מבעד לשער וגדר מסורגים נשקפת גדר-מלט זקופה הפונה למים, ים ואניות, כגבול של עולם לא ידוע. הסירות במעגן רחבות וגדולות, ספנים משליכים חבלים עבים אל החוף, אל כלונסאות הברזל. סירות-המשוט, כעלמות-כפר כבדות-גוף, עומדות מן הצד נכלמות ונחותות-דרגה בפני ספינת-הסחב עם קיטורה המתמר. יש והן נמשכות אחריה בענוה ובושת-פנים, בושות בפני סירות-הנוסעים הלבנות והענוגות כבנות-כרך דקות-הגזרה עם עיניהן-חלונותיהן הזכוכיתיות. על גגות סירות אלו, האחרונות, ספנים שחומים מנקים במטליות וממרקים את הגג המאובק עד כי יבריק בלבנוניותו, ושרירי גופם נעים זעים מתחת למעטה העור. ספן נרדם באחת הסירות על ספסל ארוך, כל גופו מתוח וחבריו אינם שועים אליו. מנוף מעביר שקי-סוכר מן הסירות ומשם נלקחים הם למחסן ומשאירים אחריהם שביל-סוכר דק על רחבת-המלט. הקהל הרב מפריע לעובדים ולסבלים כהי-העור ובעלי עינים צחקניות, ואחד מהם מרים קולו בנעימה מזרחית ובקול מילודי מעט: “בחיי, אי אפשר לעמוד, למה אין כאן שוטר, שימנו כאן שוטר”. ומקלל הוא קללה קצרה בינו לבין עצמו ולעבר כל האנשים שמסביבו ומסתלק. האניה עוד לא הגיעה לנמל, וכאן רבה התכונה. הקהל מצטפף יותר ויותר. יש יושבים על הספסל היחידי, יושבים על ארגזי עץ, על אופנוע העומד אלכסונית וגלגליו דוממים.
מתחילה ישב נחמן והסתכל בזוג, היא והוא וסל בידי כל אחד מהם ובו מפרי הארץ. הם יוצאים לחוץ-לארץ. מי-שהיא לבושה חליפה אפורה ומעיל-פרוה על זרועה האחת וארנק גדול שחור בידה, נשענת אל קיר המחסן ומסתכלת ברטט בזר הפרחים האדומים שבידה, ועיניה מעורפלות. משהחלו העולים להגיע בסירות, הסתדרו בשורה על המרצפת מעבר לשבכה ועיניהם תרות וחוקרות בפני כל המצפים, להם או לאחרים, ולכל הנעשה בנמל הפעוט.
“את המשקפת, המשקפת, מהר!” –קוראה אשה בקול – “אולי בני בסירה זו” – והיא שולחת ידים רועדות לעבר אלה המזכים אותה במשקפה הנכספת.
נחמן ישב על קרשי-עץ מסודרים זה על גבי זה והמתין כשידיו מזיעות ופניו מעווים משפע אור וברק השמש. מי-שהוא התקרב אל מי-שהיא כדי להתבונן בפניה ביתר התבוננות, בעוד שניהם מחכים, איש לאורחו.
“ומה יהא אם בכלל לא אכירנה?” – הרהר – “ואחזור כלעומת שבאתי. והעיקר מה אומר לו, לזאב?” – והוא אמץ את עיניו במבט דרוך לפניו, לעבר פי מעגן הסירות.
בשעה שמבית המכס, לאחר הבדיקה, יצאה צעירה זו, שלפי כל הסימנים היתה בודאי נערתו של זאב הנוטר בגליל שהגיעה זה עתה מפולניה, התקרב בהיסוס ושאל תחילה במבוכה ומיד ביתר בטחון: “את היא חנה… אני הוא…”
ומיד הטילה עצמה צעירה זו בזרועותיה על צוארו וכבשה ראשה בחיקו, מבלי להסתכל כלל בפניו באפלולית הקלה של בין-הערביים. הוא רצה להעמידה על טעותה, אלא שנדמה היה לו משום-מה לרגע, שהוא הוא אשר חכה למי-שהיא בלתי ידועה לו, הבאה מארץ רחוקה… אבל נתחלחלה אותה צעירה למראה שתי זרועותיו התלויות משני צדי גופו רפויות וזרות, באפס-אונים, והרימה פניה אליו.
“סליחה…” – מלמל – “אינני זאב…”
“ומי אתה? ולמה…” ועוית-בכי על פניה כעל פני תינוקת עזובה.
“אני חברו… הוא לא יכול היה לבוא, הוא נוטר בגליל ו… באתי אני במקומו”.
התכווצה העולה הצעירה והסתכלה סביבה בפחד, כאילו לא ידעה מה יהא עליה עתה. התאושש מעט הוא והחל מדבר:
”הביטי, זה נמל תל-אביב, הנמל העברי הראשון בעולם, וזכית לעלות בו" – והוא פרש זרועותיו כאילו היה הנמל כולו בן-טפוחיו.
“כן, כן”, – לחשה – אבל…"
“והעובדים כולם יהודים”.
“גם הסבלים?”
“כן, גם הם, והספנים, השוטרים…”
“ואיפה זאב?” – מלמלה בתביעה ילדותית, בשכחה את התשובה הקודמת שלו.
“הרי אמרתי, נוטר בגליל”.
“ואתה מדוע אינך נוטר בגליל?”
נחמן הזדעזע לשאלתה, הוא לא חשב על כך והתקשה בתשובה:
“גם אני אהיה נוטר, אחר-כך… בעוד זמן מה… בעתיד”. – נתבלבלו המלים בפיו והסתבכו זו בזו והרגיש לפתע זרות גמורה כלפי צעירה זו, הבלתי נודעת לו, עם שאלותיה המשונות והתמימות והוסיף: “כשיחזור הוא, אלך אני”.
“ומתי יחזור הוא?”
“בקרוב, בקרוב” – שדל אותה ועזר לה בכניסתה לטכסי כשפניה עגומות.
בתים גדולים ולבנים הסתדרו במשמר-כבוד משני צדי האוטו הגולש והמתקדם בין שורות עצים נמוכים, שהם כלולאות ירוקות בין המדרכה והכבישים, ומסגרות-הברזל שהם נתונים בהן דמו לרקמת-יד דקה. בחנויות-מכולת מזהיבות בברק מתכת קופסות סרדינים ושימורים צבועות זהב וכסף. והקופסות רבות, זו על גבי זו, על מדפים ארוכים.
”זאת היא תל-אביב שלנו" – מכריז נחמן בגאוה.
והיא שותקת וצערה כה פשוט, וחונקת שאלה כה אנוכית ואנושית: מדוע הלך ההוא הרחק לשם ולא זה? מדוע? וכה רבות השאלות המצטופפות במוחה עד כי פניה מסמיקים מחום קדחתני מעט, ועל שפתותיה מרירות מעט וקנאת אם לילדה.
“מדוע?”… – היא מפליטה הפעם בקול רם.
שוב היא שואלת משהו – הרהר נחמן – ומי יודע מה? כולה קושיות. אבל שאלה לא נשאלה. ובדממה הרגישה היא משטמה נשיית לעברו הוא, לעבר כל מי שגזל את ההוא, את זאב. משטמת אשה, בלי קשר למסיבות, הוכחות. מישהו גזל את עוללה והיא נאנקת וקובלת, ומה לה העולם ומלואו ולבטיו? רוח סתוית הפיחה חול, אבק וקרירות נעימה. בעיר, ברחובות ובבתים, הבליחו כדורי-חשמל לרוב, והחשכה ברחה לירכתי-עיר אפלים ונעלמה אי-שם הרחק מאד.
“שם בכפרים ובמושבים, חושך בודאי” – אמרה.
“חושך, כמובן… הרי יש סכנה באור” – ענה נחמן כהד.
“ולזאב יש רובה?”
“רובה”.
“וכדורים?”
“כדורים”
“ומתי יחזור?” – הטיחה שוב שאלה בלתי-פוסקת ודוחה כל תשובה.
הוא היה אובד-עצות: “בקרוב, בקרוב”.
“ב-ק-ר-ו-ב” – מלמלה חלושות.
האוטו נעצר לפני אחד הבתים. הם יצאוהו. ועיניה פעורות, נפחדות. מרחוק, מהנמל, מגיעה שריקת-אניה חדה, צפירה ממושכת. האניה הפליגה, הנמל רוגע יותר, הולך ומשתקע בשלוה ונמנום, והסירות הכבדות מתנועעות, חגות להנאתן במעגן השקט, מתחככות במרצפת ורואות במים השקופים את דמותם המגוחכת של מחסנים אפורים. שוטרים במדי-חקי סוקרים אותן, את הסירות, קשות. והן נלפתות יותר בחבלים העבים, מתקרבות זו לזו וגופן המקומר למטה והחלול וריק כלפי מעלה מניח את כל כבדו למים, שימרקוהו, ילקקוהו וינענעוהו למנוחת לילה קריר ואפל.
ערב על גדות לילה בנמל. לילה עובר על גדותיו, עולה ועולה. ופנסים בודדים עודם ערים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.