לזכרו של ידיד־ביתנו, ידיד־נפש, שעימו חילקתי, לאורך השנים, חוויות ונסיונות, לבטים ומסקנות, המובאים בספר זה – כזֵר על קברו הרענן של חנניה ריכמן

ואם בגבורות

מאת

עמנואל בן גריון

---

תאריכים בחיי מחבר הספר

מאת

עמנואל בן גריון

 * * * * * *

המכנה המשותף ליחידות השונות של הספר הוא הקשר שלהן, במישרין או בעקיפין, אם אחת מתחנות־חייו של המחבר. מתחת לכל יחידה צוינה שנת הכתיבה (אוֹ ההדפסה), כדי שהסימנים הכרונולוגיים, המופיעים מדי פעם בגוף הרשימה, יובנו היטב על רקע שנות החיבור. לוּח שנוֹת־חיים ניתן בסוף הספר, לשם השלמה.

הדברים עצמם נכתבו במשך כארבעים שנה. מרביתם נדפסו בכתבי־עת ובמאספים שונים. בפעם הראשונה מופיעים כאן: “ואם בגבורות”, “פרידה”, “חשבוננו אחד”, “השיבולת והשיר”, “ענף עץ אבות”, “הזיקנה כתפקיד”, ושלושה פרקי “גלעֵד”.

---

דברי הקדמה

מאת

עמנואל בן גריון

א

נולדתי לפני שמונים שנה, בשנת 1903. עיר מגורי הורי, ברסלאו בירת שלזיה, השתייכה אז לגרמניה. בגיל ארבע התוודעתי לראשונה אל האות העברית; אך לדבר עברית ממש התחלתי רק כעבור כשלושים שנה, על סיפון אניית־העולים בדרכה לארץ. בבית דיברנו גרמנית, והגרמנית היתה גם לשון־כתיבתי הראשונה. עד ימי עלייתי, בשנת 1936, הופיע שמי – כמחבר, מהדיר, משתתף או עורך – על שעריהם של שלושים ספרים בגרמניה.

בגיל שבע (באיחור של שנה מן הרגיל, כי הייתי ילד חולני) הוכנסתי לבית־ספר – המכינה של גימנסיה הומאניסטית. כעבור שנה עברו ההורים לברלין, העיר שבגרתי בה, לפרבר פרידנאו (“נוה שלום”), ומאז ביקרתי ברציפות (להוציא חדשים רבים של חופשות מחלה והחלמה) בגימנסיה המקומית – לאורך י"א שנים, שהבולטות בהן, גם בבית וגם בבית־הספר, היו ארבע שנות מלחמת־העולם הראשונה. בן שמונה ־עשרה הייתי בעת מותו הפתאומי של אבי (נובמבר 1921), וכעבור חמישה חדשים עברתי את בחינת הבגרות.

ניסיתי תחילה להמשיך בלימודים באופן סדיר באוניברסיטה של ברלין, ולא הצלחתי. העבודה, שהיתה לעבודת־חיים, “קפצה” עלי מוקדם מדי, אך גם אני הקדמתי לקפוץ עליה. להלכה הייתי רשום כסטודנט מן המניין (לסרוגין, במשך עשרה “זמנים”), אך בשיעורים ביקרתי כאורֵח יותר מאשר כתלמיד קבוע. המגמה המוגדרת (שהוסכם עליה עוד עם אבי, כשדיברנו על עתידי): לשונות שמיות. מן המורים אזכיר את ברוקלמאן (ארמית־נוצרית המכונה “סורית”), מיטווך (אתיופית), מייסנר (אשורית) ובשדה חקר התנ"ך – את הוגו גרסמאן. ביקרתי גם בסמינר לתרגום השבעים (ברטראם) ובשיעור כללי על תולדות ספרי הברית החדשה (מיכאליס). כל אלה היו בעצם בבחינת התחלות; גם נסיונותי החוזרים ללמוד ערבית (באותן השנים ושוב בארץ), לא היה להם המשך. את השכלָתי העיקרית, הספרותית והמדעית, שאבתי ורכשתי מן הקריאה ותוך כדי עבודות שקשורות היו במעורבות מתמדת במקורות.

עברית למדתי בעיקר אצל אמי. מורי החיצוני הראשון היה, עוד בימי חיי אבי, הסופר המליץ מ"א ז’אק (ז’רננסקי), שלימדני עברית בעברית והעביר את ההטעמה האשכנזית שלי מן המלעיל אל המלרע. המורה לתלמוד – זכייה וזכות לעין ערוך – היה חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”), בזמן שהותו בברלין, ומשנקרא להורות בארצות־הברית העבירני לידי תלמידו הוותיק, צבי ויסלבסקי, שהיה לי לידיד־נפש. אך, כאמור, מורַי המתמידים היו הספרים.

העבודה, בת השנתיים, על הכשרתו לדפוס של כתב־יד “סיני וגריזים” במהדורתו הגרמנית (1925/26) הביאה איתה יום־יום ושעה־שעה את הצורך וההזדמנות לעיון בטקסטים מלוקטים מכל פינותיה של הספרות הרבנית. והמישרה הראשונה שזכיתי בה – הייתי במשך שבע שנים (1934־1928) חבר מערכת האנציקלופדיה יודאיקה הראשונה (היא המהדורה הגרמנית של “אשכול”) – היתה לאתגר לימודי אחד ארוך; תפקידי, כעורך־הסגנון של מפעל הענק, הביא איתו פגישה מתמדת ורצופה (הרי החומר כולו עבר תחת ידי) עם סימניה, גילוייה וערכיה של היהדות, על דתה וספרותה, היסטוריה ומנהג, אישים וזרמים.

אל אחד מענפי חכמת־ישראל התקרבתי עוד בשחר הילדות: האגדה והסיפור העממי. אוספי מי"ב, בעברית ובלועזית, היוו גשר וקשר. שדה־ההתעניינות התרחב והקיף את אגדת העמים בכללה: מעשיות ומעשים, בדיות ומשָלים מכל העולם. לנושא ולסוגיא, המלווים אותי כל החיים, הקדשתי שני ספרים שבהם אני רואה את תרומתי העיקרית למדע הרלוואנטי: האנתולוגיה (בגרמנית) של “מאה הסיפורים היפים ביותר”, ילקוט סיפורים פרי־עטם של אלמונים מכל העולם, שהמכנה המשותף שלהם הוא העוקץ העלילתי העושה אותם לבלתי־משתכחים: והספר (בעברית) “שבילי האגדה”, מבוא לאגדות־עם של העמים ושל ישראל.

ב

במשך שתי תקופות, שהיתה להן התחלה וסוף, עסקתי בביקורת ספרותית; האחת – שנות העשרים המאוחרות ותחילת שנות השלושים – בגרמנית, והשניה, בשנות הארבעים והחמישים בעיקר, בעברית. מן הפעילות הראשונה אזכיר שני קבצי מאמרים, שנשאו את השם הלטיני Cetervm Recenseo (1929/32) – דברי פולמוס בעיקר נגד סופרים שבאופנה הזמנית דאז ושזמנם עבר וחלף בינתיים, ויחד עם זאת הנסיון להפנות אל יוצרים נחבאים אל הכלים שלפי מיטב הכרתי נראו לי ראויים לתשומת־לב. אשר לדברי הביקורת העבריים שלי – המדובר בכמה מאות מאמרים ורשימות במסגרות קבועות (“עִם קריאה ראשונה”, “זכרון בספר”, “מחזות על בימותינו” ועוד) בכתבי עת – נעימתם חריפה פחות, שכן תפקיד הכתיבה על ספרים נראה לי באותן השנים, שעדיין שנות־בנין היו, גם בספרות, תפקיד הסברתי בעיקר.

כאן המקום לנסות ולפרש מה בין כתיבה לכתיבה, כשמדובר בשתי שפות־כתיבה.

העובדות: במשך עשר שנים, למן הפרסום הראשון בדפוס (1925), כתבתי רק בגרמנית. כאשר התיישבתי, כעבור תקופת “צינון” מסויימת, לכתיבה רצופה בעברית, עלה לי הדבר בעמל אין־קץ. עם זאת אוכל להעיד על עצמי, כי זה היה לי כאילו נפל כמתנה מהשמים… לאורך עשרים וארבע השנים הבאות לא כתבתי – להוציא מכתבים – אף שורה אחת בלשוני הקודמת: מאז, למן שנת 1959, כשחיברתי בשביל קוראים לועזיים מסה על מי"ב ויצירתו (למהדורה המחודשת של “באר יהודה” כתיבתי היא בשתי השפות.

אני מוּדע לליקויים בסגנוני העברי, אך אני בטוח כי אינו “גרמנית באותיות עבריות”. האסוציאציות הלשוניות, השימוש החופשי בדפוסים קבועים מתוך המקורות, באו לי גם בלשון־קודש, ומדי פעם אף מזדמנת, ללא תיחכום או חיפוש מחופש מציאה של לשון נופל על לשון. אחת מן “החולשות” החביבות עלי מעודי הוא חיבור חרוזים לעת־מצוא – והיצר וסיפוקו עומדים לי, להפתעתי המתמדת ובאותה קלות, בשתי הלשונות. אחת מהתנסויותי הראשונות בחרוז העברי – והיחידה שנכתבה לשם קריאה בידי אחרים – היה השיר “לא בפינה נידחת”, שנדפס בשעתו בעלון “ההגנה” והולחן על־ידי דניאל סמבורסקי. התחלתו:

לא בפינה נידחת –

בארץ המובטחת

תקענו יתד.

לא סתם מקלט חיפשנו,

לא על שוד נתפסנו –

לקחת באנו ולתת.

אוסיף עוד את הבית הפותח של נסיוני הראשון בשדה הקסמים הזה:

בארץ אשכנז

שרתי תפילה ורז

בחרוזי שפה אחרת.

עודני מגמגם.

שפת־אב תהי שפת־אם.

אתחיל למרוד בי מרד.

במאמר מוסגר: הקביעה הנודעת (בספרו של היינה על ברנה), כי כתיבת פרוזה קשה מכתיבת שירה, מתאמתת גם אצל מחבר כמוני – לא רק בעברית – לאורך חיי בספרות. על כך עלי להוסיף, כי במקרים הספורים שבהם נאלצתי לתרגם דברים שלי ולהעבירם מלשונם האחת אל הלשון השניה, היה הדבר בשבילי קשה כקריעת ים־סוף והתוצאה גם לא הניחה את דעתי (בתרגום של דברֵי אחרים התקשיתי פחות, גם היה והצלחתי).

אשר לבעיית הדו־לשוניוּת כשהיא לעצמה, אסתפק בהבעת השערה. “רוח הוא באדם” ורוח, בוודאי, בשפה, בכל שפה בעלת מטמון יצירתי. המדובר, אם כן, באחיזת־רוח פשוטו כמשמעו – באחיזת רוח ברוח. ובמקרה שלי: לכאורה היה, בשתי שפות כתיבתי, מעגל הנושאים אחד (בראש ובראשונה – מי"ב ועולמותיו); וכיוצא בזה הסוג הספרותי (ביקורת בעיקר). אך מאידך גיסא פניית הכותב היא, ואין זה דבר חיצוני כלל, לשתי סביבות של קוראים, ולא הרי זה כהרי זה. ענין הדו־לשוניות הופך לענין של דו־תרבותיות, אך בוודאי לא לדו־לאומיות…

ג

על האינטגראציה שלי בארץ־ישראל, בשדה הספרות ובתודעה ישובית ותרבותית, אני מביט כעל חסד־ללא־שעור שנעשה לי: מלכתחילה הושיטו לי יד ואני חייב תודה לרבים. עם פ' לחובר ויעקב פיכמן, עורכַי הראשונים בארץ, נפגשתי עוד בגולה. כאן הצטרפו אליהם, כעורכים־ידידים, אנשי “דבר”: ברל (שמידיו קיבלה אמי את אשרת־הכניסה, מגילת ההצלה הפיסית והרוחנית) וזלמן רובשוב (שז"ר), דויד זכאי (שנעשה קרוב לי קירבת־אח) וחיים שורר, שהשגיחו על כתיבתי־לעיתון במשך שנים: בבית “דבר” (ו“עם עובד”) בתל־אביב גם התוודעתי, ושותפתי על ידם, אל דב שטוק (סדן) וברכה חבס, דן פינס ויצחק רותם, הרצל ברגר ויצחק יציב, אל שחורי ופישקין, אליעזר שטיינמן, לאה גולדברג ושמשון מלצר. יצחק לופבן, ואחריו ישראל כהן, פתחו לפני את שערי “הפועל הצעיר”. כעל אות־הצטיינות אני שומר על זכרון הימים עם יעקב שטיינברג (שכדבריו פעם “לקחני מאחרי הצאן”) כעורך “מאזניים”; אחרון העורכים שלי היה דויד לאזר (“ספרא וסייפא”).

המעורבות בספרות של ימי־זוהר אלה, שהיו, לפני העין המשתאה והלב הנפעם, לאמש אגדי…. שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן, אביגדור המאירי; דויד שמעוני ודבורה בארון, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, יהודה בורלא (בזמנו תירגמתי את סיפורו “מערכות” לגרמנית, והספר הופיע עוד לפני עלייתי) ובֵיתו, יצחק למדן ויהודה קרני. ולצד הוותיקים ההם שקלטו אותי – כאלה שאני כבר השתתפתי בקליטתם: מאיר מוהר, וש"א הורודצקי (שניהם עוד מודעים מימי ברלין) וגרשון שופמן.

מבין אלה שעמדו עוד בקשר ספרותי עם אבי הכרתי בארץ את אלתר דרויאנוב, אהרן קמינקא וי"ד ברקוביץ. גם עם יוסף קלויזנר באתי פעם בקשר ישיר (שיפוט משותף בחלוקת פרס טשרניחובסקי; השופט השלישי – פרופ' ישעיהו ליבוביץ).

שלישיית “אשכול” – יעקב קלצקין, נחום גולדמן, משה סולובייצ’יק־סוליאלי – היו לאורך שנים ה“בוסים” של בברלין, ועם שני האחרונים נפגשתי שוב בארץ. בימי “אשכול” החלה גם החבֵרות עם ברוך קרא. במחיצת לחובר הכרתי את יוסף ליכטנבאום ואת צ“ז ויינברג; על־ידי ש”א הורדוצקי – את שמואל פרלמן. מבין הוותיקים יצויין עוד שלום שטרייט (שאת מאמרו על מי"ב זכרתי לטובה), ומבֵין ה“חדשים” – אברהם קריב. מרגשת ונרגשת היתה הפגישה הראשונה עם שמעון הלקין, אז מורה בגימנסיה “הרצליה”, ערב יציאתו לארה“ב, ומי שעתיד היה, עם שובו לארץ, מעל הקתדרה של האוניברסיטה העברית, לחולל את המיפנה בתודעת מי”ב בספרותנו.

בהמשך לשמות האישים, אנשי־הספרות שהכרתי אישית, אני עובר אל בני גילי: יוסף אריכא, ושלמה שפאן, יעקב הורוביץ ויוחנן טברסקי, יהודה יערי, ועזרא המנחם, ח“ש בן־אברם ומ”ז ולפובסקי; המשוררים ש' שלום ואברהם ברוידס, אברהם חלפי, אהרן זאב וחנניה רייכמן. מבין בני משפחת האדמה אזכיר ואזכור את האחים מרדכי שניר ושמעון קושניר, שמואל יבניאלי ומיכאל אסף, ברוך פישקו־דגון התמהוני, יהודה אלמוג ויאני אבידוב, מרדכי ורבקה גובר. סופרי הקיבוץ: דויד מלץ ולוי בן־אמיתי, משה בסוק ומשה מוסנזון, יהושע רבינוב ובנימין טנא. אחד מתפקידי־הכבוד שמילאתי: עריכת ספר “יזכור” הראשון של חללי צה“ל, שנמסר לי על־ידי אנדה עמיר וראובן אבינועם. גם אל כמה מסופרי השואה התקרבתי: ק' שבתאי, ד”ר מרק דבורזצקי, יחיאל דינור, ולריה שטארק.

רשמתי שמות… האם את כולם? עם כל אחד מן הנזכרים היו פגישות, היה מגע מקרוב, היה יחס הדדי, היתה קירבה, היה גם ויכוח. על רובם־ככולם, מבין אלה שהזכרתי כאן, גם כתבתי וחזרתי וכתבתי רשימות עם קריאתי לראשונה ספר חדש מפרי־עטם (וחלק מן הנזכרים הופיעו גם באנתולוגיה המשודרת שלי: “אבני דרך”, בקריאתו של יהושע ברטונוב); כתבתי, כמובן, לא רק לחיוב אלא גם לחובה; היו גם מקרים שהשגותי עשויות היו ממש להכאיב, והנוגעים בדבר לא נטרו לי (ביניהם הזז ושלונסקי). אחרונים־אחרונים וחביבים לא פחות אעלה שמותיהם של “האמריקאנים”, המהווים קבוצה בעלת יחוד משלה בקרית הספרות העברית: ישראל אפרת, אברהם רגלסון, אהרן צייטלין. את שלמה גרודזנסקי – בעינַי המבקר הספרותי והחברתי המקורי בין בני־דורי – הכרתי עוד בביתם של מרדכי ורוחמה שניר.

אוסיף את שמותיהם של כמה אישים מבין אלה שהתוודעתי אליהם על־ידי חמי, יהושע ברטונוב, ורעייתי דבורה: אנשי הגנה, כמו יצחק שדה, אנשי “הבימה” ויתר הבמות, שמואל־הוגו ברגמן ואהרן קציר, אהובה ילין־פיקארד ובעלה ליאו, דינה ועדן פרטוש, יוסף טל והצייר שלום סבה. גם הידידות הבלתי־מפורשת עם נתן אלתרמן (שלראשנה נפגשתי עמו דוקא במסגרת כתת “דבר, של ה”הגנה") מוצאה מבית ברטונוב.

הפגישה עם ביאליק היתה בברלין, אחרי מותו של מי“ב, וקשורה בזכרו. שנתיים לפני־כן לקח אותי אבי להתלוות אליו לביקור־חולים אצל אחד העם, ששהה אז בברלין. פגישתי הראשונה עם איש־ספר היתה עוד בברסלאו, בשנת 1908. הייתי בן חמש, ו”דוֹד" ברנר, בביקורו אצל מי“ב, הביא אִתו גם מתנה לילד: סירת עץ, מגולפת בפשטות מתוך החומר הגלמי – וצעצוע נפלא. את הסירה הזאת הֵשטתי במשך שנים הלוך וסובב ב”א, האמבטיה; ואם לדבֵר על חיי במונחים אגדיים, היא שהסיעה אותי, דרך מנהרות ומחילות, אל חוף הארץ.

ד

הזכרתי לעיל שניים מחיבורי בלשון הגרמנית. פעילותי בלשון הזאת – חיבור, ליקוט, תרגום – התחלקה, כמו גם לאחר־מכן בגלגולי העברי, בין שלושה ענפים או עניינים ראשיים: ספרות (תולדות והערכות), אגדה (איסוף, עיבוד, עשיית אזניים), מורשת מי"ב (כהמשך פעולת אמי בגאולת עזבונו). המקיפות בעבודותי בלשון הגרמנית היו חמש אנתולוגיות, וליתר דיוק – מקראות, שעל אחת מהן, והיא גם הראשונה בזמן (1930: מהדורה בתרא 1962), כבר דיברתי: ילקוט “מאה הסיפורים היפים ביותר”. יתר הארבע (אני מתרגם את שמותיהן לעברית): “אור השבעה” (טקסטים נבחרים, מתוך הספרות הקלאסית הגרמנית, שעניינם – היהודי, מציאותו ומסורתו הספרותית והדתית); “מטה השקדים” (דוגמאות אופייניות מתוך הפרוזה העברית, למן התנ"ך עד להדים מימי השואה ומאבק הישוּב בארץ־ישראל); “סיפורים מן התלמוד” (כשש מאות מעשים ומעשיות מתוך הגמרות והמקורות המדרשיים המקבילים, מסודרים לפי נושאים ועניינים). המקראה החמישית: לקט והדגמה של שירתו והצגת אישיותו של אפרים משה קוא, בן זמנם של מנדלסון ומימון, מי שהיה המשורר היהודי הראשון שכתב שיריו־מכתמיו בגרמנית; הספר נועד להוצאת ספרים פנים־יהודית שבה הרביתי להשתתף בראשית ימי הזעם (היא הוצאת שוקן הברלינאית שבהנהלת למברט שניידר ומשה שפיצר), וכתב־היד “איחר את המועד”, כאשר המימשל הנאצי סגר את מוסדות התרבות היהודיים ובכללם את בית־ההוצאה.

למען השלימות אציין עוד חיבור אחד שלי שנשאר בכתובים והוא דוקא הרחב יותר שכתבתי מעודי. לשונו הגרמנית לא התחייבה מן הנושא והיא נקבעה בכורח מציאות מסויימת. המדובר בספר בשם “הקפיצה אל תוך לוע הר אֶטנה” (על פי סיפור מותו של הפילוסוף אֶמפדוקלס) ועניינו העמָדה זו מול זו של האמת החיצונית, העוּבדתית והמתועדת, ומה שהייתי קורא בשם “האמת הפנימית” – היינו האמיתות, אפילו הריאליות, של הנֵס ויצירת הדמיון. הדוגמאות נלקחו, אך לא באופן בלבדי, מתוך הסיפור העממי של העמים ושל ישראל, ועיקרה של ההרצאה היה בהשוואה ובניתוח. מלבד עולם האגדה נפקד בספר גם עולם המסתורין של הבמה, ואת הפרקים האלה חיברה רעייתי דבורה.

ה“היסטוריה” של כתיבת הספר קשורה במענק שנתרם לשנינו על־ידי איילין גאָראֶט המנוחה (המייסדת נדיבת־הלב של “הקרן לפאראפסיכולוגיה” בניו־יורק), וכיון שהבוחן הרשמי מטעם המוסד לא היה מצוי אלא אצל הלשונות האירופאיות, בחרתי בזאת שאני שולט בה.

אשר לכתיבתי העברית, במידה שנאספה עד כה בספרים, כבר הזכרתי את ספרי “שבילי האגדה”, הוא ספר־חלוץ בעברית והופיע בשתי מהדורות. אציין עוד את שני ספרַי על מי"ב שהופיעו בתחילת שנות השמונים. לכינוס מבחר דברי הביקורת שלי לא יכולתי עד היום להתפנות, וספֵק אם אגיע לכך; מכל מקום, ושלא לחטוא בענווה יתירה שאינה במקומה, דומני שמבחר המאמרים והרשימות האלה, שהופיעו במוספי־ספרות ובכתבי־עת ספרותיים, עשויים לתרום להארת דמותה של היצירה השוטפת בארץ בתקופה מסויימת, וזאת דוקא “הודות” לסובייקטיביות הקיצונית (למראית עין!) שבשיפוטי, הנראה לי, אישית, כאובייקטיבי לאורך כל החזית.

ה

ברם, אם אני מביט אחורנית על אותה פעילות – בשתי הלשונות – שנמשכה יובל שנים ומעלה, ואנסה להעריך את עבודותי העצמאיות והאֶדיטוריות, מסקנתי היא כי אותו “המיטב שאסור להסיח דעת ממנו” (להשתמש במליצה שגורה בפי הבדיה העממית) קשור, מותנה ונוגע אך ורק במורשת מי"ב, ובפרט בהשארת־נפשו כחוקר קדמוניות.

סיפרתי את הדבר כבר כמה פעמים: שעה קלה אחרי מותו של מי“ב נטלה אותי אמי ביד וגילתה לי את תגלית חייו: זיהוי דמותו של ישו בן־חנן ההיסטורי עם גיבורם האגדי־מיתי של האבנגליונים. תעתועי־החיים, שלא תמיד הם בבחינת פורענויות, גרמו לכך שהשלמת הבאתם לדפוס של ששה כרכי מחקרי מי”ב נדחתה שוב ושוב, עד ראשית שנות השבעים: חמישים שנה בדיוק אחרי אותו מעמד. זכיתי לפרסם את העיקר בכרכים האלה: ארבעה חלקי “מקרא ומחקר” (ביניהם “סיני וגריזים” והמשכו) ושני ספרי המחקרים במקורות הנצרות (“ישו בן חנן” ו“שאול ופאול”); גם צירפתי וערכתי כרך שביעי (בשם “שבכתב ושבעל־פה”), הכולל בעיקר את הנחותיו של מי"ב על זמן חיבור ספרי הנביאים ועל בעיית התהוותם ועריכתם של ספרי התלמוד.

היה מקום להמשיך ולהוסיף על ספרי־ההדרה אלה עוד ועוד – מתוך החומר השמור עדיין בעזבונו של מי“ב; אך הפסקתי כשהגעתי לנקודה שצריך הייתי להרבות באינטרפרטציה אישית של רמזים וראשי־תיבות ולהסתכן בהשערות. לבי סמוך ובטוח, כי למחקר הזה יהיה המשך מצד אחרים ושבמרוצת הזמן תקומנה בעקבות מי”ב אסכולות בביקורת ספרי־הקודש שלנו ושלהם. ועוד חזון למועד.

הואיל והמדובר ב“לוּז” שבכלל יצירתו של מי“ב, מתבקש מבחינתי במקום הזה נסיון כלשהו לסכם במשפטים ספורים את חידושו, כפי שישתקף מתוך הספרים הנזכרים, המקיפים את ימי התנ”ך והבית השני, ימי ראשית הנצרות והיותה לְדת, זמן עריכתו הסופית של התלמוד. לפני כמה שנים רשמתי לפנַי את הנקודות העיקריות בצורת השוואה ועימות של ההשקפה המקובלת בנושאים האלה ושל חידושו של מי"ב. הנה העתקת הדברים:

דברי ימי ישראל ואמונתן מתחלקים תקופות תקופות ושלבים שלבים. דעה מוסכמת היא, כי תמיד קדם השלֵם לבלתי־שלם, התוצאה לתנאי התהוותה, המאוחר למוקדם.

התורה ניתנה לישראל על הר סיני, בלב המדבר, הרחק מהארץ שרק בה תפעל ותופעל, שנים רבות לפני שיכלה להיות מעשה ולא מדרש בלבד.

הנביאים, כרוזי בן־דויד המקווה, הופיעו בעצם ימי שלטון בית־דויד שהירבה להשניא את עצמו על העם. הם השאירו זכר דבריהם בכתב מסוגנן וברמזי רז, לאחר שהופיעו לפני העם כנואמים, כנושאים את דברם בפומבי.

עזרא ונחמיה, מגולי בבל, חוללו, בתוקף מנשרו של מלך פרס, תנועת שיבה לציון ומתוכם יצאה היוזמה לקומם את המקדש. לא צדקו אלה אשר לא עזבו את הארץ ואשר לא גורשו מתוכה; ואף שגילו רצון לבנות את ההריסות לא היו לרצון.

התורה שבעל־פה – נושאיה סופרים ותנאים – מבצר זה של היהדות החרדית, החוץ־לאומית, הגלותית, החלה להיווצר בימי גאון לאומי דוקא, בעצם ימי הבית השני על אופיו הארצי המובהק ועל גוונו התנכי הברור. ישו הנוצרי, אשר בשמו ובהופעותיו קשורה תמורת העולם העתיק, הופיע, הטיף והוצא להורג בתקופה שקטה, שלא דרשה תיקון ושלא סימנה מיפנה.

הנצרות עצמה, החתומה בחותם יווני ופעולתה בין יוונים ומתיוונים בעיקר, את צורתה צר איש יהודי דוקא, שאול – שהיה לפאול.

שש מוסכמות, שהן, לאמיתו של דבר, הנחות, אגדות, פרי מגמות לאומיות־דתיות – נוסח היסטוריה מטעם תנועות ואסכולות, שמאז שהגיעו לשלטון ולרשמיוּת מחקו מתוך מגילות העבר מה שמחקו, אף הטביעו את חותמם על כמה מה שהשאירו, ובמיוחד הקדימו את המאוחר.

ואולם, המסורות הקודמות, אף שנקטעו או נדחו הצידה, נשארו בעינן ועֵדותן קיימת; ומתוך תעודות עתיקות ומסורות חיות אתנו יתאשר, כי שש השקפות הנזכרות לעיל נוצרו למען טשטש שש עובדות־יסוד שהיו ונשכחו:

א. מתן תורת ישראל היה בארץ־ישראל, לאחר התיישבות בני־ישראל בה. ברית העם, המחייבת את הדורות, נכרתה בלב המולדת. מסורת הר גריזים קודמת למסורת הר סיני; וכיוצא בה מסורת יהושע בִּן נון קודמת למסורת משה בן עמרם. יוסף – שכם אחד לו על אֶחיו השבטים. הוא דינה של ישראל לגבי יהודה, הוא דינה של שכם לגבי ירושלים.

ב. המכונים נביאים היו סופרים. עצם הנאום הנבואי – צורה ספרותית מיוחדת במינה היא. זמן חיבור ספרי התוכחה הגלויה והחזון עטוף־הסוד – ימי הבית השני.

ג. בתקופת־הביניים בין בית לבית לא הוצא העם כולו מארצו – לא מישראל ולא מיהודה. ללא דחיפה מהחוץ קוממו הנשארים את ההריסות, משאך הוקל מעליהם הלחץ הפוליטי. עזרא ונחמיה עצמם לא היו כי אם אגדה, שנוצרה בקרב הגולה הבבלית בעצם ימי הבית השני, מתוך התחרות בו.

ד. התורה שבעל־פה – מִשנֵה תורה שבכתב היא ומוצאה בימי אבדן העצמאות ולאחר חורבן הבית השני. התנאים והאמוראים אינם אישים היסטוריים, כי אם נושאים פיקטיביים של המשא ומתן ההלכי, הנמסר בצורת קושיות ותירוצים, מימרות והכרעות.

ה. יסוד אגדת ישו מנצרת הוא במציאותו ההיסטורית של ישו בן חנן, מפשוטי־העם אשר בארץ, מי שהופיע בשלהי תקופת הבית השני שנה־שנה בירושלים ובישר את החורבן ומת על קידוש נבואתו הרעה, שהתאמתה.

ו. השליח פאולוס היה יווני, ודברו אל היוונים והמתיוונים במולדתו. לא מירושלים נסללה הדרך לרומא, כי אם מאתונא. הנצרות, בִתה המתמרדת של תרבות יון, תלתה את עצמה באילן היהדות, למען לזכות במסורת מונותיאיסטית עתיקת־ימים.

בין ניירותי נמצא עוד ניסוח מאוחר יותר, ומצוייד בכמה פרטים נוספים, של מה שמשתמע ממחקרי מי"ב; ובשל חשיבות הנושא ארשה לעצמי להעתיק גם ניסוח זה. החלוקה בו היא לארבעה ראשים. הנה לשון הסיכום:

א. נושא ראשון: יהודה וישראל. ההקבלה שבין שתי מסורות, זו המקובלת, השלטת והמושלטת בתורה, נביאים וכתובים, והנושאת את החותם של יהודה ־ וזו אשר ניתן לחשוף אותה מתוך המקורות האלה עצמם, מסורת המתקשרת במקומות גריזים ושכם (לעומת הר סיני וירושלים), באישיותו של יהושע ופעלו (בהשוואה לכל הקשור במשה רבינו), בשבועה ובאלה שבפרשת י"ב הקללות (לעומת סדר עשרת הדיברות), ובברית המילה בתור אות הברית, שנתקבלה רק אחרי גלות “חרפת מצרים”; במלכות עשרת השבטים (לעומת מלכות יהודה ובנימין) ובמציאות של המכונים שומרונים (לעומת הנקראים שבי־ציון).

ב. תולדות הבית השני. נציגי ההגמוניה הלאומית – אשר אט־אט עבר בה משקל־הכובד מ“ישראל” ל“יהודה” – הם, במקביל לדברי ימי הבית הראשון, לוחמים וגיבורים, מלכים וגם כהנים גדולים; לאותה התקופה, ולא לקודמתה, תתאים תופעת הנביאים (שדבריהם מכונסים בספרי “נביאים אחרונים”), לא כמטיפים בשער אלא כסופרים, מחברי דברי פולמוס ותוכחה נגד רודנות זמנם, ועם העלאת זכרון נוסטאלגי של ימי שלטון בית־דויד שנפסק עם החורבן. מאידך גיסא תיראינה כאנכרוניסטיות, מוקדמות מדי, התיחסויותיהם של אבות התורה שבעל־פה, ה“זוגות” ותלמידיהם, לאותה תקופה ממלכתית וכוהנית.

ג. ראשית הנצרות. הופעתו של ישוע הנוצרי היתה לא באמצע דברי ימי הבית השני, בימי פילטוס הנציב מטעם טיבריוס קיסר, אלא לקראת אחריתו, בימי הנציב אלבינוס. בסיפור של יוסף בן מתתיהו על הופעת ישו בן חנן, מבשר הקץ, יש לראות אותה העדות ההיסטורית שחיפשו וביקשו לשוא במשך כל הדורות, למציאותו של הגיבור הלגנדארי של האוונגליונים. אביה של הנצרות כדת, השליח פאולוס מוצאו היה מבין הגויים ולא מבין היהודים, והופעתו ביוון ובערים יווניות באסיה הקטנה היא האותנטית ולא המסורת הקושרת אותו בירושלים או בקיסריה. חורבן הבית, שמוחזק היה שלא יפול בשנית, הביא אתו תסיסה דתית והאדרת זכרו של האיש שהגיד האמת המרה מראש. ובהתקשר התקוממותו של פאולוס נגד האליליות היוונית־רומית בזכרו של מבשר החורבן.נוצרה הנצרות.

ד. התורה שבעל־פה אין לה קשר אלא חיצוני לתורה שבכתב; היא מהווה תורה כתובה שניה, שראשיתה מן הימים שאחרי החורבן. דמויות התנאים והאמוראים נראות כסכימאטיות (ואין בהם סימנים אינדיבידואליים שיאמתו מציאותם ההיסטורית), של שואלים ומשיבים בדיאלוג ההלכי. ובניגוד למסורת המקובלת על התהוותם ההדרגית ורישומם רק כאשר הזכרון כרע תחת עומס “סבל הירושה”, יש לראות בתלמוד מורשת כתובה מלכתחילה.

אני מתאר לעצמי את תגובתו של מי שישמע לראשונה את ההנחות הנועזות האלה; ואם אותו שומע או קורא מצוי אצל יצירתו הגלויה של מי"ב, מן הסתם לא ימצא את הגשר (הקיים, אך נעלם מן העין). הוא יבין ללבי אם אגלה לו, שהחשיפות ההיסטוריות האלה, מאז התוודעתי אליהן, לא הניחו לי עוד.

אמרתי זאת בהזדמנויות שונות ואני חוזר ומתוודה: מורשת מי“ב היתה והנָה החווייה הרוחנית המכריעה שזכיתי לה בימי חלדי. ובהשתמשי בביטוי “מורשת”, כוונתי, כמו אצל קוראיו המצויים של מי”ב, קודם כל לפעלו הספרותי והמחשבתי בסיפור, במאמר ובאגדה. אני, אם מותר לי להתבטא כך, “מאוהב” ב“מרים”. אני רואה ב“צפונות ואגדות” אחד הספרים הגדולים. למקרא סדרי מאמריו – כמו “בחומר וברוח”, “שירה ולשון”, “חורב”, דבריו המהפכניים בשלושה שטחים: לאום, ספרות, דת – אני תמיד נדהם מחדש מישירות האמירה ומן ההגיון שביאוש. אבל את ה“נצח” של מי"ב אני מוצא בתגליותיו, בחקרי הקדומים שלו, ואת שכר חיַי אני רואה בזה שיכולתי להיות לנושא כליו, נושא הכלים האלה.

* * * * *

ה. ספר המוגש בזאת לקוראים הוא ספר זכרון. שני הזמנים הנפגשים בכותרת מתייחסים אל ימיו הפרטיים של המחבר. מבחינתו שניהם, כאתמול כמחר, עבר הם, אך עבר מתמיד. גלגולי החיים (להשתמש בביטוי של ברוך דגון) הם הרקע; גופי הדברים – לקחים אישיים המחייבים רק את הכותב; אך שהיה לו כורח פנימי לרשמם, אף לשמור אותם לא לעצמו בלבד.

המאמרים והרשימות המכונסים כאן נכתבו בזמנים שונים ומסודרים מחזורים מחזורים. אני פותח באישי ביותר שבזכרונות (“מוצאות ומבואות”), בתור בן ואב. מכאן אני פונה אל מי"ב כסופר ויוצר, מורה ומנחיל (“מורשת”). בסידרה השלישית (“ללא מחיצה”) אני מנסה להעיד עֵדות ישרה על עצמי, “ללא כחל ושרק”. הנושא הבא (“התנצחות”) הוא הויכוח שאני מנהל בקרבי עם “אשכנז” ארץ הולדתי ותרבותה – ויכוח שהולכת ומתערבת בו, מטבע הדברים, התדיינות מתמדת וכואבת עם מדינתי שלי.

סדר הרשימות עובר לחוויית הארץ (“והיה כי יביאך”), שהיתה לי חוויית מולדת בתוך מולדת. גם בעברי להלן אל נושאים כלליים, נקודת־המוצא היא אישית – לא רק בתרומות הקשורות בעיסוקי בספרות העממית (“אגדה ואמת”), שקשה לי להפרידן ממה שממלא אותי כאמונה וכחשבון־עולם, אלא אפילו בשלוש הדוגמאות מתוך שלל הרצנזיות שחיברתי (שלושה ספרים נפתחים") – דיון בספרי־עֵדות שהשפיעו במישרין על עולמי הרוחני.

עם הסידרה השמינית (“מהגדת בית ברטונוב”) והתשיעית (“גלעד”) חוזר סדר העניינים אל ראשיתו, המשפחתית, בבחינת השלמת המעגל. הוא הדין בנספח (“אנתולוגיה קטנה”), בחירת טכסטים קשורים בנפשות המוזכרות ואשר הבאתם במסגרת זו תוּבן מאליה.

חוויית־היסוד ומקור השראה של חיי הוא הבית. וגמולם של חיים אלה: שהמובן הגשמי של “בית”, כמוצא ומסגרת טבעיים, היה אחד – והיה לאחד – עם המובן הרוחני. אין כאן הפרש: ה“מופשט” הוא הוא ה“מוחשי”. מחשבת האב, נסיון האֵם, אמנות הרעיה, גורל הבן – ארבעה כוחות מחנכים לי, מחזקים ומחזקים. המדובר, מעל ומעֵבר לקירבת דם, בשורש נפש.

חולון, שבט תשמ"ג.

מוצאות ומובאות

מאת

עמנואל בן גריון

---

אבני זכּרוֹן

מאת

עמנואל בן גריון

א

בקיץ תש"ם מלאו לי שבע ושבעים שנה. אמי המנוחה הגיעה עד לגבולו של גיל זה, שנראה לי אז כמופלג (ומה גם, לעומת חיי אבי, אשר לא הוציא שנותיו, והיא היא שזכתה להאריך בעבודתה את קו חייו מעבר לשעת הסתלקותו); ובעברי עכשיו, גם אני, את קו הגבול הזה, אני נוטל רשות – מעצמי – לעצור ולהביט לאחור.

שלושים ושלוש שנה עשיתי בארץ הולדתי אשכנז; ומאז העלייה לארץ־ישראל עברו ארבעים וארבע שנה. בהשקיפי עתה על שתי תקופות אלה בחיי אדם אחד, הן נראות לי כשני גלגולים סגורים ומסוגרים בתוך עצמם, שהזכרון ישמור איתו כל־עוד “יתפקד”.

חיי בארץ אשכנז, לאורכם, עמדו בסימן אמי, רחל רמברג, שחינכה אותי לתודעת הספרות; חיי בארץ לאורכם – בסימן רעייתי, דבורה ברטונוב, שהכרתי בשנת עלייתי ושחינכה אותי לתודעת האמנות. האֵם היא אחת, והרעיה אחת; הלשונות והתרבויות שתיים; ואם להעלות את שאלת האב, או האבהות, התשובה אפילו תהיה משולשת. אבי־מולידי ואשר היה, עם התבגרותי, גם לאבי הרוחני, אינו שייך עוד לי לבדי; הוא היה אב לרבים, ולא הייתי אלא נושא־כליו אשר כתביו שימשו לי גם צוואה אישית. בשם “אבי מורי” הייתי קורא לאיש דגול אחֵר (אגב־לא־אגב: ידידו הקרוב ביותר של מי“ב ומי שעמד על חידת מי”ב באופן עמוק ומעמיק מכל המעריכים האחרים הידועים לי): הסופר ההוגה הגרמני־יהודי מוריץ היימַאן, אשר באותן ארבע שנים שהאריך ימים על מי"ב, חוויתי את אישיותו הזוהרת של חכם גדול אך נסתר, שחילק לתלמידיו מנסיונו; ואוצר־הגיונותיו־והגיגיו, הבלתי נדלה, מפרנס אותי כצוואה מחייבת, עד עצם היום הזה.

והנה אב שלישי אשר קם לי ונתברכתי בו – אב באותו מובן משפחתי שזיכני למלא כלפיו מצוות כיבוד־אב: אביה של אשתי דבורה, ר' יהושע ברטונוב ז"ל, ששימשתי אותו מעֵבר לשנת התשעים לחייו עד לאותו יום כשמצא עצמו על ערש־דווי ובהתעוררו מתרדמה דמויית־מוות הקדים את פני בשאלה: “עמנואל, האם אנוכי עוד פה או כבר שם?” כתובת בשער האחרון, וגם היא צוואה.

ב

דיברתי על שלושה אבות. אזכיר שלושה בנים. האחד שנולד לי, ושניים שאימצתי לי בליבי (גם הם אימצוני בליבם כעין אב ופטרון). את שלשתם שכלתי. האחד – דודני יוֹהַנס פִיגוּלָה, יליד אשכנז, בן משפחה מעורבת שגדל כנוצרי. כשהתוודענו היה ילד בן שלוש ואני עלם בין י"ח; ועד ליציאתי מארץ־גזירה, והוא כבר סטודנט – למתימטיקה ולפיסיקה – היינו קרובים, גם במובן החוץ־משפחתי, קירבה יתירה.

יוהנס התחנך, כאמור, בדת השולטת במדינתו. אביו היה גרמני שהכיר את דודתי, חוה רמברג, אחות אימי, בימי לימודיהם המשותפים באוניברסיטה. כעבור שנים נפרדו דרכי הזוג (שלא מטעמי “גזע”), והבעל היגר למדינה אחרת; האֵם היהודיה והבן הפרוטסטנטי נשארו בברלין, בתחום שלטון הכפייה והגזירות.

בימי חלדי פגשתי לא מעטים שמוצאם מנישואי תערובת; ואם להשתמש בהכללה: על־פי־רוב הכריע, במהותם וישותם, ה“דם” של צד אחד. אשר לדודנִי, הוא היה נאמן למולדתו (לא למשטר שלה!), ארץ אביו, ובו בזמן שומר אמונים מוחלטים לאימו, אשר אחרי עזיבת הבעל היה הוא אחראי להגנתה; ועקב “סתירה” זו, הטבעית כל כך, הוכרע גורלו של מי שהחוקה הנאצית הגדירה אותו ואת שכמותו כ“נוצרים שלא ממוצא ארי”.

יוהנס היה בחור אמיץ וזקוף־קומה, בלתי מפולג ברגשותיו, ויסוד נפשו – נאמנות. הופעתו וליבו קנו לו לבבות; בעצם שנות הרדיפות דבקה בו – הכל במחתרת – אחת מבנות הארץ ואף ילדה לו. הדבר היה בשנת 1944, שלושה ירחים אחרי שדודתי נלקחה לטרזיינשטאט; וכעבור שלושה ירחים נוספים נאלץ הוא לברוח – לפני גיוס־כפייה לפלוגת־עבודה־ומוות – ועיקבותיו אבדו.

החבֵרה והתינוקת נשארו בחיים (ביקרתי אצלם בשנות השישים, ביקור אחד בלתי־משתכח); דודתי חזרה בשלום מן המחנה ועלתה לארץ. האם נפל יוהנס בידי הרוצחים שארבו לו? האם הוסגר? דמיו (של אחד מהמיליון השביעי, האלמוני, של קרבנות השואה – אלה שהופלו כיהודים בלי להיות יהודים), צועקים מן האדמה ולא ישקטו לעולם.

הבן השני – לפי הגיל – והאחרון למות, הוא גיסי המנוח, שלמה ברטונוב, אחיה הצעיר של רעיתי; יליד מוסקבה (1925) וחניך הארץ. בן שתים־עשרה היה כשהתוודענו, (אני, כאמור, הייתי אז בן שלושים ושלוש), ולמן היום הראשון לפגישתנו היה “עבד נרצע” לספריית אבי, ששכנה אז בביתנו – שיקע עצמו בה וממש למד אותה בעל־פה. שלמה ברטונוב היה הקריין הראשון של פרקי התנ“ך ב”קול ישראל", קריין־חלוץ וטובע סגנון חד־פעמי בקריאת הטכסט שהיתה, בעצם ההשמעה, לפירוש (אדמונד וילסון הקדיש לו פרק נלהב בספר־מסעות שלו). הוא גם היה מורה בחסד (לתנ"ך ולספרות) ובעל השכלה נדירה בכמה מקצועות של מדעי הרוח. ממני עתיד היה לקבל, כשומר אחריי, את המפתחות של “גנזי מיכה יוסף”; אך מאֵרתה של המחלה הממארת הכריעתו ללא עת, ואני, שציוויתי לו את המורשת, הלכתי אחרי ארונו.

בננו יחידנו עדוא נולד בשנת 1938 בתל־אביב. למן ימיו הראשונים נחה עליו רוח יתירה וביעתהו רוח רעה… הוא התבטא באופן אישי ביותר בנסיונותיו הפרגמנטאריים בשירה ובפרוזה, בסיפור ובמחזה, באיגרת ובשיחה, מעל דוכן ומבין הקלעים; ביים הצגות, תירגם מחזות, ויותר מכל אלה ניסה לחקור את עצמו ולפתור תעלומת צרה בלתי מפורשת שרדפה אותו. את קובץ שיריו, שהדפיס בשנת הסתלקותו, קרא בשם לאטיני שבעברית יישמע “נפש מתייסרת בגוף בריא” (ובו בקובץ תרגומו – השלישי בעברית – של “העורב”, שירת־היאוש שחזה מיאושו). פרשתו כולה, של מי שהגיע בסמוך לשלושים וחמש שנים ליום הדין שהוציא על עצמו, כתובה על ידו בין השיטין של ניירותיו, ועדיין לא נכתבה. כהקדשה לידידה אחת רשם בעותק הרומאן שלו: “הספר הזה הוא האֵפר שלי – נדפס במפוזר”.

ג

כתיבתי על השלושה לא יכולה להיות שקולה. אין דיסטאנס; לעולם לא יהיה. הזמן, מה שיותר הוא “עובר”, מצטמצם יותר ומתבטל. אתעכב־אשאר עוד קצת בצילם… רוחניותו של יוהאנס היתה כמו אופיו: מוסרית, פתוחה ובלתי מפולגת. לא היית מוצא בה משהו תורשתי גרידא, אלא התקשרות ישירה של עלם, שבחר בחכמת דורות, בעולמם של בונים גדולים; בדחילו ובביטחה גם יחד נכנס אל מקדשם והחל למדוד אותו, ולשונו המשותפת אִתם היתה המוסיקה (אני מתכוון כאן במפורש אל המוסיקה הקלאסית הגרמנית, אשר טולסטוי, כפי שמצאתי אצל היימאן, לעג לה כ“מלומדת”, אך הגדרה זו, בלי מרכאות כפולות, היא דווקא הנותנת!).

ברכת מורשת, תורשה ממש, היית מגלה אצל שלמה ברטונוב; שקדן היה, במובן הספציפי של מתמיד באהלה של תורה (כוונתי לשלל היצירה בכלל ולזו התיאטרונית בפרט, שלמד להקיפה, להכירה ולשרתה לשמה, ושלא לעשותה קרדום לו); כל זאת עלפי צו מהותו־מצפונו – ממלא חובה מתוך בחירה והכרה עמוקה: לגבי החכמה עצמה, גם לגבי הסביבה הלאומית והתפקידים שהטילה על בני־גילו.

רוחניותו של עדוא (כוונתי לאמנות, בכמה מגילוייה) היתה דחף; יצר ויצירה, או ביתר דיוק, יצירה כיצר, דבקו בו כדיבוק, אף נלחמו בקרבו, הכריעוהו מבפנים. קל אולי, אך פשטני למדי, לחפש חוטים מקשרים אותו במלחמת־היהדות שהיתה מקור כוחו של סבו הסופר; יניקתו היתה דווקא מאותם מקורות סמויים, ועדיין בלתי נחקרים, המהווים מהות הצבר. אפס כי העור המחוספס היה רגיש מדי ונשרט בנקל, והכלי, יפה וכאילו מושלם למראית עיין, נסדק; הסדק רחב ודם־הלב השתפך החוצה.

ד

אחד הדברים הראשונים של מי"ב, מתוך הסידרה “מחוץ לתחום”, הסיפור־הקטע “מנחם”, מסתיים במשפט: “קברים רבים על דרכו מעֵבר מזה ומזה”. אני גם נושא בזכרוני את מימרתו של מוריץ היימאן: “רק הקברים הם המשמיעים את אותו הדיבור שאי־אפשר שלא לשמוע”.

בבית העלמין בברלין־ווייסנזה נמצא, ונשמר, קברו של מי"ב; ליד הקבר המקום הריק שנועד לרעיתו. באותו בית־מועד נטמן גם מוריץ היימאן, וגם המצבה הזאת לא נפלה. ביקרתי במקום אחרי הזעם ונוכחתי לראות. באותו הביקור גם חיפשתי ומצאתי, בשכונה לא רחוקה משם, את כריסטיאנה, בתו־יחידתו של יוהאנס, ואת ארוסה, בחור חמד. היא היתה אז בת עשרים בערך והשתוממתי למראה מישחק הטבע:

לא רק תווי פניה גילו קירבתה אל אביה הנעלם, שממנו נפרדה ללא־יודעין בהיותה תינוקת בת חודשים מספר; אלא גם, אם אפשר לומר כך, קווי אופיה־אופיו, באיזה זיק של משובה וחכמה בתוך העיניים. במשך שנותי בארץ גדל מספר בתי־הקברות במרחב תל־אביב. בבית־העלמין הישן בלב העיר, הנסגר מזמן, נמצא קברו של סבי מצד האם, יעקב רמברג, שנפטר בשנת 1928. שם גם נכרה בשעתו קיברה של אסתר־מכלה ברדיצ’בסקי, אשתו השניה של הרב מדובבובה, סבי מצד האב; היא נפצעה בפרעות פטליורה (שבהן נרצחו בעלה ובנה הבכור), הצליחה להמלט, הגיעה לארץ־ישראל בשנת 1922, מתה באותה שנה ונקברה באדמת הקודש.

בבית־הקברות השני, “נחלת יצחק”, מצאה את קיברה, בחלקה הישנה, סבתי מצד האם, איגה רמברג, בת תשעים ואחת במותה. ובחלקה החדשה ביותר כרו את קבר אמי. תבנית המצבה שלה באותה הצורה ובאותן המידות כמו מצבתו של מי“ב; אותו האמן שעיצב את מצבתו של מי”ב שירטט בזמנו לפי בקשתה את קווי מצבתה לעתיד, והמתכונת נשמרה בניירותיה, עד שבא יומה.

בחולון עיר מגורינו מזה ט"ו שנים, נמצא בית־מועד אזורי, ובו נטמנו מֵתי משפחתנו בעשור האחרון: יהושע ברטונוב ורעיתו מרים; שלמה ברטונוב; בננו עדוא. ארבעה קברים כמעט בסמוך זה לזה, ולצידם שמורים מקומות גם לי ולאישתי.

קיברו של יוהאנס פיגולה איש לא יודע מקומו; לא נודע מי היכהו, לא מדדו אל הערים אשר סביבות החלל… ואימו, דודתי חווה רמברג, שמֵתה בירושלים בשֵיבה טובה בגיל למעלה מתישעים שנה, אין לה קבר. היא ציוותה את גופה למדע.

כסלו תשמ"א

---

אמי רחל

מאת

עמנואל בן גריון

א

השם רחל, שמה של אחת האמהות, נעשה עוד בימי המקרא שם סמלי: רחל מבכה על בניה. אולי מסיבה זו זכו כמה סופרות ואמניות יהודיות, ששמן הפרטי הוא כשם האם הקדומה, להזכר ולהפקד בשם פרטי זה בלבד: רחל וארנהאגן, אותה ‘רחל’ ידועה מתקופת הרומנטיקה של הספרות הגרמנית: רחל פליקס, ‘ראשל’ המהוללת, השחקנית הצרפתיה הקלאסית; רחל בלובשטין, המשוררת רחל בארץ ישראל, ששמה נחרת בלבות הראשונים.

גם את רחל רמברג, אמי, נהגו ידידים ומעריצים בתחום ארץ מגוריה ועבודתה העיקרית, לקרוא בשם חיבה יחודי זה; שם אשר לא השתנה, שעה שחתימותיה בספרים שתירגמה או שהוציאה, השתנו לסרוגין: רחל רמברג, רחל רמברג־ברדיצ’בסקי, רחל בן־גריון.

ב

אמי היתה בת בכירה של יעקב רמברג, ציוני ותיק יליד ליטא שעבר לוורשה ועסק שם בעניני חומר כסוחר ובעיני רוח כשותף לבית־הוצאה עברי, ובסוף ימין עלה לארץ ישראל, והתמכר כולו למשאת חייו; הכנת מילון עברי שימושי, מקורי מאד בזמנו, שלא ראה אור אלא בחלקו (האותיות א' – ז'). לכל ילדיו – חמש בנות ושני בנים – החזיק מורים פרטיים לעברית. תולדות המשפחה הזאת הן פרק בפני עצמו; בן ובת אחת עלו לארץ עוד בצעירותם, שלוש בנות הגיעו לאחר התמוטטות הגלות, אחת עברה לעם אחר, ואחד נספה בשואה. מכל הצאצאים של דורותיהם נותר רק נין אחד יחיד הנושא את שם משפחתו. אך בשעה שאמי, בת העשרים, עברה מוורשה לברלין, כדי ללמוד מדעים ולהשתלם במקצוע, היתה המשפחה בימי זוהרה, בית־אב רב־ענפים בישראל.

סבי נתן לבתו רחל מכתב־המלצה אל מי"ב, הסופר שקנה לו אך אז את שמו ופרסומו; ומאז התוודעותם ועד ליומו האחרון היתה לו, הצעירה ממנו בארבע־עשרה שנים, חברה ועזר, רעיה ובת.

ג

כאשר נישאה למי“ב, ניסתה תחילה לפרנס את ביתה בעזרת המקצוע שהתמחתה בן (ריפוי שיניים); אך כעבור עשר שנים גמרו אומר שהיא תקדיש להלן את חייה כולם לעזור לבעלה בעבודתו. אם מי”ב הספיק בשנות־חייו המצומצמות להכין, לחבר, ולצרף ספרים רבים כל כך – אשר יותר מאחד מהם הגיע להיקף של מפעל־חיים – הרי הודות לה היה הדבר, הודות לעזרתה הנאמנה והיוצרת. היא היתה מזכירתו, העתיקה כתבי־היד (והכל, כמובן, בכתב־יד), השתתפה בסידור החומר ובעריכתו; תוך כדי עבודה זו גילתה את כשרונה התרגומי, ומאז נטלה על עצמה את המלאכה המרובה הזאת: תרגום, קודם כל של אוספי האגדות, לגרמנית.

היה זה הודות לה שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נשכח זה של יצירת ישראל. לתרגומים אלה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום שהיתה חופפת להפליא את המקור; עם זאת היתה הלשון הגרמנית לא הלשון היחידה לתרגומיה. היא תירגמה גם מבחר של סיפורי מי“ב לרוסית, ומאז השתקעה בארץ־ישראל, חמש־עשרה שנה אחרי פטירת מי”ב, היא גם תירגמה מכּתביו הלועזיים לעברית.

אם לחשב מפעל חייה לפי מספר הספרים ששמה מופיע על שעריהם כמתרגמת – רובם ככולם ספרי מי“ב – הרי שנקרא לה מתרגמת, וככזאת היא גם נזכרת בביבליוגראפיות. אמרתי, רובם ככולם, ואמנם היו שני מקרים יוצאים מן הכלל. הדבר האחד היה הסיפור החיצוני של ל.נ.טולסטוי “לאחר ארבעים שנה” – סיפור שאינו נכלל בכתבי טולסטוי המקובלים, הואיל והוא מוחזק בטעות יצירתו של אחר (קוסטומארוב); והספר השני הוא ספר השואה “בית הבובות” מאת ק' צטניק, אשר על תרגומו לגרמנית שקדה בשנותיה האחרונות. לשניים מתרגומיה לגרמנית נועד גורל עגום, ולא נדפסו, על אף שדוקא בפירסומם של אלה היתה רואה מילוי חובה קדושה. אחד היה מחזור הקינות אשר מי”ב חיבר אחרי פרעות פטליורה, מגילת השואה שלו, שהיא מן הדברים החזקים ביותר שכתב, והאכזרי ביותר: “קינים והגה והי”, אשר בפירסומו אחרי מותו של מי"ב היא רצתה להודיע ברבים במערב על מה שקרה באוקראינה – ונתקלה באדישות גמורה. והשני הוא התרגום הנזכר של “בית הבובות”, שפירסומו בגרמנית דוקא כל כך נתבקש, אך לא נמצא מי שהעז להדפיסו; וגם אני השתדלתי, אחרי מות אמי, ולא הצלחתי.

ד

כדי להגדיר ת תפקידה עם אבי ולידו במונחים מסורתיים, הייתי אומר שהיא היתה תלמיד־חבר. ולאחר מותו, כאשר בידיה המפתחות והאוצרות והיא החלה לשתף אותי בדאגה היוצרת להם, היא נעשתה, לגבי, מורה־חבר. בין הכשרונות המרובים שנתברכה בהם ודחתה אותם לטובת מילוי חובת חייה, היה כשרון מובהק להוראה ולחינוך, ולא נשארתי תלמידה־חניכה היחיד, אם כי השפעתה על אחרים היתה יותר בתוקף אישיותה, מאשר מרצון מכוון להדריך וללמד. היא לא השלימה עם כל חצאי־אמת או חצאי־אמנות. במיוחד התקוממה, בשיחה בוודאי או באיגרת, נגד שקרים רוחניים וההשלמה אִתם הן מתוך שיגרה והן מתוך פחד. תכונה זו הביאה אותה – בשדה הלשון והספרות – לתביעה קיצונית ואכזרית של בהירות ונקיון. אילו היתה מתמכרת יותר לכתיבה עצמית – והיא, כאמור, הקריבה זאת ביודעין – היתה מצטיינת בלשון ובדרך שימושה, כולה משלה, לאו דוקא מושפעת מדרך ספרותו של מי"ב, או בעקבותיו. עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו־ללא־עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת, ארכו שלושים וחמש שנה, – נתמשכו עד למועד מותה היא; ואם אני מעלה וחוזר ומדגיש הן את ביטול רצונה מפני רצונו והן את השוני בדרך ההבעה (לאו דוקא המחשבה), ציינתי, דומני את יחודה.

ה

כתיבתה העצמאית שלה היתה לסרוגין, וכינוסה לא היה עולה על היקף של ספר אחד ולא גדול. הדברים העיקריים הם שלוש מסות, ביאוגראפיות והערכתיות, על אודות מי"ב, כתובות בנפרד ובכל פעם במתן חדש, לרגל שלוש הזדמנויות ובשלוש לשונות: בגרמנית (בספר זכרון שנערך ויצא לאור במלאות עשר שנים למותו של מי"ב); באידיש (בשער המהדורה המחודשת של כתבי “הקרוב הרחוק” שיצאה על־ידי נחמן מייזל בניו־יורק); ובעברית (בתורת הקדמה לכרך הכולל של כל סיפורי מי"ב, שבו נפתחה הוצאת כתביו האחרונה). אני הערכתי את המסות האלה בשל עניינותן וכוונתן הלימודית וההסברתית, ללא התייחסות כלל אל הקשר המשפחתי; ומה התרגשתי כאשר קראתי את הערכה של המסה האידית מאת המשורר היהודי מלך רביטש, שקרא למאמר הזה בשם “שיר אהבה”.

איני מסוגל לגביה לאותה אובייקטיביות שהיא דרשה וקיימה כל חיי שמשה־בקודש. וכאשר אני מעלה לפנַי את דמותה הרוחנית, אני נזכר באחד מדברי האמת הגדולים שאמר ההוגה היהודי־הגרמני מוריץ היימאן, מי שהיה ידיד קרוב ביותר הן לאבי והן לאמי, על אודות גורל האשה במערב, המקופחת לעולם ולא תגיע לגילוי־בפומבי של כל האוצרות הטמונים בה, ואשר תוך פיתוח התבוננותו ומסקנתו קובע עובדה: גדולים בדורם יתגלו תמיד, מה שאין כן גדולות בדורן.

ו

לאורך כל חיי מי"ב, ולאורך מרבית חייה היא, מאז בנו את ביתם, נתלוותה המצוקה. בשנים שקדמו לנישואיו, בשנים הארוכות של מאבקו עם “סבל הירושה”, היתה מצוקה זו חריפה ביותר, והצד החומרי שבה היה אחד עם הצד הרוחני שבה.

אחד מידידיו משנות האוניברסיטה סיפר, כי בברסלאו, תחנתו הראשונה ללימודיו במערב, לא היה לו, לסטודנט, אור לקריאת־לילה אלא הפנס ברחוב… כאשר באו בברית הנישואין והתישבו במקום מגוריה, אותה העיר ברסלאו, כעשור שנים לאחר מכן, שררה בביתם הדחקות כגורל והבדידות כגזירה, ונעוריה של האשה הצעירה התנסו הכך והתחשלו על־ידי כך. לאחר מעשה ועם כל ידיעתנו כי מה שנקרא היום “רמת חיים” היא בהשוואה לחיי הדורות הקודמים בבחינת מותרות לכל, – קשה לתפוס כיצד קיימו השניים את משק ביתם הצנוע… מי"ב כתב בשביל כתבי־עת בשלוש לשונות, וכמעט בכל מקרה – כאלה היו התנאים אז – צריך היה להתחנן ממש למתן שכרו הדל ולעתים קרובות העלה גם בכך חרס בידו; ואשר למשלח־ידה דאז, לא הירבו לפקוד את הפרקטיקה של רופאת־השיניים; הורַי גם טעו מראש בבחירת הרובע להשתכן בו, שלא התאים לכך כל עיקר. הסופר המהולל צריך היה, כדי לתרום את חלקו לפרנסת הבית, להעתיק נוסחאות של מצבות בבית־הקברות הישן של יהודי העיר. אמי עשתה נסיונות על גבי נסיונות להגדיל את חלקה בכלכלת הבית. היא המציאה אז מכשיר־עץ לגלגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא הצליחה למצוא את היצרן שינצל את המצאתה. זמנית עבדה כאסיסטנטית אצל אחרים במקצועה, אך לא היה לדבר המשך. נוסף על כך הייתי ילד חולני, זקוק לטיפולים מיוחדים ויקרים… אך מה אגיד? בכל ימי ילדותי ונעורי לא הרגשתי כי היינו מעניי העניים, – בזכותה שלה, שלא נכנעה והחזיקה מעמד.

התנאים לא השתנו בהרבה בעבור הזוג לברלין ומאז התמכרה כולה לעבודת הספרות. הפעם הפריעה פורענות חיצונית־כללית: שנות מלחמת העולם הראשונה, ימי נסיון לעם־המדינה ושבעתים – לגר. על אף הכל, דוקא באותן שנים קשות שיוותה מסגרת נאה לביתה, שהמשיכה לגור בו במשך כל שנות שהותה בעיר הבירה במערב, עוד ט“ו שנים אחרי פטירת מי”ב, עד לעלייתה לארץ. גם אחרי מות אבי לא השתנו התנאים לטובה. הדאגה לא עזבה אותנו בעצם – לא הייתי אומר: ליום אחד – אך כשהרפתה זמנית שבה ונתעוררה מחדש. מדי פעם, כשרווח לאמי, היא עזרה לאחרים… בינתיים עלה צורר לשלטון והחזיר את המצוקה למקומה ואיים גם על החיים. ובארץ שוב נועדו לנו, ולה שעמדה בראש, לאחר שגם אני הקמתי משפחה וחיינו ביחד, כעשר שנים של מלחמת קיום קשה. אך כל זה לא היה, הודות לטבעה האיתן, אלא קול־לוואי לחיי רוח מלאים ומבורכים. היא היתה, שם ופה, בבחינת אותה יתד האוהל שהמדרש על אברהם וישמעאל מפליג בשבחה.

ז

את דרך חשיבתה ושיפוטה של אמי הייתי מדגים בשתי אמירות שבעל־פה שלה. האחת שמראה את חריפותה: לאנטיתיזה הידועה ב“משא על ההר”, האבנגליוני, המקבילה־מעמתת את ה“עין תחת עין” של התורה לצו הסלחנות הקיצונית: “המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת”; על כך העירה, כי שני המשפטים אינם מנוגדים כלל אלא נאמרים בשני מישורים שונים: “עין תחת עין” היא לשון החוק ומופנית בתורת כזאת אל השופט שיוציא משפט צדק מעל ומעֵבר לשני הצדדים הנוגעים בדבר; שעה ש“הטה לו גם את הלחי האחרת” נאמר באזני הנעלב, שטוב היה חלקו בנעלבים ולא בעולבים. – הדוגמא השניה, המציינת את קו המוסר שלה: ההשקפה הכנסייתית מבדילה בין שלושה מיני חטא – בדיבור, במחשבה ובמעשה, והחטא במעשה נחשב הקשה בשלושתם. ואילו לדעתה שלה החוטא הגדול שנכשל באחד משלושתם הוא החוטא – בדיבור; שכן המחשבה היא בהיסח־הדעת, והמעשה – בגבור היצר על האדם ומכשילו; ואילו החטא בדיבור הוא בזדון.

עוד אני זוכר שוב ושוב אמות־המידה שלה בביקורת, כלומר – בביקורת של ביקורת. היא היתה יכולה לסלוח למבקר נקי־כפיים, אם טעה בביקורתו; אך לא סלחה לעולם למבקר שצדק, אם ביקורתו זו באה מתוך רגש של עליונות ולא נבעה מתוך כאב ויסורים. והואיל וכל מה שהיא אמרה בענינים אלה ודומיהם, היה בעל־פה (לפרקים גם במכתב), היה בדבריה, כאמור, מן המחנך ומשפיע במישרין.

ח

מי“ב נהג להראות לה ולהעמיד לשיפוטה את מרבית דבריו, והיא בחנה והגיבה לגופם של הדברים. כאשר אני מדבר על התוודעותי שלי אל יצירת מי”ב, אין לי מִלה אחרת מאשר התגלות; ואילו היא היתה קרובה כל כך לדברים בהתהוותם, שחילקה אִתו, כביכול, את ההתגלות שהוא זכה לה. היחס אליו בעבודתו והיחס אל עבודתו היו כאילו מובנים מאליהם. משל למה הדבר דומה? כשם שזוג נאהבים לא נותן לעצמו דין וחשבון מדוע הוא מאושר אלא חי את האושר כמשהו טבעי ביותר… כך אכנה את חייה־ביצירתו כטבעיים, דברים שצמחו, ברכה מתמדת.

מותו של מי“ב, מסתבר, לא הפתיע את רופאיו, אך הדהים את המשפחה בפתאומיותו. כאֵבה היה גדול כל כך שמנע ממנה את הדמעה. היומן שהשאיר אחריו, כולו כתוב היה בכתב־ידה (היא נהגה לכתוב מפיו את רשומותיו כפעם בפעם או להעתיק מניירותיו), וּמחצית הספר ה”תורני", האחרון, היתה עדיין ריקה, ולמחרת יום מותו החליטה לערוך בדפים החלקים מכתבים אליו, בהם מסרה על השארת נפשו בעבודת ההמשך. אני מרשה לעצמי לפרסם את הפרט הזה, הואיל והיא נתנה לי בשעתו את הרשומות האלה לקריאה. בעת ובעונה אחת לקחה את חילופי האִגרות בינה ובינו, ומאות מכתבים היו, והשמידה אותם. הבינותי, על אף צעירותי, את שני המעשים המנוגדים: מה שחידשו החיים, חיים־בצוותא של האֵם עם בנה, יהיה גלוי ופתוח, אף אם טבעו פרטי ונפשי ביותר; ואולם על החיים המשותפים עם אלוף נעוריה שבא עליו הכורת, תשמור להלן בלבה פנימה.

תשל"ה

---

לאור הנר

מאת

עמנואל בן גריון

(ימי חייו האחרונים של מי"ב)

“הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על־כן אקצר”.

משפט הסיום של הקדמת מי“ב ל”מרים", האחרונה ליצירותיו.

סימני הקץ

מחלת המות ארכה עשרה ימים. מיתתו ללא מחלה ניכרת, גויעתו הגשמית־נפשית ארכה שנתים ימים יותר. מאז גְמר מלחמת העולם הקודמת, אשר מתוכה יצא נחלש בגופו ומיואש ברוחו, לא מצא מנוח עד יום הסתלקותו. המהלומה המכריעה הלמה על ראשו עם היוודע לו על המתת אביו וחורבן עיר נעוריו בימי פרעות אוקראינה. המעשה קרה בשנת 1919, הידיעה השיגתו בקיץ 1920, כשנה לפני יומו האחרון. מאז לא נתעורר עוד לשמחה אם כי את עבודתו המשיך, בהתמדה אכזרית, עד שכבו על ערש דוי.

משברו הגופני הוכן זה כבר, מעורה הוא עוד בתלאות נעוריו וימי בגרותו, במחסור פיסי ובדלות קשה שאכלו את אונו משחר ימיו עד ימי העמידה ומעבר להם; כשרווח לו כבר אחרה העזרה לבוא. הרעב המוסוה והערטילאי, שהשתלט בימי המלחמה ולאחריה על האוכלוסיה העירונית בארץ מגוריו – פגע בו פי כמה, היות ותקופת שובע כלשהי לא קדמה לו. היותו מוכיח ועומד בשער מאז – בדמו שילם עבור כל אלה; ועל שאתו בתוכו מאז ומכבר צער ישראל, צער על אבדן ישראל בידי ישראל, צער שאין לו לא תמורה ולא כפרה – נוסף לו משא הזמן והמדיניות שהחשיך על תבל ומלואה (והוא לגמרי לא התנכר לפוליטיקה, וגדלותה המדומה של אשכנז בימות גאות האוּמה ואימת חורבנה הפתאומי גם השפיעו על מצב נפשו השפעה עצומה וקיימת). הוא ראה את קצו עוד לפני שהרופא גילה בגופו סימני ההתרופפות, אולם גורלו הוכרע אך עם קבלו את מכתב קרובו הפליט ובו כתובים מאורעות דובובה.

מי“ב השאיר אחריו יומן, בלשון אשכנז, המלווה את עשרים שנות חייו האחרונות. היומן הזה, ראשיתו בפרוטרוט ואחריתו בצמצום. דרכו היה לציין בו, כסדר, גם את ההופעות ההיסטוריות של הזמן, ראשי תיבות של המדיניות הגבוהה, ובכללה את גורל היהודים באשר הם שם. בשנותיו האחרונות נהג קיצור נמרץ ברשימת דבריו לסֵפר הזכרון, אך על הזכרת דברי ימי הזמן לא פסח, עד שיש ובתוכם נבלעה הזכרת מה שעבר עליו. רשימת הסיום לשנת 1920 לשונה כזאת: “יהדות אוקראינה, עברו עליה בימי מלחמות־ה”שחרור” אימים כאלה אשר קשה לעט לחזור עליהם. ב“ספר שחור” העומד לצאת בקרוב לאור כונסו הפרטים. וגם אני כשלעצמי נפגעתי חמורות". – זאת בלבד ותו לא.

משנה־יומן, גנוז אף הוא, מהווים מכתביו לידידיו הסופרים בני שתי הלשונות. אל ידיו מוריץ היימאן כתב, לאחר המלחמה, עם ביצור מצבו הכלכלי ועם ניחושו את מצב בריאותו שהוא בכל רע, את השורות האלה (גרמנית): "צוּויתי לגשת אל הפרופסור. בדיקתו העלתה, אמנם, כי אין אני חולה ממש, אבל אכוּל עד העצמות. יהיה עלי לנוח הרבה ולהתפטם. "וודאי חשת בזה, בפגישתנו האחרונה, כי היה בדעתי לשפוך את שיחי לפניך, אבל משהוא עיכב בעדי ושתקתי. המִפנה לטובת מצבי – אילו הקדים לבוא, אז, אך אז היה בכוחו לשנות הכֹל לטובה.

אולם עתה – המחיר הוא גבוה מדי. לעמוד אך שעל לפני גמירת המפעל ולהיות מוכרח לסגת אחור – עד כמה זה עגום. אך אולי, עם כל זאת, אוכל עוד לפעול במשנה עוז כשידי השתים נשמעות לי ¹. נחיה ונראה“. (28.12.19). במכתביו אל ש.א. הורודצקי חוזרות ונשנות תלונות, הבאות כאילו בהיסח הדעת, על העייפות שתקפתו, על הרגשתו את עצמו קשה. “אכלו אותי ימי המצור”, מציין מי”ב בגלויה עברית מאותו תאריך ממש שבו שלח את המכתב האשכנזי המובא לעיל. ולאחר עשרה ימים הוא מתודה אל חיק החבר: " ––– נתקיים בי שריפת גוף או חולשת גוף עם נשמה חיה וצועקת לביטוי אחרון שיכיל סכום כולל“, ומוסיף, בפניה חזרה אל הגשמיות וצרותיה: “וחזון תוגי והיתולי: ליטרא חלב בכל יום היתה מקררת בודאי את האש העצורה בעצמותי על כל פנים לשעה. אנו חיים כאן במיצר, כמו בימי מלחמה”. בסוף המכתב נזכר האסון אשר טרם ידע שפגע גם במשפחתו: “… חורבן אוקראינה עם כל שפעת הדמים הוא עולה ולא יורד ממטתי”. (7.1.20). וכחצי שנה אחרי כן, עם העמדתו על האמת לאמיתותה, הסתפק שוב ברמז: “…חיים אנו בימים ללא עם ובודאי גם ללא אלהים. לבי נגרש כל היום. את הצעקה “על הדם” ב”התקופה” האחרונה בודאי קראת. גם אני נשאתי דברי קינה – אבל מה היא המלה עתה וגם למחר?" (5.8.20).

אל י.ח. ברנר ביפו פנה עם התקבל אצלו הבשורה וביקש מילואים ושמיעת עדות: “בקשה ליי אליך במיצר נפשי וביום אבל גדול לי. אבי הרב הישיש נספה כבן שבעים וחמש בחרב זדים בימי הבינים שנתחדשו, ועל ידו נפל גם אחי הצעיר. מכל העדה אשר גדלתי בה נשארו אך מתי מספר מימי הזעם בקהלות אוקראינה”. לאחר מסירת בקשתו הוא חותם: “את נפשי בימי מצוקה אלה מבית ומחוץ תדע. וגם אני לא אשאל לנפשך”. (5.5.20). למען עודד את המיואש עוד יותר ממנו אמנם הוציא מפיו דברי ניחומים: “אני מבין לרוחך כאילו דברת עמדי פה אל פה, אבל עוד יש איזה אפשרות לגבור על הצער הממית על ידי הבעה חזקה, למען ישמעון וייראון”. (23.9.20). אך ניחושיו את האחרית המתקרבת אליו אל גנז. במכתבו האחרון אל ברנר הוא מוסר ומסכם: “זה ירחים שיושב אני על האבניים לסדר מחדש כתבי העבריים ויהודיים בעשרים וששה כרכים; ולו אזכה לראות את צוואתי ערוכה בחיים ואוכל עוד להפנות לידיעת ימי קדם, כאשר עם לבבי”. (6.12.20).

יומן שלישי, גלוי יותר – סכום הקטעים הכתובים בגוף ראשון ופזורים להם על כתביו, ביחוד על השכבה האחרונה שלהם. החומר ידוע לקורא; אני יכול להסתפק בהבאת המועט. תצוינה ראשונה שורות הסיום להקדמתו ל“בשדה ספר”, מן הדברים האחרונים שחרת (“… אף אנו, בני החורבן האיום, נושאים אבנים למצבות בחיינו; ומי יודע, אם לא תעקרנו גם הן ואם תיותר להן שארית”); כן תיזכר “מגילת הטבח” שלו, מחזור הקינים (בהדפסתם הראשונה בשם “קינים והגה הי”) שנסדרו כנקודת הגמר בסוף כל מאמריו. שתי הדרגות של כאבו האחרון, דרגת הידיעה הנפשית את הקץ המתקרב ודרגת ההרגשה את חץ המות דבוק בגוף משתקפות מתוך הקדמותיו לרומן “מרים”.

בשער הספר כתוב (כשנתיים לפני מיתתו): “… והנה באתי בימים; עבר היום, שניתן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי ערב באים ברחוק – עוד שעל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תום כל חי”. – ואילו בפתיחת הספר האחרון, פרי חדשיו האחרונים, נרשם: "… אני יושב על האבניים להציב זכרון לבני דורי, לתאר בשרד את חיי העיירות שבהן גודלתי.

רבות מחשבות עמדי, רגשתי נוער עולים בי, לבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת החיים וגם ארגי קדומים. בן אנכי לבני הגולה ומכוס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות, שבהם עלו תקוותי וניצני שירתי גם יחד. עיר מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אל נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שמות. נהפך לאֵבל כִנורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע –– ".

מאז גמר המלחמות בחזית רוסיה־גרמניה ניסה דרך כל הצינורות להתקשר עם בית אביו, ללא הועיל. אסון יהדות אוקראינה, אך בת־קולו העמומה הגיעה לגרמניה, היות ומטעמי המדיניות של אותה השעה – חסו שם ה“לבנים” ועוזריהם. היו בין ידידי מי“ב, בין המחליפים אגרות אִתו ואפילו בן באי ביתו, שידעו כללים ופרטים ולא הרהיבו עוז לגלות את אזניו. לכן פגעה בו הידיעה בפתאומיות אכזרית, ללא שום הכנה נפשית כלשהי. שולח האגרת – שארו של מי”ב שנמלט לארץ ישראל (פה נפגש אח"כ עם ברנר ונחקר על ידו) ומשם הִגר לארצות הברית – לא פירט את הכתובת ורשם על המעטפה אך את שם המקבל ואת עיר הימצאו: “לד”ר ברדיצ’בסקי, ברלין". כה הגיע המכתב ראשונה אל איש זר, נושא השם ב. ללא שייכות למשפחה, תושב פרבר אחר: הלה פתח, התבונן, סגר שוב וציין על המעטפה: “לא נוגע בי”. ופקידי הדואר חידשו את חיפושיהם עד שמצאו את המקבל האמיתי.

משקיבל את הבשורה, נשתנה לחלוטין. עמדתו הקיצונית עיצבה מאז את דמותו: מחמיר את הגישה אליו מבחוץ, מקפיד גם כלפי ידידים וקרובים, ובלתי נוח לסלוח – ורך בנפשו. ומאז נפצע, חדר מרכּוּתו הפנימית החוצה. לי את מה שקרה לא הגידו, לא האב ולא האֵם – בהתאם לחנוך שחינכוני, לבלי לתת לי להרגיש אף קורטוב המלחמות העזות שנלחם הוא על קיום ביתו, ולא לתת לי לטעום טעם צער מהו. הייתי בן י"ז, צֵרפתי רמזים והגעתי מעצמי לנחש פשר הדבר. לשאול לא העזתי.

בשני צעדים נקט, למען תקן את מה שניתן לתקן. דאג לשלום הקרבנות; ועזרתו עוד לא איחרה את המועד והיתה לטובת אלמנת אביו שנפצעה קשות בימי הזעם, אך הצליחה לעלות ארצה כחודש לפני מיתת מי"ב (אמנם, לא האריכה עוד ימים ומתה, כבת ע“ה, באייר תרפ”ב ונקברה בתל־אביב). שנית, עשה כל מה שביכלתו למען פרסם את הזוועות בקרב הציבור הגרמני; פה אמנם נתקל, כאמור, בקיר האטום של חשבונות והתחשבויות פוליטיים שהקשיחו גם את לב העתונאים היהודיים, אלה אשר עמו אז כאילו בשירות הממשלה והשתִיקו את אבדן אחיהם, “לשם שמים” של הלאומיות הגרמנית. עמלו זה, עמל שוא, לא מעט הוסיף להקהות את שיניו וליאשו.

מוריץ היימאן תיאר פגישתו עם מי“ב בסתיו 1920: “בא אלי לבקרני בכפר, ובעמדו ליד השולחן, הרגשתי בו משהו שהניעני לאמור לו: התוכל להגיד לי מה המקרה שקרה לך? ואם לא, אז כאילו לא שאלתי דבר. ראיתי, כי עיניו דעכו, פניו חוורו וסנטרו רעד, רק קולו היה כתמיד שקט: ‘זה עתה רציתי לדבר’, וסיפר את סיפור מיתת אביו ואחיו”. – שנה תמימה עברה והבקיעים אשר בו עוד התעמקו. פ. לחובר מסר במאמרו “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים” זכרון נסיעתו עם מי”ב ללייפציג, לקבורת ויליים צייטלין, בתשרי תרפ“ב; עת שבתם שניהם בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת בלייפציג, ומי”ב סיפר לפ. ל. דבר־תורה בשם אביו, "והוסיף משום מה, קצת שלא כמנהגו: אבא שלי היה בכל־זאת אדם נפלא; –

ופתאום קדרו פניו, ולא עברו רגעים מרובים והוא פרץ בבכי לעיני האנשים הרבים בתחנה הגדולה…" בזכרונות ש.א. הורודצקי – הוא ביקר ביולי 1921 בברלין והתראה עם מי"ב לא אחת – כתוב: “לעולם לא אשכח אותו היום שטיילנו בדאַהלם, הסמוכה לברלין, בין אילנות ופרחים, והיום יום בהיר נחמד היה, והוא סיפר לי ותיאר לפנַי את ימי־ילדותו בבית אביו, את אביו הרב וסביבתו, וכה הלך וסיפר, הלך ותיאר, עד שהגיע לרצח הנורא והאכזרי שנעשה לאביו ולאחיו בימי־הדמים באוקראינה. בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמוק והחל לבכות כילד. באותם הרגעים נפתח לפנַי השער ־ ־”ִ

שנת תרפ“א היתה שנת מיתת רבים ממכריו, הקשורים בו מתחנות חיים שונות. ברשומה האחרונה אשר ביומנו נזכרים המלומדים הנפטרים שאול הורוביץ, מי שחזר ובנה את ה”ספרי זוטא“, וההיסטוריון מרקוס בראן, יורש מקומו של גראץ, שניהם מורים בבית המדרש בברסלוי, והחוקר שמעון אפנשטיין בברלין שעבד בשדה הספרות הרבנית. לצִדם נפקד שמם של סופרים, של י. ח. טביוב בריגה ושל י. ח. ברנר ביפו, – ואמנם מעשה הירצחו של יח”ב שימש ההרעשה האחרונה וההרסנית ביותר שעברה על מי“ב בשנתו האחרונה. בשנת תרפ”א הסתלק מו“לו הוותיק בן־אביגדור, שעמד אז על סף חידוש מפעליו ועוד הספיק לדבר עם מי”ב על זאת, בהיותו שופע תכניות. וכן נפטרו פתאום שני אנשים אשר יחסם אתו חודש בשלהי חייו ממש, בקשר עם הכנת כתביו לדפוס והדפסתם: החזן רפאל פראנק, מי שצייר את האותיות פראנק־ריהל השגורות עכשיו בכל דפוסי ארץ־ישראל, אבל הוא עצמו כבר שאף אז ליותר מזה, והציע למי“ב סידור כתב מיוחד, חדש ביותר, עבור כתביו העתידים להיסדר בדפוס, ובעצם המשא ומתן מת מיתה חטופה; אחרון אחרון הביבליוגרף הוותיק ויליים צייטלין, בעל “קרית ספר”, איש לייפציג אף הוא, שהתעסק, מטעם מי”ב והוצאת שטיבל, בהגהת היריעות (כי הסדַרים בבית דפוס נוצרי זה היו לא יהודים ולא שמעו את הלשון שבה סידרו את האותיות), ולהלויתו, כאמור, נסע מי"ב, והפרטים מתוארים בזכרונות לחובר. החוזה על הוצאת הכתבים המקובצים נחתם בשנת 1919. אחד הסעיפים נודע בינתיים ברבים – האיסור המוחלט על צירוף תמונת המחבר לכתבים, בהוספת ההגדרה המפורשת כי אין לפרסם את הצילום אף לא לאחר מות המחבר. בהדריכו אותי, מדי שיעור בשיעור, בשנותיו האחרונות במחקרי שדה העבר ובמסרו לי ראשי פרקים שיסייעו לי להתעמק בעצמי – כמעט שכל לימוד ולימוד היה גומר באזהרה ־אתראה: נַצל את הזמן שבו אני עדיין יכול לענותך דבר, שאול תשאלני, ואל תחמיץ את השעה.

ימי המחלה

בשמיני לנובמבר 1921 (ז' חשון תרפ"ב) נפל מי“ב למשכב. מן הסתם התקיפתו המחלה, מחלת הלב, בהיותו לבדו בחדרו, התקפת מות, וכיווצה לבו עד כדי חניקה. אותה שעה – שעה חמש אחה”צ – במקרה לא היה בדירה אלא אחד מחברַי מבית הספר, בן י"ח, שחיכה בחדרי לבואי, והוא גם הגיש לחולה את העזרה הראשונה – הרטיב מגבת ושמה על חזה הנתקף להקל לו – ורץ להחיש רופא. עם שוב האֵם ואני הביתה (עשינו כחצי שעה מחוץ לדירה, לקנות דברים של מה בכך, וכשעה לפני כן עוד ישבנו שלשתנו אל השולחן המשפחתי ושתינו תה בשלוה) – והנה האב יוצא לקראתנו מחדר האמבטיה, פניו חיוורים, מעונים ומיואשים במידה שלא ראינו אותם עד אז: כאילו נורה החץ הארסי ללבו, ומלאך המות מחזיק בו מבלי להרפות עוד הימנו.

רופא שדר בסימטה סמוכה, אשר אמנם לא הכיר אותו הכרה אישית, עשה לו שתי זריקות – של כפוֹר ושל מורפיום – והמיכוָץ הלך ופחת; לאחר שעה קלה הופיע גם רופאו הרגיל, ד“ר ר., מי שדאג לבריאותו זה שמונה שנים, אשר רק אישר את מעשה קודמו ושמר על החולה עד בוא, לפנות ערב, הפרופיסור פלאֶש, מי שיצאו לו מוניטין כבעל נסים, והוא זה שנתיים טיפל במי”ב (ואף ידע, כפי שהוברר לאחר מעשה, כי גזר הדין נחרץ זה כבר). שני הרופאים התיחדו בחדר העבודה של מי"ב להתיעצות ממושכת והאריכו לדבר ביניהם, עד אשר רוח החולה נפעם מאד והיטיב הבן מה שלבו אמר לו בלאו הכי. כששבו שניהם לחדר המיטות, לבשו פני הפרופיסור את החיוך המרמה השגור בפני בעל המקצוע ואמר: “הסתבכנו שנינו בשיחה פרטית; על אבותינו דיברנו, ואמנם אבותי קדומים הם מאבותיו”.

(הפרופיסור היה ממוצא יהודי ואהב להדגיש את יחוסו הגזעי; רופא הבית – מבני יפת). משירד הפרופיסור מעל המדרגות לויתיו עד הקומה שמלמטה ושאלתיהו־ביקשתיהו: “הכל יהיה טוב, לא כן?” והוא השיבני: “צריכים להיזהר ולא להרפות מדאוג”. דאגת־הלב לא הוקלה.

באותה ההתיעצות, כפי שגילה את אזנינו ד“ר ר. לאחר מיתת מי”ב, הגיעו שניהם לידי ביטול גמור של כל תקוה לקום החולה ממשכבו. ולא זאת בלבד אלא שהוברר לנו כי אך תודות לחסד המקרה השאירוֹ השבץ בחיים לעוד עשרה ימים – כי דרך המחלה הזאת להמית עם ההתקפה. אותה תקופת־ביניים, שבין השבץ לבין ההסתלקות, אשר קרוביו חשבוה לזמן ריפויו האיטי, לא היתה איפוא אלא אַרכה מוגבלת בה יתקבל הרעיון הנורא על הלב, אך בה יותן לו גם לצפות עתידות ביתו־נחלתו. ואמנם, עם כל עינוייו הרבים בימי סבל אלה, היה בהוספה זו מעין מתת המזל אשר עת חייו לא אחת התאכזר בו.

עשרת ימי שהות אלה, מחציתם עברה כעבור ימי מחלה רגילה, והבלתי מנוסים רימו את עצמם כאילו ניכרו סימני החלמה. ההתכווצות פגה, המשא הכבד כאילו הוקל, רק השינה ברחה לה כמעט לחלוטין. אולם החולה לא השלה את עצמו. פ. לחובר ששהה אותה שנה בברלין, ביחוד לרגלי סידור כתבי מי“ב בדפוס, והתראה לשם זה עם מי”ב לעתים תכופות – בבואו למחרת יום פרוץ המחלה אל הבית הופתע על ידי מראית עיניו. החולה אמר לו בפשטות נמרצת: “קוראים לבית־דין של מעלה”. וגם לא נתן לעבור על פליטת פיו בצחוק של לא מאמין, לבטל את רגש היאוש שנראה כמחוסר יסוד, ונשאר אותו יום ואותם הימים כבד ראש וקשה מחשבות. דיבר לא אחת על עניני צוואה ולא נתן לסתור את דבריו; הזכיר לא אחת את דאבון לבו על אשר אינו משאיר למשפחתו מחיתם. יום אחד יחיד, השביעי למחלתו – יום ב' לשבת – הרגיש אף הוא הקלה ונרגע. לכן קרא לסַפּר שגר ממולו, שיעשה את פניו, ושח אתו על דא ועל הא; גם פקד על עקרת הבית להיטיב את לב האומן בכוס יי"ש. זוכר אני איך האיש הפשוט הזה (הוא שייך למעמד הבינוני אשר בגרמניה אינם נמצאים בו אנשים שיודעים אמנות וספרות מה טיבן) הביע לפנַי, לאחר צאת גזר הדין, איזה “אדון טוב” היה המנוח אשר לא הִפלה בין האנשים וששח עם כולם ללא הבדל, לא כנימוס יתר הסופרים הנוהגים להתלבש בשתיקה יהירה בנוכחות אוּמנים… דרנו בשכונה אשר אמנים מכל המקצועות היו מצויים בה, וטבעי היה לו לאיש הזה להסתכל, להשוות ולהוציא מסקנות.

באותם הימים, כאמור, הוכנו כתבי מי“ב המקובצים לדפוס, ובעצם ימי המחלה נתקבלו עלי הגהה וגליונות נדפסים מספרי המערכה הראשונה הנקובה בשם “בשדה ספר”; הספרים עצמם יצאו לאור אך לאחר מיתתו, אולם הוא ראה עוד אחד החלקים, את הספר “דוד וסופריו”, כשהושלמה הדפסתו והנהו מכורך לדוגמה. אך עבודת עריכתם היסודית של הכתבים השלים זה כבר; בהגהות שנתקבלו יום יום טיפל גם בשכבו על מיטת מחלתו. נשארה לו אך עבודת השלמה אחת לבצעה: הכנסת שתי פיסקאות קטנות לתוך יריעת הסיום של הרומן “מרים”: ספרו זה, האחרון לספריו, צריך היה, לפי התכנית, להתרחב מעֵבר הנוסח הסופי שנתן לו, ועדיין לא החליט אם להכריע לצד ההרחבה או לצד הצמצום – עד שהשעה נעשתה דחוקה לו וגמר לגמור. היה זה ביום ד', יומים לפני מותו, שהכתיב לי שני הקטעים שנועדו למלא חסרונות בפרקים האחרונים שבכתב־יד הרומן. האחד, פתיחת פרק הסיום שברומן, והשני, שמצא מקומו בסוף פרק ל”ח של הספר האחרון – חזון מרים החולה, אשר נדמה היה בשעת השמעתו את הדברים שזהו חזונו הוא באותם הרגעים ממש:

“בקצה החדר התראה איש־מִדה לבוש מעיל לבן ועיניו סגורות. צל מסביבו והוא בעצמו כצל. יראה מרים להרים את ראשה ומפחדת מפני חזון היום. היא דיברה עם האיש הזה, זאת יודעת היא, ועוד שאלה אחת בפיה. מתפלג הדיבור ברום האויר. קשקשי תכלת מזהירים. מתנענע האיש ומפשיל את זרועו. מעילו נסרח על־גבי קרקע. אחד מבני־המות הוא. הוא לא מת ואינו חי. תרדמה נפלה על הנערה ותיקץ מנבכי צער ותמהון”. –––

החל מיום ג' נראתה השקיעה, שארכה ארבעה ימים רצופים. יום ד', יום הכתבת השורות הנ“ל, עצרת שנתית לפרוטסטנטים היה – בּוּסטאַג בלע”ז, – יום שבתון אשר רישומו הנוגה (יום אֵבל בחודש נובמבר, ירח שיתוק הטבע המערבי) האציל על כל התושבים וגיוון גם את האוירה בחדר הגוסס. אותו יום, אחרי הצהרים, ביקרו אצלו פ. לחובר וא. י. שטיבל. דרש ממו“לו, שנעשה יקר ללבו, שיַבטיחוֹֹ לדאוג למשפחה אף במקרה שלא יקום עוד ממשכבו. מסר לשניהם את כתב־יד “מרים” המושלם. לאחר לכתם – לא ראוהו עוד בחיים – הופיע הרופא ד”ר ר. ומי"ב סיפר לו על ביקור השנַים ועל אשר נתן להם את מגילת הסיום של ספרו. תקפוהו מכאוביו ביותר והוסיף לתאורו: “נתת להם את שלך, ועכשיו אתה יכול לפשוט את הרגל!” המאמר האיום הזה נכרת בלב הרעיה שנאלצה לשמעו מבלי יכולת לעזור, והוא ביטא זאת בשקט אך בכוח ודאות מוחלטת.

בין פחד לתקוה עברו השעות. באותו מעמד ממש גם הודה לרופא כי נוכחותו יש בה אף מן המרגיע. גם הוסיף הסבר לו: “לפי האמונה העממית נלוה המלאך רפאל לכל רופא אמיתי”. והאיש שלא היה מבני ברית ענה ואמר: “מי יתן וגם אותי לווה ילווה”.

– אך אותו ערב התחילו שוב הזריקות שלא פסקו עוד להינתן לו משך ארבעים שעה רצופות, עד הסוף. לילה זה, בין יום ד' ליום ה', הזכיר החולה בפעם האחרונה את יעוד חייו שלא זכה להשלימו – את שֵם מחקרו שטרם כתב אותו ואמר להקדיש לו כל שנות חייו לאחר שיזכה לגמר כתביו הספרותיים והוצאתם. והעומדת על צדו הרגיעתו באמרה: “אמנם כן, ולמען חזונך זה גם תתגבר ותשוב לאיתנך”.

לא שב להזכיר חלומו. ביום ה' הוכנסה אחות רחמניה לדירה לשמור עליו בלילה האחרון (כנראה שחשבו שהקץ יבוא באמצע הלילה). הפרופיסור נשאל על ידי בני הבית ערב יום ההסתלקות: “כלום ציפית לאחרית זו?”

וכמנוסה למצוא תירוץ לכל קושיה השקיט־הדהים אותם כדרכו: “אין זו אחרית אלא תהליך”. את הלילה האחרון עשה במחיצתו הסופר יוליוס לוין*. מעשה התנדבות זה נגע עד מאד בלב הנדון ואמר לאשתו: “אמנם כן, ידידות הלא דבר הוא”. מידידיו דוברי גרמנית לא ביקר אצלו בימים האלה אלא זה בלבד; ידיד נפשו, מוריץ היימאן, היה עצמו צמוד למשכב ואמנם נמלא דאגה מוזרה לשלום מי“ב דוקא בימים ההם והריץ אליו מכתבים שיודיעוהו על מצבו. מסופרי ישראל נמצאו באותם הימים בברלין רב־צעיר, אף הוא אחד מקומץ ידידיו הותיקים של מי”ב, וביאליק שזה לא כבר יצא מרוסיה והכיר את מי“ב ראשונה שבועות מספר לפני יום מיתתו החטופה. שניהם, טשרנוביץ וביאליק, שמעו על המחלה באיחור זמן ואמרו לראות את פני הקרוב לנפשם. הגיעו למחיצתו ביום ששי, אחרי הצהרים, שעות מספר לאחר מותו. צלצלו בדלת ואני נאלץ הייתי לפתוח, לקבלם ולהגיד להם: “אחרתם לבוא”. נדהמו ונרתעו אחורנית. שאלתי אותם: “רצונכם לראותו?” נכנסו פנימה וראו, העדים האחרונים, את הגוף המת. *אחד מבאי ביתו הספורים של מי”ב, רופא לשעבר, אמן בעשיית כינורות, גם מחבר סיפורים בגרמנית.

היום האחרון

בי“ז לחשון תרפ”ב נפטר מיכה יוסף בן־גריון־ברדיצ’בסקי בדירתו בפרידנוי שבמערב ברלין. יום מיתתו היה הששי לשבוע, השעה בין שתים־עשרה וחצי לבין רבע לפני אחת, אחרי הצהרים. עשרה ימים לפני כן, ז' לחשון, נפל למשכב אשר ממנו לא ניתן לו עוד לקום.

התקפת המחלה, דלקת שריר הלב, באה כאפתעה – לא לרופאים שהיו מודאגים בגלל מצב בריאותו הרופף זה שנתים ימים, אבל ידעו היטב לשמור על הסוד, אלא לידידיו ולבני משפחתו. הוא עצמו אפפוהו צללי מות מזמן, וביתר־עוז מאז נודע לו אסון בית אביו אשר הכורת עלה עליו עם השתוללות הפורעים באוקראינה; הבשורה הרעה, אמנם, התאחרה כשנה תמימה עד שהגיעה אליו, אבל האיחור אך הוסיף עשותה קטלנית. אך, עם היות רוחו מטבעו קשה עליו, ועינו רואה את הנולד, וידע לשבח את המתים – החזיקתו התקוה כי עוד יורשה לעשות את תגליותיו גלויות, לגמור את עבודת חייו, והתקוה הזאת פיזרה מדי יום ביומו את הערפל המתחדש מדי יום ביומו. ולקרובים לו קרבה גשמית לא הראה כלל פנים חתומות בחותמת הפרידה. הגות־רוחו נשארה נאמנה לו עד יומו האחרון. אלא שבאותו יום ששי נרגע הלוחם אשר בו, הדאגה לעתיד נחלתו העצומה והבלתי נפדית עזבה אותו; שלם היה עם נפשו בהיפרד הנפש מעליו. בשנה הנזכרת הקדים החורף, חורף מערבי, לבוא; יום קר ומעורפל היה אבל שלג טרם ירד. אור לכל יום ששי נוהגים תושבי השכונות האלה לחבוט את השטיחים שלהם, וקול הדפיקה המתמדת הזאת ליוה מדי סוף שבוע לסוף שבוע את עבודתו – כי את חדר עבודתו לא עזב אלא לעתים רחוקות ולא הפסיק את עבודתו כמעט מבוקר השכם עד הלילה – וציין לו את ביאת השבת אשר טיבה אינה נרגשת בסביבה ההיא. ובאותו יום הפרידה, עם הישמע הקול הזה, חששו בני ביתו מאד פן תופר מנוחת החולה, אבל הוא לא הרגיש בשאון המפריע כלל. היה זה אחד האותות שהודיעו על הקץ הממשמש ובא – אך לא לאלה שרצו להשלות את עצמם בסימני הטבה מדומה שחלה, כאילו, במצבו.

כי דוקא בבוקר יום פרידתו הוטב לו למראית העין. עם בוא הרופא לבקרו שאלהו, הרגיל לחשוב אחרית דבר, לתכן תכניות ולהשליט סדר בכל: “מה יהי תהליך יום זה, הרופא? כידוע לך הנני בעל שיטה!” אולם לאשתו אמר, כשעה קלה אחרי זאת: “אין לי פחד מפני המות”. והיא הסבירה לעצמה את האימרה הזאת כי פירושה: אין לי חשש שמחלתי תסתיים ברע – אבל המועמד למות התכוון למות שראהו פנים אל פנים מבלי להירתע. אותו יום עזבוהו הכאבים; הוא נרדם לפרקים, ובהקיצו מדי פעם בפעם שכב לו בעינים פקוחות, שקט וכאילו בנחת. קרוביו ראו את האור הסובב אותו וחשבוהו לסימן התגברותו על החושך, חזרתו לאיתנו – בעת שפניו הלכו והשתנו לפני שוכן אורה.

בלילה שלפני כן, לילה של האבקות קשה עם המות, שמרו עליו אחות רחמניה, שהוזמנה מטעם הרופאים, וידידו הסופר הגרמני־יהודי יוליוס לוין. אור ליומו האחרון שאל החולה באופן מיוחד לשלום האחות והידיד – כלום דאגו להגיש להם ארוחת בוקר; ערב לילו האחרון פקד על אשתו נמרצות לשים לב לזה שידידו לא ירגיש את עצמו נעלב במקרה שלא יעשה הכרה עם הפרופיסור, הרופא הראשי, אשר ביקורו נועד לצהרי יום הששי (והלה, אמנם, אחר לבוא ולא מצאוֹ עוד בחיים). ביום המות פנה פתאום אל אשתו היושבת לצדו ואמר בתוגה לאין ערוך: “עדיין אַת צעירה לימים”. וגם על משמע המאמר הזה עמדה אך באיחור שעה, שעתיים: צעירה את עדיין מלהיות אלמנה והנה נפקד עלי להיפרד ממך. למיתה עצמה לא קדמה גסיסה ניכרת. אחרי הירדמו שוב לרגעים מספר הקיץ לרגע, נשם נשימה אחת – והוציא נשמתו. בן חמשים ושש היה במותו. תש"ב

מורשת

מאת

עמנואל בן גריון

ללא מחיצה

מאת

עמנואל בן גריון

התנצחות

מאת

עמנואל בן גריון

והיה כי יביאך

מאת

עמנואל בן גריון

אגדה ואמת

מאת

עמנואל בן גריון

שלושה ספרים נפתחים

מאת

עמנואל בן גריון

מהגדת בית ברטונוב

מאת

עמנואל בן גריון

גל־עֵד

מאת

עמנואל בן גריון