רקע
ישורון קשת
אידיאל ויצר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

המונותיאיסם והפוליתיאיסם אינם שני הפכים העומדים זה מול זה מלכתחילה והנובעים ממקורות־תפיסה נפרדים, אלא הם נעוצים האחד בקודמו כמו שההכרה המבוגרת נעוצה בנפש הילד שהדמיון שולט על שכלו. יצר הלב הוא תמיד פוליתיאיסטי, אידיאל הרוח הוא תמיד מונותיאיסטי. אבל אין קיום לאידיאל שלא צמח מתוך היצר כמו שצמרת האילן צומחת ועולה משרשיו.

המונותיאיסם הוא השיא, ואין שיא בלי דרך־עליה טבעית, המובילה אליו ממילא. בחיי העם, מונותיאיסם בלי פוליתיאיסם שקדם לו משול כילדות גזולה, המתנקמת בנו כל ימינו ומחזירתנו על כרחנו ולרעתנו לילדות ולמעשי ילדות גם כשעבר זמנם והחזרה אליהם מזיקה. ההכרה של המונותיאיסם צריכה להיות שלב טבעי שבהתפתחות, שניצתה היא פריחת הדמיון הפוליתיאיסטי, המונותיאיסם שנפש העם הגיעה אליו מעצמה הוא הישג של גאולה עצמית, נצחון הרוח על יצר־הלב, הכפות לחומר. הרוח, השואפת ‘אל על’, שמגמתה להשתחרר מן השעבוד לחומר אבי־היצר, סופה אמנם שהיא מביאה את האדם בעול שעבוד אחר1, קשה מן הראשון, הלא הוא השעבוד לרצון עליון ונעלם, השולט גם בעצם שאיפתנו להתעלות ואינו נותן לה להגיע עד השמים – ממש כמו שהצמרת, הרוצה להתרחק מן השורש היונק מן החומר, משועבדת לגזירה שלא תגיע עד אין־סוף, אלא תישאר באמצע, נעה ופורשת־כפים, חפשית וכפופה כאחד, בין השמים ובין הארץ, – ואף על פי כן האידיאל הרוחני, המונותיאיסטי תמיד, הוא השיא, כיון שהוא פותח אפקים נרחבים למי שהגיע אליו שעל אחרי שעל ומראה לו את חלל־מטה באור חדש וחושף־תעלומות. לא כן האידיאל המונותיאיסטי שכפוהו על העם “הר כגיגית”: הלז מפתיע תחילה את העם ומלהיבו, אבל הדבקות הרוחנית שהוא גורם בראשיתו גוררת אחריה בהכרח, שוב ושוב, ריאקציה של שקיעת־חזרה לתוך הגשמיות התתאית, ויש – רע מזה! – שהוא יוצר צביעות באופיו של העם. כי תחילה העם מתאמץ להפעיל בקרבו מתוך חובה מה שעדיין אין בו מטבעו, והוא מעמיס על עצמו את כל כובד הבגרות המונותיאיסטית בזמן שצריך היה ‘על פי יושר’, לפי שלב התפתחותו הטבעית, להשתעשע עוד בסמלי הפוליתיאיסם, חיל הדמיון של יצר־הנעורים; ואחרי־כן, דוקה בתור הבגרות, הוא נמצא מוסט שלא מדעתו ונגד רצונו אל שטח הנגלות הגשמיים־גרידה וכפות אליהם, בחלקו, בחרצובות חולניות של יצר מקופח ונפש פקפקנית, הפוסחת על שתי הסעיפים, יען כי הוא נמשך תמיד להביט אחוריו, אל גזילת נעוריו, עד שבגרותו ננעצת בלי־משים בילדותו ואינה יכולה להשתחרר ממנה כליל כיאות לו בשביל התפתחותו ולשם הליכה ישרה נכחו, – ואז התוצאה היא שוב חוסר־ישרות והעמדת־פנים, שהרי הוא רואה את עצמו חייב להסתיר את חרפתו זו שבעובדה כי בסתר לבו הוא בוגד ברוחניות, אשר בה הוא דוגל נגדה לכל העולם, ומתאוה דוקה לחומר ולחיים גשמיים. ושוב, מתוך מלחמה ביצרו הוא מפריז על ההתמכרות לרוחני התלוש, מתריע עליו בקולי קולות ועוצם את עיניו לבלתי הביט אפילו אל ניר זה ואל אילן זה.

ישראל הכיל בקרבו, מעצם ברייתו, יסודות שהגיעו לבגרות־הרוח ולאידיאל המונותיאיסטי עוד לפני שכלל־הגזע יכול היה להגיע אליה בדרך ההתפתחות הטבעית. כך יש שילד גאוני, ‘ילד־פלאים’, זוכה להברקת ההכרה, ואפילו לשלטון האידיאל על היצר בקרבו, בעודו רך בשנים ובגיל הדמיון, ולעומת זאת נשאר בנפשו משהו ילדותי עם זיקה יתרה לרגש היצרי, במשך כל ימי חייו. גורמים אלה שבנפש ישראל, מיטב יסודותיה ומיעוטם – אברהם, יעקב, משה, ואחר־כך הנביאים ומשוררי התהלים – עשו את אומתנו כמו בהיסח־הדעת לישות רוחנית מונותיאיסטית בזמן שכל שאר היסודות שבקרבה – והם היו הרוב – עוד היו יצריים־פוליתיאיסטיים וכפותים לחומר. אבל ניצח המיעוט את הרוב, כמו תמיד, ותהליך קליטת־העולם על ידי הדמיון ומתוך ההתמזגות עם הטבע, ללא פירוד בין יצר ובין רוח, נפגם והופר ומסר את מקומו לשלטון החזון הרוחני, שהסתיר את הטבע מעיני העם וגדר בעדו מהגיע אליו.

כשם שהפוליתיאיסם היווני הלך יד ביד עם הסתכלות עמוקה בטבע ועם כשרון־קליטה גדול שבהתמזגות עם היקום – מנת חלקה של הילדות! – כך המונותיאיסם בישראל הלך יד ביד עם דלדול כשרון־ההסתכלות, והיהודים שוב לא יכלו מעולם להתמזג בנפשם עם הטבע.

הגזע היווני קלט בילדותו את היקום כמו שכל ילד בריא קולט אותו: בהפעלת הדמיון השולט על השכל, הפעלה המוסרת את מקומה בהדרגה למודיפיקציה של הדמיון על ידי ההכרה המתחזקת. הגזע העברי לא זכה לילדות מאושרת כזאת: הוא נתבגר קודם זמנו. “ילד־פלאים” אינו ילד מאושר. עוד לפני שהיה סיפק בידו לקלוט את הבריאה בצנתרי הדמיון הנפשי ולהסתכל בה לחמדתו ולהשכלתו, כבר הובא בעול חזון רוחני גדול ומעיק, המתבדל מן העולם ואינו חפץ לדעתו, אבל היצר תבע את שלו. מכאן – השניות היהודית הנצחית.

אילו הגיע ישראל אל האידיאליסם המונותיאיסטי בלי קפיצת הדרך וביתר איטיות, לא קודם זמנו אלא עם כלות תור הילדות והדמיון היצרי, כי אז ניצל מן השניות המכלה, שהרי ההסתכלות בטבע יכלה למצוא סעד וחיזוק דוקה בהרגשת הודאות של אחדות הבריאה האלוהית ובהחלטיות של האידיאל הרליגיוזי: כי הרגשה כזאת אוצלת לאדם את הבטחון הפנימי השלם שבחוסר כל ניגוד בין עולמו שלו ובין בורא עולם, בטחון המכשיר אותו להסתכלות בטבע ולהדבקות בהווייה אפילו יותר משעושה זאת חוסר־החזון הגמור של הפגני היצרי־גרידה. כי רק הבטחון הפנימי והאמונה באמת מוחלטת אוצלים לאדם את החירות, שבלעדיה לא תתכן הסתכלות, בעצם, כי אין העבד בעל־הסתכלות. אבל בטחון פנימי זה של בני־חורין לא היה מעולם נחלת ישראל, מאחר שבגרותו הרוחנית המשכימה והחלקית היא עצמה הלא גררה, כאמור, את השניות ואת ההתנודדות מן האידיאליסם אל היצריות ומן החזון אל החומר. זיקתם של ישראל אל האלוהי לא היתה להם אולי מעולם ודאות מוחלטת כזאת, שתרשה להם להיזקק גם לטבע בלי הינתק עקב זה מן הוודאוּת במה שלמעלה מן הטבע, ומשום־כך היה תמיד משפטם להתנודד מן הקיצוניות האחת אל השנית ולהיות פעם בעלי דבקות רוחנית, אידיאליסטים הדבקים בחזונם ומסתירים את פניהם מן היקום, ופעם בעלי־תאוה המתנפלים בבלענות־החושים על השטח הגשמי־החיצון של הנגלה עד ללא שהות להסתכל בו הסתכלות החושפת את צפונותיו. ועל כן לא גילה, בבוא מועד (מה שהגזע היווני גילה בשחר בגרותו), כי גם עולם־הנגלות משמש לאדם דרך ישרה להגיע בה אל האלוהי ואל חזון רוחני – ואפילו אל אידיאל מוסרי.

ומשום כך, בתקופה של ריאקציה ארצית לישראל, כשהוא נמשך בקיפוחו אל הקניינים הטבעיים, גזילת נעוריו, הריהו נוטה להחליף על־נקלה טבע ביצר, ותחת ההתעלות הרוחנית שהאדם מפיק מן ההתמזגות ההסתכלותית בטבע המזקק (מזקק – על ידי זיקה ועל ידי זיקוק כאחד), הוא נתפס לחמרנות המשעבדת של התר אחרי לבבו ואחרי עיניו. כי עולם־הנגלות שאינו משמש דרך אל החזון אינו אלא עולם־החומר. וכך היהודי בימינו נשאר לכאורה רחוק במידה שוה גם מן הטבע גם מן החזון: את החזון נטש בגלל הטבע החסר לו ואת הטבע לא השיג בגלל היותו עבד ליצר. בשבי היצר אין יצירה, כי היצירה היא חזון וטבע כאחד, היא היצר הטוב, בעוד שהריחוק מן החזון ומן הטבע הוא היצר הרע. והאומנם נשארנו אנחנו באמצע, תלויים בין השמים ובין הארץ: זונחי אידיאל ופגומי טבע, בלי הסתכלות ובלי חזון?

תש"ו (1946)



  1. “אחד” במקור המודפס, צ“ל: אחר – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות