יהדות העתיד

ישורון קשת

א. האם תירש את בתה

ישורון קשת

במחשבתה של היהדות החיה יש לגלות שלושה ‘פנים’ (שכמו ‘הפנים’ – הפאזיסים – השונים של הלבנה יש להם קיום סימולטאני, אלא שלא תמיד הם מוארים בזמן אחד ובמידה שוה): א) היהדות בעלת המרכז האחד, ב) היהדות חסרת המרכז, ג) היהדות המסתעפת.

היהדות הראשונה־בזמן, הקדמונה־הטבעית, עד חורבן בית ראשון, היא כולה היקף אחד קונצנטרי: היא כולה קיבוצית לפי רוחה, ומחשבתה אינה בנוייה על גורל הפרט אלא על גורל הכלל.

היהדות השנית, הרוחנית, זו שהתחילה בעצם עוד לפני אנשי כנסת הגדולה, בימי עזרה ונחמיה, בזמן שהיו כבר תפוצות בישראל עם ריבוי מרכזים, הפסידה מן הקונצנטריות שלה והיא כבר מבקשת, בצדו של אושר האומה, גם את אושר הפרט (איוב, קוהלת, ובעצם הדבר – גם פרקי־אבות), אם כי עדיין היא רואה את מקומו של האושר הפרטי בתחום חיי־הכלל.

וכמעט באותו זמן עצמו, עקב העברת נקודת הכובד של מערכת היהדות מנקודה טבעית־מרכזית לנקודה יותר קיצונית, נולדה גם יהדות שלישית, חיצונית־קיצונית, אכסנצנטרית, מסתעפת מן הראשונה, תלושה משרשה, נפשית גרידה, – היא היהדות האיסית, שהוציאה את אושר־הפרט לא רק מתחום חיי־הקיבוץ, אלא גם מגבול הארצי בכלל, והעבירה את מקומו אל ה’שמים', אל מחוץ לאנושי.

שלוש מחשבות־היהדות האלה, אחרי שנתגלו תחילה בזו אחר זו כהמשכים תולדותיים, הראו בזמן החדש גם קיום סימולטאני, מקביל, כצינורות הללו, השונים בארכם, שבחלילו של פאן. משחדר המוסר היהודי לתוך המחשבה האירופית – ומשחזר בימינו, דרך הסוציאליסם האירופאי, אל הנוער היהודי, השואף עתה לאחד את האידיאל הקיבוצי עם אהבת־האומה ולמזג את בקשת האושר האישי עם בקשת הצדק – נתלה בשמינו המאור שבמחשבת היהדות (ובלי שירגישו בזאת, כי מי מרגיש הרגשת־הווה את המאור שלמעלה?) מתוך גילוי שלושת “הפנים” כאחד. ואכן היהדות־האומה מבקשת עכשיו, בצורת מרכז חברתי ולאומי אחיד, את אושר־הפרט בשביל בניה תועי־הדרך –– מתוך דיגול בשל הצדק ההכרתי שמחוץ לאנושי האינסטינקטיבי־גשמי גרידה.

ואמנם, היהדות החדשה, זו שבעתיד, תהיה בהכרח יהדות של סינתיזה רוחנית.

עד כאן בנוגע למחשבת היהדות. אשר להבחנת ‘הפנים’ השונים של המשך התולדה הישראלית, למן שחרו של הגזע בן ארץ־הקדם ועד לקיבוץ גלויות בימינו, יש לשוב ולבדוק את החלוקה ההיסטורית המקובלת – ולבחון אותה מבחינה פסיכולוגית, ואז אולי תתחוור לנו גם איזו התאמה בין שלבינו התולדתיים ובין ‘פנינו’ הרוחניים.

החלוקה המקובלת של המשך התולדה הישראלית למן שחר הגזע בן ארץ־הקדם ועד ימינו אלה, הריהי זו: א) היהדות הקדמונה, עד כיבוש יהושע; ב) היהדות הנבואית, עד עזרא ונחמיה; ג) היהדות התלמודית, עד תחילת ימי הביניים (עד סוף הגאונים); ד) היהדות הגלותית – זו שלנו.

ברם, השקפה יותר מכלילה ויותר עיונית אומרת לנו כי את היהדות הקדמונה ואת היהדות הנבואית יש לראות כחטיבה תולדותית אחת. היהדות הקדמונה, זו הארצית והמושרשת בטבע, המוזית־היוצרת (שיר־השירים!) ולא־מוסרית )פולחן מולך ועשתורת), הקשורה למוחש ולדמיון, התרה אחרי לבבה ואחרי עיניה, יהדות שאמונתה לא ידעה את היעוד המפשיט, כי אם את התכלית הציוויליזטורית בלבד (“למען תחיו על הארץ”), היהדות הזאת הריהי בבחינת הגוף, שבקרבו התפתחה וגמלה, אף קבלה את צורתה הרוחנית, הנבואה – זו הנשמה של היהדות הראשונה וההתחלית. כי הנבואה היתה ההתגבשות של אותם היסודות והסגולות, שהיו טמונים בתוך גוף העם למימיו הקדומים ביותר. גוף זה – ממש־החיים של העם שהקים מקרבו נביאים – ודאי לא היה שונה הרבה בדורות הנבואה מאשר היה בימי כיבוש הארץ ובימי שלמה ודוד; ומצד שני, בגוף הזה שכנה כבר בזמן העתיק ביותר, עוד בהיותו “בכרה קלה, משרכת דרכיה” במדבר, על גבול עמון ומדיין, אותה נשמה יתרה שמצאה אחרי־כן את תיקונה הספנטאני ביצירת הנביאים.

וכן יש לראות כחטיבה תולדתית אחת את היהדות התלמודית, שהיתה תלושה מן הטבע ונתונה לחיי השכל, מוסרית ובלתי־מוזית, מפשיטה ודיטרמיניסטית, – יהדות שתחילתה עם סתימת החזון הנבואי בישראל וסיומה עם אחרוני הגאונים, על סף ימי הביניים, ואת היהדות הגלותית ממש, זו צורת־היהדות האחרונה בשלשלת. היהדות הגלותית נראתה אמנם כלפי חוץ (מצד החזית שלה, הפונה אל העולם שמסביבה, עולמן של אומות העולם) כגוף החנוט של היהדות התלמודית. אבל יודעים אנו כי כלפי פנים, מבחינת עצמותנו היהודית ועולמו הפנימי של האדם היהודי, לא היתה היהדות התלמודית “חנוטה” כל עיקר – חיים לאטנטיים היו שמורים בה, שהותססו בכוח האמונה המשיחית ובכוחו של כשרוננו היהודי להפוך אידיאה לכוח־מניע בחיים, ונתגלו בצורות של בקשת מפנה־ותמורה, התפרקות־והתחדשות, כמו בתנועת שבתי צבי ובתנועת החסידות ובתנועה של התחיה הלאומית ושיבת־ציון. תקופת התהוות המשנה והתלמודים, שקדמה ליהדות הגלותית, היתה אף היא תקופת יצירה, כתקופת־הנבואה שקדמה לה, ובמובן־מה גם המשכה של הנבואה. אבל המשך זה – המשך כוח־היוצר בצורה כזאת – נבע מתוך מיטאמורפוזה עמוקה שאירעה בינתיים בלא־יודעים בנשמת האומה, באופן שאפשר לומר כי מה שנרקם בסתר הוויתה של האומה אחרי ימי עזרא ונחמיה, למן ימי הפירצה היוונית, שנפרצה עם כיבוש אלכסנדר מקדון, ואילך – שוב לא היה דומה כלל לרקמה התולדותית־רוחנית שהורישה לנו הנבואה. מאור הנבואה, נשמתו של גוף ישראל הקדמון, נבלע בתוך דמדומי יצירת התנאים, שהיא נשמת גופה של היהדות הגלותית שבאה אחריה, – כמו שחרמש־הלבנה הנפגם והולך בסוף החודש נהפך בן־לילה לחרמש־המולד של הירח החדש. מכאן ואילך – מאור אחר לממשלת הלילה, הפונה לעבר אחר: יהדות אחרת. אחרי היהדות הראשונה, שחציה הראשון מסומן בשלטון הטבעיות וחציה השני מסומן בשלטון הרוחניות, באה היהדות השניה, שחציה הראשון הוא התלמוד וחייו וחציה השני הוא – הגלות וקפאונה החיצוני. אבל הפעם קדם מבחינה תולדותית גילוי הנשמה לקיום הגוף.

ועתה עומדים אנו בסיומה של היהדות השניה, שתחילתה תופעה של הכרעה רוחנית (התלמוד) וסופה תופעה של הכרעה פסיכית (הגלות). עומדים אנו על מפתנה של יהדות עתידה־לבוא, יהדות מתחדשת, אשר תעלה ותגיע בהכרח עכשיו, עם כלות קיומה המופרך־פלאי של היהדות השניה, שכבר השלימה כנראה את כל מעגלה, את הנשמה ואת הגוף.

מה דמות תקבל זו מידינו, במידה שההכרה והרצון יכולים בכלל לשמש גורם בעיצוב צורת ההתגבשות של חומר־התולדה הסטיכי? יותר נכון לשאול: מהו, לפי הרגשתנו, תפקידה של היהדות החדשה, המתרגשת לבוא לעולם?

לי נדמה: תפקידה של היהדות העתידה־לבוא הוא לרשת את התרבות המערבית, שיצאה מתוך נשמת היהדות הראשונה, נפרדה ממנה והתפתחה לחוד, – באופן שבימי היהדות השניה, זו שלנו, נחשבו “יהדות” ו“תרבות” שתי רשויות לא רק נבדלות, אלא גם מתנגדות ואויבות; לרשתה על־מנת להמשיך אותה, בהתאם לעצמותנו היהודית, בכוח היהדות הצרופה. תרבות המערב, בתם של שוכני הים התיכון, ישראל ויוון, נאספת אל “אבותיה”. היא מתה יתומה מאביה היווני, אך לא יתומה מאמה היהדות. תרבות־המערב יצאה מבטן היהדות־האם, ואחרי שהתפתחה וגדלה לא בלי עזרת יולדתה וגם התנכרה לה לזו ואף שנאה אותה מתוך כפית־טובה שמקורה בפגימת הנפש האנושית בכלל, היא עתידה עכשיו לשוב אל אוצר מכורותיה, כמו שהמים המתהווים מן האדים העולים מן הים שבים באחריתם אל הים. האם תירש את בתה.

ואם היהדות רוצה להמשיך את קיומה ולהתחדש (ובלי התחדשות לא יהיה לנו גם קיום), – אם רוצים אנו בהמשך תולדתי ויצירתי של היהדות – עלינו לקבל אל תוך יהדותנו, מתוך ברירה דקת־הבחנה, את אותם הערכים החיוביים של התרבות הימתיכונית והאירופאית, ששרשם התולדתי ביהדות הצרופה: את אהבת־ההגיון והקונסטרוקטיביות שבה, את השאיפה לבנין ואת הרצון להכרעה אשר בה – כל אלה סגולות ששרשן במוסר הבנוי על ההגיון, והרי זה שורש משותף עם היהדות! כי רק בזה יווכח כי אכן אין היהדות תופעה חלקית באנושות, אלא תופעה מרכזית, שיכולה להרשות לעצמה את המותרות שבפליטת תופעות־בנות ושבקליטת תופעות מן החוץ גם יחד. ההסתעפות וההרחבה הריהן מסימניה של התופעה המרכזית. אם אמנם עוד ים אנו ועדיין לא נהפכנו לקבוצת שרטונות גרידה, מן־ההכרח הוא שנכל לקבל את תוכנו בחזרה את היסודות שפלטנו מקרבנו, גם בשינוי־הצורה שלהם.

יהדות־העתיד תהיה איפוא יהדות דומה הרבה יותר ליהדות הראשונה משהיתה השניה. היא תהיה מוזית ויוצרת, יודעת־צורה ומושרשת בטבע, הכרתית אך לא שכלית, מוסרית ולא תועלתית־גרידה, שלטת בהפשטה וספקולטיבית, אבל יונקת מן המוחש ובריאת־חושים, תרה לא רק אחרי לבבה ואחרי עיניה, אלא גם אחרי החזון “האלוהי”, ואמונתה לא תהיה עוד דמיונית־פאטאליסטית, אלא רצונית ושאיפתית: השאיפה לטוב ולחיוב, כמו ביהדות הטבעית־הנבואית. הרגש יכרות ברית בקרבה עם ההכרה, להוליד בה את האהבה, את אהבת “אלוהים” מהכרה, זו שכבר גילה אותה אחד בניה הגדולים של היהדות “הגלותית” – שפינוזה.

היהדות, אחרי שנעה כבר על שתי הקיצוניות, תוכל אולי עתה (אם תשאף לכך מהכרה, ואם שאיפתה זו תהיה גם שאיפת הטבע, זה שמאחורי ההכרה) להיות בגלגולה ההיסטורי־הרוחני החדש, לסינתיטית.

ב. ישראל הימתיכוני

ישורון קשת

האומנם מחוייב היהודי המודרני לפנות עורף לתרבות המערבית ולנער חוצנו ממנה כדי להיות יהודי שלם? האם לא יותר נכון הוא, שכדי להגיע לתפיסה השלמה של היהדות כתוכן רוחני וכצורה היסטורית צריך לראותה ראיה אובייקטיבית מתוך הקשר שלה עם התרבות המערבית (דוק: המערבית, ולא המזרחית) – כשם שגם את תפקידו הרוחני של היהודי הקדמון (ועמו גם של יהודי־הקדם אשר בנו) יש לראות מתוך הקשר עם האנושות התרבותית, שפנתה מערבה, ולא עם האנושות האינסטינקטיבית, שהסתותפפה באפלוליותה של אסיה?

תובע־נא כאן דעה זו בגלוי: ישראל – על שפת הים־התיכון הוא עומד, ופניו, מאז ראשית קיומו ההיסטורי, – אל מול פאתי מערב, אל מפרצי הים היווני, אל חופי הגזעים שלומי הצורה וצמאי התוכן אשר קלטו ברצון כזה ובבינה יתרה את עזבוננו היצירתי ואת האוצרות הרוחניים אשר מאסו עמי אסיה שישבו מאחורינו קופאים על שמריהם. שהרי מבחינת הגיאוגרפיה של הרוח, מבחינת גזע היצירה, היה ישראל בארצו שייך מאז ומעולם, לפי כל מהותו הנפשית ולפי כל פעולתו התרבותית, לא למזרח, כי אם – למערב! לא אסיה, כי אם אירופה קבלה מאתנו וסיגלה לעצמה את הערכין אשר הבאנו לעולם, את הקוסמוגוניה שלנו, את חזון נביאינו, את אידיאלי הצדק הטבועים בנו ואת עיקרוני המוסר שטווינו מסביב לעצמנו. לא אסיה, כי אם אירופה עשתה את התנ"ך לאבן־שתיה של עולמה הרוחני. כל אלה זרים נשארו לאסיה בעצם מהותם. כי המהות הישראלית היתה תמיד בלתי אסייתית, וכל גדולתה וחידתה היא בזה שאף על פי שנולדה באסיה היתה בלתי־אסייתית! כי היא נולדה ופניה אל הים־התיכון; ורגליה, שעמדו על קצה גבול אסיה המערבי, כמין סכר, או כשתילים רכים ועקשנים של אותו עץ־ההדר שנתן אחרי־כן את פרי הדעת טוב ורע לעמי־המערב – רגליה, אך בגרו בגרות היסטורית ועמדו הכן ובטח מפני השפעות, אחרי צאתן בשלום מסכנות העקירה – מיד נישאו ללכת מערבה, להתגלגל כמה גלגולים, כהד זה, לתוך נבכי־אויר אחרים ורחוקים, למען המשיך את מעגל חייה מעבר־מזה של הים התיכון, מקום שם יכלה בדרכה לטבול בקצף אותם הגלים שמהם נולדו אלוהויות יוון, כי לא יכלו עמוד תחתיהן מעבר מזה, במזרח השקוע בחשכת־החושים ובחמדת־הזייה עקרה שאין עמן לא מטרה ולא הצורך הנפשי במטרה, כלומר – לא חזון ולא מוסר!

יתכן איפוא כי היות יהודי – זה לא כל כך רחוק מהיות יווני כאשר חשבו תמיד גם היהודים גם היוונים! כי צד אחד משותף להם לשני העצמים הללו, שרק צדם השני פונה לשני עברים שונים, בעוד שביחד המה מהוים את העצם האנושי הגדול, הבולט ומתרומם למופת לעומת החומר ההיולי חסר־הצורה ונעדר הרצון־לצורה, ששמו אסיה. עצם כנגד חומר – זהו ישראל הים־תיכוני, התרבותי, אירופה הישראלית שבאסיה, לעומת אסיה גופה (אם נסכים לקרוא בשם זה רק את את אסיה המערבית, ולא את “המזרח הרחוק”), תוהו־ובוהו זה שרוח־אלוהים רק מרחפת בו על־פני שטח הדברים, אך לא נתגלמה בהם גופם (שעל־כן יש באסיה גילוי־שכינה, אך אין בה האלהת העצמים, שהיא תכונה ים־תיכונית, – ובמזיגה רוחנית גם תכונה ישראלית). העצם הזה, עצמנו וחזוננו, הלא נוצר מברית שם עם יפת. בלי הקשר הרוחני הזה עם יפת, אשר “ישכון באהלי שם”, – אסיה, וישראל בתוכה, אינה אלא חומר גרידה!

לא, היהדות לא נולדה להיות ההמשך של אסיה שמאחוריה: היא נולדה להיות ההתחלה של משהו חדש, של תרבות המערב, אשר ביצירתה השתתפה יחד עם יוון ורומי. ישראל ההיסטורי בארצו היה הגבול שבין הקדומים המזרחיים והחידוש הים־תיכוני, וכיוונו היה מלכתחילה אל עבר־הגבול המערבי. הוא היה הצלע התחתונה, המזרחית, של משולש־התרבות הגדול, הים־תיכוני, שתי צלעותיו האחרות היו יוון ורומי. כל תכונותיו הפסיכיות והרוחניות של ישראל מעידות כי לא לאסיה הוא אלא מתנגדה של רוח “המזרח הקרוב” הוא (בעוד שיש כמה נקודות־שיתוף בינו ובין הרוחניות ההודית, על אף ההבדל הפילוספי):

זה האקטיביסם שברוחו – אכן לא אסייתי הנהו, כי אסיה – זוהי עצלות־הנפש, התאבכות כבדה ומעורפלת של חיי־הנפש, כעננים שיש עמם ברקים של פתיעה לסירוגין, כדי לפרק את הצטברות החשמל. זו העמדת החיים על אחריותו של האדם, חידושה של היהדות, לא אסייתית היא, כי אסיה – זוהי תרדמת ההכרה והשלכת יהבה על המזל, הפאטום. זו השאיפה היהודית לתיקון עולם במלכות הרוח (“שדי”) – לא אסייתית היא, כי אסיה – זוהי שקיעת־שכרון בתוך הרגע, שהוא לה גם העבר גם העתיד, בשגם הזמן האסייתי הוא הווה אחד גדול, כל הזמנים במקום אחד, ההווה השיכור שאינו מכיר את עצמו, בעוד שהשאיפה לתיקון לא תיתכן כלל בלי הכרת עצמו. זו הסובלימציה הרוחנית שבישראל, השאיפה להזדככות האדם – לא אסייתית היא, כי אסיה, המזרח הקרוב, המקיף את ארץ־ישראל מכל עבריה, חוץ מן העבר האחד הפתוח אל הים־התיכון – אסיה היא מרבץ הטמטום הרכרוכי, ההשתכשכות התאוותנית בהנאת־החושים לשמה, בלי כל רצון להתרומם מעל לעצמו, בלי כל צורך לראות את עצמו ראיה אובייקטיבית, בלי כל הבנה ספקולטיבית ובלי כל יכולת של ביקורת־עצמית; אסיה – זוהי אהבת־החדלון, חוסר־הצורה הסטאטי, המעלה בועות־תאוה מתפקעות, חוסר היכולת לצאת מתוך עצמו, הקיום ההיולי, הלילי, שלטון־הדם שאינו מכיר את שלטון המחשבה, את הרוח החושב. הציווי המוחלט הפנימי שלנו על צדק ויושר – לא אסייתי הוא, כי אסיה חיה על חרבה, חוזק־יד ושפיכת דמים הם חוקת חייה, תאוות־הבצע – המניע העיקרי, אם לא היחידי, לכל מעשי הפרט והכלל, עדות־שקר ושבעות־שוא – מן הדברים שלא יעלה על דעת איש שם לראות בהם שום חרפה, הציניות היסודית – שכלה, הרשע הגס – כבודה. על אף ההשפעות המסויימות שקבלנו מאסיה בשטחי־החיים החיצונים ‘כדרך הטבע’ עקב קירבת הסביבה, הרי היינו תמיד, בנוגע למהות הפנימית, לא רק הניגוד־מהכרה לאסיה, אלא גם שנואי נפשה. אסיה הרגישה בנו תמיד את הזר, את המערבי, והבהירות הים־תיכונית של הכרתנו ופעילות נפשנו עוררה בבני־אסיה לא פחות בעתה ואיבה משעוררה אחרי־כן בבני־המערב מזרחיותנו בהשואה אליהם. כי זה היה גורלנו – להיות הגבול: אסיאטים בעיני המערב, וים־תיכונים בעיני המזרח.

היסורים שנגרמו לנו על־ידי המערב המנצח, משבאנו אליו, משהקימונו בגבולו את היהדות השניה, האירופית והגיטואית כאחד, השנאה והבוז ששבענו ממנו, בעוד הוא מתעוה, כגוף זה שרוצה להקיא את החומר הזר שבא אל קרבו בטעות, ומעוה לראות ים־תיכוניות זו, שבשמה הוא דוגל, כראות ניגוד גמור ליהדות, בשכחו בזדון כמה מן המזרח היה ביוון וכמה ים־תיכוניות יש במהות הישראלית, האכזריות והרציחה שעולם היוונות הנאור הראה ביחס אלינו, – מהם היתה נסיבה (אולי טובה היא באמת שעשתה עמנו ההיסטוריה) כי יקע לבנו מעל היוונות כליל. היהדות הראשונה, הנבואית, שנועדה להיות שותפתה של יוון ביצירת התרבות, בעוד ששתיהן לא ידעו זאת, – נחרבה בסופה על־ידי יוון; היהדות השניה, התלמודית, היתה אויבתה של יוון ושנואת נפשה; אבל הנה הגענו בדרכנו ההיסטורית אל הקמת היהדות השלישית שתהיה בהכרח יהדות סינתיטית – או לא תקום כלל, ועתה עלינו להיזכר בשותפות הקדומה אשר לנו עם היוונות. היהודי, שהיה האירופאי של המזרח עוד לפני היות אירופה (במובן התרבותי) – לא תהיה לו תקומה במזרח כלאום תרבותי ולא תהיה לו זכות־קיום אנושית בו, אם לא יבסס את קיומו הלאומי והנפשי על שיתוף־התפקיד התרבותי עם היוונות, עם המערב.

היהדות־האם ילדה את תרבות־אירופה לבעל היווני; עכשו עוד שומה עליה להציל את בתה המתנכרת מן הכליון החורץ. הבת נעוות־המרדות שונאה את אמה תכלית שנאה, וגם את אביה הן זנחה ותשכחנו. האב היווני נהפך זה כבר למיתוס ולרעיון אפלטוני; האם העלובה והבזוייה חיה וקיימת. אבל היכן צפונים כוחות ריגנרטיביים אם לא באם?

ג. מבטחנו – הנשמה היהודית

ישורון קשת

מעתה עולה לפנינו השאלה החמורה:

כיצד נוכל לצעוד אפילו צעד אחד בדרכנו זו אל יהדות מחודשת ויוצרת בלי חיים רוחניים פעילים בקרבנו? והרי אנוסים אנחנו להודות כי חיי־הרוח בישראל מתמעטים והולכים בדורנו, עד שרואים אנו והנה המוני בית־ישראל כמעט שכבר נשתוו במדרגתם להמוני אומות־העולם, עד שאפילו בארץ־ישראל כבר יש לנו המון נבער, שגדל בלי המאור שביהדות לחלוטין. ואזרחינו־משכילינו הרי נוטים מעצם טבעם (בעקב תלישותם הנפשית והמציאותית) להרבות חמרנות וחוסר־רוחניות מנה אחת אפיים על בני־סוגם בעמי־התרבות. בלי להיכנס כאן בעבי הסוגיה מפני־מה באתנו רעה זו ואם יש לה תקנה בשעה זו, עלינו מכל־מקום להכניסה בחשבון בבואנו לשאול לנתיבות עולמנו ועתידנו הרוחני.

התשובה האפריורית (כי תשובה מסוג אחר לא תתכן בענין המעורה בנפש) היא: אמנם כן ישראל בדורנו אינו חי חיים רוחניים, אבל גם בזמן שאין בו חיים רוחניים הריהו חומר לחיים רוחניים. התנאים הם שמנעו ממנו את חיי־הרוח, בדחפם אותו אל זרועות החמרנות, כעם של מהגרים ורודפי־קוניונקטורה, והתנאים הם שישיבוהו אל נחלת הרוח. כי חיי־הרוח אינם ענין של המוח: הם נובעים מן הנפש. אילו היו חיי־הרוח עסקו של המוח, כי אז היו לנו חיי־רוח דוקה בתקופה זו, שדורשת את אימוץ־המוח חדשות לבקרים, מחמת הפורעניות המתרגשות חדשות לבקרים. אבל נפשנו מהוממת ונבוכה, ואינה מסוגלת לאמוציות יצירתיות, והלא חיי־הרוח הם בעיקר – אמוציה של יצירה! לקינו בטמטום־הנפש, ומשום־כך אין לנו חיים רוחניים.

וזוהי נחמתנו: לא על המוח היהודי אנחנו סומכים, אלא על הנשמה היהודית, ומן הבחינה הנפשית דומה ישראל להר־געש “כבוי”: הר־געש – גם במצב־מנוחה הר־געש הנהו, והוא עלול, כידוע, לשוב ולהתעורר ולפרוץ, כי מה זה אם לא המקום אשר דרכו, בניגוד לשפלה, הכוחות הפנימיים של הטבע מתפרצים כבוא להם מועד? – אף אנחנו כך: אל תראונו שאנחנו כיום רק הר דומם ומטיל־צל, בליטת־נגף על דרך־המישור: מחר, עם שוב התנאים הסטיכיים המתאימים, יכולים אנו להפתיע את העולם שנית בפרץ כוחות יוקדים.

“אשרי האיש”, מתחיל המשורר הנבואי את משאו. הוא מתחיל מאשרו של האדם על אדמות, ומטעים כי אשרו הוא ברוחניות וכי רק הרוחני עלול לדעת אושר. אין הוא אומר כי הצדיק יזכה לגמול בעולם הבא, או כי צערו נעים לאלוהים (“אשרי הבוכים” של ישו), אלא זאת הוא אומר, כי האדם הוא יוצר האושר במידה שהוא מתנגד לרע שבקרבו. אם יהיה שולל את הרע – “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו”.

האם לא בזאת כל היהדות? – התכלית היא להוריד את מלכות־שדי ארצה ולכוננה על חורבות הרע הממוגר. לא להסגיר את הארץ בידי הרשעים, לא “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, כי זאת אומרת לתת יד לפושעים ולהסתפק, מתוך צביעות, כמו הנצרות, באשלייה של “מלכות־שמים” שאינה מחייבת את האדם במאומה. “לא בשמים היא”!" – קוראת היהדות, האידיאליסטית הממשתנית – האדם אחראי למעשיו ואחראי לאשרו: הוא הבונה אותו, הוא ההורס אותו. במידה שהוא יוצר אושר הריהו צדיק, במידה שהוא יוצר רעה־חולה הוא רשע. מחובת האדם להיות מאושר, כי רק באופן זה יהיה “אלוהי”.

האושר הישראלי הוא – רוחניות.

ביהודים הקדמונים אתה מוצא את החפיפה השלמה בין החושים לבין ההכרה, בין הטבעי לבין הנאצל מן הטבע, שהיא לבדה נותנת את אותה הטהרה הנפשית שאפשר לראותה כבריאות. וטהרה ובריאות הריהן שתים שהן אחת. היהודים הקדמונים היו עם בריא מאד – בריא בהחלט.

מושג “הטהרה”, כניגודה של “הטומאה”, שימש מקדמת קיומנו אחד מיסודות תפיסת־העולם הישראלית, עד כדי להיות לריגולטור של הליכות החיים והלכות החולין (בהמות טהורות וטמאות, דיני נגעים וכו') ומקורו ודאי לא בספיח של סימול מגי, העולה בשדה הערכים והסייגים הנלוים על החיים הטבעיים כמבחוץ, מיגיע רוחם של כוהנים ואנשי־דת, כי הוא נבע בלא־ספק מתוך הקרקע הבריא, האמפירי, של הנסיון החושי והנפשי, אשר אחרי־כן, משנעשה כבר קנין־מסורת בדוק ומוצק, הצמיח גם את נטעי הנעמנים של הסמלים ואת סנה הקדושה, המסוגל לבעור בלי אוכול.

לא החיים לפי מושגים נעשו, אלא המושגים לפי החיים נעשו. היהודי הקדמון חזה מבשרו כי בשר הכבש שהוא אוכל אינו מזיק לו, בעוד שבשר הגמל גורם לו תחלואים, ועל כן קבע כי הכבש הוא “טהור” והגמל “טמא”, הואיל ובמנטליותו הבריאה לא היה כל הבדל בין טוב ורצוי מבחינת המשיג ובין טהור ומותר מבחינת המושג: מה שטוב לגופו הוא הטוב בעיני אלוהים, מקור ידיעת טוב ורע, ואם דבר פלוני מזיק לו, הרי זאת אומרת שאלוהים אינו רוצה כי הוא, האדם, יאכל ממנו: “אסור” הוא לו. המזיק לגוף שנוא על החוש (האינסטינקט) והשנוא על החוש אסור באיסור ההכרה. “טמא” הוא איפוא הדבר שהחוש מתנגד לו, וקול הטבע הוא קול אלוהים אשר בגן והוא גם קול ההכרה.

הכרתו וחושיו של העם הבריא חיו איפוא בשלום ובחפיפה שלימה, ללא ניגוד ביניהם. ההכרה והחושים משולים לשתי פיסות־היד, אשר בהיותן חופפות, טפח האחת על גבי טפח השניה, הריהן נותנות ביחד צורה אחת, בה הימין של התחתונה הוא גם ימין העליונה והשמאל של העליונה הוא גם השמאל של התחתונה, ורק בהפרדן זו מעל זו הן נעשות לצורות הפכיות, שבהן הימין של העליונה הוא השמאל של התחתונה, ולהיפך. התמימות היא באחדות, ברציפות, שבין החושי, העולה ומגיע אל הנפשי, ובין הרוחני, הצומח מתוך הנפשי, ורק ההפרדה בין התחומים התואמים מביאה כרת על התמימות: כי החתך בין השטחים משאיר את החושים מעבר מזה, יתומים מן הרוח הקורם עליהם חיוב למחסה ולשמירה, והופכם על ידי זה להוויה שלילית, לטומאה, ומשאיר את הרוח מעבר מזה, תלושה מן החושים, אלה שרשיה הבריאים והרעננים, יונקי החיוב שבטבע, לשד אלוהים, והופכה על ידי זה לאספקלריה של שלילה כלפי מוצאה, זה הטבע וחיי החושים, מתוך הונאה עצמית, כזה של השועל כלפי הענבים, שמהם רחק.

המונותיאיסם והפוליתיאיסם אינם שני הפכים העומדים זה מול זה מלכתחילה והנובעים ממקורות־תפיסה נפרדים, אלא הם נעוצים האחד בקודמו כמו שההכרה המבוגרת נעוצה בנפש הילד שהדמיון שולט על שכלו. יצר הלב הוא תמיד פוליתיאיסטי, אידיאל הרוח הוא תמיד מונותיאיסטי. אבל אין קיום לאידיאל שלא צמח מתוך היצר כמו שצמרת האילן צומחת ועולה משרשיו.

המונותיאיסם הוא השיא, ואין שיא בלי דרך־עליה טבעית, המובילה אליו ממילא. בחיי העם, מונותיאיסם בלי פוליתיאיסם שקדם לו משול כילדות גזולה, המתנקמת בנו כל ימינו ומחזירתנו על כרחנו ולרעתנו לילדות ולמעשי ילדות גם כשעבר זמנם והחזרה אליהם מזיקה. ההכרה של המונותיאיסם צריכה להיות שלב טבעי שבהתפתחות, שניצתה היא פריחת הדמיון הפוליתיאיסטי, המונותיאיסם שנפש העם הגיעה אליו מעצמה הוא הישג של גאולה עצמית, נצחון הרוח על יצר־הלב, הכפות לחומר. הרוח, השואפת ‘אל על’, שמגמתה להשתחרר מן השעבוד לחומר אבי־היצר, סופה אמנם שהיא מביאה את האדם בעול שעבוד אחר¹, קשה מן הראשון, הלא הוא השעבוד לרצון עליון ונעלם, השולט גם בעצם שאיפתנו להתעלות ואינו נותן לה להגיע עד השמים – ממש כמו שהצמרת, הרוצה להתרחק מן השורש היונק מן החומר, משועבדת לגזירה שלא תגיע עד אין־סוף, אלא תישאר באמצע, נעה ופורשת־כפים, חפשית וכפופה כאחד, בין השמים ובין הארץ, – ואף על פי כן האידיאל הרוחני, המונותיאיסטי תמיד, הוא השיא, כיון שהוא פותח אפקים נרחבים למי שהגיע אליו שעל אחרי שעל ומראה לו את חלל־מטה באור חדש וחושף־תעלומות. לא כן האידיאל המונותיאיסטי שכפוהו על העם “הר כגיגית”: הלז מפתיע תחילה את העם ומלהיבו, אבל הדבקות הרוחנית שהוא גורם בראשיתו גוררת אחריה בהכרח, שוב ושוב, ריאקציה של שקיעת־חזרה לתוך הגשמיות התתאית, ויש – רע מזה! – שהוא יוצר צביעות באופיו של העם. כי תחילה העם מתאמץ להפעיל בקרבו מתוך חובה מה שעדיין אין בו מטבעו, והוא מעמיס על עצמו את כל כובד הבגרות המונותיאיסטית בזמן שצריך היה ‘על פי יושר’, לפי שלב התפתחותו הטבעית, להשתעשע עוד בסמלי הפוליתיאיסם, חיל הדמיון של יצר־הנעורים; ואחרי־כן, דוקה בתור הבגרות, הוא נמצא מוסט שלא מדעתו ונגד רצונו אל שטח הנגלות הגשמיים־גרידה וכפות אליהם, בחלקו, בחרצובות חולניות של יצר מקופח ונפש פקפקנית, הפוסחת על שתי הסעיפים, יען כי הוא נמשך תמיד להביט אחוריו, אל גזילת נעוריו, עד שבגרותו ננעצת בלי־משים בילדותו ואינה יכולה להשתחרר ממנה כליל כיאות לו בשביל התפתחותו ולשם הליכה ישרה נכחו, – ואז התוצאה היא שוב חוסר־ישרות והעמדת־פנים, שהרי הוא רואה את עצמו חייב להסתיר את חרפתו זו שבעובדה כי בסתר לבו הוא בוגד ברוחניות, אשר בה הוא דוגל נגדה לכל העולם, ומתאוה דוקה לחומר ולחיים גשמיים. ושוב, מתוך מלחמה ביצרו הוא מפריז על ההתמכרות לרוחני התלוש, מתריע עליו בקולי קולות ועוצם את עיניו לבלתי הביט אפילו אל ניר זה ואל אילן זה.

ישראל הכיל בקרבו, מעצם ברייתו, יסודות שהגיעו לבגרות־הרוח ולאידיאל המונותיאיסטי עוד לפני שכלל־הגזע יכול היה להגיע אליה בדרך ההתפתחות הטבעית. כך יש שילד גאוני, ‘ילד־פלאים’, זוכה להברקת ההכרה, ואפילו לשלטון האידיאל על היצר בקרבו, בעודו רך בשנים ובגיל הדמיון, ולעומת זאת נשאר בנפשו משהו ילדותי עם זיקה יתרה לרגש היצרי, במשך כל ימי חייו. גורמים אלה שבנפש ישראל, מיטב יסודותיה ומיעוטם – אברהם, יעקב, משה, ואחר־כך הנביאים ומשוררי התהלים – עשו את אומתנו כמו בהיסח־הדעת לישות רוחנית מונותיאיסטית בזמן שכל שאר היסודות שבקרבה – והם היו הרוב – עוד היו יצריים־פוליתיאיסטיים וכפותים לחומר. אבל ניצח המיעוט את הרוב, כמו תמיד, ותהליך קליטת־העולם על ידי הדמיון ומתוך ההתמזגות עם הטבע, ללא פירוד בין יצר ובין רוח, נפגם והופר ומסר את מקומו לשלטון החזון הרוחני, שהסתיר את הטבע מעיני העם וגדר בעדו מהגיע אליו.

כשם שהפוליתיאיסם היווני הלך יד ביד עם הסתכלות עמוקה בטבע ועם כשרון־קליטה גדול שבהתמזגות עם היקום – מנת חלקה של הילדות! – כך המונותיאיסם בישראל הלך יד ביד עם דלדול כשרון־ההסתכלות, והיהודים שוב לא יכלו מעולם להתמזג בנפשם עם הטבע.

הגזע היווני קלט בילדותו את היקום כמו שכל ילד בריא קולט אותו: בהפעלת הדמיון השולט על השכל, הפעלה המוסרת את מקומה בהדרגה למודיפיקציה של הדמיון על ידי ההכרה המתחזקת. הגזע העברי לא זכה לילדות מאושרת כזאת: הוא נתבגר קודם זמנו. “ילד־פלאים” אינו ילד מאושר. עוד לפני שהיה סיפק בידו לקלוט את הבריאה בצנתרי הדמיון הנפשי ולהסתכל בה לחמדתו ולהשכלתו, כבר הובא בעול חזון רוחני גדול ומעיק, המתבדל מן העולם ואינו חפץ לדעתו, אבל היצר תבע את שלו. מכאן – השניות היהודית הנצחית.

אילו הגיע ישראל אל האידיאליסם המונותיאיסטי בלי קפיצת הדרך וביתר איטיות, לא קודם זמנו אלא עם כלות תור הילדות והדמיון היצרי, כי אז ניצל מן השניות המכלה, שהרי ההסתכלות בטבע יכלה למצוא סעד וחיזוק דוקה בהרגשת הודאות של אחדות הבריאה האלוהית ובהחלטיות של האידיאל הרליגיוזי: כי הרגשה כזאת אוצלת לאדם את הבטחון הפנימי השלם שבחוסר כל ניגוד בין עולמו שלו ובין בורא עולם, בטחון המכשיר אותו להסתכלות בטבע ולהדבקות בהווייה אפילו יותר משעושה זאת חוסר־החזון הגמור של הפגני היצרי־גרידה. כי רק הבטחון הפנימי והאמונה באמת מוחלטת אוצלים לאדם את החירות, שבלעדיה לא תתכן הסתכלות, בעצם, כי אין העבד בעל־הסתכלות. אבל בטחון פנימי זה של בני־חורין לא היה מעולם נחלת ישראל, מאחר שבגרותו הרוחנית המשכימה והחלקית היא עצמה הלא גררה, כאמור, את השניות ואת ההתנודדות מן האידיאליסם אל היצריות ומן החזון אל החומר. זיקתם של ישראל אל האלוהי לא היתה להם אולי מעולם ודאות מוחלטת כזאת, שתרשה להם להיזקק גם לטבע בלי הינתק עקב זה מן הוודאוּת במה שלמעלה מן הטבע, ומשום־כך היה תמיד משפטם להתנודד מן הקיצוניות האחת אל השנית ולהיות פעם בעלי דבקות רוחנית, אידיאליסטים הדבקים בחזונם ומסתירים את פניהם מן היקום, ופעם בעלי־תאוה המתנפלים בבלענות־החושים על השטח הגשמי־החיצון של הנגלה עד ללא שהות להסתכל בו הסתכלות החושפת את צפונותיו. ועל כן לא גילה, בבוא מועד (מה שהגזע היווני גילה בשחר בגרותו), כי גם עולם־הנגלות משמש לאדם דרך ישרה להגיע בה אל האלוהי ואל חזון רוחני – ואפילו אל אידיאל מוסרי.

ומשום כך, בתקופה של ריאקציה ארצית לישראל, כשהוא נמשך בקיפוחו אל הקניינים הטבעיים, גזילת נעוריו, הריהו נוטה להחליף על־נקלה טבע ביצר, ותחת ההתעלות הרוחנית שהאדם מפיק מן ההתמזגות ההסתכלותית בטבע המזקק (מזקק – על ידי זיקה ועל ידי זיקוק כאחד), הוא נתפס לחמרנות המשעבדת של התר אחרי לבבו ואחרי עיניו. כי עולם־הנגלות שאינו משמש דרך אל החזון אינו אלא עולם־החומר. וכך היהודי בימינו נשאר לכאורה רחוק במידה שוה גם מן הטבע גם מן החזון: את החזון נטש בגלל הטבע החסר לו ואת הטבע לא השיג בגלל היותו עבד ליצר. בשבי היצר אין יצירה, כי היצירה היא חזון וטבע כאחד, היא היצר הטוב, בעוד שהריחוק מן החזון ומן הטבע הוא היצר הרע. והאומנם נשארנו אנחנו באמצע, תלויים בין השמים ובין הארץ: זונחי אידיאל ופגומי טבע, בלי הסתכלות ובלי חזון?

תש"ו (1946)