שַׁבָּת / אברהם שוער
(ציור) 🔗
השכם בבוקר.
נפל בלילה שלג רב ורך כמוך, מגיע הוא עד לשמשות התחתונות שבחלונות. בבית חושך. מלבין השלג בעד החלון. קו של הלבנה החבויה מתחת לעננה שעירה וצהובה מזהיר מני השמשות העליונות שבחלון ומזהיב את הרצפה ופס רחב צהוב משתרע והולך ומתעלם עד מתחת למטה העומדת אצל הקיר.
שוכב אני פרקדן בעינים פקוחות, שוכב ומביט אל תוך החלל. הס… שכבתי אתמול בלילה מיד אחרי סעודת הערב, הלילה ארוך-ארוך, – איני רוצה לישון עוד, אולם גם לקום אין אני רוצה, ניחא לי כך לשכב ולהביט בתוך החשכה, לשמוע…
מקשיב אני לקולותיו של הלילה.
אלפים קולות יש לליל דמי. מדבר הוא הרבה יותר מהיום בעצמו, זה בעל הקולות, הדברן… אלא שלדבוריו של הלילה צריכה הבנה, חוש אחר לגמרי.
ואף שקטן אנכי, בכל זאת יש לי אותו החוש והלילה מדבר אלי בקולות רבים חשאיים וטמירים ומקשיב אני להגיגו.
ויותר מכל הלילות מדבר אלי הלילה של שבת, ליל טוב הוא הלילה הזה, כשר ונוח לילדים.
הייתי רוצה לספר לכם מה שמספר לי הלילה ואיני יכול, – אפשר מפני שאני קטן ואפשר… אפשר מדבר הלילה בלשון כזו, שאי-אפשר למסור לאחרים.
אולם הלילות מדברים…
אבא קם…
שומע אני איך הוא מטפל שם בחושך, משתעל קצת ונאנח, מתלבש ונוטל את ידיו ומברך.
יפות הן ברכות השחר של אבי. כמה דביקות בהן וכמה מתיקות.
– והע-רב נא… בפינו ובפי עמך, בית יש-ראל… וצא-צ-אינו וצא-צ-אי ע-מך… ולומ-די תו-ר-תך לשמה…
– אצל כל אומה ולשון – אמר לי אבא – אין תפלה כזו, מפני שאין להם השגה מלמוד לשמה; לומדים הם את תורותיהם על-מנת להיות שוטרים ונוגשים… ועל כן כל-כך רבים בהם הבורים הגסים… ורק עם ישראל לומד תורתו לשמה…
ואבא אומר את הברכות בניגון ערב, והניגון הולך ומתרחב ומתלהב – מרחף הוא בחלל, תלוי הוא באויר… ומסביב חושך… חושך… מה טוב לי!
בלילות שבת אין אבא מניח למלא את העששית בנפט לכל הלילה, מתירא הוא שמא יתאוה לעיין בספר ויטעה ויטה… ולומד הוא בלילות שבת בעלטה.
מתעטף הוא בכסות-לילה המרופדה מוך, עומד אצל התנור החם שהוסק עוד מאתמול, ידיו מפושלות לו מאחוריו, עומד הוא כך ולומד על-פה.
ואני שוכב לי אז תחת השמיכה החמה, ידי מונחות מתחת לראשי, שוכב ושומע…
מדבר אלי הלילה, מספרים עמי הכוכבים המציצים ממרום אל חלוני, משנן אבא בניגון המשניות שלו, מדברים ומספרים עמי התנאים, שאבא מזכיר שמם מתוך שנונו, הכל מדברים – ואני שומע!
ונוחים ונעימים כל אותם הדבורים. אין נשמע בהם קול של דאגה, של טורח וטרדה, – שבת היום!
ובשבת אין אני מתירא. יחשך לו הלילה מאד. יהמה הרוח, יזעק, ייליל. אין שליטה למזיקים בשבת. האלהים יושב אז על כסא הרחמים, משקיעת החמה ביום הששי עד שקיעתה למחרתו בשביעי; לא, – עד צאת הכוכבים. וכסא הדין מוצא מהיכל אלהים ועומד הוא במסתרים מכוסה ומעורפל בעב הענן ואינו נראה כלל. ה“בעל-דבר” בעצמו, השדים וכל מלאכי החבלה מסתתרים אז, מתחבאים בנבכי שאול תחתיה.
נח הגיהנום בכל שבעה מדוריו! נשמותיהם העלובות של הרשעים מרחפות במרחבי רום משוחררות, משוחררות…
ובגן-עדן יושבים הצדיקים ועטרות של נוגה בראשיהם והקדוש ברוך הוא וכל הפמליא של מעלה שלו נכנסים אליהם והם רואים ונהנים מזיוה של השכינה.
ונשמות הרשעים מרחפות מרחוק וכשרואות הן את הקדוש ברוך הוא, מסתירות הן את פניהן בידיהן, – אינן יכולות, העלובות, להסתכל בפני השכינה אולם, – נהנות קצת גם הן.
ויש – ומדת הרחמים מתגברת והאלהים מאסף אליו את כל המחנות של הנשמות האלה אל גן-העדן שלו…
והשטן יחרק אז שן, אבל אינו יכול לעשות מאומה, אין הוא יכול לקטרג, לעורר את הדינים, מפני שאין דין ביום השבת.
טובה היא השבת. – הוי, מה טובה!
= = =
לומד אבא משניות בעל-פה.
רך ועדין קולו. דומה, שאין לך מזמר כמוהו בכל העולם כולו, והלא הכל יודעים, שאין אבא מן המזמרים… התורה מנעימה את קולו, התורה והלילה של שבת.
מלא געגועים קולו של אבא בעסקו בתורה, ומה גם בלמדו את ספר “הזהר”.
על מי ועל מה מתגעגע כל-כך אבא?
אחי אומר, שאבא מתגעגע לזיו השכינה.
– ר' יהודה אומר – מושך אבא ומסלסל מתוך החשכה בניגון של גמרא, – ר' יהודה או-מר בו-רא מי-ני דש-אים…
ורואה אני שדה גדול ומלא הוא דשא עשב וכל מיני ירקות וכל מיני פרחים ושיחים ואילנות, והכל מלבלבים, והכל רעננים ופורחים… ורואה אני דבורים ויתושים ופרפרים וכל מיני חפושיות ונמלים וילק וחגב למיניהם, – והכל מזמזמים, והכל הומים ומרחפים ומעופפים… ומלא השדה רנה ושיר, והכל חי, והכל עליז… וממעל – שמש יפה, שמיים בהירים… ור' יהודה הולך והולך בין הדשאים והפרחים וגוחן הוא אל כל ירק עשב, וגוחן הוא אל כל פרח נאה ומספר הוא בשבחו של כל ציץ, של כל גבעול…
ובחוץ – נופל שלג ובלב פנימה – קיץ מלא אור וחום…
= = =
– עו-רה, דוד’ל, עו-רה!… – מעיר אני חרש את אחי הגדול, הישן עמי במטה אחת. יודע הוא אחי הרבה ספורי מעשיות ואני רוצה שיספר לי כמה מספוריו.
ואחי מספר תמיד מעשיות נוראות: מעשה בשדים, בכת-ליצנים, בשבעה קבצנים ובשבעה גזלנים… בימות החול הוא מטיל עלי אימה בספוריו אלו, אולם עכשיו אין אני ירא, אדרבה, – יספר לו.
אולם אחי אינו מספר על גזלנים – מספר הוא על הנשמה היתירה…
– קטנונית היא, יפה ומרחפת…
– כצפור?…
דבורה’לי אחותי הקטנה בת השלש, שאלה זאת. היא ישנה במטתה של אמא.
– דבורה’לי בואי אלינו…
היא רצה אלינו מתנענעת; מלבינה בחושך כתנתה הקצרה, מלבינות רגליה הקטנות והמלאות ושניה הלבנות מתנוצצות…
אנחנו חוטפים אותה בידינו. שוכבת היא אצלנו ואנחנו מלמדים אותה לשון-קודש.
– אמרי, דבורה’לי, שלחן…
יודעת דבורה’לי הרבה מלים של לשון-קודש. אנו שואלים והיא משיבה… מה נהנים אנו.
– אל תיגעו את מוחה, – שומעים אנו קולה של אמא.
= = =
פתחה האם את התנור, הוציאה משם קומקום נחושת גדול.
שותים אנו תה.
כחול הבוקר… אבא משבר את הסוכר בקרקעיתה של הצלוחית, נשבר הסוכר לגזרים קטנים וניצוצות של אור ניתזין, ניתזין… מתפלאים אנו גם על הצלוחית שאינה נשברת ועל האורות השופעים מהסוכר, – אנו מתפלאים ונהנים.
על שאלתנו איכה לא נשברה הצלוחית, עונה האם, שצריך לדעת כיצד לאחוז בצלוחית ועל האורות אינה יודעת לענות גם היא.
– נפל שלג רב בחוץ – אומרת האם. – הדרך תהיה כבושה והאכר יבוא העירה.
מנענע אבא בידיו, – מדברת היא דברי-חול.
אבא מדבר בשבת רק לשון-קודש וקשה לו הדבור. מדבר הוא יותר ברמיזות ידים, בקריצות עינים.
המים בקומקום רותחים…
שמחה אמא על זאת ונהנית. מיכל התַּנָּר היה מצוין במלאכתו, רק הוא, עליו השלום, יכול היה לעשות תנורים כאלה.
– טוב… טוב… – אומר אבא, רוצה הוא לספר דבר-מה על-אודות מיכל זה ואינו יכול…
נהנים אנחנו, שגם אבא אינו יודע… מביטים זה אל זה ומחייכים בצנעה.
נותנת אמא רקיקים, עוגות… אוכלים אנו לתיאבון. אבא שותה רק את התה ואינו נוגע ברקיקים… קודם התפלה.
קובלת אמא עליו: הלילה – שנה שלמה, קם עם התרנגולים ואינו טועם כלום. מותר לטעום… מותר… עוד החושך בחוץ.
– קרא-קרא-קרא! – עדת עורבים צורחים עפים מעל הגג שלנגדנו אל גגנו אנו. – אמא הכינה בשבילם אתמול פתותים, שיורי דייסה… “שבת שירה” היום…
נזכרים אנו בפסוקי דזמרה: לבני עורב אשר יקראו… יודעת אמא כל-כך הרבה דינים… טובה היא אמנו ולמדנית גדולה.
ואבא עומד כבר לבוש באדרתו, על ראשו חבוש השטריימיל – עומד זקוף, נאה… משחיר זקנו המגודל היורד על חזהו… עומד ומזהיר בנו בלשון יהודית פשוטה, שלא נתמהמה הרבה בבית ולא נאחר “ברכו”. נושק הוא את המזוזה ובפסיעות מדודות הולך הוא אל בית-המדרש.
= = =
מתפלל לפני העמוד ר' יהושע’לי.
יהודי זקן מופלג וחסון כאלון. מעטים יהודים שכמותו.
סוחר גדול ופקח הוא, וגם עתה, לעת זקנתו, הוא המוציא והמביא בעסקיו הגדולים והרבים. בימי נעוריו היה נוסע למרחקים… בפטרבורג היה יושב, במוסקבה, וגם בחוץ-לארץ.
על כל צרה שתבוא היו פונים אליו, ור' יהושע’לי היה משתדל…
ידע לדבר רוסית, פולנית וגם אשכנזית… “אשכנזית גבוהה”…
ו“בעל תפלה” היה… קול ערב ונאה היה לו. בנעוריו היה מתפלל במנינו של ה“זקן” מוספים.
ברך אותו הזקן באריכות-ימים בשביל ה“זכרנו לחיים” שלו, – ומאריך הוא ימים…
ועומד רב יהושע’לי עטוף בטליתו ו“משתפך” ב“האופנים וחיות הקודש”…
קולו מתוק ורך… הקהל מתפלל אחריו בדביקות והתלהבות גדולה…
ור' יהושע’לי מסלסל כבר “הבו-חר בע-מו ישראל בא-ה-בה”, והנה…
עבר רוח מעל שדה הקמה ונגע בראשי השבלים… הומות, הומות השבלים ומשתחוות… משתחוות… חלף-עבר רוח ביער וינע את העצים והיער כולו הומה…
בני ישראל קוראים: שמע…
= = =
עומדת המסכנה על בימת ארון-הקודש ומעכבת את הקריאה.
טוענת היא… קובלת…
אין אני מבין מכל דבריה כלום – מכיר אני בלבבי, שהדבר הוא חשוב מאד-מאד.
מעוטפה היא במטפחת גדולה ואפורה ובגד קרוע ובלוי עליה – עומדת ומדברת…
היא לא תתן להוציא את ה“טהורה” מארון-הקודש, עד שלא ישמעו את כל טענותיה.
מביט אני ומביט… עולה על לבי המזבח… נזכר אני ביואב שר-הצבא האוחז בקרנות המזבח.
עניה היא, גלמודה, אלמנה וילדיה רכים, קטנים… גורלה המר הביאה עד הנה… אין לה פה כל מודע, כל מכיר… יש לה רק התורה…
התורה היא גם שלה, כמו שהיא של כל ישראל… קרובה היא גם אליה ואל התורה היא באה לבקש מגן, עזר בצרתה.
נגש אליה הזקן, ר' נפתלי, גוחן הוא אליה…
מספרת היא לו את הכל… משיחה לפניו כל צרותיה…
והוא, הזקן, שומע… מקשיב… מניע לה בראשו… מבטיח…
נצטהבו פניה של האשה… יאריך אלהים את ימיו של הרבי… יאריך… האשה לוחשת ונכונה לרדת…
– רבי, המותר לי לנשק את הפרוכת?…
– בודאי, בתי… – והפנים של האשה קרנו… צעירה נעשתה בעשר שנים…
מרים ר' נפתלי את טליתו שצנחה, פונה שוב אל האשה ומדבר על לבה ומנחמה ומבטיחה…
– רבי, ברכני-נא! – בעלת תאוה היא האשה.
– יברכך אלהים! – והאשה בוכיה משמחה. וכל הנשים מציצות מבעד האשנבים, מסתכלות, לוחשות: ברך אותה… ברך….
מקנאות בה רבות…
= = =
– יעמוד החתן דוד ברב משה-דב מפטיר…
רטט עבר בכל גופו של אחי ופניו חורו ואדמו חליפות, ואני עומד נפתע…
אבא הסיר מעליו את טליתו ויעטוף בו את אחי, שם את “חומשו” בידו וילחש לו שלא יירא, – “לומד אתה כבר גמרא”…
מביטים כל הנערים על אחי ההולך עטוף כולו בטלית, ואני מתמלא רגשי כבוד אליו: – יהודי… ממש יהודי מעוטף בטלית.
מבעד האשנב של עזרת-הנשים מבטת האם. כמה חורו פניה.
ודוד עלה על הבימה… מראים לו המקום בתורה, נוגע הוא בטליתו ונושק ומברך… רועד קולו… מרטט… אבל הברכות יצאו מפיו כהוגן, בלי כל שגיאה, – שקט בי לבי.
ואבא עומד, פניו מוסבים אל הקיר, כאילו אין הדבר נוגע לו…
ודוד אומר כבר ברכות ההפטרה… וכאילו נהפך לאחר. פנים יפים, יפים… מצחו מלבין מתחת טליתו וקולו צלול… צלול ונעים מאד, – והכל שותקים… הכל… הגדולים מביטים בחומשיהם והקטנים כולם מביטים על דוד… מביטים, מקנאים…
ודוד אינו רואה כלום… עיניו בחומש והוא קורא את ההפטרה. מלה – מרגלית… וקולו הולך וחזק ומסלסל הוא את הטעמים כגדול ורגיל… – “עורי, דבורה, עו-רי… עו-רי… דברי שיר…” ונדמה לי, צפור נאה מזמרת ביער… נושא אני את עיני אל האשנב ואמי מנגבת את עיניה במטפחתה הלבנה ופניה אדומים. פונה אני אל אבא – והנה עיניו רטובות, מבריקות, כאילו איזו דמעה חבויה צפה בתוכן…
למה בוכים הם? למה?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.