הַלַּיְלָה אַחֲרֵי הַהַלְוָיָה / אברהם שוער
בשיבתם מן ההלויה התחילו המלוים פורשים והולכים להם. האבטומובילים הרבים שהלכו בסדר יפה ובשורה ארוכה בזה אחר זה נסעו להם ופנו כל אחד אל דרך הרחוב או השכונות שהמלוים יושבים בהן. ר' זליג בלומברג הזקן ישב באבטומוביל עם אחדים ממכריו החשובים, ישב דומם כמקשיב לשיחתם. אצל כל קרן של איזה רחוב היה אחד ממכריו יוצא לו ויורד מעל האבטומוביל כשהוא פורש דומם מאתו ומאת חבריו.
“קרנות” אחדות לפני הרחוב שהוא דר בו לא נשאר איש באבטומוביל כי אם הוא לבדו, פטר ר' זליג את הרכב, יצא והלך לו ברגליו.
ניחא לו לעבור ברגל את “הקרנות” האחדות – אין לו למהר אל ביתו, אין ממתינים לו שם…
טוב יהיה כשיבוא אל ביתו ולא ימצא שם שום בן-אדם, אפילו מן היותר קרובים לו, – רוצה הוא לשבת בשעה זו בדד, דומם.
כשנגש אל בית-דירתו עמדו עוד אבטומובילים אחדים לפני הפתח. במסדרון הארוך עמדו כולם לבושים בגדיהם, חבושים מגבעותיהם, עומדים נכונים לעזוב את הבית ועומדים משיחים זה עם זה ואינם זזים ממקומם.
והוא עומד לו בתוכם, בכנופיה זו, עומד כגר הבא מארץ רחוקה בתוך אנשים זרים המדברים אליו, שואלים אותו, ואין הוא מבין ואין הוא יודע את לשונם, עומד תוהה: מברכים הם אותו או כולם מקללים אותו?…
עומד הוא ושותק. והרי כולם הם קרוביו, מכריו היותר טובים: בני ארצו היותר חשובים, והרי בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו ונכדיו – כולם באו, עצמו ובשרו המה.
ורוצה הוא להפטר מכולם, – טוב היה אילו הלכו להם, כולם… אילו הלכו להם ועזבו אותו לנפשו.
ומרגיש הוא ורואה בחוש, שגם הם כולם רוצים לעזבוהו מהרה, ממהרים הם כל אחד אל ביתו, אל עסקיו, ועומדים על רגליהם מוכנים ללכת ואינם זזים ממקומם, מתביישים הם… ועל כן מדברים הם כל-כך בקול רם, מרבים לעשן ומרבים לבקש להם מלות של בדיחה מעורבות במלות של נחמה ואין הדבר עולה להם יפה.
עומדים וסחים ונופלים איש לתוך דברי חברו, מפסיקים… וחוזרים וממשיכים שיחות כאלו שאינן נוגעות במשהו לאחד מהם, מדברים דברים בעלמא, שאין האוזן שומעת מה שהפה מדבר, ושולחים מבטי חרש אל העבר שהוא עומד שם, מביטים עליו בסקרנות מיוחדה, וסקרנות זו מטרידה אותו ומעלבת.
התחיל בנו הבכור מפציר בו לנסוע אליו וללון הלילה בביתו. עומדת “המכונה” וממתנת להם.
משתמש הוא בהזמנה זו לגלות להם את רצונו באופן נאה ומנומס לשבת שעות אחדות ביחידות… רוצה הוא…
אינם נותנים לו לגמור את דבריו, הדבר הוא כל-כך מובן… וכל אחד יוצא לו בחפזון מוצנע וממהר אל ביתו.
והוא נשאר יחידי בכל הבית…
מבקש הוא לבכות ואינו יכול. בבוקר, בשעת ההלויה, חפץ לבכות, ולא בכה, התאפק, עכשיו נתאבנו הדמעות, נתאבן הלב.
עמד אצל הקבר הפתוח, ראה את עלקא שלו מורדת אל תוך הקבר, ראה כשנסתם עליה הגולל… ראה הכל ולא בכה.
והדמעות עמדו בעיניו, חנקו בגרונו, בכיה נוראה עמדה להתפרץ והוא התאפק בכל כוחותיו ולא בכה, – מפני הבושה…
הרגיש במבטיהם של המלוים, שאין בוכין כאן…
נדמה לו, שכולם מביטים עליו ומלגלגים חרש.
ואת הלגלוג החשאי הזה ראה בעיניהם של כל המלוים, האחים והאחיות של הלוג’ים השונים; ראה בעיניהם של הצירים והצירות של האגודות השונות שבאו לחלק את הכבוד האחרון למתה, החברה העסקנית, אשר היתה עומדת בראשן, ראה זאת אפילו בעיניהם של הבנים והבנות… ראה בפני כולם כעין שמחה – ואפשר נדמה לו כך…
בודאי נדמה לו כך, – אולם לבכות… נוכח, שאין מן הנימוס לבכות…
זקנה היתה…
יותר מחמשים שנה בלו יחד את עולמם היפה. חיו חיי אהבה וכבוד, זכו לבנים ובני-בנים טובים, זכו לחתנים הגונים וכלות נאות, – זכו גם לדור רביעי, הנה בֶּקי הקטנה משתעשעת על ברכם זה כשנתים…
צדקות עשו… תמיד נתנו ביד רחבה… חננו עניים… ולא שכחו גם את עצמם… היה בית יפה… נתן הרבה והשאיר הרבה… יודעים זאת הבנים… מתחטאים הם… ומחניפים… יודעים שיש לו עוד מה להנחיל…
וחיו פה באמריקה כמו שחיו שם במולדתם הישנה. לא גרעו ולא החליפו ולא הוסיפו… עברו עליהם החיים כשבת אחת ארוכה ושקטה ומלאה שלות-קודש. יותר מחמשים שנה חיו יחד… חמשים שנה של אהבה וידידות נאמנה.
– חיים כגון אלה ומיתה יפה כזו לנו ולכל מאהבינו ודורשי טובתנו, רבונו של עולם! – שמע מאחריו אשה מן המלוות מספרת לרעותה.
נזכר לו מה ש“בעל-הטורים” דורש על הכ“ף הזעירה של “ולבכותה”, מפני ששרה אמנו היתה זקנה, לא בכה אברהם עליה הרבה. מחוור נעשה לו הפירוש עכשיו: בלה אברהם עם שרה אשתו חיים ארוכים וטובים בעושר ובכבוד, וכשמתה, – התבייש אברהם לבכות בפניהם של ענר, אשכול וממרא… מתירא היה שמא ילעגו לו… בכה אברהם בכ”ף זעירה על קברה של שרה אשתו.
אולם במקום שאין רואים…
***
דממה דקה שוררת באולם הפְּנים המרווח והמרוהט יפה לפי טעמם של זקנים, – רהיטים רכים, רחבים, כבדים…
הנה הוא כסאה. עומד הוא עדיין על מקומו אצל החלון. אהבה הנפטרה לשבת עליו ולהסתכל בשמש. כל החלונות מָפנים אל המזרח. בימים האחרונים היתה יושבת שעות ארוכות ומבטת על השמש, כאילו רצתה לשבוע ולהנות מזיוה, – נבא לה לבה…
עומד הוא עדיין הכסא הרך והשרפרף המכוסה קטיפה אדומה סמוך לו, גם סנדליה עודם עומדים… יום תמים היתה יושבת כך שקועה בכסא הרך, יושבת, מחכה…
מחכה היתה לבן, לבת… ביחוד היתה מחכה לנכדים – חבבה את הקטנים…
והוא היה בא לפעמים מן המשרד במורד-העיר או מאחת האספות של אגודתו, בערב היה שב מבית-המדרש הסמוך אחרי תפלת ערבית, היה בא ויושב לו כנגדה. אהב לשבת על-ידה שעות ארוכות ולשתוק.
שוררת באולם המרווח דממה דקה מאד. דולקת תחת הגולה הכהה עששית אלקטרונית אחת. החדר מלא אור מוצנע והם זה אצל זו ומשוחחים מתוך שתיקה, בלי אומר ודברים, כאילו לשניהם היה לב אחד…
לפעמים היה האחד מתחיל לדבר והשני מיד מסיים את דבריו…
והנה מתה… חדל לבה לדפוק ולחשוב, – ולבו…
נפתחה הדלת – אחת הכלות או הבנות עומדת בפתח ואומרת:
– אל נא ישב אבא לבדו… יבוא-נא אל חדר-האוכל… יטעם מה… כולם מחכים לו…
מלא החדר בנים, בנות, מכרים… חבורה שלמה, למה באו? למה באו?…
איזו שעה היא עכשיו?…
שכח לכוון את השעון מבעוד יום, חבל… היא, עליה השלום, היתה מזכירה לו זאת ערב-ערב.
“עומד” השעון ואין הוא יודע מספר השעות…
חושך…
ב“חדר” מהבהב לו “נר נשמה”, אורו הקלוש מצליף קוים כהים מפרכסים על-גבי הרצפה והכותל בעד הדלת הפתוחה קצת.
הכריחו אותו לישון הלילה בחדר-האוכל. הציעו לו פה מטה, אולם אין הוא יכול לישון במקום שאינו רגיל.
משער הוא, שישן שעה אחת או שתים – אין הוא יכול לישון עוד, עמד השעון, חבל… רוצה הוא לדעת עכשיו את השעה. בכל לילה היה מכוון את השעון בטרם עלותו על מטתו. היא, עליה השלום, היתה מזכירה לו זאת.
טובה וכחמה היתה הזקנה…
ונזכרת היא לו בתמונתה כשהיתה עוד בנעוריה, השנה הראשונה אחרי חתונתם.
סמוך היה עוד על שולחנו של חותנו.
בשעה מאוחרת היה בא מבית-המדרש. ישנים כבר כולם. חושך בחוץ, דממה בעיירה הקטנה, הכל ישנים… מהבהב רק נר בעד חלון עליתם הקטנה, יושבת היא שם ומחכה לו.
כל-כך צעירה היתה, כל-כך יפה… מביט הוא עליה והיא מאדימה כולה, משפילה בצניעות את עיניה הענוגות לכל נדנוד קל שלו, לכל מגע של ידיו.
מחכה לו לארוחת-הערב… והשעה כל-כך מאוחרה.
יושבים הם בחדרם הקטן. הנר כבה. מלבינה היא בחושך יפתו שלו, טהורתו שלו…
ומתחילים הם לספר… הוגים… הומים…
“כזוג של יונים צחורות”, היתה חותנתו אומרת עליהם, – ינעם לה עפרה, אשה טובה וחשובה היתה.
ועולים וחולפים זכרונות… עוברים ימים, חולפות שנים… הכל היה… גם טובה הרבה, גם רעה הרבה… נזכרים לו כל החיים הארוכים מן השנה הראשונה של אחרי החתונה עד יום זה, יום הקבורה.
ובבית דממה עמוקה שוררת – מגיעה לאזניו רק נשימתה החשאית של טילי כלתו הצעירה. טובה היתה להם גם מפאני, גם מאסתר בנותיהם.
כולם הלכו להם, – נשארה אתו רק היא, טילי…
דממה…
מהבהב נר הנשמה ב“חדר”.
יקום וילך אל החדר…
יכנס וישב לו על הכסא, ישב ויביט על הכסא שלה.
והזקן קם… פוסע הוא פסיעות אטיות, רכות. הולך ומתגנב וידיו פרושות לפניו, הולך זהיר-זהיר… נרתע הוא מפני כל רשרוש דק, מפני כל אושה קלה… אל יראה, אל ידע איש…
והולך הוא ולבו הולם בקרבו, – יש לו אותה ההרגשה השכיחה מכבר, אשר היה מרגיש בימים הרחוקים ההם, כשהיה הולך ומתגנב סחור-סחור דרך סמטאות נדחות ומבואות שכוחים מאחרי עיירתם להפגש “עמה” בשדה בערבי קיץ פושרים, – חתן וכלה היו אז, אלא שבימים ההם היה הטיול אסור אפילו עם הכלה.
והיה הולך אז זהיר וזריז ולבו הולם-הולם…
דופק גם עכשיו לבו הבלה והזקן בקרבו… דופק… הולך הוא אל “כלתו”…
יכנס חרש אל החדר, יקח כסא וישב לו… ישב ויביט על כסאה…
***
נדמה לו, כי ישן שנה קלה…
הקיץ והתחיל לספר עמה על ליזר, כלומר, לוּאי שלהם, כשהיה ילד בן חמש ותעה…
– עלקא, זוכרת את…
ממתין הוא לה עד שתתחיל ותסיים לו אותו הדבר.
– עלקא, נזכרת את…
דממה… מהבהב לו נר-הנשמה הדועך, מפרכס אורו הקלוש על-גבי הרצפה ועל-גבי הכותל, מלבינה באפלולית המטלית הלבנה אשר בכוס על עדן-החלון, נשמע מן החוץ רשרוש העלים של האילן היחידי העומד בסימטה זו, עולה ומגיעה מן הרחוב הסמוך המיה עמומה של טראם עובר.
מאדים המזרח, מכחיל הבוקר.
והזקן עודנו יושב, אזנו נטויה, מקשיב…
– עלקא, זוכרת את…
הה!… נצנצה כברק ההכרה הנוראה: איננה… מתה עלקא שלו!…
קם מעל הכסא וכפוף, רצוץ, נגש ברגלים כושלות אל הכסא שלה, עמד נשען עליו והתחיל לבכות…
נפתח מקור עיניו.
בוכה הוא חרש-חרש… מעיניו זורמות דמעות חמות, רותחות, על הלחיים הנופלות, הקמוטות; נבלעות הן בזקן הלבן, וזורמות חשאיות בלי קול…
נתמלא החדר דמדומי בוקר. הלבינה האש של נר-הנשמה ובשמשות של החלונות הגדולים מזדקרות קרני זהב, תכלת וארגמן…
ומלא כל החדר נגוהות וצללים ודממת בוקר רכה וזכה, והזקן עומד כפוף מעל לכסא הריק, עומד רועד ובוכה בכיה חנוקה, חשאית ואובדת, וכלה בכיה זו בחללו של החדר ההולך ומתמלא אורות גדולים של השמש הבוקעת ועולה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.