שף הולך לו האבטומוביל הנהדר. בשקט מחליקים ארבעת אופניו הרחבים, חשוקי גומי עב ורך, על־פני המרצפה המלוטשה יפה שבשדרה העשירה. מרטטים אט־אט הקפיצים הספוגיים ומניעים רכות את היושבים במרכבה. מוארה השדרה פנסי חשמל קטנים, ולאורם החִור נשקפים האילנות הקטנים, הגזוזים יפה והנטועים בשורה ישרה משני עברי הרחוב על־יד המדרכות הנקיות המגוהצות, כשהם עומדים שחורים. חבויים בצל הבתים המרווחים והמקודשים. השמים שחורים. תלויים ועומדים במרומים עננים עמוסי גשם, ובאויר מורגשה אותה הצפיה הנטויה בטרם יתחולל סער.
ושניהם יושבים באבטומוביל בן שני מושבות, הוא והיא, ה“צעירים”, השבים מחג “חתונת־כספם”, שהוחג בערב זה באחד בתי־המלון היותר עשירים וחשובים בניו־יורק, – הוא דחוק ומכונף בזויתו הוא, והיא מכונסה כולה ודחוקה אל תוך זויתה היא.
הוחגה “חתונת הכסף” לפי פרוגרמה ערוכה מראש, הוחגה בחשיבות מיוחדת, בדייקנות ו“אריסטוקרטיות”": המנהל של ההוטל, מעמדם של המשרתים ותלבשתם וכל המשתתפים בחגיגה, כולם היו על מקומם ובשעתם, כל אחד מלא את חובתו לא רק כהוגן, אלא גם בחשיבות.
נהדרה היתה התכונה ויפים היו הקשוטים. השלחנות, המפות והמפיות, זרי הפרחים, הנטיעות ה“טרופיות”, התבשילים ומיני הצלי והפרפראות וכל מיני התרגימא השונים, – הכל היה ערוך בטוב טעם ובמדה הראויה. היינות לא היו מזויפים, הפירות ומיני המגד נתנו מן המובחר, אפילו סיגרות וקיסמי השנים היו מן המשובחים.
כן – הכל נעשה יפה. לא קפצה ולא נבלטה ביותר העשירות. ולא נתנה אותו טעם לפגם, הרגיל כל־כך בחגיגותיהם של אותם ה“אול־רייטניקים”, אף־על־פי שהכל נעשה ביד רחבה ופתוחה.
כחמשים איש היו המסובים אל השלחנות. כולם קרואים על־פי הזמנה מדויקה ובדוקה מראש, “מן הסולת ומן השמן” של קרוביו ומיודעיו. כולם אנשים, שהצטיינו ועשו להם שם בעולם המסחר או בעניני צבור. היו גם שנים־שלושה מן המשובחים שב“כלי־הקודש”, – אנשים, שקנו להם שם ב“מקצוע” שלהם.
היו נוכחים בחג זה כל בניהם ובנותיהם. אלו המתגוררים בערי השדה, או בחלקי ניו־יורק הרחוקים הם באו אל החגיגה עוד מאתמול. רוה הוא נחת מכולם. מבוססים למדי, לכולם יש כבר עמדה בחיים, ולבוש מכלול ופורח כולו עמד בתוכם בן־זקוניו, זה ה“הפרחח”, אשר אך כלפני שתי שבתות עמד על הבימה בבית־הכנסת המעוטף בטלית חדשה של משי וצלצל בקולו העליז והנעים את ה"מיי דיר פירינטס” 1) שלו…
ויפה מאד היה הכל: השולחנות, הפרחים, הכוסות…
והיושב בראש המשתה וזה הממונה על הכוסות של ברכה היו גם הם במקומם, ונהגו הכל כהלכה.
חסר רק “שולחן העניים” – מנהג יפה זה, שנהגו שם מעבר לים “בימים הטובים ההם”.
כשנזכר בדבר זה טלפן מיד למנהל של בית מושב־זקנים אחד והזמין על חשבונו ארוחה דשנה לזקנים.
והקרואים כולם היו שבעי־רצון, והשמחה הגיעה למרום גבהה, כשהתחילו הכוסות של ברכה.
השכיל הממונה על הכוסות לבדח את דעתם של המסובים, ולא נפל בבחינה זו מן הבדחן של “הימים ההם”; לא נפל ממנו בהלצותיו המשתמעות לכמה פנים, במימרות מפולפלות וגם ברמיזות ועקיצות, שיש בהן מעין מריטת לחי של חבה…
וכלי־הקודש “תפסו” מיד את ה“ענין”. נאומיהם הצטיינו בחשיבות זהירה. באמירת “מקצת שבחים” לא הגדישו את הסאה; את דברי החנופה והקילוס העלימו יפה תחת צעיף שקוף ולא־שקוף…
שב הוא עמה יחד אל מעונם היפה, וחסל סדר חגיגת חתונה של כסף, חסל, – ולהבא מה?
* * * * *
חמש ועשרים שנה עברו מיום חתונתם הראשונה בעירה. חמש ועשרים שנה ישבו שני אנשים בצותא חדא, חיו יחד, אכלו ושתו על שלחן אחד וילדו בנים ובנות ולא ידעו אהבה, ולא היתה מעולם שרויה ביניהם השמחה הצנועה החביבה של שלום־בית בכל אותן עשרים וחמש שנים; ואיש לא ידע ולא הרגיש את נגעי לבבם.
וביתו היה מנוגע; היה תמיד מלא כעס עצור וחרון מסותר, שנאה כבושה ואהבה מרומה…
והוא יושב עכשיו, כשהוא דחוק ומכונף בזוית האבטומוביל, ובקרבו מתחיל חשבון־הנפש, מציף אותו נחשול של זכרונות של רגשות לא מצויים…
היום בהכינו את עצמו אל “חתונת הכסף”, בעשותו את התלבושת לפני הראי, התבונן בתשומת־לב מיוחדת אל פניו, אל מבנה גויתו ואל חזות מראהו.
וראה ונוכח: – עודנו רענן למדי, עודנו חסין, זריז, גמיש… מעטים עוד חוטי הכסף, הזרוקים פה ושם בבלוריתו העבותה והשחורה; ה“כיסים” הקטנים, מתחת לעיניו, אינם נכרים ביותר, הקמטים אצל הרקות מעטים ודקים כשערות, ולא מזקינים הם אותו, כי־אם מוסיפים לפרצופו הדרה מיוחדה וחשיבות יתירה. קומתו קופה, פניו רעננים, עורקיו, שריריו, כולם מלאים לשד וליח עלומים. מוחו חריף שכלו חד, דעתו צלולה ולבו רחב, והיא… היא, ה“כלה” – אשה מלאת חן, איליגנטית וגרציוזית מאד. קשה להאמין, שזו היא האשה יולדת החמשה; ושערותיה, שהלבינו סמוך לרקותיה, מוסיפות לה חן חדש ומיוחד, ואפילו נטיתה זו בשנים האחרונות לקצת שמנות אינה מזקינה אותה, כי אם מתאימה לקומתה הזקופה והגבוהה, לתנועותיה המתונות ולאופן הליכתה הטפופה והמדודה כאחת. גם עכשיו, כבימים ההם, נושאת היא את ראשה בגאון, שערותה הערמוניות עם ברק הזהב זרוקות חוטי־כסף פה ושם, וסרוקות לה וצנופות לה למעלה, ומקולעות בצמתה הכבדה והעבותה, הלופתת כחשוק של זהב־כהה את עטרת שערותיה, הנתונה לכבוד בראשה. עיניה לוחשות אש, ויש והן מגרות כמסתירות סוד. כשתחלוף ברחוב, או תתראה בין מסובים, עוד מבטו העוגב של גבר נתקל בה מתעכב עליה, כמו בימי נעוריה.
ובכן – שניהם עודם צעירים, שניהם עודם מלאי עלומים, אף כי חגגו את חתונת־הכסף שלהם, – ובטובה לא ראו!
היה הכל ולא היה כלום.
נוסעים הם אל ביתם היפה והמרווח, אל ביתם המלא כל טוב, – והרי באמת לא היה להם בית כלל בכל משך עשרים וחמש השנים הללו!
יושבים הם שניהם באובטומוביל בן שני מושבות ורחוקים זה מעל זו כרחוק מזרח ממערב.
נושא הוא את המשא של החיים המשונים הללו, המשא הבלתי־נראה לעין, הבלתי־נכר מלבר, המכביד כל־כך, המכריע כל־כך, והנרגש כל־כך בפנים, בתוך־תוכו של הלב –
חגגו את חתונת הכסף שלהם, חגגו, – וחסל! ולהבא מה?…
* * * * *
ושף והולך לו האבטומוביל בדרכו, מחליק מהר על כל ארבעת אופניו הרחבים, חשוקי גומי…
מָפנה כלפי האשנב יושב הוא דומם, יושב ומצליף עליה מבט נסתר מפעם לפעם, והיא יושבת לה דומם, דחוקה מכונסה קצת בזוית, כשידה הימנית נשענת במרפקה על הזיז של החלון הקטן, – יושבת היא שותקת ועיניה סגורות.
תמיד היא יושבת כך, כשהיא נוסעת עמו יחד, או כשהיא יושבת עמו בחדר. שותקת ועיניה סגורות.
אין הוא זוכר עוד בבירור אותם הימים, שהיו משיחים יחד; אין להם כל ענין משותף זה מכבר.
מביט הוא עליה מן הצד: מה היא חושבת עכשיו? עכשיו, בשעה זו?…
דומה נתנמנמה… ברי לו, אילו ישב פה עמה איש אחר היתה מוצאת ענין לענות בו.
יודעת היא את סוד הדבור. כבת־טרקלין מנוסה ורגילה מוצאת היא תמיד ענין לנושא הדבור, ולא תתן דומיה ליושבים בחדר־האורחים שלה. משיחה היא גם את השתקנים מטבעם, פותחת היא פה גם לאלם.
הוא הנהו האחד, שאינה משיחה עמו; הוא הנהו האחד, שאין לה כל ענין משותף לדבר עמו; והוא הלא אב לבניה, חברה ובעל־נעוריה?
מתגלגלים אט־אט האופנים, מרטטים רכות הקפיצים הספוגיים המוצקים ומניעים את היושבים עליהם. מתרומם החזה שלה, המלא והבולט. מלבינה שמלת ה“חופה” של משי צחור ומבהיקה מבעד לאדרת הקטיפה, המוטלת על כתפיה מאחוריה ופתוחה לרוָחה מלפניה.
מתנדנד האבטומוביל כעריסתו של תינוק, אט, אט, – סגורות עיניה, סגורות, ישנה היא שנת שקט של שלוה בטוחה – ואפשר ערה היא ועושה את עצמה כאילו היא ישנה.
– “חיי ישרים! עשרים וחמש שנים של אהבה הדדית, של אמונה ומסירות!” – אמר אחד הנואמים. מי השמיע אותם הדברים?
הוא… הוא בעצמו אמר את הדברים הללו, בנשאו את כוסו לברך אותה, ושתה לחייה.
והיא… עם אותה היהירות של חשיבות, שכל־כך סגלה לה והתאימה אל נפשה, קמה רצינית מעל מקומה, הרכינה אליו את ראשה היפה באותה הגרַציה המיוחדת שלה, ונשקה אותו נשיקה חמה ולבבית, כשעל ריס עיניה הארוך נתלה מצהרת דמעה יפה אחת…
דמעה רק אחת.
כמה יודעת היא “מלאכה” זו!
והוא דבר על “אהבה הדדית”… הוא… מה הכריחהו לזאת?
דומה, שבשעת הצורך יודע גם הוא את ה“מלאכה”…
ולאיזה צורך, בשביל מה ומי היתה כל אותה התכונה, החתונה הזאת, קומידיה של שטות זו?
איזו גדלות יש בדבר הזה? מה עשה בכל משך עשרים וחמש השנים הללו? למי הועיל? למי היטיב?
אכל כל אותם הימים מטעמים, שתה מעדנים, העביד “ידים” להגדיל הונו, עמלו אנשים בשבילו, עשו לו את כל הכבוד הזה, – והוא… מה עשה הוא בשבילם?
עשרים וחמש שנים של אהבה הדדית נאמנה ומסורה, שנים של אמונת אומן…"
קומידיה!
ברם, מה יודעים הם הבריות?…
* * * * *
בנעימות מתגלגל האבטומוביל. ריתמית ואטית מגיעה אליו נשימתה החשאית של האשה היפה, היושבת ומתנועעת אט־אט על הקפיצים הטובים, מתנמנמת היא מתוך הנענועים השקטים והרשרוש החשאי של האופנים חשוקי הגומי על גבי המרצפה החלקה.
הוא יושב וחושב.
מציף אותו נחשול של זכרונות; עוברים וחולפים לפניו בזה אחר זה מחזות שלמים של החיים בכל משך השנים הללו, מאז הכירה; מתגלים הם לפניו כאותם המחזות על הסרטים הארוכים, הנמתחים ומתגוללים בתמונוע גדול וענקי…
בן ה“עירה”, בחור צעיר הנהו, משכיל… אביו סוחר־יערות ובית גדול להם.
אהב אז את בתו של מלמד עני אחד, נקשרה נפשו בה, וגם היא אהבה אותו.
היו מזדמנים בחוגי הציונים ובאגודת “שפה ברורה”. הנערה דברה עברית, היתה בקיאה בתנ“ך, והוא היה אז, “מליץ מפואר”, – הדפיסו איזה מאמר שלו ב”הצפירה“, או ב”המליץ", והיה לו בכתב־יד גם קובץ שירים, שרק הוא והיא היו קוראים בהם.
מדברים בו “נכבדות”, – בתו של הגביר החדש… מצבו של אביו רעוע קצת. על־ידי אותה ההתחתנות מקוה הוא להבנות…
היתה החתונה.
עוינת אותו “אמה”; החותן אף הוא טעה במקחו…
והאבטומוביל משרך דרכו אט, אט… מתנוצצים בחשכה הפנסים, אשר בגן הנרדם הריק, שהם עוברים בו. מרחוק מגיעה איזו שריקה חטופה, אפשר של מעשנת איזה בית־חרושת, שעובדים בו גם בלילה, אפשר הפליגה אניה בים.
והמחשבות מתרבות, והזכרונות עולים ובאים תכופים…
חותנו אבד את כל הונו בענין רע; עסקי אביו ירדו פלאים; הלך לטמיון כל כסף הנדוניה שקבל, וילד אחד אוחז בסנרה והשני מתלבט בזרועותיה…
בוכה היא, מתאוננת, קובלת… טעתה במקחה אף היא.
עשירים אדירים חפצו בה, בעלי הון עצום ונחלאות מרובות, אביה חמד לו דוקא יחוס; נפשו חשקה בחשיבותה של משפחה… אבל אין חשיבות זו מעשרת בעל לא־יוצלח…
יושבת ומספרת היא על הבחורים כהלכה, שהיו חומדים את יפיה בלבם, על עלבונו של אופיציר רוסי אחד, שהיה הולך אחריה כצל.
אלמלא היתה יהודית…
נדכה ושפל ונבזה בעיני עצמו היה בימים ההם. נכזב היה בכל תקוותיו הטובות, נכזב בכל הזיותיו היפות ומשאות נפשו ושאיפותיה; רשלני ואובד־עצות היה הולך וסובב בחוצות העיר, עומד אצל כל קרן ומסיח עם אנשים על דברים של מה־בכך, ובלבד שלא ישב בבית. צרים נעשו לו כתליו.
מצא לו משרה ביער.
השכר היה פעוט כל־כך, עד כי אי אפשר היה לו לכלכל את ביתו בעיר ולשלם דמי דירה, בשעה שביער נתנה לו דירה לשבת בה חנם.
לקח אותה ואת בניה אליו, אל משכנו, אשר ביער.
התחילו תלונות חדשות…
קובלת היא על השעמום, שוטפות דמעות על “הבדידות במדבר”; סגר אותה ביער, בכפר, בין אכרים חשוכים ופראים, האביד עליה עולמה המלא והחשיך אותו, – היא עודנה באביב ימיה…
והוא… האם כבר היה אז בחרפו של שנות חייו? האם באביב חייה לא היה גם אביבו הוא?
ואחרי יום של עבודה כבדה ומפרכת, קפוא משלג ואכול הקרח, היה בא עליו לילה של בכיות, של תרעומות ותלונות…
והנה בא ווֹלודיה…
צורב לבו… עולה כמת מקבר זכרון נורא; נפתח שוב הפצע ושותת דם…
וולודיה היה בנו של אדון היער. לפעמים היה בא אליו בתור שליח, וצרור הכסף, או מכתב, או איזו פקודה בידו, ויש שהיה בא לשם טיול בעלמא.
היא היתה מקבלת אותו בסבר פנים יפות.
התחילה אז מסכת חדשה, סוגיה חמורה של וולודיה…
התמיד הבחור את בקוריו; ויש שהיה בא בסוסו ובמרכבתו ולוקח אותה העירה, – משעממים החיים שבכפר.
חדלו התביעות. נשתתקו הקובלנות. נסגרו שערי הדמעות.
מיטיבה היא אליו את פניה, נעשית נוחה וטובה.
והבקורים של וולודיה נעשים תכופים ביותר, כמעט תדיריים; יש שהוא מתעכב בביתם יום שלם, ויש גם יומים ויותר, – והוא… ידיו מלאות עבודה, הטרדה מרובה, ואין לו מנוחה, ואין שעתו פנויה לדבר עמה, לשים לב לילדיו, – וולודיה נעשה אצלו בן־בית והשמחה במעונו…
באותה שנה נולד להם מכס, בנו השלישי.
וזוכר הוא, כמה בכה באותו יום בין העצים האלמים שביער… הרהור נורא בלתי־ברור מלא את כל לבו, וגדול היה הכאב…
מחזה חדש:
ימי הירָקון באמריקה.
משוטט הוא ברחובות, בשוקים, אורב כזאב־ערבות רעב ומבקש טרף לבני־ביתו; מוכן ומזומן הוא להתנפל על כל עסק ועבודה בלי פדות והבדל בין רעה ובין טובה, בין פעוטה ובין גדולה, בין כשרה ובין בלתי־כשרה…
עסק, עבודה… יהיה מה שיהיה, ובלבד שימציא טרף לבני ביתו, ובלבד שלא ירעבו.
וימים עוברים, ושבועות וחדשים… ואין לו מכר, ואין לו עוזר ותומך, והכל זר ומוזר לו: גם המנהגים, גם הנמוסים, גם כל אדם, שהוא פוגש, – גר ונכרי בעיר הגדולה, אלם, בלי שפה, בלי לשון וכתב, כקטן שנולד!
וכל מה שהוא מתחיל אינו מצליח בידו, וכל מה שהוא אוחז בידו נופל מתוכה “עם החמאה למטה”.
הילדים קטנים כולם, והוא – רפו ידיו, אבדה תקותו, אין לו לא כח ולא כל חפץ בחיים…
עמדה היא לו באותה שעה.
בעלת־מרץ היתה מעולם, שאפה תמיד לגדולות, וביחוד – יפה היא מאד.
עובדת היא בשאַפּ והוא רוכל בחוצות.
הכירוה… ולא עברו ימים מועטים והיא תופסת כבר מקום, ולא עברו עוד יותר משלשה־ארבעה חדשים והיא – ה“ליידי המשגיחה”.
מרננים אחריה… מקבל הוא אגרות אנונימיות…
דוברת הקנאה מתוך גרונם, יודע הוא, – ברם הלה מהסס…
על נקלה למדה את השפה האנגלית, הסתגלה והתאקלמה במהרה; חיש עברו ימי הירקון שלה וכבר “צהובה” היא לכל הדקדוקים ולכל הפרטים.
קנתה לה ידיעה במדה הגונה במלאכת ציור הבגדים לפי המודה וחדושיה, יעצה גם לו ללמוד מלאכה זו.
עמדה לו נטיתו לציור מימי ילדותו, היה מצטיין אז בציורי “מזרחים” וכל מיני “שויתי” בעירה.
השכיל במלאכה זו והצליח, באותו השאַפּ, שעשתה בו היא, נתקבל לעזר לצייר הראשון.
הכירוהו לטוב בזכות אשתו, והיא נהלה אותו בעצותיה הטובות בכל אותם הימים הראשונים הקשים.
נולד הבן הרביעי.
נעשה הוא אז המפרנס, הראש והמושל בביתו, – התחיל הגלגל חוזר למעלה.
ורק הימים המעטים ההם, תקופת עלית הגלגל והחזרתו, היו הטובים והמאושרים בחייו.
הוא הולך הלוך וגדול, עד כי עשה עושר רב.
יש לו בתי־עבודה גדולים, מעביד הוא ידים רבות, ידים עמלות ומרבות את הונו. יש לו נכסים רבים, דניידי ודלא ניידי, – חסרה לו רק פנה אחת קטנה של אהבה ושל שלום.
האָהב הוא אותה מימיו? האָהבה היא אותו מימיה? האהבו מעולם זה את זו באותה האהבה האמיתית, שכל אדם עורג אליה? לכל הפחות: האם היתה נאמנה לו?
עסוק הוא תמיד וטרוד בעסקיו הגדולים ואין שעתו פנויה להתבונן אליה ואל מעשיה; עסוקה היא תמיד, יש לה ענינים, ועידות, אסיפות, – אין הוא יודע את מכריה, אין הוא יודע את מבקריה והבאים אל ביתה.
וכך עוברים ימים על ימים וחדשים ושנים ינקופו.
מגלגל הוא גליל של פילם זה, מסיר אותו על האַקרן. – פילם חדש…
נעשה יוצא ונכנס לתוך ביתו איזה מר לאנג.
נעשית היא מאז אחרת.
התחילו עיניה מאירות במין אור גנוז, נעשה קולה רך וחמים, קולטת אזנו בקולה איזה רטט מיוחד, כשהיא מדברת עמו.
אהבה…
האם היא אוהבת אותו?
כמה מתוק קולה! אזנו לא לקחה מעולם אותה המתיקות של קולה הנעים, לא הרגיש מעולם את הרטט הזה שבקולה אפילו באותם הרגעים האינטימיים הספורים והמעטים, שהיו להם בכל משך אותן השנים הרבות של עשרים וחמש השנים הללו.
לא נִתן לו ליהנות ממתיקות זו שבקולה, מהרוך והחום שבדבורה, מההטעמה הנוחה והערבה, – לא זכה מימיו…
מתיקות כזו קלטה אזנו אך פעם בחייו, ברם לא הבין אותה, נער היה.
בקולה של דבורה העניה, בתו של המלמד העלוב, נשמעה לו אותה המתיקות. נזכר הוא באותו הערב. היה ערב צח ונעים בשלהי הקיץ. השמים היו שחורים, הכוכבים גדולים ונוצצים. דברו אז על ציון.
ישבו תחת אילן אחד והגו כיונים.
נתונה היתה ידה בתוך ידו, רפרף תלתל בודד אחד מתלתליה ונגע במצחו, כשראשה היה סמוך על שכמו, דברה… בקולה היה אז אותו הרוך המיוחד של אשה אוהבת ועורגת.
עם לאנג זה מדברת היא ארוכות, משיחה בהתענינות מרובה; אך כאלמת היא, כשהוא יושב על־ידה… אז אין הדבור בפיה.
האם אין להם על מה להרבות שיחה? להם?… לאם של בניו ובנותיו?
והבנים… והבנות… האם מדבר הוא עמם? המדברים הם עמו? מעולם היו סגורים לבותיהם לפניו, כהה ואפל לו עולמם שלהם.
והרי הם, הבנים, היו אותם החוטים של ברזל ונחושת, שהחזיקו אותו קשור אל ביתו, כבול ואחוז במשך כל השנים הללו, חצי היובל הזה!
אלמלא הבנים…
בחצי יובל השנים הללו היו גם לו פגישות, מקרים…
קסמה אותו רחל הקטנה בחן יפיה, – זו התמימה, שהיתה יושבת לפניו שעות ארוכות בלשכתו ועורכת אגרות, פקודות, שהיה מקריא לה. כמה התגעגע עליה! כמה היה צמא לנשיקות בוקר אביבה הנעים! מה לקחו אותו עיניה הכחולות, הטהורות והכשרות!
ויש ונדמה לו, שגם היא, הקטנה, אוהבת אותו. הוא חש באהבתה אליו בתמהון עיניה. ברטט קולה, בחרדה הקלה, שהיתה מלפפת אותה, כשהיה נוגע בה במתכוון ושלא במתכוון.
גבר על יצרו, כבש את אהבתו, והכל בשבילה ובשביל הבנים, בשביל הבית, – והרי אין לו לא אשה ולא בנים ולא בית…
* * * * *
ולהבא מה?…
חלפו להן עשרים וחמש שנים של הבל, עמל ורעות־רוח, חלפו, הלכו להן, – ולהבא מה?
מגילה גדולה מתגוללת ונפתחת לפניו, – מגילה כתובה פנים ואחור עפה לפניו, מגילה של חשבון נפש…
עשרים וחמש שנים סמא את עיני עצמו ואת עיניהם של הבריות, רמה את עצמו, ומרומה ישב בתוך מרמה.
עד מתי?
כל ימיו היה שקוע בעסקיו המרובים, במסחריו הגדולים, לא נהנה בעצמו ולא נהנו אחרים ממנו.
עסק, טרח, עמל… הסיח דעתו מבניו, התרחק יותר ויותר מאשתו, לא טרח רגע להבינה, לחדור לתוך לבה.
אפשר חשד בכשרה? אפשר לא תכן את רוחה? אפשר סבלה היא כמוהו או עוד יותר ממנו?
והרי בשעה שהיה הוא שקוע כולו בעסקיו ושכח הכל, אפשר ישבה היא צמאה ועורגת לאהבה, לדבור חמים, ללטיפה של רחמים?
ערגה, התגעגעה, כמהה… והוא לא ידע.
בשעות הארעיות של חשבון הנפש היה רק מאשים אותה, ראה רק את נגעי לבבו; אפשר גם לבה כאב? אפשר גם נפשה עליה תאבל?
הרי הוא מעלה על לבו את אהבתו הראשונה; הרי הוא מרשה לעצמו להנות באותם המקרים הבודדים של אהבות כבושות ולא־נמלאות. ומחזיק הוא עוד טובה לעצמו עליהן; אפשר היתה גם לה אהבה ראשונה, שלא נמלאה? אפשר כובשת אף היא את אהבתה, שעמדה על דרכה, כשהיא קשורה בחבלי נשואים שלא מאהבה? אפשר היא משוה לנגד עיניה ומעריכה את אהבתו הוא אליה עם אותה החדשה, האסורה לה, ומוצאת אותו בדאי?
הנסה מימיו לפתוח לפניה את לבו, לדבר עמה בהתגלות הלב?
והאשה הרי כל חייה תלויים באהבה!
והאם אין הוא מרמה את עצמו בדבר כבישת האהבה והתגברות על יצרו?
במחשבה בגד בה לא פעם ולא שתים; לכלל מעשה, אמנם, לא הגיע, כי לא היתה לו שעת־כושר, ופנאי לא היה לו לבקש שעה מוכשרה ולחזור אחריה…
ולהבא מה? כיצד ילפתו מעכשיו ארחות חייו? השוב יתנפל וישתקע לתוך עסקיו המרובים, ישחה, יחצה את ים הזהב, יתאבק עם גלי הכסף, – ברגעים המעטים של מנוחה וחשבון הנפש יחשוד באשתו, יארב לאיזה מר לאנג?… וזה הכל?… וזה כל חייו תחת השמש?…
* * * * *
חרש, בלי רשרוש ותנועה, עמד האבטומוביל ליד מפתן ביתו היפה, עם העמודים של שיש לבן.
מוארים כל החלונות באורות גדולים. כל בניו ובנותיו עומדים וממתינים להם, וצרורות של פרחים רעננים וחיים בידיהם, ובן זקוניו, הנער לבוש־המכלול, עם העינים הגדולות הצוחקות, עומד לפני כולם וכוס של כסף גדולה מלאה יין בידו, והוא מקדמם בקולו העליז והרענן: “ברוכים הבאים!”–
נתק מה בלב! הציף אותו נחשול של רגשות חמים, רותחים…
עומד הוא נפתע, ותמה מביט הוא על המראה הנהדר, על האותות של חבה וכבוד, ולבו מהסס: – במה זכה?
והרי המה ה“כבלים של ברזל ושל נחושת”! הרי הם אלו הבנים, הזרים לו כל־כך, – והיא… אמם, האם של בניו, האם, – כמה קדושה יש באותו השם, והוא הרהר אחר מדותיה…
חם לבו בקרבו… אוהב הוא אותה, אוהב אהבה עזה ועצומה.
יורד הוא נרגש מעל האבטומוביל והופך את פניו החנונים אליה, אוחז ברוך בלתי־מצוי בידה ותומך בה לרדת מעל המרכבה.
“ברוכה הבאה!” מלחש הוא, ובעצמו תמה הוא על אותו הרוך שבקולו.
נופל מבט חם מעיניה עליו, לוחצת היא דומם את ידו ומשהה אותה בידה. ופניה מפיקים רחמים רבים ונחומים גדולים.
כמה אושר במבט זה! כמה אושר ברגע זה!
פונה הוא אליה, והנה עיניה מוצפות דמעות…
ברי לו, אותו חשבון הנפש, שעשה הוא בשבתו מרוחק ממנה ודחוק לתוך פנתו, עשתה גם היא, בהיותה יושבת אלמה וחבויה בקרן זוית שלה.
כמוהו מצאה גם היא את אותן השנים הרבות ריקות, שוממות ואבודות, וכמוהו חדרה אף היא אל תוך העתיד האפל, ושאלה את נפשה: “ולהבא מה?”
* * * * *
שהו הבנים כמה ששהו ונפרדו מעליהם בברכות הדדיות. נשארו שניהם בביתם היפה; יושבים כשהם נרגשים ומחרישים.
עיפה קמה מעל מושבה, בפסיעות כושלות, עצורות ואטיות, פנתה ללכת אל חדרה; כשעמדה לפני הדלת, עמדה רגע, כנמלכת בדעתה, הפנתה רוטטת אליו את פניה, שחורו מאד, ולחשה: “ליל מנוחה”, ונתעלמה מאחורי הדלת.
כמה מתוקה היתה לו הלחישה! – צצלצלת היא באזניו כהמיתו של כנור נפלא.
והוא עומד רותת, מביט על הדלת, שנסגרה חרש אחריה, ופיו פתוח; היה לו דבר גדול – גדול מאד – לאמר לה, ולא אמר. ניחא… יפה היא השתיקה בשעה שכזו.
וכשהוא מפנה את שכמו ללכת אל חדרו, מתעכב הוא כנגד דלת חדרה, מצליף בידו כמברך…
מרוצה צנח על מטתו, – והנה דמעות נושרות מעיניו.
נושרות הן ושוטפות מרובות וחמות מאד, וכל דמעה מרויחה לו, וכל דמעה מנחמת אותו ומניחה את דעתו.
הורם איזה מסך אפור, בהיר עומד לפניו עולם מלא, עולם מזהיר ומלא אהבה.
ברגע אחד קנה עולם גדול.
ניטל התבַלול שבעין, נקלף קרום מעל הלב המטומטם, נתפשטו כל העקמומיות שבו.
ולהבא?…
מה לו ולהבא ומה לו ולעבר? הרגע הוא כל־כך גדול, הרגע הוא עולם מלא, אפילו אם האחרון הנהו ואין שני לו…
-
הורי היקרים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.