בחצר הירושלמית הישנה שמראה מעיד עליה כי שימשה מקום-מגורים לבית-אב ושבכל קיטון משלה מין בית קטן בפני עצמו, יושבים כעת אמנים מבני המערב, שזה מקרוב באו ארצה, מתענגים על אוירה צלולה, רוויה מזרחיות, הנפרשת אפילו מאבני החומה המחוספסות המקיפה אותה סביב, ומפחי העציצים המקשטים אותה, ישבה גם היא, אלמנת הפרופיסור מהבירה הגרמנית. חדרה במרכז החצר חבוי משהו, מן הצד, מופרש ברוב צניעות. פתחו נמוך, משקופו מקומר ושני עמודים מעוגלים סוגרים עליו משני הצדדים. חבוי ושקוע הוא באפלולית למחצה, אפילו ביום, כי חלונו היחיד ודלתו קבועים שניהם בכותל חזיתו, מצד מערב, ונשקפים לעבר אותה שכונה מזרחית של דלת-העם, אשר מעבר לחומת-החצר, שמצהלות מזרח עולות ממנה ומתנפצות אל דפנות החצר.

על כתלי חדרה תלה בעל-הבית, האמן, את תמונותיו, כי כבר צר המקום על כתלי ביתו שלו. תלה אצלה תמונות גדולות וקטנות, בלי לשאול פיה אם ישרו בעיניה ואם נתחבבו עליה נופיו שצייר. ולאלמנה נמוכת-הקומה, הלבושה שחורים, בעלת השׂער המאפיר, היושבת לפני התמונה הגדולה, התלויה על הכותל בחדרה, נדמה, כאילו הושיבוה על בימה, ושׂמו את התמונה הגדולה לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעין כל, בלי שתהא לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהחבא, באין רואים. והיא בוחרת לה פינות שלצדי המסגרת הגדולה, ואינה מוצאה שעל אדמה אלא כדי להציג בו כף רגלה, אך לא את כלל גופה.

ומדי הכנסה החדרה, תתנשא לפניה התמונה בשלל כפותיה, חרבונה, בלהט החמה בין הריסות בתיה וברקיע מאהיל על מקדשים שיש בה ושהיו בה, על משכנות דחוסים מעבר לשער-העץ שבחומה, על עליות, יציעים וצריחי-מסגדים. ועומדת האשה נפעמה בפתח חדרה, ביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה, אם יצאה, כי הפתח, פתחה, עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה והיא בתווך, קטנה, אלמונית ולובשת בגדי-אלמנות.

אם מטיל הפתח הפתוח קרן-שמש על התמונה, בשעות שאחר הצהרים, מצטהלים בה עולמות מזרחיים ססגוניים, מכרכרים זהרורי-אבק ופורשים עליה דוק אבק-קדומים חום-צהבהב. ואם מטיל הפתח הפתוח, עם שעת-ערב, אלומת-ירח אפורה כעין הפלדה, מתלקחים רזים נמים שבתמונה, באור שמימי גנוז, מהבהבים חלושות באשנבים אטומים של חורבות ובחריצים שבין אבני חומת-קדומים, לוחשים, מרחשים, מאוושים כגחלים שנתכסו אפר אי-פה אי-שם ומפרישים אור נוגה תכול. ורק באור החשמל שולח כל צבע וצבע שבתמונה לשון ארוכה ומבריקה, כל כתם וגוון בפני עצמו, כאילו לא חלק לו ולא נחלה בנוף כולו ואינו מתלכד עוד עם שאר הגונים. וסגולה לה, לתמונה, שהיא הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת ותופסת כל השטח לעצמה, בולעת וטורפת כל החלל. וכנושאת האלמנה אליה עיניה, נפתח בחוּבה פתח רחב-ידים, כפתחה של מערה שחבויים בה פלגים זכים שמקורם נעלם, והיא סופגת תפארת מהולה עצבון דורות.

ליד חלונה הציגה שולחנה, ספריה, מזכּרות ומיני חפצים ישנים, מכשירי-כתיבה כבדים וגדולים של גבר, זכר לימים שעברו, כאשר פארו את שולחנו של בעלה הפרופיסור, וערמת כתבי-יד שבלו מיושן, כתובים בכתב-ידו של גבר, כתב-ידו החד והאלכסוני של הפרופיסור. את ספתה קרבה לכותל הדרומי. קרן-זוית אחת הסתירה את השרפרף עם הפרימוס שעליו. ליד כותל הצפון, ארונה ואגרטלי פרחים. וכותל המזרח קודש לתמונה הגדולה. וילון המלמלה שעל החלון, עטור תחרים עבים בני אופנה שעבר זמנה, גדול ממידת החלון, והוא משתלשל קפלים קפלים, כשביס יורד כלפי מטה עד הרצפה, עד שהיא מפשילתהו על משיחה שלא יהיה נגרר על הרצפה בשובל ארוך. מנורה סינית ישנה מתנוססת בגולתה האדומה-הדהה בקרן-זוית שניה, ועל מדף קטן הדבוק אליה – פסל קטן של ראש בטהובן. על שולחן-תה שחוּק מיוֹשן צעצועי-חרסינה צבעוניים, ובתווך – כלי-בדולח יחיד שקוף, ורק דפנותיו מתנוצצים בזיקי אורות רב-גוניים. מחצלת-קש על הרצפה צהובה וקצותיה חומים, סיביה מרופטים, מעוכים.

בכתבי-היד מטפלת האלמנה בשעות הבוקר הצלולות כשהכל יוצאים לעבודתם ואפילו האמנים מרחיקים לכת אל העיר העתיקה ולסביבה. לכתחילה היא יוצאת מביתה וקונה מעט ירקותיה ונתח בשר-העוף למרק. לאחר שהכל הולכים מהחצר היא מסלקת את וילון-המלמלה ותוך כדי נגיעה בו היא מריחה מדי בוקר בבוקר את ריח ביתה של אז ומשהה עיניה בשמי ירושלים החדשים לבקרים.

לעת בוקר מסודרים כתבי-היד ביד קפדנית זה על זה. חלק מהם מונח בכוננית הדבוקה לשולחן וחלק על השולחן, עטוף כהלכה, שלא יפגע בו חס ושלום כל רע ושלא תשלוט בו עין זר. לאחר שתותה ספל הקפה, שהיא מוזגת מקומקומה הגבוה והצר, ואכלה פת במרגרינה, היא שוטפת כליה במנת-מים זעומה, כדרך עקרות-בית בירושלים הנוהגות חסכון במים, מנגבת יפה ספלה, שפרחים ורודים וחיורים מצחקים על החרסינה החלקה שלו, כילדי תקופה אחרת, בהירה ותמה, ומחליקה יפה את שערה המסורק, מישירה שמלתה על גופה הכחוש והכמוש, היודע רק מלבושים שחורים עם מעט רצי-לובן, ויש והיא מצחצחת נעליה השחורות שעקביהן נמוכים, ויושבת לעבודת-הקודש, לעלעל בכתבי-היד של אישה. ועל שולחנה, מנגד, תמונת האיש מזה והבן מזה, וראשה השׂב בתווך, בין השנים, בודד בכוך המזרחי הצונן, מול עציצים שעל החלון הכמהים למים, וכדרכה תמיד היא קופצת, כנזכרת במשהו, ונחפזת להשקות עציציה. ושוב יושבת במנוחת-נפש שלא ידעה כמוה.

בשעה שתערוכת-תמונות נפתחת באולם “בצלאל”, היא חובשת כובעה השחור, נוטלת את חריטה הבלה, כפפותיה הרכות, וצועדת בצעדה המדוד, צעד-זקנים חרישי והססני, קרבה אל השער, מציצה שהות קלה פנימה ואחרי-כן מרהיבה עוז בנפשה ונכנסת אל האולם פנימה. בעיקר היא אוהבת ללכת שמה בבוקר של שבת. שם היא מהלכת יחידה מתמונה לתמונה, כשזכרונות ימי לימודיה במכללה הגרמנית, לימודי האמנות פוקדים אותה, ובוחנת במבטה, הדהוי משהו והלאה, בעזרת לרנטה שבידה, תמונה זו או אחרת, בחרדה, כמעט במורך, כאילו לא למענה נתלו כאן התמונות כדי שתחזה בהן, והרשות בידה רק להתבונן בהן שהות קלה ולהניחן לאחרים, לצעירים, בהולים וסואנים ממנה.

ובשעה שבאותו אולם נערך קונצרט, אין ידה משיגה לקנות כרטיס אלא לעתים רחוקות. ובאין הכרטיס הנכסף היא יושבת עם ערב באפלולית חדרה, אינה מעלה אור, ורק אור כוכבים בעיניה העששות ומאזינה לצלילים רחוקים המגיעים אליה מן האולם. אותה שעה מזנקת התמונה לתוך העלטה ונמוגה כליל. והחדר סוגר עליה ברכּוּת בדרך גיפוף, נאנק מעוצר צלילים, מרחיש, מפעפע, ומתגעש. קולות מסתננים מבעד לתקרה, הקרקע וכל המבואות והנקבים. ומשתהים עמה הצלילים שהות רבה, מתמהמהים במיוחד, נמזגים סילונות סילונות בגביעים סמויים, באגרטלים עמוקים הקבועים בכל אמה ואמה שבקיטונה, מוכנים לבלוע, לקלוט ולגמוע, כמזרקות שאינן פולטות מימיהן כלפי חוץ, אלא מזרימות סילוני-פאר כלפי פנים, למבוע, לברכה, למקוה פלאי של נפשה. והיה כל החדר מפל אשדות, מבול מסתער והולך, הויה סוערת, מעורטלת מכל.

ויש שמרוב חולשה, כאשר תוקפים עליה הצלילים ומעתירים עליה זכרונות עבר ורחשי-רחשים גנוזים, היא קרבה לאטה אל ספתה על בהונות רגליה, כחוששה לאַבד הד כל-שהוא, ומשכיבה עצמה ברטט, בלי לאבד אף קוצו של צליל. מתחילה היא מכווצת ואחרי-כן מישירה רגליה, תחילה האחת, אחרי-כן השניה, ומאובנה וקפואה, יראה להניד אבר, ושכובה על יצועה, היא מטה אוזן לקולות ולצלילים המגיעים אליה ממרחק. יש שהיא קופצת פיה, מקמצת אותו כחוששת לשאגת עונג שתפרוץ מתוכו. ויש ופיה פעור, גומע, ובת-צחוק חבויה בפניה, כי הצליל מחנחן קולו כקול נכדה הקטן…

בשבת בבוקר כשהיא פותחת חלונה, כבר יושבים שאר יושבי החצר, לבושים פיג’מות צבעוניות מפוספסות, בכסאות-מרגוע, ושואפים אויר צח בחצר, נהנים ממנוחת השבת. נעלי-בית מגוונות ברגליהם, החלוקים מופשלים פה ושם, צוארונים פרומים, השׂער סתור וטעם קפה בפה. אותה שעה אינה מעזה האלמנה לצאת אל החצר, כאילו מדת עוּלי-ימים היא להתפרקד לרוח היום. והיא נושמת אויר-בוקר רענן מחלון-חדרה ואפילו אינה פותחת דלתה לרווחה, מתוך אסטניסיות יתרה, או בישנות של נערה צעירה המסתירה צפונותיה. רק בימי החול דלתה פתוחה והפתח, כרגיל, מטיל כתם-אור על הכותל שמנגד, על התמונה הגדולה, הנוף הירושלמי המכסה כמעט את הקיר כולו. אך לא כל שבת היא יושבת בביתה. יש והיא נוסעת לשכונה הסמוכה לתל-אביב, אל בנה, כלתה ונכדה הקטן. מסע שיש בו כדי ליגע את הגוף ואת הנפש כאחד ולרוותו גם עונג רב. ההכנות לנסיעה מתחילות עוד ביום א' בשבוע. שכן קשה עליה התכונה, רוחה מרוממת והיא חשה גם יראה סתומה מפני המאורע, כעומדת לפני מבחן, כעין עלייה ראשונה של שחקן על הבימה או נאום ראשון שנושא אדם בחייו. ואותה הרגשה חוזרת לפני כל מסע.

יום אחד היא מניחה שמלתה, חלוקה ונעלי-בית שלה במזוודתה הקטנה. יום שני יוצאת לקנות מנחת שוקולדה לפעוט. למחרת היום היא נזכרת שלא קנתה אגוזים החביבים כל-כך על נכדה. תפוחים גדולים ונאים היא משיגה ביום ד' וביום ה‘, צוררת הכל במזוודתה ואינה יכולה להרדם כל אותו הלילה. ובקומה בבוקר יום ו’ היא חוששת להקדים מדי ודוחה נסיעתה לאחר הצהרים. לבסוף, כשהיא יוצאת מפתח ביתה, חריטה בידה האחת, מזודתה הקטנה בידה השניה, חבושה כובע לראשה ולבושה מעילה הכהה, העשוי ממשי שחור וישן, פונה אל תחנת המכוניות, ורגליה מהלכות בצעדים קטנים וקלים, כמפזזים, – גדולה התרגשותה ודאגות שונות ומשונות מעכירות את רוחה. חוששת היא שמא לא חזר בנה מעבודתו לחופשה ותמצא רק את כלתה והילד בבית; שמא לא תיטב בעיני נכדה מנחתה הקטנה והדלה, ואולי שכחה בינתים ולא יכירנה ולא יגפפה ולא ינשקה, ושמא תהלך רוח רעה על כלתה; ואולי, אולי לא ישמח בנה חביבה לקראתה?

וכך היא מגיעה פזורת-רוח, ניצבת בתור, נכנסת למכונית, יושבת ומבטיה תוהים, משוטטים ונרתעים מכל אדם. אולם כשיוצאת המכונית לדרכה, היא כבר שמחה ויודעת ששעת-הפגישה עם ילדיה קרובה ולבה מפרפר מאד בקרבה. כך היא, אשר לא אָבתה לשבת עמם ובחרה לישב יחידה, כדי שלא להיות עליהם לטורח ואף לא להיות משמשת אותם.

ובמשך הנסיעה של שעתים, כשעצי-זית נמוגים מעיניה יחד עם הרים מעוגלים, זרועים טרשים, היא רואה תמונות מתמונות שונות. הכרות ראשונה עם כלתה. אותם הימים שבאה לארץ, לאחר שהשלים בנה חוק-לימודיו במכללה. בנה יפה-התואר וגבה-הקומה שהכל חמדו יפיו, היה אז עוד אותו ילדון כבשחר ימיו. עוד צחק צחוק ילד ואמו תמיד לצדו. זוכרת היא בשבתם יחד בעליית-גג בבירה צפונית, בדירת-הגג הקטנה, מלאה עד אפס מקום רהיטים ישנים, כורסות-עור בלות ומוכתמות, צילומי-משפחה זרים במסגרות גדולות, מראות גדולות ומפות-קטיפה שצבען דהה זה מכבר. על רפידת-ספה ישנה ושטיח בלה השתובבו כילדים וחיו חייהם הצנועים. בנה שוקד על ספריו והיא על כתבי-היד של האב והבעל. באח המבוערת והפתוחה להטו גזרי-עץ, בחלון ניבט ערפל אפרורי ומפוחם, ומבית – חום ואורה. ובשעת אחר-הצהרים הגובלת עם דמדומים, היו מפסיקים שניהם עבודתם, והנה קומקום-התה על השולחן, וספלים שנים מצוירי-פרחים, מגש עם פרוסות לחם בחמאה ורבּה ועוגיות קטנות שאפתה. ושניהם אוכלים בתיאבון, מלגלגים על הבחינות, מתלוצצים, ובנה מגפף ידה, מחליק שערה השׂב. שניהם יחדיו ואין איש מלבדם. ובערבים, כשהוא הולך אל חבריו, נוסעת היא ברכבת התחתית לרובע מרוחק, לאסיפה ציונית, להרצאָה או למסיבה. וסמוך לחצות חוזרת ברכבת התחתית, שמחה לשוב ולראות את בנה. ובקרון מזדמנים במקרה צעיר או צעירה, מידידי בנה, והיא אוהבת לגלגל שיחה אתם על נושא יהודי. בינתים אצים הקרונות ומקרבים אותה לביתה, עלייתה.

יותר מכל השתוקקו ליום שישלים לימודיו, יעמוד בבחינות, יעלו ארצה וישבו יחדיו בבית נאה ולא ידעו עוד רע. ובינתים דלף צפוני מבחוץ והבל חמים ונעים מבית. ועל השולחן צרור החרציות שהביא הבן לאמו.

באניה, בדרכם ארצה, חרד מעט לבה לבנה שנטל הלימודים כבר מאחוריו, והוא כבר נותן עיניו סביבו, בנערות ובנשים. וכאשר עגנה האניה בנמל אלכסנדריה של מצרים, ושניהם נסעו לראות את הפירמידות ואת קהיר, עברו במכונית בחוצות העיר, ובנה יושב מאחור, במושב הגלוי, חרדה לו מאד שאיש לא יתן עינו הרעה בבנה יפה-התואר.

וכשאך הגיעו ארצה ועוד ישבו בבית ידידים, החל בנה מאחר לשוב, הולך ושוכח לצאת עם אמו לטייל, כדרכו, ועליצותו פגה. ואחרי זמן קצר, קצר מאד, בא והציג לפני אמו אותה, אשה בעלת שער אדמוני, דקת-גיזרה ותימורה, אשה יפה במיטב שנותיה, פורחת אך זרה ומחרידה בפריחתה הבשלה. ואז ידעה שנגזר עליה שלא צעירה תמה ורכה תהיה כלתה כי-אם אשה זו, הקשישה מבנה, השופעת בטחון ונסיון-חיים וחולין בעיניה האפורות. ואחרי-כן הביאה עמה האשה הזרה את בנה הקטן והחמות-לעתיד לטפה ראשו, שאלה לשמו, חייכה חיוך מבוכה ותוגה בלבה. ולא עוד אלא שחרדה מפני כלתה אותה חרדה שהרגישה אחרי-כן תמיד במעמדה, בבואה לבקר בבית בנה. כאילו נבוכה, נתביישה בפני עצמה, ולמרות שנות השׂיבה שלה היתה בפניה הנערה רכה ופותה שקוֹלה אינו נשמע לה, נצרד ונחנק בחובה. כי עין בוחנת ונוקבת לכלתה, או עין מתעלמת, מרחיקה ראות, מסולקת מזה והלאה, כדוחה כל הקרב אליה. נתבלבלה דעתה ולא ידעה מה לאשה זו ולבנה.

וכסירבה הזקנה לשבת עמהם בביתם קיבלה כלתה פרישתה מהם בשוויון-נפש, כאילו אמרה: תעשה כרצונה. ורואה האם שבנה מיצר, שכן רוצה הוא שתשבנה שתיהן בביתו, כבאותם הימים ההם שישב עם אמו, אולם כיון שאשתו מרוצה משתתק אף הוא ואינו מפציר באמו ורק דואג לסידורה. – בירושלים! – מבקשת היא. – זה מכבר חלמתי לשבת בירושלים.

ומאָז היא יושבת בירושלים. נולד הנכד, והבן דעתו נתונה לרעיתו ולילדו. יושב תמיד ותולה עיניו בה, ברעיתו הבהירה והנאה שלאוּת-חיים כבדה נסוכה על פניה החרושים פה ושם קמטים דקים, כצללים קלושים. אותה שעה קשה לה להיות נטולת מבטו, כעציץ נשכח בקרן-זוית אפלה של בית, שזה מכבר לא הגמיעוהו מים ושכח טעמן של קרני-שמש ועליו הופכים דקיקים-פריכים, חומים-בהירים, וענפיו – חוטים יבשים שאפילו כמישה כבר גוועה בהם והניחה מקומה ליובש מרשרש.

וכשמגיעה הזקנה לשכונה שבתיה הקטנים עטורים גינות קטנות ועצי-פרי, היא משכיחה מלבה שלוותה העמוקה של ירושלים הסלעית, מריחה כבר בריח לחוּת-הים ומצפה לפגישה באותו שמץ של חרדה הידועה לה מביקורים קודמים. ליד פשפש-הגן היא ניצבת, יראה להכנס פנימה במפתיע, משתוקקת שיבחינו בה מן החלון ויחושו לקראתה להקביל פניה. אך בחלון לא נראה איש. המרפסת ריקה. רק חתולה שעל המדרגות רואה בה זרה ונכריה ומהססת אם להמלט או להוסף ולרבוץ ולהניח לנכריה לעבור על פניה, בלי למוש ממקומה. כך עומדת האם מהססת עד שהיא מתאוששת, דוחפת את הפשפש, מהלכת על שביל-הצדפים בצעדיה הקטנים ועיניה נשואות אל החלונות. בהגיעה אל המרפסת היא עומדת נפעמת. מונה בחשאי את הקולות המגיעים מן הבית. אחד, שנים, שלשה. אך לא קול של גבר, קול הבן. הבית בנה הוא זה אם בית-זרים? אך עוד מעט וציוצו של נכדה מעוררה והיא מקישה על הדלת, מצפה לתשובה. פתח הקטן את הדלת והזקנה תפסתהו. מחבקת את גופו הקטן, מאמצת אותו אל לבה. אך אחר-כך נשאה עיניה מאחרי גבו וראתה עיני כלתה האפורות מחייכות לעומתה בחיוכה הצונן והיפה, שככל שהוא קר כן הוא דוחה ומקרב כאחד, דוחה ומרבה צערו של אדם, מושך ומפיח בו גלים של חדוה.

מה יפה היא – מהרהרת האם בתחושת-בהלה סתומה, כאילו היתה נשקפת סכנה מקסמה של זו לבנה או לנכדה. – מה יפה היא! וקשה לזקנה להסב עיניה ממנה, משל כאילו היתה רואה תמונה מרהיבת-עין ויפיה של זו מרתקה מחדש כאילו לא ראתהו עוד מעולם. ועיניה פקוחות לגמוע, לראות, לרוות ממראה זה. אך היא עוקרת עיניה כאילו סבאו מנה גדושה מדי, ומפנה ראשה ממנה. ליד החלון מזדקר ראש בהיר ועינים אפורות וצרות מישירות להביט בתביעה אלמת לעבר הזקנה: – בנה של כלתה. וכשהזקנה שולה שוקולדה מארנקה היא פורסת טבלה שניה גם לילד זה, בן כלתה, נוהגת בו מנהג נימוסים כבגבר צעיר, וחותמת נשיקה רפה על שערו, כי אין לבה אליו. הקטן פולט תודה מונמסת, נוטל טבלתו ומתחיל נוגס בה ואת הנשיקה הוא מקבל בשויון-נפש ובשמץ של עלבון. זקנה שוטה, כל הנשים הזקנות מנשקות לו, נשיקה חסודה בשפתים קמוטות, ומניחות על כף ידו טבלת-שוקולדה, ובמלת ה“תודה” נפטרים מטרחתן של הללו.

בינתים מתנהלת שיחה קלושה. הכלה מספרת שהבן לא יבוא לשבת זו. לא יבוא. ואין הזקנה קולטת עדיין מוראן של מלים אלה, כאילו היו חלל ריק וחסר-מובן. – – “אה, מה? לא יבוא? מה אמרה? לא יבוא? אה, לא יבוא”. ועכשיו הבינה, לא יבוא הבן.

בגינה, בחוץ, כבר נושרות שעות בין-ערביים על עצים ופרחים. ערב שבת. ערב שבת בירושלים – מהרהרת הזקנה – ושמא, שמא כדאי לשוב ירושלימה? אך השבת קרבה, שבת שבחולין. הכתלים כאן גלויים, חשופים, ללא תמונות גדולות, ללא נוף צריחים וכיפות ירושלים. כתלים לבנים מסוידים למשעי. לא אותו כוּך ירושלמי רווי-קדומים, כי-אם חדר רבוע, משכן צעירים. והזקנה כבר כמהה אל מלמלתו של חלונה, אל מנורתה הדהה, שולחנה, עציציה ואפילו לתמונה הגדולה שבצלה היא חוסה, בישנית ונבוכה.

הזקנה מברכת על נרותיה שהציבה על שני לוחות-שיש קטנות. חבל על פמוטי-הכסף הנאים שיתלכלכו בחלב. שני הילדים ניצבים עליה, נותנים עיניהם בכפות ידיה החיורות הנתונות על פניה. מציצים לראות את המתרחש מאחריהן, כאילו דבר סוד יצוק בהן. אותה שעה עיני הכלה האפורות בחלון, במרחב הירוק השטוח, בשורת בתים ואילנות, מבט נדיבים בעניי-ארץ.

נרות דולקים ומפיצים אור זהוב וקלוש רק בקרבתם הם, ושאָר החדר נתון באפלולית. משום-מה אין מעלים אור, הכלה אינה זעה ממקומה. דממה קפואה וזרוּת. הזקנה נותנת מבט בנרות המבליחים, הזרים: מי הדליק אלה? מי ברך? שיני הילדים נוגסות בשוקולדה מתוך מצמוץ שפתים. אך גם הקטנים נשתתקו מרוב הדממה. “כן” – מתעוררת הכלה מהזיותיה בהברה קצרה, מוחלטת וכמוסה.

וביום א' שוב מזוודתה של הזקנה בידה, היא נוסעת לביתה. גופה כבד עליה במקצת ופניה לאים כלאחר נדודי-שינה. אולי השפיעה עליה לרעה הלחוּת, אקלים השפלה? ואולי… לא, היא מגרשת מחשבה זו מלבה, מה יפה ונעים בבית בנה, עם כלתה ונכדה! ואם רגליה וידיה כבדו, אין זאת כי התרגלה לאוירה של ירושלים, כמהה אל חדרה בחצר הירושלמית העתיקה, עם תמונותיו הגדולות, עם חלונו היחיד הנשקף אל חומת-אבן, אל רקיע כחול מכחוֹל, ועציצים פורחים על אַדנו.

ובכל זאת לבה כבד עליה. לא ראתה את בנה, נערה היפהפה, העובד בדרומה של הארץ, לא ראתה פניו הטובים גחונים על שלה, מתחככים בלחיה. ואם כי שוב אינו עושה זאת כיום – די במראה לחיו בלבד להזכיר נשכחות.

והאלמנה שבה למקומה, אל חצרה, אל כוּכה, אל תמונות בעלה הפרופיסור ובנה שעל שולחנה, אל כתבי-היד, אל צלילי התזמורת המגיעים מן האולם הסמוך. ובהכּנסה אל חדרה, ובשכבה על ספתה היא מלחשת: “כך טוב, כך טוב!” ולעת ערב, בהשתרעה על מצעה, בהמוג נוף ירושלים ותפארתו מעיני בשר-ודם, ובהשמע צלילים חדשים-ישנים מן האולם, ממלמלת האלמנה עוד לפני שניטל הדיבור מפניה: “כך טוב! כך טוב!” ואחרי כן נחבא קולה בין צלילים ואיננו…