“אשרי האיש”, מתחיל המשורר הנבואי את משאו. הוא מתחיל מאשרו של האדם על אדמות, ומטעים כי אשרו הוא ברוחניות וכי רק הרוחני עלול לדעת אושר. אין הוא אומר כי הצדיק יזכה לגמול בעולם הבא, או כי צערו נעים לאלוהים (“אשרי הבוכים” של ישו), אלא זאת הוא אומר, כי האדם הוא יוצר האושר במידה שהוא מתנגד לרע שבקרבו. אם יהיה שולל את הרע – “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו”.

האם לא בזאת כל היהדות? – התכלית היא להוריד את מלכות־שדי ארצה ולכוננה על חורבות הרע הממוגר. לא להסגיר את הארץ בידי הרשעים, לא “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, כי זאת אומרת לתת יד לפושעים ולהסתפק, מתוך צביעות, כמו הנצרות, באשלייה של “מלכות־שמים” שאינה מחייבת את האדם במאומה. “לא בשמים היא”!" – קוראת היהדות, האידיאליסטית הממשתנית – האדם אחראי למעשיו ואחראי לאשרו: הוא הבונה אותו, הוא ההורס אותו. במידה שהוא יוצר אושר הריהו צדיק, במידה שהוא יוצר רעה־חולה הוא רשע. מחובת האדם להיות מאושר, כי רק באופן זה יהיה “אלוהי”.

האושר הישראלי הוא – רוחניות.