א. כתב היד.    🔗

בין כתבי־היד הנמצאים ב“ספריה הלאמית והמכללית” בירושלים ישנו ספר כתב־יד מסֻמן 61, 8⁰, אשר לפני כשלשים שנה הבאתיו במתנה לספריה זו שנקראה אז בשם “מדרש אברבנאל” מאחד אחינו שבאלכסנדריה, מר יהודה מזרחי. הספר הזה¹ מענין מאד בהיותו כולל דברים רבים הנוגעים לחיי הישוב היהודי בירושלם מלפני שלש מאות שנה בדיוק.

כותבו הוא סופר העדה בעת ההיא, ותכנו הוא העתקת המכתבים אשר שלחה העדה [“הכולל”] למקומות שונים בחוץ־לארץ לעורר את הלבבות לרחמים על הישוב בירושלם, וגם מכתבים בענינים בודדים שונים הנותנים תמונה בהירה לחיים החברתיים בתקופה ההיא. אך טובת הספר אינה שלמה. כי הכותב השמיט כמעט תמיד את השמות. גם אין שום תאריך על המכתבים, ורק מתוך תכנם אפשר לקבוע כמעט בדיוק את זמנם.

הסגנון הוא סגנון הסופרים המהירים בעת ההיא, עפי"ר פרוזה בחרוזים, והחלק היותר גדול מחֻבּר משברי פסוקים, ובם לפעמים רמזים שונים על שמות האנשים אשר אליהם נשלחים המכתבים. החרוזים באים במקומות רבים תכופים, מלה אחרי מלה², ופעמים רבות באה המלה הראשונה בסוף מאמר ותכף אחריה היא חוזרת בראש המאמר הבא³, אך לשבחו של הסופר עלינו להגיד כי לא הגיע למדרגה כזו שבגלל המשכו אחרי הפסוקים לא תובן כונת דבריו, כאשר יקרה לרב בסגנון התקופה ההיא. כל דבריו ברורים ומובנים, רק הסגנון נפוח ומגזם, כאשר ידרש החֵפץ לפעֹל על הקוראים עד כדי פתיחת כיסם לתת.

אספת העתקת המכתבים לא נעשתה לכתחלה כנראה כדי שתשָּׁמר בארכיון העדה כזכרונות העדה או כמסמכים לדברי ימי התקופה. לו היתה כונה כזאת היה הסופר המעתיק צריך לשמר על התאריכים והשמות. פה היתה הכונה לאסוף נֻסחות של מכתבים כדי שתשמשנה דגמה בסגנון, ובאפן תאורי הצרות, וקריאות לנדבות, לכל סופרי העדה שיצטרכו לכך.

וככה הננו מוצאים בתוך הספר פה ושם לפעמים עמודים שלמים מלאים נסחות תארי הכבוד של אנשים שבראש המכתבים⁴, ורשימת מבטאים ונסחות לענינים שונים⁵. וכן הננו מוצאים רשימות שלמות של פסוקים לשמש לענין פלוני או פלוני⁶. ויש שיביא בתי שיר קצרים לענינים שונים⁷.

 

ב. הקבצים שלפניו ולאחריו.    🔗

כרך כתב היד כולל מלבד הקבץ המעסיקני עוד שני קבצים אחרים, האחד לפניו והשני לאחריו. הקבץ הראשון הוא קבץ קטן של שנים עשר דפים בכתב ידים שונות. ראשונה באה הקדמת “ספר עמק רפאים” בהתחלה זו: “אמר חיים בר אברהם זלה”ה בן גליפפא מתושבי העיר מונתשון יעזרה אלהים לפנות בקר"⁸.

ההקדמה המחזיקה מעט יותר מדף אחד לא נגמרה ובסופה נמצאת המלה “וכו'”. ותכף אחרי כן מכתב מאותו המחבר המתחיל “כל ימי ששו בני מעי, ששו על דברים בלוחות חרותים” ובסופו חתימתו: “חיים בר אברהם זלה”ה בן גליפפא“. ותיכף אחרי שורה זו שהיא האחרונה בצד 3 באה שורה באותיות מרבעות גדולות במלים: “כתאב אל רסאיל לרב רבינו”, ובצד ד' בראשו המשך דברי שורה זו: “מאיר הלוי בר טודרוס הלוי זצ”ל”⁹ וההקדמה הערבית לספר זה הגומרת: “והאדה נץ גמלה אל רסאלה עלי מא ארסלתא אלי פראנסייה אן שאללה” [וזהו נוסח כל המחברת לפי מה ששלחתי לצרפת אי“ה]. ואחרי כן שיר קטן בן ארבע שורות המתחיל: “כל יושבי תבל ושוכני ארץ אנשי קרבות עומדים בפרץ”. ובסוף העמוד בסוף השורה המלים: “אמר ז”ל”. אך הדף הבא אח"כ איננו ההמשך, והוא מתחיל במלים: “מוסר כלמתי, ואסלדה בחילה ולא יחמול, חלילה לי אם אסור מן המצור ימין ושמאל”¹⁰. וזה נמשך במלוא שני דפים (צד 5–8) ונגמר בשורה: “ועוד שאלוהו גם נמצא כתוב בהרבה מקומות שאין הבא” ובסוף השורה החלקה שאחריה המלים “על חיים”.¹¹

כתב ארבעת הדפים האלה, שהוא רש"י־ספרדי, שונה לגמרי מכתב הספר כלו, וגם הניר העבה שלהם הוא יותר חלק מיתר דברי הספר, והם נוספו בכרך הזה אחרי אשר נכרך בידי הכורך.

אל הדף הרביעי נדבק עוד דף של ניר רק אשר חֹרים גדולים פה ושם באמצעו, והכתב הוא כתב ספרדי, גמור, והוא כולל נוסחאות ראשי מכתבים ותארי האנשים שכותבים אליהם¹².

שבעת הדפים הבאים אח“כ (צד 11–24) הם קבץ מיחד שכתוב בראשם: “כתבים מהחכם השלם כמה”ר שלמה פראנג’י ז”ל". בין הדף הראשון מקבץ זה והשני חסרים מספר דפים. קבץ זה כולל 14 מכתבים שכתב האיש הזה לאנשים שונים בעניניו, ושמו נרמז באחדים מהם במלים: “שלמ’ה בבעל המו’ן”. המכתב הראשון כתוב כלו ארמית והוא מתחיל במלים: “דזכי והוי לאוריתא דדוניתקא, קומטרא דספרי תיקא ונרתיקה, יאי גברא ויאי כסותיה אוריתא כשרה ומארעא דהקדש קא ינקא” והחרוז של “קא” הולך ונמשך עד סוף המכתב התופש כמעט מקום דף שלם. מראשי המכתבים המתחילים בתארי הכבוד טפוסי הוא ראש המכתב החמישי (צד 13 בסופו): “נחל נובע מקור חכמה, את מקורה הערה ושכב עמה, דרך גבר בעלמ’א, בר אבהן ובר אורין, וכו'”. רב המכתבים הם מכתבי בקשה מלאים מליצות נפוחות במדה גדושה עד כי ברב הדברים קשה לעמד על כונתו.

אחרי המכתב השנים עשר באה (צד 20) “הקדמת החבור אשר עשה החכם כמ”ר שלמה הנז', וגם היא כתובה כלה ארמית, והתחלתה: “לה מחכמתן דאשתכח בן יתרתא, ולא מסוכלתנו אליף ועדיף ורבותא, קא אחידנא אורחין דרבוותא, רבנן סבוראי מרן דשמעתתא, למיתי לאוריי דינא פסיקתא” והחרוז “תא” הולך ונמשך יותר מצד שלם, ואחר בא שיר בין חמש שורות בארמית:

ספרין בנמקין

גליף בעזקין

טכוס בנמקין

תיר תיר ולא נים

מילין עתיקין

עיניה רחיקין

דאלי בעומקין

לפני ולפנים

להט כברקין

נהיר כארקין

בסים כמתקין

נפיק והנים, וכו'.

ואחר הוא ממשיך בעברית ומביא בתוך דבריו שיר בן תשעה בתים בעברית צחה ובמשקל, התחלתו:

חרוזי פז רבידי צוארונים

פניני שיר יפיחון קנמונים

שאלות מזלות כַּטל בשמים

באורם חפרו שמש מעונים

צניפי טורים¹³ דמות עיני עדינה

כחולות על יפי פנים לבנים, וכו'¹⁴.

ואחרי ההקדמה התופשת קרוב לשלשה עמודים באה “חתימת הספר” בשורות אחדות. ואחריה שני מכתבים, האחד לאשה “גברת ומעטירה עטרת נשים” שהיא לפי דבריו בתוך המכתב “בהיכלי מלך מלכו של עולם, מתהלכת בין החיות”, והוא גומר: “נאום שומע אמרי אל, בשגם הוא בצ’ר, ובכל צרתם לו צר, מן המצר”. והמכתב השני הוא לאחד ממכיריו להודיעו כי קבל מכתבו.

והחלק אשר בסוף הכרך (צד 281–364) מכיל צ"ג מכתבים לר' יוסף מטרון תלמידו של הרב משה אלשיך. במכתבים האלה ישנם כל השמות והתאריכים אך כמעט כלם דנים בענינים פרטיים. המכתב האחרון בלתי נגמר, ולא נוכל לדעת כמה דפים חסרים עד סופו.

אחרי שני דפים חלקים באים עוד שלשה דפים השיכים לקבץ המכתבים העקרי. את זה אפשר לדון מסגנון המכתבים ומהחרוזים התכופים שבהם. הנה דגמה אחת להתחלת מכתב בסגנון זה: “אדירי במרומי רומי החכמות רמות בכמות באיכות”.

 

ג. הקבץ העקרי וכותבו.    🔗

הקבץ העקרי אשר עליו ידֻבר במאמר הזה ואשר כמעט כלו מקדש לענינים כלליים, הוא בן מאה ושנים ועשרים דף (צד 35–274) והוא מחזיק 232 מכתבים, ובראשו (צד 35) כתבת בת שלש שורות כתובות באותיות מרבעות גדולות:

אגרות כלליות ואגרות

מגור מסביב לשמיע על ידי

שליח צרת יושבי ירושלם.

וגם קבץ זה לקה בחסר בשלשה מקומות: בין צד 86 ו־87, בין צד 124 ו־125, ובין 192 ו־193. יכול אמנם להיות כי ישנם עוד חסורים רבים כי העמודים לא היו מסֻמנים במספרים וגם לא המכתבים ורק לצרכי עבודתי זאת סמנתי את העמודים והמכתבים במספרים, וכיון שרב המכתבים נגמרים בסוף הדף וכן מתחילים המכתבים הבאים אחריהם תמיד בראש הדף, יכול מאד להיות כי חסרים עוד במקומות רבים דפים במספר פחות או יותר גדול.

לפעמים (בעמודים: 52, 158, 159, 160, 238, 240, 274) בהגמר מכתב באמצע עמוד ב' של הדף משאיר הסופר חצי צד חלק בחשבו כי ימלאהו אחרי כן במכתב קטן, ולפעמים בא דף חלק שלם או גם שני דפים חלקים בין עמוד ועמוד בחשב הסופר למלאם אח"כ במכתבים שונים.

אך באמת מתחיל הקבץ כבר בחמשה דפים לפני הכתבת אשר עליו (צד 26–34) הכוללים שנים עשר מכתבים ממחבר הקבץ עצמו. וגם דפים אלה לקו בחסר בין צד 21–22. את המכתבים האלה סמנתי באותיות מן א' עד י"ב.

המכתב הראשון (א) מתחיל באמצע צד 26 תכף אחרי המכתב האחרון של ר' שלמה פראנג’י, מבלי כל הפסק ביניהם, ואם צודק המשל הערבי האומר כי “המכתב נקרא מכּתבתו” יהיה לנו המכתב הזה מעין פרוטוטיפוס לכל הקבץ.

במכתב הזה מדבר הסופר ששמו הוא כנראה מתוך רמזים שבתוכו “יעקב” על ענייניו הפרטיים, ולמרות זאת הוא נִתן בצורת מכתב־דגמה, “לאיש מספר לרבים את כל תלאותיו אשר עברו על ראשו”.

התחלתו היא טפוסית לסגנון מכתבי הרבנים הספרדים של התקופה ההיא: הנה אר’ש, אר’ש חת’ה וסער’ה“, בהוראת: הנה דבור, דבור הבא מן המצר ומתוך סערת הנפש, מליצה מחקה את קטעי שני פסוקים: הנה ארצי (ברא' כ 15), ארץ¹⁵ חטה ושעורה (דברים ח 8). והפסקה הבאה תכף אח”כ מודיעה אותנו את שם הסופר למרות השתדלותו למחות כל זכר שמות בספרו: “ויבער ביעקב אש להבה”. את השם יעקב הננו מוצאים במכתב זה גם להלן, וכן גם במכתבים אחרים (במכתב זה: ויבוא יעקב שלם; ובסַפּרוֹ כי נתקלקלה עינו מרב הכתיבה הוא אומר: ונשארתי בדד עין יעקב; כי אכל את יעקב, וכיו"ב).

תכן מכתב זה הוא תלונה על הפרנס פלוני אשר הוא מכנהו בשם “סנחריב שבא ובלבל את העולם”, ואחרי אשר נתקלקלו עיניו מרב הכתיבה שהעמיס עליו, ואחרי משכנו את חפציו בא והושיב איש אחר במקומו: “מסבב הסבות הביאני עד הלום, ויבא יעקב שלם (ירושלם), וישימו אותי סופר מתא זו… וכל עוד שהיה הפרנס על הצבור ה”ה פ' נתן לי לחם לאכל כאחד מאוכלי פת בג המלך בשלחן גבוה, וכך וכך אגרות לכל גרוש, וחלקי בכל החילוקים המתחלקים לע“ת (לעניי תורה) איש לפי אכלו… ובחמלת ה' עלי קם איש אחד מיחידי סגולה ואמר שנעשה הסכמה שלא ירים איש את ידו לכתוב שום כתיבה לא גט ושטרי חובות זולתי סופר הק”ק כמנהג כל העולם, והשיבו הפרנס פ‘: הלואי ואולי שיספיק הסופר לכתוב בעד הק“ק לילה ויום מאין הפוגות ויהיו הכתבים מוכנים אצלי לעת מצוא או שיירא ועוברי דרך לחו”ל, כי איני רוצה לכתוב הכתבים בשעת יציאת הרץ או בשיירא, כי לא זה הדרך לקיום והעמדת הארץ הלזו הנשמה. ע“כ ישנס מתניו מעתה לכתוב לקצוי ארץ וים רחוקים בעד הק”ק, ואם מהיר הוא במלאכתו יעשה גם כתובות וגיטין ושטרין כי איש לא יוכל למנוע אותו. האמנם מובטחני שלא יצטרך להם מרב כתבי הק“ק. וכן היה שהיה ממלא כמה שקים כתבים שהייתי כותב יומם ולילה, והיה פורע לי ראשון ראשון למחייתי… ויהי היום בחול מועד של חג הסוכות דחקוני ואלצוני לכתוב כ”ו כתבים בתוך שני ימים… ותשחת עין ימיני, ונשארתי בדד עין יעקב. אח"כ בא סנחריב ובלבל את העולם, ויאכל את בני ישראל בכל פה… גם אני נלכדתי בשחיתותיו פעמים שלש… כי אכל את יעקב… כי רחים בצוארי ו’ נפשות… ועכ“ז הוכרחתי למשכן חפצי כי אמרתי אל לבי יש לי תקוה… והנה נכזבה תוחלתי כי הושיבו איש אחר במקומי ויצאתי חלק…”. מכתב זה מלמדנו עֻבדות אחדות:

לסופר העדה לא היתה משכרת קבועה, כ"א היה כותב “כך וכך אגרות לכל גרוש”;

בתור בן תורה קבל חלקו ב"כל החלוקים¹⁶ המתחלקים לעניי תורה¹⁷;

בין הדברים שהיה הסופר עוסק בכתיבתם היתה גם כתיבת “שטרי חובות”, שהיה צריך לכתבם באפן כשר עפ“י ד”ת שלא יכשל מקבל הרבית בעון רבית;

מלוי כמה שקים כתבים שהיה הסופר כותב יומם ולילה – ממש כבימי חדש אלול במשרד הדאר בירושלם בימינו אלה.

מכתב זה הבא ראשון לכלם נכתב כנראה אחרי כל המכתבים הבאים, בשעה שלא היתה לו עוד עבודה מיחדת במשרד העדה והיה נאלץ לחפש לו מקורות לפרנסתו במכתבי בקשה.

 

ד. המצב המדיני והחברתי של הישוב.    🔗

מצב היהודים המדיני והחברתי בימים ההם (בסוף המאה הרביעית לאלף הששי) היה בכלל עלוב ושפל מאד. כל מושל עיר, כל שופט, כל נושא משרה וכל עריץ סתם מבני המסלמים שמם למרמס לכל זדונות ושרירות לבו. פה “נשארה ירושלים כמצולה שאין בה דגים, ויושביה החגבים, נכאבים, נחבאים במחילות עפר ובנקיקי הסלעים מפני פחד הצר… ואם יש חכם בעיר… לא נודע מקומו איו, כי בכל יום מחליף מקום שבתו” (מכתב 3). ופה הננו רואים: “איש צר ואויב… הרים יד, הכה ופצוע לאחינו… יחידי סגולה של מצרים יע”א הבאים בכל שנה ושנה לעשות חג הפסח בהר הקדש בירושלם… ויגרש אותם מהסתפח בנחלת ה'… ולערלים הטמאים הבאים ממצרים בחברת היהודים המגורשים – קבלום בשתי ידים ואמרו ייתון בני עממיא בשלם… והנה זה ימים… אשר גמר לגרש כל הדר פה מבן עשר שנים ומעלה" (מכתב 21).

ופעם קורה כי “נער אחד שקט ושאנן מנעוריו… על התורה ועל העבודה, באים אנשים מזוינים איש חרבו על ירכו ולקחו אותו בחזרה… מבית מדרשו, לאמר שימיר דתו… ואם לאו יעשו בו משפט כתוב ביסורין קשין ובישין, והוא צועק ככרוכייא בייא ברחובות קריה… ואין מידם מציל… (27), ופעם: “שלחו עלינו בעת התפלה משלחת מלאכי רעים, הכונו פצעונו, ולא הונח לנו אלא שהעלילו עלינו ברשע שהיהודים הכו לאנשי השר, ושלח בעד החכמים… וכאשר לא מצאם לקח ממלמדי ת”ת ומלומדי ההסגרות והכם מכת אויב… ארבעה אנשים עולים ויורדים בם¹⁸ עד שנשרו צפרני רגליהם… והוכרחנו לתת פדיון נפשם… – ומעליל עלינו מצד הבתי כנסיות החרבות… באמרו פתחתם אותם כדי להתפלל בהם, ובניתם בהם בנין חדש… – גם בהפטר שום עני… אינו מניח לקוברו ומעליל על הק”ק לאמר שטמנו נכסיו… – בפרט איש עני ודל אשר העלילו עליו לאמר שביזה פליל¹⁹ אחד, ויבקשוהו ולא נמצא, ותפסו את שתי נשיו ושמו אותם בבית השובשי… עד שהוכרחו העניות למכור כל נדונייתן ולהתמשכן ולתת כך גרו' שלא ללון בקלון אותה הלילה" (31). ופעם יקרם מקרה כזה: “ויהי היום שלח הצר אדוני הארץ איש א' מאנשיו לשאול חמשים אמות בגד, (=אריג) ומצא אותנו עומדים להתפלל ומתפללים תפלת שחרית. פתע פתאום הכה לשני יחידים²⁰ מהק”ק מכה רבה. וכאשר הלכו חמשה ששה יחידים לצעק לפני אדוני הארץ גזר אומר להכות לכל א' וא' מאתים מגלובין, וארבעה אנשים עולים ויורדים בו… והעליל עליהם לאמר אתם הרימותם יד על האיש אשר לי, והיה רוצה לכתוב עליהם שיג’יל²¹ בבית השופט לחייבם הרג ואבדן ח“ו…. ואז גזר אומר לשים אותם במשמר… ואחר עמל וטורח פייסנו לשר ולכל סביביו… באלף ות’ק גרו‘… – – ובימים ההם קצף השופט עלינו והקים את הגוים בעלי חובות לתבוע חובותיהם, ותפסו ג’ בעלי תורה והניחם בבית הסוהר… – ויגרש את הילדים מת”ת וחתם אותו בחותמו… גם על בתי כנסיות כנס ואסף פלילים כדי לבטל הבתי כנסיות" 119). – ובמכתב אחר: “וזה האחרון הכביד והרשיע מהקודם… והרס בעברתו את מקדש מעט ובשמונה ספרי תורה שהיו בו עשה בהם שפטים בחרבות ובשלחים, ויקרעו יריעות כתבי הקדש לשנים עשר קרעים וירמסום בני נבל גם בלי שם… ויקחו מהם לעשות להם בתים על הברכים ועל השוקים, ומהם עשו פסים ושקים לשכים בצדיהם, ומהם השליכו באשפה… ומהם פדו בני ישראל… והוכרחנו לפייסו כי יגורנו פן תעלה חמתו ח”ו לפרוץ את יתר הבתי כנסיות… (124).

אך יותר מכל סבלו יהודי ירושלם על אודות “נער אחד שהמיר דתו ובתוך זמן מועט להמרת דתו ברח למצרים… ובאנו באש ובמים… באמרם כל האומה בקלא דלא פסיק שהרגנו את הנער המומר וכסינו את דמו. לולי זכות משה אדוננו שעמד לנו ביום פטירתו… כמעט כלנו אבדנו מזעם האומות שקמו יותר מעשרת אלפים אנשים, איש חרבו על ירכו… רבים הוכו… ואחר עמל וטורח נתנו לנו זמן עשרים יום להביא הנער ממצרים, ואם לא נביאהו נפשנו תחת נפשו, ונכתב בספר השופט כן. ועכ”ז הניחו שמונה נפשות מראשי עם קדש במשמר, מר ממות, ביד השר עד שוב השלוחים ממצרים עם הנער המומר“. ובכן הם מבקשים מאחיהם במצרים כי לא יחשו ולא ישקטו עד שימסר הנער הנ”ז ביד שלוחם, כי “למה נמות יותר מאלף נפשות בעד מומר אחד” (26).

ובמכתב אחר (73) הננו קוראים כי באסרו חג של פסח, אחר ש“נהפך לנו הפורים לתוגה ולאבל וחג הפסח על מצות ומרורים” בא הנער המומר לירושלם.

אך גם אחרי שוב הנער בריא ושלם ירושלמה לא הונח עוד ליהודים מצורריהם. וזאת הננו רואים מתוך מכתב אחר (28) שהם כותבים למצרים אל האיש “אשר הפליא עמנו חסדו בגופו ובממונו בענין הנער המומר לשלחו… ובטל מעל עם ה' אלה אשר כפשע היה בינינו ובין המות ושמחת חגנו ומועדינו לתוגה נהפכה על העדר הנער המנוער ערו ערו עד היסוד בה… והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, כי בלאו הכי עדין אנו ובנינו מעותדים ח”ו למקרה ופגע, יען כי בני נבל גם בני בלי שם חורקים שן על אשר הפר עצתם ומחשבתם הרעה אשר חשבו לעשות נקמה בגוים ולשלול שלל ולבוז בז. ועתה השופט יר“ה גלה אזננו כי רגשת פועלי און מתחכמים להרוג את הנער המומר כדי לשוב להתגולל עלינו עלילות ברשע ויהי מה למלא בטנם משוד עניים. אל יתן ה' מאויי רשעים. אשר ע”כ אחת שאלנו מאת מעכ“ת ככל צדקותיו יוציא לנו כתב א' מהמשנה לשר ושופט בירושלם לאמר אליהם: “הנער אשר שלחנו אליכם להכחיש דברי האומרים ודוברים עתק על היהודים שהם הרגוהו ישלחו אותו קל מהרה ע”י פרש… בלי אחור ועכוב כלל, וישלח לנו הכתבים ע”י איש אחד מיוחד למשוך הנער מרשת זו טמנו לו פן יבולע לעם ה' ח“ו עד סוף כל הדורות לשמצה בקמיהם ויהיו גרמא לברוח מעל אדמה הקדש, ואך זה היום שאויבינו מחכים לבלתי ידרוך רגל עברים בירושלם, ויהיו מתפללים לאמר: לנו נתנה הארץ למורשה”²².

עֻבדות כאלה וכאלה מראות כמה גדלה עריצות הסביבה על היהודים אשר במסירות נפש החזיקו במצות ישוב הארץ.

 

ה. ימי אִבְּן־פָרוּךְ.    🔗

סאת היסורים והסבל נגדשה ביחוד בימי תקופת היות מחמד אבן־פרוך למושל ירושלם, האיש הזה אשר במשך שנתים ימי שלטונו הספיק להשאיר שמו בתוך מפלצת זועה בקורות הישוב היהודי בא"י.

אבן־פרוך בא ירושלמה בקיץ שפ"ב. את משרתו משרת פחת ירושלם וסביבותיה קנה מאת משנה פחת דמשק, אשר גם ארץ ישראל היתה תחת ידו.

האיש הזה היה אכזרי כחית טרף, אביר לב ושואף לכספים. בשרירות לב שאין כמוה היה מטיל על הצבור או על ראשיו לשלם לו בזמנים תכופים סכומים גדולים מלבד אלה שהיו רגילים לשלם בתור ארנוניות, וכל אשר הוסיפו לתת לו כן גדלה ורחבה תאות מעשקיו. הוא היה ממציא כל מיני תחבולות להגדיל עשרו, דרש לא רק כספים כי אם גם שמן־זית, שמן־שמשמים, בֹּרית, ועוד דברים כאלה. וכאשר רבה הכמות אצלו הכריח את העדה לשוב ולקנותה ממנו במחירים שהטיל עליהם הוא.

היו זמנים שעשירי העדה התחבאו במערות, ובבתי הכנסת נקבצו רק העניים, אך גם זה היה ללא הועיל, כי שליחי העריץ חפשו אחריהם, ואוי לאלה שנתפשו.

ואם הטיל תשלום ולא מהרו לשלמו שב והטיל עוד סכום גדול ממנו כקנס בעד האחור. לפעמים אים על נכבדי העדה בתליה על פתח ביתם, והעדה הכרחה למלא את דרישתו. סך כל הכספים אשר הוציא ע"י הצקותיו מעדת ירושלם במשך השנתים האלה עלה לחמשים אלף גרוש, סכום עצום לפי ערך הכספים בעת ההיא.

מצב כזה הכריח את העדה בירושלם לדרוש עזרה מאחיה בחו"ל, גם עזרת כספים גם עזרת השפעה, וההשפעה היתה צריכה להיות ביחוד בשני מקומות: בדמשק ובקושטא.

תכף בבוא אבן־פרוך ירושלמה התאוננו היהודים עליו באזני פחת דמשק, והוא שלח שופט (קדי) מיחד לירושלם להתחקות על מעשי אבן־פרוך ולהשגיח עליהם, אך העריץ הזה ידע לשחד גם את השופט למען לא ידבר עליו סרה. והקדי בראותו את מעשי הפחה והצלחתו נסה על פי דרכו להוציא גם הוא כספים מהעדה באמרו לשים את בית כנסתה לבית־רחים ואת חדריו הפונים אל הרחוב לחנויות. וכמובן השתדלו היהודים להעביר את רע הגזרה ולכפר את פני השופט באותו דבר ה“מעור עיני פקחים”.

פעם הצליחו שלשה מנכבדי העדה להתגנב מן העיר ולברח לקושטא ולהתיצב שם בפני גדולי היהודים. ומאז באה באמת תבוסתו, כי השולטן מוּרָד צוה על פחת דמשק להלחם באבן־פרוך והוא תפשהו ויאסרהו. אבן־פרוך נסה אמנם לברוח ולשוב ירושלמה ובחצפה תבע שנית כסף מהקהל, אך סופו בא והוא נאלץ לעזב את העיר וללכת שכמה להיות שם לפחה (י“ב כסלו שפ”ז).

מעשה אכזריותו האחרון היה כי סחב אתו עוד שנים מנכבדי עדת ירושלם שלא עלה בידם לשלם לו את הסכום שהטיל עליהם, אך אחרי כן, בראותו כי אין מי שישלם בעדם, שלחם הוא בעצמו חזרה ירושלמה, עפ"י עצת חסן פשה אשר ישב בשכם²³.

בתקופה זו עבד בעל קבץ המכתבים האלה בתור סופר הקהלה, והפצעים אשר חִלה בה אבן־פרוך לא העלו ארוכה גם במשך זמן רב אחרי אשר השתחררה מעלו הקשה. על העדה נשאר חוב של חמשים אלף גרוש שעלה עם הרבית עד לסך שבעים אלף, ואת כל הכחות היה צריך לאזר כדי להשיג מחוץ לארץ את הכסף לתשלום החובות וגם לצרכי הקהלה הרגילים, אשר כמובן היו בעת ההיא על שכם בני הגולה.

מימי תקופת אבן־פרוך עצמה הננו מוצאים רק מכתבים אחדים שבהם נזכר שמו בפרוש ואשר תכנם מעיד כי נכתבו בעצם ימי הצרות. אחד המכתבים האלה (3) נכתב כעבר ששה חדשים מיום בואו ירושלמה, ובו הוא כותב:

“מיום ארץ נתנה ביד רשע זה ששה חדשים העביר אותנו ב”פרך“, וילחץ את ישראל בחזקה, לאכל עניים מארץ… אחר אשר מלא כרסו כיסו רויה מהכולל מתגולל בדמים לאלפים ולרבואות, ונשתקעו המאות… וליוצא ולבא אין שלום מהצר, ותקצר נפשנו לבקש ממון מההמון… כי תם הכסף מהעיר ויושביה כחגבים נכאבים נחבאים במחלות עפר, מפני פחד הצר. וישם את ירושלם שממה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא… מחמת אימת חמת המציק, כי צוה לחפש את ירושלם בנרות ולהוציא הנחבאים ממסגרותם… ומתגרת צר שערי בתי כנסיות ובתי מדרשות ננעלו… ותפס מלמדי תינוקות וגרר אותם בחבלים על ראשיהם צואריהם וידיהם מהודקים קשורים ותלואים מאחוריהם, ועוד ידו נטויה במקל וברצועה… עד שעונים אמן בעל כרחם, והולכים נעים ונדים מחצר לחצר ומבית לבית מתדפקים על דלתי פתחי עם דל ודך הנשאר בציון והנותר בירושלם מתחננים לאנשים ונשים כשבויי חרב לקבוץ על יד פדיון נפשם… הן אלה קצות דרכיו הרעים… שאם באנו לחבר ולספר את כל התלאה… מיום שנטלה השררה מיד השר הישר מחמד פאשה ועמד על כנו נבזה, המן הרע הזה, איש צר ואויב, שרש נחש המצר לישראל, בלי ספק לא יכילם ספר… ועתה מי גם בכם… לנקום נקם מכלב ביש זה, להשיב בחמה שבעתים אל חיקו, להלין נבלתו על העץ ועלה באשו ותעל צחנתו למען ישמעו וייראו כל הבאים להשתרר על עיר אלהינו לעתיד ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה… כי ידעו נאמנה, כי קודם ראש השנה, קריה נאמנה, נעזבה, אין מנהל לה.. בטפול הנהגתה… כמו חדש ימים מחמת כובד החובות ופרעון הריוח הנמשך מהם, וההוצאה הגדולה הנצרכת לעיר בכל שנה קרוב לה' אלפים גרוש… ובראות חכמי ירושלם תוב”ב שהעיר משולחת נעזבת… חלו פנינו עד בוש שנקבל עול העיר עלינו… והבטיחונו הבטחות נאמנות ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים לפני היכל ²⁴ ה' באמירה לגבוה ישוטטו אחרי חג הפסח בד' פינות העולם לדרוש בשלום ירושלם ולפדות אותה מחובותיה… ובכן נכנסו בעובי הקורה לשרת בקודש כי שמנו באלדים כסלנו שע“י שליחות החכמי' הנז' יתוקן הכל”.

ובכן הם מבקשים מאחיהם: “לעשות כמנהגם הטוב להסיר חרפת החובות מעל ירושלם”, ושנית כי: “כל הבא מידו לעקור ע”ז זו מארצנו ולמחוק שמו מן העולם מצוה רבה קא עביד… לבער קוץ מכאיב מעיר אלהינו ולהשליכו אל ארץ אחרת בהרי חשך לפחות, אם לא אפשר לגדעו מן העולם".

 

ו. הד תקופת אבן־פרוך.    🔗

מלבד המכתבים שנכתבו בעצם ימי הצרה ישנם עוד שבעה מכתבים שנכתבו כנראה תכף לאחר גרושו של אבן־פרוך מירושלם, והד התקופה הזאת עוד נשמע פה ושם.

במכתב האחד (4) הם מזכירים את רעת אבן־פרוך אשר “התלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים ואויבינו הפלילים ונועצו לב יחדו לכלות את שם ישראל מעיר הקודש ח”ו, והוכרחנו לפתותם ולסתם את פיהם ברצי כסף… ויהי היום הזה קנא ה' לארץ ויחמול על עמו… ויסר את הממשלה מהצ’ר²⁵ הצורר הנז' ויתנה לשר הישר פ' באש“ה שינחמנו מעצבוננו מעט קט. ולפי ששמענו דברת רבים מגור מסביב שהפלילים רוצים לעזר בכל כחם כדי שתחזר הממשלה לבן פרוך שהיה הולך אחר עצתם, קמנו ונתעודד לבקש איש מהיר במלאכתו… לכתת רגליו למחנה קדשם לשמיע במחנה העברים את כל התלאה אשר מצאתנו…”.

עבדה זו הם מזכירים גם במכתב שני (6) שנשלח כנראה לקושטא, לאמר: “ובחמלת ה' עלינו שלח לנו מושיע ורב את אדוננו השר הישר פ' יר”ה למושל על ירושלם. ובימיו נחו היהודים, ויגרש מפנינו אויב הנז‘, ברוך שעקרו, ועתה שמועות יבהלונו כי הצר הנז’ משתדל לשוב לקחת ממשלת ירושלם, אל יתן ה' מאויי רשע. ע“כ קמנו ונתעודד ונשלחה לפנינו את פ' להתחנן לפני אחינו אנשי גאולתנו אשר בקוש' [בקושטא] למצא מזון למזורינו שישתדלו בכל מאמצי כח לפקוח על עם בציון יושב בל ימשול עלינו שר זר זולת השר הנז' וישבה ירושלם לבטח”.

ובאותו מכתב באה כמובן גם הדרישה לכספים.

ממכתב אחד (213) יוצא ג"כ כי אחרי אבן־פרוך שב אליהם השר אשר היה לפניו, ואשר היה מהטובים שבשרים מסוג זה, וכמו במכתב הקודם הם מבקשים מאחיהם כי ישתדלו שישאר השלטון בידו.

אחרי תארם את אשר מצאם “מיום משול מושל פ'… וכל יושבי הארץ בצער ובסער מתחולל מתגולל בדמים…”, הם ממשיכים: “ועתה הניח ה' לנו והשיב הממשלה לפ' לפני כל השרים אשר כח בהם להעיד ולקים השררה בידו… כי אין לנו כיוצא בו, ובימיו נחו היהודים, אין שטן ואין פגע רע, ולא ישוער ההפרש בינו ובין זולתו, אפילו שיהיה היותר טוב שאפשר להיות בהם. לכן נא… ישתדל בכל מאמצי כח להעמיד השררה ביד פ' כל ימי חייו אם אפשר. ובכלל ההשתדלות זו שמה יעשה שיזהירוהו השרים המחזיקים בידו שיפקח עלינו בעין טובה, כי למענו משתדלים אחינו לקים השררה בידו מחמת שכתבנו להם רובי שבחיו… ע”כ ראוי לו שיתנהג עמנו כשורה, כי טוב לו עמנו".

רואים כי לא סמכו על ישרו בלבד וחפשו עוד דרכים למען ימשיך להיטיב אתם.

* * *

מלבד צרות אבן פרוך קרום בימים ההם עוד מקרים רעים בכסף הנשלח להם מחו"ל. ועֻבדות כאלו נזכרות פעמים, במכתב אחד (88) הם כותבים: “יען כי ראו שלקו באצבע אלהים שנה אחרי שנה ונאבד כל כסף קדשים באניה שנשבית אשתקד ואש תוקד בקרבם כי נטבעו הדוגיות בנמל סכנדריה [אלכסנדריה] עוד הפעם”²⁶.

ופעם (49) הוא מספר הדברים בנסח זה:

“בראותנו כי יסור יסרנו יה זה שתי פעמים, כל כסף קדשים השלוח אלינו מקו' ומשאר ארצות טובעו בנחל. גם אשתקד אש תוקד בגליאוניש אשר שבו ויבוזו את האניה ואבדנו הכל”.

ואחרי כל צרה ופגע רע בא כמובן הפזמון הרגיל, היא החובה אשר על הגולה לשלח כספים.

 

ז. תעודות הכספים הנאספים.    🔗

מה היו תעודות הכספים שנתקבלו? לאיזה ענינים נדרשו? וכמה נדרש לכל ענין וענין?

בשנים עשר מכתבים (1, 4, 6, 12, 24, 36, 38, 40, 59, 63, 64, 139) מדֻבר על הענין הזה ומכלם יוצא כי ההוצאה השנתית הדרושה להם היא סך חמשת אלפים גרוש. מהם שלשת אלפים וחמש מאות – “גורל אחד לעזאזל”,²⁷ ז"א למושל העיר ולשופט, ולגוים בכלל, ורק אלף וחמש מאות “גורל אחד לה'” צרכי העדה העקריים, תמיכת 180 העניים, תמיכת תלמידי החכמים, שכר עשרה מלמדים, והוצאות בקור חולים.

כמעט מכל המכתבים יוצא כי ההוצאה השבועית לארבעת הענינים האלה עלתה לשלשים גרוש, ובשנים מהמכתבים האלה (1, 139) נמצאים גם פרטי ההוצאות באפן זה: לק“פ “עניי הקפה” נתנו עשרה גרושים לשבוע, ז”א גרוש אחד לכל שמונה עשר איש, ואחרי כי הגרוש התחלק לשש ושלשים “חתיכות” (פרוטות) נתנו לכל עני שתי חתיכות לשבוע; כסכום הזה (10 גרושים) נתנו גם לבעלי תורה אשר מספרם לא נזכר; לעשרה מלמדים של ת“ת נתנו חמשה גרושים לשבוע, ז”א חצי גרוש לכל אחד; ולהוצאות בקור חולים שלשה גרושים לשבוע.

על מה הוצאו שלשת אלפים וחמש מאות הגרושים לשנה “לגורל אחד לעזאזל”? את פרטי נושאי ההוצאות הננו מוצאים במכתבים אחדים (1, 5): הכסף הוצא לתשלומים: לשר אדוני הארץ ואנשיו ולמשנהו אשר לו ולאנשיו, ולשובאשי ולאנשיו, וליושב על המשפט השופט כל הארץ ואנשיו, ולפלילים (אפנדים) “תקיפי ארעא”. הוצאות אלו נקראו בשם “תמידין כסדרן”, אך על אלה נוספו הוצאות יוצאות מן הכלל התלויות בחפץ, או יותר נכון: בשרירות לב השרים והפלילים האלה. הוצאות אלו נקראות בשם “מוספין כהלכתן” ולפעמים “מוספין שלא כהלכתן”. ועל כל אלה נוספה גם הרבית שהיה עליהם לשלם בעד חובותיהם שהיו חיבים עפי"ר לגוים. לרבית זו קראו בשם “מעלה עקרבים” (נשך העולה על הקרן). את מספר אחוזי הרבית הננו מוצאים במכתב 36: “החובות… עשרים אלף העולים עלינו במעלה עקרבים עשרים גרו' למאה”.

בשנים מהמכתבים (12, 36) בא תאור מפרט לכל ארבעת הצרכים השיכים ל“גורל אחד לה'” כדברים האלה:

"עלינו להספיק הספקת עם עני וכל החוסים בצל תורת ה' תמימה [בעלי תורה, תלמידי חכמים], ולוחמים במלחמתה של תורה, ומלאה הארץ דעה את ה' שבח לאל;

והספקת קופת עניים²⁸ והאביונים שרבו כמו רבו, בם עור ופסח, זקנים וזקנות. ואיש משענתו בידו מרב ימים, מצפים ומקוים לאכול משלחן גבוה לשובעה ולמכסה עתיק;

ולהעמיד מלמדי תנוקות של ת"ת אשר העולם מתבסס ומתקיים בהבל פיהם;

ולקיים חברת בקור חולים, כי רבו כמו רבו מכות הארץ הזו ותחלואיה, להמציא תרופותם בכל מיני אופני רפואות ושקויים כיד ה' הטובה עלינו" (12).

ובנסח השני (36):

"גם עלינו משא דבר ה' מצות הנהוגות בארץ לקפת העניים כמו מאתים נפשות עצובות המחכים למות ואיננו, בם עור ופסח, זקנים וזקנות, מרוב ימים איש משענתו בידו כפוף ושחוח, בלי כח, נעים ונדים, עומדים צפופים ומצפים שני חתי' [חתיכות] לגלגלת בכל שבוע;

ועוד פרס לעשרה מלמדים של ת"ת אשר בהבל פיהם וכו';

ולהוצאות ביקור חולים הדלים האומללים בשארופי²⁹ ותרנגולים להשיב נפשם אליהם.

במקום אחד (33) הוא מוסיף על הצרכים האלה עוד שני דברים: "גם הוצאות לרקחות ולטבחות ולאופות להכין לאורחים אחינו העולים לחזות וכו' להכין להם פת בגם, מטה ושלחן, וכסא ומנורה, כל אחד לפי כבודו;

גם שמן למאור להעלות נר תמיד בבית ה' לא תכבה ללומדים בבית ה' בלילות".

מענינים הם תאוריו להוצאות “גורל אחד לעזאזל”.

במקום אחד (12) הוא אומר עליהן: “מלבד הניתן למנת שועלים המחבלים כרמו של מקום, שפוערים פיהם לבלי חק לאמר הב הב, בוזו כסף הבו זהב”.

ובמכתב 36: “אנחנו צריכים לתת לכסף מוצא ה' אלפים כדי להשיב האף והחמה… כל היום חמס ושוד, השר שואל והשופט בשלום. ונותרה בת ציון כמטרה לחץ, ביד כל צר ולוחץ… כלם לדמים יארבו… קבר פתוח גרונם, לא ידעו שבעה, לעלוקה שתי בנות הב הב, בוזו כסף תנו זהב”.

במכתב 24: “לסתום פי אריות חמשת אלפים גרוש”.

במכתב 40: “ויתרם תאכל חית השדה עד תשלום ה' אלפים לשר ולשופט ולאויבינו פלילים… איש לפי אכלו, אוכלים את ישראל בכל פה”.

ובמכתב 139 הוא גומר: “כל אלו חברו בעמק השדים [השֵּׁדים] גורל לעזאזל”.

זוהי כל הנקמה שיכלה אז עדת ישראל לנקם בעדת העריצים אשר אכלתה בכל פה.

על הוצאות ה“גורל אחד לעזאזל” צריך להוסיף את הוצאות שכר בית הקברות שבעמק יהושפט“³⁰ אשר קרקעו לא היה שיך לעדה כ”א לאחר האפנדים (הפלילים) של ירושלים. ענין זה הם מזכירים במכתבים אחדים (1, 6, 64), וביתר באור במכתב 139:

“ועוד עלינו משא לעיפה שכר בית החיים להעמידו בחזקתנו, ומוכרחים אנו להלעיט לבעל השדה בכמה דורונות בתוך השנה מלבד השכירות שנוטל על חד תרי. ולא עוד אלא עודנו בחצי השנה של השכירות שקבל חוזר ודורש שכירות של השנה הבאה במוקדם, וכן יעשה שנה בשנה משנה טעמו ומחליפו עשרת מונים. וכדי שלא יחרוש ח”ו על גבי הקדושים אשר בארץ המה צריכין אנחנו לרצותו ברצי כסף".

וההכנסה מהנפטרים אינה מספיקה לפרעון שכירות בית החיים, יען כי “כפי ההסכמה אשר גבלו ראשונים העשיר לא ירבה יותר משלשים גרוש, בלבד, ודלת העם איש כפי ערכו, וכמה מהם נקברים בחנם מחמת עניותם”.

כמשא כבד הכביד עליהם עֹל החובות שהיו חיבים לגוים, אשר מלבד הרבית הקצוצה שהיו לוקחים מהם היו מציקים להם בכל שעת כשר. על ענין זה הם כותבים באחד מכתביהם (49): “גמרנו לשלח שליח בכל גלילות תוגרמה להודיע צערנו לרבים, כי רבים לוחמים עלינו בעד שארית החוב הנ”ל. ובכל יום תופסים פרנסי העיר ולקצת חכמים המחוייבים לאומות ומשימים אותם במשמר מר, מקום אשר אסירי המלך אסורים הלקוחים למות ומטים להרג, שם ינוחו יגיעי כח מתגרת חנם חדשם ושבתם וכל מועדם, כסף מכניס כסף מוציא…".

מלבד העזרה הכספית שהם דורשים כמעט בכל מכתביהם הננו מוצאים אותם פעם (מכתב 102) ממנים את מי שהם כותבים אליהם בתור “גבאים גמורים לקבץ על ידם כסף ושוה כסף… וכל הנקבץ על ידם, כסף או תכריכין ישלחוהו ליד פ'”. והם מתארים כל מה שהם סובלים מ“עניי ההקדש במותם, שהם צריכים לקנות להם תכריכין”.

ובמכתב אחד (58) הם מזכים את מי שהם כותבים אליו גם “במצוה זו, כי נועדו קצת אנשי קדש לקרא כלם בשם ה' שתי לילות בשבוע, ובתורתו יהגו עד אור הבקר לש”ש, לכן נא… להקים אהל התורה והמצוה בשלח לנו מעט בון (גרגירי קפה בערבית) כדי לנדד השינה מעיניהם, ושתו ולעו בלילות ארוכות…".

לכל צעד הנעשה “לשם שמים” צריכה הגולה לשלח תמיכתה כמובן.

במכתב אחר (109) הם מספרים על רבוי התלמידים ועל הוצאותיהם על עשרת המלמדים שהם משלמים לכל אחד מהם חמשה ועשרים גרוש לשנה. אך לרבוי התלמידים “שלשה תלמידים דוחקים עצמם ללמד בספר אחד מדלית איסר”, ולכן הם מבקשים להמציא להם “נדיבי לב שיתנו לצרך הספקת מלמד אחד, כ”ה תברכו את בני ישראל. ואם אין כח לאחד לחזק בדק שלחן אחד וארח לחברה… עם איש אחר, כי טובים השנים וכו' והחוט המשולש לא במהרה נתק… גם יתנו לב לקנות קצת ספרים, חומשים וכ“ד ספרים וסדורים של תפלה”.

 

ח. הנוצרים.    🔗

במכתבים אחדים הננו מוצאים דברים על אודות יחס הנוצרים אליהם בקשר עם פקידי הממשלה העריצים. במכתב אחד (4) הם מדברים על התביעות המֻפרזות של אבן־פרוך ואנשיו, והם מוסיפים: “ועוד ידם נטויה בראותם קבוץ גליות אחינו ממזרח וממערב מצפון ומתימן עלו לירושלם כיונים אל ארובותיהם, בם עור ופסח, זקנים וזקנות, יתומים ואלמנות, ושכנינו הרעים בני אדום הם בצדנו לשכים ולצנינים לאמר: הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ולמה אתם לוקחים מאתנו מדות [=מאות?] גרושו' והם במשכנ”ות³¹ בוטחות. וכהנה רבות מפתים לגדולי הארץ ומיעצים אותם לאמר: לפחות הגרשו [=תגרשו?] כל הבא מקרוב ולא ישארו כי אם דלת הארץ".

ובמכתב 62 כשהם דורשים כי ישלחו להם מה שיוכלו לשלם בו “מנת האומות כמנהג” כי אם אין אז יש חשש סכנה כי יגרשום, הם מוסיפים “וכדי בזיון וקצף מצד האומות ובפרט מהערלים המתהללים באלילים המחכים לראות ח”ו היום ההוא כחכה איש גשם נדבות בארץ תלאובות".

במכתב אחר (6) הם משתמשים בנוצרים כאמצעי לעורר רחמי אחיהם עליהם, באמרם:

“ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אם להפיל תחנתנו מול פני אחינו, יעזרונו על דבר כבוד שמו, והחלש יאמר גבור אני להרחיב ולהרבות מתן לרומם בית אלהינו, והביטו וראו כמה ערלים המתהללים באלילים, ממרחק יבאו כספם אתם יביאו, להחזיק מקום טמאתם”.

ובמכתב 67: “ועתה הדור אתם רואים כמה ערלים, באים פה ירושלים ומפרישים שליש מממונם כדי להעמיד שבעה בתי ע”ז אשר יהיו לבער ב“ב [=במהרה בימינו] וכזה וכזה שולחים ממקומם למשואות נצח. ונפשנו יבשה אין כל בלתי אל השליח עינינו, וכל הניתן אליו אין די בהם לפיזור הוצאות הליכה וחזרה”.

 

ט. קבר שמואל הנביא.    🔗

אחד הדברים שהכניס כסף לעדה מהאורחים העולים לבקר בארץ־ישראל היה ענין הבקור ליד קברו של שמואל הנביא. לחברון היתה מערת המכפלה, לטבריה – קברו של רבי מאיר בעל הנס, ולירושלם מלבד קבר רחל וקברי מלכי בית דוד – קבר שמואל הנביא. כנראה מתוך אחד המכתבים (20) שכתוב עליו: “כתב להעמיד ביד קהל עדת ישראל ציון שמואל הרמתי ע”ה" היה המקום שעליו עתה בית תפלה ומגדל למשלמים שיך ליהודים, וגם בית כנסת היה להם שם. אך פעם קם שופט עריץ ולקח מהם את המקום בעלילות רשע. אך גם הם לא שקטו וסוף סוף מצאו להם הדרך להשיב את המקום להם, ולהשגת האמצעים לחזק את בדק הבית הזה הם שולחים שליח מיוחד. במכתבם זה הם אומרים:

"נוה איתן הלא הוא ציון קבורת אדוננו שמואל הרמתי, כי נאמן שמואל לנביא. ואף כי אחרי מותו הלכו לאורו כל ישראל להשתטח על קברו מדי שנה בשנה בתפלות ותחנה. ומשם היתה יוצאת תורה, כי מרוב הנדבות המתנדבות בעם היה די והותר לתת לכל שואל די מחסורו, גם משם הגוים הצוררים היו אוכלים חקם.

ויהי בימים הרבים ההם זה כך וכך שנים הקים אלהים שטן לישראל, גוי עריץ פליל, בא בעליל, העליל עלילות ברשע… עד אשר לקח מידם המקום הנורא מקדש מעט זכר למקדש בהלל והודאה.

ומאז חולל המקדש ובטל התמיד… בטלה העבודה ולמוד התורה יומם ולילה… ונתדלדלו הישיבות ורבו כמו רבו עליהם הצרות…

ויהי היום לקול הקורא קמנו ונתעודד. אמרנו עת לעשות לה' להחלץ חושים להשמיע במרום צדקתכם לחזק את בדק המקום הנורא הזה אשר בצלו נחיה ותחזור עטרה ליושנה בע“ה”.

 

י. שליחי הכולל.    🔗

ענין הכתבים הנתנים בידי השליחים שהעדה שולחת בשמה תופש מקום חשוב בקבץ המכתבים האלה, וששה ועשרים מכתבים דנים בנושא זה (1. 5. 6. 7. 8. 9. 15. 16. 20. 24. 25. 33. 35. 37. 38. 40. 41. 43. 65. 77. 113. 119. 124. 125. 126. 136) מלבד עוד שמונה מכתבים (11. 39. 49. 62. 63. 108. 122. 150.) שבהם בא זכר השליחים בכלל.

מכתבים אלה מתחילים תמיד בתאור הצרות והרדיפות שהם סובלים, והדברים מגיעים עד כדי אי אפשרות לסבל עוד, אז מזמין להם ה' (“הקרה ה' לפנינו”) איש המקבל על עצמו אחרי הפצרות רבות מצדם (!) להיות שליח מצוה לעורר הלבבות.

“ובחמלת ה' עלינו מצאנו איש כלבבנו, בחפוש אחרי חפוש, איש אמונים, ברוך מבנים, ה”ה פ' אשר מקרוב בא לשכון כבוד בארצנו… והפצרנו בו עד בוש לשית לדרך פעמיו… ירא ה' ויחמול ויאמר די לצרותינו לבלתי הלאות אנשים בשליחות… כל זה ראה שלוחנו פ' הנ“ל כי באו מים עד נפש, ונתן אל לבו לשים לדרך פעמיו, אע”פ כי תמול בואו לא השיב פנינו ריקם. ה' יכפל שכרו" (5).

ובמכתב אחר (1): “חפשנו את ירושלים בנרות והקרה ה' לפנינו את פ' אשר מקרוב בא מארצות המערב לשכון כבוד בארצנו, וחלינו פניו והפצרנו בו עד בוש. ובראותו כי רב צערנו ודחקנו, הודה לדברינו לשים לדרך פעמיו ולכתת את רגליו”…

פעם הם מוציאים חתן מחפתו ללכת בשליחותם: “אלצנו ההכרח והוכרחנו להוציא חתן מחדרו, והפצרנו עד בוש לאחינו החכם המוכתר בכתר שם טוב כהר' ני' שיצא לעזרת ה‘…, וה’ יודע כי קשה יציאתו מן המקום הזה אפילו יום אחד מפני שיציאתו עושה רושם” (65).

ועל דבר זה הם חוזרים במכתב שני (124): “ובראות פ' את האש הגדולה הזאת [ענין הריסת בית הכנסת והתעללות בשמונה ספרי התורה הנזכר כבר לעיל], חם לבו בקרבו, ויצא החתן מחדרו ללכת בשליחות מצוה זו, עם היותו בתוך חודש חופתו לא חש, כי חם לבו על עם ממושך וממורט…, ישלם ה' פעלו בבני חיי ומזוני כאשר עם לבבו”,

שמות השליחים אינם נזכרים במכתבים ורק ברמז הננו יכולים לפעמים לדעת מה היה השם הפרטי של השליח, ורק במכתב אחד (43) נשאר לנו לפליטה שם השליח בפרוש: “בחמלת ה' עלינו העיר את רוח החכם השלם כמה”ר שמואל רומאנו נ“י לעלות בהר ה', וירא בסבלותנו… ויפג לבו… ולכן חלינו פניו עד בוש יפנה מעסקיו ויאחז במצוה הזאת… להודיע צערנו ברבים, כי נאמן שמואל בספור הצרות…”

לפעמים הם מרגישים בעצמם כי הם מכבידים על הקהלות ברבוי משלוח השליחים, והם מביעים פקפוקיהם ע“ז, ובכ”ז הם מחיבים לעשות זאת מפני הצרות שהביאום לכך: “ואל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע כי הכלימה כסתה פנינו לשוב לדרוש מאחינו פדיון לנפשנו, כי תמול יצאו ידי חובתם עמנו… אך ההכרח אלצנו, ובאנו בבשת פנים להטריח לק”ק דמשק יע“א על שתי נדבות שעשו כבר, והשלישית במקומה עומדת” (49).

ועל ענין זה הם חוזרים גם במכתב 5 והם מוצאים למרות בשתם כי כל מה שהם עושים עוד טרם מלאו חובתם: “לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלם, עניה סוערה, אין להפלא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חדש חליפות לדרוש פדיונם מכל יוצאי ירך יעקב, כי חוב מוטל על כלנו… להחזיק בדקיה”.

וכן במכתב 63.

ועם כל התהלות שהם מחֻיבים לפזר לשליחים למען יוכלו להשיג את אשר הם חפצים, ולהגיד כי הם עושים הכל “רק לשם מצוה בקנאתם לעם דל יושב ציון”, הננו מוצאים לפעמים מבצבצים וצפים דברים המטילים צל של חשד עליהם.

במכתב אחד ששלחו אל אחד מחשובי העדה בצידון ושמו כנראה דוד (146), הם כותבים: “ולכן עם היות הק”ק עמוס מכמה תלאות לאין חקר, עכ“ז נדחקנו להמציא לו (לשליח) כסף שכר הליכתו בידו עד צידון. ומשם ואילך על חסדי דוד הנאמנים השלכנו יהבנו לבקש לו דמי”ם מנדיבי עם מיטיבי צע’ד (רמז לצידון) לשלם שכר הליכתו באניה. אך בידו אל יתנו לו השכר הנז' עד שיכנס באניה ויגמור ללכת לפראנקייאה, באופן שלא ישוב עוד פה".

רק פעם אחת הננו מוצאים החלטה לבלתי שלח שליחים לאחד המקומות, כי בזה ירויחו ההוצאות, ובמקום זה מנו שם פקידים ומרשים לגבית הכספים ולמשלוחם (139): “כי על כן הסכמנו הסכמה, ומנינו לפלוני ולפלוני פקידים ומורשים של ירושלים תוב”ב לקבץ כל הנידור ונידב בכל ערי המוריאה יע“א בידם, והם יצררו צרור הכסף מדי שנה בשנה בדרך ישר היותר קצר ונכון שאפשר, ולא נצטרך לשלוח שליח כי בזה נרויח הוצאותיו”.

 

יא. שליחים לעצמם.    🔗

מלבד שליחי הצבור או “שליחי הכולל” דאג ועד העדה גם לשליחים הפרטיים הדואגים רק לטובת עצמם ולרפא הריסות מצבם, והם נקראים בפי הספרדים בשם “שליח לעצמו”, בתתו להם מכתבי המלצה אל הנדיבים בעם בכלל או אל עשירים ידועים בשמם בפרט.

בקבץ הזה ישנם מכתבים רבים בשם “המלצה לעני”, “מליצה טובה לעני”, “מליצה לעני שירד מנכסיו”, “מליצה לעני שהלך והניח את אשתו עניה”, “מליצה לשבוי”, וכיו"ב.

הנה נסח המלצה אחת “לעני בע”ת [בעל תורה]" (182):

“זאת עולה מן המדבר [=הדבור] מקוטרת, בחין וחנה היא מדברת³² על אודות עיר וקדיש ה”ה החכם פ' מוביל כתבנו דנא אשר מקרוב הגיע ובא אצלנו, והוא ממעונות, מעיר של חכמים ושל סופרים, הניח כל כבודו ויצא מן המקום שש ושמח ומלא ברכת ה' וילך למסעיו שלש שנים רצופים ובא בכל אות נפשו איש וביתו לשכון כבוד בהר צבי קדש… קים לנו כי דמים [=כסף] רבים שפך עד גשתו לעלות ההר חמד אלהים לשבתו. ומלבד זה הורק מכלי אל כלי בידי שודדים.. פעמים שלש.. עד כי יצא נקי מנכסיו. ועתה… תחתיו ירגז… בראותו ילדיו ואנשי ביתו רעבים וגם צמאים… ונפשו עליו תאבל. כי אחר כל עמל וטרח שעבר עליו עד בואו אל הקדש הוכרח לרוץ נחוץ לדפוק על דלתי בריחי ברוכי ה' יטילו מלאי לכיסו… כי הניח אשתו ובניו שתולים בבית ה' בלי משען ומשענה… ובפרט כי יש לו בן יכבד אב שומר את דרך עץ החיים בבית מדרשו של שם, לא פסיק גירסא מפומיה, והגיע לפרקו, ולאחותו הבתולה שדים נכונו ואין לאל ידו לתת לה כמשפט הבנות".

על איש אחר הם ממליצים (78) בסגנון זה: “זאת מאתנו… באנו במגלת ספר זו להיות לפה ולמליץ טוב ולהודיע ולהשמיע ולהביע צרת סערת עקת האיש הלזה, דל ורזה, מבני מררי מחלי… אשר תכפוהו צרות רבות ורעות… ועזב את אביו ואת אמו ומשפחתו וארץ מולדתו לאהבת סיבת חבת ארץ ישראל… כי כן פצה פיו ונדר נדר לה‘, וה’ אנה לידו ויבא עד הלום, וישב פה בחצרות ה'… וירא כי אזלת יד… כי כלתה פרוטה מכיסו… וזה חלקו מכל עמלו, מקלו ותרמילו; וגם ראה כי לא טוב היות האדם לבדו חצי גופא, ומבקש לישא אשה ואין לאל ידו… ע”כ גמר אומר בלבו ובקרבו ללכת בפתחי עיר ועיר… במקהלות רבבות ישראל אשר בצדקתם יביטו יראו בו… עד אשר ימצא עזר כנגדו וישא אשה על מנת לשוב לא“י כי רצה את אבניה”.

ופעם הם ממליצים על סוחר ביש גדא לאמר: “זה עני קרא, על המאורע הרע, אשר לו אירע, כי הקיפוהו יגונים, וישטפוהו המים הזדונים, אשר בהיותו שלו שקט ושאנן בגליל העליון ת”ו, עוסק בפרקמטיא… נתערב בעד בן אחד שהיה לו ושלח אותו עם סחורות… ובלכתו דרך אניה בלב ים עקבותיו לא נודעו, והנושים קמו עליו וילחצוהו בלחץ אויב להוציא ממנו חובם, והעני הלז בראותו כי כלתה אליו הרעה נחבא אל הכלים וברח להמלט על נפשו ולשוט בארצות למצא צרי למכתו…" (166).

ופעם (167) ישנן לאיש “ב' אחיות יתומות… גם שתיהן עמדו על פרקן, מסתכלות בקנקן ריקן, ערומות, שוממות, יתומות, באין אב… והאחיות האלה השתרגו עלו על צוארו, הכשילו כחו, הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו לכתת רגליו ללכת מעיר לעיר… לדפק על פתחי נדיבים… כי יחלקו בגדיהם לו לנשואי האחיות האלה, ועל לבושן יפילו גורל ה' להלבישן שני עם עדנים, למען יזכו לחופות חתנים…”.

ופעם (196) יש להם ענין עם שבוי “שנלכד בבור שביו זה כמה שנים באי מלטה, ענו בכבל רגלו במשא כובד אבן. גם שם לא הונח לו ויריצוהו מן הבור וישיבוהו באניות בעניות בלב ימים, כתרוהו הדריכוהו מנמל לנמל… הכוהו פצעוהו… והיו מלעיבים ומלעיגים עליו בני הערלים ורוגמים אותו אבן, ובדברים מאוסים ותעלולים משלו בו, בחירופין וגידופין, ונשתנו עליו כל סדרי בראשית מכל השבויים אשר היו לפניו… והנה זה העני בצאתו מעירו יצא לשם נדר לעלות לארץ צבי ונלכד בשביה, ובעת שיצא לחירות גמר אומר לעלות לארץ הקדושה ואין כל מאומה בידו…”

מענינת היא ההמלצה (183) על איש אחד הנוסע “לקבּוץ על יד דמי מקנת [בית] מדרש אחד שקנה בנינו וחזקתו בכסף מלא כדי לזכות בו את הרבים וקרא לו אהל מועד, והיה כל [הרוצה] לעבד את ה' יבוא שם ללמוד שני וחמישי, גם ביום המשמרת מתפללים שם בתענית ובמלקות, מבקר לערב יוכתו, בלימוד התורה שמתשת כחו של אדם, מלבד הסגופים הנז‘, וביום השבת יפתח בדרשה נאה בלשון ערבי וכל יושבי קרנות שהיו מקדמת דנא נמנעים מלכת לשמוע דברי חכמים וחידותם מחמת שלא היו מבינים בלשון לעז³³ עתה הטו שכמם לסבול עול התורה כל יחידי סגולה של מוסתערבים³⁴ איש לא נעדר מדרשה עד אפס מקום, והוכרח החכם הנז’ לקנות את המדרש הנז' להיותו רחב ידים, ואין אומר אדם לחבירו צר לי המקום כמו שהיו אומרים במקום אחר זולתו”.

 

יב. מכתבי השפעה.    🔗

מלבד הצרך בהשגת כספים לעזרה נדרשה להם גם עזרת גדולי אחיהם אשר בדמשק, ובעקר בקושטא, (“היושבים ראשונה במלכות”), להשפיע על גדולי השרים לכתב מכתבים אל עושקיהם שבירושלם להתנהג עמם במדת הרחמים.

לנושא זה נמצאים אחד עשר מכתב בקובץ זה.

אחד מהם (209) נשלח אל “הראש לכל דבר שבקדושה, הן גביר נבון ומאד נעלה לתהלה, לפני מלכים יתיצב כהר' פ' יצ”ו, ויהיה דוד לכל דרכיו משכיל…".

הם מתאוננים על “שני זנבות האודים שר ושופט העשנים” על אשר השוו אותם עם הנוצרים (הערלים) “הבאים להם מאת אחיהם הון עתק שלא בצדקה רק משוד ומחמס שגוזלים וחומסים בים וביבשה”. והם מבקשים כי “ידבר שלום אל עמו… בהתחננו לפני המשנה יצ”ו להזהיר על שר ירושלם בצווי נמרץ פעמים שלש עם גבר בשנה. יזהר וישמר לבלתי יפרץ גדר אשר גבלו ראשונים בפרוע פרעות [=תשלומים] בישראל אשר בירושלם, כ“א עפ”י הקדום…".

וכן הם מבקשים כי “יוציא כתב אחד מהמופתי יצ”ו בצווי נמרץ ליושב על המשפט… וזה חסדך להעלות זכרוננו לפניך תמיד כדי לשנות ולשלש עליהם בכתבי צווי ג“פ בשנה, למען יחדלו מעושק ידם, ושכרו עד שמים יגיע”.

במכתב שני (214) שהם כותבים לגדולי קושטא “היושבים ראשונה במלכות”, ושולחים אותו ע“י רץ, הם מבקשים: “להצמיח לנו ישועה ע”י רץ זה בעצמו להוציא לנו כתבי צווי³⁵, בעד השר הנז' מאת המשנה הגדול ומאת הבוסתנג’י באשה³⁶ ומהקיזלר אגאסי³⁷ ומיתר שרי המלך אשר הוא כפוף אליהם, ויגלו את אזנו לאמר כי שמעו מפי אורחים שבאו שם מירושלם קלא דלא פסיק כי מלאה חמס ושוד מאתו, לבעבור לא יבין כי אנחנו קובלים עליו, ויזהירו אותו וכו‘, כי בשלומנו יהיה לו שלום וכו’. גם בעד השופט יוציאו כתבי צווי עליו מאת קזה עסכיר³⁸ ומהמופתי ומהעולמא³⁹ שישגיח עלינו ומי יתן והיה שישלחו לו כתבים כאלו שלש פעמים בשנה”.

ואותם הדברים הולכים וחוזרים בסגנון שונה מעט במכתבים 81, 89, 216, 220. במכתב האחרון הם דורשים כי יהיו המכתבים שישלחו אל שר העיר ואל השופט כתובים בסגנון נמרץ: “מהיום והלאה אם שמץ דבר נשמע בו… ידע נאמנה כי בנפשו הוא”.

כנראה נלאו סוף סוף נשוא חמס השופט אשר “פער פיו לבלי חק, ומתחלת בואו גזר אמר לפרוע כל חובות הגוים משלם, ואם לא – ילכו בבית הסוהר, והניח כמה בע”ת ופרנסי העיר ושאר יחידי סגולה במשמר מר ממות… שם חגגו את חג שבועות ורובם נחלו מלחלוחית קרקע המשמר כי כלה משקה, וכו' וכו‘". ולכן הם דורשים במכתב זה כי: "למען ציון לא יחשה… עד שיוציא הקוץ הזה מעלינו וישתדל לבלתי ישלים שנתו… ובטחנו בה’ כי הגביר עשה יעשה גם יכול יוכל…".

לצרך שעה פנו פעם גם אל אשה הקרובה למלכות לבוא לעזרתם (132). הם אומרים כי בימים ההם “גמלנו ה' ברחמיו ויתן עלינו שר ישר וכשר… ושם בלבו להשגיח עלינו בעין החמלה…”, והעקר הוא כי “לא סר ימין ושמאל מהמנהג הקדוש… גם אזנו היה אוטם משמוע לקול מלחשים הדוברים עלינו טינה ושנינה”, ובכל זאת כנראה אין לבם עדין סמוך בטוח, והם כותבים אליה: “כל קבל דנא, לצרך השעה, אתאנו לחלות פני מעלתה בכל צדקותיה תהיה לנו מעיר לעזור, כי לא על חנם קרבה ה' למלכות אלא לפקוח על עם דל בציון יושב, מיחל לעזרה” והבקשה היא: “להוציא לנו כתב צווי בכל תוקף לאדונינו השר מאת פ' כי יצו עליו במפגיע להשגיח על ישראל ועל רבנן בעין החמלה… ושלא יטה אזנו לדברי המקטרגים…”.

במכתב אחר (230) הם פונים אל אחד מגדולי קושטא במכתב שהם שולחים ע"י “אחד מיוחד מתקיפי ארעא… שנטלו זרים מקום ממשלתו והוכרח לצאת ממחיצתו לבוא אל שער המלך להשיב שררתו אליו”, ובאשר הוא “דובר שלום על ישראל ועל רבנן…” לכן הם מבקשים לעזרו ולהשיבו על כנו, והעקר הוא כי “יגלה אזנו כי בשלנו היה לו לעזרה, ומכניסים אחינו עצמם בעובי הקורה להחזיר עטרה לישנה, לבעבור יגמלנו גם הוא גמול טוב בכל עת וזמן שנצטרך אליו”, זוהי הדגמה הנכונה לפתגם הרומי: Do ut des.

והם גומרים: “וידע ויבין כי לא אלמן ישראל מאלהיו, אשר לא השבית לנו עומדים בפרץ בשער המלך להשפיל קמינו ולהרים דגל כל עושה טובה לעמנו.”

אולי זהו אותו המושל המפוטר אשר בנוגע אליו כתבו המכתב הקודם אל “האשה הקרובה למלכות”.

ופעם שלח אחד “תקיפי ארעא” את שליחיו הוא לקשטא [בודאי היו מושלמים] “ליטול לו לשמו המופתיליק [משרת מופתי]”, והם נותנים על ידם מכתב המלצה אל שתדלנים בקושטא (225) למען “יחישה מעשהו כחפצו ורצונו, ולטרוח הוא בעצמו בכל מאמצי כחו, ואל יסמוך על דברת איזה גביר שיאמר אני אטרח בענין זה, כי לא יועיל” והם מוסיפים גם פה הנסח שבמכתב הקודם: “וידע ויבין כי לא השבית ה' לנו גואל משער המלך יר”ה"…

ככה היו היהודים שבירושלם “עם דל בציון יושב” גם למניע בעל ערך בתור “ממני מלכין ומהעדי מלכין” ע"י אחיהם היושבים ראשונה במלכות. ואותם העריצים אשר מצד אחד דכאום עד עפר ידעו כחם וגבורתם אלה, וגם ידעו לנצל אותם.

 

יג. סכסוכים בעדה ובעדות ושלטון הקהל ברמה.    🔗

בקבץ־המכתבים הזה העוסק בראשו וברבו בעניני הכספים והשליחים ישנם גם מספר ידוע של מכתבים המכניסים אותנו לתוך החיים החברתיים של העדה בתקופה ההיא ומבעד לאחדים מהם נשקפים לנו הסכסוכים בין העדה ואחדים מחבריה, או סכסוכים בין עדה לעדה בערי הארץ. ומתוכם הננו רואים כי באותה שער אשר “לפלילים ולחית השדה” היו נכנעים בתכלית ההכנעות, נהגו נשיאותם ברמה בנוגע לכל אלה אשר העזו לפרץ באיזה אפן שהוא את הגדרות שגדרו.

במכתב אחד (175), אשר נכתב בצפת ונחתם ע“י גדולי ישראל הידועים הרב יוסף קארו והרב משה ב”ר יוסף מטראני (המבי"ט) והר' ישראל ב“ר מאיר, הם מטילים חרם ביניהם על אחד מבני העדה “אויב התורה ולומדיה” “אשר מיום בואו לצפת יעץ לממוני הקהלות כי לא יוסיפו לפטר ממס את העניים והרבה מבעלי התורה, והם נשמעו לדבריו ורשמו בספרי המסים כל בעלי תורה ותלמידיהם מט”ו שנה ומעלה”, ואח“כ הוסיף פשע ורשם “כל בעלי תורה שיש להם ממון בכל מיני מסים וארנוניות, והתחילו לכוף קצת מהם ע”י נוגשי האומות”. הם אמנם נסו דברים עם הממונים “לבל יעברו אאוריתא נביאי וכתובי” אך “זה האויב האפיקורוס פ' הקשה את רוחם… לעבר על גזרתנו”, ולכן “מקנאת כבוד התורה… קמנו ונתעודד בשם ה' אלהינו והסכמנו להחזיקו אצלנו למנודה ומבדל… ולא יפטר מנדויו עד אשר יתקן עותתו לכל העניים והב”ת ותלמידיהם שנכתבו בפנקס הכרגא מיום בואו אל הארץ, שיפרע להם מה שפרעו עד היום ההוא, וישתדל להסיר אותם מהפנקס שלא יפרעו עוד".

את השלטון התקיף של הקהלה הננו רואים במכתב אחר (104) אשר בו הם מודיעים לאחד הרבנים כי עכבו בעד איש מעלות לירושלים מפני כי “עבר על השבועה שהשביעוהו בקו' [בקושטא] שלא ישא את פ‘. ועבר… ונשאה במקום פ’… וגם שמביא עמו שתי שפחות, ע”כ כתבנו לחכמי פ' ופ' שיתרו בו בכח כל אלות הברית לבלתי יעלה לירושלים, כי אין רצון הק“ק שידור איש כזה בירושלים”, והם מבקשים ממנו כי “ישליכהו אל ארץ אחרת בעצתו הנכונה, אולי נחדל מבוא בדמים לגרשו ע”י האומות".

תקיפות זו מתבלטת יותר במכתב אחר (159) בענותם לאיש שכתב אליהם דברי “איומים וגזומים על פלוני כי שמע אומרים שגורם נזק לרבים ע”י האומות“, והם עונים כי לא ראו “שום דבר מעוות ומעוקל יוצא מתחת ידו לא על הכלל ולא על הפרט ש”ל [שבח לאל] בשום צד ואופן, ואלו היה נמצא בו שמץ דבר מהנדבר עליו בודאי היינו רודפים אותו עד חרמה כאשר עשינו לפ' שגרשנוהו מהעיר ע”י הורמנא דמלכא".

במכתב 99 הם פונים לאחד הגדולים ושמו יהודה בענין צואה שהשאיר אחריו אחד מחובבי ירושלם בעירו “שכל הנכסים שיש לו במזרח הם קדש לירושלם לקנות על שמו קרקעות, להיות לו יתד תקועה במקום נאמן ומצוה לדורות חלף בנים ובנות. וגם במחנהו הקדיש כך וכך גרו' והקרן יהיה קיים ומחצית הפירות ליושבים לפני ה' בשער ציון. וקמו אנשים בני בליעל לבטל הצואה”, והם מטילים עליו לקום כארי לקים הצואה. והם מוסיפים: “והנה ברשות ב”ד של מעלה וברשות ב“ד של מטה וברשות כת”ר והסרים אל משמעתו ושאר חכמי הדור אנחנו מאררין ומשמתין ומנדין לכל מי שיגרום לבטל הצוואה… גם יעיר אזננו מי הוא זה ואיזה הוא, ואנחנו נחלץ חושים לרדף אחריו עד חרמה".

ענין ההחרמה הננו מוצאים גם במכתב אחר (14) חכמי ירושלם הטילו חרם על “כל מי שיש בידו מקדשי עם בני ישראל שהקדישו בעד ירושלם ונמנעו לשולחם או למסר אותם ביד פקידנו, ובכלל החרם אשר החרמנו יהיה כל המונע טוב מבעליו, שיודע רמז עדות בחבירו שיש בידו דבר מה מקדשי ירושלם ולא יבוא להגיד לב”ד תוך ג' ימים… ועתה שמועה שמענו שקמו בני בליעל ונמנו וגמרו להטיל חרם על האיש אשר גילה אזננו על ככה ועל מי שיגלה מכאן ואילך… ומעכ“ת אשר היה לנו לעזרה נהפך לאיש אחר… גם אנחנו נחלץ חושים לרדוף אחר כל איש מעלים דבר מכל מאי דמתקרי נכסי מקדשי ירושלם להחרימו שני וחמשי ושני בקהל רב. הן בתוך חברת ת”ת הן מול האלד’ים בכתל מערבי בחרם חמור וגמור ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת אלד’ים חיים עד אשר לא ישאיר לו שרש וענף, וגם בו יתאנף ה' להכרית ממנו ראש וזנב כפה ואגמון ולא יהיה לו חלק בכל המון ישראל בשוב ה' שבות עמו… ולא יאכל בטובה… ומי ישמע להם לדבר הזה, ולא יבזה ויגנה למעשה הרע הזה, כשמן כרזה, יקבו ויקללו לאיש אשר חושב מחשבת און להדיח את יושבי ירושלם מקרבה ביד רמה, רימה תכסהו…"

מענין הוא אחד המכתבים (152) אשר בו הם מתאוננים על אנשים שחפצו להנהיג מנהג חדש, הוא מנהג של בחירות עפ"י קלפי למנהלי העדה. הם פונים אל “ראשי אלפי ישראל החכמים הרמים” ומתנים לפניהם צרת לבם: “מקדם קדמתה… היו חכמי הדור ולומדיו דנקיטי רשותא מרבנן קשישי, המה יעמדו להנהיג את העם וליסר הפושעים החטאים…, מלבד על עסקי מסים וארנוניות… שנהג למנות ארבעה מיטיבי סע’ד מנכבדי קהלנו…”; והנה פתאם קמו אנשים “זדים עושי רשעה” ודרשו כי תהיה “ברירת הממונים על פי הקלפי, כאשר יעלה המזלג”. ובזה “הם מבקשים להשפיל ולהפיל חומות התורה לבלתי יוכלו מורי התורה לנדות ולהחרים לסבה מן הסבות… ולא שתו אל לבם כי בהיות ברירת הממונים על פי הקלפי לא יקפידו למנות לפחות מנכבדי הקהל ופרתמיו, וממנים אפילו רועי בקר”.

גם בין העדות השונות קמו לפעמים סכסוכים בעניני כספים, ובקבץ הזה הננו מוצאים סכסוך בין ירושלים וצפת.

קרה מקרה ואחד העשירים באחת הערים השאיר אחריו סכום כסף ידוע לקבע ישיבה על שמו⁴⁰. והנה מהרו חכמי ירושלם שחשבו כי “בחר לו בציון אוה למושב לו” ויקבעו ישיבה על שם המנוח. ויהי כי “בא שליח הפקידים על הכסף הזה לירושלם”, ובידו לחם בכורים כסף הקדשים של המנוח וימאן לתתו באמרו כי לא ידע כונת המקדיש אם היה בעד ירושלם או בעד צפת. ומה גם כי הפקידים אשר על מעות ההקדש הנז' לא הזכירו לו אלא צפת ת“ו, ולכן עכבו לע”ע הכספים והם פונים אל רב העיר אשר בה ישב המקדיש וכותבים אליו (86) כי ישתדל להעמיד הישיבה בירושלם, “ולהפך בזכות עם דל בציון יושב וכו' וכו' וימצא המנוח קורת רוח לנפשו כי מעלין בקדש ולא מורידין”.

אך גם חכמי צפת לא טמנו ידיהם בצלחת ויכתבו (87) אל “הרי ישראל… בית דין הצדק… די בקרתא ירושלם…” והם תובעים בכל תקף כי לא יעכבו הכספים תחת ידי מביאם כי “זה ימים מאז בא פה עירנו המאור הגדול פ' קבעו ללמוד לחשבון ההקדש הנז‘, יען אשר מדי עברו דרך עיר פ’ כתבו וחתמו לו אופוטרופסות ההקדש… איך פירות ההקדש הקדיש המקדיש לת”ח יעסקו בתורה בצפת". והם שולחים להם את טופס דברי האפוטרופסים למען ישלחו המעות “להחיות רוח שפלים העומדים על התורה”.

גם במכתב אחר (131) הננו מוצאים תלונות בני ירושלם על אפן חלוקת הכספים ביניהם ובין בני צפת, ומבקשים לשנות הדבר לטובתם. “ויען כי מקדמת דנא כשהיתה ירושלים שוממה מבלי בניה ובוניה עשו חכמי צפת וירושלם הסכמה ביניהם שכל הנידב סתם לא”י יתחלק לכ“ד חלקים:⁴¹ ז' לירושלם, ועשרה לצפת, וג' לחברון, וד' לטבריה. כעת ת”ל ירושלם עלתה במעלות למוד התורה, וענייה רבים מכל ערי ארץ ישראל, וגם צרותיה הוכפלו, כאשר מודעת בכל הארץ, לכן כדינא וכדייני שואלים אנחנו חלקינו בפינו שינתן לנו עשרה חלקים. "ודרך אגב, רק דרך אגב, מלים אחדות בנוגע לטבריה: “ומה גם כי בעונות טבריה היא חרבה זה כמה שנים…”

כאלה וכאלה הן תוצאות ישוב הבנוי בעקרו על יסוד כספי עזרה אשר הגולה חיבת לשלחם כדי לקים את הישוב בארץ, יסוד אשר עוד היום עֻרער אך בחלק ממנו, והסכסוכים שבין העדות היום בירושלם בדבר עזבון אשה עשירה בהונקונג יוכיחו.

 

יד. הלשון העברית.    🔗

ולבסוף, עוד מכתב אחד (73) הראוי לתשומת לב. במכתב הזה הם מתנים כרגיל צרות לבם לפני אחיהם ומעוררים אותם כי יאספו כספים וישלחום לירושלם “בסדר נכון ליד החכמים הרשומים ופרנסי הזמן, לבעבור יהיו ממנו ג”ם⁴² היושבים לפני ה' הוגי תורתו וכל יתר העניים אוכלי משלחן גבוה“. ואח”כ הם מוסיפים בקשה כי יכתבו אליהם “ויאירו כברקים אל עבר פנינו בכתב ידם בלשון הקדש, כי ב”ה עמהם חכמה ותושיה ולמה יכתבו בלשון לעז שאין אנחנו מכירים בו. לכן מכאן ולהבא יחזיקו בשבט סופר ויכתבו בלשון הקדש כמו שאר הגולה, כי בזה יש לנו פאר, שהוא אחד מד' דברים שנגאלו ישראל בשבילם, שלא שינו את לשונם"

יחד עם הנמוק המעשי בא גם הלאמי, רגש הכבוד ללשוננו הלאמית.

מנחם אב תרפ"ח.