א    🔗

נולדתי לפני שמונים שנה, בשנת 1903. עיר מגורי הורי, ברסלאו בירת שלזיה, השתייכה אז לגרמניה. בגיל ארבע התוודעתי לראשונה אל האות העברית; אך לדבר עברית ממש התחלתי רק כעבור כשלושים שנה, על סיפון אניית־העולים בדרכה לארץ. בבית דיברנו גרמנית, והגרמנית היתה גם לשון־כתיבתי הראשונה. עד ימי עלייתי, בשנת 1936, הופיע שמי – כמחבר, מהדיר, משתתף או עורך – על שעריהם של שלושים ספרים בגרמניה.

בגיל שבע (באיחור של שנה מן הרגיל, כי הייתי ילד חולני) הוכנסתי לבית־ספר – המכינה של גימנסיה הומאניסטית. כעבור שנה עברו ההורים לברלין, העיר שבגרתי בה, לפרבר פרידנאו (“נוה שלום”), ומאז ביקרתי ברציפות (להוציא חדשים רבים של חופשות מחלה והחלמה) בגימנסיה המקומית – לאורך י"א שנים, שהבולטות בהן, גם בבית וגם בבית־הספר, היו ארבע שנות מלחמת־העולם הראשונה. בן שמונה ־עשרה הייתי בעת מותו הפתאומי של אבי (נובמבר 1921), וכעבור חמישה חדשים עברתי את בחינת הבגרות.

ניסיתי תחילה להמשיך בלימודים באופן סדיר באוניברסיטה של ברלין, ולא הצלחתי. העבודה, שהיתה לעבודת־חיים, “קפצה” עלי מוקדם מדי, אך גם אני הקדמתי לקפוץ עליה. להלכה הייתי רשום כסטודנט מן המניין (לסרוגין, במשך עשרה “זמנים”), אך בשיעורים ביקרתי כאורֵח יותר מאשר כתלמיד קבוע. המגמה המוגדרת (שהוסכם עליה עוד עם אבי, כשדיברנו על עתידי): לשונות שמיות. מן המורים אזכיר את ברוקלמאן (ארמית־נוצרית המכונה “סורית”), מיטווך (אתיופית), מייסנר (אשורית) ובשדה חקר התנ"ך – את הוגו גרסמאן. ביקרתי גם בסמינר לתרגום השבעים (ברטראם) ובשיעור כללי על תולדות ספרי הברית החדשה (מיכאליס). כל אלה היו בעצם בבחינת התחלות; גם נסיונותי החוזרים ללמוד ערבית (באותן השנים ושוב בארץ), לא היה להם המשך. את השכלָתי העיקרית, הספרותית והמדעית, שאבתי ורכשתי מן הקריאה ותוך כדי עבודות שקשורות היו במעורבות מתמדת במקורות.

עברית למדתי בעיקר אצל אמי. מורי החיצוני הראשון היה, עוד בימי חיי אבי, הסופר המליץ מ"א ז’אק (ז’רננסקי), שלימדני עברית בעברית והעביר את ההטעמה האשכנזית שלי מן המלעיל אל המלרע. המורה לתלמוד – זכייה וזכות לעין ערוך – היה חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”), בזמן שהותו בברלין, ומשנקרא להורות בארצות־הברית העבירני לידי תלמידו הוותיק, צבי ויסלבסקי, שהיה לי לידיד־נפש. אך, כאמור, מורַי המתמידים היו הספרים.

העבודה, בת השנתיים, על הכשרתו לדפוס של כתב־יד “סיני וגריזים” במהדורתו הגרמנית (1925/26) הביאה איתה יום־יום ושעה־שעה את הצורך וההזדמנות לעיון בטקסטים מלוקטים מכל פינותיה של הספרות הרבנית. והמישרה הראשונה שזכיתי בה – הייתי במשך שבע שנים (1934־1928) חבר מערכת האנציקלופדיה יודאיקה הראשונה (היא המהדורה הגרמנית של “אשכול”) – היתה לאתגר לימודי אחד ארוך; תפקידי, כעורך־הסגנון של מפעל הענק, הביא איתו פגישה מתמדת ורצופה (הרי החומר כולו עבר תחת ידי) עם סימניה, גילוייה וערכיה של היהדות, על דתה וספרותה, היסטוריה ומנהג, אישים וזרמים.

אל אחד מענפי חכמת־ישראל התקרבתי עוד בשחר הילדות: האגדה והסיפור העממי. אוספי מי"ב, בעברית ובלועזית, היוו גשר וקשר. שדה־ההתעניינות התרחב והקיף את אגדת העמים בכללה: מעשיות ומעשים, בדיות ומשָלים מכל העולם. לנושא ולסוגיא, המלווים אותי כל החיים, הקדשתי שני ספרים שבהם אני רואה את תרומתי העיקרית למדע הרלוואנטי: האנתולוגיה (בגרמנית) של “מאה הסיפורים היפים ביותר”, ילקוט סיפורים פרי־עטם של אלמונים מכל העולם, שהמכנה המשותף שלהם הוא העוקץ העלילתי העושה אותם לבלתי־משתכחים: והספר (בעברית) “שבילי האגדה”, מבוא לאגדות־עם של העמים ושל ישראל.

 

ב    🔗

במשך שתי תקופות, שהיתה להן התחלה וסוף, עסקתי בביקורת ספרותית; האחת – שנות העשרים המאוחרות ותחילת שנות השלושים – בגרמנית, והשניה, בשנות הארבעים והחמישים בעיקר, בעברית. מן הפעילות הראשונה אזכיר שני קבצי מאמרים, שנשאו את השם הלטיני Cetervm Recenseo (1929/32) – דברי פולמוס בעיקר נגד סופרים שבאופנה הזמנית דאז ושזמנם עבר וחלף בינתיים, ויחד עם זאת הנסיון להפנות אל יוצרים נחבאים אל הכלים שלפי מיטב הכרתי נראו לי ראויים לתשומת־לב. אשר לדברי הביקורת העבריים שלי – המדובר בכמה מאות מאמרים ורשימות במסגרות קבועות (“עִם קריאה ראשונה”, “זכרון בספר”, “מחזות על בימותינו” ועוד) בכתבי עת – נעימתם חריפה פחות, שכן תפקיד הכתיבה על ספרים נראה לי באותן השנים, שעדיין שנות־בנין היו, גם בספרות, תפקיד הסברתי בעיקר.

כאן המקום לנסות ולפרש מה בין כתיבה לכתיבה, כשמדובר בשתי שפות־כתיבה.

העובדות: במשך עשר שנים, למן הפרסום הראשון בדפוס (1925), כתבתי רק בגרמנית. כאשר התיישבתי, כעבור תקופת “צינון” מסויימת, לכתיבה רצופה בעברית, עלה לי הדבר בעמל אין־קץ. עם זאת אוכל להעיד על עצמי, כי זה היה לי כאילו נפל כמתנה מהשמים… לאורך עשרים וארבע השנים הבאות לא כתבתי – להוציא מכתבים – אף שורה אחת בלשוני הקודמת: מאז, למן שנת 1959, כשחיברתי בשביל קוראים לועזיים מסה על מי"ב ויצירתו (למהדורה המחודשת של “באר יהודה” כתיבתי היא בשתי השפות.

אני מוּדע לליקויים בסגנוני העברי, אך אני בטוח כי אינו “גרמנית באותיות עבריות”. האסוציאציות הלשוניות, השימוש החופשי בדפוסים קבועים מתוך המקורות, באו לי גם בלשון־קודש, ומדי פעם אף מזדמנת, ללא תיחכום או חיפוש מחופש מציאה של לשון נופל על לשון. אחת מן “החולשות” החביבות עלי מעודי הוא חיבור חרוזים לעת־מצוא – והיצר וסיפוקו עומדים לי, להפתעתי המתמדת ובאותה קלות, בשתי הלשונות. אחת מהתנסויותי הראשונות בחרוז העברי – והיחידה שנכתבה לשם קריאה בידי אחרים – היה השיר “לא בפינה נידחת”, שנדפס בשעתו בעלון “ההגנה” והולחן על־ידי דניאל סמבורסקי. התחלתו:

לא בפינה נידחת –

בארץ המובטחת

תקענו יתד.

לא סתם מקלט חיפשנו,

לא על שוד נתפסנו –

לקחת באנו ולתת.

אוסיף עוד את הבית הפותח של נסיוני הראשון בשדה הקסמים הזה:

בארץ אשכנז

שרתי תפילה ורז

בחרוזי שפה אחרת.

עודני מגמגם.

שפת־אב תהי שפת־אם.

אתחיל למרוד בי מרד.

במאמר מוסגר: הקביעה הנודעת (בספרו של היינה על ברנה), כי כתיבת פרוזה קשה מכתיבת שירה, מתאמתת גם אצל מחבר כמוני – לא רק בעברית – לאורך חיי בספרות. על כך עלי להוסיף, כי במקרים הספורים שבהם נאלצתי לתרגם דברים שלי ולהעבירם מלשונם האחת אל הלשון השניה, היה הדבר בשבילי קשה כקריעת ים־סוף והתוצאה גם לא הניחה את דעתי (בתרגום של דברֵי אחרים התקשיתי פחות, גם היה והצלחתי).

אשר לבעיית הדו־לשוניוּת כשהיא לעצמה, אסתפק בהבעת השערה. “רוח הוא באדם” ורוח, בוודאי, בשפה, בכל שפה בעלת מטמון יצירתי. המדובר, אם כן, באחיזת־רוח פשוטו כמשמעו – באחיזת רוח ברוח. ובמקרה שלי: לכאורה היה, בשתי שפות כתיבתי, מעגל הנושאים אחד (בראש ובראשונה – מי"ב ועולמותיו); וכיוצא בזה הסוג הספרותי (ביקורת בעיקר). אך מאידך גיסא פניית הכותב היא, ואין זה דבר חיצוני כלל, לשתי סביבות של קוראים, ולא הרי זה כהרי זה. ענין הדו־לשוניות הופך לענין של דו־תרבותיות, אך בוודאי לא לדו־לאומיות…

 

ג    🔗

על האינטגראציה שלי בארץ־ישראל, בשדה הספרות ובתודעה ישובית ותרבותית, אני מביט כעל חסד־ללא־שעור שנעשה לי: מלכתחילה הושיטו לי יד ואני חייב תודה לרבים. עם פ' לחובר ויעקב פיכמן, עורכַי הראשונים בארץ, נפגשתי עוד בגולה. כאן הצטרפו אליהם, כעורכים־ידידים, אנשי “דבר”: ברל (שמידיו קיבלה אמי את אשרת־הכניסה, מגילת ההצלה הפיסית והרוחנית) וזלמן רובשוב (שז"ר), דויד זכאי (שנעשה קרוב לי קירבת־אח) וחיים שורר, שהשגיחו על כתיבתי־לעיתון במשך שנים: בבית “דבר” (ו“עם עובד”) בתל־אביב גם התוודעתי, ושותפתי על ידם, אל דב שטוק (סדן) וברכה חבס, דן פינס ויצחק רותם, הרצל ברגר ויצחק יציב, אל שחורי ופישקין, אליעזר שטיינמן, לאה גולדברג ושמשון מלצר. יצחק לופבן, ואחריו ישראל כהן, פתחו לפני את שערי “הפועל הצעיר”. כעל אות־הצטיינות אני שומר על זכרון הימים עם יעקב שטיינברג (שכדבריו פעם “לקחני מאחרי הצאן”) כעורך “מאזניים”; אחרון העורכים שלי היה דויד לאזר (“ספרא וסייפא”).

המעורבות בספרות של ימי־זוהר אלה, שהיו, לפני העין המשתאה והלב הנפעם, לאמש אגדי…. שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן, אביגדור המאירי; דויד שמעוני ודבורה בארון, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, יהודה בורלא (בזמנו תירגמתי את סיפורו “מערכות” לגרמנית, והספר הופיע עוד לפני עלייתי) ובֵיתו, יצחק למדן ויהודה קרני. ולצד הוותיקים ההם שקלטו אותי – כאלה שאני כבר השתתפתי בקליטתם: מאיר מוהר, וש"א הורודצקי (שניהם עוד מודעים מימי ברלין) וגרשון שופמן.

מבין אלה שעמדו עוד בקשר ספרותי עם אבי הכרתי בארץ את אלתר דרויאנוב, אהרן קמינקא וי"ד ברקוביץ. גם עם יוסף קלויזנר באתי פעם בקשר ישיר (שיפוט משותף בחלוקת פרס טשרניחובסקי; השופט השלישי – פרופ' ישעיהו ליבוביץ).

שלישיית “אשכול” – יעקב קלצקין, נחום גולדמן, משה סולובייצ’יק־סוליאלי – היו לאורך שנים ה“בוסים” של בברלין, ועם שני האחרונים נפגשתי שוב בארץ. בימי “אשכול” החלה גם החבֵרות עם ברוך קרא. במחיצת לחובר הכרתי את יוסף ליכטנבאום ואת צ“ז ויינברג; על־ידי ש”א הורדוצקי – את שמואל פרלמן. מבין הוותיקים יצויין עוד שלום שטרייט (שאת מאמרו על מי"ב זכרתי לטובה), ומבֵין ה“חדשים” – אברהם קריב. מרגשת ונרגשת היתה הפגישה הראשונה עם שמעון הלקין, אז מורה בגימנסיה “הרצליה”, ערב יציאתו לארה“ב, ומי שעתיד היה, עם שובו לארץ, מעל הקתדרה של האוניברסיטה העברית, לחולל את המיפנה בתודעת מי”ב בספרותנו.

בהמשך לשמות האישים, אנשי־הספרות שהכרתי אישית, אני עובר אל בני גילי: יוסף אריכא, ושלמה שפאן, יעקב הורוביץ ויוחנן טברסקי, יהודה יערי, ועזרא המנחם, ח“ש בן־אברם ומ”ז ולפובסקי; המשוררים ש' שלום ואברהם ברוידס, אברהם חלפי, אהרן זאב וחנניה רייכמן. מבין בני משפחת האדמה אזכיר ואזכור את האחים מרדכי שניר ושמעון קושניר, שמואל יבניאלי ומיכאל אסף, ברוך פישקו־דגון התמהוני, יהודה אלמוג ויאני אבידוב, מרדכי ורבקה גובר. סופרי הקיבוץ: דויד מלץ ולוי בן־אמיתי, משה בסוק ומשה מוסנזון, יהושע רבינוב ובנימין טנא. אחד מתפקידי־הכבוד שמילאתי: עריכת ספר “יזכור” הראשון של חללי צה“ל, שנמסר לי על־ידי אנדה עמיר וראובן אבינועם. גם אל כמה מסופרי השואה התקרבתי: ק' שבתאי, ד”ר מרק דבורזצקי, יחיאל דינור, ולריה שטארק.

רשמתי שמות… האם את כולם? עם כל אחד מן הנזכרים היו פגישות, היה מגע מקרוב, היה יחס הדדי, היתה קירבה, היה גם ויכוח. על רובם־ככולם, מבין אלה שהזכרתי כאן, גם כתבתי וחזרתי וכתבתי רשימות עם קריאתי לראשונה ספר חדש מפרי־עטם (וחלק מן הנזכרים הופיעו גם באנתולוגיה המשודרת שלי: “אבני דרך”, בקריאתו של יהושע ברטונוב); כתבתי, כמובן, לא רק לחיוב אלא גם לחובה; היו גם מקרים שהשגותי עשויות היו ממש להכאיב, והנוגעים בדבר לא נטרו לי (ביניהם הזז ושלונסקי). אחרונים־אחרונים וחביבים לא פחות אעלה שמותיהם של “האמריקאנים”, המהווים קבוצה בעלת יחוד משלה בקרית הספרות העברית: ישראל אפרת, אברהם רגלסון, אהרן צייטלין. את שלמה גרודזנסקי – בעינַי המבקר הספרותי והחברתי המקורי בין בני־דורי – הכרתי עוד בביתם של מרדכי ורוחמה שניר.

אוסיף את שמותיהם של כמה אישים מבין אלה שהתוודעתי אליהם על־ידי חמי, יהושע ברטונוב, ורעייתי דבורה: אנשי הגנה, כמו יצחק שדה, אנשי “הבימה” ויתר הבמות, שמואל־הוגו ברגמן ואהרן קציר, אהובה ילין־פיקארד ובעלה ליאו, דינה ועדן פרטוש, יוסף טל והצייר שלום סבה. גם הידידות הבלתי־מפורשת עם נתן אלתרמן (שלראשנה נפגשתי עמו דוקא במסגרת כתת “דבר, של ה”הגנה") מוצאה מבית ברטונוב.

הפגישה עם ביאליק היתה בברלין, אחרי מותו של מי“ב, וקשורה בזכרו. שנתיים לפני־כן לקח אותי אבי להתלוות אליו לביקור־חולים אצל אחד העם, ששהה אז בברלין. פגישתי הראשונה עם איש־ספר היתה עוד בברסלאו, בשנת 1908. הייתי בן חמש, ו”דוֹד" ברנר, בביקורו אצל מי“ב, הביא אִתו גם מתנה לילד: סירת עץ, מגולפת בפשטות מתוך החומר הגלמי – וצעצוע נפלא. את הסירה הזאת הֵשטתי במשך שנים הלוך וסובב ב”א, האמבטיה; ואם לדבֵר על חיי במונחים אגדיים, היא שהסיעה אותי, דרך מנהרות ומחילות, אל חוף הארץ.

 

ד    🔗

הזכרתי לעיל שניים מחיבורי בלשון הגרמנית. פעילותי בלשון הזאת – חיבור, ליקוט, תרגום – התחלקה, כמו גם לאחר־מכן בגלגולי העברי, בין שלושה ענפים או עניינים ראשיים: ספרות (תולדות והערכות), אגדה (איסוף, עיבוד, עשיית אזניים), מורשת מי"ב (כהמשך פעולת אמי בגאולת עזבונו). המקיפות בעבודותי בלשון הגרמנית היו חמש אנתולוגיות, וליתר דיוק – מקראות, שעל אחת מהן, והיא גם הראשונה בזמן (1930: מהדורה בתרא 1962), כבר דיברתי: ילקוט “מאה הסיפורים היפים ביותר”. יתר הארבע (אני מתרגם את שמותיהן לעברית): “אור השבעה” (טקסטים נבחרים, מתוך הספרות הקלאסית הגרמנית, שעניינם – היהודי, מציאותו ומסורתו הספרותית והדתית); “מטה השקדים” (דוגמאות אופייניות מתוך הפרוזה העברית, למן התנ"ך עד להדים מימי השואה ומאבק הישוּב בארץ־ישראל); “סיפורים מן התלמוד” (כשש מאות מעשים ומעשיות מתוך הגמרות והמקורות המדרשיים המקבילים, מסודרים לפי נושאים ועניינים). המקראה החמישית: לקט והדגמה של שירתו והצגת אישיותו של אפרים משה קוא, בן זמנם של מנדלסון ומימון, מי שהיה המשורר היהודי הראשון שכתב שיריו־מכתמיו בגרמנית; הספר נועד להוצאת ספרים פנים־יהודית שבה הרביתי להשתתף בראשית ימי הזעם (היא הוצאת שוקן הברלינאית שבהנהלת למברט שניידר ומשה שפיצר), וכתב־היד “איחר את המועד”, כאשר המימשל הנאצי סגר את מוסדות התרבות היהודיים ובכללם את בית־ההוצאה.

למען השלימות אציין עוד חיבור אחד שלי שנשאר בכתובים והוא דוקא הרחב יותר שכתבתי מעודי. לשונו הגרמנית לא התחייבה מן הנושא והיא נקבעה בכורח מציאות מסויימת. המדובר בספר בשם “הקפיצה אל תוך לוע הר אֶטנה” (על פי סיפור מותו של הפילוסוף אֶמפדוקלס) ועניינו העמָדה זו מול זו של האמת החיצונית, העוּבדתית והמתועדת, ומה שהייתי קורא בשם “האמת הפנימית” – היינו האמיתות, אפילו הריאליות, של הנֵס ויצירת הדמיון. הדוגמאות נלקחו, אך לא באופן בלבדי, מתוך הסיפור העממי של העמים ושל ישראל, ועיקרה של ההרצאה היה בהשוואה ובניתוח. מלבד עולם האגדה נפקד בספר גם עולם המסתורין של הבמה, ואת הפרקים האלה חיברה רעייתי דבורה.

ה“היסטוריה” של כתיבת הספר קשורה במענק שנתרם לשנינו על־ידי איילין גאָראֶט המנוחה (המייסדת נדיבת־הלב של “הקרן לפאראפסיכולוגיה” בניו־יורק), וכיון שהבוחן הרשמי מטעם המוסד לא היה מצוי אלא אצל הלשונות האירופאיות, בחרתי בזאת שאני שולט בה.

אשר לכתיבתי העברית, במידה שנאספה עד כה בספרים, כבר הזכרתי את ספרי “שבילי האגדה”, הוא ספר־חלוץ בעברית והופיע בשתי מהדורות. אציין עוד את שני ספרַי על מי"ב שהופיעו בתחילת שנות השמונים. לכינוס מבחר דברי הביקורת שלי לא יכולתי עד היום להתפנות, וספֵק אם אגיע לכך; מכל מקום, ושלא לחטוא בענווה יתירה שאינה במקומה, דומני שמבחר המאמרים והרשימות האלה, שהופיעו במוספי־ספרות ובכתבי־עת ספרותיים, עשויים לתרום להארת דמותה של היצירה השוטפת בארץ בתקופה מסויימת, וזאת דוקא “הודות” לסובייקטיביות הקיצונית (למראית עין!) שבשיפוטי, הנראה לי, אישית, כאובייקטיבי לאורך כל החזית.

 

ה    🔗

ברם, אם אני מביט אחורנית על אותה פעילות – בשתי הלשונות – שנמשכה יובל שנים ומעלה, ואנסה להעריך את עבודותי העצמאיות והאֶדיטוריות, מסקנתי היא כי אותו “המיטב שאסור להסיח דעת ממנו” (להשתמש במליצה שגורה בפי הבדיה העממית) קשור, מותנה ונוגע אך ורק במורשת מי"ב, ובפרט בהשארת־נפשו כחוקר קדמוניות.

סיפרתי את הדבר כבר כמה פעמים: שעה קלה אחרי מותו של מי“ב נטלה אותי אמי ביד וגילתה לי את תגלית חייו: זיהוי דמותו של ישו בן־חנן ההיסטורי עם גיבורם האגדי־מיתי של האבנגליונים. תעתועי־החיים, שלא תמיד הם בבחינת פורענויות, גרמו לכך שהשלמת הבאתם לדפוס של ששה כרכי מחקרי מי”ב נדחתה שוב ושוב, עד ראשית שנות השבעים: חמישים שנה בדיוק אחרי אותו מעמד. זכיתי לפרסם את העיקר בכרכים האלה: ארבעה חלקי “מקרא ומחקר” (ביניהם “סיני וגריזים” והמשכו) ושני ספרי המחקרים במקורות הנצרות (“ישו בן חנן” ו“שאול ופאול”); גם צירפתי וערכתי כרך שביעי (בשם “שבכתב ושבעל־פה”), הכולל בעיקר את הנחותיו של מי"ב על זמן חיבור ספרי הנביאים ועל בעיית התהוותם ועריכתם של ספרי התלמוד.

היה מקום להמשיך ולהוסיף על ספרי־ההדרה אלה עוד ועוד – מתוך החומר השמור עדיין בעזבונו של מי“ב; אך הפסקתי כשהגעתי לנקודה שצריך הייתי להרבות באינטרפרטציה אישית של רמזים וראשי־תיבות ולהסתכן בהשערות. לבי סמוך ובטוח, כי למחקר הזה יהיה המשך מצד אחרים ושבמרוצת הזמן תקומנה בעקבות מי”ב אסכולות בביקורת ספרי־הקודש שלנו ושלהם. ועוד חזון למועד.

הואיל והמדובר ב“לוּז” שבכלל יצירתו של מי“ב, מתבקש מבחינתי במקום הזה נסיון כלשהו לסכם במשפטים ספורים את חידושו, כפי שישתקף מתוך הספרים הנזכרים, המקיפים את ימי התנ”ך והבית השני, ימי ראשית הנצרות והיותה לְדת, זמן עריכתו הסופית של התלמוד. לפני כמה שנים רשמתי לפנַי את הנקודות העיקריות בצורת השוואה ועימות של ההשקפה המקובלת בנושאים האלה ושל חידושו של מי"ב. הנה העתקת הדברים:

דברי ימי ישראל ואמונתן מתחלקים תקופות תקופות ושלבים שלבים. דעה מוסכמת היא, כי תמיד קדם השלֵם לבלתי־שלם, התוצאה לתנאי התהוותה, המאוחר למוקדם.

התורה ניתנה לישראל על הר סיני, בלב המדבר, הרחק מהארץ שרק בה תפעל ותופעל, שנים רבות לפני שיכלה להיות מעשה ולא מדרש בלבד.

הנביאים, כרוזי בן־דויד המקווה, הופיעו בעצם ימי שלטון בית־דויד שהירבה להשניא את עצמו על העם. הם השאירו זכר דבריהם בכתב מסוגנן וברמזי רז, לאחר שהופיעו לפני העם כנואמים, כנושאים את דברם בפומבי.

עזרא ונחמיה, מגולי בבל, חוללו, בתוקף מנשרו של מלך פרס, תנועת שיבה לציון ומתוכם יצאה היוזמה לקומם את המקדש. לא צדקו אלה אשר לא עזבו את הארץ ואשר לא גורשו מתוכה; ואף שגילו רצון לבנות את ההריסות לא היו לרצון.

התורה שבעל־פה – נושאיה סופרים ותנאים – מבצר זה של היהדות החרדית, החוץ־לאומית, הגלותית, החלה להיווצר בימי גאון לאומי דוקא, בעצם ימי הבית השני על אופיו הארצי המובהק ועל גוונו התנכי הברור. ישו הנוצרי, אשר בשמו ובהופעותיו קשורה תמורת העולם העתיק, הופיע, הטיף והוצא להורג בתקופה שקטה, שלא דרשה תיקון ושלא סימנה מיפנה.

הנצרות עצמה, החתומה בחותם יווני ופעולתה בין יוונים ומתיוונים בעיקר, את צורתה צר איש יהודי דוקא, שאול – שהיה לפאול.

שש מוסכמות, שהן, לאמיתו של דבר, הנחות, אגדות, פרי מגמות לאומיות־דתיות – נוסח היסטוריה מטעם תנועות ואסכולות, שמאז שהגיעו לשלטון ולרשמיוּת מחקו מתוך מגילות העבר מה שמחקו, אף הטביעו את חותמם על כמה מה שהשאירו, ובמיוחד הקדימו את המאוחר.

ואולם, המסורות הקודמות, אף שנקטעו או נדחו הצידה, נשארו בעינן ועֵדותן קיימת; ומתוך תעודות עתיקות ומסורות חיות אתנו יתאשר, כי שש השקפות הנזכרות לעיל נוצרו למען טשטש שש עובדות־יסוד שהיו ונשכחו:

א. מתן תורת ישראל היה בארץ־ישראל, לאחר התיישבות בני־ישראל בה. ברית העם, המחייבת את הדורות, נכרתה בלב המולדת. מסורת הר גריזים קודמת למסורת הר סיני; וכיוצא בה מסורת יהושע בִּן נון קודמת למסורת משה בן עמרם. יוסף – שכם אחד לו על אֶחיו השבטים. הוא דינה של ישראל לגבי יהודה, הוא דינה של שכם לגבי ירושלים.

ב. המכונים נביאים היו סופרים. עצם הנאום הנבואי – צורה ספרותית מיוחדת במינה היא. זמן חיבור ספרי התוכחה הגלויה והחזון עטוף־הסוד – ימי הבית השני.

ג. בתקופת־הביניים בין בית לבית לא הוצא העם כולו מארצו – לא מישראל ולא מיהודה. ללא דחיפה מהחוץ קוממו הנשארים את ההריסות, משאך הוקל מעליהם הלחץ הפוליטי. עזרא ונחמיה עצמם לא היו כי אם אגדה, שנוצרה בקרב הגולה הבבלית בעצם ימי הבית השני, מתוך התחרות בו.

ד. התורה שבעל־פה – מִשנֵה תורה שבכתב היא ומוצאה בימי אבדן העצמאות ולאחר חורבן הבית השני. התנאים והאמוראים אינם אישים היסטוריים, כי אם נושאים פיקטיביים של המשא ומתן ההלכי, הנמסר בצורת קושיות ותירוצים, מימרות והכרעות.

ה. יסוד אגדת ישו מנצרת הוא במציאותו ההיסטורית של ישו בן חנן, מפשוטי־העם אשר בארץ, מי שהופיע בשלהי תקופת הבית השני שנה־שנה בירושלים ובישר את החורבן ומת על קידוש נבואתו הרעה, שהתאמתה.

ו. השליח פאולוס היה יווני, ודברו אל היוונים והמתיוונים במולדתו. לא מירושלים נסללה הדרך לרומא, כי אם מאתונא. הנצרות, בִתה המתמרדת של תרבות יון, תלתה את עצמה באילן היהדות, למען לזכות במסורת מונותיאיסטית עתיקת־ימים.

בין ניירותי נמצא עוד ניסוח מאוחר יותר, ומצוייד בכמה פרטים נוספים, של מה שמשתמע ממחקרי מי"ב; ובשל חשיבות הנושא ארשה לעצמי להעתיק גם ניסוח זה. החלוקה בו היא לארבעה ראשים. הנה לשון הסיכום:

א. נושא ראשון: יהודה וישראל. ההקבלה שבין שתי מסורות, זו המקובלת, השלטת והמושלטת בתורה, נביאים וכתובים, והנושאת את החותם של יהודה ־ וזו אשר ניתן לחשוף אותה מתוך המקורות האלה עצמם, מסורת המתקשרת במקומות גריזים ושכם (לעומת הר סיני וירושלים), באישיותו של יהושע ופעלו (בהשוואה לכל הקשור במשה רבינו), בשבועה ובאלה שבפרשת י"ב הקללות (לעומת סדר עשרת הדיברות), ובברית המילה בתור אות הברית, שנתקבלה רק אחרי גלות “חרפת מצרים”; במלכות עשרת השבטים (לעומת מלכות יהודה ובנימין) ובמציאות של המכונים שומרונים (לעומת הנקראים שבי־ציון).

ב. תולדות הבית השני. נציגי ההגמוניה הלאומית – אשר אט־אט עבר בה משקל־הכובד מ“ישראל” ל“יהודה” – הם, במקביל לדברי ימי הבית הראשון, לוחמים וגיבורים, מלכים וגם כהנים גדולים; לאותה התקופה, ולא לקודמתה, תתאים תופעת הנביאים (שדבריהם מכונסים בספרי “נביאים אחרונים”), לא כמטיפים בשער אלא כסופרים, מחברי דברי פולמוס ותוכחה נגד רודנות זמנם, ועם העלאת זכרון נוסטאלגי של ימי שלטון בית־דויד שנפסק עם החורבן. מאידך גיסא תיראינה כאנכרוניסטיות, מוקדמות מדי, התיחסויותיהם של אבות התורה שבעל־פה, ה“זוגות” ותלמידיהם, לאותה תקופה ממלכתית וכוהנית.

ג. ראשית הנצרות. הופעתו של ישוע הנוצרי היתה לא באמצע דברי ימי הבית השני, בימי פילטוס הנציב מטעם טיבריוס קיסר, אלא לקראת אחריתו, בימי הנציב אלבינוס. בסיפור של יוסף בן מתתיהו על הופעת ישו בן חנן, מבשר הקץ, יש לראות אותה העדות ההיסטורית שחיפשו וביקשו לשוא במשך כל הדורות, למציאותו של הגיבור הלגנדארי של האוונגליונים. אביה של הנצרות כדת, השליח פאולוס מוצאו היה מבין הגויים ולא מבין היהודים, והופעתו ביוון ובערים יווניות באסיה הקטנה היא האותנטית ולא המסורת הקושרת אותו בירושלים או בקיסריה. חורבן הבית, שמוחזק היה שלא יפול בשנית, הביא אתו תסיסה דתית והאדרת זכרו של האיש שהגיד האמת המרה מראש. ובהתקשר התקוממותו של פאולוס נגד האליליות היוונית־רומית בזכרו של מבשר החורבן.נוצרה הנצרות.

ד. התורה שבעל־פה אין לה קשר אלא חיצוני לתורה שבכתב; היא מהווה תורה כתובה שניה, שראשיתה מן הימים שאחרי החורבן. דמויות התנאים והאמוראים נראות כסכימאטיות (ואין בהם סימנים אינדיבידואליים שיאמתו מציאותם ההיסטורית), של שואלים ומשיבים בדיאלוג ההלכי. ובניגוד למסורת המקובלת על התהוותם ההדרגית ורישומם רק כאשר הזכרון כרע תחת עומס “סבל הירושה”, יש לראות בתלמוד מורשת כתובה מלכתחילה.

אני מתאר לעצמי את תגובתו של מי שישמע לראשונה את ההנחות הנועזות האלה; ואם אותו שומע או קורא מצוי אצל יצירתו הגלויה של מי"ב, מן הסתם לא ימצא את הגשר (הקיים, אך נעלם מן העין). הוא יבין ללבי אם אגלה לו, שהחשיפות ההיסטוריות האלה, מאז התוודעתי אליהן, לא הניחו לי עוד.

אמרתי זאת בהזדמנויות שונות ואני חוזר ומתוודה: מורשת מי“ב היתה והנָה החווייה הרוחנית המכריעה שזכיתי לה בימי חלדי. ובהשתמשי בביטוי “מורשת”, כוונתי, כמו אצל קוראיו המצויים של מי”ב, קודם כל לפעלו הספרותי והמחשבתי בסיפור, במאמר ובאגדה. אני, אם מותר לי להתבטא כך, “מאוהב” ב“מרים”. אני רואה ב“צפונות ואגדות” אחד הספרים הגדולים. למקרא סדרי מאמריו – כמו “בחומר וברוח”, “שירה ולשון”, “חורב”, דבריו המהפכניים בשלושה שטחים: לאום, ספרות, דת – אני תמיד נדהם מחדש מישירות האמירה ומן ההגיון שביאוש. אבל את ה“נצח” של מי"ב אני מוצא בתגליותיו, בחקרי הקדומים שלו, ואת שכר חיַי אני רואה בזה שיכולתי להיות לנושא כליו, נושא הכלים האלה.

* * * * *

ה. ספר המוגש בזאת לקוראים הוא ספר זכרון. שני הזמנים הנפגשים בכותרת מתייחסים אל ימיו הפרטיים של המחבר. מבחינתו שניהם, כאתמול כמחר, עבר הם, אך עבר מתמיד. גלגולי החיים (להשתמש בביטוי של ברוך דגון) הם הרקע; גופי הדברים – לקחים אישיים המחייבים רק את הכותב; אך שהיה לו כורח פנימי לרשמם, אף לשמור אותם לא לעצמו בלבד.

המאמרים והרשימות המכונסים כאן נכתבו בזמנים שונים ומסודרים מחזורים מחזורים. אני פותח באישי ביותר שבזכרונות (“מוצאות ומבואות”), בתור בן ואב. מכאן אני פונה אל מי"ב כסופר ויוצר, מורה ומנחיל (“מורשת”). בסידרה השלישית (“ללא מחיצה”) אני מנסה להעיד עֵדות ישרה על עצמי, “ללא כחל ושרק”. הנושא הבא (“התנצחות”) הוא הויכוח שאני מנהל בקרבי עם “אשכנז” ארץ הולדתי ותרבותה – ויכוח שהולכת ומתערבת בו, מטבע הדברים, התדיינות מתמדת וכואבת עם מדינתי שלי.

סדר הרשימות עובר לחוויית הארץ (“והיה כי יביאך”), שהיתה לי חוויית מולדת בתוך מולדת. גם בעברי להלן אל נושאים כלליים, נקודת־המוצא היא אישית – לא רק בתרומות הקשורות בעיסוקי בספרות העממית (“אגדה ואמת”), שקשה לי להפרידן ממה שממלא אותי כאמונה וכחשבון־עולם, אלא אפילו בשלוש הדוגמאות מתוך שלל הרצנזיות שחיברתי (שלושה ספרים נפתחים") – דיון בספרי־עֵדות שהשפיעו במישרין על עולמי הרוחני.

עם הסידרה השמינית (“מהגדת בית ברטונוב”) והתשיעית (“גלעד”) חוזר סדר העניינים אל ראשיתו, המשפחתית, בבחינת השלמת המעגל. הוא הדין בנספח (“אנתולוגיה קטנה”), בחירת טכסטים קשורים בנפשות המוזכרות ואשר הבאתם במסגרת זו תוּבן מאליה.

חוויית־היסוד ומקור השראה של חיי הוא הבית. וגמולם של חיים אלה: שהמובן הגשמי של “בית”, כמוצא ומסגרת טבעיים, היה אחד – והיה לאחד – עם המובן הרוחני. אין כאן הפרש: ה“מופשט” הוא הוא ה“מוחשי”. מחשבת האב, נסיון האֵם, אמנות הרעיה, גורל הבן – ארבעה כוחות מחנכים לי, מחזקים ומחזקים. המדובר, מעל ומעֵבר לקירבת דם, בשורש נפש.

חולון, שבט תשמ"ג.