רקע
רחל אליאור
"ואל תשכח – הדברים החשובים באמת סמויים מן העין": על "בחזרה מהירח" של אל"מ זאב רז
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, תרבות וספרות, 5.5.20; 2020

“ואל תשכח – הדברים החשובים באמת סמויים מן העין”

סנט אקזופרי, “הנסיך הקטן”.


בשעה שהמספר המקראי מתאר את דמותו של משה איש האלוהים, הוא איננו מספר לנו אף מילה על מראהו החיצוני, על גובהו, לבושו, שערו, כובעו או דרגתו. הוא מאפיין את הגיבור המקראי הנודע, בן שבט לוי, שהנחיל לעולם את אחד הטקסטים היפים, החכמים והמורכבים שבנמצא, ככבד פה וכבד לשון, כפי שמעיד משה על עצמו: “כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.” (שמות ד י). עוד מלמד אותנו המספר שמשה בן עמרם הוא אדם בא בימים, בן שמונים שנה, משום שהלך לעולמו בגיל 120, אחרי ארבעים שנה של מסע במדבר עם בני ישראל הסוררים קשי העורף. המספר המקראי גם מציין את האפיון המופלא שאלוהים בוחר בו כדי לתאר את הקרוב אליו מכל בני האדם: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָ֣ו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב ג). הענווה, או הוויתור על התהילה, שאדם זה, נביא וחולם, מחוקק וגואל, מנהיג, סופר ומשורר, היה ראוי לה בכל מובן, היא היקרה במידות בעיני האל. בשל הענווה שחונן בה היה זה הוא שזכה לספר את סיפור היווצרותו של עם ישראל בחומש, ולהיזכר כגואל ומושיע. רק הוא נזכר כנותן החוק האלוהי המבטא את המעבר מעבדות וחירות, כמשורר וכמספר בלתי נשכח, המציין בהרחבה את מפלותיו וחולשותיו, את טעויותיו ועונשיו, ולא את הישגיו ותהילתו.

מחשבות בלתי צפויות אלה, על גילוי וכיסוי, על הסתרה ועָנָוה, שבחר בהם המספר המקראי, עלו בי כשקראתי את ספרו של זאב רז, “בחזרה מהירח”, סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019, בעריכת ד"ר גדעון טיקוצקי.

זה אחד הספרים העבריים היפים והמעניינים ביותר, שקראתי בשנים האחרונות, ספר המצרף אמת ודמיון, גילוי וכיסוי, עוצמה וחולשה, דמיון ומציאות, גילוי־לב וענווה, חכמה, חרדה ואנושיות, הקרבה, פחד, יושר, אומץ ומסירות, ידע ובקיאות, סודיות ופענוח, ראייה על־חושית ואהבה לקסמים וכשפים, איפוק רב בכל הקשור בסיפורי חיים, וכישרון סיפור על דברים של עיקר החומקים מן העין, הנוגע בלב הקורא המשתאה.

בחרתי לכתוב על ספר בלתי צפוי זה, העוסק בחיים ובמוות, בפריחה ובאבדן, ביופי ובאימה, בשל ארבעה טעמים:


הטעם הראשון הוא, משום שהוא כתוב בעברית ארץ ישראלית יפה במיוחד, מדויקת, עמוקה ומתומצתת, הקושרת בין הזמן למקום, בשפה המעבירה בשיר, בפתגם ובזמר, את שפת שרשרת הדורות של בן העמק, בן קבוצת גבע, בן למשפחת חלוצים, מייסדים, מחנכים, נוטעים ובונים.

זו איננה אוטוביוגרפיה, אלא סיפורים המבוססים על חיי המחבר, המסופרים רצוא ושוב, באופן לא כרונולוגי, לעתים בגוף ראשון, לעתים בגוף שלישי, ומספרים על פרקי ילדות ונעורים בעמק יזרעאל, על סיפורי העמק ועל חלק משנות הבגרות בצבא, בשירות קרבי בחיל האוויר, כנגד כל הסיכויים.

אמו של המחבר, חיה, ילידת טרנסילבניה (ילידת ראשית שנות העשרים?), הגיעה לארץ בנעוריה, עם ‘עליית הנוער’, והייתה לולנית בקבוצת גבע, אשר כל יום, “הייתה הולכת בבוקר ללול ומתייפחת מרה כל הדרך”, בשל מכאוביה וייסוריה על השמדת רוב משפחתה, שאבדה בשואה בטרנסילבניה.

אביו, יוסי (יוסיק) רז (יליד שנת 1921), פלמ"חניק, מוסכניק, בנאי או אדריכל, מבוני הקיבוץ ומראשוני בניו, היה בכור בניו של סבו החלוץ, יעקב ריז’יק (1893–1969), שעלה מכפר באוקראינה בגיל 13, עבד בארץ וייסד את ענף המטעים בקבוצת גבע, התמחה בדישון אורגני והיה איש אמת ואמונה שבחר בחילון ובחלוציות, איש מוסר קפדן, ואיש ספר רחב אופקים, למדן ואוהב דעת.

סבתו, החלוצה, שרה רז־ריז’יק, שעלתה לארץ בשנת 1913 מפטריקוב, בפלך מינסק, יחד עם בן זוגה, יעקב, בן אוקראינה, היו ממייסדי קבוצת גבע בעמק יזרעאל, בשנת 1921, שהמחבר נולד בה בשנת 1947 וגדל בה.

בניהם של יעקב ושרה, דודיו המשכילים והבקיאים, דניאל רז־ריז’יק (1926–2010), בוטנאי חקלאי ונוטע, מייסד ענף השקדים בגבע, ונחמן רז־ריז’יק (1924–2015), מורה ומדריך, איש חינוך בכיר, מזכ"ל איחוד הקבוצות והקיבוצים, פעיל ציבור וחבר כנסת, היו חלק מהתרבות החלוצית הקיבוצית המשכילה, שבה גדל, כאשר כל אחד משלושת הדורות תורם מהשכלתו ואמונותיו, מערכיו ומוסריותו, מבקיאותו וידענותו, מהתמחותו, מהתגייסותו, מלשונותיו ומזיכרונות בית הוריו, לבניין הארץ ולמשזר השתי והערב של החיים בבית ובצבא, לסודות הגנוזים בהם ולפענוחם ברוח ובחומר.

המחבר, שלא כתב אוטוביוגרפיה, איננו מזכיר כמעט מאומה מהפרטים הביוגרפיים שהבאתי על בני משפחת רז־ריז’יק מגבע, בוני הארץ, חלוציה ומייסדיה, לוחמיה ומוריה. הוא מזכיר אותם בקיצור נמרץ רק בשמות המשפחתיים: אבא, אמא, סבא יעקב או סבתא שרה ודוד נחמן ודוד דניאל. אבל לטעמי, ראוי להרחיב מעט על סיפורם, הקשור בעולם הישן במזרח אירופה, העולם המסורתי החסידי אותו עזבו, וקשור בספרייה היהודית לדורותיה, אותה שמרו, גם בשעה שבחרו לעלות לארץ כחלוצים ציונים. העולם הישן נארג בשולי העולם החדש שאותו בנו, ‘תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים’, כפועלים וחקלאים יהודים ציוניים חילוניים, חרוצים ומסורים, אוהבי דעת ומסורת.

מעדותו של המחבר, המשיח לפי תומו בלשון רמזים וקיצורים, על נושאים שונים בסיפורים השונים, עולה שדור הסבים, ההורים והדודים, הנחיל לדור הצעיר, או לאלה מבניו ובנותיו שמצאו עניין בכך, מבלי משים, את ‘פרקי אבות’ ו’בזכות המבוכה ובגנות הטיח' של ברל כצנלסון, את ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, לצד שירי קודש וסיפורי ר' נחמן ברסלב, ואת הלחן החסידי של ‘יִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ’ מתפילת שמונה־עשרה. גם שיר הגעגועים של אביגדור המאירי, ‘מעל פסגת הר הצופים’ וגם ה’אונומסטיקון' של אוזביוס מקיסריה, ו’לפני החוק' של קפקא היו חלק מהמורשת הרוחנית של שלושת הדורות.


את הספר ‘בחזרה מן הירח’, ככלל, כדאי מאד לקרוא עם ידע אישי קודם על העבר, ועם ספרים על קבוצת גבע ועל עמק יזרעאל, משום שהמחבר העניו והמאופק, מתאר לנו במקומות רבים רק שמינית אחת של הקרחון המסקרן, שאותו הוא מתאר בתמצות רב בסיפורו, בזיקה למה שהתרחש בין 1921 ועד לראשית המאה ה־21, ומשאיר את שבע השמיניות הנותרות והנסתרות של כל קרחון, ליודעי ח"ן ולמביני דבר בלבד.

חלק מהדחף לספר את סיפורו קשור במשפט ששמע המחבר מעזר ויצמן: “אצל היהודים העתיד גלוי וידוע – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. העבר הוא שמשתנה כל הזמן”.

בספר זה מביא המחבר, שגדל בקבוצת גבע, את זווית ראייתו על העבר המשותף, המשתנה במקומותינו כל העת, וביתר שאת בעשורים האחרונים, מטעמים הקשורים בפוליטיקה בכלל וב’פוליטיקת־הזהויות' בפרט.


הטעם השני הוא, משום שהמחבר העָנָו מיטיב לספר בגילוי לב על חולשות אנוש, בכלל, ועל חולשותיו וכישלונותיו של אדם, שנמנה עם גיבורי ארצנו הנודעים לתהילה, בפרט, כשההתגברות על הקשיים האישיים, שאינם ידועים לזולת, היא ההישג, ולא רק הגבורה הידועה ברבים, הניתנת למדידה ולהערכה.

המחבר מצניע־הלכת, אוהב השירה והספרות, מספר רק מעט על כך שבשנות השבעים טס כטייס צעיר בטייסת 69, שהייתה אז טייסת פנטום (קורנס) בבסיס רמת דוד, וגם פיקד עליה. ומספר מעט מאד על העובדה שבשנות השמונים הקים את טייסת ה־F16A (נץ) הראשונה באותו בסיס, והיה מפקד טייסת 117, של מטוסי הפנטום F־16A/B (“נץ”), ועמד בראש מבנה הכוח האווירי שהשמיד את הכור הגרעיני “תמוז” בפאתי בגדד ביוני 1981 ועל כך עוטר בצל“ש הרמטכ”ל. אבל הוא מספר בהרחבה על רגעי אין־אונים, מוות, טעות בשיקול דעת, אסון ומשבר הכרוכים בחיים בין שמים וארץ.

בראשית תקופתו כמפקד טייסת 69, אבדו בטיסת אימון בכניסה לענן, טייס פנטום וותיק, עמי אלקלעי, ונווט צעיר, ירון כ"ץ, שנכנסו ככל הנראה לוורטיגוֹ. (וֶרְטִיגוֹ פירושו אובדן התמצאות מרחבית. בהקשרים של טיסה, אובדן יכולת ההתמצאות במרחב, נובע מתנאי אל־ראות, כגון טיסה בתוך עננים כבדים, ערפל או טיסה בלילה חשוך מעל ים, ולעיתים אף מעל יבשה). המחבר, שהלך בתוקף תפקידו כמפקד הטייסת, לבשר את בשורת האסון להורים, מספר:

"בדרך צפונה, לרמת דוד, הבטחתי לעצמי שלא אעבור שוב רגע נורא כזה.

ואכן לא עברתי. אבל היה לזה מחיר:

יום אחד סיפרתי לטייסים על מחקר אמריקאי גדול שניסה למצוא מה הם תווי האופי המיוחדים של טייסים ששורדים שנים רבות. הם מצאו.

טייס ששורד שנים רבות יש לו תו אופי מובהק –

Slightly Paranoid

כן, אבל אתה לא סלייטלי, הפטיר מפקד הכנף שישב בשורה הראשונה."


הטעם השלישי, קשור באהבתי לכתיבה מאופקת, מרומזת, צופנת סוד, של מספר סיפורים מרתק, מרחיק ראות בכמה מובנים, המשתעשע בגבול הדק שבין זיכרון ובדיון, סיפור וחלום, ומשחק בגבול העמוק שבין מציאות לדמיון, מעבר לגבולות הזמן והמקום.

הסיפורים, המבוססים בחלקם על ידיעה מראש של העתיד להתרחש ועל אמונה בראייה על חושית, ובחלקם על התבוננות נוקבת, אירוניה עצמית וזיכרון חד, משתלשלים בין משפטים נוקבים (“יש זוגות שמתחברים זה לזה ויש זוגות שמתחסרים זה מזה”), לבין זיכרונות וצער על מה שהיה ומה שעשוי היה להיות, לצד הרהורים על חולשות אנוש, מחלות, תאונות, מיחושי גב קשים, כאבי אזנים בלתי נסבלים, ריאות מצפצפות ואסטמה. כל אלה העלו בדרך כזו או אחרת גם זיכרונות על קסמים וכשפים על־אנושיים, והסכמים סודיים של ילד חולה וחלש עם ‘אלוהי הקיבוץ’ רב־העוצמה, שראשיתם בקריאה בספרי ילדים בלתי נשכחים ובספרי נעורים רבי משמעות. בין ספרים אלה נזכרים ‘תום סוייר’, ‘אלאדין’ ו’השטן ודניאל וובסטר‘, “קאייטוש המכשף” (‘יותם הקסם’) של יאנוש קורצ’אק, ו“הנסיך הקטן” ו’טיסת לילה’ של אנטואן דה סנט אקזופרי.

גיבורים אלה, לצד נמצ’ק מ“מחניים” של פרנץ מולנאר, ‘ארצו של אדם’ ו’טייס במלחמה', של סנט אקזופרי, עצבו את האני הסודי הזוכר, הנאבק והחולם של המחבר הגלוי והסמוי, והשפיעו על בחירותיו הגלויות ועל ערכיו הסמויים והגלויים בעולם המעשה.


הטעם הרביעי, קשור בעובדה הנשכחת שבימי נעוריי קראתי בהשתאות את “הטייס הקיטע” של בוריס פוליבוי, המבוסס על סיפור לחימתו של הטייס הסובייטי אלכסיי מארסייב, ואת “הנסיך הקטן” ו“טיסת לילה” של סנט אקזופרי, שהילכו עלי קסם והשאירו עלי רושם בלתי נשכח. ספרים אלה הפכו אותי לחובבת סיפורי טייסים וספרי טיסה, ועוררו בי עניין רב בסיפורי טייסים וטייסות, המחוננים בתוקף מקצועם, ובמרחב שהם נמצאים בו, בזווית ראייה שונה משל רוב הבריות, הן ביחס לנגלה, הן ביחס לנסתר.


“בחזרה מהירח” הוא ספר על טיסות רבות במרחב ובזמן, בזיכרון ובדמיון, שכתב טייס קרב, אל"מ זאב רז, שהיה מפקד טייסת 69, הטייסת האסטרטגית של חיל־האוויר הישראלי, בשנות השמונים. המחבר הטייס המוכר לחבריו כ’זאביק‘, ולעמיתיו כ’רז’, שטס בין המציאות לדמיון, ובין ההיסטוריה לספרות, בין רמת דוד, עציון וחצור שבמציאות, לבין הסהרה ופטגוניה של סנט אקס [הוא הטייס הנודע אנטואן דה סנט־אקזופרי 1900–1944], במעברים לא צפויים של זמן ומקום, כתב ספר זיכרון מלא חיים, לזכרם של הטייסים והנווטים ההרוגים של טייסת 69, טייסת מטוסי הקרב או טייסת הפנטומים, ה’קורנסים‘, המכונה גם “טייסת הפטישים”, שעליה ועל הישגיה הרבים תוכלו לקרוא בוויקפדיה ובאתר חיל האוויר. בין השאר מנציח המחבר, טייס הקרב – הזוכר היטב את חבריו לטייסת הקרב שאינם עוד עמנו, וזוכר אולי גם את דבריו של בעל ספר יצירה האלמוני שלימד אותנו ש’העולם נברא בספר מספר וסיפור’ – בהקשרים שונים את זכרם החי של שותפיו וחבריו הטייסים והנווטים, שעליהם נאמר המשפט שאמרה אשתו של הטייס פאביאן, פרי עטו של סנט־אקזופרי, לבן זוגה שנעלם בפטגוניה: ‘דרכך סלולה בכוכבים’.

זאביק רז מספר את סיפורם של הטייסים והנווטים האמיצים והמוכשרים, שנהרגו או אבדו בטיסות אימונים, בתאונות אוויר ובטיסות קרב, בעת מלחמה ובעת שלום, ביניהם אבשלום רום ואביהו איכר, אודי בן אמיתי ואילן רמון, זבולון אמיצי וזאב יוגב, עמי אלקלעי וירון כ"ץ, שלמה וינטרוב ומתי בירבאום, יורם איתן, אברהם הכהן ואבי לניר, רון ארד ושאול לוי. יהי זכרם ברוך.

כל מי שאוהב צירופים מרתקים בין העבר להווה, ובין מציאות ודמיון, בין גייסות החיל לגייסות הרוח, בין תעופה וספרות, או בין כנפי מטוסים לכנפי הרוח, ומי שמתעניין בצירופים מסוכנים עד מאד בין עוצמה לחולשה הקשורים ברעיון המשיחי ו’בעשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש', או בסבך חיינו בין העבר להווה, הקשור בחיבורים אסורים בין השיגעון המשיחי ובנין המקדש, לפצצות מוטסות במטוסי קרב, או בין חלומות וזיכרונות ותפילות לבין בניין הארץ בעבר ובהווה, בזיקה לחורבן המסגד ולבניין המקדש,

וכל מי שאוהב פרקי היסטוריה ארץ ישראלית, המסופרים ביושר ובגילוי לב, מזווית ראייה בלתי צפוייה – השוזרת בין חסדי הפריחה, יפי הלשון, אהבת השירה ותמורות מזג האוויר בשעון הגדול של הטבע, לבין מעשי האדם בפארם ובאיוולתם, בתושייתם ובזדונם, בשגגותיהם, בחלומותיהם, בזיכרונותיהם וביצירתם – ומצרפת בין דברים כהוויתם במציאות ההיסטורית לבין השלמתם בדמיון ובהשראה המותרים בחירות השמורה ליצירה ספרותית, בסיפורים המספרים על הימים הקשים ועל הימים הטובים של העמק והחלוצים, על הגליל התחתון והנגב העליון, על רמת דוד ועל בסיס עציון, על נחל פארן ועל חיי הטייסים והנווטים בין השמים לארץ,

וכל מי שאוהב סיפורים נוגעים ללב, על הבונים והמייסדים, החלוצים והמגשימים, שתרומתם הרבה נשכחה בחלוף העתים, וסיפורים על העושים והנבוכים והחולמים, המאבדים והנכשלים, החיילים והלוחמים, ומי שאוהב עברית מרהיבה של חיל האוויר (קורנס, מצערות, ערוץ המבנה, ערוץ הבקר, אשכולות של מצררים, מיכלי הכנפיים הנתיקים, מגדל פיקוח ומפקד הכנף), ומי שאוהב כתיבה אוטוביוגרפית חכמה, מאופקת, בררנית, המתמודדת ביושר עם תעתועי הזיכרון והשכחה, עם הישגים וכישלונות, לפעמים בעזרת “משקפת חד־עינית”, ולפעמים בעזרת תובנות רטרוספקטיביות ותעתועים של זיכרון וספרות, ומי שאוהב טיסה ומטוסים והיסטוריה של תעופה, ובוודאי כל מי שחולם להיות טייס קרב, וכל אנשי חיל האוויר ו“גייסות הרוח”, ייטיבו לעשות אם יקראו ספר זה.

הספר, הערוך בשום שכל ובטוב טעם, בידי ד"ר גדעון טיקוצקי, מלמד את קוראיו בהקשרים שונים, על הקשר הנסתר בין רוח לחומר ובין ספרות להיסטוריה, בין story ל history הבאים מאותה מילה יוונית הכורכת סיפור, היסטוריה וחקירה, ומלמד אותם שלזיכרון, לדמיון ולשותפות ברוח, כמו לסודות, לקסמים ולחלומות, אין גבולות של זמן ומקום, גיל ומעמד, אם רק יש לכותב ולקוראים שפה משותפת, ספרייה משותפת, אהבה משותפת לספרות, לשירה ולשפה, ומעט זיכרון משותף.

המלצות קוראים
תגיות