ביהודים הקדמונים אתה מוצא את החפיפה השלמה בין החושים לבין ההכרה, בין הטבעי לבין הנאצל מן הטבע, שהיא לבדה נותנת את אותה הטהרה הנפשית שאפשר לראותה כבריאות. וטהרה ובריאות הריהן שתים שהן אחת. היהודים הקדמונים היו עם בריא מאד – בריא בהחלט.

מושג “הטהרה”, כניגודה של “הטומאה”, שימש מקדמת קיומנו אחד מיסודות תפיסת־העולם הישראלית, עד כדי להיות לריגולטור של הליכות החיים והלכות החולין (בהמות טהורות וטמאות, דיני נגעים וכו') ומקורו ודאי לא בספיח של סימול מגי, העולה בשדה הערכים והסייגים הנלוים על החיים הטבעיים כמבחוץ, מיגיע רוחם של כוהנים ואנשי־דת, כי הוא נבע בלא־ספק מתוך הקרקע הבריא, האמפירי, של הנסיון החושי והנפשי, אשר אחרי־כן, משנעשה כבר קנין־מסורת בדוק ומוצק, הצמיח גם את נטעי הנעמנים של הסמלים ואת סנה הקדושה, המסוגל לבעור בלי אוכול.

לא החיים לפי מושגים נעשו, אלא המושגים לפי החיים נעשו. היהודי הקדמון חזה מבשרו כי בשר הכבש שהוא אוכל אינו מזיק לו, בעוד שבשר הגמל גורם לו תחלואים, ועל כן קבע כי הכבש הוא “טהור” והגמל “טמא”, הואיל ובמנטליותו הבריאה לא היה כל הבדל בין טוב ורצוי מבחינת המשיג ובין טהור ומותר מבחינת המושג: מה שטוב לגופו הוא הטוב בעיני אלוהים, מקור ידיעת טוב ורע, ואם דבר פלוני מזיק לו, הרי זאת אומרת שאלוהים אינו רוצה כי הוא, האדם, יאכל ממנו: “אסור” הוא לו. המזיק לגוף שנוא על החוש (האינסטינקט) והשנוא על החוש אסור באיסור ההכרה. “טמא” הוא איפוא הדבר שהחוש מתנגד לו, וקול הטבע הוא קול אלוהים אשר בגן והוא גם קול ההכרה.

הכרתו וחושיו של העם הבריא חיו איפוא בשלום ובחפיפה שלימה, ללא ניגוד ביניהם. ההכרה והחושים משולים לשתי פיסות־היד, אשר בהיותן חופפות, טפח האחת על גבי טפח השניה, הריהן נותנות ביחד צורה אחת, בה הימין של התחתונה הוא גם ימין העליונה והשמאל של העליונה הוא גם השמאל של התחתונה, ורק בהפרדן זו מעל זו הן נעשות לצורות הפכיות, שבהן הימין של העליונה הוא השמאל של התחתונה, ולהיפך. התמימות היא באחדות, ברציפות, שבין החושי, העולה ומגיע אל הנפשי, ובין הרוחני, הצומח מתוך הנפשי, ורק ההפרדה בין התחומים התואמים מביאה כרת על התמימות: כי החתך בין השטחים משאיר את החושים מעבר מזה, יתומים מן הרוח הקורם עליהם חיוב למחסה ולשמירה, והופכם על ידי זה להוויה שלילית, לטומאה, ומשאיר את הרוח מעבר מזה, תלושה מן החושים, אלה שרשיה הבריאים והרעננים, יונקי החיוב שבטבע, לשד אלוהים, והופכה על ידי זה לאספקלריה של שלילה כלפי מוצאה, זה הטבע וחיי החושים, מתוך הונאה עצמית, כזה של השועל כלפי הענבים, שמהם רחק.