(מתוך ׳עולמות נשכחים")

הבת ״הגדולה״, בת השתים־עשרה, הרגישה נגיעת־מה מתוך שנתה ותיקץ.

הנגעה בה אמא, הנשקה לה? – אין היא יודעת. והיא שוכבת מכווצה ומקופלה תחת השמיכה האדומה, החמה, ערה לא־ערה, נמה לא־נמה…

בחדר דממה. דממה… חושך. עוד לא עלה עמוד השחר, אך זה קראו התרנגולים בפעם השניה…

מתוך הדממה מגיע לאזני קול טפולי אמה במטבח – היא כבר קמה… הימים ימות החורף, היום קצר וההכנה לשבת מרובה. אם לא ישכימו קום, אפשר עוד, חלילה, לבוא לידי חלול שבת.

קם גם האב. ערב שבת היום. אמא לא תפתח היום את החנות. עליו למהר לצאת אל השוק, לפתוח את החנות, גם ללמוד את שעוריו יום־יום במשנה ובגמרא.

עסוקים הם מאד גם אבא גם אמא.

והיא שוכבת, מתפנקת… מתוקה היא השינה בשעה זו. בחוץ מתנוצץ השלג הקר, המודרך יפה, “לוהט” הקרח השקט. לבנה מלאה נשקפת בעד החלון הקפוא ומכסיפה אותו, – ואמא מטפלת במטבח ואבא לומד גמרא בניגון כל־כך יפה ועגום… חודר קו של אור מבעד הסדק של הדלת מחדרו של אבא, ומן המטבח מגיע לאזניה קול גזרי עץ הלבנה היבשים כשהם מתפקעים בתנור והם בוערים יפה־יפה; לוחשת האם הודיה לרבון העולם – הבצק עלה יפה, תהיינה חלות הגונות לכבוד שבת.

וקולו של אבא ״משתפך" באמירת תהלים… אוהבת היא לשבת בבוקר, באפלה, תחת השמיכה, כשאבא אומר תהלים ונפשה עגומה עליה, ובעגמה זו יש גם מין מתיקות… מחכה היא למה… מתגעגעת אז על מה… וטוב ונעים לה אז­…

– והלא הבטיחה לה אמא לזכותה היום במצות ״הפרשת חלה״ – נזכרת היא פתאום. ובעוד רגע והיא עומדת על יד אמא במטבח מתדבקות עוד העינים, מתמצמצות מנוגה אורה של העששית הקטנה הדולקת על השלחן – עוד מעט ו"תפריש חלה״. כבר גדולה היא, עוד מעט ותמלאנה לה שתים־עשרה שנה.

ומראה לה אמא כיצד ״מפרישין חלה״. אומרת עמה את הברכה – והיא עומדת ומבטת על האש “החוטפת” את נתח הבצק, שהשליכה אל תוך התנור הרחק עד לגחלים הלוחשות, ולשון־אש כחולה וקטנה קופצת, מנתרת… לוחכת לרגע… ואיננה – נתעלמה! והבצק מתכרכם, מתמר קצת ומפיק הבל… והנה – לשונות־אש רבות, כחולות, מופיעות לפתע פתאום, מתלקחות – ומתנפלות על הבצק ולוקקות, לוקקות רעבות… והבצק בוער… ואש יפה, צהובה כזהב, אחזה בה והוא, הבצק, עולה ודולק כנר של תפלה שעל העמוד – דולקת כנר של תפלה החלה שלה…­

– רצה האלהים את מנחתך, בתי, – לוחשת אמא, בהביטה גם היא בעינים מזהירות על החלה הבוערת, – כשיבוא משיח בן דוד ובית־המקדש יבנה ובני ישראל ישובו אל הארץ הקדושה, אז, בתי, נתן חלה לכהן…

והנה היא עומדת אצל אמא ויחד קולעות הן מקלעות על החלות, – אמא עושה את הגדולות בשביל אבא והיא עושה את הקטנות בשביל האחים, חלות קטנוניות יפות לקידוש…

* * * * *

אחרי חצות.    🔗

מן המטבח עולה ונודף ריחם של מטעמי השבת, פעם ינשא הריח החריף של הדגים המפולפלים, ופעם ממלאה את כל האויר מתיקותה של הלפת המצטמקת יפה, ושם – מפיץ ריח העוף המטוגן על המחבת… מרתח, מפעפע ומפיץ ריח… בחדר האוכל כבר ערוך השלחן. מפה נקיה ולבנה כשלג פרושה עליו ויורדת ומגיעה כמעט עד לרצפה ומסתירה את ארבע רגלי השלחן. והמנורות של נחושת עומדות ממורטות באמצע השלחן על טס שחור מכוסה במפת צבעונין, ונרות גדולים תחובים בהן, עומדים זקופים ומחכים לברכה. ואצל מושבו של האב, בראש השלחן, נראות קצת מתחת למטפחת של משי כחולה שתי חלות גדולות, צהבהבות, מקולעות, ומסביב להן – חלות צנועות, קטנות, מכורכמות ומלאות ושוחקות…

בעוד יום סוגר אבא את החנות בערב שבת. יושב הוא עכשיו אל השלחן, קורא הוא את הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום, והאחים אומרים שיר השירים בניגון נעים. יפים הם האחים בערב שבת… סרוקים הם, מרוחצים הם, לבושים בגדי שבת. פאותיהם הדקות מסולסלות ויורדות על לחייהם המסמיקות. ומתנועעים הם מעל הסדורים ומשמיעים בזמר יפה וממושך מלים נפלאות, משונות בצלצולן: ל־בב־ת־ני… ל־בב־ת־ני… אמא אומרת שזוהי הלשון של הנביאים, האבות דברו בה: אברהם, יצחק ויעקב, גם משה רבנו בעצמו…

ועל שלחן מיוחד קטן, סמוך אל השלחן הגדול, עומד לו המיחם ממורט וגהוץ. מתמר ועולה ממנו אד אפור. כהה־לבנבן, וממלמל הוא, ומזמזם הוא לו בנעימה שירה חשאית, יפה ועגומה­…

* * * * *

– הגיע זמן הדלקת הנרות… – הומה לו אבא לאט, כמדבר לעצמו אל תוך החלל, כשהוא מעיף עין על השעון שעל הקיר ובאותו רגע גם על השמש השוקעת, – ואמא נכנסת, שמלתה הלבנה מרשרשת צנועה, חרישית. מטפחת משי לבנה מקיפה את ראשה היפה והיא מורדה כמעט עד לעיניה ומכסה אפילו את אזניה, שלא יראו, חלילה, הנרות של שבת את אחת משערותיה, לחייה מסמיקות מהתרגשות ועיניה מזהירות, ורכות הן ונוחות הן ומלאות חנינה.

והנערות עומדות מימינה ומשמאלה… עומדות לבושות שמלות של שבת נקיות ומגוהצות, וקשורים כחולים ואדומים חדשים מקולעים בצמותיהן הדקות, המרטטות על גביהן, שערותיהן מסורקות למשעי ואחוזות במסרקות כפופות כדי שלא תסתלסלנה, פניהן מאדימים והעינים שוחקות. בריחוק מקום קצת עומדים הנערים, סדוריהם בידיהם ופניהם כבושים – מחכים הם לברכתה של האם, אחרי שתברך על הנרות.

בידיה הצחות, הקטנות והרכות מכסה היא את פניה ושפתותיה לוחשות תפלה, ומלה במלה אומרות אחריה הקטנות בקול.

וחרישיות עפות אמרות התפלה באויר, נשמעות רגע, – ושוב נבלעות בלחש תפלתה.

מרטטת הכתף… התפרצה אנחה עצורה… והנה דמעה תלויה בריסי עיניה – והיא לוחשת ובוכה חשאית.

התחזקה… וקולה הולך ונשמע… מדברת היא אל האלהים שלה, הקרוב כל־כך אליה, המשרה את שכינתו בביתה, את שכינתו הקדושה המרחפת עכשיו רואה ולא־נראית באוירו של הבית: – תאורנה עיניהם של בני בתורה הקדושה… תהיינה־נא בנותי כשרות, טהורות וצנועות… יהודיות ישרות… יהי רצון שנזכה, אני ובעלי, לגדל אותם, את כולם, לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תביא לנו השבת הקדושה מנוחה שלמה ושלות השקט, ואחריה יבוא עלינו שבוע של פרנסה טובה… תן כח לבעלי לפרנסנו בכבוד ואל־נא נזקק, חלילה, לידי מתנת בשר ודם, ולא נצטרך, חלילה, להלואתם, ואל נכשל בממון שאינו של יושר… תן לנו מידך הפתוחה, מידך הרחבה והמלאה…

ודמעה נופלת… ומזהירה היא כאבן טובה, וטהורה היא ונקיה היא כלבה הטהור, כנשמתה הכשרה.

* * * * *

אבא והאחים הלכו להם לבית־המדרש לקבל שבת, ואמא קוראה מעשיות יפות על־אדות יעקב ובניו, על יוסף הצדיק, על משה רבנו ועל כל הקדושים.

יש לה חומש יפה. כמה דברים נעלים וכמה ספורים נחמדים בחומש זה! אולם נחמד ויפה מכולם הוא קולה… רך וזך ורחמני הוא הקול. נדמה, כאילו נחל קטן זורם לו בין שדות דשא ופרחים בערב־אביב חרישי, דומה כאילו השכינה בעצמה מדברת מתוך גרונה, שכינה ענוגה¹ ויפה כיונה עורגת.

חמימות נעימה שוררת בבית ושלות השקט. יושבות הילדות ומקשיבות חשאיות, והבית מלא מנוחה שלמה וקדושה. כבר נכנסה הנשמה היתירה ועמה – מלאכי השרת.

– שבתא טבא! שבתא טבא! – אבא נכנס עם האחים.

והולכת השמחה וגדולה, הולכת ורבה. מאירים כל הפנים, מקרינות כל העינים…

המלאכים הטובים באו… מרחפים הם באויר… אבא והאחים מזמרים ״שלום עליכם״ ומזמרים עמהם יחד כל הלבבות שיר של שבח והודיה לאלהים ולשבתו, לישראל עמו ולמלאכיו, משרתי עליון הטובים.

* * * * *

פורש לו אבא לקרן־זוית אצל ארון הספרים הגדול, מיסב פנים אל הקיר ואומר בלחש "רבון כל העולמים״. ואנחות חשאיות, עצורות מתפרצות מתוך לבו וקדוש ונעים קולו… – "אדון כל הנשמות, שר של שלום… מודה אני לפניך, אלהי ואלהי אבותי, על חסדך הגדול שעשית עמדי ושעתיד אתה לעשות עמי ועם כל בני ביתי… האר נא את פניך אלי וזכני נא שלא אחטא לך, וטהר מחשבות לבי… הושיעני נא והושיעה את עמך בית ישראל… הבא נא שלום בעולם ואהבה ורעות בין הבריות… צוה נא למלאכיך הקדושים שיבקרוני ברחמים רבים, שיברכו אותי ואת ביתי ואת כל עמך ישראל בשלום… וטהר נא את לבי כדי שאתפלל אליך בלב נכון ולא יבלבלוני מחשבות זרות… מלאכי השלום, ברכוני בשלום… צאתכם לשלום ולברכה… אמן ואמן!״

ואבא כבר הולך בבית אנה ואנה ומזמר בחדוה ״אשת חיל״. פניו מזהירים… מצליף הוא מבט מוצנע מלא חבה אל האם, והיא… מסמיקה ומורידה את ראשה ככלה זו העומדת תחת חופתה וחיוך צנוע ומלא חן יראה רגע על פניה ומתעלם… והיא ממהרת ויוצאת אל המטבח.

מלא רוממות והתלהבות מצלצל הקידוש בבית. מתאדם היין בכוס הממורטה ומשתברות בפטוריה ופרחיה קרני הנרות הדולקים בנגוהות מגוונים הרבה. ובוקעים ועולים קולותיהם של הקטנים המקדשים על חלותיהם הצהובות…