א    🔗

בקיץ תרס"ו (1906) באתי מלבוב ללונדון. ג. שופמן, שנמצא אז בלבוב והיה אחד מסופרי “המעורר”, ביקשני למסור בשמו פריסת שלום לברנר. דחיתי את הפגישה מיום ליום. המצאתי לי אמתלאות שונות לכך. מצב רוחי דומה היה לאותו של איש המקבל אגרת מנפש יקרה לו והוא מתגרה בעצמו, “מענה” נפשו בכוונה ודוחה את שעת פתיחת המעטפה. כעבור שבוע ימים כתבתי לו מלים ספורות על בואי מלבוב ועל חפצי למסור לו פריסת שלום מאת שופמן.

הוא לא ענה, אלא בא תיכף בעצמו לביתי. עמד לפני איש בעל קומה ממוצעת ורחב גרם. פניו המגולחים לא היו יפים כלל. לסתותיו היו רחבות מאוד, והלחיים נראו כצבות בקציהן. השפה התחתונה מלאה, וכנפי האף תפוחות משהו. לעומת זה העיד חלקו העליון של פרצופו על שאר־רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור בהיר, ובמבטן – אמון של ילד; מצחו הקצר הביע מרד ועוז, וראשו, המעוטר גלי שערות־ערמון ממרים, היה נהדר מאוד. אך אלה היו פרטים. הרושם הכללי היה, שפניו אינם יפים ואפילו מגושמים. הוא היה לבוש מדים צרים, שהבליטו את גופו המוצק של עלם בן עשרים וחמש.

הוא בילה בביתי זמן רב, נזף בי על שלא הודעתיו על בואי ללונדון מיד, משום שכבר קיבל מכתב משופמן על אודותי. שופמן כתב עלי טובות, והוא חיכה לפגישה בכליון עינים. הוא התענין לדעת את כל הפרטים בנוגע לחיי שופמן, שהיה חביב עליו מאוד. אחר־כך נסבה השיחה על אנשים אחרים וענייני ספרות. הפגישה היתה לבבית מאוד, וכרעים נושנים נפרדנו.

לפני צאתו נתעכב רגע אצל הדלת ופנה אלי פתאום בקול מבויש קצת ובעיניים מושפלות:

“כמדומה שהנני מתרעם עליך”.

“מדוע?” שאלתיו משתאה.

“לא נשקתני בהיכנסי, ובכלל, קיבלת את פני ברגע הראשון בקרירות”.

עניתיו נבוך מעט:

“באנגליה שלך לא מן המנהג הוא שגברים יתנשקו. לא העזתי לעבור על מנהג המדינה”.

כשהכרתיו יותר, הבנתי סיבת הערה זו. בלבו התעורר החשד, שמתעב אנוכי אותו תיעוב גופני. לא אחת שאלני על זה.

בפעם השניה ראיתיו רק רגע קט. ישבתי בחדר המיטות בשעה מאוחרה בלילה שקוע בקריאה. נפתחה הדלת, מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה מפיו השתטח אפיים ארצה, הלקה את גופו, קם והסתלק בחפזון.

“ברנר?” השתוממה אשתי.

“ברנר!” אמרתי.

יום־יום היה בא אז לביתי אחרי גמרו עבודת יומו ב“המעורר”, שהתחיל להוציאו בראשית אותה שנה. שעות שלמות היינו מבלים יחד. אנוכי גרתי אז בבית אחות־אשתי, והוא התוודע אל המשפחה, היה משחק עם הילדים, משתובב אתם יחד כאחד מהם. בני משפחה זו היו אנשים פשוטים, מוקירי תלמידי־חכמים, והם כיבדוהו ויאהבוהו מאוד. לפרקים היה מביא אתו כתבי־יד, שקיבל בשביל “המעורר”, והיינו קוראים אותם יחד, מקבלים לדפוס, מתקנים, או פוסלים. נראה היה, שצל קורתנו הסב לו מנוחת רוח וגו.

אך תקופה זו לא ארכה ימים רבים. עד מהרה נוכחתי, שהיה זה מין קורנס שהשתיק רק לזמן מועט את היתוש האוכל את לבו. הכרתי תיכף את ברנר המפרפר. דוק של צער נמתח על העיניים, וכתמי אודם חולניים פרחו בלחיים; נכפף הגב והכביד הגו ונתרשל והעיד על יסורי שאול – יסורי ברנר.

התחלתי לבקרו במערכת “המעורר”, שם ביתו. הוא גר במזרח העיר, 48 מייל אנד רוֹאד. שניאוּר כתב לו פעם מתוך הלצה, שהכתובת שלו היא “48 מייל אין דר’ערד”. זה התאים, באמת, למקום־משכנו של ברנר. עליתי לחדרו, דרך פרוזדור צר ואפל ושלבי־עקלתון גונחים. החדר היה קטן, כתליו מפוחמים, ורהיטיו – מיטת־ברזל כמעט עירומה, שולחן צולע בלי מכסה, ארגז־עץ אדום מחושק ברזל חלוד – מלווהו בנדודיו – ושיוּר של ראי חשוב וכבד־משקל, שהתנפץ אי־שם וחלק ממנו נקלע הנה. החדר עשה רושם מדכא מאוד, ולא כל כך החדר עצמו כמחזה הנשקף מחוץ לחדר, דרך החלון הפונה לתוך חצר צרה, ששלוליות של סרחון מבעבעות בה, וכביסה עלובה, קבצנית, מתנוססת בתוך תחומה, וחתולים מתחממים ומפהקים בה משיעמום; ומסביב – בתים צפופים, נושמי יתמוּת ושממון, ומתוכם עולה קול משק מכונות־תפירה. חדר שני היה מלא תיבות של אותיות־דפוס, ניבטות כמצבות בבית־קברות דל. בשני החדרים הללו מילא ברנר תפקידים רבים. הוא היה עורך “המעורר”, המנהל, המזכיר, “הבחור הזעצער”, הנער הרץ, והוא גם היה הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר י. ח. ב., הסופר בר יוחאי, הסופר ב. צלאל ועוד. מערכת “המעורר” הזכירה את סיפורו של ד. פרישמן “בבית הרידקציה”.

מצבו החמרי של “המעורר” קשה היה אז מאד. מספר החותמים מצומצם – ביחוד בשנתו הראשונה, השנה שלאחרי הרבולוציה, הפרעות והפוגרומים ברוסיה. הצנזורה הרוסית היתה חמורה מאד, וקונטרסים אחדים נפסלו על ידי צנזור זה או אחר והושבו לידו או שאבדו כליל. דבר זה גרם להפסדים קשים בערך, לקובלנות מצד החותמים ולהפחתת מספרם. אך כל אלה לא המרו רוחו של ברנר, אלא קידשו את “המעורר” בעיניו. מה שמילא לבו דאגה הוא חוסר חומר ספרותי הגון. הסופרים לא נענו לבקשותיו, מלבד אחדים, יוצאים מן הכלל. “תיק המערכת” היה כמעט תמיד ריק, ובכליון עיניים היה מצפה יום יום לבוא הדואר, שמא יתרחש נס. כשהיה מתחיל לסדר חוברת, לא ידע מעולם במה יסיימנה, והיה בא לידי יאוש. הוא הכיר שהריהו ממלא לפעמים את החסר בדברים בלתי חשובים לגמרי. וגדול מזה היה הצער, שהוא בעצמו היה מסדר האותיות, ועליו היה לטפל בכל אות ואות של דברים אשר אינם לפי רוחו כלל והם נמאסו עליו משום כך שבעתיים. מה גדולה היתה, לעומת זאת שמחתו, כשהיה מקבל איזה ציור יפה, שיר הגון, או מאמר נאה! יום של סיפוק נפש היה לו אותו יום.

לא אחת פרצה “מריבה” בינינו בדבר החומר של “המעורר”. בנוגע לחלק השירים היו דעותינו שונות בהחלט. הוא שם לו לחוק להדפיס שירים בכל חוברת ולפעמים היה בוחר בשירים שלא היו ראויים, לפי טעמי, להידפס. מצאתיו פעם מסדר שיר גרוע; גיבוב של מליצות בלי רוח ונשמה עם טענות כלפי שמיא על הצרות והרדיפות של עם ישראל. יעצתיו לפזר את האותיות וינוחו בשלום במחלקותיהן בתוך התיבה. ואילו הוא, טען, להיפך, שהשיר הוא נחמד מאוד. אחר כך בא אלי ובידו עלה־ההגהה של השיר והתחיל לבארו ולפרשו וללמד סניגוריה עליו. “התעקשתי” ולא חזרתי בי ממשפטי. אז התחיל לטעון, שאיבד שעות של עבודה בסידור האותיות והנקודות. ניחמתיו שיש תחבולה לזה: נעמוד שנינו על פרשת־דרכים בווייטצ’פל ונבקש נדבות. הוא יצא נרגז. סוף דבר היה שאותו שיר לא נדפס. מובן, שעל פי רוב היה הוא, העורך, ה“מנצח”. ברנר “בעל תכלית” היה. לא ה“איך” אלא ה“מה” היה אצלו העיקר. בשביל תוכן, שדיבר אל לבו, מוכן היה לוותר על הצורה, ואפילו על היכולת. דבר כזה ניכר לא רק ב“המעורר” אלא גם בשאר ילקוטי־ספרות שיצאו בעריכתו. השתוממתי בשמעי פעם מפיו, אחרי דברי תהילה ושבח לשיר־אהבה יפה מאוד שהגיע לידו מאת משורר חשוב, הערה קטנה: “אבל, סוף סוף, פּריקאזצ’יק!”

אמנם, החומר הספרותי שהגיע אל “המעורר” מבחוץ לא היה העיקר. לא החומר הבינוני ולמטה מבינוני (מלבד דברים אחדים יוצאים מן הכלל שיש להם ערך קיים) גרמו לזה ש“המעורר” יעשה רושם בספרותנו לאורך ימים. העיקר הוא יוסף חיים ברנר והוא גם: י. ח. ב., בר יוחאי, ב. צלאל, ששיפר את הירחון הזה, הכניס בו נשמה, עריגה איתנה ושאיפות כבירות. הוא היה ראש המדברים, רוחו היתה שפוכה על כל חוברת, והאחרים היו רק טפל. אפילו אותם המשפטים הבודדים, אותן ההערות המשונות בשולי הדפים, אותם המכתבים הקצרים בסוף החוברת והמוטו בראשה – כמה דיברו ללב כל קורא. הקללה של חוסר חומר ספרותי נהפכה, באמת, לברכה ל“המעורר”, משום שזה הכריחו להאציל עליו יותר מאישיותו המופלאה שלו. בקבצים “רביבים” ו“האדמה” היה החומר הספרותי רב יותר, בין בכמות בין באיכות, אך הללו לא עשו כבר רושם כזה, כי שם ברנר העורך הוא רק אורח, ואילו ב“המעורר” היה “בעל הבית”. עורכים יש לספרותנו די והותר, אבל אחד היה ברנר, וברנר ו“המעורר” אחד.

 

ב    🔗

בלילות היינו יוצאים שנינו לטייל, עוזבים את הגיטו ונבלעים בין חומות ה“סיטי” המוזנחות, הדוממות.

שעות הטיול היו שעות התגלות לב. פעם אחת, אגב שיחה, נגעתי בנימה חבויה שבנפשו, ומאז התקרבנו איש לאחיו עוד יותר. כל אחד חשף בטיולים אלה את הרהוריו וסודותיו, ליקוייו ופגימותיו, נפתוליו ופצעיו. באיזמל חד היינו חותכים את נפשותינו ומגלים אותן כשהן עירומות איש לפני רעהו. כל אחד מאתנו היה מפצל את קליפת נשמתו ומגיש אותה ערטילאית לפני חברו. גילינו דברים, שליבא למוחא לא גליא. זו היתה מין התחרות משונה, שנגרפנו לתוכה כאילו בניגוד לרצוננו. ברנר הצטיין בזה ביחוד. הדבר הגיע לידי כך, שהיינו מסתכלים לצדדין, מיראה שמא תקשיב אוזן זר לוידויים המטורפים. אותם הלילות הוכיחו לי, מה רבים מכאוביו: מכאובי אומתנו שהיו כאש בוערה בעצמותיו, ומכאובי כל עלובי חיים. אותם הלילות הוכיחו לי, מה זכּה ומה ברה היא נפשו. ראיתי לפני איש נזיר מימים קדמונים, בעל נפש גדולה ועמוקה במוסריותה, באהבתה לאמת, בצמאונה לצדק, ביושרה ובחמלתה.

איש נזיר מימים קדמונים היה. לא מאלה הנזירים, הנושאים עיניהם למרום; כוהנים לאל עליון, הצובטים לחייהם בהנאה על לכתם בדרך מישור, מובילה אל המנוחה ואל הנחלה; המתלטפים “שישו בני מעי” על כל דבר־מצוה שהם עושים ומצפים לשכר בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ברנר אפיקורוס היה. הוא ניפץ מקדש אלוהיו והשתחרר מן ההיפנוז של הדת. הוא לא ציפה לשום שכר. כל ימיו רק נתן, ומאום לא רצה לקחת. מה מרובים היו רחמיו על כל הברואים, וכמה התאכזר לעצמו! אל רגשי האהבה והחמלה, הממלאים את נפשו, התייחס לא כאל יתרון, אלא כאל חולשה. הוא האמין, שהריהו דואב על העושק ועל המרוצה, על העבדות ועל השפלות, משום שהוא בעצמו חלוש ורצוץ, משום שאין לאל ידו לחיות ככל האנשים. הוא חשב, שאחז בקרנות המוסר, כי המוסר הוא מאז ומתמיד עוגן ההצלה של הנדכאים. היהודים הצדיקים, כביכול, בין אומות העולם, מפני שחלשים הם. העיוור, הצולע והגידם, פושטי־יד לבקש נדבות, מבקשים בשם אלוהים ובשם החמלה והרחמים. אהבתו היא חולשתו, חמלתו היא ירידתו. צדיק הוא מפני שאין בכוחו להיות רשע, מפני שנבזה הוא וחדל אישים.

“נבזה וחדל אישים” – זה היה יחסו לנפשו. הוא תיעב את עצמו. הוא הביט על עצמו לא בעיני עצמו, אלא כאוייב.

פעם אחת, בשעת טיול, ביקשני לעמוד רגע ולהסתכל בו, בעברו את הרחוב אל המדרכה שממול ובשובו אלי. עשיתי בקשתו. בחזרו, שאלני:

“ההסתכלת היטב?”

“כן”, עניתיו.

“הלא תודה, כי הנני עושה רושם של Юродивый, הלא תודה כי אנשים ילווּני בעיני לעג, שוחקים עלי מאחורי”.

לא אחת קרה שבשעת קריאה משוּתפת מתוך ספר או כתב־יד היה מחליף מקום־שבתו באי מנוחה משונה ונסוג לכאן ולכאן. שאלתיו פעם לפשר הדבר והוא ענה:

“חושש אני, שמא ריח רע נודף מפי. חושש אני, שמא הבל עולה מגופי”.

הוא התאונן על מחלות שלא סבל מהן מימיו. במשך הזמן שבלינו יחד לא חלה יום אחד; לא הצטנן אפילו פעם אחת, למרות האקלים האנגלי הקשה בירחי החורף, קשה ביחוד לאיש זר. הוא הצטיין בבריות־גופא והחיים הצבאיים ברוסיה אימצו גוו והחזיקו שריריו. אבל רגיל היה לבוא מיצר ודואג על “מיחושים” שונים ש“יצעידוהו אלי קבר”.

“מה לך, ברנר?”

“פה בפנים”, היה שם יד על הלב, “הכל רקוב”.

או:

“פה, בפנים”, היה נוגע בראש, “המוח כואב. אצא מדעתי. אשתגע. אמות בבית־משוגעים”.

בהתאוננו פעם לפני על מחלת לב, הרימותי אגרוף ובחזקה דפקתי על חזהו הבולט והמפותח מאוד.

“התבייש נא”, קראתי, “הנך איש בריא, הנך הרבה יותר בריא מאדם רגיל”.

הדבר עשה רושם. עיניו טהרו. הוא התחיל להתהלך הנה והנה בקומה זקופה, התמתח, הבליט חזהו וקרא:

“הריני חש עצמי, באמת, בריא היום. מסוגל אני להיאבק עם שלושה אנשים בבת אחת ולנצחם”.

וכעבור יום – שוב גב כפוף, רגלים נגררות ומיחוש חדש. לקיים מה שנאמר: “נבזה וחדל אישים”. חסר אונים בגוף וברוח. דראון לכל בשר.

הוי, מה עינה את נפשו!

אבל, סוף סוף, גם העינויים הם עונג, גם היסורים חביבים, והם הם השכר. הוא מאס בעטרת פרחים ובחר בעטרת קוצים, משום שעטרת קוצים הולמתו, כנראה, יותר. המיר עטרה בעטרה, וזה הכל. איזה קרבן יש בכך? איזו רשות יש לו, המאושר, המאושר על פי דרכו, לבוא בטענות ובתביעות? בסתר נפשך הלא אוהב אתה את יסוריך; במצפוני לבך הלא מלחך אתה בהנאה את דם פצעיך, אתה הנבזה.

כה ביקש חשבונות רבים, חיטט באפלת נשמה; וכל מה שהרבה לחטט, הרגיש אדם ישר זה, כי לא ישר עשה אלוהים את האדם; וגדלה האפלה, ונסתבך החשבון, ופצעי נשמה רבו. ימים נוראים היו ימיו, וכל יום – יום דין ומשפט. עקשן היה. הוא התעקש ורצה פתרון לכל לאלתר, בלי ויתור, בלי פשרה, בלי דיחוי. היום!

הוא לא הניח לחיים שירמוהו אפילו רגע, ולא ידע אשליות. ברק חיצוני לא השפיע עליו. צבעי הקשת המזהירים לא הסיחו מעולם את לבּו מקדרות העננים. קרני מישוש מיוחדות, נוקבות, חודרות היו לו. מתחת לכל מסווה של צידקות והתחסדות חשף את הרשע והכסל, הזיוף והצביעות; מתחת לכל איפור ועיטור של נימוסים וקונבנציונליות גילה את הרקב והניוון בחיי החברה האנושית. וכשם שידע לאהוב את הנרדפים, כך ידע לשנוא וגם לבוז את השליטים וכובשי העולם. התמרמרות של מהפכן ושל לוחם הצטברה בנפשו ותססה בדמו.

אך ראש כאביו היה כאב עמו. כאב חריף, מכרסם, מוצץ נשמה. השואה הישראלית הרעילה ממש את הווייתו. איך יערבו עליו החיים, והם מרים לאומתו המושפלה? איך יטעם טעם הנאה והאחים טובלים בדמעות ודם? כאבל, אבל ציון וירושלים, התהלך בחיים ולא מצא מנוח.

היו ימים שבהם היה מתרוצץ ומתלבט מרוב יסורים, כאריה בסוּגר. הוא היה אז נרגש כים בעבור עליו סוּפה, יורק קצף ומפוצץ ראשי גליו בסלעים. הייתי פעם עד כשקרע מעל כתלי חדרו תמונות רמבראנדט, שקיבלן במתנה וחיבבן מאוד. נורא היה במצב־רוחו זה. העיניים שקעו בחוריהן והביטו כחרב ממורטה. צבע סמוק, לא בריא, נדלק בלחיים והן נראו כתפוחות עוד יותר. הוא הטיל ממש פחד.

לא יאוש היה זה. זה היה נורא מיאוש. גם “ככלות הכל”, הלא אפשר לפעמים לחיות במנוחה ולעשות פימה עלי כסל. לא זעקת יאוש היתה זעקתו, אזעקה היתה. הוא האמין, שתועים אנו באפלה, רק משום שאבדנו את הדרך המובילה לאורה. הרינו כילדים באפלת יער־עד, שאבדו את המשעול המוליך הביתה. יש פדוּת. יש! אבל אי הדרך אליה?

מצער ויגון היה חובט אגרופיו בראשו, חורק שיניו וצווח מרה:

“אֵי הדרך? אי?”

בבית־הדפוס של “המעורר” היה שולחן, ובדף השולחן גומות, סימני השיניים של ברנר, אשר נשכו בסעור עליו רוחו.

איש נזיר מימים קדמונים היה. מפה לא כיסתה שולחנו, פרח לא נשם בחדרו, וקול אשה לא שמעו כתליו. לא ראיתיו מעולם אוכל סעודה מספקת. מתוך נייר שמנוני היה מוציא דג־מלוח, פת־לחם להשקיט בזה רעבון גופו; יושב בקצה השולחן או עומד על יד תיבת אותיות ואוכל בחפזון, כאדם הבהול לצאת לדרך תיכף. אפילו את התה שאהב החליף בכוס מים, כי התה דורש הכנות ואיבוד זמן. התלבש כפועל מחוסר־עבודה (ורק לכבוד שבת היה “מתהדר” בלבושו), מועטים היו צרכיו ומזמן לזמן צמצם אותם יותר ויותר.

היו אנשים שדאגו לעניותו. העמידו פנים של רחמנות: “מסכן!” שטוּתים! אילו רצה ברנר, היה יכול לחיות בנוחיות. את הספור “מא. עד מ.”, את הדראמה “מעבר לגבולין” וכל שאר הדברים שכתב בשביל “המעורר” שלא על מנת לקבל פרס, יכול היה להדפיס במקום אחר ולקבל שכר־סופרים ראוי לשמו. הוא היה יכול לכתוב בשביל עתונות יידיש באמריקה. לא אחת הזמינוהו לכך, והוא לא הסכים (כדאי להעיר, שבאותה תקופה סירב לכתוב ביידיש. התרגומים של סיפוריו הקצרים, שנדפסו ב“פריינד” ובעתונים אחרים, נעשו על ידי). והיו מקורות־פרנסה אחרים, אבל הוא ניער כפיו מהם. לאיזה צורך? או הכל בשביל הכל, או כלום גם בשבילו. אבל ללקוט פרורים מתחת שולחן החיים – לאו. בהחלט!

הוא היה בדוּל מן הבריות, התרחק, באמת, מכל פרסום, נמלט בלב שלם מכל כבוד הרודף אחריו.

פעם נדפס באיזה עתון אנגלי מאמר על אודותיו. אחד מפלאי הפלאים של לונדון הבירה. Romance ממש! בגיטו של וייטצ’פּל יושב סופר עברי חשוב, נובליסט ממדרגה ראשונה, עורך ירחון ספרותי, והאיש הזה בכבודו ובעצמו הוא גם “הבחור הזעצער” של הירחון.

מיד הופיעו בבית־הדפוס שני ג’נטלמנים, רפורטרים של שני עתונים אנגליים מפורסמים, חמושים פנקסים, עטים־נובעים ומכונת־צילום וביקשו להציגם לפני ברנר. ברנר עמד אז ליד תיבת־האותיות בלי מעיל, ושרוולי כותנתו מופשלים. הוא יצא אליהם, באחזו באויר את שתי כפיו שהשחירו מצבע האותיות שהוא מסדר.

“מה לכם?” שאלם.

הם הסבירו לו, שבאו לשם אינטרוויו וברצונם גם לצלמו.

Go on! Go on!“”, השמיע קולו ושלח לפניו את שתי ידיו המושחרות. הג’נטלמנים נסוגו אט אט לאחוריהם עד שעמדו רגליהם בחוץ.

בתוך ד' אמותיו בגיטו חי ועבד וסבל שפל־ברך זה. אין איש בתוכנו, שתיעב כמוהו את חיי הגיטו, ואין איש בקרבנו שראה כמוהו את הצד השלילי שלהם. הוא ראה בהם כיעור גם במקום שאינו. הוא ראה גם כיעור ביופיים. הוא הגזים מרוב בוז אל רפיוננו, שפלותנו ועבדותנו.

זכורני, פעם אחת, בלכתנו יחד בווייטצ’פּל, אמרתי לקנות פירות אצל אשה יהודית. הוא משכני הצדה וקרא:

“אל תקנה פה. נקנה במקום אחר. נקנה מידי נוצרי”.

“מדוע?” השתוממתי.

“הסתכל בהם. נראה לי, שפירותיהם רווּיי דמעות. טועם אני טעם דמעות במיץ הפירות”.

אך הוא לא ברח מהם. זר ובודד התהלך ביניהם. רבבות דלתות, ואין גם אחת להיכנס בה. הם לא ידעוהו. מה להם ולו? רצוץ התלבט ביניהם, כואב מכאובי כולם, נושא בנפשו חורבנם.

פגשתיו פעם אחת בדרך־מקרה. באחד הערבים, ערב סתוי, הלך בווייטצ’פּל כפוף תחת נטל שק כבד. הפנים אפלים והרגלים נגררות בכבדות. שמרתי צעדיו, בלכתי מאחוריו. הוא סר אל בית הדואר. בשק היו חוברות “המעורר” והוא נשאן על כתפיו להפיץ בישראל את הקריאה “כי לעוררך, אחי, אני בא” ולבשר בתפוצות, כי “לא כבו עוד כל הניצוצות”. הוא עשה עלי רושם כאילו נושא הוא על שכמו את כל נטל צרותינו ודלותנו. מה חרד הלב אליו. הוא היה אז כסמל. ליויתי בעיני את האח הגדול הזה, הנבלע בין העוברים והשבים. אדמת קודש היתה אז אדמת וייטצ’פּל המסואבה, שרגליו דרכו עליה.

הוא חי בלב הגיטו. בחזוּתו, בתנועותיו ועוויותיו נדמה לבן הגיטו. רק נדמה. הוא לא היה איש הגיטו. איש נזיר מימים קדמונים היה. מעין אותם הנזירים בהודו, השוכבים על חודי מסמרים, כדי לענות נפשם ולרצות חטאים שלא חטאו. אילו היה איש דתי ושומר אמונה, אפשר שהיה לקדוש בעיני העם. אין ספק, שהיה בו הרבה מסטרא דקדושה במובן היותר נעלה.

 

ג    🔗

ברנר היה אישיות גדולה, אך עם זה – ודווקא משום זה – אדם כבד. לא מחומר אחד קורצנו, ובצלו לא חסיתי. מעצמת כאֵביו היה מופנה כלפי נפשו ומתעלם, שלא מדעת, מכאבי חברו. רגש המוסר שבער בלבו היה יונק מן הרגש האסתיטי. על ידי העומק שבנפש נצטמצם הרוחב. יש שהיה מגיע לידי קיצוניות וחד־צדדיות. החיטוט התדירי בנשמה, המלחמה התמידית נגד כוחות הטומאה, המקננים בלב כל ילוד אשה – בשגם הוא בשר – ושקיננו גם בו, וההסתערות שאינה פוסקת של היצר־הטוב נגד היצר־הרע גרמו שלפעמים היה מגלה לעין כול, מרוב טיפול בהם, חסרונות טבעיים, אנושיים, שדרכם של בני אדם לכסותם. נראה, שבילדותו ובחינוכו היה איזה יסוד רקוב, ואדים מחניקים הרעילו את שחרוּת ימיו, ונשאר שׂריד להם לעולמים. משהו של “דוסטוייבסקיות” שכן בקרבו. כמו לכל האנשים המוסריים, היתה גם לו, אמנם שלא בכוונה, תעודה להשפיע, להדריך. הוא היה מושך, גם למרות רצונו, אל אפלת תהומו. העליות והירידות במצב־נפשו; עוויותיו, תנועותיו ואנחותיו מעין “אוי, וויי ז’מיר!” היו נופלות למשא, וחברתו נהפכה לעתים למועקה. המוצא היחידי היה אז – להיפּרד הימנו לזמן מה. עוד בראשית הרעוּת הנאמנה שלנו כרתנו “ברית” בינינו, שלכל אחד מאתנו הרשות להודיע לחברו שרוצה הוא להיפרד מעל פניו לאיזה זמן, בלי לגלות את הנימוק, ולשני “אסור” להיעלב. אפשר שתודות ל“ברית” זו היינו ניצים רק לעתים רחוקות.

“ניפרד נא!” הייתי פוצר בו, כשכבדה עלי הנשימה.

היינו בדלים איש לעברו, ובמשך ימים אחדים לא היינו נפגשים כלל.

יש שהוא היה פונה אלי:

“אל תבקרני נא עד אשר אבוא אליך ראשונה”.

הסיבה היתה, על פי הרוב, ברורה וגלויה: מבקש הוא התבודדות. אתא סער. אפפוהו יסורים. לילות ללא שנת, וימים ללא מרגוע. נפתחה תהום אפלה, והנשמה תתפתל בה כואבה, תיאבק עם מר גורלה עד זוב דמה.

לפעמים היה תוקפו מין קפאון נפשי משונה, עד שהייתי נבהל למראהו. ההתרשלות גדלה, לא התגלח, צעד כסהרורי, כאיש לא מעלמא הדין, קולו נשתנה – מרוסק וניחר היה – ובפינות שפתיו חיוך חולני, כמעט אווילי.

אבל גם אז לא חדל מלעבוד. שקידתו על העבודה, גופנית או רוחנית, עברה כל גבול. שמונה־עשרה שעות ביום היה איש זה מסוגל לעבוד, ולא רק מסוגל אלא עבד ממש. אנשים, שהיו באים לפעמים להפריע – וכאלה היו די והותר – היה מרחיק מפניו באופן פשוט וגלוי: “אין לי פנאי לשיחה”, או שהיה כותב: “ביקוריך מפריעים אותי מעבודתי”. רק יום אחד בשבוע היה אצלו יום מנוחה – יום השבת. כל הזמן שידעתיו לא עבר עליו אף יום אחד מששת ימי־העבודה לבטלה. הוא אהב את העבודה לשמה. הוא חיפש בה מנוס. מכל האנשים שהכרתי לא מצאתי איש דומה אליו בשקידה על העבודה, אולי מלבד הסופר שלום עליכם, שהייתי מזכירו שנים אחדות בקיוב. ההבדל הוא, ששלום עליכם התמסר לעבודת יצירה, וברנר עבד שעות רבות ביום גם כפועל על יד תיבת־אותיות.

בבית־הדפוס היה עומד כלפיו ועובד בחור אחד מטורף־למחצה ופיו פולט מלים בודדות בלי כל קשר ביניהן ופניו וגופו מלאים צחוק. זה היה בחור גבוה ודק, שיצורי גווֹ נפלאים בחיטובם ובחן תנועותיהם; פניו עדינים ומכוסים עור ורדי צח. פרצופו ובנין גופו הזכירו, משום מה, את השלד הערטילאי שלו, וביחוד כשהיה מתפרץ, בלי שום סיבה, בצחוק, שהיה משתפך על כל פניו ועל מצחו הגבוה ומבליט את שיניו.

זה מול זה היו עומדים. ידי שניהם עבדו בחיפזון, רקדו ממחלקת אות אחת לחברתה בלי משים, מתוך הרגל. ברנר היה מרוכז בתוכו, גונח תכופות. ופתאום נפלטת איזו מלה מפי הבחור וצחוק בוקע ומתגלגל. הפנים העדינים מתאדמים מרוב צחוק, והגוף רועד ומזדעזע, כאילו עברו זרם חשמל. אז יתעורר ברנר, כמו משינה, שב אל המציאות, ועיניים בעיניים פוגעות לרגע. בשתיים דולק יגון אינסופי, ובשתיים צחוק של טירוף.

כשהגיעה אלי הידיעה על מותו של ברנר, משכני לבי לאותו מקום, שבו חי ועבד וסבל. מצאתי את הבחור הלז ליד אותה תיבת־האותיות כקודם ובפניו לא בא שום שינוי, כאילו לא חמש־עשרה שנה עברו מאז אלא יום אחד. הודעתיו שברנר מת. הוא הביט בי רגע, פלט איזו מלה והתפרץ בצחוק אדיר, שהשתפך על פניו והרעיד את שלדו:

“חי־חי־חי!”

ופתאום היה מר החיים סר, וברנר כאילו התפייס והשלים עם גורלו. חיוך טוב וסלח היה מרחף על פניו, וברק עליזות נוצץ בעיניים. הוא היה אז כחולה שהבריא אחר מחלה מסוכנה וסופג בהנאה הוויה חדשה. הוא היה משתובב, מתפעל מכל דבר וצוחק צחוק צוהל הנובע מן הלב. הוא היה מתגלח, מתיפה, חובק ומנשק את הקרובים אליו.

חולשה היתה לו להצטלם. במשך שנה אחת נתן לי שלוש תמונות שונות משלו. נראה לי, כי הסיבה היתה, שרצה לראות עצמו כאיש מן הצד ולשפוט באופן “אי מפלגתי”, אם מכוער הוא, באמת, כפי שהיה נוטה לחשוב, או אולי אפשר למצוא איזו קו־זכות שהוא.

לפעמים היינו סרים לבית־יין. זה היה, אם איני טועה, בהשפעתו של א.נ. גנסין, שבילה כמה חדשים בלונדון. ברנר היה סבוּא אחר הלגימה הראשונה. הוא היה צועק, רועש ו“מהפך עולמות”; שופך חמתו על דוסטוייבסקי, טולסטוי והנצרות. הוא היה מבטיח ונשבע, שאינו הולך בעקבות דוסטוייבסקי כלל, שאין לו שום שייכות אליו. הלאה דוסטוייבסקי!

יש שהיינו הולכים לתיאטרון. שעות שלימות היינו עומדים בתור עד שזכינו להשיג כרטיסי־כניסה; אבל אחר המערכה הראשונה היה ברנר נעלם פתאום.

“כלום חובה היא להשאר דווקא עד גמירא?”

בשעה שלבו היה טוב עליו, אהב ביחוד להימצא בחברת ילדים. הוא התייחס לילדים בקדושה. לא נשק מעולם לילד בפניו, כמפחד שמא יטמא אותו, ורק הרשה לעצמו לנשק רגלי ילד או רק את שולי הכותונת. את בני ג’ק (יאַנקעלע – כמו שהיה קורא לו), שהיה אז עולל, אהב אהבת־נפש. הוא היה כועס מאד על אלה הנושקים אותו:

“ראו, אנשים טובים”, היה צועק, “איך מותר לנשק”.

היה כורע לארץ, משתטח ונושק את קצות רגליו או את הרצפה שעליה היה הילד זוחל. בין נשיקה לנשיקה היה קורא:

“אני חליפתך, אני תמורתך, אני כפרתך!”

פעם – יום שבת היה – באתי לביתו לפנות ערב בלי אשר חיכה לי כלל, כנראה, ומצאתיו עסוק מאד. הוא הוציא מחדרו את ה“רהיטים”, העמיד כסאות בפינות וקרשים שטוחים עליהם מקצהו האחד של החדר עד קצהו השני. על הקרשים, ששימשו במקום שולחנות, שׂם מנות מנות של פירות, לחמניות וממתקים.

פניו הביעו ביישנות בהיכנסי ומתחת שׂפמו רחף חיוך.

“מחכה לאורחים?” שאלתיו.

“אין דבר”, ענני בגמגום, “שטויות!”

כעבור רגעים אחדים התפרצו לתוך החדר כעשרים ילד או יותר, מילדי הרחוב, יחפי רגל, לבושי סחבות ומגואלי פנים. אלה היו האורחים המוזמנים לסעודה.

הוא הפציר בי לעזוב אותו, משום שמתבייש הוא בפני. יהיו נאומים מצד בעל השמחה ומצד הקרואים, ואני, האורח הבלתי קרוא, עלול להפריע חלילה את האינטימיות והאידיליה.

אחר כך נודע לי שסעודות כאלה היה עורך לילדים מזמן לזמן.

מה חביב היה בימים שחדוות חיים היתה שורה על נפשו, אך מה מעטים היו ימים כאלה אז בחייו!

 

ד    🔗

היו גם “רומנים” בחייו.

דם לוהט געש בעורקיו של ברנר. החמדה תססה בו והדריכה אותו מנוחה, אבל הוא חי חיי פרישות. היתה זו חמדה בריאה, פרימיטיבית, “מסורתית”, בלי עקמימות ונפתולים, שרגשי צניעות ומוסריות היו מחסום לה, ונצרוה לבל תסולף ולבל תתנוון אצל איש הויתורים והסיגופים, שהתמחה לבלום ולכבוש בקרבו תאוות העולם הזה. יותר משהיה בו יצר מדכדך, היה בו יצר יוצר. הוא חשק את האשה, אבל אי־מסוגל היה לאהוב אותה אהבה עצומה וממושכה, להתמכר לה בכל נפשו, לשנות בשבילה אורח חייו ולמצוא בה אושר. היו לו חובות אחרות שהכריעו. אברמזון ב“מסביב לנקודה” אוהב את חוה בלומין וחולם על חיי אושר, חיים מלאים עמה, ופתאם יחלפנו כברק התמהון הנורא: “חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?” אל תקרא אברמזון, אלא ברנר. תביעת דם עלומים העירה בלבו רק צל האהבה, שנראית לו לפעמים כאהבה ממש.

פעם אחת בא אלי מלא התפעלות עצומה. מה קרה? באחת המסעדות מסוג גרוע הכיר לדעת אשה בריטית אחת, השוטפת שם את הרצפה מזמן לזמן. אשה במלוא מובן המלה. האשה! היא אינטליגנטית מאד, אבל עניותה מאלצת אותה לעבוד עבודה קשה ומפרכת. הלב מתפלץ בו על מצבה הקשה, וביחוד על היחס המחפיר אליה מצד אורחי המסעדה, המנבלים פיהם באזניה והבאים אליה בתביעות מגונות. הוי, לוּא רק עלה בידו להוציא מן המיצר את הנפש העדינה והנאצלה הזאת.

אחר התייעצות הציע לפני את הדבר הזה. כיון שאני ואשתי רוצים ללמוד את השפה האנגלית, וכיון שגם הוא רוצה להשתלם בשפה זו, הרי הצעתו היא, שאנחנו שלשתנו נשכור אותה בתורת מורה. עלי להתחייב לתת לה חדר בביתי, והוא ידאג למזונותיה, עד שתמצא עבודה מתאימה לה.

אחר שקלא וטריא הסכמתי להצעתו. החלטנו שהיא תבוא לביתי לשיעור בחינה.

רושם קשה עשתה עלי ריבה זו. לא צעירה ולא יפה. קווי עוני וצער מסביב לפה. בריה עלובה, מעוררת רחמים.

השיעור הראשון התחיל. ברנר הציע ששיעור זה יצטמצם רק בשיחה. רצה, כנראה, לתת לה האפשרות להראות גודל השכלתה ועושר רוחה.

ידיעתי באנגלית היתה מועטה מאוד. גמגמתי בה קצת. היא והוא היו ראשי המדברים.

איני זוכר איך נסבה השיחה על ענין הלורדים. המורה הואילה להסביר לנו, שאצל לורדים נמצא הלב בצד ימין ולא בצד שמאל, כרגיל אצל בני אדם פשוטים.

פקחתי עיני לרווחה לשמע דיבורים אלה. חשבתי שחומדת היא לצון לה, אך היא היתה רצינית למדי.

עיני נפגשו עם עיני ברנר.

שאלתיה, אם גם אצל הלורדים מבני ישראל כך. היא ענתה: הן.

“הרי, למשל”, אמרתי, “נעשה זה עכשיו האיש הפשוט רב שמואל מונטאגיו ללורד סווייטלינג. איך הדין אצלו?”

“הדבר הוא פשוט”, ענתה, “מַלאך בא כשהוא ישן, מוציא את הלב מצד שמאל ושם אותו בצד ימין”.

על ידיעותיה בשפה האנגלית לא יכולתי, כמובן, לדון, אבל השיחה כבר הספיקה להוכיח לי שלא הרבה אלמד הימנה.

אחר השיעור המעניין הזה ביקשתי את ברנר לבל יביא אותה עוד לביתי. הוא התרגז מאוד. מדבריו הבינותי שכבר הבטיח לה, לפני בואה אלי, שהיא תגור אצלי ולחמה ומימה נאמנים. הוא עזב את ביתי בתלונה שדרישותי מרובות מדי.

לא נגעתי, כשנפגשנו לאחר כך, בענין ריבה זו. הדבר היה כה מגוחך עד שמצאתי לנכון לעבור עליו בשתיקה, לבל הדאיב את נפשו.

כעבור איזה זמן נכנס אלי וקרא:

“גוואלד, עוץ נא עצה, איך להיפטר הימנה!”

הוא סיפר לי שנפגש אתה עוד פעמים אחדות, וכמובן נתברר לו שהיא מטורפת למחצה. הוא תמך אותה בכספו עד שהתרגלה לכך והיא תובעת בלי די. היא באה לביתו לעתים קרובות ומפריעה אותו מעבודתו.

בדי יגע עלתה לו להיחלץ הימנה ולצאת בשלום.

פעם אחת בא אלי מדוכא מאד. הציגוהו באותו יום לפני עלמה יהודיה, שבאה זה עכשיו מרוסיה. עלמה יפה, יפת תואר ממש, משכלת, נעימה, חכמה ועוד ועוד. היא עשתה עליו רושם עמוק, אך הצרה היא, שהתייחסה אליו בקרירות יתירה והתחמקה מפניו.

“היודעת היא, שאתה ברנר הסופר?”, שאלתיו.

“כך הציגו אותי לפניה”, ענני.

“ובכן, מובנה הסיבה של יחסה אליך”, אמרתי לו, "רגש הכבוד אליך מצדה עמד למחיצה ביניכם.

אליבא דאמת, לא הייתי בטוח כלל שדעתי זו היא נכונה. אבל במשך הימים שהיינו יחד התאמצתי תמיד בדרכים שונות להחליש בלבו את רגש הזלזול כלפי עצמו. חושב אני, שבנידון זה פעלתי עליו הרבה.

פניו אורו קצת. הוא ביקשני לצאת עמו באותו ערב בכדי להיפגש עמה ועם מכיריה.

פגשתיה. נערה צנומה בעלת משקפיים; פנים צנועים, מביעי עליבות, ומשהו של רוך אשה. דיברתי אתה בשבחו של ברנר ושאלתיה לפני שנפרדנו, אם מותר לנו לבקרה בביתה. היא שמחה מאוד, ואמרה שלא העיזה להזמין אותנו, מיראה שמא לא נרצה, וביחוד ברנר, לעשות אתה את החסד הרב הזה.

עשינו אתה את “החסד הרב הזה” בערב הבא. שם התוודענו לאמה, אשה אלמנה, ולאחותה הצעירה, שהיתה יפה באמת. בבית ההוא גרה עוד ריבה אחת, גזוזות־שיער, בעלת זוג עיניים שחורות, בוערות, ומזג לוהט ותנועות גו פזיזות, מגרות; האוהבת את האיכר הרוסי עם נפשו הרחבה מני ים (היד על החזה, מקום משכנה של הנפש, כנראה) והשונאת תכלית שנאה את הציונים אנשי המאה השחורה (עקימת שפתיים מרוב גועל). אבל אנחנו מחלנו לה על השקפותיה בענייני פוליטיקה ולאומיות מחילה גמורה. ריבה זו היתה פורטת על הפסנתר, פורטת ברגש ובחום, וביחוד – ניגוני חסידים. היא הערתה בהם נשמתה, נשמה יהודית חמה וסוערה.

ברנר היה עוצם עיניו בשעה שהיתה פורטת, מניח ראשו על השולחן, נאנח ועושה תנועות משונות בידיו כמנצח על הנגינות. הוא לא נתן לאיש לזוז ממקומו או לפצות פה. לריבה המנגנת לא נתן מנוחה. הוא פצר לנגן עוד, לנגן בלי הרף.

חדלתי להיות ה“שושבין”, כשהתחילו כבר הכל לכנותו בשם “צ’ודאק”.

הוא התחיל לבקרם בעצמו לעתים קרובות ונעשה ל“בן בית”. “האידיליה” נמשכה שבועות אחדים, עד שהתפרץ אלי פעם והתחיל צווח:

“גואַלד!”

“מה נהייתה?”

“שדכן… אמא שלחה שדכן אלי. מבין אתה? שדכן!”

היו עוד שני מקרי “אהבה”. בשני המקרים הללו היו ה“גיבורות” נשים אי־אהובות על בעליהן. אחת מהן היתה, באמת, ענוגה ונחמדה. יחסו אליה היה קצת יותר רציני מאשר אל האחרות. הוא היה קורא לפניה את כתביו וגם הקדיש סיפור לשמה. אך היא לא השיבה לו אהבה. הוא התייסר ביסורים ימים מועטים וישכחנה.

בזה תם פרק האהבה בלונדון. הדם רתח, והפרוש עמד בפרישותו.

 

ה    🔗

הספרות העברית היתה ראש הגיגיו ומשענתו בחיים ואת עצמו חשב לאחד מכוהניה – כוהניה הגדולים. אין זה אומר שמתנת־יה שניתנה לו ריוותה את צמאון היצירה שלו. בכל אפן, הביט על עצמו כעל סופר ממדרגה ראשונה בספרותנו. מכל הסופרים העבריים שהכרתי לא היה איש שחברתו תזכיר בלי הרף, הי הכתיבה היא אמנותו ועליה גאוותו, כשם שהזכירה חברתו של ברנר.

רגילים מבקרינו להאשימו כי התרשל בסגנונו; התרשל בכוונה. לא נכון. הוא ספר לי, שלפני גשתו לכתוב איזה דבר, רגיל היה לברור ולצבור לו תחילה מתוך ספרים מלים בודדות, חזקות ומכניסן לתוך יצירותיו. אדם המתרשל בסגנונו אינו נוהג כך. אם סגנונו של ברנר מרושל הוא, בוודאי שרישול זה בא לא מתוך כוונה מצדו אלא למרות רצונו. הוא בעצמו לא הודה בשום אופן שהריהו מתרשל. הסגנון הוא האדם.

תמיד, כעבור איזה זמן אחרי הדפיסו דבר יצירה, היה רגיל להתאונן לפני בלב חרד, כי מרגיש הוא ששכינת היצירה נסתלק הימנו, ומעיין כשרונו נסתם לעולמים. בגשתו לכתוב איזה דבר חדש, היה רגיל לומר, שהפעם הוא בא לכתוב את הדבר הנכון, להגיד את המלה הגדולה, האחרונה, שאחריה אין מה להוסיף. הוא ישיר את שירת־הברבור שלו. אחר כך ינפץ עטו ויהיה ככל האדם.

זכורני, ימים אחדים לפני החילו לכתוב את המחזה “מעבר לגבולין” היה מלא התרגשות עצומה. כשנגמרו כל ההכנות לעבודה, סר אלי וביקשני שלא אבוא לביתו בטרם יבקרני הוא תחילה, כלומר: אחרי גמרו לכתוב את כל הדרמה.

כעבור שבוע נכנסתי אל בית־הדפוס לשאול לשלומו של ברנר, והנה סיפר לי המדפיס מר ישראל נרודיצקי (איש משכיל, חבר נעוריו של ח. נ. ביאליק, שדאגותיו לברנר היו דאגות אח), כי ברנר השליך מחדרו, לפני שהתחיל לכתוב, כמעט את כל הנמצא בתוכו, הוציא את הספרים והעתונים, הסיר את רסיס הראי מעל הקיר, משום שבו הוא רואה פרצופו של עוד איש אחד מסתובב כמוהו בחדר ומפריעו מעבודתו. מאז אין הוא נראה ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב והוא שפכו ארצה לעיניה, ופעם הכניס הוא לתוך חדרו פחם להסקה, (הדבר היה בחורך והקור היה חזק) – וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפּחם.

החלטתי לעלות אליו. דפקתי על הדלת, ואין עונה. פתחתיה, ולפני נגלה גופו של ברנר, כשהוא רץ הנה והנה. פניו לא נראו, משום שהיה חבוש מעילו העליון על ראשו ועוטף בו את פרצופו. הוא הוציא מפיו קולות משונים כקול נהמת חיה. קראתי בשמו, – ולא ענני; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו, ורגע עמדנו דוממים איש מול אחיו. פניו היו חולניות מאוד, ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

“אשריך, שאתה הוא ביילין”, קרא אלי, “לוּא היה אחר במקומך, כי אז…”

“מוטב”, אמרת, "יכול אתה להשליכני מכאן, אבל לפני עשותך כן, תן להביא לך אוכל ולהסיק את התנור.

הוא התחיל לפצור בי לעזבו. כשיגמור לכתוב, תהיה רוח אחרת אתו. הוא יבוא לביתי לנוח ולהחליף כוח. בעוד ארבעה־חמישה ימים יגמור, בוודאי, את העבודה.

כתיבת הדרמה נמשכה אחד־עשר יום. כשבא לביתי, היה רצוץ כולו. הוא הכריחני לגשת לקריאת הדרמה אתו יחד תיכף, בלי שום דיחוי. הוא רעד כאחוז קדחת, והאצבעות, שאחזו ודיפדפו את החוברת, רקדו כל העת. אחרי גמרו את הקריאה, נעץ בי את עיניו הדולקות וחיכה למשפטי. הוא האיץ בי שאחווה דעתי תיכף, ואם לא – ישליך את החוברת אל האש לעיני. הוא אמר שהדרמה היא המלה האחרונה שלו. האחרונה! אם אין הדבר עולה על כל מה שכתב עד עכשיו, אין הוא שוה בעיניו כלום. בהתבונני בו ראיתי, כי אמנם במצב שבו הוא נמצא, מסוגל הוא לכל. הרגעתיו ודיברתי בשבחה של הדרמה. הגזמתי במשפטי לטובה. הוא דרש, שאגיד לו, אם טובה היא מכל מה שכתב. הן, או לאו. אם יצירה גדולה היא באמת, הן או לאו. הוא היה אז חולה אחר אחד־עשר יום של עינויים וסיגופים קשים.

הדרמה נדפסה, תיכף אחר שנכתבה, ב“המעורר”. יעצתיו שלא ימהר בהדפסתה, אך הוא אמר לי, שרוצה הוא להיפטר ולהשתחרר מזה ולהיות חפשי שוב. הוא סידר בעצמו את הדרמה לדפוס.

ברנר היה נוהג לכתוב כל דבר פעמיים בטרם ידפיסו. לפני הכתיבה היו לנגד עיניו הרבה פיסות נייר, שהיה רושם עליהן מראש מלים בודדות, משפטים בודדים, קטעי דברים, שיחות ותיאורים. התוכן והצורה היו ברורים לפניו כמעט בשלמותם עוד קודם שהיה ניגש לעבודת הכתיבה.

 

ו    🔗

באחת השבתות בא ברנר והודיעני, שקיבל הזמנה מאת אחד־העם, שהשתקע בלונדון, לבקרו באותו יום בשעה קבועה.

ברנר לא היה מעולם מתלמידיו של אחד־העם, וכבר באותם הימים היה בין מתנגדיו. אבל אין ספק שבסתר נפשו כיבד את אחד־העם כסופר וכאיש היודע ללחום לאמת שלו. איני זוכר, מה המריץ את אחד־העם להזמינו. אם איני טועה, כתב אליו ביאליק על ברנר. כאיש המתחמק מן הבריות, לא נעמה לברנר ההזמנה. בפרט אחר שהוגד לו, כי אחד־העם הוא איש המטיל אימה ומתנהג מנהג “רבי” קפדן. הוא רצה ולא רצה להיפגש אתו. הוא היה אובד עצות ולא ידע מה לעשות.

האצתי בו שילך. סוף סוף, הסכים, בתנאי שאתלווה אליו. טענותי נגד זה לא הועילו. אם לא אלך אני, לא ילך גם הוא. הוא אחז בי כבסינר של אמא ולא הרפה ממני.

אחרנו לבוא בשעה שלמה. אחד־העם גר אז ב“גרייט רסל סטריט” סמוך למוזיאון הבריטי. דפקנו. ברנר היה נרגש מאד. הוא נראה אז כחולה, הבא לשמוע חוות דעתו של רופא בענין בריאותו.

הורם וילון של חלון, ופנים פעוטים עם זקנקן צהוב הציצו ונעלמו.

“זהו אחד העם”, אמרתי לו.

“זהו? ובכן נלך מכאן תיכף”, קרא והתחיל להתרחק מן הדלת.

אחזתיו בכנף בגדו, עד שנפתחה הדלת. נכנסנו והתייצבנו לפני אחד־העם.

הוא הביע אי־רצון על אשר לא באנו בשעה הקבועה. הוציא שעונו ואמר, כי מחכה הוא כבר לבואו של אורח אחר, שהועיד לו ראיון בשעה זו, ועל כן יוכל להקדיש לנו רק רגעים מועטים עד בוא הלז. פני אחד־העם לא היו ידידותיים ביותר מחמת האיחור. בכל רגע השקיף בעד החלון, בחכותו, כנראה, לבואו של אותו האיש.

ברנר לא אמר כלום, לא הצטדק אפילו. הוא השקיע גופו בהרחבה בתוך כורסה, הרכיב רגל על רגל והתחיל לשרוק, כאומר: “הריני לפניך ואיני מתפעל כל עיקר ומצפצף לי על הכל”. הגבה זו היתה בלתי־מוצדקת וחסרת דרך־ארץ לגמרי. רמזתי לו שישב כראוי ויתנהג בנימוס. אבל הוא לא ציית לי. אחד־העם שאל כמה שאלות של מה־בכך, כדי לצאת, כנראה, ידי חובת בעל־הבית. בין השאר שאל, אם “המעורר” מופיע עדיין. שאלה זו הרגיזה את ברנר ולא ענה עליה. וכי כל כך פחוּת הוא ערכו של “המעורר” בעיניו, הירחון העברי היחידי, שהתקיים בימי המשבר שהיה אז לספרות העברית, עד שאינו יודע דבר על גורלו? על כל השאלות עניתי אנוכי, איש בלתי ידוע לאחד־העם, וברנר לא פצה פיו אפילו פעם אחת.

נשמעה דפיקה על הדלת, והוקל ללב. בא האורח שלו חיכה אחד־העם. כעבור רגע היינו שנינו בחוץ. הבטנו איש בפני רעהו ופרצנו בצחוק.

לא היה שום ספק, כי אי־הנעימות בפגישה זו נגרמה באשמתו של ברנר שאיחר לבוא. הוא לא הודה בכך. כדרכו תמיד, חשב שעשה רושם רע על אחד־העם, והלה התייחס אליו בביטול מן הרגע הראשון. הוא סיפר לי אז על ביקורו אצל י. ל. פרץ לפני עשר שנים בוארשה והרושם הרע שעשה עליו הביקור, משום שהלז התייחס אליו בזלזול רב.

“אל תדאג, עוּל־ימים”, קראתי אליו, “אנו מטיילים עכשיו ברחוב הנקרא על שם איזה אשלא רברבא ששמו רסל, ועוד יבוא יום ובין רחובות ירושלים או יפו יהיה גם ‘רחוב ברנר’”.

הדבר נראה בעיניו כאילו אמרתי, שבאחד הימים ה“סיטי” של לונדון תעבור אליו בירושה.

“ומתי יהיה הדבר הזה?” שאלני בצחוק.

“נצטרך לחכות עשרים וחמש שנה, בערך”, עניתיו, “כשנחוג את שנת היובל לחייך”.

“אבל עשרים וחמש שנה היא תקופה ארוכה יותר מדי. אולי כדאי להשתדל שיתרחש הדבר קודם לכן”.

בבקרי את אחד העם לפני צאתו מלונדון לארץ־ישראל, שנים אחדות לאחר הפגישה ההיא עם ברנר, הזכיר במשך השיחה אותה פגישה עם ברנר והביע צער שבלב ברנר נשארה טינה עליו, על הודיעו אותו אז שמחכה הוא לבואו של אורח אחר ואינו יכול להקדיש לו זמן. ברנר – כך חשב – יצא מביתו כועס, ועֶברה נקבעה בלבו אליו כל הימים. הוא טעה. ברנר לא נשא בלבו כל טינה עליו. הוא התייחס בשלילה גמורה להשקפותיו עוד קודם הפגישה, והשלילה נהפכה אחר כך למלחמה בלי שום פניות אישיות ובלי שום קשר למאורע זה.

 

ז    🔗

ברנר לא אהב לדבר על ימי ילדותו¹. מתוך רמזי דברים הבינותי שימי חייו הראשונים בעיר מולדתו היו קשים ומרים מאוד. ידעתי, כי מזמן לזמן היה שולח מלונדון כסף להוריו. ופעם אחת קרא באזני מכתב מאביו על מצבו החמרי הקשה.

על חייו בצבא ועל בריחתו לחוץ־לארץ סיפר לי את הפרטים הללו:

הוא לוּקח לצבא בשנת תרס“ג ונשלח לעבוד בעיר אוריול. בימי חופשה היה רגיל לבקר בביתו של הרב־מטעם, הסופר ח”י קצנלסון (בחוגי רבולוציונרים התהלכו אחר כך שמועות עליו שעסק בריגול), והלז היה מספיק לו ספרים למקרא. מלבד זה היו לו שם מכרים ממפלגת ה“בונד” שבין חבריה היה נמנה אז גם הוא. החיים בצבא היו קשים מנשוא. החיילים התייחסו אליו בבוז, ובזמן הראשון מררו את חייו בלי הרף. אך אחר כך נשתנה היחס אליו לטובה, משום ש“התנדב” לשרת חיילים. נהוג היה, למשל, שכל בוקר ישכים אחד החיילים, שהגיע תורו, לקום בשעה הרביעית ויחטוב עצים כדי להסיק את תנורי הקסרקטין. כדי לקנות את לבם, היה ברנר גם כל בוקר לעשות את העבודה הזאת במקום שאר חיילים. הוא הצטיין מאוד בשקידתו ובעבודתו, עד אשר “נתכבד” והיה למשרתו הפרטי של סגן הקצין. מלבד זה היה גם המלומד בתוכם והיה כותב בכל לילה ולילה בשם החיילים מכתבים לאנשי משפחותיהם עד שעה מאוחרה.

כשפרצה מלחמת רוסיה־יאפאן, החליט שאם יגזרו עליו לצאת לחזית, יברח מן הצבא, כלום יילחם מלחמת ה“צאר”? מאז התחיל להתכונן לכך. הוא העמיד פנים של “פאטריוט” נלהב והבטיח את החיילים, שמחכה הוא בשמחה ליום שבו יצא למלחמה. זה יהיה יום של אושר בחייו.

יום ה“אושר” לא הרחיק לבוא. באה פקודה, שהגדוד שלו יצא למזרח הרחוק. רוח החיילים נפלה עליהם מאוד, ורק “יוסקה הזשיד” הראה אומץ לב והתפעלות אין קץ. יום יום היה נושא לפני החיילים נאומים נלהבים, קוראים לקרב.

“בכובעינו נרגום את היאפאנים”, היה צועק, “זכר לא נשאיר להם!”

סגן הקצין שבע נחת. הוא הציגו למופת לעיני שאר החיילים והטיף להם מוסר שילמדו פאטריוטיות מן ה“זשיד”.

בשירה הלכו אל תחנת הרכבת. בא, סוף סוף, הרגע האחרון והמסוכן מאוד. בדרך לחש על אזנו של סגן הקצין שירשה לו לצאת מן השורה לרגע. רק לרגע. הוא יצטרף מיד אל המחנה. הוא יסור לאחת החצרות, ומיד ישוב.

סגן הקצין טען, שבעוד רגעים אחדים יגיעו כבר אל התחנה. אך הוא העמיד פנים שאין ביכולתו להמשיך את ההליכה. רק לרגע יסור ואחר כך יצטרף אליהם.

הלז פקפק רגע והסכים.

על היעדרו של ברנר הודיעו מיד מתחנת־הרכבת למשטרה הצבאית. ברנר התחבא בבית אחד ממכיריו, חבר ה“בונד”. הוא לבש בגדי אזרח והיה מטייל ברחובות. את העיר ירא לעזוב מיד, שמא ייתפס ברכבת.

אחר ימים מועטים ערכה המשטרה “ציד יהודים” – לתפוס אל שלוּלי זכות־הישיבה בעיר אוריול, שהיתה מחוץ לתחום־המושב – וברנר היה בין העצורים. הוא בדה לעצמו איזה שם ואמר שבא לאוריול לפני ימים אחדים מבּוברוֹיסק. הוא הובל לבית האסורים ואחר שישב בו ימים אחדים נשלח ב“אֵטאַפּ” לעיר בוברויסק.

ה“אטאַפּ” נמשך כמה שבועות. הוא הובל מבית־כלא לבית־כלא, עד שהובא לבוברויסק. נקל לשער את הרגשתו, כשהובא לאותה עיר. הלא כאן יתגלה השקר, ועל ידי כך יתגלה גם סוד בריחתו מן הצבא. העונש הצפוי לו מיתה ביריה.

ברנר לא ידע, שמכיריו באוריול הודיעו לחברי המפלגה בהומל, כי מובילים אותו לבוברויסק, וכי ה“בונד” החליט להצילו. כשהובא אל תחנת־המשטרה בערב, ניגש איש צעיר אל השוטרים השומרים עליו וביקשם שירשו לו למסור להאסיר לחם ודג־מלוח. הם הרשו, וכשמסר הצעיר את האוכל לידי ברנר, העיר דרך אגב:

“אל יפול רוחך עליך, אחא!”

פראזה זו לא הגידה כלום לברנר. הוא חשב, שאת דברי־התנחומים הללו אמר האיש, שלא הכירו, לפי תומו, מרחמים לגורלו.

כעבור שעות אחדות הובל בידי שני השוטרים מן המשטרה אל בית־האסורים לעצרו שם, עד שיבדקו מיהו ומהו. השעה היתה כבר מאוחרת, והלילה היה ליל חושך. בדרך נתקלו בשני צעירים, אחד מהם גבוה וחסון מאוד. באותו רגע הניפו שניהם פגיונות אל מול פני השוטרים ופקדו עליהם:

“שכבו מיד לארץ! ואם לאו…”

השוטרים נבהלו ושכבו דומם.

“ברח!” קראו לברנר.

הוא עמד על מקומו נבהל ומבולבל. אחד הצעירים דחפו בעוז וציווהו:

“ברח!”

הוא התחיל לרוץ בכל כוחותיו אל העבר שהראו לו. הם השיגוהו אחר כך והביאוהו למקום מבטחים.

ששה שבועות ישב בבוברויסק. המשטרה ערכה חיפושים בעיר יום־יום, אך עמלה היה לשוא. ה“בונדיסטים” שהצילוהו היו לו למחסה.

במשך הימים ששהה שם היה עובד במחתרת של המפלגה ומחבר ספרות בלתי־ליגלית. לאט־לאט התחיל למרוד ב“בונד” בבואו שוב במגע אתם. לעתים היה מתגלע ריב רציני, והבחור הגבוה והחסון שהצילו (קצב על פי מקצועו) מלמל פעם:

“לא כדאי היה לסכן את הנפש בשבילו!”

הוא החליט לעזוב את בוברויסק ולצאת לחוץ־לארץ. אנשי ה“בונד” היו לו לעזר בזה.

כשהגיע אל הגבול, ישב שמונה ימים בבית יהודי “מבריח”, שקיבל על עצמו להעבירו לחוץ־לארץ. מחמת המלחמה היתה השמירה בגבולות הארץ רבה ביותר.

סוף סוף, בא ה“מבריח” והודיעו, שהעניין סוּדר. ברנר ואתו עוד שלושה אנשים, שהיו באותו בית, שמו פעמיהם לדרך.

בהגיעם לחורשה אחת, נשמע פתאום קול פקודה:

“עמדו, עמודו!”

זה היה קולו של חייל, שצעד לקראתם וכונן רובהו למולם.

הם לא צייתו לפקודה. כולם היו צעירים שברחו מן המלחמה וידעו מה צפוי להם אם יוחזרו לרוסיה. הם התחילו לרוץ. נשמעה יריה. אחד נפל. ברנר המשיך לרוץ. רץ עד אפיסת הכוחות. אחר חצי שעה נגלה לפניו בית. הוא עמד והיטה אוזן. שמע קולות משוחחים יידיש. אבן נגולה מעל לבו. באו הצלה ופדוּת וחופש.

הוא נכנס פנימה ונוכח שטעה. נכנס לאותו בית גופא שמשם יצא.

שלושה ימים בילה שוב באותו בית, עד שעבר סוף סוף את הגבול בשלום.

בעבדו בצבא הפקיד בידי אברהם רייזין את סיפורו “בחורף” ושאר כתבים, כדי שימסרם לידי עורך בווארשה. אחר כך נודע לו, שרייזין מסר את הכתבים לידי איש אחר, והם אבדו אצלו. בידי ברנר לא היתה שום העתקה מכתביו אלה והידיעה על האבדה מררה את חייו ימים רבים, כעבור כמה חדשים התאושש וישב לכתוב את הסיפור “בחורף” מחדש.

על ימיו הראשונים בלונדון נודע לי, כי במשך חדשים רבים לא גילה לאיש את שמו. הסופר המנוח, מקסימון, סיפר לי, שהיה נפגש אתו תכופות ובמשך שמונה חדשים לא הגיד לו את שמו. ברנר עבד בתורת ספרן בספריה של הרבולוציונרים מרוסיה במזרח לונדון ושכרו שתי לירות לחודש. זמן קצר ניהל את ענייני “פועלי ציון”. אחר כך היה כותב מאמרים בעברית על הספרות העברית ומדפיסם במדור העברי של השבועון “ג’ואיש כרוניקל”. מזמן לזמן היה נואם בווייטצ’פּל באסיפות מורים ופועלים על נושאים ספרותיים. לפני בואי, כשהתחיל להוציא את “המעורר”, כבר היה בדול מכל עבודה ציבורית.

 

ח    🔗

בקיץ 1907 הגיעו מכתבים לברנר מאת רע נעוריו אורי ניסן גנסין, ובהם הודיעו שיש ברצונו לבוא ללונדון. כשנה לפני כן יסדו גנסין וחבריו ברוסיה הוצאה עברית בשם “נסיונות”. הוצאה זו הדפיסה שני ספרים קטנים. האחד – סיפורים אחדים משל אַנטון צ’חוב בתרגומו של א. נ. גנסין; השני היה סיפורו של גנסין “בינתיים”. הספרים הללו נדפסו בלונדון על ידי ברנר. סיפורו של גנסין עשה עליו רושם גדול מאוד. כיון שברנר היה גם הפועל המסדר, ידע כמעט את כל הסיפור על־פה. הוא שמח מאוד על התפתחותו הספרותית של רעו, אשר אהבו אהבת נפש.

אמנם, ברנר בתשובתו הזהירו על החיים הקשים בלונדון, אבל רק שמאל דחתה; הימין רמזה לו שיבוא. גנסין ענה, שהחליט לבוא – כי אין עוד מה לאבד.

מיום קבלת המכתב האחרון על החלטתו הגמורה לנסוע ללונדון ועד יום בואו, עברו ימים אחדים, וברנר התחיל להתכונן לפגישה עם “אורי ניסן’קה”. הוא היה אז היה במצבו של אוהב המחכה לבוא בחירת־לבו. הוא חיכה ברטט. הוא קיווה, שעם בואו של גנסין תתחיל תקופה חדשה בחייו. בואו יכניס זוהר לתוך אפלת חייו. הנפש הקרובה, האהובה, המבינה גם בלי אומר, תפיג את אפרוריות החולין. “המעורר” יתחדש, יתעשר באיכותו ויהיה לברכה.

אני התייחסתי אל התקוות היפות בספקנות. הכרתי את ברנר. קורנס חדש להשתיק לרגע את היתוש, מוצץ הנשמה.

בחור חיוור, גבה קומה ואצילי נכנס אלי בבוקר של חמה. ראשו הבלונדי חבוי קצת בין כתפיו כמתוך צינה ושפתיו מחייכות. היה כאֵב וביטול כאֵב בבת־צחוקו. כך צוחק איש שנהרס תחתיו גשר והוא נס והוא נרדף עדיין מהד ההרס והחורבן.

גנסין גר בביתי. פיניתי חדר בשבילו לפני בואו.

בואו היה חג לברנר. לברנר, אך לא לגנסין. מן היום הראשון לבואו הכרתי שלא מצא בברנר את האיש שפילל למצוא. כעשר שנים עברו כבר מיום פגישתם האחרונה בוארשה, ומאז הלכו בדרכים שונות. האחד צעק, נהם ואל חכו שופר גדול; והשני פרפר בחשאי ועל מיתר רך וענוג שפך שיחו. האחד – ים סואן ורותח; והשני – בריכה עגומה בוכה בלחש בסתר ערבים. האחד פוסע בשתי רגליו החזקות בעולם הזה, והשני מרחף כשובל צל כי יחלוף. גסס.

האקורדים הנוגים האחרונים של החיים כבר התחילו דועכים בנבכי לבו השבור של גנסין. עוד מעט והווילון יירד. הוא הרגיש, כי לא רחוק היום. הוא התרכז והקשיב לצלילים הגוועים אחד־אחד. ולפניו – ברנר האיש הכבד, ברנר הלוחם, ברנר הסופר, ברנר העורך, והוא צווח, והוא שואג, והוא מייבב: “אוי, וויי ז’מיר!” למה צועק האיש הבריא הזה? באזני מי הוא צועק? מה הם כל מכאובי החיים מול מכאוב המוות?

ברנר הרגיזו. הרוגז נהפך ללא אהבה. הוא צועק, משום שהצעקה היא נחת־רוח לו! משום שהוא חסר רגשי שפר; משום שאינו יודע להתחשב ברגשותיהם של אחרים. הססס! התבוסס בדמיך ודום! הוי, אותה פוזה של רצינות! רצינות של אפוטרופוס ספרותי ועורך בישראל. האדון העורך. הא? דרכם של עורכים לדבר בלשון “אנחנו”. אנחנו יוסף חיים ברנר! חה־חה־חה!

ימים אחדים אחר בואו של גנסין ללונדון ניגש אל תיבת־האותיות ולמד את מלאכת סידור האותיות במשך זמן קצר מאוד (כשם שלמד את השפה האנגלית במהירות נפלאה). הוא עזר בסידורו של “המעורר” ועזר גם בעריכתו. הוא גם תרגם מרוסית את מאמרו של שסטוב שנדפס ב“המעורר”. התרגום נעשה “על־פה”. הוא שם לפניו את המקור הרוסי וסידר את האותיות העבריות.

העבודה בבית־הדפוס היתה מסוכנה מאוד ללבו החולה, אך הוא לא מצא לנכון לאכול לחם חסד על שולחנו של ברנר.

התפלאתי מאוד על שנתן לו ברנר לעבוד עבודה זו, אך לא התערבתי בדבר, בדעתי, כי שאלת כסף כרוכה בזה. מצבו של ברנר היה קשה אז ביותר, ונסיעתו של גנסין ללונדון עלתה לו בדמים מרובים.

מאמרו של ברנר ב“הצדה”, שיצא לאור לזכר גנסין בשעת תרע"ד, מוכיח שהוא לא ידע כלל על מחלתו האנושה של גנסין. דבר זה מסיר מברנר כל אשמה, אבל גם מראה, באיזו מידה היה ברנר מופנה כלפי עצמו, וגם עד כמה היה לב גנסין רחוק ממנו, עד שלא ראה צורך לעצמו לגלות לפניו את מצבו. אני הכרתי בגנסין שהוא חולה מסוכן תיכף בבואו, בטרם יגלה לי את הסוד. הייתי תמיד בטוח, שברנר יודע על דבר מחלתו. מאמרו הנזכר הפתיעני. ברנר כותב שם שהיה עיוור, לבשתו ולכלימתו, בענין מחלתו של גנסין; אילו ידע, כי אז אולי היתה אחרת.

אולי.

כעבור ימים אחדים אחר בואו מצא לו גנסין חדר אחר. ברנר הציע שיגורו יחד באותו חדר. אך גנסין לא הסכים לכך – והדבר גרם צער ועלבון לברנר.

מיום ליום גדלה התהום המפרידה ביניהם. הגיע לידי כך, שגנסין טען באזני, כי ברנר יודע ברור את יחסו אליו ועוצם את עיניו בכוונה ומשפיל בזה את כבודו. באחד הימים היה בלונדון קונגרס של המפלגות הסוציאליסטיות ברוסיה. בין הצעירים היו גם חברי ה“בונד”, מכיריו של ברנר. הם ביקרו אצלו ובשעת פגישה הציג את שנינו לפניהם:

“רעי הראשון גנסין, ורעי השני ביילין”.

הדבר הרגיז את גנסין. ראשית, למה “חלוקת־עליות” – ראשון ושני – מצד האפוטרופוס הספרותי והאדון העורך? ושנית, הלא צריך הוא לדעת, כי אין כאן שנים. יש רע אחד. למה מיתמם הוא?

האמת היא שברנר לא עמד על יחסו הנכון של גנסין אליו. מטבעו היה חושד בבריות, שהם מזלזלים בו. הוא הכיר חולשתו זו, ודווקא משום כך דחה את הרעיון, שגנסין עוין אותו. את יחסו ומצב רוחו של הלז היה תולה בגורמים אחרים.

גנסין היה “בעל יושר עילאי, בעל לב גדול באמת”, כפי שהעיד עליו ברנר במאמרו ב“הצדה”. בחביון נשמתו היה בעל יושר זה מרגיש לפעמים את אי היושר ביחסו לרע נעוריו, המסור לו בלב ונפש. עיניו לא טחו מראות בברנר אישיות חשובה ובעלת נפש כואבת. מטעם זה היתה מתעוררת אצלו מזמן לזמן מעין חרטה, והוא השלים אתו. התרצה והתפייס.

אך ימי שבת־אחים־יחד מועטים היו. מועטים מאוד. הוא התקרב, כאילו, כדי להתרחק עוד יותר. זה עומד בזוית זו ועובד, וזה עומד בזוית זו ועובד, ואֵלם כבד שורר בחדר, כאילו אין האחד מרגיש במציאותו של חברו.

ברנר הרגיש שוב את בדידותו בחיים. נכזבו התקוות. גדול היה הצער, וגדול שבעתיים העלבון.

במוחי נחרת יום־כיפורים אחד. כל היום הסתובבנו, גנסין ואני, ברחובות הגיטו ומחוצה להם. ברנר לא נראה כל היום, ורק בערב בא לביתי ומצא את שנינו יחד. עיניו היו אדומות, ופניו כצרובים מדמעות.

הוא סיפר, שמול ביתו נמצא בית־תפילה גדול, וקולות המתפללים העירוהו בבוקר השכם ומילאוהו מועקה רבה. הוא ברח מן הגיטו, תעה והסתובב בצפון העיר, ושם נכנס לתוך אחד הגנים, ישב עיף ונדכה על אחד הספסלים. על אותו ספסל ישבו שתי עלמות אנגליות, ומסביב המו ילדים, שיחקו, וזמזמו, וצהלו. הוא חש פתאום את בדידותו ויתמותו בעולם והתחיל לבכות, לבכות בקול. שתי הצעירות הביטו רגע עליו תוהות, רמזו זו לזו, קמו ועזבו את המקום. הוא נשאר לבדו ובכה, בכה, בכה בלי הפוגות – – –

– – – הידיים רפו. הדבר השפיע לרעה על “המעורר”, שעדיין דרש קרבנות. אבל ברנר היה עיף, עיף מאוד. באותו זמן ניגש כבר לעריכתה של החוברת התשיעית לשנה השניה. הוא החליט להמשיך את הוצאת “המעורר” עד סוף השנה, וחסל.

“המעורר” היה הגשר הרפה היחידי, המאחד קצת את שני האנשים הללו, והנה מתערער גם הוא.

ופתאום הודיע גנסין, שגמר בדעתו לא להישאר באנגליה עד סוף השנה. הוא יוצא לארץ־ישראל. יוצא מיד.

ערכנו שלשתנו “אסיפה”, לטכס עצה על גורלו של “המעורר”. ברנר הודיע: אם לא יישאר גנסין עד סוף השנה, יפסיק את הוצאת “המעורר” תיכף. הודעה זו לא השפיעה על גנסין. הוא לא הסכים בשום אופן להישאר עד סוף השנה ולטעום טעם חורף אנגלי. מצב־בריאותו הורע הרבה מיום בואו, והמוצא היחידי היה, באמת, למהר ולצאת. בכלל, התייחס גנסין בשוויון לב לשאלת “המעורר”, כי לא השביע אותו רצון כלל. אני הבעתי דעה, שמוטב להפסיק את הוצאתו תיכף. הטעם העיקרי, שלא הבעתיו, היה: רציתי שגם ברנר יצא מלונדון אחר צאת גנסין. הפסקתו של “המעורר” תדחף אותו לצעד זה.

הוחלט להפסיק את הוצאת “המעורר” תיכף. החותמים יקבלו במקום שלוש החוברות עד סוף השנה את קובץ סיפוריו של ג. שופמן.

באחד מימי השלכת ליוינו בלבבות דואבים את גנסין. ליוינו לנצח.

 

ט    🔗

ימים קשים ומרים הגיעו. אל יֵחֲדוּ בימי חיים.

יחד עם הפסקתו של “המעורר” נפסק כל קשר עם העולם החיצוני. נפסקה אותה קבלת המכתבים החמים, הלבביים של חברים בודדים הפזורים בארצות שונות. ניתק החוט, שקשר את ברנר עם המחנה הספרותי הקטן. אפס הכל. “כלו כל הקיצין” – כפסוק שהיה מורגל אז על לשונו.

ברנר עבד כסַדָר במערכת עתון יומי, שיצא לאור ביידיש. עתון סמרטוט, שבזיון לבוא במגע עמו. אני לכלכתי נפשי במערכת עתון זה בתורת “סופר”. נתקבלתי לשם לפי המלצתו של שלום עליכם, ששהה זמן קצר בלונדון וכתב בשביל העתון. ברנר נתקבל בתורת סדר לפי ההמלצה שלי. בעל העתון שמע, כי ברנר הוא סופר מפורסם בישראל, ובבואי להציע לפניו שיקבל אותו כפועל, התנה שמלבד עבודתו כסדר, יכתוב לעתון רומנים סנסאציונלייים. יעצתיו שלא ידבר עם ברנר על כך כשיבוא לפניו, אלא שאני אנסה להשפיע עליו לחבר רומנים. כשהתחיל ברנר לעבוד בבית־הדפוס, אמר לי בעל־הבית, שאינו מאמין כי בטלן זה מסוגל לכתוב, והדבר נשכח.

משכורתו של ברנר היתה עשרים וחמישה שילינגים לשבוע. השעות היו משמונה עד שמונה עם הפסקה לארוחת צהריים. הוא עבד בחדר הסמוך לחדר המערכת, שבו נמצאתי אני. פעמים אחדות ביום הייתי יוצא אליו ומוסר לו בכתב או בעל־פה לסדר את הכותרות – “ראשי” החדשות: “ארבעה בכרס אחד”, או: “אלמן שנאסר עם שלוש נשיו”, או: “בתולה שנקראה לצבא” וכיוצא בהם. הוא היה מסדר גם מודעות, מעין: “מלך מלכי המוהלים עושה מלאכתו בהצטיינות עד שאין המהול מרגיש. מומחה ביחוד ל’גרים'. ערב בעד רפואה שלימה במשך כ”ד שעות"; “עלמה אלגאנטית, מלאת גראַציה ובעלת ביזנס, עם נדוניה הגונה, רוצה להתוודע אל בעל בית חרושת לבגדי נשים, מעדיפה גבה־קומה ובלונדי. המטרה – נישואין”. “א רום צו פארלאזן ביי א ראדיקאל קאפעל” (חדר להשכיר אצל זוג בעל השקפות ראדיקאליות). “הפתעה! סנסאציה! לא היה כזה מעולם! בואו לבית־המרחץ הרוסי! מציגים שם במשך כל השבוע את הדראמה ‘יאנקעלע כל־בויניק’!” ועוד ועוד.

דומם היו עינינו נפגשות. הפה לא הביע כל אומר, אבל הלב התלבט ביסורים. יסורים גדולים עד כדי… הנאה, עד כדי ציניזם.

התחלתי לשדלו, שיסע מלונדון. התאמצתי להוכיח לו, שישיבתו בארץ זו תגרום לירידתו בכל המובנים. הוא ענני, כי טוב לו. אינו רוצה כלום, הוא גם לא יכתוב עוד. מתקרב הוא אל המנוחה השלמה. נירואנה. הלא חיים הם כל שאר הפועלים סביבו. דמו אינו סומק מדמם. כך טוב. דווקא כך. לעבוד, לנוח, בכדי לעבוד שוב, וחסל.

בעל־העתון היה איש קשה עד מאוד. הוא תבע הרבה ונתן מעט. העבודה הכריעה את הכוחות, והיחס האישי הרע טמטם את הנפש. כך עברו ימים, שבועות, ירחים.

ובאחד הימים קרה מקרה “בלתי נעים” בבית־הדפוס. אחד הפועלים, שעבד על יד ברנר, בעל משפחה, טיפוס של “באָנצי שווייג”, נפל לארץ ליד התיבה וכעבור יום מת.

הלכנו להלוויה. כל העובדים וגם בעל העתון בכבודו ובעצמו. הוא נתן לנו חופשה של חצי יום לטפל בקבורתו. לתמהוננו הגדול, בא אלינו וקרא: “חפשים אתם לחצי יום בכדי לעשות את החסד האחרון עם המת”. למחרת היום הודיענו, שינכה ממשכורתנו דמי־בטלה של חצי יום.

מחינו בכל עוז. ברנר צעד אילך ואילך והבטיח שישבר תיבת־אותיות על ראשו, כשייכנס הלז לבית־הדפוס. פניו היו חיוורים, וכולו רעד מרוב חימה. לא היה אצלי כל ספק, שמוכן הוא להוציא את זממו אל הפועל. קידמתי את פני הרעה והתראיתי עם נותן לחמנו בטרם יבוא לבית־הדפוס ואחרי עמל רב עלה בידי להשפיע עליו שלא ינכה כלום מכספנו.

כעבור ימים אחדים ערכנו כולנו, ארבעה־עשר איש, אסיפה, ובה החלטנו להתארגן. הכל הסכימו, שבשעת פרובוקציה ראשונה, בין בנוגע לעניני כסף ובין בנוגע ליחס האנושי המחפיר, נשתמש בשביתה לפי החלטת הרוב.

ביום הבא קראני בעל העתון אליו והודיעני כי ידוע לו שברנר ואני, “שני האינטליגנטים כביכול”, מפתים את הפועלים לשביתה – כך מסרו לו הפועלים. הוא התרה בי שמרה תהיה אחריתי, אם יצא הדבר אל הפועל, שיגרשני מן הארץ בתורת אנרכיסט.

נגדשה הסאה. קשה היה לעבוד אצלו ועוד יותר קשה היה לעבוד במחיצה אחת עם הפרוליטרים הללו. אני התחלתי לבקש לי מקום־עבודה אחר, וברנר התחיל להתכונן לעזוב את אנגליה.

המטרה הראשית היתה ארץ־ישראל. הוא החליט לבקר תחילה את ארץ גליציה. שם יהיה בחברתו של שופמן החביב עליו, ואולי אפשר יהיה להוציא שם איזה דבר ספרותי.

גרתי בגליציה כשנה שלמה לפני שבאתי ללונדון, ומצאתי כי הנסיעה להתם תהיה לו לברכה. הדור העברי הצעיר, המוקיר תלמידי־חכמים ויוצרים, יתייחס אליו בכבוד והערצה, וחברתו של רע נאמן ומסור כשופמן אולי תעודד את רוחו ותפיג קצת מן הצער והמרירות שבנפשו.

בלילה האחרון לפני צאתו בא אל ביתי והארגז האדום, מחושק ברזל חלוד, על שכמו, ובו חבילת כתביו, ולן בחדר הסמוך לחדרי. שנינו לא עצמנו עין כל הלילה ומעבר לקיר שמעתי את אנחותיו האחרונות. בבוקר ליויתיו אל הרכבת. הוא נסע לבּרסלאוּ להתראות עם מ. י. ברדיצ’בסקי, ומשם ללבוב.

מגליציה ומארץ־ישראל היה כותב אלי. תקוותי להיפגש אתו שוב נכזבה. ביום בהיר אביבי אחד חשכו עיני לשמע הבשורה האיומה על סופו.

ברנר כאילו ברר לו מיתה זו. סוף־פסוקו של קשה־גורל זה! כך, דווקא כך צריך היה למות: קרבן העם והמולדת, שבשבילם חי ונשם וסבל עד זוב דמו הנקי לארץ.