עין תבל עוד לא ראתה אדם אומלל כלייזר הסנדלר במות עליו אשתו רחל’ה. הוא עשה כל מה שבכוח אנוש להצילה מצפרני המוות – הזמין אליה רופאים מומחים בלונדון וגם הקשיב לעצת השכנות ואסף לבית הכנסת דאנשי ז’יטומיר מנין יהודים להתפלל ולאמור תהלים בעד נשמתה החולה, אבל כל דבר לא הועיל. רחל’ה לא ירדה מהמיטה אחרי כרעה ללדת את בנה, סֶם. כשני ירחים אחרי היוולדו יצאה נשמתה ביסורים קשים.
דבר מותה הממהו, רחל’ה היתה בבת עינו, עטרת ראשו קדושת חייו. שלוש השנים שחיו יחדיו היו לו כיום חג ארוך. אלהים ואנשים קינאו באשרו. כלום נשארה בעולם עוד אשה יפה כרחל’ה שלו? פניה הנעימים, עיניה הבוערות, שחור שערותיה היורדות עד הברכים – היא ואפסה עוד. מי עוד ידע קרוא וכתוב ולחשוב חשבונות כמוה? מי עוד ידע לדבר בלשון לימודים כמוה? עונג ממש היה לשמוע איך שהיתה משדלת את הקונים בחנות. ובשעה שהיתה שמה נעל על כף ידה ומציגה לראווה לעיני הקונה, אז נראה היה גם לו, שאין דומה לה בחנות אחרת. נדמה כאילו כישפה את הנעל בחינה ובחסדה. אפילו בעל האפותיקה שבקרן הרחוב העיר אותו פעם, בתקעו אגודל בצדו: “לייזר, אכן גבר מוצלח אתה בנפול לך אשה כזו חבל בנעימים”.
עכשיו אין עוד רחל’ה. ענוגה וחיוורת שוכבת היא בארון העץ, הניצב על שורת ספסלים, עטופה לבנים ככלה ביום חופתה; רחוקה וזרה, שקועה בתהום שנת נצחים. העולם חשך בעדו פתאום.
לבו נתפצל, הוסרה הקליפה והוא פרפר בתוכו חי וער, כנתון במלקחים, אבל המוח התעלף, כאילו ירד עליו פטיש חזק והכבידו והחשיכו. הסתובבו נשים, נדו ראשיהן, בכו, קוננו, שרקו שפתיהן והוא לא ראה ולא שמע דבר. גלגל שחור ענקי ניסר ניסר בלי הרף:
“רחל’ה, רחל’ה, רחל’ה”.
כשהיו פונים אליו בדברים היה עונה באופן מיכני ורק אחרי אשר נעזב לנפשו, היה מתעורר פתאום, מביט תוהה סביבו ושואל:
“מה?”
ואז היה מתרכז ומקשיב. מי בוכה שם? למה נאספו הנה כל אלה האנשים? מה?
המוח הואר לרגע. כנשוך נחש היה קופץ ממקומו:
“רחל’ה!”
ואז היה מתנפל על ארון העץ, דופק עליו בידו, מילל יללת אין אונים, מתלבט ומפלל:
“רחל’ה, רחל’ה, רחל’ה”.
הידיים היו מרימות את המכסה לאט לאט והעיניים היו ננעצות בצמאון לוהט בפני רחל’ה, השוכבת לה מתוחה, רחוקה וזרה, שקועה בתהום שנת נצחים.
האישונים היו מתרחבים, מתרחבים ומחשיכים, הפה מתפער והמוח מתערפל ומתעלף שוב, ורק כשהיה חש את קור המים שהיו מרטיבים בהם את פניו, היה מביט בתמהון סביבו:
“מה?”
פעמים אחדות סר אל חדר הילד, ששכב לו בעריסתו ועיניו הכחולות תועות בחלל העולם החדש שנכנס בו וחלום עדנת בראשית רופס במוחו. אצל העריסה ישבו אשה זקנה, האומנת את הילד, וחיים האדמוני, בין עירו של לייזר, המתאכסן בביתו זה כשנה. חיים היה יושב כל הזמן, משעת מותה של רחל’ה אצל עריסת הילד ובוכה מרה ודמעותיו מטפטפות מלחייו, גדולות ורוות, לתוך העריסה. קול בכיו של חיים היה נוסר באזניו כזמזום יתוש גדול ומשונה והיה מרגיזו ומגרשו בכל פעם מהחדר.
ההלוויה עשתה רושם מדכא מאד על כל המשתתפים בה. לייזר כאילו נדבק אל הארון והיו לאחד וברוב עמל עלה להפרידו ממיטתה ולהוציאו מהבית. הוא ישב במרכבה לנסוע אל בית הקברות וזכר יום החתונה צף לפניו בכל בהירותו. גם אז נסע במרכבבה, הוא שב אז מהחופה למשתה החתונה. מה יפה היתה, הוא הוריד אז את וילוני החלונות של המרכבה, תפש את הכלה המתביישת בזרועותיו לחצה אל לבו עד אשר נפסקה נשימתה. הפעם מובלים הם בעגלות מיוחדות. שוכבת היא בארון סגור והוא יושב פה בכרכרה עם חיים האדמוני. הוי, אותו הבכי המנסר כקול יתוש גדול ומשונה!
כעבור שתי שעות שבו לייזר וחיים משדה הקבורה. שניהם נכנסו דוממים לתוך הבית המיותם. לייזר שם פעמיו לחדר הילד וחיים נכנס אחריו.
העולל שכב בעינים פקוחות, כשרגליו הוורודות משקיפות למעלה ושפתיו יונקות חלב מתוך בקבוק. לייזר שם את רגלו האחת של הילד על לחיו ופניו התעוותו מהתייפחות.
חיים התחיל לזמזם שוב. הוא גחן למראשותי הילד בקול בכי ודמעה רדפה דמעה.
יום החורף כבר רד לבוא וצללי ערבים התחילו להתכנס בפינות. לייזר יצא והתחיל תועה מחדר לחדר. המראות היו מכוסים סדינים לבנים, מתנפחים כאילו צברו תחתיהם גושי פחד מסתורי. בחדר הגדול דלקו עדיין הנרות, שהועמדו מסביב למתה, שפכו ברק־אבל רועד כמבכות אש חיי נוער שכבתה לנצח. הראש הלאה היה כבד כעופרת והרגלים נגררו מחדר לחדר בלי מטרה, בלי תכלית.
לייזר נכנס שוב אל חדר הילד והדביק את מצחו אל זגוגית החלון הקרה. חיים הוסיף עדיין להריק את דמעותיו אל העריסה וקולו זמזם:
“הוי, ילדי, ילדי! הוי, ילדי היקר!”
לייזר הזדקף פתאום. הוא הפריד את מצחו מהחלון והפנה את פניו אל העריסה. חיים שלא הרגיש בו היה גחון אל הילד וראשיהם התקרבו זה לזה. שני הראשים היו מכוסים שער אדום מסולסל. במוחו הקפוא של לייזר, שהמחשבות היו זוחלות בו תמיד בכבדות כרגלי זבוב הנגררות בדבק, הבריק פתאום במהירת הבזק רעיון נורא. הוא עמד רגע בפה פעור ובעינים גדולות ועד מהרה ניגש אל חיים, שלא חש עד הנה את מציאותו בחדר ובקול ניחר ורותת קרא:
“ילד של מי?”
הלז רעד, התרומם והתיישר לאט לאט, כנמלך בדעתו איך להתייחס אל הרגע הקשה ועמד לפני לייזר דומם.
“ילד של מי?” קרא לייזר שוב והקריב את פניו אל פני חיים.
עיניו ננעצו בעיני חיים כחודי חרבות ותבעו מענה. הלז שתק ומבטו צנח מטה.
ופתאום לפת לייזר את צווארו בשתי כפותיו והתחיל לחנקו ולטלטלו הנה והנה.
“ילד של מי? ילד של מי? ענה! ענה תיכף!”
אבל חיים החשה. טבעת האצבעות מסביב לצווארו הלכה ונעשתה צרה מרגע לרגע. הוא חנק אותו בחריקת שיניים עד שהתפרצו עיני חיים מחוריהן מאפס נשימה.
האומנת שהסתכלה עד עכשיו מרחוק במחזה המחריד, מיהרה אל לייזר ואחזה בידו להפריד מצווארו של חיים בצעקה:
“הרף! תחנקהו! הרף! הצילו!”
לייזר דחף את חיים אל הקיר והלז נשמט על כסא כל עוד נשמה באפו.
“איה הממזר?” צעק לייזר, “אהרגהו! בידי אהרגהו!”
הוא שם פניו אל העריסה, אבל האשה הרימה קול צעקה, הגינה בגופה על העריסה ולא נתנה לו לגשת אל הילד.
לייזר אחז בשתי ידיו בראשו והתחיל לרוץ מחדר לחדר כמטורף. נפלו כסאות, השתמט מכסה מראי וזוהר קודר, מיותם נתגלה. לייזר לא ידע נפשו. הוא רץ וקרא:
“רחל! רחל!”
הוא התפרץ אל חדר המיטות וקרא:
“רחל! רחל!”
מהחדר השקיפה אימה והמיטה היתה ריקה. הוא התנפל על הכרים, קבר בהם את פניו, נהם נהמת חיה פצועה, נשך את הכרים ומרטם עד אשר התחילו הנוצות להתפּזר בכל החדר. ופתאום קם באגרופים קמוצים שרעדו בחלל החדר באיום. הוא מיהר אל הראי, קרע מעליו את הסדין המכסהו, רץ אל החדר הגדול וכבה את הנרות ושב לחדר השינה בצעדים בוטחים. הבריקה רגע במוחו החלטה, שנתנה דחיפה למעשיו, אחרי זה הואר המוח כברק וקפא שוב. הוא ניגש אל ארון הבגדים, פתחו לרווחה ובחפזון התחיל לפשוט מעליו בגדי החול ולבש את בגדי החג שלו, תחב סיך זהב בעניבתו, לקח את מקלו ויצא החוצה.
הוא סר אל גלב, התגלח, ציווה למשוח את שערותיו, לחלקן דווקא באמצע הראש ולהזות עליו מי בשמים. לדברי הגלב לא הקשיב ועל שאלותיו לא ענה וכשהלז כבר גמר לשמשו נשאר עדיין יושב בכסא בעיניים עצומות ורק כאשר נגע בו הלז פעמים אחדות, קפץ כנשוך:
“מה?”
אחר כך סר אל אחד מבתי־האוכל, הזמין ארוחה, אחרי אשר לא טעם כלום משעת מותה זה שני ימים, וציווה להכניס לו בקבוק שכר.
זימזמו אנשים סביבו, אבל הוא לא ראם ולא קלט כל דבר. בצמאון רב הריק לתוכו את השכר, אבל באוכל לא נגע וריחות התבשילים העירו בו גועל נפש.
כעבור שעה ישב בתיאטרון היהודי ומקלו דפק בטקט לקול המוסיקה, שניגנה ניגונים ידועים לו. עיניו היו צבות וכעין שקים כחולים־אדמדמים נתלו מתחתן. מרוב בכי ואור התיאטרון התפוצץ ונתטשטש כאור פנסים במי יאור, והוא לא בחן דבר ולא חש במציאותם של אנשים סביבו. אבל בהופיעו הקומיקון הידוע על הבמה ונפגש במחיאת כפיים, התעורר לייזר, קם והתחיל למחות לו כף ולקרוא לו בשמו בקולו הצרוד. הוא צחק צחוק משונה, שנלווה בגניחה הבאה מאליה אחרי בכי רב. קולו ומחיאות כפיו הבלתי פוסקות הרגיזו את שתי הנשים שישבו מלפניו, ואחת מהן הסבה את פניה לאחור, בכדי להסתכל בו. היא לחצה אחר־כך בעוז את יד רעותה ובקול בהלה קראה:
“הביטי באיש היושב מאחרינו!”
הלזו הסתכלה בו ובקול נרעש קראה:
“לייזר הסנדלר?”
“כן, הוא. היום קבר את אשתו ועכשיו הוא יושב פה והיא כבר נשתכחה מלבו. כדאי! הא?”
לייזר לא שמע את דבריהן. לרגעים היה סוגר את עיניו ויושב בלי נוע כנקפא בשינה עמוקה שדודת חלום. ופתאום היה מתעורר שוב, מכה במקלו בטקט ושר יחד עם הקומיקון:
"אנוכי הייתי הראשון,
הראשון, הראשון, הראשון!"
זה היה שיר עם רמזים לניבול־פה, החביב על הקהל. התיאטרון צהל ושר יחד עם הקומיקון ובין המון הקולות זימזם גם קולו הצרוד של לייזר:
"אנוכי הייתי הראשון,
הראשון, הראשון, הראשון!"
בצאתו מהתיאטרון אפף אותו רוח לילה והוא עמד ונשם מלא החזה וגנח כחולה. מנורות הרחוב שלחו אליו אלפי כידונים והכל השתבר לרסיסים כבראי מנופץ. בעברו את הרחוב כמעט שנתמעך על ידי עגלה, אבל הוא לא חש בסכנה ולא שמע את נזיפותיו של הרכב.
איזו אשה בעלת פנים מכוסי צבע הלכה על ידו, הביטה בצחוק אל פניו, רמזה ושחקה אליו. הוא חייך לעומתה, אבל כששלבה את זרועה בזרועו נבהל והשתחרר הימנה ברעדה ושפתיו מלמלו:
“לא! לא! לא!”
הוא התרחק הימנה בחפזון וזמן רב מילמל לעצמו:
“לא! לא! לא!”
שעה ארוכה תעה בחוצות. הרחובות נתרוקנו. צלצול הטרמוואי חדל והמנורות אספו אורן, אבל לייזר הסתובב עדיין מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה.
רגליו הכושלות הביאוהו מתוך הרגל עד ביתו. הוא ניגש אל הדלת, הוציא את המפתח, אבל ידו נקפאה. הוא התעורר כמו מתוך שינה, פקח את עיניו לרווחה ונשאר בלי תנועה.
הוא נשען אל הקיר והתלבט ביסוריו. הכל נעשה ברור ומחוור ושוב תפס המוח הכל במהירות הבזק. הידיים נמתחו1 למעלה, דפקו מעל לראש כבשערי רחמים; דפקו כחפני העפר הלחים בנפלם לקראת שקיעה על הארון. דמעות חמות נזלו מהעיניים והשפתיים בקשו והתפללו:
“רחל, רחל’ה, רחל’ה!”
-
“נתמחו”במקור המודפס, צ“ל: נמתחו – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.