א    🔗

כשחזר אהרן קונין מעבודת הצבא אל עיירת המולדת נדמה לו, כאילו נתקפלה אותה עיירה ובתיה כאילו נתכווצו וקומתם הונמכה. נדמה לו גם כן, שאשתו חנה נתנוונה ונזדקנה בהרבה שנים במשך הזמן שהיה נפרש הימנה. אחרת לגמרי הצטיירה בדמיונו התם במרחקים, בין כותלי הקסרקטין, ובלילות חורף ארוכים, בשכבו ער בין החילים המנחרים, היתה מופיעה לפניו במראה שראה אותה בפעם הראשונה, בימי בתוליה, כשזוג צמות שחורות, עבות ונוצצות, מחוללות על שכמיה, ואז היה גופו מתמתח ורועד בגילה וחמימות מתוקה היתה זורמת לתוך החזה. כשהציץ בה הפעם בשעת פגישה, תקפו מיד רגש של רוגז אליה על גזלה הימנו עונג חלום יפה. הוא חש קור של שוויון־נפש לגוף החלש, שפירכס והתלבט בזרועותיו מלא געגועים, ועיניו הביטו באי־מנוחה לצדדין, כאילו ביקשו אותה חנה, בעלת זוג הצמות השחורות והעבות המחוללות על שכמיה. לעומת זה נדמה לו, שחותנו, ר' יוסל־דויד הבריא ונתחסן יותר מאז היפרדו ממנו וגבו הכפוף כאילו פרק סבל שנים ונתיישר. בראותו אותו הפעם נעשה ברי לו, שעוד הרבה הרבה שנים תעבורנה עד אשר ינחל חזקתו, חזקת שמש בבית התפילה הגדול.

בימים הראשונים הרגיש עצמו כנתון בתוך אד. אנשי העיירה האירו לו פנים ובשבת הראשונה לבואו היה לגבור היום בבית התפילה. הרב ר' צמח דוד בעצמו ובעלי־הבתים החשובים פגשוהו ב“שלום עליכם” ונתכבד ב“עליה” יפה, ואחרי התפילה כיתרוהו ויקשיבו לסיפוריו על החיים ב“עולם הגדול”. הוא הבליל בשיחו מלים רוסיות שעשו רושם והגדילו את ערכו בעיני שומעיו, וכשהזמין ר' יוסל־דויד את בעלי־הבתים ל“קידוש” תופפו רבים על שכמיו והבטיחוהו שיש לו, ברוך השם, חתן לאלהים ולאנשים.

אחר־כך באו ימי החול. בעזרת חותנו אחז אהרן בפרנסתו הקודמת ויהי למלמד דרדקי, אבל נפשו בחלה בפרנסה זו. בשנים האחרונות נהפך מאברך רך לגבר אמיץ: גבו נזדקף ושריריו נתחזקו בשדות פלך אורנבורג הרחבות. הישיבה בתוך ארבעת כתלי ה“חדר” הצר עם פעוטים הרגיזה אותו ודכאה רוחו. זרועותיו הקשות היו מכות את התלמידים בלי רחם. בצבא התרגל לסדר ומשמעת ואת אלה דרש גם מתלמידיו, ואוי לו לילד שסרח לפניו. יום יום היו אמהות באות אליו בטענות ובנזיפות על נתנו חופש לידיו ובאיומים עליו, שתנקרנה בצפרניהן את עיניו מחוריהן, אם יעז להרים יד שוב.

בערבים היה מסתובב בבית התפילה זר ובודד. חלק מבני גילו עזבו את העיירה ויצאו למרחקים, ואלה שנשארו כבר לקחו להם נשים, הולידו בנים ויחיו ככל שאר בני המקום. גם אלה הם חיים! מה יודעים הם? מימיהם לא ראו דבר וה“עולם הגדול” לא הרהיב עיניהם ונשים אחרות מלבד נשותיהם לא ידעו.

על פניו היה מתגלה צל חיוך. קמו לרגע לפניו אותן הנאטאשקות והאניוּטקות, בעלות שׂער פשתן עם צחוקן הבריא והחפשי, המצלצל והמשתפך בזהב שדות. אבל תיכף היה החיוך גז לו. פני חנה היו קמים לפניו שוב והם מפיקים דאבה ועלבון, ואז היתה מתפרצת בלחש מפיו נזיפה, מאותן הנזיפות שחללו של בית הקסרקטין ספוג בהן, ועיניו היו תרות מסביב בפחד, אם אין אוזן זר קולטת.

מהפרוזדור היה מגיע קול נקישת סנדליו של ברוך, עוזרו של השמש, הגדולים ממידת רגליו והנגררים אחריו בלכתו. זה היה איש גיבן, גוץ ורחב גרם, שרחבו דומה כמעט לארכו. פרצופו היה חסר זקן, כאילו החליט הזקן שנועד בשבילו, כי לא לכבוד הוא לו לצמוח בפני בריה זו, ורק שערות צהובות עריריות לא צייתו וירחמוהו ויבצבצו בין קמטי פניו כעשבים חרוכי חמה בנקרות צור.

אהרן היה מתחבא ואורב לו עד שנכנס ואז היה עומד פתאום כלפיו כחתול מול עכבר.

“גיבן! גיבן!”

הלז היה מתכווץ, מצטמצם בגבו כצב בשריונו.

“אי, אהרן, אהרניו. זוכר אני אותך בהיותך עדיין ילד קטנטן, קטנטן מאד, קטנטן כזה…”

הוא השפיל כפו סמוך לרצפה וקשה היה להכיר מתוך קולו הצפצפני אם צוחק הוא או בוכה.

“כן?” היה אהרן מחקה אותו בצפצופו, "הזוכר אתה איך היית מכה אותי ומשליכני מבית התפילה החוצה? הזוכר אתה, גיבן, איך היית צורם אזני ומורט לחיי?

“אי, אהרן, אהרניו, איני זוכר כלל, איני זוכר דבר”.

פניו הקהים והאויליים היו מביעים פחד והשׂערות העריריות היו זעות ורועדות כבסערה.

“איני זוכר דבר, אהרניו”, היה חוזר ומצפצף וצועד לאט לאט אחורנית, בכדי להשתמט מבית התפילה.

אהרן היה שומר צעדיו וכשהלז הגיע כבר סמוך לדלת, בתקווה לצאת ולהתחמק, היה אהרן מזנק אליו, אוחז בו ומתחיל להמטיר עליו מכות אכזריות באגרופיו בראשו, בפניו, בערפו, בגבו.

הלז היה מייבב בהגינו על עצמו במרפקיו ומתנפל ארצה. אז היה אהרן בועט בו ברגליו אחת ושתים, גומר ביריקה ויוצא לו, תועה ברחובות וצובט זקנו שהלך וגדל, שחדל לגלחו שבועות אחדים לפני חזרו מעבודת הצבא. זקנו זה היה גורם לו הרגשה אי־נעימה, כאילו נדבק זקן זר, מלאכותי אל פניו.

רק בכל יום ששי בשבוע היה נושם לרווחה. אחרי שחררו את תלמידיו, היה עולה על הכיכר הרחבה שמעבר לבית תפילת הנוצרים, מחוץ לשכונת היהודים. יום השוק היה אותו יום והמקום היה הומה מאדם ובהמה. שם סוחרים בסוסים ובחמורים, באוכפים ובנעלים, בעץ ובברזל; נשבעים, מצטלבים, תוקעים כף לכף, נוזפים ויורקים במטבעות של פדיון. מאיזו עגלה עולה קול חזיר אסור בחבלים, הקובל ומתאונן על גורלו החזירי ומתערב עם קול תיבת זמרה הנושאה עליה קוף־גמד מתגרד ובעיניים נוגות, עם ברק צער ענוג, איובי, הוא מושיט פתק־גורל בעד אגורה. תחת מוטות רתמה מוזקפות, כרגלים מפושקות למעלה, יושבים איכרים, אוכלים דגים מלוחים, שותים יי“ש ומזיעים. בנות איכרים מטיילות ומפצחות זרעונים, נחבקות בידי צעירים ומשתמטות בצחוק. עובר כומר והצלוב מתנועע תלוי בין מפלי גלימתו, ומזהיר לקראת שמש; מורמים כובעים לכבוד ה”אבא" ושפתיים מתדבקות לידו המושטה. מסתובבים חיילים, אוכלים גלוסקאות ותופינים בצלמי אדם וחיה משוחי ששר, שותים קוואס ויורקים מבין שיניהם למרחקים. פתאום – מרוצה ושריקה מכל עברים והמון עם התלקט במעגל. בתוך המעגל עומד צועני בעל שפם מסולסל עם עגיל בתנוך אזנו ומפיו מתפתל שביל דם – גנב סוס ונתפש בגניבתו.

אהרן מתהלך בשוק הנה והנה, שואף לתוכו את הריחות, המזכירים לו את הסביבה שבא משם; לוטף עורות סוסים, ממלא פיו תהילתם להנאת בעליהם; קורץ עין אל בת כפר בחנופה של תאווה; פונה בדברים אל חייל:

“סלוזשים, בראט.¹ מאיזה פלך?”

עומד ונכנס בשיחה עם הלז, מספר על שרותו בצבא, חוקר לדעת את שם הגדוד ונפרד בקריאה הגומרת במין אנחה:

“אח, בראט!”

כלומר: היו ימים…

ורק לפני שקיעת החמה היה חוזר אל העיירה המעופרה ונפגש עם יהודים נחפזים וקצות ה“קפוטות” טובלים באבק, מפזזים לפני בעליהם לקראת שבת מלכתא.

והרי קולו הצפצפני והדק של ברוך הגיבן מתפשט, ודווקא מפני דקותו הוא נישא למרחקים וחוּדו בוקע את החלל², שופך לתוך הנשמה הדי עצב של לילות חורף עגומים כשהרוח מנסרת בארובה:

“יהודים! סיגרו החנויות! סיגרו החנויות לכבוד שבת!”

מהחלונות הפתוחים עולה טחב של רצפות שטופות ואד שבת מתפרץ החוצה וכובש את האויר. נשקפים פני נערות עם צמות לחות נוצצות וקרני ורד אחרונים מחליקים ברחמי צער ראשי בנות ישראל.

מה צר לו המקום ושבעתיים ייצר לו ביתו. הסוף כבר ידוע לו. קערות מנופצות, דמעותיה של אשתו השנואה, המתייפחת וקובלת על גורלה וקול איום בנוסח ידוע כבר:

“את מעיך אמגר! חייל! עם־הארץ!”

הקול קול חותנו ר' יוסל דויד הוא, המחטט את החלל באצבע רועדת כאילו מנקד הוא את איומיו בשביל עם־הארץ.

ידו של אהרן צובטת את הזקן המיותר, ועל שפתיו קללה:

“תיפח רוחם! תיפח רוח כולם!”

פתאום עומד הוא באמצע הרחוב וקורא בקול לעצמו:

“לברוח!”

נזרקה המלה שלא בכוונה, אך הלב תפס בה כטובע האוחז בקורה. הוא לא ידע איך ולאָן, אבל המלה היתה לו לנוחם.

“לברוח!”

 

ב    🔗

הבריחה יצאה אל הפועל באופן פתאומי, מבלי אשר התכונן אליה כלל.

הדבר היה באחת השבתות בסוף קיץ. מנוחת צהריים פשטה על העיירה וגריה ישנו שנת עונג. שמש שבת קרנה ותפזר שרביטי להט כטווס את מניפותיו. בצדי בתים רבצו חתולים שׂבעים משיורי פשטידה וזנבותיהם לחמו עם הזבובים המפוטמים והטורדים, שזמזמו סביבם. מאיזה חצר עלה קול שׂכווי קורא, קריאה גדולה בחשבו לו לחובה להעיר גם נרדמי צהריים. מחלון פתוח הגיע קול אשה קוראת בניגון עצוב ולבבי את ה“טייטש חומש” ומלווה כל פסוק ופסוק באנחה, העולה מחביון נשמתה, כאילו קשה עליה פרידתה הימנו. מבית נפתלי הגלב עלה קול שירה. שם התכנסו בחורים ובתולות כדרכם בכל שבת ויצאו במחולות. בנו של נפתלי, ששהה כשנה בעיר הפלך והיה לבן־כרך, היה המנצח על המחולות, וקול דק של ריבה מחוללת, קול עייף ורסוק מקוצר נשימה, כאילו שאלוה שובים דברי שיר, עולה החוצה.

ברחובות השתעשעו חבורות ילדים, רדפו אחרי חזיר, שנשבה בין היהודים. נפתח חלון ויהודי חשוף חזה שעיר התבלט, כשהוא מתקן את הכיפה על ראשו, מחרף את הילדים שהתלקטו סביב לביתו ומאיים באגרופו על ה“ממזר” שלו הנמצא ביניהם.

פתאום נשמע קול צורח:

“גוואלד! יהודים! גוואלד!”

זה היה קולו של הצפצפני של ברוך, שגזר את האויר כחודו של חרב.

קמה בהלה. מכל עבר התחילו אנשים אצים, בקפצם ממיטותיהם ערומים למחצה. רבים חשבו שבית התפילה עולה, חס ושלום, באש.

עד מהרה הקיף המון אדם את ברוך להציל מפיו את אשר נהייתה, אבל הוא לא חדל מלהתרוצץ הנה והנה מרוב התרגשות, כשזרועותיו הארוכות תלויות ונעות עליו, כזרועות קוף הולך על שתים, והמשיך לצעוק בלי הרף:

“גוואלד! יהודים! גוואלד!”

ורק כשהחצה לו ר' יוסל־דויד דרך בין הקהל ועמד לפניו בנעצו בו מבט חודר, הפסיק כרכוריו והתחיל לספר את אשר קרה, כשפניו וקולו בוכים וצוחקים כאחד.

הוא שכב לנוח בעזרת נשים ודרך השׂבכה ראה את אהרן נכנס אל בית התפילה. הלז נעל אחריו את הדלת מבפנים, לקח ספר מארון הספרים וישב לו סמוך לארוך הקודש. אחר כך הוציא מכיסו קופסת טבק, עלעל פפירוסה והציתה בנר הנשמה הדולק על העמוד וחזר למקומו. בראותו מעשהו זה הרים קול צעקה ולקולו מיהר אהרן ועזב את בית התפילה בקפצו דרך החלון החוצה.

דברי ברוך עשו רושם מבהיל וכמעט שלא האמינו למשמע אזניהם. כל העיניים היו נטויות אל ר' יוסל־דויד השמש, שעמד על מקומו כהלוּם רעם. פתאום התעורר, תפש את ברוך בצווארו והתחיל לטלטלו הנה והנה:

“שקר הוא! בעל מום! הוצאת דיבה! את מעיך אמגר!”

ברוב עמל הוציאו את ברוך מידיו החזקות. הקהל שם פניו אל בית התפילה והנה מצאו את הדלת נעולה מבפנים. זה היה האות הראשון. מישהו קפץ דרך החלון פנימה, פתח את הדלת והקהל נדחק אל בית התפילה. ברוך הראה להם את המקום שישב³ עליו אהרן. פתאום נשמע קול נער קורא:

“הנה! הנה!”

הנער החזיק בידו קופסת טבק שהרים מהארץ. ר' יוסל־דויד הכיר את הקופסה שנתן לאהרן במתנה לאירושיו.

חילול הקודש הצית אש קנאה בכל לב והקהל התפרץ מבית התפילה למצוא את ה“עוכר ישראל” ולנקום בו.

הוא נמצא חבוי בחצר בית התפילה תחת קורות עץ שהיו רוקבים שם בין עשבים וחרולים. כשהוציאו אותו משם לא דיבר דבר ועל כל השאלות ששאלו אותו לא ענה ורק עמד על מקומו בלי נוע, כחייל לפני משפט צבאי. ר' יוסל־דויד השתולל מרוב חימה. הוא התחיל להכותו בלי חמלה, הפילו ארצה ודפק בפניו במגפיו המסומרים, עד שהתערבו אנשים להצילו מיד מכהו, לבל ירצחהו נפש.

כשנרגע הקהל והתחיל להתפזר חבורות חבורות, התרומם אהרן מעל הארץ בפנים זבי דם והתחיל לרוץ ולברוח משם. הוא הגיע עד התחנה שמחוץ לעיר ומשם נסע לאחת הערים הקרובות.

שם בילה כל הימים בבית התפילה וצעד מקיר לקיר עטוף טלית ותפילין, ובלילות יש ולמד שעות רבות בלי הפסק. באי בית התפילה יכלו רק להציל מפיו שנפצע בדרכו באחד הכפרים בידי “שקצים”, שזרקו עליו אבנים ושיסו בו כלביהם, וכי חרש הוא ואינו מסוגל להאזין שיחת אנשים. הם הרפו ממנו ויקרבוהו ברוב רחמים.

כעבור ימים אחדים הפצע הגליד. באחד הלילות נעלם משם ועקבותיו לא נודעו. באותו לילה נעלם גם “כתר התורה” מארון הקודש עם פעמוני הכסף.

 

ג    🔗

יום חורף בלונדון. גשם קר ודק, קשה כחוטי ברזל מצליף על הפנים. עבים חשכים וצבים באים, משתרעים לעתים, מתבקעים כשלפוחיות, מריקים מימיהם על העיר ונמוגים, ושוב נמתחים חוטי גשם דקים וקשים כחוטי ברזל, נמתחים ומצליפים בלי סוף.

רחובות וייטצ’פל שוממים ומיותמים ומראה הבתים הרטובים והאפורים – כלאחר שריפה. כפופים הגבים, הרגלים בוססות רפש ולהט מימי עגום משתקף בכל – בבואת עיניו הכבות והקפואות של התלוי, שהורד הבוקר מחבל באחד הבתים.

מסעדה מלאה אנשים, הבל, עשן ציגריות וריח בגדים לחים מתייבשים על גופות בעליהם. הזגוגיות דומעות והכתלים מזיעים. אורחים יושבים, עומדים, מסתובבים, נדחקים והומים, כרוצים להחריש בקולותיהם שאגת האפסוּת שבהוויתם. מסביב לאחד השולחנות יושבת כנופיה של יהודים. אחד פורש לאט ובמתינות רבה נייר דק ולבן ומתוכו מציץ בזוהר יגון זוג יהלומים. הוא תוחב בזהירות שתי אצבעות, מרים אחד מהם, מוללו כאדם המולל פרוסת לחם לאחר סעודה ופניו מביעים אכסטזה, כאילו המישוש גרידא גורם לו הנאה חריפה. הנייר עם זוג היהלומים עובר מיד ליד. אחד מהחבורה מוציא זכוכית מגדלת ובודק בה את האבנים, הצבות פתאום לעיניו, בפנים מרוכזים וקמוטים. בלי הגה מוסר הוא אותם לשלישי. הפנים רציניים, כפני רופאי קונסיליום, הבודקים גופת חולה מסוכן. יהודי עבדקן עם מוך באזניו, העומד על גביהם, מסתכל ברוב ענין ולסוף מוציא הוא קופסה, תוחב בה שתי אצבעות, מגישן לנחיריו, זה אחר זה, והם שואפים את הטבק המוגש להם בהנאה כה רבה, כאילו לא טבק אלא יהלומים שאפו לתוכם, הוא מזורר אחת ושתים ומסתלק. נכנס יהודי זקן, מחזיק בידו שרוך נעל המעיד עליו שעוסק הוא במסחר, והוא מתהלך משולחן לשולחן ומבקש נדבות. נכנס כושי וחלבוני עיניו כלהטי חרבות מתהפכות והוא הולך מאחד לשני ומציע למכירה סבון, מפיץ ריח מתיקות חריפה עד גועל. נפתחת הדלת ובלש גבה קומה מתראה עם מקטרת בין שיניו. מבטו גולש מפרצוף לפרצוף. הוא מעשן בחפזון, מוציא עיגולי עשן העולים ורודפים זה את זה, יורק מבין שיניו ונעלם. בין האורחים מסתובב המלצר לבוש פראק, בלי צווארון ועניבה ובסנדלים על רגליו היחפות. הוא ניגש בכל פעם אל שפופרת שבקיר ומכריז חגיגית אל המבשלת למטה: “מרק אטריות עם עצמות מח”, “חלק כפול של ריאה וכבד”, “צלי דשן עם תפוחי אדמה”, מעבר למזנון עומד בעל המסעדה בעצמו, ומגדף את בתו, נערה כבת חמש עשרה שנה, בעלת עיניים שחורות ומזהירות כשני היהלומים העוברים שם מיד ליד.

אל אחד השולחנות ישב אהרן. פניו נשתנו מזמן ברחו מעיירתו. זקנו היה מגולח ושפמו מסולסל שוב למעלה כבימי עבדו בצבא. בלחיו הימנית נשארה צלקת אדמדמה עמוקה מהמכות שהוכה בידי חותנו, ומשקע הצלקת השקערורה משכה קצת את העפעף התחתון למטה, עקמה משהו את החוטם ימינה ונוולה פרצופו. הוא ישב סמוך לראי מהביל ומפעם לפעם העביר עליו אצבע לנגבו, מפסיק לרגע לעיסת סעודתו ומשקיף בו, וידו נוגעת בצלקת, כאילו הוכה זה היום, ולבו מלא התמרמרות וקללה:

“תיפח רוחם! תיפח רוח כולם!”

מיום בואו ללונדון עברה זה שנה. הכרך הענקי היכה אותו בשכרון. החיים הסואנים, התנועה שאינה פוסקת, העושר הרב מסביב, חלונות בתי המסחר הגדולים, המוארים בשפע – כל אלה רמזו, העירו תקוות והבטיחו הרבה. עולם חדש נפתח לפניו, עולם של אפשרויות מרובות. מה הן האפשרויות לא ידע בעצמו, אבל הוא האמין, שאיזה דבר מוכן בעדו, מחכה שיושיט יד ליטול. לו רק ידע את הדרך למצוא את המנה הנועדה בשבילו.

ימים אחרי ימים היה מסתובב בחוצות העיר, כמחפש אבדה. בינתיים אזל מעט הכסף שהביא אתו. הוא ניסה לאחוז במלאכות שונות, אבל הוא שנא את העבודה וכל מלאכה נמאסה עליו מיד. בישבו בבית מלאכה נראה לו תמיד שהוא מפסיד יותר מאשר הוא מרוויח. משום שמקומו שם, בחוץ, בתוך הרעש. הוא התחיל לסחור בציגריות, סובב הולך עם סחורתו מבית לבית, ממסעדה למסעדה ועיניו אורבות סביבו כציפור טורפת עד שיאונה לידו איזה נתח שמן.

לתוך המסעדה נכנס ברנש קטנטן והתחיל להביט משולחן לשולחן, כמבקש לו מקום נוח לשבת. הוא ניגש לשולחנו של אהרן, הניח בקצהו תיק של עור, שם מטרונו בפינה וישב כלפי אהרן. פניו היו צנומים ומקומטים כמים לפני רוח. צווארו הבליט רשת של גידים נפוחים, כפסי מסילות ברזל משורגים על יד תחנה. עינו השמאלית היתה מתוחה תבלול חוורוור, אבל העין הימנית, הסתובבה שחורה, חיה ומלוטשה, כאילו התחייבה למלא גם את תפקידה של חברתה הקפואה. זקנו, שתער לא עלה עליו זה ימים אחדים, הזכיר איש אבל בימי “שבעה”. ראשו בעל שערות שחורות, מסולסלות ודשנות, לא התאים כלל לפרצופו המצומק ונראה כזר. את גילו קשה היה להעריך; אולי בעשר שנים פחות מחמישים ואולי בעשר שנים יותר.

“קר”, קרא אל אהרן וחיכך יד ביד.

אהרן הסכים לזה בריטון.

“בארץ המולדת הרי החורף הוא יותר קשה, אבל איננו חודר כך אל העצמות כמו פה”.

אהרן הסכים גם לזה.

הלז קרא אל המלצר והזמין “גלס רשין טי”⁴. בסור המלצר קרא בבת צחוק:

"ככתוב: ‘הלעיטני נא מן האדום האדום הזה’ ".

“הנך משתמש בלשון עשו הרשע”, העיר אהרן בהוכיחו גם הוא בקיאותו.

“או, הריני נמצא הפעם, כפי שרואה אני, בחברת איש שיש לו ידיעה בנקודות השחורות. נחוץ להיזהר, חי־חי־חי! מה? אכן זוהי הפתעה נעימה. הריני שמח מאד על הפגישה, שמח באמת. חי נפשי”.

על פניו השתפך חיוך מחניף והגוף הקטן ומהיר התנועה התחיל זע וגולש כאילו מרוב גילה. הוא הקריב את הכסא אל השולחן ועינו, שננעצה בפני אהרן, קרנה כאילו התאהבה בו מהמבט הראשון.

“נראה שלא אלמן עדיין ישראל, ברוך השם”, הוסיף בנענועי ראש ועינו הורמה לרגע בתודה לאל עליון, “לא פיללתי כלל לפגוש ביהודי תלמיד חכם במקום הזה והנה הקרה ה' אותך לפני. מה? לא תוכל לתאר לך עד כמה זה נעים לי”.

באצבעות מהירות התחיל למשש בכיסי בגדיו, הוציא קופסת ציגרות, פתחה והושיטה לפני אהרן.

“פליז, פליז”⁵.

אהרן לקח ציגרה, הדליקה ובעשנו אותה קרא:

“לא רעה כלל. תאמין למוכר ציגרות”.

“כך? הנך מוכר ציגרות? ובכן מדוע אתה מחשה, ר' יהודי? הטרח נא והוציא נא סחורתך ונראה. מה? ביזנס ביפור פליזשור⁶, כמו שאומר האנגלי. חי־חי־חי”.

אהרן הגיש לפניו קופסה של מאה.

הוא לקח ציגרה, הקריבה לעינו, הריחה, מיששה והחליקה באצבעותיו הזעירות, הצהובות מעשן טבק, הדליקה, הוציא בחפזון מפיו עמוד עשן אלכסוני, שעלה אל התקרה; הוציא זוג עמודי עשן מנחיריו שהתלכדו וירדו ירידה אלכסונית עד הרצפה. פניו נקפאו לרגע כמחכים למשפטם של כלי הנשימה. המשפט היה, כנראה, לטובה, מפני שתיכף התחילו פניו זוהרים, כאילו שאף לתוכו בשמי עדן.

“אכן זוהי סחורה. מה אגיד לך, ר' יהודי יקר, ציגרה כזו לא עישנתי, חי נפשי, זה ימים רבים. נקבה שכרי”.

ידו ירדה בחפזון לתוך כיסו; הוא הוציא ארנקו, שילם את המחיר הדרוש והסתיר תיכף את הציגרות בתיק שלו, כאילו רכש מציאה גדולה, ולבו חרד לגמור את המשא ומתן מהרה, לבלי לתת שהות להמוכר להתחרט על כל הענין.

התנהגותו ודברי החלקות העירו בלב אהרן גם חשד וגם בוז. מדוע מתחנף הוא? בוודאי יש לו סיבה לכך, מהי הסבה?

“מעניין לדעת מאיזה מקום נקלע יהודי משכיל כמוך אל המדבר הזה”, קרא אל אהרן, “מאין יהודי בא?”

“מווהלין”, ענה אהרן.

“מווהלין”, קרא הלז ושתי כפותיו אחזו בקצות השלחן, בשביל להגן, כביכול, על גופו לבל יפול מהכסא מרוב התפעלותו, “ווהלין! פששש, מילתא זוטרתא – ווהלין! ארץ חמדה, ארץ שיש בה גם קמח וגם תורה. אי־אי־אי. כדאי היה לנוד הנה מווהלין בשביל למכור פה ציגרות, מה? הוי, הגלות, הגלות המרה, המכלה מיטב כוחותינו”.

פניו עטו אבלות, מצרים על הגלות המרה, המכלה מיטב הכוחות, ותיכף הבליג על צערו וקרא:

“המותר לשאול לשמו?”

“קונין”.

“קו…” השם נקפא על לשונו ופיו נשאר חציו פעור מרוב הפתעה “או, עכשו אני מבין. נצר מאחת המשפחות היותר מפוארות בישראל. ומדוע אתה מחשה מחמדי? מי לא שמע את השם קונין? מה? קו־נין, חכה נא, חכה”

הוא עצם עיניו, קימט מצחו והתחיל לדפוק עליו באגרוף, כרוצה להעיר נשכחות, ודיקלם את השם קו־נין פעמים אחדות. לבסוף התעורר וקרא:

“אם אינני טועה הרי זה שם גאון מפורסם לתהילה או דוקטור נודע בשערים, מה?”

“אפשר. הרבה קונינים ישנם למקום בעולמו”, ענה אהרן, “גם אני הכרתי איש בשם קונין שהצטיין בתור גונב סוסים”.

עוית צחוק אחזה פתאום את הגוף הקטן, שהתחיל לרעוד ולפרכס.

“חי־חי־חי. הלצה יפה. חי־חי־חי, מצוין! נפלא! חי־חי־חי, הוי, אפשר להתפקע מצחוק”.

התפעלותו ודברי החנופה שלו היו לאהרן לגועל, ובכדי להטות את השיחה לצד אחר ולבלי לתת להלז להקיפו בשאלות הנוגעות לחייו הפרטיים, פנה אל הלז בשאלה:

“ומאין אתה בא?”

“אני?” ענה הלז במתיקות, “נו, גם לי אין כל סיבה להתבייש במקום מולדתי. יליד ליטא אנכי. מוילנא אני בא. מירושלים דליטא. עיר שהצטיינה בחכמיה וסופריה ושהקימה גדולים בישראל. גם ביחוסי אין, ברוך השם, להתבייש. אמי, עליה השלום, התייחסה על משפחת הגר”א הקדוש זכר צדיק לברכה. בוודאי שמעת את שם הגר“א. מה? שאלה היא! יהודי תלמיד חכם כמוהו לא ידע את הגר”א. כן־כן, ובכן עוסק אתה במכירת ציגרות. חבל חבל. בר אוריין כמותך יכלה את כוחו ועתו לתוהו ולריק בזמן שהיה יכול להשתמש בידיעותיו בשדה אחר. תכלית יפה. אדם כמוהו נברא בשביל עבודה רוחנית שתהיה ברכה לו וברכה לעולם. הוי, רבונו־של־עולם! מה מרים הם חיי תלמיד חכם במדינה זו. מה? כלום מכירים הם ערכו של איש משכיל. כסדום היינו במקום הזה. כסדום ממש".

“מה לעשות?” גימגם אהרן.

“מה לעשות?” חזר אחריו הלז בקול תוכחה ובדפיקת אגרוף קטן על השולחן, “או, אפשר לעשות הרבה. מה? בודאי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. מבין אני, אדם בודד במקום זר אינו יכול לעזור לעצמו, אבל יש מוצא. יש”.

ראשו כמעט שהיה מונח על השולחן והעין הקפואה נשואה לאהרן, ודווקא העין האילמה הזאת רמזה, קרצה והבטיחה. לכתחילה נמנע אהרן מלהסתכל במומו, הביט סחור סחור, אבל הבוז שחלחל בלבו אל האדם הזה התלקח מרגע לרגע והוא נעץ מבטו בחוצפה וברֶשַע בעין העיוורת. נראה לו שדווקא מעבר לוילון של עין זו נסתרת ערמתו כגנב.

“ובמה אתה עוסק?” שאל אהרן.

שאלה זו באה, כנראה, טרם שציפה לה הלז. הוא התיישר על כסאו, הרחיק את גופו קצת ופניו נעשו רצינים ומרוכזים לרגע ותיכף השתפכה עליהם בת צחוק מחליקה שבעתים.

" ‘במה אני עוסק?’ איך אבאר לך זה? עבודתי הוא רוחנית".

“מורה?”

“ממ. כמעט שניחשת. טביעת עין של תלמיד חכם”.

“כמעט? מה זה אומר?”

“תעודתי היא לפקוח עיני אנשים לראות באור מלכות השמיים”.

אהרן חשב רגע.

“תשובתך אינה ברורה לי. השייך אתה ל’כלי־קודש'?”

“יהודי משיחי אני”, ענה הלז.

“יהודי משיחי”, חזר אחריו אהרן, “מה זה?”

“יהודי משיחי המאמין אמונה שלמה בגואל העולם ישו המשיח, בן אלהים!” התפרץ מפי הלז בנשימה אחת, כבולע בחפזון, גלולה מרה.

אהרן חגג. הוסר המסווה. הכל נעשה ברור ומחוּור. לפני עיניו קמו בתי המיסיון בוויטצ’פל, שהוא עובר עליהם יום יום; הצ’רץ'⁷ הווייטצ’פלאי – בנין אדום־כהה כבד ומעיק עם מודעה המכריזה באותיות עבריות “דרשה ליהודים” בשבתות ובמועדים; אספה בקרן רחוב של קומץ יהודים דלים ומרופשים, השרים שירי תפילה באנגלית מסורסת בלווית אורגן, שאצבעות רזות של אנגליה רזה בלי טבעת קידושין תועות עליו. ובכן בר־נש זה היושב למולו הוא אחד מהם. חוטף נפשות. זה נתן סוף סוף מוצא לרגש התיעוב אליו ובלבו התעורר החשק להציק לו ולענותו.

“משומד אתה. משומד פשוט”.

הלז התחיל להביט נבהל לצדדין אם הגיעה המלה משומד לאוזן זר. פניו חשכו. בא אותו רגע של משבר, שנגמר לא אחת בתבוסה. לא פעם כוסו פניו רוק ולא ממסעדה אחת כבר הושלך החוצה. הוא התחיל לזוז כיושב על גחלי אש ופנה אל אהרן בקול רך ותחנון:

“הוי, למה תשמש בשם, שבו משתמשים יהודי הגיטו הבורים? מאדם אינטליגנטי ותלמיד חכם שכמותך, אדם מודרני, ציפיתי ליחס אחר. היהודים שלנו לא הסתגלו עדיין, כנראה, אל החיים פה. מה? הננו חיים, ברוך השם, במדינה חפשית, שחותמה הוא ‘ילך איש בשם אלהיו’. בארץ המולדת זהו ענין אחר. היהודי הטובל שמה ניסח הוא מעמו, אבל פה שונה הדבר לגמרי. נשארתי יהודי כמו שהייתי והריני מתגאה בעמי. טבלתי את עצמי והנני עבד כפות לגואלנו בן עמנו משיח בן אלהים”.

“הנך מיסיונר?” שאל אהרן.

“הקדשתי את עצמי אל התעודה הקדושה להפיץ בין אחי בני עמי את בשורת הגואל ישו מנצרת. מה?”

“כך. מבין אני. ובכן הגד נא לי, מיסיונר חביב, המקבל אתה לכל הפחות שכר טוב בעד הפצת הבשורה?”

“שאלה זו כבר נשאלתי פעמים רבות. הדבר הראשון העולה על מוחו של יהודי הוא תמיד שאלת הכסף, אבל לשמוע שאלה זו מפיך, מפי איש מלומד ובקי בהוויות העולם לא ציפיתי כלל. הוי, הוי”, הוא תפש את ראשו בשתי ידיו, “מי חיכה ומי פילל לזה? מי כמוך מבין ויודע שישנם דברים בעולם היקרים מכסף ומפז, דברים שכדאי לעבור בשבילם באש ובמים? מי כמוך יודע שככל דור ודור נמצאו אנשים, שהקריבו הכל בשביל האמת הבוערת בנפשם מבלי צפות לכל גמול? כי מה הם כל הבלי העולם הזה לעומת חיי אלמוות נצחיים בצל מלכות השמיים בחסדי אלהים ומשיחו?”

“אמן ואמן”, הפסיקו אהרן, “אבל רוצה אני שתדבר אתי דווקא על הבלי העולם הזה. מה היא העבודה שחפצת להציע לפני?”

ברגע זה הוארו מנורות הגז בבית האוכל. האור גילה פתאום מערומי הפנים, הכניס פכחון והפריע את השיחה. המיסיונר הוציא שעונו וקרא:

“עכשיו עלי ללכת. מוטב שנפסיק. יחוסך אל כל הענין הוא כה משונה ומלעיב עד שמוטב לבלי לדבר עליו”.

הוא קרא למלצר⁸ שילם לו, ובהיפרדו הימנו בברכה, קרא בקול, בכוונו שדבריו יגיעו לאזני אהרן:

“תה מצוין, אקווה להתענג גם מחר, אם ירצה השם על כוס תה”.

לפני צאתו “שכח” על השולחן חוברת ביהודית. אהרן התחיל לעלעלה. זאת היתה “מלה רצינית אל היהודים” עם תמונה על השער דומה ל“חכם” שבהגדה או לאהרן הכוהן הגדול בבגדי שרד. באמת היתה זו תמונתו של יוחנן המטביל. כך היה רשום בפירוש שחור על גבי לבן מתחת לתמונה.

 

ד    🔗

ביום המחרת הקדים אהרן ללכת אל המסעדה, בכוונו, שהמיסיונר, בבואו אחריו יגש אליו ולא להפך, אבל בהיכנסו כבר מצא את הלז, כשהוא יושב ומגמע “רשין טי”. אהרן העמיד פנים כאילו לא חש כלל במציאותו וישב לשולחן אחר.

הוא יגש הנה, המנוול – חשב בלבו – הוא מוכרח לגשת. ה“תעודה הקדושה” דורשת זאת, תיפח רוחו!

נפשו היתה מרה עליו. ליל של אכזבה היה לו הלילה האחרון. בשובו בשעה מאוחרת הביתה, פתחה לו את הדלת בתו של בעל־דירתו, ריבה צהובת־צמה עם חזה מפותח ורוטט, שהיה מסובבה ימים רבים ומעניקה לפרקים שוקולדה זרועת אגוזים. הוא תפס בה ורצה לנשקה בחושך, אבל היא השתמטה מזרועותיו, הדפתו מפניה בקריאה:

“פרצוף מתוק זה עדיין זוחל להתנשק”.

המאורע עכר את רוחו מאד והוא התהפך על משכבו מצד אל צד כבקדחת. ידו משמשה כפעם בפעם את הצלקת החרבה והלב שאג לנקמה נגד אלה שעשוהו לבעל מום. הם קלקלו את חייו, העמידו נד בינו ובין האושר. הכל מביטים במומו ושוטים מפנים בבחילה.

“פרצוף מתוק! בעל מום!”

רוחו הנעכרה הגזימה ברוע מומו, והוא נהם כחיה פצועה וכפו התעגלה לאגרוף נגד חותנו, נגד הריבה, נגד כל העולם.

ואז צף לפניו דיוקנו של המיסיונר, כשסנטרו תמוך על השולחן וצווארו עם רשת גידיו משתרבב ומתפתל כנחש ועינו מביטה עליו מלמטה למעלה ורומזת ומבטיחה. אגרופו נקש בקיר, כאילו רצה למעך את הפרצוף השנוא עליו. העין לא דעכה. היא קרצה: יש מוצא. יש. מה? לי נקם ולי שילם. חי־חי־חי!

הוא קם משנתו נרגע קצת ועזב את הבית בהחלטה גמורה לבלי ללכת אל המסעדה; הסתובב עם סחורתו ברחובות רחוקים משם, אבל רגליו הובילוהו כאילו למרות רצונו דווקא להתם, ואז התחיל לשדל את עצמו, שסוף סוף אין לו כל סיבה להתחבא מהלז. מה יוכל להפסיד על ידי פגישה זו? כלום מחייבת היא אותו לאיזה דבר? כדאי אמנם לשמוע מה שיציע לפניו.

המיסיונר גמר לשתות את ה“רשין טי”, ושם פעמיו אל הדלת. הוא עבר על יד אהרן בנדנוד ראש. אהרן לא עיכבהו והוא קרב אל הדלת, עמד רגע כמהרהר, חזר, ניגש אל אהרן וקרא אליו:

“שכחתי פה אתמול חוברת אם איני טועה. המלצר לא מצאה. אפשר שהגיע לידך?”

אהרן הוציא אליו את החוברת.

“הקראת אותה?” שאל הלז ועינו התחילה לזוז בחיפזון.

“עילעלתיה”, רטן אהרן.

המיסיונר ישב כמתגנב בקצה הכסא שלמול.

“נו”, התחיל בהתלהבות, “הנפקחו עיניך לראות בנוגה האמת הגדולה? החדרה אש אלוהים קדושה לתוך נשמתך? הוי, מה מאושר הייתי לו נתגלגלה הזכות על ידי להשיב עוד שיה נידחה אחת אל חיק רועה. מה? כלום יש אושר גדול יותר בתבל מהאושר לקיים נפש מישראל ולפתוח לפניה שערי מלכות השמיים?”

בידיים מהירות תפש את התיק וקרא:

“בוודאי רוצה אתה בספרים אחרים. יש לי, ברוך השם, די. מה? בטוח אני שספרו של הרב הגאון רבי יצחק ליכטנשטיין יעניין אותך עד מאד. יהודי תלמיד חכם כמוך מחויב לקרוא את ספרו של גאון זה, שחולל מהפכה בלבות אלפים ורבבות מקוראיו. יש אתי פה גם ספר מאת בן־טובים שלנו. בטח שמעת אודותיו. מי בלונדון לא ידע את בן־טובים? ספרו האחרון הטיל רעש ממש בעולם היהודי והנוצרי. מלבד אלה יש אתי עוד…”

אהרן הושיט את ידו, הניחה על התיק וקרא:

“מיסטר, אל תטרח לחינם”.

“מה אתה שח, יקירי? איזו טרחה היא? מה? כלום לאיזו מטרה מדפיסים אותם אם לא לחלקם ולהפיצם ברבים? הוי, ר' יהודי, טרחה הוא קורא לזה. הרי לך טרחה”.

“מיסטר, אל תטרח לחינם”, חזר אהרן, “ספריך אינם מעניינים אותי, כמו שאינם מעניינים אותך. הנך מיסיונר המסית יהודים לשמד לטובתך ולתועלתך. אל תיתמם. אל תעמיד פנים של יראת שמים לשווא. כרכוריך ואחיזת העיניים שלך לא יצליחו. לא אאמין לך. רוצה אתה שאשתמד – ובכן דבר אתי דברים ברורים. כל כווני החן וכל דברי החלקות לא יועילו לך. הם לא ישפיעו עלי אף במלוא נימא. השומע אתה?”

ידו של המיסיונר נקפאה על התיק. דברי אהרן והטון שלו, שהעידו על סערת נפש, ופניו שהביעו רשע ושנאה, הטילו עליו לכתחילה אימה, אבל מן הצד השני הגיד לו לבו, שלא קנאת ה' צבאות שללה את מנוחתו. במשך השנים שממלא הוא את “התעודה הקדושה” נוכח לדעת שפירכוסים ממין זה הם לפעמים אות לטובה. התלבטות זבוב לפני היעטפו בתכריך קוּר.

שמע נא, מחמדי", קרא אל אהרן, “יש לי ההרגשה שרוצה אתה בסקנדל, טוב, הקם רעש, קומם נגדי את כל אלה הבריות הנמצאים פה, הסיתם בי ככלבים; הכוני, ענוני אם זה יגרום לך עונג. הריני נכון לסבול בעד האמת הקדושה, כמו שסבלתי זה פעמים רבות וכמו שסבלו אחרים וטובים ממני. מה? כמובן לא חכיתי ליחס כזה ממך, איש משכיל ונבון, אבל אם רצונך בכך – הריני לפניך”.

הוא הרים את שתי זרועותיו ובטון תיאטרלי קרא:

“הריני מוכן. הריני מוכן לכול”.

“איני רוצה בסקנדלים”, קרא אהרן בהתאמצו לשלוט ברוחו, “אך רוצה אני, שתחדל לשחק אתי משחק החתול והעכבר. זהו מה שאני דורש ממך”.

“קשה לי להבין התרגזותך”, קרא המיסיונר, “הוי, יהודי, יהודי! למה הנך מתרגש כל כך ללא סיבה? כלום מאלצים אותך חלילה לאיזה דבר? אם השיחה אינה נעימה לך, אז מוטב שנפסיקנה. מה? איני יכול לאלצך שתאמין בישרי, אבל זה אינו מספיק עדיין בשביל להתנפל עלי ולחרפני גם תמול וגם היום”.

הוא העמיד פנים נעלבים⁹ והושיט ידו אל המטרון, כמתכונן לעזוב את המקום.

“הנך הולך?” שאל אהרן.

“כבר שבעתי עלבון די והותר”.

אהרן אחז פתאום בידו ובלי אומר לחצה בכוח כה רב עד אשר נתעוותו פני הלז מכאב וכמעט שפרץ בצעקה.

“בבקשה לשבת”, קרא אהרן בשלווה חיצונית, כאילו לא קרה כל דבר, וכאילו רק לוחץ הוא יד ידיד.

המיסיונר הוריד את גופו על הכסא נפחד וכואב, כשהוא נושך שפתו.

“התענה הפעם על שאלתי”, קרא אהרן אחרי ששיחרר ידו של הלז, “מה הוא המחיר בעד השמד? דבר דברים ברורים. יודע אני שאף יהודי אחד לא השתמד לשם עולם הבא. באנגליה אין כל סיבה ליהודי להשתמד אם לא לשם המטבע. מה הוא המחיר?”

המיסיונר קפא על מקומו נדהם. הוא ישב רגע בלי הגה, בהפרידו את האצבעות הכואבות והמכווצות מהלחיצה ובנשבו עליהם בהבל פיו. כשוב רוחו התחילה עינו לזרוק מבטים בפני אהרן מתחת למצח המורד, הציץ בו מלמטה למעלה, כאוהב המתפייס עם אהובתו, ולאט לאט השתפכה על פניו בת צחוק של סליחה ביישנית כביכול. הכנעתו הרגיעה למחצה את אהרן ועל שפתיו נראה צל של צחוק נצחון. עיני המיסיונר אורו ופניו צהלו.

“נו, מה אומר לך, יקירי”, קרא והקריב את כסאו אליו, “יש לך, בלי עין הרע, כוח גברא. גיבור ממש, חי־חי־חי, מה? מילא אם רוצה אתה לטפל בצד המעשי שבדבר ולדבר דווקא על ביזנס, כמו שאתה קורא לזה – יהא כך. אבל תנאי אחד צריך אתה למלא – להרטיב את הגרון אתי יחד בכוס תה. מה?”

ואחרי הזמינו תה התחיל:

“קודם כל מוכרח אני להגיד לך שוב, מחמדי, שהנך מתייחס אל כל הענין באופן משונה. מביט אתה על הטבילה כעל צעד נורא בחיים. שטות, האמן לי, שטות ולא יותר. איזו צרמוניה קטנה, שאין כדאי להתחשב עמה. מה? בארץ המולדת הרי זה ענין אחר לגמרי, מפני שהמרת הדת קשורה שם, לחרפת המאה העשרים, בבגידה בעם, אבל במדינה זו – חוכא ואיטלולא ממש. אתוודה לפניך שאני מופתע עד היסוד, בשמעי שאיש משכיל ומודרני כמוך קורא לזה בשם מכוער: ‘שמד, שמד’. מה? איזה שמד? נכנס אתה יהודי, יוצא אתה יהודי וטועם שוב טעם של דגים ממולאים, חי־חי־חי. בנוגע לצד המעשי, הרי זה דבר התלוי באיש עצמו. אינני יכול להבטיחך הבטחות של זהב. הטבילה לא תהפוך אותך לרוטשילד, למה אשקר. רואה אתה, הנני מדבר אליך בלב אמת ותמים כעם אח. אבל היה בטוח, שאחינו המשיחיים לא יתנו לאיש כמוך לגווע ברעב. הנך, ברוך השם, איש עם ראש על כתפיך ובטוח אני שעולם חדש ייפתח לפניך, עולם חדש לגמרי. מה? הנך נפגש עם אנשים שונים מאלה שבסביבתם אתה חי כעת, ובפרט אם יש לך איזו ידיעה שהיא בשפת המדינה. הנך בא בחברת ג’נטלמנים גמורים, בעלי עושר רב ובעלי השפעה גדולה המקרבים אותך כאח, אם רק יודע אתה איך להתהלך אתם. אינך יכול לשער לך עד כמה מתייחסים הם בכבוד ליהודי משיחי. ביחוד חשוב אתה מאד בעיני ליידיות זקנות ובתולות בלות, חי־חי־חי. בעד כלבלב ובעד יהודי משיחי נכונות הן להקריב הכל. או, אם תמצא חן בעיניהן אז אין לך לדאוג דאגת פרנסה כלל. כסף הוא כדומן אצלן, דומן ממש. מה? קח, למשל, את בן־טובים שלנו. לו ראית באיזו חוגים הוא יוצא ונכנס! לו ידעת איזו השפעה יש לו בין אנשים שם! בן־טובים איננו היחיד. העיקר הוא – שכל, וזה, כפי שאני רואה, איננו חסר לך, ברוך השם. עם אחינו בני ישראל טוב לאכול ‘קוּגל’ יחד, אבל עסקים – עסקים הייתי בוחר לעשות דווקא עם אחרים. מה? הוי, לו הייתי איש צעיר כמוך ולו ידעתי את השפה האנגלית, הייתי נמצא במצב אחר לגמרי. בכל אופן איני קובל, תודה לאל. איני קובל כלל”.

“נניח”, שאל אהרן, “שאסכים להשתמד…”

“מפציר אני בך, יקירי, שוב”, הפסיקו המיסיונר, לבל תעלה על לשונך את המלים ‘שמד’ או ‘משומד’. איש מאתנו לא השתמד, חלילה".

“טוב. נניח שאסכים ל… להטביל את עצמי, מה תהיה אז עבודתי? במה אתעסק?”

“או, לזה אל תדאג כלל, רחימאי. אנשים משכילים כמוך נחוצים לנו בכל עת בשביל העבודה בין המוני העם. אין אצלי כל ספק שהמיסיון יקדם בשמחה פני איש כמוך ויזמינך לעבוד בשבילו. את התורה הנחוצה לעבודתך תוכל ללמוד על רגל אחת. מה? מובן, שתבוא על שכרך. זכור מה שאני אומר לך בתור ידיד נאמן – לפניך ניצב סולם המעלה אל עולם גדול ועשיר; הצג כף רגלך עליו ועלה והצלח. האמינה לי שלא תתחרט. הנני בטוח, שיום יבוא ונפשך תברך אותי, כמו שבירכוני אחרים שקדמוך. מה?”

הוא דיבר הרבה וגופו זז על הכסא בהנאה, כסוחר מנוסה הרואה שהמשא ומתן מתקדם. לסוף הזמינו לבוא אל המיסיון. הוא יציגהו לפני בן־טובים והאחרים. הביקור אינו מחייב אותו עדיין לשום דבר. הברירה היא תמיד בידו. אל המיסיון באים יהודים רבים, שאין להם כל שייכות אליו, לקרוא עתונים ולהקשיב לנאומים. הדלתות פתוחות לרווחה לפני כל. איש לא יוכל להכריחהו, חס ושלום, לשום דבר. אין אונס. הננו חיים, ברוך השם, במדינה חפשית. מה?"

לפני צאתו מסר לו כתובת המיסיון והזהירו לבל יסור לבית מיסיון אחר הנמצא באותו רחוב, משום שלאותו האחר העיקר הוא רק “בלוף”. לכתחילה מבטיחים הם לך הרי זהב ואחרי הטבילה אינם נוקפים אפילו אצבע בשבילך. יהודים משיחיים אמיתיים ימצא רק במיסיון “תעודה בישראל”.

 

ה    🔗

בבוא אהרן אל המיסיון קידם המיסיונר את פניו במאור פנים וב“שאלאם”.

בתוך אולם גדול, נקי ומצוחצח, אולם הקריאה, עמד שולחן ארוך ועליו היו מפוזרים חוברות ועתונים ב“לשון הקודש”, ב“עברי טייטש” ובשפות לועזיות – וחומר תעמולה לשמד. מסביב לשולחן ישבו כמנין יהודים, רובם באים בימים, לבושי קרעים, מזוהמים וחולניים; טיפוסי קבצנים, שהעירו זכרון עיירות נידחות ב“מולדת” הרחוקה, לילות חורף עגומים וכתלי תנורים בבתי תפילה, חלקים ונוצצים מגרד גברים וצלעות. הם ישבו גלויי־ראש, מסובכי־שער, נזירי־מסרק, והראשים הפרועים זרקו צללים משונים בחדר המואר אור חשמל בשפע, ונראו כחולים המחכים לתורם בחדר־האורחים של רופא. אש האח לעסה בחשק את שחור הפחמים, הפיצה חום, הכבידה צמידי העיניים והפילה חבלי שינה. ראשו של אחד היושבים שח, ירד לאט לאט אל חזהו, כמסמר תחת הלמות פטיש, והוא התחיל לנחור בקול, וכשקיבל דחיפת־מרפק של שכנו, התעורר מבוהל, התחיל להתנועע מול החוברת המונחת לפניו, כענבל פעמון בגסיסת־נענועיו, ונמנם שוב. אחדים התגרדו בהנאה מתחת לשולחן, התלחשו ביניהם בחשאי. נפרש מהם, סמוך לאח, ישב איש בעל זקן ארוך ושחור, עם משקפיים שחורים, שהפריעו מלהכיר ארשת פניו ושהזכירו חורי עיניים של שלד. הוא גנח בדממה וגסס ארוכות. מהקירות הציצו על העדה פסוקים מ“הברית החדשה” והאותיות המרובעות הסולידיות, העבריות נראו חללות ומיותמות, כאילו השתמדו גם הן, כביכול.

בראש השולחן ישב הרברנד ברגר, יהודי ליטאי שנתפקר ונשתמד; רווק יבש וגאוותן באמצע שנותיו, בעל קרחת מתוחה למשעי ומזהירה לקראת האור כפארקט מגוהץ. זקנו הבלונדי הקט עשוי יפה ובגדיו נקיים ומסודרים בטעם. ניכר היה שמדקדק הוא מאד בחיצוניותו. הוא היה אחד מאלה האנשים, המתייחסים לעצמם ברוב כבוד וחשיבות. הוא התאהב בעצמו אהבה נאמנה, נצחית; אהבה שהלכה הלוך וגדול יחד עם הזדקנותו והתרחבות קרחתו. כשהיה פותח את פיו לדבר היה מונה את ההברות, כאדם המונה פנינים; מפסיק בין מלה למלה ונהנה מקולו היבש, המונוטוני כמו ממנגינה שמימית ומחייך ברוב מתיקות כאילו מלכות השמים כבר באה ונתקיימה. או, רברנד ברגר זה היה “אולרייט”. הוא בא אל המנוחה. לחמו ניתן, מימיו נאמנים ואפקו שליו וטהור.

רק חולשה אחת היתה לאיש המתון הזה – שעוני כיס. שעות שלמות היה סובב מרחוב לרחוב בלונדון רבתי, מתעכב אצל הויטרינות לממכר עתיקות, מחפש שעונים, נכנס לבתי המסחר וממשמש ומטפל בהם, קונה, מוכר או מחליף שעון בשעון. שעונים לעשרות ממינים שונים היו לו. שעוני־כזית, שעוני־לבבות, שעונים כרסניים, שעונים שטוחים, שעונים סגלגלים, שעונים קצוויים; שעונים של זהב ושל כסף, של אבן ושל זכוכית; באיזו הנאה היה פותח דלתותיהם, מטה אוזן להלמות לבותיהם הפעוטים, הרועדים והמפרכסים, כלב ציפור נפלה בשבי; מקשיב חזון תקופות חלפו, סוד שיח ארצות וקול הד לבבות אנשים שכבר נשתתקו ונאלמו דום. לוּ קרה לו חלילה אסון ברחוב – דבר בלתי אפשרי כמעט לאיש זהיר כמותו, המונה צעדיו בנחת – ונתמעך תחת עגלה או נרמס ברגלי סוס, כי אז חדלו לדפוק, יחד עם לבו, לא פחות מתריסר לבות שעונים, שנשא אתו כמעט תמיד בכיסיו.

הוא ישב עכשו ואחז בידו עתון רוסי מעיר הבירה, החוצץ בינו ובין אלה הנמצאים אתו בחדר, שתיעבם לא פחות מאשר שנאוהו הם. אגב שימש לו העתון מחיצה גם בשביל להתייחד עם השעון שקנה היום, להחליקו, לבדקו, ולהקשיב לפיטפוטו.

שלשתם צעדים אטיים לקול זמרתו של האורגן, הנמשכת מכלי נשימתו.

אהרן ישב בדול מכל העדה הזאת על ספסל מיוחד שהוקצה לאורחים. על ספסל זה ישב עוד אורח אחד, פועל צעיר, שקרא עתון ברוב כוונה ובנידנוד שפתיים כמתפלל בלחש. הוא הרים את פניו אל אהרן ורמז לו באירוניה על היושבים, במיצמוץ עין אחת, ואחר כך גחן אליו והעיר במנוד ראש: “בתוך חברה קפיטליסטית הכל אפשרי הוא”. אהרן נהנה מזה, שהלז מתייחס אליו כאל איש שאין לו שייכות אל הענין, כאל זר, כלומר: שני אורחים, שני זרים – הוא והוא.

המיסיונר הגיש לאהרן עתון. בכל פעם שרישרש הרברנד ברגר בעתונו, התכונן ועשה צעד קדימה לגשת אליו, אבל בראותו שהלז התעמק בקריאה שוב חזר בו.

השעון צילצל ארבע ובין העדה התעוררה פתאום תנועה וחיים, כאילו נסכו בהם ארבע הדפיקות כוחות חדשים. הם התחילו לזוז ולהתיישר על כסאותיהם. תיכף נפתחה הדלת לרווחה ושתי אנגליות, האחת צנומה וגבוהה והשנית יותר צנומה ויותר גבוהה; דו פרצופים רציניים ומרוכזים, הכניסו לתוך החדר טסים גדולים ועליהם כוסות תה מהבילים, לחם בחמאה וריבה. הן הגישו מנה לכל אחד והללו התחילו ללעוס ולגמוע בציבור, כאילו שעת מוצאי־תענית היא שעה זו להם. מהקומה התחתונה הגיעו קולות צפצוף דק היוצאים מפי ילדים, שירה־תפילה של ילדי ישראל וילדותיו, שנכנסו לבית הזה אחרי צאתם מבתי הספר לשבור פה רעבונם, בהסכמת אבות ואמהות רצוצים ודלים, שמכרו תום נשמות עולליהם בעבור פת לחם משוחה בחמאה, ומברכים על המזון לאלהים ול“משיחו” והד־עצב נצחי, יהודי מרטט בקולותיהם, קולות בנים ובנות שגלו מעל שולחן אב.

ופה למעלה עבדו הלסתות, הזיעו המצחים, האזניים עלו וירדו וגידי הרקות זעו והתנודדו. הגמיעה בקול רם הרגיזה את ברגר. הוא הפנה שפת עתון הצידה ונעץ מבט ארסי באחד מהם, שגמר כל גמיעה וגמיעה באנקת הנאה קולנית, עד שנפגשו עיני הלז במבט השנאה והוא התחיל לשתות “בלחש”.

אחת האנגליות הגישה תה ולחם גם לפועל וגם לאהרן, אבל שניהם לא רצו לנגוע בהם.

“איני שנורר”, לחש הפועל באזני אהרן, “ולא אתגאל בפיתם”.

“היר, היר”¹⁰, נידנד אהרן.

בחצר נשמע קול שריקת אוטומוביל. אחת האנגליות הביטה בחלון ותיכף ניגשה אל ברגר ולחשה לו על אזנו. ברגר הניח את העתון וקרא: “רוּהע!” וכל הקהל ישב בדממה ועיניו אל הדלת. כעבור רגע נפתחה הדלת ושני ישישים הופיעו בחדר. האחד נמוך ועגול והשני איש גבוה צועד בכבדות, כשידו האחת נשענת על מטה והשניה – על שכם המיסיונר, שרץ לקראתו לנטות שכם.

האחד, הנמוך, היה הפסטור קנדלמן, ראש המיסיון ומייסדה, יהודי הונגרי, זקן כבן שמונים, שהשתמד זה יותר מיובל שנה, התבולל ונטמע. פרצופו אבד כבר לא רק צלמו היהודי, אלא גם צלמו הגברי. פניו המגולחים, המלאים, עם כיסי העור מתחת לעיניו, ה“נקניקים” מסביב לסנטר והשפתיים הזעות תמיד והעסוקות בלישה אין־סופית, היו דומים לפני אשה לא פחות מאשר לפני גבר. הוא היה איש רתחן וכעסן וכל באי המיסיון חרדו מפניו, וביחוד – בימים שסבל התקפות של הכבד. מזמן לזמן היה דורש לפני הקהל באשכנזית מליצית, תיאולוגית, שאיש משומעיו לא הבינה. בדרשותיו היה שופך זעמו על היהדות, העוצמת עיניה מראות נכוחה, עד שלפעמים היה ריח של שנאה חריפה לעם ישראל נודף מדבריו; היה מריק קיתון של זלזולים וחרפות על אנשי עדתו, בהאשימו אותם שהתנצרו לקול צילצול המטבע ואלהים אין בלבם וגומר את דרשתו בהבטחה, שרק האהבה מדברת מתוך גרונו, כי עיקר העיקרים של הנצרות היא, כידוע, האהבה.

השני היה סיר אנדריו דניאל ארצ’יבולד מלקולם, גנרל אנגלי זקן שיצא כבר בדימוס. גנרל זה הצטיין בעז רוח בחזיתות שונות. שנים רבות שרת בהודו, לקח חלק באקספדיציה היובקית, השתתף במלחמת קבול, במלחמה המצרית, בהתקוממות האביסינית ובמלחמת אפגאן; נפצע פעמים אחדות, נפצע פעם קשה, נתכבד באורדנים שונים, נתכבד בצלב ויקטוריה, נתכבד בתואר סיר והתפטר. בחזותו, בהליכותיו וגופו הזקוף נשקף עדיין איש המלחמה, אבל הרגלים לא צייתו; הרגלים שצעדו תמיד בקצב לקול תזמורת; שהיו רגילות לדרוך בעוז ובבטחה על אדמה מטוללה בדמדומי בקרים, אחרי השתערות, בין פגרי הרוגים באביבם, תכולים־חיוורים וקפואים לקראת צפירה כפסלי שיש שנגדעו – רגלים אלה, אבוי, נסחבו ורעדו. ככלות כוחותיו המיר את עבודת הצבא בחיל הוד מלכותו בעבודת הצבא בחילו של ישו לקיים מה שנאמר:

"וּתְנָה שִׁכְמְךָ לִסְבֹּל עִמִּי כְּאִישׁ חַיִל

בִּצְבָא יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ".

הוא עסק בתפילה ותשובה וצדקה. הצטיין בשרותו בחיל “ישו”, כשם שהצטיין לפנים בחיל מלכו. באותה המסירות שהיה מאסף לפנים טירונים, כל בחור וכל גיבור חיל, ללחום מלחמת הכסא והמולדת, כך היה מאסף עכשו טירונים לצבא ה“אדון” מבין העלובים והנידחים, שהחיים הקיאום, להקים את דברי הכתוב:

"הַקּוֹצֵר יִמְצָא שְׂכָרוֹ

וּתְבוּאָה יֶאֱסֹף לְחַיֵּי עוֹלָם

וְהַזּוֹרֵעַ וְהַקּוֹצֵר יִשְׂמְחוּ יָחַד".

אבל בעיקר נתחבבה עליו העבודה המיסיונרית בין היהודים; הוא התמסר להפיץ את ה“בשורה” דווקא בין בני העם קשה העורף. שעשרים מאות בשנים עומדים הם בקשיותם וממאנים לשוב, לגאול את נפשותיהם ולפתוח לפניהם לרווחה את שערי מלכות השמים, למלאות מה שנאמר ביד ישעיה הנביא לאמר:

"הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ

רָאוּ אוֹר גָּדוֹל,

יוֹשְׁבֵי בְאֶרֶץ צַלְמָוֶת

אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם".

הוא צעד מסביב לשולחן תמוך על מטהו ורגליו רעדו בגילה למראה הטירונים; לחץ יד כל אחד, דרש בשלומם, גחן אל הגוסס עם המשקפיים השחורים ולטף גבו, גם חקר לדעת אם מלמדים אותם אנגלית.

אחר כך יצא לחדר אחר, ששם הוכנה בעדו קערת מים וסבון של קרבול לרחיצה, אחרי לחיצת ידי העדה, ויחד עם קנדלמן עזב את הבית. עד מהרה נשמע קול האוטומוביל המתרחק בשריקה.

ברגר חזר למקומו. המיסיונר מצא הפעם שעת הכושר לגשת אליו ולהתלחש אתו. ברגר הניח את עתונו הצדה, הסתכל רגע באהרן מרחוק, התרומם בניחותא, ניגש אליו, העמיד פנים שוחקים, ידידותיים, הושיט לו שתי אצבעות ל“שאלאם” והזמינו אל החדר הסמוך, אהרן קם והלך בחפזון, כאילו הרגיש על גבו מבט הבוז והאכזבה של הפועל, שליווה אותו בבת צחוק של רעל ובריטון:

“חולירע!”

המיסיונר נשאר בחדר הקריאה, טייל אילך ואילך וחיכך בהנאה יד ביד.

כעבור רגע יצא מן החדר, ששם נכנסו ברגר ואהרן, איש צעיר ומרושל, בעל פנים מרובעים משולהבים נעלבים, כאילו לא יצא בעצמו אלא הושלך משם; הוא מילא את מקומו של ברגר בראש השולחן. הנאספים שאפו רוח והתחילו לשוחח ביניהם. היהודי בעל המשקפיים השחורים גנח בקול וגסס ביתר עצמה.

 

ו    🔗

בערבים, אחרי סעידת הלב, היה הקהל יורד אל האולם שבקומה התחתונה לשמוע את ה“דרשה ליהודים”.

אהרן ירד יחד עם המיסיונר, אחרי צאתו מחדר ברגר, ששילשל “איזה דבר” לתוך כיס מעילו. הוא ישב ביחידות על אחד הספסלים שבשורות האחרונות וידו מיששה את הכיס מלבר עד שנגעה ב“דבר”. כל “כפתור זהב” – כלומר: לירה שטרלינג. לירה בעד לא כלום – כיפר את פני מצפונו בחיוך של חנופה, תחב את ידו לתוך הכיס, צד והעלה את ה“כפתור”, שהציץ אליו במבט צהוב נוצץ. ליתר זהירות הצפינו בכיס חזייתו.

הדרשנים בערבים היו הרברנדים ברגר ובן־טובים, איש איש וערבו, חוץ מאותם הערבים, שבהם היה קנדלמן בא פתאום, מבלי שצפה לו איש, ועולה על הבמה.

ברגר היה רגיל ללמוד פרק ב“ברית החדשה”, קורא אחד מקרא ב“לשון הקודש” ואחד תרגום ב“עברי טייטש”; מפרש ודורש ושולח חיצי ביקורתו אל לב התלמוד. ברגר זה שנא תכלית שנאה את התלמוד כ“שד את הלבונה”, וריב לו תמיד עם אביי ורב פפא, שהיה עושם לצחוק ומבטלם כקליפת השום. דרשותיו היבשות וקולו הצרוד והמונוטוני היו משעממים מאד את שומעיו. אחרי הדרשה היה עומד בתפילה, כנהוג שם, והקהל קם אתו על רגליו. הוא היה עוצם את עיניו, מתרכז ומשרבב את פניו מול התקרה. הפנים היו עוטפים מתיקות והכנעה והקריאה “או, יעזו!”, שהיה חוזר עליה פעמים רבות, היתה יוצאת בפתוס וברעידת קול כביכול. התפילות, יצירות רוחו, היו קשות עליו כחבלי לידה ומתוך התאמצות למצוא מלים רכות, לבביות, ליריות – היה מפסיק הפסקה רבה בין מלה לחברתה, כאילו עומד הוא ומחכה לבשורה, שהמלה כבר הגיעה לכסא הכבוד ונתקבלה ברחמים. מסביב לעיניים הנעצמות בלחיצה והשפתיים המחייכות היו מתלקטים המוני קמטים וכל קמט וקמט העיד על תפילת שווא. דווקא אז, בזמן תפילה, כשהיה עומד ב“פיק ברכיים”, כמו שהיה מבטיח את “יעזו”, היו מתבלטים ביותר מעשי להטיו של אפיקורוס מתחסד, שכל הענין אינו שווה בשבילו אף שעון פשוט אחד. לא פעם היתה עין מעיני העדה נפקחת להסתכל בו בלעג ולהיפגש עם עין אחרת במיצמוץ: “גנב שבגנבים!”

לעומת זה היו רוחשים חיבה לרברנד בן־טובים. זה היה איש כבן שלושים וחמש, שחרחר ודק, פזיז ונמהר, קצר מצח ותכול־עינים עם זוהר רטוב, חמימי, חוגג, בחיצוניותו דמה לאמן: שער ארוך, זקן “א־לה־ישו”, כתפיה “א־לה־וילהלם”, כובע רחב־שוליים ועניבה ענקית. לפרקים, וביחוד בשעה שהיה עומד ודורש, היו פניו פושטים הבעתם היהודית ולובשים הבעה נוצרית, מנזרית ונראים כמרוחים ב“משחת קודש”. איש בעל דו־פרצופים היה ונפש שסועה לשתים. הוא השתמד בנעוריו, בימי נדוד ועוני, בבואו לבקש דעת במערב אירופה. הוא עשה מה שעשה מפחזות רוח ומרוך לב במלחמת החיים. הוא התאמץ לשדל את עצמו, שהתנצר מתוך הכרה. הוא נכנס לתוך סמינר, למד תיאולוגיה ושאף להיות לנוצרי נאמן. אבל די היה שיעזוב לשעה את כתלי הסמינר, את אוירם של בתי התפילה הקרירים והזורעים שלווה, את פני הפרופיסורים המביעים ודאיות כה מוחלטה ואת המון כרכי הספרים, שרוחו הרפה אחזה בדפיהם וביקשה בהם הצלה ומפלט – ומוסר כליותיו ישוב להציק לו ולא יתן דמי לנשמתו. באחד הימים ברח מסביבתו ללונדון בהחלטה גמורה לשוב לעמו ולחיות חיי יהודי בתוך יהודים, אבל נסיונות החיים היו קשים והאברך רפה־הרוח הזה לא יכול לעמוד בפניהם והוא נספח אל המיסיון, נספח “לפי שעה”, כמו שהבטיח לעצמו. הסביבה החדשה, המלאה תרמית ושפלות, הסוחרת בנפשותיהם של בני אדם עלובים והגוזלת מהם את שארית אנושיותם חנקה אותו שבעתיים והוא לא ידע שליו. יש שהיה נכנס לבית אחד ממכיריו היהודים, בוכה ונשבע, שגמר בדעתו לשוב אל עמו שבגד בו. הוא יתגייר. הוא ילך להתגייר בירושלים. הוא יסור לבית תפילה ב“מאה שערים” וכאוריאל אקוסטה ימסור את גופו להלקות, ישתטח על הסף עם שק ואפר על ראשו וכל רגל תדרוך עליו וכל פה יירק בפניו: ככה ייעשה לאיש העוכר את עמו ומועל באלהיו! כעבור שעה הוא נמצא שוב בחברת נוצרים, שבתומת לבם האמינו בקדושת תעודתו של המיסיון, דורש לפניהם בהתלהבות, כורע אתם יחד בתפילה ל“בן אלוהים”, חוזר אל המיסיון ומטיף לשמד ומקלל שוב את יומו.

אבל השנים ריפאו לאט לאט את רוחו. זעקת דם נעורים טהור שקטה. הנפש נרגעה והכאב רפה. הוא התרגל והסתגל. הוא מצא פשרה. תורה חדשה גילה לווייטצ’פל: ליצור תנועה “משיחית” בישראל. על פי תורה זו אפשר לו לאדם להיות יהודי ונוצרי כאחד – יהודי לפי לאומיותו ונוצרי לפי דתו. ולא רק שאפשר הוא, אלא שכך צריך, כך מחויב להיות. הנוצרים הראשונים מזרע היהודים היו, ובכל דור ודור הקימה היהדות מתוכה נוצרים מצוינים, שהשפעתם ניכרת מאד. תנועה משיחית זו עתידה להתפשט, בשוב ה' שבות עמו, דווקא בארץ ישראל, ערש המשיחיות. רק היהודים מסוגלים לגרש את רוח האליליות שדבק בנצרות, תעודתם הקדושה היא.

הוא חיבר ספר בעברית בשם “המשיחיות בישראל”; החליף את התואר של “נוצרי” בתואר “יהודי משיחי”; החליף את שמו גוטמן בפסיבדונים בן־טובים; החליף את בגדיו הרגילים בבגדי “אמן”, אחרי שהיה לסופר בישראל ולנפשו היתה הרווחה. הוא התחיל נוסע לקונגרסים ציוניים, ונדחק לתוך חוגים של מלומדים ושל סופרים בעם. אמנם הם דחו אותו מפניהם, בהיוודע להם על דבר “משיחיותו”, אבל מה בכך? הרבה כיתות היו בישראל שלא חיו בשלום זו עם זו. כלום חיו המתנגדים והחסידים בשלום?

בינתיים, עד שתשפוך המשיחיות את רוחה על כל בשר, עמד על דוכנו בוויטצ’פל, הסית יהודים לשמד והוביל אנשים, שמכרו את נפשם בנזידי עדשים של המיסיון – אל ה“טבילה”.

הוא היה גאוות המיסיון ולא רק של המיסיון ששירת בו, אלא של כל המיסיונרים, למרות ההתחרות העצומה שביניהם. הוא הרימם מאשפתות. טרם ש“גילה” את תורתו, היו מתייחסים בעצמם לפרנסתם בבוז ולעבודתם כאל בגידה. סוחרי נפשות אלה ידעו שבעיני העם הם עומדים במדרגה אחת עם סוחרי נשים ומקומם הוא מחוץ למחנה. בן־טובים גאל אותם. ממשומדים נעשו ל“יהודים משיחיים”. הם הרימו ראש. להקת נביאים חדשה.

ברגר היה מתקנא בפירסומו ומביא דיבתו רעה באזני קנדלמן, בלעגו לו שמתכונן הוא להיות ל“טשיף רביי”¹¹. “משיחיותו” של בן־טובים לא היתה רצויה בעיני קנדלמן ולעתים היה מעיר למוסר את אזנו על בואו ל“ייהד” את המיסיון. בן־טובים היה גוער בו ומאיים עליו, שהוא נכון בכל שעה לעזוב את הבית, המלא שקר ואונאה וגניבת דעת הבריות. איומו היה מפחיד את לב הזקן, בידעו את הפירסום שקנה לו בחוגי המיסיונרים ובחוגי הנוצרים, התומכים בעבודת השמד והיה מפייסו ומפציר בו שישאר על כנו.

הדרשן באותו ערב היה בן־טובים. הוא התחיל לדבר בקול לחש, חגיגי, ותיכף התלהב ונאם בחום, בהטעמה ובאפקטים, כדרך הנואמים הפרופיסיונליים. ניכר היה, שבעיקר מתאמץ הוא למצוא חן בעיני האורחים הארעיים האחדים, הוא בחר לו למוטו את דברי השיר “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב”. המזרח – זהו מזרח אירופה, ששם מתחיל אור ה“משיחיות” להאיר את לבות הדור היהודי הצעיר. מרחוק ישור את היום הגדול, שבו יערער העם היהודי בעצמו על אותו “משפט דרייפוס”, המחכה לבירור חדש זה כאלפיים שנה. הוא תיבל את הנאום בפסוקים מן הנביאים; בקטע מה“זוהר”; בציטטה ממאמר בחוברת האחרונה של “השלוח” וגמר בקריאה אל “האחים המשיחיים”, שיוסיפו להקריב את עצמם בעד “תעודת ישראל” כאחיהם המשיחיים הראשונים. לסוף הציג לפני הקהל איש צעיר, שישב על ידו, הבא למסור להם פרישת שלום מרוסיה.

הצעיר קפץ במהירות על רגליו. זה היה טיפוס של “אכסטרן”; בחור צהוב, עב שפתיים, עם זוג אזניים גדולות, שנתלו משום מה למטה מהמקום המיועד בשבילן. לחוטמו, שביצבץ ישר מתוך מצחו, היה מראה שופר ועליו רכבו משקפיים, שתיקנם בכל פעם ביד רחבה, אדומה, בעלת ציפרניים ממולאות, כנושאות זר אבלות סביבן. הוא היה לבוש תחת מעילו רובשקה¹² שצבעה כבר ניטשטש, וניכר היה שלא ראתה כותלי מכבסה זה ימים רבים. הוא ניקה את חוטמו בתקיעה גדולה והתחיל לדבר במהירות רבה והקול הולך וחזק מאד ונהפך לצריחה עד שהתחיל חוטמו מזיע. בנאומו הבטיח את השומעים שבקשת אלהים אחזה את צעירי ישראל וצעירותיו בכל רחבי רוסיה הגדולה וגם בני חסידים ובחורי ישיבה מתחילים להתנער מחשכת הפאנאטיזמוס. “בחיי היהודים מתהווה רבולוציה רוחנית” – צעק בדפיקת אגרוף על השולחן עד שצנחו המשקפיים מחוטמו. הוא הזכיר בדפיקה גם את המלה “פרוליטריאט” והמשקפיים צנחו שוב, וגם צנחו לשמע המלה “אינטליגנציה”. את צריחותיו סיים בדברי נבואה, שצעדי המשיח “איסוס כריסטוס” כבר קרובים. השם הזה, בשפה הרוסית, הפרבוסלווית, צילצל זר ומשונה במקום הזה עד שנתעוו פני משיחיים אחרים לשמעו. עלה זכר דגלים מנפנפים בתהלוכות דתיות וצילצול פעמונים מבשרי אימה ובעתה ללבות יהודים. השמד נגלה פתאום בכל עירומו.

אחרי תפילה קצרה הקיף הקהל את הצעיר, שתחב את שתי ידיו בכיסי מכנסיו, התרומם על בהונותיו וירד, התרומם וירד בקריאת “טאַק! טאק!”¹³

“גובוריש פו רוסקי?”¹⁴, שאלהו “משיחי” אחד, בכדי להראות את ידיעותיו הפילולוגיות.

וזקן אחר סר מפניו במשיכת כתפיים וטען באכזבה:

“השמעת מימיך? אדם חי כל ימיו ברוסיה ולא ראה את העיר זלאטופול!”

אחדים השתמטו ממנו וקרבו לבן־טובים, לחשו על אזנו כזבובים טורדים. הוא תחב בכל פעם יד לתוך כיסו וחילק מטבעות, שקבץ מטוב לב בין נוצרים בשביל “האחים משיחיים”, נוסף על שכרם שמקבלים הם מהמיסיון מדי שבוע. בעמל רב בקע לו אחר כך דרך ביניהם ועזב את הבית בלווית הבחור מרוסיה.

“הרימה תאכל אותם!” קילל אחד הזקנים שיצא בידיים ריקות.

“הלואי”, הסכים שני באנחה.

ושלישי בא בהצעה:

“רבותי, חסרים אנשים למנין בכל בוקר בבית אבל; שילינג ליום, מלבד כוס יי”ש וקינוח. מי ומי ההולכים?"

ההצעה נתקבלה פה אחד.

 

ז    🔗

אהרן התחיל לשמוע לקח מפי בן־טובים ומפי ברגר. מלבד התורה שקיבל מהם התחיל לקבל גם מטבעות זהב מדי שבוע בשבוע.

יום יום היה יוצא מהמיסיון בקללה על שפתיו, אבל יום יום היה חוזר ושב, בהתנחמו שעדיין יש לו די שהות “לירוק על כל הענין”. בסתר נפשו ידע אמנם שהגורל כבר הוטל. עצלותו לעבודה, שאיפתו לנקמה וטבעו לבעוט ולהכאיב – כל אלה דחפוהו אל האבנטורה של שמד; אבל יחד עם זה התקומם בו רגש עיוור חריף נגד צעד זה. קול דמיו הישראליים שאגו אליו והשביתו מנוחתו והוא עמל להשתיקם ולרמותם שסוף סוף יצא מהנסיון בשלום. או, בבוא שעת פרשת דרכים אחרונה אז יוכיח למשומדים שטעו בו טעות מרה.

הם סבבוהו בכחש, העמידו פנים, שאין בלבם כל ספק שבחר בשמד מתוך הכרה עמוקה. הם התפארו לפני הנוצרים, תומכי המיסיון, שיהודי מלומד גדול, מי שהיה לפנים רב ברוסיה, החליט להקדיש את נפשו לנצרות והתמסר להפיץ את “הבשורה” בין אחיו בני עמו. הוא היה לגיבור היום. והכל החניפו לו. פעם הבהילוהו לבוא לפני סיר אנדריו בעצמו, שהביע לו רגשי התפעלותו והערצתו על מעשהו, תופף על שכמו, כמו שהיה רגיל לעשות לחיל שהצטיין בשרותו, ותחב לידו מטבעות זהב אחדות, בהתנצלו שכפי ששמע הורס מצבו על ידי זה שנדחה מבין אחיו ערלי הלב ואטומי האוזן.

המיסיונר שתום העין לא חדל מלהסתובב סביבו כדבורה מסביב לפרח, בהבטיחו אותו שעתיד גדול ומזהיר נשקף לו.

כך עברו עליו שבועות אחדים עד אשר התחילו להזכירו שעליו לקבוע את יום ה… טבילה. אהרן מצא לו אמתלאות שונות לדחות את הדבר, עד שפעם קרא אותו קנדלמן אליו ובדפיקת אגרוף על השולחן דרש מאתו למהר בדבר ולקבוע את הזמן בלי כל תירוצים.

לכתחילה עלה על הדעת לערוך את “הטבילה” בצ’רץ' ביום ראשון בשבוע, במעמד קהל המתפללים ברוב טכס. כך רצה סיר אנדריו. אבל המיסיונר לחש על אזנו של בן־טובים, שיש סכנה בדבר, מפני שאי־אפשר לסמוך כלל על ה“בריון” עד הרגע האחרון ועל כן הוחלט לערוך את זה באחד מימי החול במעמד מקורבים אחדים.

כל מה שהתקרב היום כבד עליו רוחו יותר. הוא חש את עצמו כאדם המתכונן אל ניתוח מסוכן. הוא המעיט בדיבור והתהלך משמים וקודר מבלי דעת נפשו.

באותו בוקר דפקו בשעה מוקדמה על דלתו המיסיונר והבחור מרוסיה. אהרן קם ממיטתו אחרי ליל אי־שינה בפנים נזעמים. הם נכנסו לתוך חדרו באותה הזהירות והנימוס שנכנסים לתוך כלא אסיר שנידון למיתה, באחרון של חיים. המיסיונר העמיד פנים כאילו סר אליו רק על פי מקרה, עבר דרך הבית וסר לו. הוא דיבר על מזג האויר, המבשר בוא האביב ואחר כך בדק את ארון הבגדים, דפק עליו באצבעות והתעניין לדעת אם מעץ סומק הוא או אם לא, עד שבא סוף סוף לידי החלטה, שבוודאי עצו סומק הוא. הבחור לא יכול להתאפק ובזמן שאהרן התלבש התחיל לנאום על חשיבותה של השעה הגדולה, שדפקה היום בחייו והבטיחו שכל האידיאלים הגדולים מתחילים תמיד מקומץ אנשים וההמון נגרר אחריהם לאחר כך. המיסיונר רמז אליו שיפסיק את הנאום והשיאו לדבר אחר.

אהרן לא דיבר דבר ורק קילל נמרצות את כפתורי השרוולים, שלא ידע מקומם איה, כאילו הסתתרו בכוונה ולא רצו להיות עדים בדבר, ואת הצווארון הקשה ששני קצותיו לא רצו לגשת זה אל זה, כאילו ניצו ביניהם, ושאף רוח בכבדות.

כשבא אהרן אל המיסיון בחברת שני מלוויו כבר מצא שם את קנדלמן, בן־טובים, ברגר ואחרים לבושים בגדי חג כ“מחותנים”. הם סבבוהו, לחצו את ידו ויחדיו הלכו אל הצ’רץ', שפי דרכו על רצפתו, כמתגנבים בתוך שלווה זרה, קרירה ואפלולית וישבו בדממה על ספסל שבשורה הראשונה מול הבמה. תיכף נלוו אליהם אנגליות אחדות דקות־גו ומצומקות־פנים עם הבעה של יראת־שמים בעיניהן ואחריהן נכנס סיר אנדריו בנקשו בשני מטותיו. הואר בחשמל ואהרן ראה סביבו פנים מחיכים, עיניים נטויות עליו בחיבה ואזניו הקשיבו לחש דברי נועם. הרקות דפקו והעיניים יגעו והוקטנו. רגע עלה על לבו להשתמט ולברוח, לברוח טרם עבר מועד, אבל לא קם בו רוח לעשות את זה ואז מילאה את לבו תפילה אחת: הלואי שייגמר הדבר, הלואי שיעבור. ה“שמש” בגלימה שחורה עם פני קברן חילק “סדרי תפילה”, ומימין הבמה, דרך פתח בלתי נראית הופיע, כאילו ביצבץ מהקיר, איש זקן ב“קיטל” לבן בעל פנים דקים, אציליים, נתונים בתוך מסגרת של שערות כסף ארוכות, ואחריו שני משמשים בבגדי כהונה. הקהל קם על רגליו. סיר אנדריו וקנדלמן ניגשו אל אהרן והוא עמד בתווך בין שני שושביניו. צעדו יחד שלשתם צעדים אטיים לקול זמרתו של האורגן, הנמשכת מכלי נשימתו הענקיים, הובילוהו עד הבמה, השאירוהו לבדו ונסתלקו. ניגש הזקן לסדר העבודה וקולו טהור וחד־גוני השתפך במהירות והד נטפל לו ומלא את הבית, כאילו זורם הקול מהקירות, כרע הציבור בתפילה וקם. כרע אחר־כך אהרן לבדו על דרגש אצל הבמה, הוגש מים בפך אבן, היזה הזקן מים על ראשו, גירש רוח הטומאה מתוכו, קידשו וטיהרו וכך אמר:

“הריני מטביל אותך בשם האב והבן והרוח הקדוש, אמן”.

האורגן יחד עם הציבור ענו לעומתו אמן.

אהרן חש ירידתן של טיפות מים על ערפו ועל גבו. היה לו הרגש כאילו חרתו חורתים בבשרו תו עמוק בשפוד מלובן והוא התאפק בכל כוחותיו לבלי הושיט יד לנגב. הוא קם והזקן התפלל שוב וסיים את העבודה בברכה והציבור ענה אמן. האורגן זימר לקול ציפצוף נשים. הזקן לחץ את יד אהרן ונשא נאום קצר, שבו הילל את מעשיו והודה לאל בורא עולם שהתווה לו את הדרך הנכונה ללכת בה. ושוב סבבוהו כולם בפנים שוחקים וידים חובקות וכתום הכל חש כף פעוטה, יבשה; כף ליידי קטנה אחוזה בכפו ושפתיה דובבות בגלותן זהב שניים:

“או, יוּ אַר רילי ספלנדיד”¹⁵.

הוא נפטר משם ויצא להיות לבדו, נשם מלא חזהו את אוירו של חוץ. אבל תיכף הדביק אותו הבחור מרוסיה, נטפל אליו כצל, והתחיל שוב לזמזם באזניו בחום ובהתלהבות על ערך היום הגדול, “יום הכפורים” שבחייו, בדפקו כפעם בפעם על שכמו ובקראו לו אחא. אהרן הקיץ פתאום, הפנה אליו את פניו, עמד רגע כלפיו והסתכל בו ובתפשו בדש מעילו בשתי ידיו התחיל לטלטלו הנה והנה בכול כוחו:

“מנוול! למה נצמדת בי כעלוקה? לעזאזל! שומע אתה, מנוול? לעזאזל!”

הוא דחף אותו מפניו בחזקה אל קיר בית. המשקפיים צנחו מחוטמו וזגוגית אחת נשברה לרסיסים. הלז הרים את המשקפיים, הושיטם ביד רועדת ובקול רוטט טען:

“המשקפיים, ראה מה עוללת למשקפי”.

זמן רב התהלך אהרן ברחובות, נהם וקילל. רגליו הובילוהו לבית תפילה. הוא פתח את הדלת בחשאי והציץ פנימה. איש לא היה שם. הוא נכנס ועמד באמצע הבית. קווי שמש נחו בנשיקה רועדת על זהב האותיות של הפרוכת. אינטימיות לבבית זרועת מנוחה ובטחה נשמה בחלל. בצעדים אטיים, על ראשי בהונותיו, כחרד ממי שהוא לבל יגלה דבר מציאותו במקום הזה; התקרב אל ארון הקודש, הושיט יד לגעת בו, אבל תיכף שבה אליו רועדת. צף זכרון ליל חושך בעיירה רחוקה; איך שפתח ארון־קודש בבית־תפילה; איך שדלתותיו נאקו בבואו להשבית מנוחתם בשעה אי־רגילה; איך שרץ אחר־כך באפלת ליל ותחת מעילו חבוי כתר תורה; איך שהפעמונים נקשו על לבו בלשונותיהם זהב, נקשו ומלמלו בתלונה: לא תגנוב! לא תגנוב! לא תגנוב!

הוא התחיל להיסוג לאט לאט אחורנית. גופו רעד והתרחץ בזיעה קרה. נדמה לו שעוד מעט והפרוכת תתרומם מאליה, תיפתחנה הדלתות ואותיות חיות, חרותות אש תמלמלנה: בוגד! בוגד! בוגד!

רגש של יתמות תקפהו. הוא התגולל בנעוריו בבתי תפילה. הם היו מקלטיו בימי שחרותו עד שנהפכו לחולין בעיניו, אבל הפעם חש כאילו התפרץ לתוך רשות זרה ומשבית טוהר שלוותה. הוא מיותר פה עכשו. נדמה לו שהמקום רוצה להקיאו מתוכו. בחפזון יצא משם וחרף את עצמו:

“משומד! משומד! משומד!”

הוא סר לבית מרזח והריק לתוכו בקבוק יין. הדם רתח במהירות ובלב התעורר רגש לנקום, לשפוך זעם ולהכאיב. הוא שם פניו אל המיסיון.

הוא מצא שם את בן־טובים, את ברגר ואת המיסיונר ואחדים מה“מחותנים”. הם באו לקראתו לקדם אותו ב“ברוך הבא”, אבל בראותם אותו נרתעו אחור. הוא עמד לפניהם חיוור וקמוץ אגרופים רוטטים. הוא התכונן להתנפל על המיסיונר, אבל הלז נשמט בחפזון בהיותו נכון לזה. אהרן חטף מהשולחן ספרים ועתונים, קרעם ומרטם, זרקם בפני האנשים האילמים מפחד, שהתכנסו אצל הדלת, הרים כסאות ושברם וקרע מהם אברים אברים וצעק:

“משומדים! חוטפי נפשות! בוגדים!”

בן־טובים ניגש אליו, הניח את ידו על שכמו ובלטפו אותו קרא בטון טרגי:

“מבין אני לרוחך! יודע אני את המתהוה בנפשך. צערך צערי, אחא”.

למחרת שלח אהרן חבילה לחותנו: “ברית חדשה” בעברית עם צלב מצויר על שערו ועם כתובת:

“יוסל דויד, האופל יקח אותך ואת כל הנלווים אליך. השתמדתי”.

 

ח    🔗

כעבור ימים אחדים כבר נמצא אהרן על דוכנו בווייטצ’פל.

בנטות היום, כשאנשים יוצאים מעבודתם והרחוב שוקק. היו אהרן והמיסיונר מופיעים בקרב רחוב מוקפים “פנסיונרים” אחדים משל המיסיון.

המיסיונר מוציא ספר קצר ועב – התנ“ך כרוך יחד עם ה”ברית החדשה" בשפת עברי־טייטש – ועולה על שרפרף לדרוש. הוא אינו רוצה בהרבה. רוצה הוא בדבר אחד, רוצה הוא רק שיבארו לו פסוק אחד בזכריה:

“אוּנד איך ווערדע אויסגיסען אויף דאס הויז פוּן דויד אונד אויף די זיצער פון ירושלים איין געמיט פאָן לייטזעליגקייט אונד געבעט אונד זיע ווערדען בליקען צו מיר וואַס זיע געשטאָכען האבען אונד זיע ווערדען אויף איהם קלאגען ווי מאַן אויף דעם איינציגען קלאגט אונד זיע ווערדען ביטערען אויף איהם ווי מאַן אויף דעם ערשטלינג ביטערט”¹⁶.

פסוק זה אומר כולו דרשני. את מי דקרו? מי הוא היחיד? מי הוא הבכור? ומה ענין בית דויד ויושבי ירושלים לכאן? שאלות אלה לא נתנו לו מנוחה ימים ושנים.

אברך אחד בעל זקן של עז שחורה ופנים כמושים, מוארכים עם עור של צבע זיתי, עומד כלפיו בעיניים סגורות ובראש מורכן כמקשיב ברוב ריכוז והתעניינות וידו אוחזת בזנב זקנו שתחב לתוך פיו ולועסו; נושך קצות שערותיו ויורקם מפיו.

עינו של המיסיונר מופנה אליו באי־מנוחה. מרגיש הוא בו שלא אדם מן השוק הוא. תלמיד חכם בוודאי. את אלה הוא חרד ביותר. לבו מכיר שיצא בכלים דלים, שאולים והוא ירא פן יביא אותו הלז בין המצרים, “ידחקהו אל הקיר” ויוכיח לו את בערותו לעין כל, כמו שקרה לא אחת. הוא משתמט מלבאר את הפסוק, מגבב מלים על מלים, מדבר שלא מן הענין, בתקווה שביניים ייפטר הלז וילך לו לשלום, אבל האברך עומד לו בעיניים סגורות, לועס זקנו ואינו זע.

יהודי אדמוני נדחק ומתקרב כשהוא נושם במהירות דרך פיו, כאילו בא בהול מדרך רחוקה אל המיטינג. רוצה הוא לשאול שאלה. שאלה חשובה יש לו לשאול.

המיסיונר שמח הפעם על ההפסקה, שהוציאה אותו מן המיצר והוא גוחן אל האדמוני בפנים שוחקים:

“שאל, ידיד, שאל”.

“רוצה אני לשאלך בעד כמה מכרת את נשמתך לשמד”.

הנאספים צוחקים. השואל מחייך בהנאה מרוב חכמתו ומביט סביבו כמנצח.

“הוי, ר' יהודי יקר”, משיבו המיסיונר במתיקות, “כלום כה חשוב אני שהמיטינג יטפל בי ובמצבי?”

אבל בזמן שהמיסיונר מחניף לקהל שומעיו, מראה מידת סבלנות ובדברי רוך ומחמאות ליהדות עולה לו לשום רסן לרגשותיהם ולהשתיקם, היה אהרן מופיע תמיד בתור “מוכיח” קשה. מהחוברות והעלונים של שמד ומדרשותיהם של קנדלמן וברגר לקק רק את הארס. הוא מנאץ את דת ישראל ומנהגיו, בורר פסוקים חריפים מהנביאים וזורקם בפני הקהל כגיצים לתוך אבק שריפה.

דבריו מעירים התמרמרות עזה.

“שמע נא פרזיט”, מפסיקו פועל אחד, “כלום חולה אתה למצוא לך איזה עבודה ככל האנשים הישרים?”

“בוגד!” צועקת לעומתו ריבה בשרנית בעלת שפם.

“עוכר ישראל!” מצפצף יהודי עם עיני תרנגולת ליאות ולחי צבה, כאילו הוכה זה היום בידי אשתו.

“חוטף נפשות!” צורחת יהודיה הרה בעלת פנים משולהבים ופרועת שער עם חוטם בתבנית בולבוס, כששני ילדים קטנים אוחזים בשמלתה המורמה על ידי בטן גבוהה ומייללים למראה אמם הנרגזה.

אהרן חוגג למראה הקהל הנסער והפנים המרוגזים והכועסים. זה מוכיח לו שחיציו קולעים אל המטרה. החירופים שהם משיבים אל חיקו מגרים את דמו עד לידי הנאה חריפה. בלבו מתגברת התשוקה לעקוץ עמוק עמוק, הוא מגדף את מערכות היהדות ומשים לאל את קדשיה. הקהל חורק שן, המהומה הולכת וגדלה. מתערבים קולות יחד. הוא צועק והקהל צועק לעומתו. אגרופים מושטים רועדים באויר. איזה נער זורק בתוך המהומה תפוח רקוב אל פניו. ההמון הולך וגדל. נוצרים אחדים מתעכבים, עומדים מן הצד, מחקים את תנועותיהם של ה“אייזיקים” וה“סולומונים” וצוחקים. המיסיונר מושך את כנף בגדו של אהרן ומפציר בו לרדת. מתקרב פוליסמן בצעדים אטיים ובוטחים. הוא בוקע לו דרך בין ההמון ועומד באמצע המעגל משכמו ומעלה גבוה מכולם. פניו השלווים ומבט הביטול שלו פועלים כסם מרפא על העצבים הנרגזים ומפכחים את הקהל.

כך נגמרים תמיד המיטינגים שלו בסקנדלים. לאט לאט הוא מתחיל לקנות לו פירסום ברחוב היהודי. לפעמים רצים אחריו ילדים בקריאות בוז, או יש שאשה מראה עליו באצבע:

“פנו דרך, המשומד בא!”

בידעו עד כמה שנוא הוא המשומד, הרי מקדים הוא בשנאה. כשהוא נפגש עם אנשים אז חושב הוא: לוא ידעו את האמת כי אז הלא סרו מעליו בבוז, וזה מקומם אותו נגדם מלכתחילה וממלא את לבו ארס שנאה לכולם, שנאה המתחילה לקבל לאט לאט אופי גזעי. הוא רואה את התהום המבדיל בינו ובין עמו והוא מתאמץ להעמיק תהום זה יותר ויותר.

במיסיון היה אחרי השמד לכוכב נופל. הכל שוטים מפניו ואפילו פני בן־טובים אינם אליו כתמול שלשום. המיסיונר בא יום יום בתלונות, שבדרכיו הוא ממיט רעה על המיסיון, וקנדלמן הזהירו כבר לא אחת, שאם לא ייטיב מעשיו ולא יתאזר בסבלנות הדרושה בשביל ה“תעודה הקדושה”, אז ינער כפיו הימנו לגמרי. אהרן מלא התמרמרות. הוא רואה שהרבה מתקוותיו שתלה בשמד נתבדו ובלבו מפעפעת משטמה רבה ל“אחים”.

פעם קרה דבר שגרם לידי אי־נעימות רבה למיסיון. אהרן עמד ודרש ברחוב וכדרכו תמיד התחיל לנאץ את הדת היהודית. צעירים אחדים התלקטו סביבו ובאו אתו בריב והוא האשימם ב“חוצפה יהודית”, שאין לה, כידוע לכל, כל מחסום וכל גבול. הריב נהפך עד מהרה לתגרה, שדרשה התערבותה של הפוליציה ולמחרת נקראו למשפט אנשים אחדים וביניהם גם אהרן בעד עוון הפרעת הסדרים ונענשו בקנס.

מאורע זה הדגיש את הסאה. אהרן נאלץ לצאת מהמיסיון.

בעזבו את הבית חדלו לדפוק לבות שעונים אחדים בארגז שולחנו של ברגר. הם נעלמו יחד עם אהרן.

 

ט    🔗

שנים אחדות חלפו מני אז.

במשך שנים אלה הספיק אהרן להשתמד פעמים אחדות. הוא היה לקתולי בווינה, נהפך שנית לפרוטסטנט באדינבורג; בגליציה היה שוב לקתולי וברוסיה היה לפרבוסלווי.

בתקופה אחת אפשר היה לפגשו בתחנות של מסילת ברזל שבכרכים הגדולים בתחום המושב, בנהלו שם תעמולת שמד. באולם המחלקה השלישית, ספוג ריחות חיילים ואיכרים, השטוחים על רצפתו עם צרורותיהם ועם נשותיהם חשופות שדיים ליונקים, כאילו מחלבות הפקר הן, שכל דצריך ייתי ויחלוב, היה אהרן עומד ודורש, מוקף יהודים אחדים, המחכים למסע ומתוך שיעמום נקהלו סביבו, או שאיזה סרסור או סוחר־מוכר, המצוי על התחנה מתעכב ומטה אוזן לשמוע איך שהמשומד “מטפס לו על הקירות”. יש שאיזה איכר ניגש, ניצב בפנים של תם ובפה פעור, משתאה כשהשם של ה“משיח” והורתו יוצאים מפורש מפי ה“זשיד”, מבלי דעת אם מותר או אסור לו להצטלב, ומסתלק בגרידת קרקפתא.

פה, במקום הזה, הכיר אהרן בכוחו כי רב הוא. או, פה אין עורכים סקנדלים. יכול הוא לדבר מה שהלב רוצה ואיש לא יפריעהו. לא הרי קיוב כהרי לונדון. הוא עמד על גשר ברזל. הכנסיה הפרבוסלווית השלטת מגינו ומשענתו היא. בכנסיה הפרבוסלווית אין מתעללים.

התהום בינו ובין בני עמו גדל ברוסיה שבעתיים. פה נוכח באופן עוד יותר בולט וחריף, שבעיני העם הנהו אבר רקוב ותלוש ואיבת עולם הושתה בינו וביניהם. רעל של משטמה אל היהודים והיהדות היה שותת תמיד מדרשותיו, אבל שומעיו היו עומדים מחרישים, כאילו גזרה על עצמה הנשמה היהודית שבהם לעמוד בנסיון ולהתענות על ידו בלי מחאה; כי די לו שיכיר הבעת לעג או אפילו צל של שחוק בפני איזה יהודי, בכדי שיזכירהו שחילול הדת השלטת גורר אחריו מאסר וגלות סיביר; או שיפנה בשאלה, אם הפספורט הוא בסדר, מפני שהז’נדרם נמצא רק במרחק של צעדים אחדים. המובן? כן, מובן. לא בכדי חוורו הפנים ורעדו הברכיים של האיש, שאליו הדברים מכוונים, ולא בכדי נסוג הלז לאט לאט, השתמט ונמלט בעוד מועד על נפשו.

בליל לבן אחד שבסוף חורף, חזר השמש הזקן ר' יוסל דויד מבית התפילה אל ביתו. הוא צעד צעדים קצרים תמוך על מטהו ואנחת חולשה לוותה כל תנועה. השנים האחרונות כפפו את גבו, כיווצו את גופו והראש הביט מטה, כמבקש לו בלי הרף אחוזת קבר.

בדרכו נתקל באיש אחד, בעל זקן שחור, שניצב כלפיו והסתכל בו.

“ערב טוב”, בירכהו ר' יוסל דויד, בהרימו אליו את עיניו הכבויות והדולפות.

“שנה שחורה עליך, תרח זקן”, ענה הלז בקול רותח מחמת נקם.

אימה חשכה נפלה על השמש הזקן. הוא הכיר את הקול – קול אהרן. כן, אהרן ולא אחר. הוא אזר שארית כוחותיו ומהר לסור מפניו, לווי קללות וגידופים.

ומאז קדרה העיירה, כאילו באה עליה מגפה. אהרן התאכסן במנזר שבתוך היער, וביקוריו בעיירה היו תכופים. היהודים הנפגשים אתו היו עוברים את הרחוב לבלי הסתכל בפניו; הנשים היו שולחות אחריו קללותיהן דרך חלונות ופתחים וקונדסי הרחוב היו מלווים אותו בשירה:

שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ

בִּים בִּים בָּם.

וְתָעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ

דִּין דִּין דָּן.

כִּי חֵרֶם הוּא

הוּא הוּא הוּא.

הנשים היו מתנחמות, שחסד עשה העליון עם חנה, שלקחה אליו לפני שובו של אהרן, בשביל שלא יראו עיניה את גודל הכלימה. ברוך הגיבן לא הרהיב לצאת מחוץ לשער בית התפילה, וכשהיו מזכירים את שם המומר היה מתכווץ כולו לתוך גבו ומתקטנטן, עד שהיו ידיו מגיעות לארץ.

פעם כשליוו ילדים את אהרן בשירתם, דלק אחריהם ובתפשו אחד מהם היכהו עד זוב דם. בשובו בלילה אל המנזר, נפגש בראש היער בזוג עיניים, שנחו רגע על פניו, ותיכף ירד על עינו אגרוף חזק כמטיל ברזל, יחד עם הקריאה:

“הרי לך בעד הכאת ילד יתום!”

עיני אהרן חשכו ורגליו פקו. הוא נשמט חסר־אונים על האדמה ביללה מחונקת, ומיד הפריע את דממת הלילה קול צועק:

“הצילו, אנשים פרבוסלווים! הז’ידים הורגים! הצילו!”

עמדה עגלה ושני “פארובקים”¹⁷ קפצו מתוכה וניגשו אל אהרן ואחריהם ירד מהעגלה בריטון איכר זקן עם פנס בידו והאיר את פני המוכה, בנעצו בו עינים בוחנות, משקיפות מתוך סבכי גבות לבן. אהרן האהיל בידו על עינו הצבה והתחיל להתאונן, שהיהודים קשרו קשר להתנקש בנפשו על המירו את דתו בדת הפרבוסלווית. הזקן עמד רגע, משך כתפיו ובהסבו את פניו אל שני הצעירים, שעמדו מחשים ומייחלים למוצא פיו, קרא:

“צורה לו כ’באבא'¹⁸! שד!”

כ“באבא!”, חזרו הצעירים בצחוק.

כ“באבא ממש!”, הוסיף הזקן וסר מפניו בביטול.

ובנסוע העגלה סיים אגב יריקה:

“טפו, שד!”

אהרן שם פניו אל המנזר, עמד והניף אגרוף מול העיירה ודמו שאג:

“חכו! יום נקם ושילם יבוא! או, הוא יבוא!”

בחג הפסח, שחל יחד עם החגא שלהם פשטה שמחה בעיירה. להקת אקרובטים, אנשים ונשים צעירים, הופיעו לבושים בבגדי צבעונין צרים, רקומי כסף וזהב; נעצו עמודים. ענקיים בטבור הרחוב, מתחו על ראשי העמודים חבלים וטיילו ורקדו עליהם, עמדו בראשיהם למטה ובכפות רגליהם מול שחקי אביב חדשים והראו מעשי להט שונים. כל העיירה יצאה לראות בפלא הרב ורבים התכנסו מהכפרים הסמוכים. רצי שמש של פסח זהרו באלמוגים המגוונים של בתולות ובמגפי לכה של בחורים, שמילאו את הכיכר צוהלים ומתפנקים בממתקי חמץ. מחנה צוענים באו על סוסים טסים, בכובעים מוּטים הצידה ויצאו במחול לזמרת הרמוניקות וקתרוסים ולשירות פרא מגרות. על מעקות הבתים ועל יד מבואותיהם ישבו משפחות יהודים בדלים ובעיני עגמה ליוו את השמחה לא־להם. אצל חלון פתוח ישב בביתו רב העיר, צמח־דויד, בחברת בעלי בתים חשובים אחדים, גמע תה בהפסקות והחליק את כסף זקנו מתוך הרחבת הדעת של יום טוב, הציץ־ולא־הציץ אל הרחוב ואל הריקודים על החבל.

“מזיק ממש!” לא יכול להתאפק פעם מלהביע את התפעלותו, “איך שהוא מסכן את נפשו. פלאי פלאים!”

“רבי”, העירו אחד מבעלי הבתים בזהירות כבוד, “לא זכר אלא נקבה היא”.

“מה אתה סח? במכנסים?” קרא הרב מבוייש והוריד את פניו אל זקנו.

הוא קם, היפנה את הכסא וישב בגבו אל החלון מיצר ודואג על שנכשל חס ושלום בעבירה.

השמש התחילה להתרחק מהמחזה וענדה ארגמן את כיפת בית התפילה לנוצרים. אצל גדרו עמד באותה שעה אהרן והביט אל הכיכר מרחוק. הוא נשא צמיד על עינו הימנית לכסות את הפצע השחור־שחום סביבה, מהמכה שהוכה לפני ימים אחדים באישון לילה.

פתאום עברה על ידו אשה מיללת וסופקת כפיה.

“מה קרה?” שאלה אהרן מתוך סקרנות.

“הוי, גוזלי, אנדריושה שלי”, יללה האשה בנגבה את חוטמה בסינרה, “הוי, בר בטני היקר! מאז הבוקר יצא ולא חזר. בשוק וברחובות ביקשתיו ואיננו. רק אלוהים הוא היודע את הקורות אותו. אנדריושה שלי!”

“בן כמה הוא אנדריי שלך?” שאל אהרן.

“בן שלש ואולי בן ארבע, באטיושקה¹⁹ הוי, אנדריושה, איכה ילדי?”

אחר, הירהר רגע, הניע שכמיו ואחר כך אמר:

“בעונה זו של שנה דרושה השגחה מיוחדה על ילדים. התביני, אמא? פני אל השמש של בית התפילה ליהודים אולי תצילי מענה מפיו אודות אנדריושה שלך”.

האשה הביטה בו רגע, מתאמצת לקרוא בפניו את הכוונה הצפונה בדבריו ותיכף התרחבו עיניה וסרה מאתו בצריחה.

אהרן ראה מרחוק איך שגלי אנשים התחילו לנוע באי־מנוחה כבסערה. לאזניו הגיעו קריאות, צעקות, שריקות, שהתבוללו יחד להמולה גדולה אחת כנהמת ים. השאון הלך וחזק מרגע לרגע והתערב אחר כך עם קול מפץ ואנקת זגוגיות נופלות לרסיסים. הוא עמד בפנים חיוורים וידו מיששה ברעדה את הצלקת החרבה שעל לחיו ונכנס אל בית התפילה פנימה.

השמש נשקה ברחמים את ראשי היער חולה אביב וירדה. רזי נצח עגומים התרפקו על דליות אילנות מכוסי נצים חדשים כילדים מוכי אדמת.

שתיקת בין השמשות הופרעה בלב יער על ידי שעטות סוס, שנשא עליו צועני זקן, עם פנים שחומים מנשיקת רוחות. אל חזהו התדבק ילד ישן כבן ארבע עם דמעות קפואות על לחייו ובאחת מידיו חתיכת חלה. הצועני הביט בסיפוק נפש על הפעוט הגנוב וחייך:

“ממזר!”

הרחק הרחק מסוס ורוכביו רעשה העיירה, השתגעה העיירה.