רקע
אברהם שוער
בְּלֵיל שָבוּעוֹת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "חברים" באמריקה על־יד "דביר", בארץ ישראל; תרפ"ט 1928

לבן היה הלילה.

חרמש כסף דק, טוֹפף־הולך על פני הרקיע. הבהבו שנים־שלשה כוכבים, עננים מתולתלים נִשאו בשמים. הכל לבן, הכל זך, ליל־כסף היה הלילה.

נשב רוח קל ופושר. זהיר נגע בפרחים הלבנים של עצי־התפוח והדובדבן, נגע בעליו, הניד את האויר המבושם, – שקט היה הלילה, לילה של שבועות.

לא האריך אבא בסעודה, לא האריכה אמא, טרודים הם. אבא ממהר אל בית־המדרש, ער יהיה כל הלילה. יאמר תיקון, ילמד תורה. ואמא… מחר יבואו אלינו כל חבריו של דוד אחי, המה בני החבורה ש"ס – היא צריכה להכין “כּבּוּד”…

ואחי דוד – אחי דוד לא גמר את סעודתו, קדש ואכל קמעא ויקום וילך.

הוא הלך אל בית־המדרש של הרב, עוד יש לו לעבור על ה“הדרן”, כי דרוש ידרוש מחר בבית הרב, אבי־זקנה של חוה’לה. בבית הרב יהיה הסיום, סיום הש"ס כולו.

דוד הוא חתנה של חוה’לה, וחוה’לה היא נכדתו של הרב הזקן, ולחוה’לה זו עינים יפות, מביטה היא עליך ולבך מתמוגג מנחת.

ודוד אחי גמר את כל הש“ס – את כל הש”ס…

מחר יסיים את כל הש"ס כולו!

ואני – זה ימים רבים ואני לומד “בבא קמא”, לומד בחורף ולומד בקיץ, לומד בוקר וערב ואיני יכול לסיימה.

לקח דוד את הגמרא והלך לו אל בית־המדרש של הרב ואבא יושב ומספר עם אמא.

מספר הוא לה על התורה ועל הש“ס ועל ההדרן, מספר על דוד, שהוא רק בן שמונה־עשרה ובקי בכל הש”ס, ועתה הוא מסיים את כל הש"ס כולו… שומעת אמא, שומעת ופתאום – והנה עיניה מטפטפות…

– פתיה! – גוער בה אבא בחבה יתירה, מסב את פניו מעליה ומנגב את עיניו אף הוא…

*

יושב אבא אצל השולחן הארוך בבית־המדרש ומתנמנם על ה“תיקון”.

מפעם לפעם יתעורר, יריח טאבאק מהקופסא הגדולה של גמי העומדת על השלחן, מריח, מזורר, מתנועע רגעים אחדים מעל התיקון ושוב ראשו צונח על כפות ידיו. עיף אבא מאד.

כל היום הוא יושב בחנות. אין קונים – הוא שרוי בצער; כשנכנס קונה – הוא שרוי בפחד, כי כמה קופצים על קונה אחד, איש־איש ומוציא את בלעך מפיך, איש… איש… ויותר מכלם – הדוד אברהם, אחיו הגדול של אבא. הלך ופתח לו חנות כנגד זו שלנו ונתן בה אותה הסחורה כזו שלנו, והכל רק כדי להוציא את בלענו מפינו ולקפח את פרנסתו של אבא.

מחזיק אבא בידו של האכר, מדבר ומדבר אליו, פשוט “קורע הוא את לבו עמו”, מרבה עליו טענותיו, מראה לו בעליל, כמה טובה היא סחורתו, מעמידו על טיבה – ושם הדוד אורב לו מסתר חנותו, עיניו נעוצות בקונה, ממתין לרגע שהאכר יעקור את רגלו האחת…

כמה קשים מזונותיו של אבא וכמה זעומה פרנסתו.

מבין אני את הכל ומרחם אני על אבא באותה שעה ורוצה אני לגרום לו קצת נחת.

אני יושב ליד השלחן, פותח את הגמרא שלי, בבא קמא, מתנועע ומתחיל בקול רם וממושך: אי, לי־מא כתנאי! לי־מא כ־ת־ נ־א־י… היו שנים מעידים עליו שג־נב וה־יו שנים מעידים ע־ליו שט־בח… מתעוררים לקולי הצלול שנים־שלשה זקנים שהתנמנמו על התיקונים, מתעוררים… מעיפים עלי עין מן הצד מתחילים להתנועע אף הם.

אומר אבא לי ללכת לישון ואני: – ער אהיה כל הלילה, אלמוד תורה…

*

פנחס’ל בנו של רבי, נכנס, הרגיש בי ועמד על הסף עצור־נשימה ומרמז לי מרחוק.

מעיף אני עין על אבא – אבא הציע לו את אדרתו על גבי הספסל הארוך, שכב לו לישון קצת – “ישבור” את השֵנה הראשונה ואחר כך יתגבר כארי…

מביט אני על אבא ולבי מושכני אל פנחס’ל, מה יש לו לזה לספר?

עומד אני עמו על המפתן של בית־המדרש ומרחוק: ציף!… ציף־ציף־ציף!…

– הזמיר… הס!…

ולבן הוא הלילה, לבן… שלות־השקט שפוכה בקול. נשאים קולות אדירים, בהירים ומתוקים: ציף־צוף!… צוף־ציף!…

נמוג הלב… הרוח מנשב… – נרוצה!…

מפיו של מי נפלט “נרוצה” זה? – גם שנינו לא נדע. מלא הלב שמחה עצומה, מלא ועובר… – נרוצה!…

ואחוזי־יד ומורכני ראש רצים אנו. רצים מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה, ודהרות עקבות נעלינו המסומרות נשמעות על אבני המרצפת של הרחובות, והולך הקול ומרעיד את האויר השקט. ומרקד הלב לכל הד והד, מרקד ומפרכס לצאת משמחה, והרוח מנשב לנו בפנינו, מנפנף פאותינו ומסלסלן, ומן הגג נשא קולו האדיר והצלול של הזמיר: ציף־צוף!… צוף־ציף!…

*

חוזרים אנו עיפים, הולכים ומספרים זה עם זה. מספר לי פנחס’ל, כי אחר חג סוכות גולה הוא למקום תורה, אל הישיבה אשר במיר, שם ילמד תורה.

אבא שלו שולח אותו אל הישיבה ההיא, והמשגיח של הישיבה – קרובו של אבא.

ימציא לו המשגיח “ימים טובים”, ישב לו שם על התורה, מתמיד יהיה.

יחזור לביתו רק אז כשכל הש"ס יהיה כמונח לו בקופסא, ידע את כל התורה כולה.

– כאחי, כדוד?

– כאחיך, כדוד.

– והיתה גם לך…

– יש לי כבר…

– ופנחס’ל מלחש לי באזני: יש לו סוד גדול־גדול, ויגלה לי את הסוד אם אשבע לו שלא אגלהו לשום בן־אדם בעולם.

נשבע אני לו באבא ובאמא, לא נתקררה דעתו; נשבע אני לו בחלקי לעולם־הבא, אין עוד דעתו מתקררת עליו, עד כי נשבעתי לו שבועה חמורה מאד, – היא השבועה “בעין אחת של אש ובעין אחת של מים”.

והוא מגלה לי את הסוד.

את חנה’לה הוא אוהב, את חנה’לה זו, אשר שערותיה של זהב ועיניה תכלת.

יכאב לבי בקרבי – את חנה’לה הלא אוהב אף אנכי, אף אנכי.

*

בבית־המדרש.

אבא יושב ולומד זוהר… מצליף הוא עלי מבט של שאלה.

– טיילתי לי קצת… השנה תקפה עלי… – עונה אני על שאלתו האלמת ופותח את הגמרא. הגמרא אינה מענינת אותי וגם לישון איני רוצה. עולה מחשבה בלב: היכן הוא דוד עכשיו? יודע אני, שהוא צריך להיות בבית־המדרש של הרב, שם יושבים כל בני החבורה של חברת ש"ס… הייתי רץ רק לרגע שמה… הייתי רואה אותו… לא הייתי נכנס אל בית־המדרש, אלא הייתי מציץ מן החרך… כך… פותח את הדלת, פותח קצת – ומציץ…

אומר אני זאת לאבא, אולם אבא אינו נותן לי ללכת: או בתורה עסוק או לך הביתה לישון.

יושב אני ולומד. לומד ומסלסל בקולי ולבי מלא הרהורים.

ומהרהר אני בחנה’לה. מה עושה חנה’לה בשעה זו? ודאי ישנה. היא ישנה ואני ער, כל הלילה ער, תורה אני לומד. הנשים פטורות מן המצוות, אינן חייבות ללמוד תורה. ואני לומד… ויודע אני שעובר אני עבירה גדולה. יושב על הגמרא ומהרהר בחנה’לה. אסור להרהר בנערות.

אסור להרהר… ואילו היה מותר… ואילו היה מותר לשחק עם נערות כשם שמותר לשחק עם נערים, – את כל כפתורי הייתי נותן לה, את כולם… אשר כסף – כסף, ואשר זהב – זהב… הייתי נותן לה גם את זה, אשר נשר של זהב לו.

סוגר אבא את הספר, מתמתח ועומד – ומרמז לי ללכת עמו הביתה. אין אני מרגיש בו. כולי אני נתון אל הגמרא, תורה אני לומד… הלך אבא.

*

מסך של ארגמן משזר חוטי פז וכסף נמתח על פני השמש ומבעד למסך מתפרצת אש גדולה. דליקה…

שריפה גדולה בשמים, – לא! מיכאל הכהן הגדול בבית־המקדש של מעלה מיטיב עכשיו את הנרות במנורה הטהורה.

ולצד מערב רובצים זה אצל זה צפופים־דחופים כוחות הטומאה. רובצים הם כדובי־שכול זועפים ושחורים… יראים את האור!

הורר… עדת צפרים מתרוממת למעלה־למעלה עד לגובה עצם השמים, פורשות הן כנפיהן, מכשכשות, מצלצלות…

צלילי פעמונים נשפכים באויר גבוה־גבוה עד מתחת לרקיע…

ועדת הצפרים נשאת… הן מתקרבות, מתרחקות, מתרחקות, מתקרבות ובצלצול מצלצלות…

מוליכות הן חתן־כלה אל תחת החופה או אפשר… אפשר יש גם להן מן סיום הש“ס… ש”ס של צפרים, ובן־צפור נאה אחד יאמר את ההדרן – וזוהי שמחתן הגדולה.

כמה נאה הוא העולם!

*

לא מצאתי את דוד בבית־המדרש של הרב. שואל אני את יחיאל המתמיד: דוד היכן הוא? והוא עונה לי: השומר אחיך אנכי? יש לו, לאחיך, שומר גבוה מעל גבוה ומעולה הרבה ממני…

חושב יחיאל את עצמו לחכם גדול.

הולך אני ברחובו של הרב. ברי לי: שם אמצאהו.

בוקר השכם. ברחוב דממה דקה. על המפתן הגבוה מעולפה יושבת במטפחת טורן־טון אפורה וגדולה חוה’לה ואצל המפתן, כשרגלו האחת על השלב התחתון של המפתן ורגלו השניה על הארץ, עומד אחי דוד, עומד גוחן אליה– ומתלחש.

מסתתר אני מאחורי הגדר בצל עוצר את הנשימה.

– לך־לך, פגע, נו, קומה ולכה… לא יפה כלל… אנשים מתחילים מתהלכים בחוץ…

– חוה’לה…

– חוה’לה וחוה’לה!… מה רצונך מאתי? בחור נאה שכמותך מחזר אחרי נערות כל הלילה… צדיק שלי! ואבא־אמא חושבים: בנינו עוסק בתורה…

– נו, חוה’לה, רק עוד אחת…

– הוי בחור! לזכות יתרה זקוק אתה… לך וזכה קודם! למד תורה… נו, מהרה, לך מזה, שקץ! ברכה על ראשה, כמה חכמה היא!…

אין אני יכול להסיר את עיני מעליה, – השחר פרוש לראשה ממעל, נופלות הקרנים עליה והיא כולה עטופה אור – של זהב כולה!

ואחי עומד, מביט עליה כשוטה זה שאין בו דעה, מביט, ממלמל ואינו יודע מה הוא סח, והיא: – לך־לך! מהר לכה מזה! שוטה שבעולם אתה שלי! הרי הסב… הרי הסב עוד מעט ישוב מן המקוה וימצאך עומד פה…

– חוה’לה…

– ח־וה’לה!… מה רצונך מאתי?

– רק נשיקה אחת קטנה…עוד קט־נה…

– הא לך!… ומתחת למטפחת האפורה נזדקרה יד ורודה מלאה וזכה, אחזה בצוארו ותלפתהו והוא מפרכס ומרטט, חובק אותה אל לבו, – נשיקה חמה, עמוקה צלצלה בדממת הבוקר ונשתתקה, והיא – כברק נראתה – נעלמה ואיננה…

רגע עמד אחי אובד… וכשכור הלום יין התחיל מהלך אל ביתו, הולך ונתקל… אילו היתה כלה גם לי!…

*

מלא הרהורים הולך אני הביתה. החטא חטא אחי? העבר עברה גדולה? הרי אסור לנשק בתולה, אסור…

ויעקב אבינו – אך זה היה קודם מתן תורה.

קודם מתן תורה… ומחשבת חטא עולה בלבבי, עולה מאליה:

אלמלי לא ניתנה תורה כלל… דומה, שקודם מתן תורה היה טוב מעתה. הכל היה מותר אז, ואיש הישר והטוב בעיניו יעשה.

אילו היה עתה קודם מתן תורה, הייתי משחק עם חנה’לה בפרהסיה, נותן לה את כל כפתורי, אשר כסף – כסף ואשר זהב – זהב, והייתי נותן לה אפילו את זה, אשר זהב לו.

ופתאם – ולבי נתר מצער גדול ופחד טמיר אחזני: לעיני ידה החשופה של חוה’לה, רואה אני אותה, מתגלה היא לפני בעירומה. רואה אני את הקבורת המלאה והורודה סמוך אל הכתף המלאה ואת היד הזכה והדקה מן המרפק ולמטה…

משמים אני עומד. ופנחס’ל…

פנחס’ל ישוב מן הישיבה תלמיד־חכם גדול ויודע את כל התורה כולה ויקח לו את חנה’לה, את זו, אשר שערותיה זהב ועיניה תכלת…

הולך אני עגום־משמים אל ביתי ולבי יכאב בי, יכאב מאד…

והשמש עולה כולה אורה, כולה זכה וברה…

המלצות קוראים
תגיות