית־חולים והיא מבניני המלכה הילני אם קונסטנטין, ובבוא הארץ בימי המסלמים ישבו בה פקידי ירושלם.

ובַּדר־אלדין אחד מאמירי המלך אלמעט’ם כונן גם הוא את המדרשה־הבדריה הקרובה לשער־הצמרים (אחד שערי החרם).

אחרי מות המלך אלמעט’ם (בראשית המאה השלש עשרה לנוצרים) קמו ימים רעים למסלמים בירושלם. כי נמסרה העיר לפרנקים פעמים, ובפעם השניה מסרו להם המסלמים גם את כל מקומות הקדש אשר להם. ואף אחרי אשר שבו המסלמים וילכדו את העיר לא רבו המתקנים תקונים בה עד קום המלך אלט’הר־ביברס הממלוכי ויתקן תקונים רבים בחרם. ויבן בירושלם ח’ן (בית־הכנסת אורחים) מחוץ לעיר ימה־צפונה בשם חָן אלטָ’הר, ויעתק אליו שער משערי היכל המלכים הפטימים שבמצרים, ויקדש עליו חצי כפר לפתא ועוד כפרים רבים, ויפקד לחלק לחם בפתח הבית לכל דורש ולהכניס בו אורחים בסבר פנים יפות; אך כל הפקודות הטובות האלה וההקדשות בטלו אחרי כן. ויבן בנין על המקום אשר יאמרו עליו המסלמים כי הוא קבר משה רבנו, ואת כפת־השלשלת בנה בחצר החרם.

והמלך כַּתְּבָּעָ’א (אשר מלך באחרית המאה השביעית למספר המסלמים) תקן את חומת החרם מזרחה לפני שערי־הרחמים, ויתקן את משבצות היכל כפת־הסלע.

במאה השמינית למספר המסלמים (הי“ד לספה”נ) שבו להם הימים הטובים, כי ישבו לבטח בארץ וירבו ההקדשות והמדרשות, ובדברי המחבר אנו רואים כי יותר מעשרים מדרשות נבנו במאה ההיא.

בראשית המאה ההיא בנה השר עלם־אלדין־אלדוידר פקיד המלך אלצלח־נַג’ם־אלדין בנין גדול אצל שער־הדוידריה ויקראו על שמו המדרשה־הדוידריה²⁹ ועל שמה נקרא שער החרם אשר אצלו נבנתה³⁰.

בימי המלך אלנצר מחמד בן קָלָווּן הממלוכי נעשו ג"כ תקונים רבים, כי בימיו תקן את חומת המסגד הדרומית וירצף באבני שיש את פני המסגד הקיצון על פי עצת השר תַּנְכָּז פקידו בדמשק, ויזהב את שתי כפות החרם במלאכה יפה ומתקנה, עד כי גם בימי המחבר (ערך מאתים שנה אח"כ) היתה עוד יפה ונוצצת כאלו זה עתה נעשתה, ויתקן את שער־הצמרים ויבנהו בנין יפה, ויתקן את צנור המים הנמשך לברכת־הסלטן אשר מחוץ לעיר.

בימיו בנה השר תנכז הנ"ל מדרשה גדולה העולה ביפיה על כל המדרשות אשר נבנו בירושלם, אצל שער־השלשלת. הוא בנה גם את צנור המים המביא את המים אל תוך העיר עד המסגד, וברכת שיש עשה בין שני המסגדים. ואת המרחץ אשר בשער הצמרים אשר יקראו לו המרחץ־החדש³¹. זולת המדרשות האלה נבנו עוד שלש מדרשות בימיו. ובימי בנו הוקמו עשר מדרשות וארבע זויות במשך עשר שנים.

באחרית המאה ההיא משל המלך אבו־סעיד־בַּרְקוּק הגָּ’הָרְכָּסי. הוא תקן את הברכה אשר מחוץ לירושלם הנודעה בשם ברכת־הסֻּלטן³². בימיו הוקמו שש מדרשות, ואחת מהן בנה הוא בעצמו בתוך החרם אצל מנרת שער השבטים ובה קבורה אחותו.

במאה התשיעית נוספו עוד תשע מדרשות, והגדולה שבהן היא המדרשה שנבנתה בימי המחבר, ונקראה בשם המדרשה־האַשְׁרָפִיָּה על שם המלך אלאשרף־קָאִיתְּבַּי אשר בנה אותה בתוך המסגד קרוב לשער־השלשלת. במקומה היתה מדרשה לפנים להמלך אלט’הר, ואחרי מותו קבלה המלך אלאשרף על חשבונו, אך בבואו ירושלמה לא מצאה חן בעיניו, וישלח את פקידו להרסה ולגדלה, ואתו שלח מהנדסים ובונים רבים ממצרים ויבנה שתי יציעים, ויצפה את גגה עפרת כאשר במסגד הקיצון. המלך הזה בנה גם את השביל³³ שכנגדה על הבור אשר כנגד מדרגות הסלע ממערב ומזַנקת מים קרוב לה, ומקוה־מים בין שער־השלשלת ושער־השכינה, כי דרך שם עברו המים הבאים מברכת־שלמה עד החרם. ולפני זה היו שם חנויות ויהרסון ואת העפרת אשר על גג המסגד הקיצון הסיר ויצפהו צפוי חדש.

מלבד המדרשות והזויות האלה יזכיר המחבר עוד בשם חמשה בתי מושב אשר ישב בהם חנם כל אורח הבא ירושלמה להגות בתורת האסלם, הבתים האלה הנקראים בשם רֻבָּט נבנו כלם אצל שערי החרם, ואחד מהם הקדיש המלך אלמנצור־קלווּן.

ולא רק עיר החיים היתה ירושלם למסלמים כי אם גם מקום מנוחה למתיהם, ורבים מגדוליהם חפרו להם קבר בתוך העיר בתוך המוסדות אשר יסדו. בשש מדרשות ושלש זויות נמצאו קברי מקדישיהן, ומלבד זאת קנו שרים גדולים חלקות שדה מתוך העיר למקום קבר. הנה הקברים האלה נראים לכל עובר ברחובות ירושלם, על רב הקברים האלה נבנו בתים ומנורת שמן דולקת לפני הקבר.

והמנרות (המגדלים לחזני המסלמים) אשר בירושלם הן תשע. ארבע מהן בתוך החרם, ומנרה על המדרשה־המעט’מיה, ועל הח’אנקה־הצלחיה אשר מעל לקבר הנוצרי (כנ"ל)³⁴ ומנרה אצל המסגד אשר אצל קבר הנוצרי אשר הקדישו המלך אלאפצ’ל, ומנרה על זוית הדרכּא ומנרה על המסגד הדבק לבית הכנסת אשר ליהודים ברחוב היהודים³⁵.

 

ד. חומת ירושלם, שעריה ורחובותיה.    🔗

בימים ההם וחומת ירושלם עוד טרם תתכן ותכונן ככל אשר היא בימינו אלה³⁶ והעיר מֻקפת החומה קטן שטחה אז מצד נגב ומערב. כי לא נסבה אז החומה משער־המערבים נגבה־מערבה כי אם נמשכה בקו ישר מהשער וימה, ותעל עד הגיעה אל קצה רחוב היהודים המוביל לשער־ציון, ושמה נטתה הנגבה עד שער־ציון, והמקום אשר עליו עומדים “בתי המחסה לעניים בהר ציון” היה אז מחוץ לעיר³⁷. ומשער ציון נמשכה עוד מעט ימה כשלשים צעד עד קיר מנזר³⁸ הארמנים אצל בית־מדרש הכמרים אשר להם, ושמה דבקה במנזר הזה ותמשך בקו ישר צפונה על פני כל רחב העיר עד הגיעה לקרן צפונית־מזרחית אשר לחומה ולא נטתה מערבה, כאשר היא בימינו אלה. ושער יפו עומד עתה הרבה יותר לצד מערב מאשר עמד לפנים, ובית מושב הפטריך הארמני והשדה אשר אצלו, ובית אנשי הצבא, והמצודה אשר יקראו לה עתה בשם מגדל דוד, ורב רבע העיר הלטיני היו אז מחוץ לעיר.

ושערי העיר רבו אז משעריה בימינו אלה, כי שער סתר קטן היה בין שער ציון³⁹ ושער־יפו⁴⁰ בקיר מנזר הארמנים. ושני שערים היו בין שער־יפו לשער־שכם (בב־אלעמוד) ושמם: שער־הרחבה (בב־אלרַחְבָּה) ושער מנזר־הסֶרבים (בב־דיר־אלסרב), ושני שערים היו בין שער־שכם ושער־השבטים (בב־אלאסבּט)⁴¹ ושמם: שער המתפללים (באל־אלדָעיה) ושער העֵרים (באב־אלסהרה)⁴². מכל השערים האלה לא נשאר בחומה הזאת רק שער העֵרים אשר היה סגור כל הימים עד לפני שנתים ימים, אשר פתחוהו בבנות הממשלה בית ספר גדול קרוב לו.

רחובות העיר ושוקיה לא שנו כמעט לארכה ולרחבה: קו המלך דוד (חַ’ט־דאוד) משער־המִּחְרָבּ (שער־יפו) וקדמה, וקו נחל־הרחים (ח’ט־וָדי־אלטָוָחין) משער שכם ונגבה, והתאחדו שני הקוים אצל שער השלשלת אשר לחרם ומהקוים האלה מסתעפים כל רחובות העיר מימינם ומשמאלם.

קו־דוד הוא הרחוב הגדול העובר את כל העיר לארכה ממערב למזרח משער־המחרבּ עד החרם אצל שער־השלשלת⁴³, ונחלק הרחוב הזה לשוקים רבים ושמה קו־התבואות (ח’ט־אלעָ’לָל) משער העיר עד חן־אלמצרף, ומשם עד פתח⁴⁴ רחוב היהודים יקרא בשם שוק מוכרי־המשי (שוק־אלחריריה)⁴⁵ ומשם עד מדרגות אלח’רָפיש יקרא בשם קו־אלוָכְּלה⁴⁶ ובו ח’ן (בית מלון) גדול הקדש למסגד הקיצון והשכירוהו בסך 400 דינר זהב לשנה, ובו ימכרו מיני סחורה שונים⁴⁷, אחריו שוק המבשלים (שוב־אלטַבָּח’ין)⁴⁸ ואחריו שוק מצפי־כלי הנחשת (שוק אלמֻבַּיִּצִ’ין)⁴⁹ ואחריו שוק־הצורפים (שוק־אלצָעָ’ה).

ומהקו הזה פונים צפונה ונגבה הרחובות האלה: א) רחוב הנוצרים⁵⁰ קרוב לשער־המחרב צפונה לקו־דוד ונמשך עד כנגד שער־הסרבים, ומהרחוב הזה נמשכים מערבה עד מחוץ לעיר רחוב־הרחבה ורחוב־הגָ’וָלְקָה (עתה יקראו לו חרת־דיר־אלרוּם, רחוב מנזר היונים), ומזרחה יפנה רחוב קו־אלדַרְכָּה בין קבר הנוצרי והבימריסטן (דרך הרחוב הקטן הזה לא יתנו הנוצרים את היהודים לעבר). ב) שוק־הבַּשָּׂמִים (שוק־אלעַטָּרִין)⁵¹, ומזרחה לו שוק הירקות (שוק־אלחֻ’צ’ר⁵² ושוק הסחורות (שוק־אלקִמְשׁ)⁵³. שלשתם בקצה שוק אלחריריה ופונים מקו־דוד צפונה ותוצאות משוק לרעהו, שלשת השוקים האלה הם מבניני הרומים. את שוק־הבשמים הקדיש המלך צלָח־אלדין למדרשתו הצלחיה ואת השנים האחרים הקדיש לחרם. בימי המחבר נראו עוד ביפים והדרם, עד כי הנהו אומר כי הנוסעים יאמרו כי לא ראו עוד כשוקים האלה לחֹזק ולסדר בכל ערי הממלכה וכי מיפים הם את ירושלם⁵⁴. ג) רחוב־היהודים (חָרתּ־אליָהוּד) כנגד שוק־הסחורות מקו־דוד ונגבה, ומנגב לו רחוב־ציון. ד) רחוב־אלצלתין נגבה לקו־דוד אצל מדרגות־אלהרָפיש. ה) רחוב מרחץ עלא־אלדין צפונה לקו־דוד בקצה שוק־המבשלים⁵⁵. ו) רחוב־הכבוד (חָרת־אלשָׁרָף) נגבה לקו־דוד בשוק מצפי־כלי־הנחשת על שם שרף־אלדין־מוסא הנקבר ברחוב ההוא⁵⁶. ז) רחוב־המערבים (חָרתּ־אלמעָ’רבה) בשוק הצורפים נגבה לקו־דוד, הוא הרחוב אשר הקדיש להם המלך נור־אלדין בן צלח־אלדין. ח) מדרגות המרין, צפונה לקו־דוד קרוב לשער־השלשלת.

וקו נחל־הרחים הוא הדרך הנמשך מנגב צפונה ממדרגות המעין (דָרָג’־אל־עין)⁵⁷ עד שער שכם. מהקו הזה פונים גם כן רחובות מזרחה וימה, והם: א) רחוב שער־הצמרים (חָרתּ־בָּבּ־אלקטָּנין) מזרחה אצל שער הצמרים אשר לחרם, כי השוק הזה היה למכירת צמר הגפן. השוק הזה הוא אחד הבנינים המתֻקנים והוא גבוה מאד ונהדר, אין כמהו בערים רבות⁵⁸. ב) קו־מרזבָּן מערבה כנגד רחוב שער־הצמרים. מראשיתו עד סוף מעלה ההר (אצל ביהמ"ד אשר לאחינו בני כולל רייסין) יקרא בשם מעלה־הצמרים (עקבת־אלקטנין) ונמשך מערבה מעט ונקרא רחוב השיך־מחמד־הקָרָמי (אצל חצר ביהמ"ד מאור־יעקב). ומשם יפנה צפונה רחוב־אלחצריה ובו קבר השיך־הקרמי ונמשך מערבה ופגש בקו־הדרכה הנמשך מרחוב־הנוצרים. ג) רחוב שער־הברזל מזרחה הפונה לשער־הברזל אשר לחרם. ד) רחוב שער המשגיח מזרחה, פונה לשער המשגיח אשר לחרם. ה) מעלה־הגברת (עָקָבָּתּ־אלסִת) מערבה, כנגד רחוב שער המשגיח, ונקרא בשם הזה על שם בנין גדול אשר בתוכו, אשר בנתה אותו הגברת תַּנְשָׁק המֻטַ’פְֿרִיה באחרית המאה השמינית למסלמים⁵⁹, ונמשך ממנה מערבה רחוב חן השמן. ו) מעלה־אלטָ’הירה⁶⁰ מערבה, ונקרא כן על שם זוית עתיקה אשר בו. וממנו יסתעף נגבה מעלה־אלסודן וצפונה רחוב קָנָטֵר־חצ’יר, ובאחרית המעלה מערבה שוק אלפַחֵ’ר אשר בו המסבנות אשר יעשו בהן הסבון (בורית)⁶¹. ז) רחוב שער העָ’וָנְמָה מזרחה, פונה אל שער החרם. ח) רחוב־אלפצלה⁶² מזרחה, וממנו נמשך מזרחה רחוב מדרגות־אלמַוְלָוִיָּה ורחוב שער־חֻטה עד שער השבטים אשר בחומות העיר מזרחה. ומקצה רחוב־אלפצלה המזרחי יפנה צפונה עד שער־הערים רחוב מעלה־הזקנים (אלשֻׁיוח')⁶³, ורחוב בני־זַיְד, ורחוב שער העֵרים אשר בקצה העיר צפונה. ומרחוב מדרגות־אלמַולויה יפנה צפונה מעלה־המַהְמָזִיה עד שער־העֵרים. ומרחוב שער־חטה פונה צפונה רחוב־המזרחים (חרת־אלמָשָׁרְקָה) עד חומת העיר הצפונית. ורחוב הע’וֹרִיה נמשך משער־השבטים עד החומה הצפונית. ט) רחוב בני־סעד מזרחה, והוא פונה נגבה־מזרחה ונמשך עד רחוב מעלה־הזקנים.

מוצא כל הדברים האלה הוא כי העיר ירושלם מֻקפת החומה לא נעשה בה כל שנוי ברחובותיה וחלקיה למן היום ההוא ועד עתה. רק כי החומה אשר בנה השולטן שלימן רחבה ותשתרע יותר בחלק העיר המערבי. וזאת נראה גם היום כי רב החלק הנוסף על העיר, ובפרט הקרן הדרומית־מערבית לא נבנו בהם עוד בתים רבים, וחלקות־שדה רבות עומדות עוד רק לנטיעות וזריעות.

 

ה. סביבות ירושלם.    🔗

א) המצודה. מבצר חזק מחוץ לירושלם מערבה, ולפנים קראו לו מִחְרָבּ־דוד, כי בו ישב ובו התפלל, ובמצודה הזאת מגדל חזק וקראו לו “מגדל־דוד” והוא עוד מבנין היהודים הקדמון, והרומים והפרנקים חדשו את בנין המצודה כאשר משלו על ירושלם, רק את המגדל לא שנו. ועל המצודה פקיד זולת פקיד ירושלם, ובימי המחבר רפה מעמדה, ופקידה לא היה חשוב עוד, כי “רפה המצב וחסר הסדר”.

ב) הברֵכות. שש ברכות בירושלם⁶⁴, שלש מהן בתוך העיר: ברכת־בני־ישראל, וברכת שלמה וברכת־עיץ‘. ושלש מחוץ לעיר: ברכת־ממִלּה, ושתי ברכות־אלמרג’יע. ברכת־בני־ישראל היא מצפון להחרם דבקה בחומתו בין שער־השבטים ושער־חטה ומראֶה נורא⁶⁵, אך את מקום ברכת־שלמה וברכת־עִיָץ’, אשר מצא המחבר שמותם בספרים הקודמים לו, לא ידע, והוא אומר כי בימיו נמצאו שתי ברכות בתוך העיר אחת בקו־מרזבן לאסף מים למרחץ עלא־אלדין (הוא המרחץ אשר יקראו לו עתה בשם מרחץ־המעין)⁶⁶, והשנית ברחוב הנוצרים לאסף המים למרחץ הפטריק⁶⁷, ויכול להיות כי הן שתי הברכות ההן. וברכת־מָמִלה⁶⁸ היא בתוך מִקְבֶּרת־ממלה, והיהודים יקראו לה בית־מלוא. ושתי ברכות־אלמרג’יע הן קרובות לכפר אַרְטָס אשר על דרך חברון ובה יאספו המים הבאים דרך צנור לירושלם. ובשם אלמרג’יע יקראו להן כי לפי הגדת המסלמים לקחו אחי יוסף אותו, באמרם להשליכהוּ הבורה, וירכיבוהו על הגמל ויאמרו להביאו עד הבור, ויעברו לפני קבר אמו הקרוב לברכות האלה ויוסיפו ללכת בדרכם, ויוסף התנפל מעל הגמל ויקרא: “אמי! שאי ראשך וראי את אשר היה לבנך”. ואחיו התבוננו כי יוסף איננו אתם וישובו לקחתו ויכוהו וישאוהו וישליכוהו הבורה, ועל אשר שבו אחיו, קראו לברכות אלמרג’יע (שרש רג’ע בערבית פירושו שוב)⁶⁹.

ג) באר איוב. קרוב לעין־סִלְוָן (השלוח) ומימיה קרים קלים ושתו יושבי ירושלם מן המים כל השנה, והמים בעֹמק שמונים אמה, ובחרף יקרו המים ועלו ונגרו על פני הארץ בתוך הנחל הקרוב לבאר, והיו כנהר שוטף עד למרחוק, והיה כדבר הזה ערך חדש ימים, ורחים מסביב לה לטחון הקמח, והמחבר מספר, כי קרא באחד הספרים העתיקים לאמר: “פעם מעטו המים בירושלם ויצטרכו יושביה למי הבאר הזאת וירדו בה, והנה עמקה שמונים אמה ורחבה ארבע אמות, והיא בנויה אבנים גדולות, כל אבן ערך חמש אמות ארך עביה. ואתפלא איך יכלו להוריד את האבנים הגדולות האלה אל המקום הזה”. ועוד יספר המחבר כי פעם הצטרכו יושבי ירושלם לבאר הזאת, וירד הוא בעצמו עד קרקעה ועמו אמנים רבים, וירא והנה המים יוצאים מאבן גדולה ערך אמתים, ובבאר מערה אשר פתח פיה שלש אמות ברחב אמה וחצי, וממנה יצא רוח קר, ואם יכנסו בה מעט יכבה הנר אשר בידי האיש מחזק הרוח היוצא ממנה. וזאת היא הבאר אשר אמר ה' לאיוב לפי הגדת המסלמים: “זה מרחץ קר ומים לשתות”.

ד) טור־זיתא (הר־הזיתים). הר גדול נשקף על החרם, ובראשו כנסת נוצרית מבנין הילני המלכה ובתוכה כפה אשר יאמרו כי שם היתה עלית הנוצרי, ובהר־הזיתים גם מסגד יפה ותחת המסגד מערה, והאנשים באים אל המקום הזה לבקרו⁷⁰. להר הזה יקראו גם הר־החמר (היין) ובו עצים רבים, וכאשר לכד צלח־אלדין את ירושלם הקדיש את אדמת הר־הזיתים לשיח' ולי־אלדין־אלהָכָּרי ולבניו אחריו.

ובקצה הר־הזיתים כפה מבנין הרומים וקראו לה בשם כובע־פרעה (טַרְטוּר־פִרְעַוְן) וכל עובד ירגמנה באבנים⁷¹, וקרוב לה עוד כפה חצובה בסלע וקראו לה כופיה אשת־פרעה⁷². ואומרים כי הכפה הראשונה היא קבר זכריה והשניה קבר יחיא⁷³.

ה) אלאַדהָמיה⁷⁴. ומצד צפון לעיר בשפולי ההר מערה נפלאה, והיא זוית לעניי־האדהמיה וקראו לה מערת־הפשתים (אלכִּתָּן) והיא חצובה בסלע גדול. ועל גג המערה מַקְבָּרַתּ־אלסָהרה, ולו חפרו מתחת לקברים כי אז נפלו אל תוך המערה אשר היא זוית האדהמיה, ועל זה יאמרו: “החיים מתחת למתים”.

ו) מערת הפשתים. וכנגד אלסאהרה נגבה תחת חומת העיר הצפונית מערה גדולה וארוכה מאד וקראו לה גם כן בשם מערת־הפשתים (אלכִּתָּן), ויאמרו כי היא מגעת עד מתחת לסלע הקדוש אשר בחרם, ורבים נכנסו בה ויספרו על אודותיה נפלאות⁷⁵.

ומחוץ לירושלם מכל עבר כרמים וגנות נושאי פרי, ענבים ותאנים ותפוחים, והמקום היותר יפה הוא נגבה־מערבה לירושלם, אשר יקראו לו אל־בקעה. אותו הקדיש המלך צלח־אלדין להנזירים אשר בח’נקה, ובבקעה הזאת בנינים בנוים ביפי והדר, ובעליהם ישבו בהם בימי הקיץ משך ירחים אחדים⁷⁶.

והמראה מירושלים למרחוק הוא אחד הדברים הנפלאים, כי אוירה זך ושקוף, ואם יעמוד האיש מצד מזרח על הר־הזיתים או מצד נגב, והיה המראה אשר לפניו נהדר מאד, אבל מים ומצפון יסבוה הרים, כי ירושלם היא בין הרי אבנים וסלעים אשר יכבד ללכת בהם “אבל אם יטה ה' חסדו למבקר את מקומות הקדש בירושלם ירגיש בלבו רגשי חדוה ונחת, אשר אין לתאר, ושכח את כל התלאה והעמל אשר סבל כאשר תדרכנה רגליו על מקומות הקדש האלה”.

ובדברי המחבר נאמר גם אנחנו: יטע ה' את רגשי חבת ציון בלב כל אחינו בארצות פזוריהם, והשתוקקו בלבם לעלות לבקר את העיר הקדושה הזאת, אשר קדשה להם לפני היותה למקדש לכל העמים, ושכחו כל עמלם וסבלם אשר סבלו בגלותם.