רקע
רחל אליאור
חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשע"ג: 62–122; תשע"ג

כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום’.


(חיים באר, ‘נוצות’, עמ' 1)


 

א

מגילות מדבר יהודה, אשר כולן כתבי קודש, התחברו ברובן המכריע בעברית ובארמית בשתי המאות האחרונות לפני הספירה.1 ספריית המגילות מציעה הזדמנות יוצאת דופן לעיון במקומם של חלומות בהקשר של עיצוב זיכרון חלופי המתנגד לזיכרון המקובל, בתוקף מקור סמכות שמימי, בתקופה של פולמוס ומחלוקת, הקשורים בשינוי גורף של סדרי השלטון ובהחלפת בסיס הלגיטימציה של הכהונה והמלוכה, עם סיום סדרי העולם המקראי. בעלי המגילות, המרחיבים את העולם המקראי מזוויות ראייה כוהניות־מלאכיות בלתי צפויות ומרחיקים אותו מגבולות עולם החושים, רואים בחלום מקור תוקף מקודש ראשון במעלה, שאין לחלוק עליו, בכל הקשור לגילוי אלוהי הכרוך בבריתות ושבועות, בהבטחות אלוהיות בדבר העתיד ובבחירה מקודשת בעלת השלכות רחבות על המציאות האנושית. דמויות מקראיות ידועות כגון חנוך, נח, אברהם, יצחק, רבקה, יעקב, לוי, יהודה ועמרם, אשר רובן המכריע איננו קשור לחלומות בסיפורי המקרא, זכו במגילות לחלומות התגלות ולידע ממרומים, המעידים על מגע עם העולם האלוהי ועל מקומם ברצף היסטורי מקודש. על חלומות אלה אפשר לומר בלשונה של חוקרת החלומות בעולם ההלניסטי פרנסס פלנרי־דיילי:

Many Jewish dream texts are actually better understood as entailing a merging of alternate planes and dimensions of reality, whether spatial (heaven, earth and the underworld), perceptual (sleeping and waking), ontological (humans and angels) or temporal (past, present and future).2

חלומות אלה מתוארים בחיבורים שונים שנמצאו בקומראן כגון ספר חנוך הארמי, המגילה החיצונית לבראשית, חיבור לוי הארמי, צוואת לוי, צוואת נפתלי, צוואת עמרם וצוואות השבטים.3 אולם דומה שהחיבור המייחס חשיבות רבה לחלומות יותר מכל חיבור אחר הוא ספר היובלים, הרואה בחלום הזדמנות שאין דומה לה לעיצוב מחודש של הזיכרון ההיסטורי המשותף, הידוע מספר בראשית ומחלקו הראשון של ספר שמות, ולהחלפתו בזיכרון חלופי או מנוגד, המספר מחדש סיפור מוכר מזווית ראייה חדשה, המתמקדת במסורת הכוהנית־מלאכית ובנושאיה.


 

ב

ספר היובלים, שנמצא בחלקו בנוסח עברי בין מגילות מדבר יהודה, מתואר בפי חוקריו בביטוי הניטרלי ‘מקרא משוכתב’,4 שאינו דן בזהות המשכתבים או במניעיהם. הספר עשוי אף להיות מוצג כ’זיכרון מנוגד' (counter memory), הנאבק על נקודת ראות שונה ועל עולם ערכים מקודש, שונה מזה הרווח בתקופה שבה נכתב. הוא עשוי להיות מתואר כ’היסטוריה כוהנית' מתבדלת המייצגת סמכות שפג תוקפה במציאות פוליטית חדשה, או כחיבור מתריס שנכתב בעיצומו של מאבק בין שתי מערכות כוח המתחרות על שליטה באותו ציבור, בשלב שבו עדיין היו אפשרויות שונות: תבוסה מוחלטת של אחד הצדדים; שינוי גורף בעמדתו של אחד הצדדים; או התפלגותו של הציבור בין שתי מערכות שלטון נפרדות המיוסדות על מקורות סמכות שונים, על זיכרון שונה ועל בסיס תוקף שונה. ספר היובלים נכתב במסגרת מאבק על סמכות ועל מקורות תוקף של הנהגה כוהנית נלחמת, מודחת או פורשת, בידי מחבר שביקש להרחיב את אופקי הדיון ולשנות את השאלות העומדות על הפרק, לחדד ולהעמיק את ההבדלים בין יהודים לגויים בתקופת הרפורמה ההלניסטית הסינקרטיסטית, שרווחה בה פתיחות תרבותית והתבוללות בין בני עמים שונים ודתות שונות. הספר מעגן בהיסטוריוגרפיה חלופית את המאבק על מקום המצוות ומסורת הבריתות המקודשת, המתייחסות ל’זרע קודש‘, ללוחות השמים ולספרי קודש ממקור שמימי, ללוח שבתות מקודש שנודע משמים ולהנהגה כוהנית, ‘קודש קודשים’, שראשיתה בלוי בן יעקב שנבחר בחלום, הוא וזרעו, לכהונת עולם. הכוהנים בני לוי מכהנים בארץ המובטחת ל’זרע קודש’ כ’אחוזת עולם' במציאות שבה חלומות התגלות, אשר בהם אלוהים והמלאכים מדברים באוזני החולמים, משמשים מקור תוקף נצחי שמן הנמנע לחלוק עליו. הספר, המכונה במגילות ‘ספר מחלקות העתים לתורה ולתעודה’, נכתב כזיכרון חלופי מגמתי של 2,410 השנים הראשונות לבריאת העולם – משבוע הבריאה ועד מעמד סיני באמצע החודש השלישי, בשנה התשיעית של יובל החמישים – והוא מתעניין בערכים ובמושגים בעלי תוקף נצחי מקודש, המיוסד על סמכות נצחית כתובה ובה הבטחה אלוהית שנגלתה בחלום לחולמים בני ‘זרע קודש’. הספר מייחס חשיבות רבה לביטוי ריטואלי מחזורי המנציח הבטחה מקודשת זו בלוח מועדים מקודש, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי, ‘קודש קודשים’. ספר היובלים מרחיב את אופקי הדיון ונדרש לשאלות שהתורה אינה נותנת דעתה עליהן. הוא רואה בחלומות אפשרות לפירוש חדש של משמעותו ותכליתו של הזיכרון ההיסטורי המשותף, פירוש המיוסד על זיכרון אפי עתיק יומין מזווית ראייה כוהנית.5

ספר היובלים התחבר בשפה העברית בשליש השני של המאה השנייה לפני הספירה בתקופה של פולמוס ומחלוקת − בזמן הכיבוש הסלווקי ובעשורים הסמוכים לרפורמה ההלניסטית, לגזרות אנטיוכוס ולמהפכה החשמונאית, אירועים שחוללו תמורות עמוקות בשאלות של גבולות זהות, סמכות ומקור תוקף. הספר נמצא בחמישה עשר עותקים מקוטעים בין מגילות מדבר יהודה, המזכירות את ספר היובלים ומביאות מסורות מקבילות לאלה הנזכרות בו.6 לפני גילוי המגילות במערות קומראן היה הספר ידוע מתרגומו השלם לשפת געז, שפה שמית המשמשת שפת קודש באתיופיה. הספר תורגם בעת העתיקה ליוונית וללטינית, ובעת החדשה תורגם מנוסח געז לעברית בידי משה גולדמן וראה אור בקובץ הספרים החיצוניים שערך אברהם כהנא בשנת תרצ"ז.7 ספר היובלים − אשר זכה לעיון מחקרי מקיף מאז ראשית המאה העשרים8 ולעיון מחודש מאז נמצאו חלקים ממנו בין מגילות מדבר יהודה − מונה חמישים פרקים ומספר מחדש, עם תוספות רבות עניין ופסיחות בעלות משמעות, את חמישים פרקי ספר בראשית ואת עשרים הפרקים הראשונים של ספר שמות. הספר, שמהות זיקתו לעולמם של מחברי המגילות הכיתתיות שנויה במחלוקת בקרב החוקרים, התחבר כאמור בעשורים הסמוכים לכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל בידי אנטיוכוס אפיפנס (175 לפסה"נ), בעת פורענות של חילופי שלטון וחילול קודש המתוארת בפי בן הדור בלשון חד־משמעית: ‘ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית’ (דברי יחזקאל, 4Q387, קטע 3, שורות 7−8).9 פורענות זו אירעה לדעת מחברו האלמוני של ספר היובלים בשל שורה של גורמים, והם מתוארים כנבואה מפי אלוהים, המספר על העתיד לבוא על העם קשה העורף. נבואה זו אינה אלא סיפור המתרחש בזמנו ובמקומו של המחבר, המסופר מפי אלוהים. הנוסח העברי של דבר אלוהים בפרק הפתיחה של ספר היובלים מובא להלן במקוטע על פי לשון הספר המקורי שנמצא במגילות במדבר יהודה:


“כ[י ישכחו את כל מצותי את כל אשר א]צוך ויל[כו אחר] [ה]גוים ו[אחר כ]ל[מתם ואחר חרפת]ם ויעבודו את א[להיהם ויהיו להם לנגף] ולצור ול[עני] ול[מוקש ואבדו רבי]ם ילכדו ונפלו [ביד אויב כי] [עזבו את] חקותי ואת [מצותי ואת מועד]י בריתי[ ואת שבתותי ואת קדשי] אשר הקדישו לי בת[וכם ואת משכני ואת] מקדש[י אשר הקדשתי לי בתוך] הארץ לשים א[ת שמי ]עליו [וישכן, ועשו להם במות ואשרות ופסילים] וישתחוו לכ[ל מע]שי תעות[ם ויזבחו בניהם לשדים ולכל מעשי תעות לבם] ואשלחה אל[יהם] עדים ל[העיד בהם ולא ישמעו ואת העדים יהרוגו] ואת מבקשי [ה]תורה ירדופ[ו […] [וישכחו כל חקותי וכל מצותי ] וכל תורותי ושכ[חו חודש ושבת] ומועד ויובל וברית].”10


מציאות עגומה זו − המתוארת מזווית ראייתם של המופקדים על הוראת החוקים, על שמירת המצוות ועל שמירת מחזורי הפולחן המקודשים המציינים שבתות ומועדים, יובלים ובריתות − משקפת תמורות פוליטיות מרחיקות לכת אשר התחוללו בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה, בתקופה ההלניסטית. האירועים התרחשו בימי אנטיוכוס אפיפנס (175−164 לפסה"נ) מבית סלווקוס, שכבש את ארץ ישראל בשנת 175 לפסה"נ, הדיח את חוניו בן שמעון, הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק, ומינה במקומו כוהנים מתייוונים שרכשו מהמלך את מינוים לכהונה הגדולה תמורת ממון רב: יאסון, מנלאוס ואלקימוס (175−159 לפסה"נ).

תמורות אלה נמשכו בזמן מלחמת החשמונאים (167−164 לפסה"נ) ובימי מלכות בית חשמונאי (152−37 לפסה"נ). השליטים החשמונאים הראשונים מונו בידי יורשי אנטיוכוס, המלכים אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני, שנאבקו זה בזה על כתר בית סלווקוס והסתייעו בלוחמים החשמונאים, יונתן בן מתתיהו ואחיו שמעון, במלחמותיהם על ירושת כיסא אנטיוכוס. המלכים הסלווקים היריבים העניקו למפקדי הצבא החשמונאי כהונה גדולה שלא כדין בשנת 152 לפסה“נ (ליונתן בן מתתיהו אשר כיהן בקודש בשנים 152−143 לפסה"נ) ומלוכה אתנרכית לצד כהונה גדולה בשנת 143 לפסה”נ (לשמעון בן מתתיהו שכיהן ומלך בשנים 143−134 לפסה"נ). מינויים אלה היו בניגוד לסדר המקראי, ששמר את שושלת המלוכה רק לבית דוד משבט יהודה ואת שושלת הכהונה הגדולה רק לבית צדוק מזרע אהרֹן משבט לוי.11

תמורות אלה, שהיו קשורות בשינויים פוליטיים מרחיקי לכת ובהגדרה מחודשת של מקורות הסמכות ושל גבולות הזהות של שולטים ונשלטים, הביאו לנטילת המלוכה והכהונה הגדולה שלא כחוק בידי בית חשמונאי, על יסוד מינוי סלווקי, משנת 152 לפסה“נ עד לתום השושלת בשנות השלושים של המאה הראשונה לפסה”נ. ההתרחשויות הללו הביאו לחילופי גברי בכהונת המקדש ובשלטון הפוליטי, ערערו מוסכמות בנות דורות בשאלת מקור תוקפה של הסמכות והגדרת גבולות הזהות ויצרו מצב חסר תקדים שבו, כאמור לעיל, ‘ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית’. בשל הנסיבות האלה יצא בעל ספר היובלים לנסות לתקן את המצב המשובש אשר שרר בזמנו ולעיין מחדש בראשיתם של מושגים מקודשים ונצחיים שעוגנו בברית ושכוננו את גבולות הזהות המשותפת בעולם היהודי, כאלה שאינם בני חלוף בתמורות העתים. המחבר בחר לעשות זאת על ידי סיפור תולדות האנושות והאומה מחדש מתוך מתן מענה לשאלות של תיארוך, יוחסין וזהות, שהתורה אינה נותנת דעתה עליהן בדרך כלל. המחבר מתעניין ברציפות מקור הסמכות האלוהי שנגלה בחלום לבני משפחה אחת שזכו להתגלות אלוהית בחלום ובהקיץ לאורך שבעת הדורות שבין אברהם בן תרח, שמוצאו מבני שם, למשה בן עמרם, משבט לוי. חלומות ההתגלות נודעו למי שהפכו לאבות האומה במועדים קבועים חוזרים ונשנים. ספר היובלים מפרט שהעם קיבל את לוחות הברית במעמד הר סיני בחצי החודש השלישי, בעשור הראשון של יובל החמישים, בשנת 2410 לבריאה, ועתיד היה להיכנס לארץ אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, בשנת 2450, בסוף יובל החמישים, הוא היובל הגדול, מועד הדרור, שבו הארץ שבה לבעליה ככתוב בחוק היובל בספר ויקרא כה. הקדושה של מקור הסמכות האלוהית הנודעת בחלומות חלה על תוכן החלום, על המועדים שבהם התרחשה ההתגלות האלוהית ועל בריתות, חוקים ומצוות בעלי תוקף נצחי ובלתי ניתן לשינוי שנכרתו עם בני משפחת ‘זרע קודש’, שממנה משתלשל עם ישראל, ושנכתבו על לוחות וספרים נצחיים בשמים ובארץ.


 

ג

מחבר הספר ובני חוגו − שכתביהם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה − התעניינו בסיפורי התשתית העתיקים שמקורם במרחב מקודש שנגלה בחלום לבן הדור השביעי, חנוך בן ירד (בראשית ה, כא−כד), ראשון החולמים בספר היובלים. חנוך בן ירד בן מהללאל ובנה של ברכה בת רצויאל (היובלים ד, טז) נודע במגילות בהיותו עד וסופר צדק, ראשון בני אנוש שלמדו קריאה, כתיבה וחישוב מן המלאכים, ראשון מבקשי הדעת וכותבי העדות, מייסד הכהונה שזכה לחיי נצח בגן עדן, ראשון מעלי הקטורת ומביא הלוח השביעוני משמים שעליו מיוסדים מחזורי הפולחן בארץ. חנוך תואר בפי נכדו, למך בן מתושלח, בביטוי יוצא דופן המתאר את חציית הגבולות שייחדה את מייסד המסורת הכוהנית: ‘כי עם המלאכים שבתו’ (חנוך א' קה, ז). חלומותיו המפורטים של חנוך על מסעותיו במקדש השמימי בגן עדן − המתוארים בספר חנוך הראשון ב’ספר העירים', פרקים יד−לו; שם, פרק עא, ובספר ‘מהלך המאורות’, שם, פרקים עב−פב − הם הארוכים, המעניינים והמורכבים ביותר בכל ספרות החלומות הבתר־מקראית.12 מסעו השמימי של חנוך מתרחש בעולם המרכבה,13 מושג הנגזר ממרכבת הכרובים השמימית, אשר יש בו מלאכים, כרובים, אופנים ושרפים, רקיעים, כס כבוד מבדולח, עצי עדן, מבני בדולח ואלגביש ונהרות אש. היבטים שונים של מרחב שמימי מקודש זה, שעליו העיד חנוך, הקשור בעולם המרכבה, נגלים בחלום גם לצאצאיו הרחוקים, בני משפחה אחת, הזוכה לגילוי אלוהי ולהתגלות מלאכים לאורך שבעה דורות. גילויים אלה נוגעים במרחב טריטוריאלי המצוין בהקמת מזבחות והקרבת עולות ובכריתת בריתות בעלות תוקף נצחי, המתייחסות לארץ המובטחת בחלום. בריתות מקודשות אלה מתייחסות למחזורי זמן שביעוניים נצחיים (שבתות, שבעה מועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, שמיטות ויובלים), שחלקם נודעו בחלום מזמנו של חנוך בן ירד (היובלים ד, יז−יח), ולמחזורים תריסריים ורבעוניים מחושבים מראש (חודשים, תקופות ושנים), שחלוקתם ידועה מהדור העשירי, מזמנו של נח בן למך (שם ו, כג−לב). ספר חנוך הראשון מייחס לנח קדושה יתרה ונסיבות לידה פלאיות (חנוך א', פרק קו), והמגילה החיצונית לבראשית מרחיבה על צדקתו ועל חלומותיו. ספר היובלים קושר בחיי נח, העומדים בסימן תום וצדקה, הן את מסורת הלוח השמשי בן 364 ימים וארבע התקופות,14 לוח שצווה עליו בעקבות המבול (היובלים ו, כג−לב), הן ספרים שנחל מהמלאכים, וקושר בחיי שם בנו את נחלת בני שם המבורכת ואת הספרים המקודשים שעברו אליו בירושה. מחזורים שביעוניים מקודשים אלה ומחזורים רבעוניים/תריסריים נצחיים אלה המחושבים מראש נשמרים במועדי פולחן מקודש בקרב בני משפחה זו, מצאצאי בני שם בן נח, הזוכה לחלומות התגלות. המחזורים האלה אמורים להישמר במקדש שהאל הבטיח לבנות על ‘הר ציון טבור הארץ’, הנמצא בארץ המובטחת לבני שם ולצאצאי אברהם לאחוזת עולם.

תיעודם הכתוב של חלומות וגילויים אלוהיים אלה, המגשר בין העבר, ההווה והעתיד ברצף מטא־היסטורי, נמסר בזיקה להתגלות אלוהית בדורות קדומים, הקשורים בראשית הגדרת גבולות הזהות המתבדלת של בני אברהם, יצחק ויעקב, המוגדרים ‘זרע קודש’ (היובלים טז, יז−יח). בני המשפחה שראשיתה בחנוך, בן הדור השביעי שנולד ראשון מנישואין שאינם נישואי עריות (שם ד, יא−טז), והמשכה בבנו מתושלח, בנכדו למך ובנינו של חנוך, נח בן למך, ובשם בנו המבורך (היובלים ח, יא−יט), שעליו נאמר: ‘ברוך ה’ אלהי שם וישכון ה' באהלי שם' (שם ח, יח) − הנקראים בקצרה בני שם, שאברהם מצאצאיהם, זוכים לחלומות התגלות מזמנו של אברהם ועד זמנו של לוי ונכדו עמרם. בחלומות אלה לאורך הדורות הם מצווים על שמירת הברית. חלק מרכזי מתנאי הברית כולל מצוות התבדלות חמורה מכלל יושבי ארץ כנען הטמאים, הארורים והמקוללים (שם ל, ז−יב), שאף הם צאצאיו של נח − בני בנו החוטא חם ונכדו המקולל כנען. שמירת הברית קשורה למצוות ולמועדים שנגלו בחלום או בגילוי אלוהי, מצוות שיש להן זיקה למקום מקודש הקשור במסורת המרכבה שנגלתה בחלום לחנוך ובמסורת הר ציון שנודעה מימי נח; היא קשורה לזמן מחזורי מקודש שהובא משמים בידי חנוך, הנשמר במחזורי פולחן מקודש, הקשורים לרבעוני לוח המבול מימי נח; והיא קשורה להתבדלות צאצאי בני שם מבנות הארץ, צאצאי בני כנען עובדי האלילים המאיימים על טהרת ‘זרע קודש’.


 

ד

בעל ספר היובלים מתעניין מאוד בזיקה הנצחית לנחלת בני שם, הארץ שנפלה בגורלו של שם בן נח אחרי המבול והובטחה לו כ’אחוזת עולם‘: ‘ויצא החלק הזה בגורל שם ובניו לאחוזת עולם ולדורותיו עד עולם. וישמח נח כי יצא החלק הזה לשם ולבניו ויזכור את דברו אשר אמר בפיו בנבואה לאמור: ברוך ה’ אלהי שם וישכון ה’ באהלי שם. וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו' (שם ח, יז−יט). זוהי קוסמוגרפיה מיתית־מיסטית של שלושה מקומות הקשורים בנחלת בני שם וכרוכים בגילוי אלוהי ובהוויה נצחית החורגת מגבולות הזמן והמקום − גן עדן קדש קדשים, שנברא ביום השלישי (שם, ב, ז) לפני בריאת המאורות, ועל כן הזמן אינו שולט בו. הכניסה לגן אחרי גירוש אדם וחוה בדור הראשון לדורות האדם מוגבלת לחנוך בן ירד, החולם הראשון על עולם המרכבה והכרובים (חנוך א' יד, ח−כה) והעד הכותב בן הדור השביעי, שזכה לחיי נצח ולקשר עם מלאכי קודש המביאים אותו לגן עדן (היובלים ד, כג) ומשאירים אותו במחיצתם (חנוך א' קו, ז). הגבלה זו על הכניסה לגן עדן מנומקת בתיאור מהותו המקודשת של הגן: ‘כי קדוש הוא מכל האדמה וכל עץ אשר ניטע בו קדוש’ (היובלים ג, יב); הר סיני, מקום התגלות האל לעמו ומתן החוק הנצחי הכתוב על לוחות העדות בדורו של משה (שם א, א; נ) ומקום כריתת הברית הנצחית בחג השבועות בחצי החודש השלישי עם בני ישראל יוצאי מצרים, השבים לארץ המובטחת לאבותיהם בחלום; ו‘הר ציון תוך טבור הארץ’, מקום המקדש לעתיד לבוא בירושלים, לדברי בעל ספר היובלים (שם א, כח−כט), שהוא מקום מזבח העקדה בימי אברהם (שם יח, יג) ומקום ‘סלע ציון’, שאליו הביא דוד בן ישי את אוהל מועד בשעה שכבש את ירושלים. סלע ציון הוא המקום שעליו יוקם המקדש בימי בנו שלמה, “שם יכהן צדוק ראשון מבני פינחס” לדברי נבואת יהושע במגילות (אפוקריפון יהושע 4Q522). הר ציון הוא המקום המקודש שבו משרתים שומרי משמרת הקודש ובו שמורים לוחות העדות שניתנו בהר סיני, מתחת לכפורת ומושב הכרובים.15 המסורת על מקומות מקודשים אלה קשורה בגילוי אלוהי ומלאכי בחלום, בעדות משמים ובכתיבה, בחישוב לוח שבתות ומועדים, בחוקה וברית, בתורה ותעודה. ארץ כנען, שבמרכזה נמצא הר ציון, המכונה ‘טבור הארץ’, שעליו לדברי האל ייבנה המקדש בירושלים, כאמור בפתיחת ספר היובלים, היא לאמתו של דבר, לדברי המחבר, נחלת בני שם שנגזלה בידי כנען (שם י, כט−לג). ארץ זו, המכונה ‘אחוזת עולם’, ‘ארץ הלבנון’ (שם י, כט, לג) ו’ארץ הלבנון עד נחל מצרים' (שם י, כט), היא המרחב הטריטוריאלי שהובטח בחלומות מתוארכים ומפורטים שיוזכרו להלן, לאברהם, הרחוק משֵׁם מרחק עשרה דורות לפי ספר בראשית (יא, י−כו), לבנו יצחק ולנכדו יעקב. ארץ כנען היא ‘אחוזת עולם’ שאליה מוביל משה, את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, לאורך היובל החמישים, כדי שייכנסו אליה בימי יהושע באחד בחודש הראשון, ביום רביעי בשבוע בראש חודש האביב, בסוף היובל הגדול הוא יובל החמישים. יהושע פועל על פי חוק היובל שבו נאמר: ‘וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה יובל הִוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻבו’ (ויקרא כה, י). יהושע מתנבא כאמור על הבאת אוהל מועד ל’סלע ציון' בימי דוד ועל כהונתם של בני צדוק במקדש שיבנה שלמה. בעל ספר היובלים מספר את קורותיהם של ארבעים ותשעה היובלים הראשונים בנוסח המקרא עם תוספות מאלפות המדגישות את עניינו בהבטחות נצחיות ל’אחוזת עולם' ול’זרע קודש' טהור המתבדל מכל תושבי הארץ. מקבלי ההבטחות הם בנים למשפחה נבחרת של צאצאי שם, שאינם מתערבים בקשרי נישואין עם גויים טמאים בני כנען, שאינם אלא צאצאי דודם החוטאים והמקוללים, כידוע מספר בראשית (ט, כב−כה) וכמפורט בספר היובלים, האוסר באיסור חמור להתחתן עמהם.16 המחבר מרחיב על חלומותיהם של האבות ומעמיק בזהות הגאוגרפית־קוסמוגרפית של המקום המקודש. מקום זה קשור בחלומות הבטחה ובמקומות ובזמנים שבהם התגלה אלוהים, בבריתות נצחיות שנכרתו בעקבות חלומות אלה, במזבחות עולה הקשורים לזיכרון הכוהני ובמצוות ייחודיות הקשורות לביכורים, למעשרות כוהנים, לקרבנות עולה, למקדש, למועדי העלייה לרגל וימי הזיכרון ולזכויות ולחובות של בני לוי. עוד מרחיב ספר היובלים בתבנית הזמן המקודש, הקשור במחזורי השבתה שביעוניים נצחיים, בשנה שראשיתה באביב ומספר ימיה ושבתותיה ידוע וקבוע מראש,17 בבריתות שנכרתו במועדים מקודשים בחודשי העלייה לרגל, בלוחות שמימיים ובמועדי קודש. כמו כן יש הרחבה על זהות המשרתים בקודש שנבחרו משמים בבחירה נצחית, הקשורה בלידה למשפחה בעלת חלומות התגלות לאורך שבעה דורות ולבן משפחה הנבחר בחלום לברית כהונת עולם, המובטחת לצאצאיו בשושלת רציפה בזיקה לעולם המלאכים.


 

ה

המציאות הפוליטית החדשה בשליש השני של המאה השנייה לפסה"נ ערערה את כל סדרי העולם המעוגן בבריתות המפורטות במקרא ושיבשה את סדרי הכהונה והפולחן שנהגו מראשית ימי בית שני באופן שאין לו תקנה. מציאות זו מתוארת בהרחבה בספר היובלים, בספרי המקבים, בפשר חבקוק, במגילת מקצת מעשי התורה, בסרך היחד, באפוקריפון ירמיה, במזמורי שלמה ובחיבורים נוספים במגילות ובספרים החיצונים. בכל אלה מתוארת תקופה שבה עברו על חוקים מקודשים והפרו ברית, חיללו את המקום המקודש ושכחו את המצוות, פגעו בסדרי הכהונה, נהגו בדרכי חמס ושרירות לב, נטו אחרי עבודת אלילים, התבוללו בגויים ושיבשו לחלוטין את לוח השבתות והמועדים, השנים והחודשים, שבתות השנים והיובלים, שהיה לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, ואת סדרי הפולחן הנצחיים והמקודשים התלויים בו. כך עולה במפורט ממגילות מדבר יהודה המדברות בהרחבה על מפרי ברית בני בליעל ומפרי שבת ומועד, על הכוהן הרשע שתפס את מקומו של כוהן הצדק, על חילול יום הכיפורים בידי כוהן רשע זה, שחגג את החג על פי לוח אחר כמפורט בפשר חבקוק, ושרדף את כוהן הצדק ביום הכיפורים על פי הלוח שלו (טור יא, שורות 4−8).18 המגילות, המציירות תפיסת עולם דואליסטית קיצונית בשמים ובארץ, מספרות בהרחבה על ממשלת עוול ושר משטמה, על מלכי רשע ועל בני חושך, על מפרי ברית בני בליעל ועל אנשי עוול ההולכים בשרירות לבם ‘ומטמאים את זרע הקודש’, שגרמו ל’כוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם' או ‘בני צדוק הכוהנים שומרי הברית’19 לטעון בפשר חבקוק שירושלים הפכה לקריית חמס בראשות ‘כוהן רשע’ ולכתוב במגילת מקצת מעשי התורה: ‘ואתם יודעים שפרשנו מרוב העם ומכול טמאתם’.20


 

ו

ספר היובלים מיוסד על שיטת הזיכרון האפי, המניחה שככל שאירוע, מסורת, חוק, מצווה או מנהג קדומים וראשוניים יותר, כך הם מקודשים יותר. הספר מרבה לדון בנצחיות מחזורי הזמן המקודש של מועדי ה', מקראי קודש ומועדי דרור, הנשמרים בידי מלאכים וכוהנים על פי לוח שמשי קבוע בזיקה ללוחות וספרים, מחזורי זמן הקושרים בין העבר המיתי החתום בחותם הנצח לעתיד הידוע מראש במחזורי השבתה שביעוניים אין־סופיים המעוגנים במסורת בריתות וקרבנות. לשם המחשת הטענה בדבר קדמותן של הבריתות הנצחיות הקשורות במקום מקודש, נצחיות הקשורה להבטחת הארץ לבניה של משפחה נבחרת המכונה ‘זרע קודש’, שעמה נכרתה הברית לאורך שבעה דורות, מוסיף ספר היובלים לשבעה מגיבוריו חלומות התגלות, חלקם מרחיבים או משנים את נוסח התורה וחלקם חדשים לגמרי. חלומות אלה קשורים בהיבטים שונים בהפיכת התרחשות חד־פעמית בעבר בחיי גיבור מסוים, לריטואל מתמיד בהווה השב ומציין מאורע זה באמצעות מחזורי זמן מקודשים הקשורים בבריתות, במזבחות ובעולות, במצוות ובלוחות, בקרבנות ובמעשרות, בעדות ובמועדים.

ספר היובלים מייחס חלומות התגלות, המעידים על הרחבת אופקי התודעה ורכישת ידע אלוהי בדבר מחזורים ריטואליים נצחיים ומחושבים מראש ובדבר העתיד הידוע וקבוע מראש, לשבע דמויות מקראיות אשר חייהן נקשרו עם שוכני העולם הנעלם.


חנוך

חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא−כד), הוא, כאמור, ראשון החולמים המספרים את חלומם בכתב ורואים בו עדות משמים לעובדה המכרעת שאלוהים קבע משחר ההיסטוריה את כל סדרי העולם באופן פְּרה־דטרמיניסטי ידוע מראש. חנוך מתואר כראשון החוזים, המעידים והכותבים: ‘וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם עד יום הדין, הכול ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם’ (היובלים ד, יט). עוד נאמר על ייעודו כעד וכהיסטוריון: ‘כי מעשה חנוך בריאה היא להעיד לדורות עולם למען יגיד כל מעשה הדורות ביום הדין’ (שם י, יז). חנוך, שלמד מן המלאכים על חלוקות הזמן המקודש (שם ד, יז−יח), ראה בחלומו את תבנית המקום המקודש כמסופר בספר חנוך הראשון. חיבור זה, הקודם לספר היובלים, מכנה את חנוך ‘איש צדיק וסופר צדק’ (חנוך א' טו, א) ומייחס לו בחלקיו השונים חלומות רבים, שחלקם מלווים בשמיעת דבר אלוהים, בראיית מלאכים ובחזיונות מרהיבים על מרחבים קוסמיים ועל מרחבי הארץ.21 ספר חנוך הראשון נמצא בכמה עותקים מקוטעים כתובים ארמית במערות קומראן, המוסיפים על הידוע מנוסח געז המצוי במהדורת הספרים החיצוניים. חנוך מתאר מה ראה בחלומו: ‘ראיתי בשנתי אשר אגיד עתה בלשון בשר… והמראה נראה אלי ככה’ (חנוך א' יד, ב−ח), ואת מה שראה כתב ב’ספר דברי הצדק… בספר אשר כתבתי' (שם יד, א, ז). בחלומו ראה מקום נשגב ביפעתו המתואר כקודש קודשים במקדש השמימי, המהווה תשתית לקודש הקודשים הארצי. מקום זה נראה כ’בית גדול והוא בנוי אבני בדולח' (שם יד, י), שבו נגלו לו ‘כרובי אש’ ו’כסא רם מראהו כבדולח וסביבו כשמש זורח ושם [מראה] כרובים' (שם יד, יא−יח). על מקום נשגב ומטיל מורא זה מסופר גם בחזון נוסף: ‘[בניין] עשוי אבני אלגביש… בית האש, ארבעה נהרות מלאים אש חיה… שרפים כרובים ואופנים’ (שם עא, ה−ז), והתיאור כולל מושגים סמויים מן העין בתיאור גן עדן בבראשית, כגון בדולח וכרובים וארבעה נהרות. בחלומו של חנוך מתואר המקום כתבנית שמימית נצחית של המקום הארצי המקודש, הדביר או קודש הקודשים. במקום זה ניצבו כרובים נעלמים מן העין, שתוארו בביטוי ‘ולתבנית המרכבה הכרובים זהב’ (דברי הימים א' כח, יח; השוו: שמות כה, יח; כו, א; מלכים א' ו, כג−כח), על הכפורת, מעל לארון שנתפס ככיסא או כמושב האל ‘יושב הכרובים’ (שמואל א' ד, ד; תהלים פ, ב; צט, א).

לחנוך בן ירד יוחסו חלומות מפורטים במסורות שונות לפני הספירה, למשל חלומות על מקום מקודש (מרכבה וכרובים; גן עדן, הקשורים לכרובים בקודש הקודשים), על זמן מקודש (לוח שבתות ויובלים; ‘מרכבות השמים’, ארבע תקופות השנה, בשנה סימטרית רבעונית, בת 12 חודשים, 364 ימים ו־52 שבתות, שחלוקותיה משמשות בסיס לעבודת כד משמרות הכהונה), על פולחן מקודש (עצי הקטורת בגן עדן הקשורים בהקטרת הקטורת במשכן ובמקדש, על מרכיביה המקודשים שמקורם מגן עדן) ועל זיכרון מקודש, הכתוב בספרים שנלמדו מהמלאכים (הקשורים ללוחות השמים, ללוחות הברית וללוחות העדות). עוד נאמר עליו שראה בחלום את מה שהיה ומה שיהיה ולמד מן המלאכים כיצד לתעד מידע זה בנוגע לחלוקות מחזוריות של זמנים ומועדים. בשל ראשוניותו וייחודו מתואר חנוך בסדר עבודה עתיק שנמצא בין מגילות קומראן, המונה את שבח אבות העולם, בלשון יוצאת דופן: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’.22 עוד תואר ראשון החולמים בשיר שבח לאבות העולם בביטוי ‘חנוך נמצא תמים והתהלך עם יי ונלקח אות דעת לדור ודור’ (ספר בן סירא מד, יט).23 הביטוי ‘אות דעת לדור ודור’ מצביע על ידע נצחי החורג ממקור אנושי, ידע שנגלה בחלום או נלמד מהאל או מהמלאכים וקשור למרחבים נעלמים החופפים לעולם המוחשי, ידע העומד במוקד תפיסת העולם של ספרות חנוך, המציגה את גיבורה כראשון הלומדים, כסופר צדק שמימי הקורא וכותב ספרי קודש שלמד מהמלאכים בחלום. הביטוי הנזכר וזה המקביל לו, המציין עדות לדורות: ‘כי מעשה חנוך בריאה היא להעיד לדורות עולם למען יגיד כל מעשה הדורות ביום הדין’ (היובלים י, יז), מבטאים תפיסה שחנוך נבחר בידי האל בשל תמימותו וצדקתו לחצות גבולות מקובלים בין הנגלה לנסתר ובין החיים למוות, לרכוש דעת החורגת מגבולות עולם החושים, ללמוד מהמלאכים על פשרה של דעת זו, הכתובה על לוחות השמים, לקרוא אותה ולהנחיל אותה בספרים מקודשים, כפי שהוא שב ומעיד בספר חנוך הראשון. כך למשל מתאר חנוך לבניו את חציית הגבולות הכרוכה ברכישת הידע משמים: ‘ויאמר אלי: חנוך התבונן בלֻחות השמים וקראת הכתוב עליהם וידעת את הכל אחד לאחד. ואתבונן בלחות השמים ואקרא את כל הכתוב ואבין הכל ואקרא ספר כל מעשי האדם… וכתבת להם והעידות בכל בניך’ (חנוך א' פא, א−ג, ו); ‘ידעתי רז וקראתי לחות השמים וראיתי הספרים הקדושים ומצאתי כתוב בהם וחקוק עליהם’ (שם קג, ב). עוד נוגע הביטוי ‘אות דעת לדור ודור’ לתיאורו של חנוך כבעל ספרייה שאין דומה לה הקשורה למלאכים (שם פב, א) ולעניינם של הכותבים בדעת נצחית ובעדות לדורות הכתובה בספרים קדושים (חנוך ב' יא, פב−צט).

חנוך בן ירד, ‘סופר הצדק’, אשר דומה שהמושג חינוך נגזר משמו (‘חנֹך לנער על פי דרכו’), שכן על פי המסורת הכוהנית המייחסת לו מעמד יוצא דופן כנבחר בבני האדם,24 בספר חנוך א, בספר צוואות השבטים, בסדר עבודה עתיק מקומראן, בספר בן סירא ובספר היובלים, הוא היה, כאמור לעיל, הראשון מבני האדם שלמד מן המלאכים קריאה, כתיבה וחישוב, העוסקים בחלוקת זמן ובחישוב מחזורי הזמן הנצחיים, בעדות ובזיכרון, כמתואר בספר היובלים ד, יז−יט. תשתיתה של מסורת זו על ראשון החולמים, המתחנכים והלומדים, הקוראים, הכותבים, המחשבים, היודעים, המעידים והמתעדים, שעמד על גילוי הנצחיות המחזורית של שבתות, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, מצויה בפסוק חידתי בספר בראשית. פסוק זה מפקיע את חנוך בן ירד מתבנית החיים והמוות המיוחסת לכל שאר גיבורי הדורות הראשונים בספר תולדות אדם ומעביר אותו מעבר לגבולות הזמן והמקום שכל האחרים כפופים להם: ‘ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אֹתו אלהים’ (בראשית ה, כד). לדברי מלאך הפנים בספר היובלים המצוטט להלן, המרחיב את הידוע מספר תולדות אדם (שם, ה, כא−כד), חנוך, שלמד מבני שמים, הביא לארץ בדור השביעי לדורות האדם את לוח השבתות, השבועות (שמיטות) והיובלים, לוח מחזורי נצחי קבוע ומחושב מראש, המלמד על חלוקת זמן שביעונית מקודשת ומשביתה, הקובעת מחזוריות נצחית, המכונה בספר ויקרא כג, ד: ‘מועדי ה’ מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם', ומכונה במגילות ‘מועדי דרור’.25 ראשוניותו של חנוך בן ירד, ראשון החולמים שסיפר, העיד וכתב את שראה ושמע, גילה ולמד בחלומותיו, בתחומים שונים של דעת, ידיעה ועדות, קריאה, כתיבה וחישוב, שהונחלו לבן אנוש ממלאכי השמים, מודגשת לצד ידיעותיו על העבר ועל העתיד הידוע מראש שנגלו לו בחלום:


“הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר [כתיבה] ומדע וחכמה ויכתוב את אותות השמים בסדר ירחיהם [חודשיהמה] בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לירחיהם [לחדשיהמה]. הוא החל לכתוב עדות [תעודה] ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים ויסדר את הירחים [החודשים] ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו. וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם… הכל ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם.”26


ידיעותיו של חנוך הקשורות בדעת, תעודה, עדות ומועדי קודש, בכתיבה ובספרים, בחלוקות מחזוריות של זמן נשמע וזמן נראה, בידיעת העבר ובידיעת העתיד נלמדו מן המלאכים, כאמור לעיל בדברי מלאך הפנים האומר למשה על חנוך: ‘כאשר הגדנוהו’. המלאכים בני דמותם של הכוהנים, המכונים במגילות שכולן כתבי קודש בשם ‘רוחי דעת אמת וצדק’, ‘מלאכי קודש’ ו’כוהני קורב‘, היו אלה שביקשו ללמד את בני האדם את משמעות היחס בין ההווה, העבר והעתיד, הקשורים ביניהם בחלוקות זמן מחזוריות נצחיות, ספורות, קבועות וידועות מראש המכונות ‘מקראי קודש’ ו’מועדי דרור’ המהוות תשתית לדעת, לאמת ולצדק, לקודש ולדרור, לזיכרון, לעדות ולברית. חלוקות אלה שנלמדו בחלום מפי המלאכים, המצרפות ‘מועדי דרור’ מקודשים שנשמעו משמים (שבתות, שבעה מועדי ה', שמיטות ויובלים) ותקופות הנראות בעין (עונות השנה, ‘מרכבות השמים’), הופכות את העבר החד־פעמי של חיי האבות, המסופר בסיפור המקראי ובהרחבותיו בספר היובלים, להווה מתמיד הקשור במחזור מועדי קודש ומעוגן ברצף היסטורי של שנים וחודשים, יובלות ומועדים, הקושרים בין שמים לארץ בזיכרון, בעדות ובברית נצחית. חלומותיו של חנוך מלמדים שיש לכתוב על ספר חלוקות שביעוניות, רבעוניות ותריסריות אלה, ולהנציח את זכרן בריטואל ליטורגי קבוע. חלוקות אלה ממקור מלאכי, המצטרפות לידיעה הפרה־דטרמיניסטית שנגלתה לחנוך בחלום על מהלך ההיסטוריה הקבוע מראש בשמיטות ויובלים, מלמדות שבתודעתה של הקהילה הכותבת ומעתיקה ספרים אלה כספרי קודש וקוראת בהם לאורך הדורות אין מרחב ארצי שאיננו כפוף למחזורי הזמן האלוהי, אין מקום מקודש בארץ שאיננו מתקדש בשמירת מחזורי המועדים ואין הווה שאינו קשור במחזורי הזמן השביעוני שקדמו לו משבוע הבריאה ואילך. דהיינו, אין זיכרון אשר איננו קשור בשבתות, בשבועות (שמיטות) וביובלים, הנמנים בתריסר חודשים שמשיים, המחושבים מראש, בארבע עונות השנה ובשבעת מועדי ה' שיבואו בעקבותיו, החל מזמנו של נח שישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. מחזוריות שביעונית נצחית, משביתה ומקודשת זו של בריתות קשורה בשבת ובחג השבועות מכונה במגילות בשם ‘מועדי דרור’, וכוללת את מחזור השבתות השנתי, ולאחר מכן גם את מחזורי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, הכוללים את שלושת הרגלים. לדברי ספר היובלים קשורים מועדים אלה בכריתת בריתות שחלקן החל בחלום, בזמנם של נח, אברהם, יצחק, יעקב, לוי ונכדו משה, ובזכר החטא הקשור במכירת יוסף, שלזכרו מתענים ביום הכיפורים (היובלים לד, יח−יט). החלוקות המחזוריות הנצחיות של זמן נשמע ומשבית, המופקד בידי בני אדם העוברים בברית (‘מועדי דרור’ או ‘מועדי ה’ מקראי קודש'), זמן המחולק לשבתות ימים, שבתות שנים ויובלים ולשבעה מועדים, נלמדו בידי חנוך ‘סופר הצדק’, מן המלאכים הנגלים בחלום: ‘שבועות היובלים… שבתות השנה כאשר הגדנוהו’ (שם ד, יח); גם החלוקות המחזוריות הנצחיות של זמן נראה רציף שאינו תלוי באדם אלא רק בחסדי האל (‘מרכבות השמים’, חנוך א' עה, ג), המחולק לארבע עונות השנה ולתריסר חודשים הקשורים במהלך מרכבת השמש המחושב וקבוע מראש (שם פב, ו−טו), נלמדו ממלאך בחלום: ‘ספר מהלך מאורות השמים… אשר הראני אוריאל המלאך הקדוש אשר אתי’ (שם עב, א).

חנוך נדרש לחלוקות אלה לצורך כתיבת העדות או התעודה על ההיסטוריה של העבר ושל העתיד, שהיא עיקר מעשיו בחיי הנצח שזכה להם בגן עדן (היובלים ד, כג). חלוקות הזמן המשבית, שנשמעו משמים בחלום, שכל שיטת התיארוך השביעונית של ספר היובלים מתבססת עליהן, מפורטות בחלקן בספר היובלים (ד, יז−יח) ובחלומות הנזכרים בו, וחלוקות הזמן הרציף והנראה, הנשקפות בתמורות הטבע המחזוריות הרבעוניות והתריסריות, מפורטות בספר ‘מהלך המאורות’, שכולו מבוסס על חלום (חנוך א', פרקים עב−פב). חלוקות אלה, המתאימות את הזמן הנראה לזמן הנשמע, כוללות את אותות השמים המתייחסים למועד הקבוע של ארבע תקופות השנה בנות 91 ימים כל אחת. ראשיתן של התקופות בימים המכונים אותות או דגלים: ביום השוויון האביבי, בראש החודש הראשון − א' בניסן; ביום הארוך בשנה, בראש החודש הרביעי − א' בתמוז; ביום השוויון הסתווי, בראש החודש השביעי − א' בתשרי; וביום הקצר בשנה, בראש החודש העשירי − א' בטבת. תריסר החודשים, המחולקים בשווה בין ארבע התקופות, שהראשונה בהן מתחילה בחודש האביב, ככתוב בשמות יב, ב וכנזכר בכל המקרא ובמגילות, נמנים בסדר קבוע: החודש הראשון בכל עונה/תקופה יחל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, וימנה תמיד 30 ימים; החודש השני בכל אחת מארבע העונות יחל תמיד ביום שישי וימנה 30 ימים; והחודש השלישי יחל תמיד ביום ראשון וימנה 31 ימים. מחזוריות זו של ארבע התקופות בנות 91 ימים כל אחת ותריסר החודשים בני 30/31 ימים קובעת מניין קבוע ומתוארך מראש למספר ימי השנה, 364 (חנוך א' עד, י−יב; ראש מגילת מקצת מעשי התורה; היובלים ו, לח; מגילת תהלים ממערה 11 בקומראן, טור 27); וקובעת מניין קבוע ומתוארך מראש למספר שבתות השנה, 52, כמפורט במגילת תהלים ובפתיחת מגילת ‘מקצת מעשי התורה’.27 מחזוריות זו של ארבע תקופות ותריסר חודשים, שראשיתה בחלומו של חנוך בספר ‘מהלך מאורות השמים’, יוצרת את מניין השנים בעלות מספר הימים הקבוע, המתחלק למניין שבועות השנים (שנות השמיטה) ולמניין היובלים (ארבעים ותשע שנים מדי שבע שנות שמיטה) − על פי חלומו של חנוך בספר היובלים.28 חלוקות אלה משמשות בסיס לסיפור ההיסטורי הידוע מראש של ספר היובלים, המכונה כאמור ‘ספר מחלקות העתים לתורה ותעודה’, ולחלומות ההתגלות המתוארכים הנזכרים בו, שעליהם מיוסד הסיפור ההיסטורי מימי חנוך בן ירד ועד לימי משה בן עמרם. חלוקות אלה הן גם הבסיס למחזורי השבתות והמועדים המחושבים והקבועים מראש בנוגע לחודשי השנה ותקופותיה, שנשמרו בידי שומרי משמרת הקודש, ועליהן הושתתו מועדי הזיכרון התלויים בחלומות מתוארכים ומחזורי עבודת הקודש של פולחן המקדש המפורטים במגילת תהלים מקומראן,29 במגילות משמרות הכוהנים30 ובמגילת המקדש.

ספר חנוך הראשון מתאר את חנוך כיושב וכותב בגן הצדק, ‘פרדס קושטא’, התרגום לארמית של גן עדן, אחרי שזה נגלה לו בחלומו. ספר היובלים מתאר מפי המלאכים את שעלה בגורלו של ראשון החולמים, שפרץ את גבולות הזמן והמקום, בשעה שתיאר את תשתיתם השמימית של גבולות הזמן והמקום המקודשים בדור השביעי לדורות האדם: ‘וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנה הוא שם כותב דין ומשפט לעולם וכל רעת בני האדם… כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין. ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה’ בהר הדרום' (ד, כג−כה). כלומר, בספר היובלים חנוך מתואר כחולם, כעד, כסופר וככוהן היושב בגן עדן. חנוך החולם נזכר בספר חנוך הראשון ובספר צוואות השבטים במושגים ‘סופר הצדק’, ‘ספרא רבא’ ו’מרא רבא דאסהדותא‘, שתרגומם: הסופר הגדול והאדון הגדול של העדות. בספר חנוך הראשון מתוארים מסעותיו בגן עדן, מקום עצי הקטורת הקשורים בפולחן המקדש, המתרחשים בחלום. חנוך נלקח בחלומו לשמים לצפות בקודש הקודשים השמימי ולראות ‘מראה כרובים’ או לחזות ב’מראה מרכבה’ ולהעיד על התשתית העל־זמנית של המקום המקודש. לאחר שצפה בתבנית השמימית של המקום המקודש, כמתואר ב’ספר העירים' (חנוך א' יד, ח−כה), וראה את המלאכים ואת השרפים, הכרובים והאופנים בעולם המרכבה, כמתואר ב’ספר מהלך המאורות' (שם, פרק עא), הוא צפה בארבעת כיווני המרחב של גן עדן (שם, פרקים יח−לו) והעיד בהרחבה על הזמן המקודש ועל חלוקותיו הרבעוניות והתריסריות ב’ספר מהלך המאורות', אשר אף הוא מתאר מסע שמימי בחלום בחברת מלאך (שם, פרקים עב−פב). גם ספר חנוך השני שנכתב בסלבית כנסייתית עתיקה, בנוסח היחיד שהגיע לידינו בספרים החיצונים, מספר על חנוך שנלקח לשמים באחד בחודש הראשון (חנוך ב' א, ב; יט, ב) ומתאר בהרחבה את חלומותיו ומסעותיו בגן עדן, בעולם המרכבה וברחבי היקום. המחבר מתאר בפירוט את הספרים שחנוך קרא וכתב במסעו השמימי, ושאותם הביא לארץ כדי להנחיל לבניו. עוד מרחיב הספר על חלומותיו של בנו מתושלח הנבחר לכהונה בחלום (כא, ז−ט) ומושח את נכדו ניר בן למך, אחיו של נח, לכהונה בעקבות חלום (כב, ד−ח, כה).31

סיפורי חנוך השונים, הנמצאים בספרי חנוך שהגיעו אלינו משלהי העת העתיקה, הנבדלים בלשונם ובסגנונם, שותפים כולם לעניין בעולם הסמוי מן העין הנגלה בחלום ומספרים על מראות שמימיים שראה חנוך. מראות אלה קשורים במקום מקודש, ‘גן עדן קדש קדשים’, שיש לו זיקה למקדש ובמסורת המרכבה, היא מרכבת הכרובים (דברי הימים א' כח, יח), המצויים בגן עדן ובקודש הקודשים. כמו כן קשורים המראות הללו בזמן מקודש ובלוח שבתות שמחזוריו, אשר נלמדו מהמלאכים, נשמרים במקדש ארצי או שמימי, במחזורי קרבנות עולה ובשירות קודש. מחזורים אלה רשומים בספרים מקודשים ובלוחות עדות שנודעו לחנוך משמים המייסדים זיכרון מקודש. מהמשפטים המצוטטים לעיל, המתייחסים לראשון החולמים מבני אנוש אשר סיגל לו יכולות המייחדות את בני האדם משאר היצורים ומשותפות להם ולמלאכים, עולות ארבע עובדות מעניינות: (א) הידיעה בחלום שהוענקה לראשון הקוראים והכותבים חורגת מגבולות ההווה או מגבולות זמנו ומקומו של החולם והופכת לבעלת תוקף נצחי; (ב) הידיעה נוגעת למהלך פרה־דטרמיניסטי של ההיסטוריה האנושית הקבועה מראש (‘את אשר יהיה לבני האדם בדורותם’); (ג) הידיעה רחבת ההיקף (‘הכל ראה וידע’) שנרכשה בחלום נכתבה בידי חנוך הסופר כעדות ותעודה והוצגה בארץ לפני בני האדם כעדות כתובה ממקור שמימי, המהווה תשתית לזיכרון מקודש ולמחזורי עבודת הקודש; (ד) העד הלומד והכותב שהביא ספרים משמים לארץ שרוי מחוץ לזמן, בגן עדן, שם הוא יושב במחיצת מלאכים ומייסד את הסדר הכוהני של הקטרת הקטורת שראשיתו בגן עדן. כל אחת מארבע עובדות אלה תיזכרנה להלן גם בחלומות אחרים שגיבורי ספר היובלים זכו להם כפי שיתואר בהמשך הדיון.

דומה שלצד מחזורי הזמן − הנקצבים במחזורים נצחיים מקודשים של שבתות, מועדים, שנים וחודשים, שמיטות ויובלים, הנודעים משמים וחרותים על לוחות השמים (חנוך א' פא, א) מאז ימי חנוך בן ירד והנשמרים במקדש באמצעות מחזורי הקרבנות (שמות כט, לח−מב; במדבר, פרקים כח−כט; מגילת המקדש; מגילת תהלים מקומראן, טור 27) − מתרקמת ההיסטוריה האנושית הידועה מראש. קורות העם נחלקים לדורות בזיקה ללוחות הנזכרים, המונים ארבעים ותשעה יובלים בני ארבעים ותשע שנים כל אחד, וצופים ליובל היובלים, יובל החמישים, מועד הכניסה לארץ כנען. כתיבת תוכנו של הידע שנגלה בחלום ונלמד משמים, מוטלת על החולם, ההופך אותו לעדות כתובה לדורות ולתשתית לסדר מקודש. על פי המסורת הכוהנית חנוך − שזכה לראות בחלומו: ‘והנה חלום בא אלי ומראות נפלו עלי ואראה מראות’ (חנוך א' יג, ח); ‘ראיתי בשנתי’… והמראה נראה אלי ככה' (שם, יד, ב, ח), שראה את תבנית המקום המקודש בחזון המרכבה (חנוך א' יד, ח−כה), שבו חזה בכרובי אש דורות רבים לפני שמשה הוראה בהר את תבנית הכרובים (שמות כה, ט, יז−כ, מ) ולפני שיחזקאל ראה מראה מרכבה (יחזקאל, פרקים א, י) − הוא האב המייסד של הכהונה שומרת משמרת הקודש, המופקדת על שמירת מחזורי הזמן המקודש שנודע משמים. מחזורים אלה נשמרים במקדש, בזיקה לקודש הקודשים − מקום משכן הכרובים (מלכים א' ו, כג−כח; ח, ו–ח; דברי הימים א' כח, יח), החורג מעבר לגבולות הזמן והמקום, אשר את תבניתם השמימית ראה חנוך בחלומו (חנוך א' עא, ה−ט).

התבנית השמימית המחזורית, המכונה ‘מרכבות השמים’ או לוח השמש, מתייחסת לחלוקה התריסרית המחזורית של גלגל המזלות ומחזור חודשי השנה ולחלוקה הרבעונית המחזורית של ארבע עונות השנה הנראות בעין, כמתואר בספר ‘מהלך מאורות השמים’, המבוסס כולו על חלום (חנוך א', פרקים עב−פב). הזמן המקודש בספר חנוך קשור בהתאמת התבנית השמימית המחזורית ללוח השבתות והמועדים המחושב והקבוע מראש ביחס לחלוקות שביעוניות הנודעות כולן מהאל והמלאכים רק למשמע אוזן, ומכונות במגילות כאמור בשם ‘מועדי דרור’.

חנוך, שראה מלאכים, כרובים, שרפים אופנים והיכלות שמימיים (שם יד, ח−כה; עא, א−י), מגלם את ראשית רכישת הדעת המופשטת ממקור שמימי, המתייחסת להיכלות עליונים ולעולם המרכבה והמלאכים הסמויים מן העין ולספירה מחזורית הקשורה במחזורי הטבע מכאן ובמחזורי ההשבתה מכאן, דעת הנשמעת רק בחלום ולא בהקיץ. חנוך, המכונה כאמור ‘ספרא רבא’ ו’מרא רבא דאסהדותא‘, מגלם במסורת הכוהנית את ראשית כתיבת העדות על ידע שמימי זה, הנגלה בחלום ליחיד, ומונחל באמצעות כתיבת תעודה לרבים (חנוך א' פג, א−ב). חנוך, המכונה כזכור ‘סופר צדק’ ו’אות דעת לדור ודור’, קשור בקידוש לימוד הקריאה והכתיבה, מעצם מקורם השמימי שנמסר ממלאכי הקודש, וקשור בראשית העדות או הזיכרון המקודש והתודעה ההיסטורית, הקשורים בספירה מחזורית משביתה ובקריאה בספרים ממקור שמימי, המהווים מוקד סמכות בעל תוקף נצחי.32

חנוך הוא ראשון החולמים המתאר את מסעותיו בשמים, במרחב הנצחי הקיים מעבר לקיומם של בני חלוף, בפרקים המתייחסים למסעותיו בגן עדן על הרי בשמים (חנוך א', פרקים כד–לב) ולמסעותיו בהיכלות עליונים שבהם נגלה לו חזון הכרובים (שם יד, ח–כה; עא, א–ט), ושבהם נגלים לו תבניתו השמימית של המקום המקודש הקשור בכרובים ותבניתם השמימית של עצי הקטורת הקשורים למחזורי הפולחן במקדש. חנוך, שנלקח לשמים בגיל שבעים, מתואר כעד המעביר עדות כתובה משמים לבני הארץ אחרי שלמד מהמלאכים במשך שישה יובלים, פרק זמן של 294 שנים. מספר שנות חייו, 364, המצטרף משנות חייו במחיצת המלאכים, 294, ומשנות חייו בארץ, 70, מקביל למספר ימי השנה בלוח הכוהני. בשנתו ה־365 חזר משמים לארץ כדי ללמד את בנו מתושלח את אשר נגלה לו בחלום ואת אשר למד מן המלאכים, ולהנחיל לו את הספרים המקודשים שהביא משמים (שם, עו, יד; פא, ה−ו; פב, א−ב; פג, א−ב; פה, א). חנוך מתאר את חלומו במשפט שראשיתו בגוף שלישי וסופו בגוף ראשון: ‘אשר עיניו נפקחו ביד ה’ ויחז מחזה קֹדש בשמים אשר הראוני המלאכים' (חנוך א' א, ב).

ידיעותיו של חנוך על מחזורי הבריאה הנראים ברציפותם הנצחית, שעליהם מופקדים המלאכים (שם, פרקים עב−פב), על חלוקות הזמן הנשמע במחזוריו המשביתים, שעליהם מופקדים בני האדם השובתים במחזורים שביעוניים מקודשים, על המקום המקודש הנעלם הקשור במסורת הכרובים והמרכבה, על גן עדן הקשור בקטורת ועל מלאכי הקודש, על הקריאה, הכתיבה, החישוב, הלוח והעדות הקשורים כולם במלאכים − נלמדו כולן בחלום. בשל כך לחלום מרחיב הדעת ופורץ הגבולות, המניח לאדם הזדמנות להתוודע לעולמות נעלמים, לאופקים חדשים ולרעיונות לא נודעים הקשורים למקום מקודש, לזמן מקודש, לחוק מקודש ולזיכרון מקודש, יש תפקיד מהותי בסדר הכוהני ובדעת הכוהנית, הקשורים שניהם ב’מחזה קדש בשמים‘. מחזה זה מסתמך על מלאכים וחלומות בכל הנוגע לגילוי דבר אלוהים באשר למחזורים נצחיים, לחוקים נצחיים, לבריתות נצחיות, ללוחות נצחיים ולמקומות מקודשים הקשורים ב’מחנה הקודש’, ב’אחוזת עולם‘, ב’לחות השמים’, ב’זרע קודש' וב’כהונת עולם'.

חנוך החולם, בן הדור השביעי לדורות האדם, מכונן במסורת כוהנית זו את מושגי התשתית של הזיכרון התרבותי המקודש, הייחודי לקהילה מסוימת הרואה עצמה כ’זרע קודש‘, זיכרון אשר באמצעות ראשיתו הכתובה, המתארת חלומות וגילויי מלאכים בדבר תשתית שמימית למושגי יסוד, הקבוצה מבססת את תודעת האחדות והייחוד שלה, את דימויה העצמי ואת זהותה המובחנת. מושגי יסוד אלה כוללים כאמור מקום מקודש − הקשור במראה מרכבה וכרובים, בגן עדן ובמקדש על הר ציון; זמן מקודש − המחולק למחזוריות נצחית של עונות השנה, הנראית לעין ומחושבת מראש והמכונה ‘מרכבות השמים’, ולזמן משבית מקודש, נשמע באוזן ומחושב מראש המכונה ‘מועדי דרור’, הקשור בלוח ליטורגי מחזורי שנלמד מהמלאכים ובמחזורי עבודת הקודש; זיכרון מקודש המיוסד על קריאה וכתיבה בספרי קודש שנלמדו מהמלאכים וקשורים בלוחות השמים, שהכתוב בהם נשמר בלוחות הברית ובספרי קודש שהביא חנוך משמים. שלוש מסורות אלה קשורות ב’הר ציון תוך טבור הארץ’ (היובלים ח, יט) ובעבודת הקודש במקדש על הר ציון (שם א, כח–כט). עבודתה של משמרת הקודש הייתה מיוסדת על הלוח השבתות השמשי שהביא חנוך, שנלקח לשמים בחלומו ‘בחודש הראשון ביום מועד לחודש הראשון ביום הראשון’ (חנוך ב' א, ב), ב’חודש ניסן באחד לחודש' (שם יט, ב), מועד פתיחת השנה השמשית המקראית (שמות יב, ב). חנוך נלקח לשמים בחלומו מ’מקום ארונה' (חנוך ב' כ, א), שם נבנה מזבח בידי בנו, וראה בחלומו את [הר ציון] ‘טבור הארץ… ושם ראיתי הר קדוש’ (חנוך א' כו, א), וחזר משמים עם ספרים רבים (חנוך ב' יא, פז; יט, ד) ל’מקום ארונה לאמור בטבור הארץ' (שם כג, מה), המקום שבו הקים דוד מזבח בציווי אלוהי (שמואל ב' כד, יח–כה; דברי הימים א' כא, יח–כו), ושבו נבנה המקדש (דברי הימים א' כב, א).


אברהם

השני בחולמים בספר היובלים הוא אברהם בן תרח ועדנה (היובלים יא, יד−יט), שנודע בחלומותיו המפורטים גם במגילה החיצונית לבראשית שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, אשר בה מתוארים מאורעות ספר בראשית מפי גיבורי הסיפור בגוף ראשון בשפה הארמית.33 דבר אלוהים נגלה לאברהם בחרן אשר בארם מפי מלאך הפנים בראש החודש השביעי ביובל הארבעים במענה לתפילתו. אז נאמר לו: ‘קום [לך] מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך’ (היובלים, יב, כב), כמפורט בפרשת לך לך (בראשית יב, א−ג). אולם על הנוסח הידוע מוסיף בעל ספר היובלים את דבר אלוהים בדבר העתיד: ‘והייתי לך לאלהים לבניך ולבני בניך ולכל זרעך ואחריך אני אלהיך אל תירא מעתה ועד כל דורות הארץ אני אלהיך’ (שם יב, כד). דבר אלוהים שב ונגלה לאברהם בחלום בראש החודש השלישי ביובל הארבעים ואחד. בפתיחת תיאור החלום המקביל ל’דבר ה' אל אברם במחזה' (בראשית טו, א) נאמר לו: ‘אל תירא אברם כי אנכי מגן לך ושכרך הרבה מאד’ (היובלים יד, א), ובהמשכו מוטעמת ההבטחה האלוהית בדבר ארץ כנען והענקתה הנצחית לזרע אברהם: ‘ויאמר לו אני ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך' (שם יד, ו−ז) (השוו: בראשית יז, ח); בספר בראשית טו, ז כתוב ‘הארץ הזאת’ במקום ‘ארץ כנען’ וסיום משפט ההבטחה בספר היובלים נעדר. אלוהים שב ונגלה לאברהם בחצי החודש השלישי, בשנה זו, בברית בין הבתרים, באלון ממרא ליד חברון, שבה הובטחה לו ארץ כנען ל’אחוזת עולם' בשנית, ובה נפרש לפניו עתיד צאצאיו לאורך שבעה דורות ולאורך עשרה יובלים, עד לדור יציאת מצרים והכניסה לארץ המובטחת בחלום. לדברי בעל ספר היובלים אברהם כרת ברית עם המלאכים בדבר חידוש חג השבועות בחצי החודש השלישי עד עולם, שכן בו התרחשה ברית בין הבתרים (היובלים יד, א−כ). אלוהים שב ומתגלה לאברהם בהקיץ בחג השבועות בשנה שלאחר מכן, חוזר ומבטיח לו את ארץ כנען, פוקד על מצוות ברית המילה ומבשר על הולדת יצחק (שם טו, ג−יט).

חלומו של אברהם, המתואר בפרק יד בספר היובלים, מקביל לתיאור ה’מחזה' המתייחס ל’ברית בין הבתרים' בספר בראשית בפרק טו,34 המפקיע את החולם מחיי שעה ומעביר אותו אל נקודת מבט טרנסצנדנטית שבה העתיד מסופר מזווית ראייה אלוהית, אולם מיד בתחילת הסיפור מצוי הבדל מכריע. בספר בראשית אין מצוין מועד למחזה הברית, ואילו בספר היובלים מצוין ש‘בראש החדש השלישי היה דבר ה’ אל אברם בחלום‘. תאריך זה נזכר קודם לכן בספר היובלים כמועד שבו יצא נח מן התיבה (ו, א) אשר בה שהה ‘שנה תמימה’, המונה לדברי בעל ספר היובלים 364 ימים (שם ו, לח), לפני שבנה מזבח, העלה קרבן וכרת ברית עם האל באמצע החודש השלישי (שם ו, א−טו). ברית זו נודעת כברית הקשת בענן (בראשית ט, ח−יז), אשר נכרתה לדברי ספר היובלים בזיקה למועד חג השבועות החל באמצע החודש השלישי ונחוג בארץ מימי נח (היובלים ו, יז; טו, א). בניגוד לתפיסה המקראית, המציגה את הברית עם אברהם כברית חדשה שאין לה מועד ולא היה לה תקדים, הרי שלדברי בעל ספר היובלים ברית בין הבתרים מבחינת עניינה ומועדה אינה אלא 'חידוש' של הברית הקדומה עם נח, 'ברית הקשת בענן' שנכרתה בחודש השלישי. כך נאמר במפורש מפי מלאך הפנים בעקבות הסיפור הנודע המסתיים בכריתת ברית בין אלוהים לאברהם: 'ביום ההוא כרת ה’ ברית את אברם לאמור לזרעך אתן את הארץ הזאת' (היובלים יד, יח; השוו: בראשית טו, יח). אולם בספר היובלים נוסף משפט שאין לו מקבילה, המצרף את המלאכים לסיפור כריתת הברית באמצע החודש השלישי בעבר ובהווה. הדובר הוא מלאך הפנים, המספר למשה, העולה על הר סיני ביום שני, השישה עשר בחודש השלישי (היובלים א, א), יום לאחר מתן תורה, את ההיסטוריה שקדמה למעמד סיני: ‘וביום ההוא כרתנו ברית את אברם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נח ויחדש אברם את החג ואת החוקה לו עד עולם’ (שם יד, כ). דהיינו, הברית עם אברהם שעל אודותיה סיפר מלאך הפנים למשה, הברית עם נח בזיקה למועד חג השבועות והברית עם משה נכרתו כולן באמצע החודש השלישי כחלק מרצף בריתות ושבועות שבו מתגלה לחולמים דבר אלוהים בעניין נחלת העם וגורלו הנצחי, שבו מתממשות הבטחות כגון הולדת יצחק בחג הביכורים או מתגשמות תקוות כגון הולדת יהודה בחג השבועות, ושבו נודעים חוקים ומצוות המייחדים את זרע הקודש והופכים אותו לעם סגולה. הגילוי האלוהי, שבעקבותיו נכרתת הברית, מצוין בחג השבועות (מלשון שבועה וברית) במועד זה ובחוקים הקשורים בו, שנודעו לבני האדם כבר מדורו של נח כתנאי לכריתת ברית הקשת בענן. מלאך הפנים מספר למשה על הר סיני בשישה עשר בחודש השלישי: ‘ויתן לנח ולבניו אות לבל יהיה עוד מבול על הארץ. את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם לבל יהיו עוד מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ. על כן הוקם ויכתב בלֻחות השמים כי יעשו את חג השבעות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה’ (שם ו, טו−יז).35

השתלשלות חלומו של אברהם, המקריב קרבן לאלוהים בחצי החודש השלישי (היובלים יד, י; טו, א), בדומה למעשיו של נח הנזכרים במועד זה (שם ו, א−ד, טו−יז), מקבילה בתשעת הפסוקים הראשונים בשני נוסחי סיפור ברית בין הבתרים מלבד שינוי משמעותי אחד – בספר היובלים מבטיח אלוהים לאברהם: ‘לתת לך את ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך’ (יד, ז), בעוד שבספר בראשית בהבטחה האלוהית נאמר: ‘את הארץ הזאת לרשתה’ (בראשית טו, ז). ספר היובלים מרחיב על חטאו של כנען בן חם המקולל (היובלים ז, י−יג), שנטל בשרירות לב את הנחלה שהובטחה לשם בן נח, הבן המבורך (שם ח, יב−יט; י, יד), היא ‘ארץ הלבנון עד נחל מצרים’ (שם י, כט), ומביא את דברי התוכחה של חם לבנו כנען: ‘כי ישבת בארץ לא לך אשר לא יצאה לנו בגורל… אל תשכון במשכן שם ובניו כי לשם ובניו יצא בגורלם’ (שם י, ל−לא). בהמשך התיאור בספר היובלים על מעשיו של אברהם בברית בין הבתרים נוסף משפט בעל צביון כוהני מובהק, היוצר הבדל מהותי בדבר מקום התרחשות הדברים, זמנם ותוכנם: ‘ויקח את כל אלה בחצי החדש [השלישי] והוא ישב באלון ממרא אשר אצל חברון. ויבן שם מזבח ויזבח את כל אלה וישפך דמם על המזבח’ (שם יד, י−יא). מזבח זה נזכר קודם לכן בזיקה לחלום הבטחה במגילה החיצונית לבראשית, שם מספר אברהם בגוף ראשון (בתרגום עברי של הנוסח הארמי) את המסופר בבראשית יג, ג−ד, יד−יח, עם תוספות מאלפות:


“ואני הייתי יושב בהר בית אל וירע לי כי פרש לוט בן אחי מעלי. וייראה לי האלהים במחזה הלילה [ואתחזי לי אלהא בחזיא די ליליא] ואמר לי: עלה לך לרמת חצור אשר משמאל בית אל, מקום אשר אתה יושב, ושא עיניך וראה מזרחה ומערבה ודרומה וצפונה וראה כל הארץ הזאת אשר אני נותן לך ולזרעך עד עולם (לכל העולמים)… ואמר לי: לזרעך אתן כל הארץ הזאת וירשוה עד עולם (לכל העולמים). וארבה זרעך כעפר הארץ אשר לא יוכל כל איש למנותו וגם זרעך לא יימנה… וישבתי באלוני ממרא אשר בחברון, במזרח צפון חברון. ובניתי שם מזבח והעליתי עליו עולה ומנחה לאל עליון ואכלתי ושתיתי שם אני וכל בני ביתי.”36


הר בית אל, הנזכר כמקום מושבו של אברהם וכמקום שבו בנה מזבח וקרא בשם ה' (בראשית יב, ח), שוכן בפסגה גבוהה (876 מטר מעל פני הים) בנקודת תצפית המאפשרת התבוננות על פני הארץ. הר זה הפך במסורת הכוהנית בספר היובלים, במגילה החיצונית לבראשית ובצוואת לוי (ו, לא; ז, ד; ט, א–ד) למקום ראשון במעלה לחלומות על הבטחת הארץ לזרע אברהם, יצחק ויעקב, מאז ימי אברהם ועד ימי לוי בן יעקב. בספר היובלים מוזכר מועד חג השבועות בחצי החודש השלישי, הנשמר בידי המלאכים, הוא המועד המקודש שבו נכרתה ברית עם נח דורות רבים קודם לכן (היובלים ו, א–יח), ומוזכרות בניית מזבח עולה והקרבת קרבן שבועיים לאחר ראשית ההתוודעות לאברם בחלום. אולם אף אחד מהרכיבים הללו אינו נזכר בספר בראשית פרק טו בצורה זו. הסיפור ממשיך בפרישת העתיד הידוע מראש הנגלה בחלום: ‘ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ ניכר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה’ (שם יד, יד), בדומה לנאמר בבראשית טו, יג, ומסתיים בהבטחה שזרע אברהם ישוב לארצו בדור רביעי (אברהם רחוק ממשה, שהעלה את בני ישראל ממצרים, מרחק שבעה דורות רצופים של אבות ובנים על פי הסדר המקראי; הדור הרביעי לאברהם הוא דורו של לוי).

ציון אמצע החודש השלישי כחג השבועות וחג הביכורים, כחג המלאכים וכמועד השווה של הבריתות עם נח, אברהם ומשה – שעניינן גילוי אלוהי בדבר הבטחת עתיד קיום העולם התלוי בשמירת מצוות ואיסורים, ועתיד זרעם של בני אברהם, יצחק ויעקב, התלוי בשמירת מחזורי השבתות ומועדי הברית בנחלת בני שם שעלתה בגורלם כאחוזת עולם (שם ח, יב–כא) – משתית את ההיסטוריה האלוהית הידועה מראש בדבר רציפות גורלם של בני אברהם בארץ שהובטחה בחלום (‘לזרעך אתן את הארץ הזאת’). קיום ההבטחה תלוי בשמירת המצוות שעליהן נכרתה הברית באמצע החודש השלישי, בחג השבועות. מצוות אלה מעוגנות במחזוריות זמנים משביתה, מקודשת, ידועה וקבועה מראש, שנודעה מחלומותיו של חנוך, ובזיקה למקום ידוע וקבוע מראשית הדברים, שנקשר בגילוי אלוהי ונשמר בידי המלאכים (שם ח, י–כא). ראשיתה של מחזוריות שביעונית זו, הכרוכה בשבועה ובברית, בשבוע הבריאה, שבו נבראו המלאכים. לדברי מלאך הפנים בהר סיני, שנאמרו למשה יום לאחר חג השבועות, זמן מתן תורה, המלאכים הופקדו מבריאתם ביום הראשון על שמירת השבת ועל שמירת חג השבועות בחצי החודש השלישי, שעניינו הוא חידוש הברית: ‘ויעש כל החג הזה בשמים מיום הבריאה עד ימי נח עשרים וששה יובלות וחמישה שבועות שנים וישמרוהו נח ובניו שבעה יובלות ושבוע שנים אחד עד מות נח ומיום מות נח שחתו בניו עד ימי אברהם ויאכלו דם’ (שם ו, יח).

כאמור לעיל, קודם לכן, בדור השביעי, למדו בני האדם את חלוקות הזמן לשבתות, שבועות, שנים ויובלים על פי מסורת כתובה שהביא חנוך בן ירד משמים (שם ד, יז–יט), ואף למדו ממנו מצוות הקשורות בזכויות הכהונה בביכורי עצי הפרי ובביכורי התירוש והיצהר. ביכורים אלה שייכים למשרתי בית אלוהים, והם אוכלים אותם לפני המזבח (שם ז, לד–לט). המשך המסורת בהשתלשלות משפחת חנוך מהדור השביעי עד לדור העשירי, דורו של נח, שנכרתה עמו ברית בחודש השלישי שנקשרה בחידוש הברית בחג השבועות בחודש זה (שם ו, טו–יז). עניינה של הברית עם נח היה הבטחה אלוהית על שמירת נצחיות סדרי הבריאה ומחזוריה, והיא נכרתה באמצע החודש השלישי בדומה למועד כריתת הברית בדורו של אברהם, באמצע החודש השלישי, שעניינה היה הבטחה נצחית של הארץ לזרעו של אברהם, ולכריתת הברית בדורו של משה, באמצע החודש השלישי, שעניינה היה נצחיות המצוות שנודעו במעמד סיני כתנאי להנחלת הארץ לבאים בברית, מצוות שהיו אמורות להישמר בידי עדי הברית בזיקה לזמן מקודש, למקום מקודש ולזיכרון מקודש.

ספר היובלים טוען שברית עולם נכרתה בין האל לעמו מקדמת דנא במועד קבוע ומקודש הקשור בחג השבועות, הוא חג כריתת הבריתות, הנודע בתורה כחג הביכורים והמתואר בספר היובלים כחג המלאכים עדי הברית, כמפורש בו בפרק ו. ספר היובלים מטעים את מרכזיות חג השבועות לכל אורכו בהקשרים שונים וממחיש את קדושת הלוח השמשי המחושב מראש, שבו לכל חג יש תאריך קבוע ויום קבוע. הטעמה חוזרת ונשנית זו כרוכה ככל הנראה בשינוי הלוח שהתחולל מימי אנטיוכוס הרביעי ואילך, כשלוח ירחי יווני של בית סלווקוס, המתחיל בסתיו ומבוסס על תצפית משתנה במולד הירח, החליף את לוח השבתות השמשי הכוהני, המבוסס על חישוב קבוע המתחיל ביום השוויון של האביב, שנהג במקדש לדברי מגילות מדבר יהודה (כנרמז בדניאל ז, כה). בעקבות שינוי זה למועדים שוב לא היה יום קבוע ידוע ומחושב מראש.37 חג השבועות – חג הבריתות והחלומות, מועד חידוש הברית מדי שנה בסדר הכוהני, חג מתן תורה, יום העדות, משנה חג, חג הביכורים וחג העלייה לרגל, חג מעמד סיני והחג היחיד שחוגגים המלאכים על פי ספר היובלים, החג אשר חל תמיד ביום ראשון בחמישה עשר בחודש השלישי – נעלם לגמרי מן המשנה בשם זה ובתאריך זה.38 המשנה עברה בשתיקה על מושג הברית והשבועה הנצחית בזיקה לחג השבועות והבריתות, המועד המקודש שבו נולד יצחק, ושהיה ראשית מימוש הברית בין אלוהים לאברהם בחג השבועות – הברית שבה הצטווה אברהם על ברית מילה והתבשר על הולדת יצחק (היובלים, טו, ג–יט) – החג שבו נולד נכדו של יצחק, יהודה, ממשיך הברית האלוהית עם זרע יעקב (שם, כח, טו), כשם שהתעלמה ממסורת מתן תורה בחג זה, מהשם ‘יום העדות’ ומזיקתו למלאכים, לחלומות ולמעמד סיני. על כן אין לחג השבועות מסכת במשנה בסדר מועד, בדומה למועדי ה' האחרים שמוקדשות להם מסכתות, אף שהחג נזכר בתורה בהרחבה מספר פעמים כאחד משלושת חגי העלייה לרגל וכחג הביכורים. במשנה חג השבועות נקרא בשם ‘עצרת’ בזיקה לוויכוחים בין הצדוקים לפרושים על מועד החג ביחס למועד ספירת העומר ממחרת השבת,39 ונזכר רק בנוגע לביכורים במסכת ביכורים בסדר זרעים ללא כל אזכור של מסורת הבריתות והשבועות שראשיתן בחלום, לדברי ספר היובלים. כאמור, נעלם מועד חידוש הברית מדי שנה הכרוך בחג זה, כנזכר בדברי הימים ב' טו, י–טו וכמפורט בסרך היחד (1, 1–9, 16–26; 2, 1–4). יתר על כן, לא רק ששם החג – הקשור בשבועה ובברית מאז ימי נח, בחלום התגלות ובברית מימי אברהם ויצחק, במלאכי קודש משבוע הבריאה ובספירת שבע שבתות או שבעה שבועות בין שני מועדים קבועים – נשכח לחלוטין, אלא גם מועד החג המדויק, שאינו מפורש בנוסח המסורה אך מפורט בהרחבה במסורת המגילות בכלל ובספר היובלים בפרט, היה כידוע שנוי במחלוקת בין הפרושים לצדוקים בזיקה למועד קצירת העומר.

מסורת מגילות מדבר יהודה מתייחסת בהרחבה ללוי בן יעקב, לבני לוי ולמשמרות הכוהנים, לצאצאיו של לוי ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’, ל’בני אהרון קדושי קדושים‘, ל’זרע אהרון קודש קודשים’, ל’בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם' ולמסורת המעבר בברית בחג השבועות, והיא מפורטת במגילת הסרכים וקשורה לחג השבועות ביום ראשון ממחרת השבת, בט“ו בחודש השלישי. על פי מסורת זו הינף העומר חל תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, בכ”ו בחודש הראשון, ביום ראשון אחרי תום שבעת ימי חג הפסח. חג השבועות חל בהתאמה שבע שבתות לאחר מכן ביום ראשון ט“ו בחודש השלישי.40 חכמים קבעו בניגוד למסורת כוהנית זו מלפני הספירה, המפורטת במסורות שונות על לוח המועדים במגילת המקדש, במגילת מקצת מעשי התורה ובמגילת המשמרות, שחג הביכורים, הוא חג השבועות, הנקרא בלשון חכמים בשם המפקיע את ייחודו, חל בו' בחודש סיוון, שכן העומר נקצר לדעת הפרושים במוצאי החג הראשון של פסח, ולא ביום ראשון כ”ו בחודש ממחרת השבת שלאחר תום חג הפסח. מרכזיותו של החג במסורת הכוהנית של בית צדוק, זו המכונה ‘צדוקית’ בלשון גנאי במסורת חכמים, נמצאת בזיקה להתגלות אלוהית בחלומות שהסתיימו בהבטחות ובכריתת בריתות ובזיקה לברכות וחגיגות וחידוש הברית בחצי החודש השלישי, במועד שהוא חג עלייה לרגל למקדש. דומה שמרכזיות זו קשורה במישרין למידת השכחתו של מועד זה בצביונו הכוהני־מלאכי־חלומי בתקופה החשמונאית ובמסורת חכמים.


יצחק

השלישי בחולמים הוא יצחק בן אברהם ושרה, אשר נולד בחג הביכורים ‘בחודש השלישי בחצי החודש’ (היובלים טז, יג), אחרי שאלוהים בירך את אברהם בחג הביכורים בשנה הקודמת, נראה לו בחלום, כרת ברית עמו, והבטיח לו את הולדת בנו (שם, טו, א–טז), ומלאכים בישרו לאברהם ושרה באלוני ממרא על לידתו ועל שמו הכתוב בלוחות השמים באחד לחודש הרביעי (שם טז, א–ג). המלאכים אמרו לאביו: ‘ומבניו יצחק אחד יהיה לזרע קודש ובגוים לא יתחשב. כי לחלק עליון יהיה ובכל אשר לאלהים ירד הוא וכל זרעו להיות זרע ה’ עם סגולה מכל עם ולמען יהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש' (שם טז, יז–יח; ראו: שמות יט, ה–ו). יצחק, שהבטחת ‘זרע קודש’ וכל המשתלשל ממנה הייתה תלויה בלידתו בחג השבועות, להוריו הבאים בימים, נולד ונימול בבאר שבע בתום שבעת הימים הראשונים לחייו. יצחק זכה לגילוי אלוהי בשבוע הרביעי ביובל הארבעים וארבעה, שבו נאסר עליו לרדת למצרים (היובלים כד, ט). בחלומו שבה והובטחה ארץ כנען לו ולזרעו בזכות אביו אברהם, ששמר את ‘דברי ומצותי וחקותי ובריתי’ (שם כד, ט–יב). יצחק זכה לחלום בבאר שבע גם בשבוע הראשון ביובל הארבעים וארבעה, בראש החודש הראשון, שבו ניתנו לו ברכה אלוהית והבטחה אלוהית בשל אותה זכות אבות: ‘וירא אליו ה’ בלילה ההוא בראש החודש הראשון ויאמר אליו אני אלוהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבה ארבה את זרעך כחול הים בעבור אברהם עבדי (שם כד, כב). יצחק, המתואר בחיבור צוואת לוי הארמי כבקיא ומומחה במשפט הכהונה בדבר הקרבת קרבנות, שלמד מאביו אברהם, הופך למורה המובהק של נכדו לוי, המתואר ככוהן לאל עליון שזכה לברכת סבו. יצחק מזהיר את נכדו על חובת השמירה של טהרת ‘זרע קודש’: ‘ואתה קח לך אשה ממשפחתי ואל תחלל את זרעך עם זונות כי זרע קדוש אתה וקדוש זרעך כקדש כי כהן קדוש אתה נקרא לכל זרע אברהם. קרוב אתה לאל וקרוב אתה לכל קודשיו’ (צוואת לוי הארמי).41 יצחק היה הראשון שבשמו נקשר חג בן שבעת ימים, השביעי במועדי ה‘, חג העלייה לרגל באמצע החודש השביעי, חג השמחה הנודע כחג הסוכות, החל תמיד ביום רביעי לפי לוח השבתות השמשי. חג זה, המכונה ‘חג ה’ שמחה לרצון לאל עליון’ והנחוג ‘בעתו כעדות לוחות השמים’ (היובלים טז, כז–כח), נחוג לראשונה בידי אברהם לאות תודה על בשורת המלאכים כי מבנו יצחק ישתלשל זרע קודש: ‘כי ממנו יצא מטע צדק לדורות עולם וממנו זרע קודש להיות כמוהו לעשות הכול’ (שם טז, כו). חג הסוכות נחוג במשך שבעה ימים בשבע הקפות סביב המזבח שבנה אברהם בבאר שבע, ובהעלאת שבעה מיני קרבנות ושבעה סממני הקטורת (שם טז, כ–לא). יצחק ניצל מהעקדה בידי האל ומלאך הפנים אחרי שהועלה לעולה על מזבח בהר ציון (שם יח, א–יד), מקום המקדש (שם א, כט). בעקבות הצלתו נחוג חג של שבעה ימים בחצי החודש הראשון (שם יח, יח–יט), המקביל למועד חג הפסח. יצחק – ששלושה מועדים מקודשים הקשורים לעלייה לרגל למקדש ולהעלאת קרבנות במקדש, פסח, שבועות וסוכות, נקשרו בתולדות חייו בזיקה לחלומות, לבריתות מקודשות ולדברי מלאכים, לדברי בעל ספר היובלים – נשא לאישה את נכדת דודו, רבקה בת בתואל בן נחור אחי אברהם, בעקבות דברי אביו על איסור נישואין עם בנות כנען (בראשית כד, ג–ד) ושמירת טהרת ‘זרע קודש’.

יצחק שב לעיר הולדתו באר שבע, המקום שבו בנה אביו אברהם מזבח במועד חג הסוכות (היובלים טז, כ) וחלם חלום: ‘ויעל משם באר שבע בשנת אחת לשבוע הראשון ביובל הארבעים וארבעה. וירא אליו ה' בלילה ההוא בראש החדש הראשון ויאמר אליו אני אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבה ארבה את זרעך כחול הים בעבור אברהם עבדי. ויבן מזבח במקום אשר בנה אברהם אביו ראשונה ויקרא בשם ה' ויקרב קרבן לאלוהי אברהם אביו’ (היובלים כד, כא–כג). ספר בראשית כו, כג–כה מספר פרשה זו בלשון דומה, אולם תאריך החלום, המזבח שבנה יצחק במקום שבו נבנה מזבח בידי אביו והקרבן שהקריב שם לאלוהי אברהם – אינם נזכרים בתורה. דהיינו, רק בספר היובלים נוספו יסודות כוהניים הקשורים במועד מקודש הידוע בזיקה לסיפור יציאת מצרים בניסן: ‘החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה’ (שמות יב, ב). תאריך זה הוא המועד שבו חלם חנוך שנלקח לשמים (חנוך ב' א, ב, ח) וראה בחלומו את המקום המקודש, את הזמן המקודש, את ספרי הקודש ואת מלאכי הקודש כמפורט בספרי חנוך שנזכרו לעיל. ספר היובלים קובע שדורות רבים קודם לכן בראש החודש הראשון נאמר לנח לבנות תיבה ובו יבשה האדמה (היובלים ו, כה), ועל כן נקבע מועד זה כיום חג לדורות (שם ו, כג). כמו כן הוא ידוע כיום הקמת המשכן (שמות מ, ב) וכיום ראשית הלוח במגילת המקדש, במגילת מקצת מעשי התורה, במגילת המשמרות ובשורה של מסורות נוספות במגילות שייזכרו להלן, וכיום שבו נלקח חנוך לשמים (ספר חנוך ב' א, ב, ח); בספר היובלים גם נוספו יסודות כוהניים הקשורים בהקרבת קרבנות על מזבח, במקום שהתקדש קודם לכן בהתגלות אלוהית בחלום. עוד מתואר יצחק כחוגג את ‘חג השבועות הוא חג [מועד] הביכורים’, אשר בו נולד, וכמעלה ‘זבח לעולה על מזבח־אביו אשר עשה בחברון’ (היובלים כב, א–ג). על פי מסורת ספר היובלים ברכה אלוהית או התגלות בחלום קשורה תמיד במועד מקודש– בחודש הראשון, בחודש השלישי או בחודש השביעי, חודשי העלייה לרגל, הקשור בזיכרון מקודש שנודע משמים בזיקה לברית ולהבטחה אלוהית המצויה בנוסח כתוב, במקום מקודש שהתחוללה בו התגלות אלוהית בחלום, המתועדת בנוסח כתוב, ובקרבן מקודש שהועלה על המזבח לפי דיני הכהונה, הקשור בזיכרון ברית קודמת או בריתות קודמות.

ליצחק מיוחס חלום נוסף בספר היובלים, שבו הוא צופה את עתידו של בנו יעקב הבורח מפני עשו אחיו הנגזל בדרכו לפדן ארם (בראשית כח, א–ה) ומפייס את אשתו החרדה לגורל בנה בשעה שהוא מתאר את דמותו הראויה של יעקב, שאינה עולה בקנה אחד עם מעשיו על פי התורה:


“וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב. ויהי אחרי אשר קם יעקב ללכת פדנה ארם ויתעצב רוח רבקה אחרי לכת בנה ותבך. ויאמר יצחק אל רבקה: אחותי אל תבכי על אודות יעקב בני כי בשלום ילך ובשלום ישוב. אל עליון ישמרנו מכל רע ויהיה עמו כי לא יעזבהו כל ימי חייו. כי ראיתי כי יצליח ה' את דרכיו בכל אשר ילך עד שובו אלינו בשלום וראינוהו בשלום. אל תראי בעבורו אחותי כי ישרה דרכו ואיש תמים ונאמן הוא ולא יאבד, אל תבכי” (היובלים כז, יג–יח).


בעל ספר היובלים אינו חוסך במאמצים להאדיר את דמותו של יעקב הבן הנאמן, ‘זרע קודש’, בפי אביו, אמו וסבו, ולשבח אותו על שנישא לבנות משפחתו הארמיות כמצוות אברהם ונמנע מלחלל את טהרת זרע קודש בטומאת בנות הארץ הכנעניות, כשם שאינו חוסך במאמצים להכתים את דיוקנו של עשו, הבן הדחוי, שנישא לבנות הארץ הכנעניות, הזונות, הטמאות והמקוללות


רבקה

הרביעית בחולמים היא רבקה בת בתואל, בן נחור ומִלכה (בראשית כב, כג), אחות לבן הארמי, כלתו של אברהם ונכדת אחיו, אשת יצחק ואמם של התאומים יעקב ועשו. רבקה זכתה לשני חלומות בספר היובלים, הקשורים במאבק הנחרץ שהיא מנהלת נגד נישואי תערובת המטמאים ומחללים את טהרת זרע הקודש. בעקבות החלום הראשון, שבו נודע לה על כוונת זדון של בנה הדחוי, הצילה את בנה האהוב יעקב, ‘זרע הקודש’, מפני אחיו הנעשק עשו (היובלים כז, א) ושינתה את נתיב הגורל הצפוי של בני משפחתה שנדונו לכיליון, בכוח ידיעת העתיד שנגלה לה בחלום, ידיעה נסתרת שבכוחה הייתה יכולה לשנות באופן מכריע את גורל בניה וצאצאיהם; בעקבות חלומה השני, שעמד אף הוא בסימן ידיעת העתיד הצפוי מראש, הנוגע ליום מותה ולשני בניה התאומים, שמראה הלילה גילה לה את כוונותיהם הנסתרות ולא רק את מעשיהם הנראים לעין באור היום, הודיעה לבנה הנבחר על יום מותה כדי שיוכל להיערך להצלתו מפני אחיו הדחוי, הנגזל והמתנכל (שם לה, ו). רבקה מפצירה בבנה האהוב שלא לקחת אישה מבנות כנען – שקולל בפי סבו ואביו, ושהפך לעבדו של שם ולגוזל נחלתו (שם ז, י–יא; י, כט–לג) – כפי שעשה אחיו החוטא עשו: ‘אשר לקח לו שתי נשים מזרע כנען ותמררנה את רוחי בכל מעשה טומאתן, כי כל מעשיהן זנות והוללות ואין צדק בהן כי אם רע’ (שם כה, א).42 יצחק מדבר אף הוא ברוח זו וחוזה חזות קשה לבנו החוטא: ‘[אהבתי בראשונה את ] עישאו הרבה[ מיעקוב אחר הולדתו] ועתה אני אוהב את יעקוב מ[עישאו כי הרב]ה הרע מעשיו ו[אין בו אמת כי] [כו]ל דרכיו ח[מ]ס ורשע… [וזרעו להנצל כי הם ישמדו מהארץ והם יכרתו מתחת השמים כי את אלוהי] [אברהם עזב וילכו הוא ובניו אחר טומאת הנ]שים ואחר תעות הנשים’.43 ספר היובלים מתאר את יעקב האהוב נעתר למצוות אמו, המצביעה על הקשר בין משפחת אביו, שמוצאה מארם (יצחק בן אברהם, בן תרח אבי נחור, אחיו של אברהם), למשפחת אמו (רבקה בת בתואל, בן נחור, בן תרח אבי אברהם), שאחיה הוא לבן הארמי, ומדברת בשבח נישואין אנדוגמיים עם נשים ארמיות: ‘אל תקח לך אשה מבנות הארץ הזאת כי אם מבית אביך וממשפחת אביך לקחת לך אשה מבית אבי וברכך אל עליון והיו בניך דור צדק וזרעך קדוש’ (שם כה, ג). עוד מתואר יעקב כמציית ל:‘דברי אברהם אבינו אשר ציוני לבל אקח אישה מכל זרע בית כנען כי אם מזרע בית אבי אקח לי אשה וממשפחתי’ (שם כה, ה). כנען מתואר כארור, מקולל וגזלן שאביו ואחיו מגנים אותו בלשון נחרצת: ‘כי ישבת בארץ לא לך אשר לא יצאה לנו בגורל… אתה ובניך תפלו במרד בארץ וארורים במרד כי במרד נושבתם ובמרד יפלו בניך ותכרת לעולם… ארור אתה וארור תהיה מכל בני נח בקללה אשר הקימונו באלה לפני השופט הקדוש ובפני נח אבינו’ (שם י, ל–לב). תיאור זה הוא חלק מהמאבק העקבי והנחרץ של ספר היובלים בתושבי הארץ הכנענים הטמאים, שיש להתבדל מהם ומבנותיהם הזונות בשל עבודת האלילים שהם מאמינים בה, מאבק המתמקד באיסור גורף על קשרי נישואין עמהם. ברוח זו בירך אברהם בשנה האחרונה לחייו (שם כב, א) את נכדו יעקב בחג השבועות וציווה עליו בלשון חד־משמעית:


“ואתה בני יעקב זכור דברי ושמור את מצות אברהם אביך, הבדל מהגויים ואל תאכל אתם ואל תעש כמעשיהם ואל תתרע אתם כי מעשיהם טומאה וכל דרכיהם תבל ותועבה מזבחותיהם. למתים יזבחו ולשדים ישתחוו ובין הקברים יאכלו וכל מעשיהם הבל ושוא; ואין בהם לב להשכיל ועיניהם לא תראינה מעשיהם ואיך יתעו באמרם לעץ אלהי אתה ולאבן גברתי את… השמר לך יעקב בני פן תקח אשה מכל זרע בנות כנען כי כל זרעו יכרת מן האדמה. כי בחטא חם ובשגגת כנען וכל זרעו ימחה מן האדמה וכל שאריתו ולא ינצל מהם איש ביום הדין. ולעובדי האלילים ולשנואים אין כל תקוה בארץ החיים כי אל שאול ירדו ואל מקום הדין ילכו ואין להם כל זכר בארץ” (היובלים כב, טז–כב).


בקטע המקביל בספר היובלים במגילות מסתיים קטע זה במשפט: ‘[כאשר נשמדו בני סדום מהאר]ץ כן ישמדו כול עובדי האלילים’.44

בספר היובלים חוזר ונשנה רעיון ההיבדלות מעובדי האלילים השנואים תושבי ארץ כנען, בני זמנם של אברהם, יצחק ויעקב ובני זמנו של בעל ספר היובלים בעולם ההלניסטי־סינקרטיסטי, שעודד נישואין בין בני עמים שונים ובין בני דתות ותרבויות שונות, ושטיפח חופש תרבות ודת והתבוללות דתית רב־תרבותית ובין־תרבותית. מגמה זו רווחה במציאות של הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל בידי יורשי אלכסנדר מוקדון: סלווקוס, אנטיוכוס, אלכסנדר באלאס, דמטריוס השני ויורשיהם בעולם ההלניסטי במאה השנייה לפני הספירה, והיפוכה היה טיפוח נישואין אנדוגמיים בקרב בני המשפחה הרחבה ‘מבית אביך וממשפחת אביך’, שכולם קרובי דם. נישואין מעין אלה מוצגים כבעלי חשיבות ראשונה במעלה גם במגילה החיצונית לבראשית, שבה נח, המשיא את בניו לבנות קרוביו, מכונה צדיק תמים בשל מעשה זה.

בזיקה להתבוללות שהתחוללה בתקופה ההלניסטית נאבק מחברו של ספר היובלים בנחרצות בנישואין עם בנות עמי הארץ הכנעניים, החוטאים, הארורים והמקוללים, שנשותיהם ובנותיהם מוגדרות זונות טמאות, ומבטא עמדה דומה לזו של בעלי המגילה החיצונית לבראשית, מגילת המקדש (טור ב) ומגילת מקצת מעשי התורה. ספר היובלים מעלה על נס את טהרת ‘זרע קודש’, המחויב להיבדלות מעמי הארץ, שנקשרו בפי רבקה בטומאה, בעוול, בהוללות ובזנות (שם כה, א). יעקב נשא לנשים שתי אחיות, בנות דודו אחי אמו, והוא מתואר בפי אמו, בת בריתו של אברהם, דודהּ (שם יט, טו–לא) ושותפתו לחובת ההתבדלות מהגויים, כ’בן טהור וזרע קדוש' (שם כה, יב), ובנוסח המגילות ‘יעקוב בן טהור וזרע קודש כי שלכה הואה ושלכה יהי זרעו’.45 יעקב, אשר פעל במצוות אמו וסבו, הוא ממשיך דרכו של אברהם, כורת הברית בחלום, ומבורך בפי אמו, שזכתה לדברי בעל ספר היובלים לנבואת ‘רוח הקודש בפיה’ (שם כה, יד–כג). המחבר מייחס לרבקה שני חלומות הקשורים בידיעת העתיד הקשור במוות ובפעולה לטובת הבן הנבחר כ’זרע קודש' העולה מידיעה זו, פעולה המקנה לחולמת אפשרות להגן על הבן האהוב יעקב, שנישא לשתי בנות אחיה, לבן הארמי, על חשבון הבן הדחוי, עשו, שנישא בראשונה לבנות כנען השנואות; בחלום הראשון (שם כז, א–ב) נגלית לרבקה כוונת עשו להרוג את אחיו התאום, אשר הבטיח לאמו לשאת נשים מבנות משפחתה הארמית. פרשה זו מסופרת בספר בראשית כז, מב–מו ללא אזכור חלום וללא הטענות הנוקבות של רבקה כנגד בנות כנען הטמאות והאסורות שנישאו לבנה עשו, כאמור לעיל. בעל ספר היובלים, המשכתב את בראשית כז, מב–מה, כותב: ‘ויוגד לרבקה בחלום את דברי עשו בנה הגדול ותשלח רבקה ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה שמע בקולי קום וברח אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ועברה חמתו ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם’ (היובלים כז, א–ג). הידיעה שנודעה לרבקה בחלום בדבר כוונת הזדון הנסתרת של עשו להרוג את יעקב, שעליה נאמר בבראשית: ‘ויאמר עשו בלבו’ (שם כז, מא), היא המצדיקה לדברי בעל ספר היובלים את המרמה שנקטה כלפי יצחק בעלה, שאהב את עשו, לשם הצלת יעקב האהוב על אמו, אשר תואר קודם לכן במשפט המפתח, הקודם לתיאור יחסה השונה של האם לבניה התאומים: ‘ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאווה’ (שם יט, יד). ספר היובלים מעצים את דמותה של רבקה כמשנה באהבתה ובתבונתה חסרת הרחמים (העדפת אח תאום אחד על משנהו) את פני ההיסטוריה. רבקה פועלת בכל הנוגע להעדפת יעקב ולדחיקתו של עשו מתוקף היותה בת בריתו של אברהם, בעל החלומות, שזכה לברכת אלוהים ולהבטחתו הנצחית בדבר זרעו במחיר ההתבדלות מהגויים ומתרבותם האלילית:


“ויאהב אברהם את יעקב ויצחק [אהב] את עשיו. וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע ויקרא לרבקה ויצו על אודות יעקב כי ראה כי אהבה את יעקב מעשו מאד. ויאמר אליה בתי שמרי את בני את יעקב כי הוא יהיה תחתי בארץ לברכה בבני אדם ולכל זרע שם לתהילה. כי ידעתי כי בו יבחר ה' לו לעם סגולה מכל [העמים] אשר על פני האדמה. והנה יצחק בני אהב את עשו מיעקב ואני ראיתיך כי אהבת צדק אהבת את יעקב. הרבי עוד היטב לו והיו עיניך עליו לאהבה כי הוא יהיה לי לברכה בארץ מעתה ועד כל דורות העולם” (היובלים יט, טו–כ).


אהבה, ברכה, שם וזרע, בחירה אלוהית, תהילה וסגולה הקשורות בבני שם ובזרע קודש, אהבת צדק ונצחיות, אהבת ספר ושמירת הברית, ארץ מובטחת לעדי עד, לוח נצחי מחזורי של מועדי דרור ומקראי קודש, כהונה, מזבחות, שירים וקרבנות, דברי אלוהים, דברי מלאכים, קדושת השפה העברית שנלמדה מהמלאכים, וזיכרון הקשור בחלומות, במזבחות ובבריתות, בהתגלות אלוהית או מלאכית ובגילוי חוקים ומשפטים נצחיים הכתובים על לוחות השמים הקשורים בהתבדלות מבנות הארץ ומבני כנען – כל אלה הם מושגי היסוד הנקשרים בספרות הכוהנית במשפחת אברהם ובבית יעקב. לדברי בעל ספר היובלים דבר אלוהים בעניין הברכה השמורה לאברהם ולזרעו עד עולם בארץ המובטחת נשלח לאברהם בלילה, בידי מלאך הפנים (שם יב, כב), בראש החודש השביעי (שם יב, טז), בהתגלות שבה הובטחה לו הזיקה הנצחית בין זרעו לבין אלוהיו בארץ המובטחת: ‘והייתי לך לאלהים לבניך ולבני בניך ולכל זרעך אחריך, אני אלהיך, אל תירא מעתה ועד־כל־דורות הארץ אני אלהיך’ (שם יב, כד). אברהם התערב בבחירת יורשיה של ברכה זו, כמתואר לעיל, ובחר ביעקב לומד הספר על פני אחיו עשו איש השדה שלא רצה ללמוד. זיקתו של אברהם לספרים, שאיננה ידועה מספר בראשית, מבוארת בהמשך ההבטחה האלוהית הידועה מפרשת לך לך, שצוטטה לעיל בנוסח ספר היובלים. לדברי המחבר אברהם למד עברית ממלאך הפנים, מספר הסיפור, שאלוהים ציווה עליו:


“פתח פיו ואזניו למען ישמע ודיבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם ומימי המפולת. ואפתח פיו ושפתיו [ואפתח אזניו] ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו [מלאך הפנים מזכיר שבעה מאבות אבותיו של אברהם בסדר עולה: ‘שם ונוח וחנוך ומהללאל אנוש שת ואדם’ (שם יט, כד)] והמה כתובים עברית ויעתיקם ויחל להגות בהם מאד ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו ויהגה בהם בששת ירחי הגשם” (היובלים יב, כה–כז).


אברהם אוהב הספר, שהאזכור הראשון של השפה העברית והאזכור הראשון של ספרים כתובים עברית נקשרו בשמו, נחל את הלכות הכהונה ממלכי־צדק מלך שלם, כוהן לאל עליון.46 מלכי־צדק מזוהה במסורות התרגום הארמי לתורה, המיוחס לחוגים כוהניים, עם שם בן נח (אשר לו הובטחה ארץ הלבנון עד גבול מצרים ל’אחוזת עולם'),47 והוא שנחל מאביו נח את כל ספריו (היובלים י, יג–יד). אברהם הלמדן בעל הספרייה אוהב את הנכד שעליו נאמר ‘וילמד יעקב ספר’, המצטיין בכיבוד אב ואם והמתנזר מבנות הארץ48 (שם כט, טו–כ; לה, ב–ו, יב–יג), ומפנה את תשומת לבה של רבקה כלתו לייחודו של בנה הלמדן ש’יהיה תחתי בארץ לברכה בבני אדם… כי ידעתי כי בו יבחר ה' לו לעם סגולה… כי הוא יהיה לי לברכה בארץ מעתה ועד כל דורות העולם… וכל הברכה אשר ברכני ה' אותי ואת זרעי ליעקב ולזרעו תהיה כל הימים' (שם יט, טו–לא). בעל ספר היובלים מעצב מחדש את דמותה של רבקה החולמת, המשנה את פני ההיסטוריה ומטה את נתיב הגורל שנחרץ מראש לרעת בנה יעקב, בכוח הידע הבלתי צפוי שנגלה לה בחלום על כוונות הזדון של בנה עשו, ומקנה לה חשיבות יתרה כבת בריתו של אברהם – השותפה לו בהתנגדות לנישואין עם בנות הארץ, בנות כנען או בנות חת, ובהעדפת נישואין בתוך המשפחה שמוצאה מאור כשדים ומארם כתנאי לשמירת זרע הקודש, הזוכה בברכה אלוהית נצחית ונוחל את ארצם של בני כנען הארורים, המקוללים, החוטאים והגזלנים. המחבר עושה זאת על ידי תיאור רבקה מתפללת לאלוהים ככוהנת אחרי שיעקב מבטיח לה שלא ייקח לו נשים מבנות כנען, נושאת פניה השמימה ופורשת אצבעות ידיה, מברכת את אלוהים ומודה לו כאמור על ‘יעקב בן טהור וזרע קדוש’ (שם כה, יא–יג), ובנוסח המגילות: ‘ותאמר ברוך ה’ אלוה[ים וברוך שמו לעולמי] [עו]למים אשר נתן לי [א]ת יעקו[ב בן טהור וזרע קודש כי שלכה הואה ושלכה יהי זרעו'.49 בעל ספר היובלים מתאר את רבקה כמי שנאצלת לה נבואה ורוח הקודש מדברת בפיה (שם כה, יד–כג) וכמי שמברכת את בנה בברכות נצחיות הקושרות קשר מקודש בין זרעו, ארצו, לוח חודשיו ומועדיו, מקדשו וברכת אלוהיו: רבקה מברכת את בנה שכל זרעו יהיה ‘זרע קודש’ (שם כה, יח) ומאחלת לו ‘והרבה בניך בחייך והיו למספר ירחי השנה ובניהם ירבו ויגדלו מכוכבי השמים ומחול הים ירב מספרם. ויתן להם את הארץ הטובה הזאת כאשר אמר לתת לאברהם ולזרעו אחריו כל הימים ולקחוה לאחוזת עולם’ (שם כה, טז–יז). בארץ זו ‘והיה האל העליון להם לאלהים ואל עליון עמהם ישב ובהם יבנה מקדשו לכל העולמות’ (שם כה, כא).50 לדברי ספר היובלים רבקה זוכה לראות את יעקב בשובו מבית אחיה ולהיות עדה להתגשמות תכניותיה.

בחלום השני, שאותו מספרת רבקה ליעקב, נודע לה יום מותה: ‘אגיד לך בני, אני בשנה הזאת אמות ולא אוציא את השנה הזאת בחיים כי ראיתי בחלומי את יום מותי כי לא אחיה למעלה ממאה וחמישים וחמש שנה והנה כיליתי כל ימי חיי אשר עלי לחיות’ (שם לה, ו). החלום המגלה ידע משמים בדבר מוות העתיד להתרחש, והקשור למסורת עתיקה בנושא זה כעולה מחקר חלומות במזרח הקדום,51 מאפשר לרבקה להכין את יעקב לקראת סופה הקרב, לתאר בהרחבה את רוע מעלליו של עשו, שנשא את בנות כנען לנשים ושסירב ללמוד, כמי ש’אין בו צדק כי כל דרכו חמס ושוד' (שם, לה, יג) ולהתריע לפני יצחק על כוונות הזדון של עשו כלפי יעקב ועל הסכנה הרבה הגלומה בעשו (שם לה, ט–יח). הידיעה הנסתרת שנגלתה לה בחלום על העתיד להתרחש, ידיעה אשר בנה לא נתן בה אמון: ‘ויצחק יעקב לדברי אמו… כי הבל תדברי אתי על מותך’ (שם לה, ז–ח), אפשרה לרבקה להאיץ בבעלה ובבנה יעקב לנקוט את הצעדים הנדרשים לשינוי העתיד הידוע מראש שנגלה לה בחלום, להבטיח את עתידו של הבן הנבחר ולהשפיע על הבחירה התלויה בשינוי גזרת הגורל. אי האמון של יעקב בחלומה של אמו בדבר מותה הקרוב איננו יוצא דופן, משום שחלומות התגלות וידיעת העתיד לא יוחסו בדרך כלל לנשים בעת העתיקה, להוציא מקרים בודדים.52 במקרא כולו אין אזכור מפורש לחלומות שחלמו נשים,53 ועל כן חלומותיה של רבקה הם יוצאי דופן. חלומותיה חריגים גם משום שזהות מגלה המידע אינה נקובה בהם (שלא כבחלומות הנגלים לגברים, שבהם תמיד מפורשת זהות מגלה המידע – אל או מלאך בחלום עצמו) וגם משום שמובע אי אמון בתוכנם, בשל הפער בין מצבה הבריאותי המצוין במציאות, שעליו מעיד בנה (היובלים לה, ז), לבין מה שנודע לה בחלום – מועד מותה הקרוב (שם לה, ו)

חלומותיה של רבקה מוצגים בהקשר הכוהני של ספר היובלים, הנאבק על טהרת זרע הקודש של בני אברהם (שנישא לשרי אחותו בת אביו תרח, לדברי היובלים יב, ט), יצחק (שנישא לרבקה בת בתואל בן נחור אחי אברהם) ויעקב (שנישא לרחל ולאה בנות לבן בן בתואל, אחי רבקה ונכדו של נחור). ספר היובלים קובע בנחרצות שנישואין אנדוגמיים בתוך משפחת אברהם ונחור בני תרח, שמוצאה מזרע בני שם מאור כשדים, וישיבתה בחרן בארם הם ראויים ורצויים כזרע מבורך מאז ימי נח, שבירך את בנו הבכור, שנשא לאישה את צדקת לבב (היובלים ז, טז): ‘ויאמר ברוך יהוה אלהי שם… וישכן באהלי שם’ (בראשית ט, כו–כז). ואילו נישואין לבנות הארץ הכנעניות, מזרע כנען בן חם המקולל, בנו השני של נח, שנשא לאישה את נחלת מחוק (היובלים ז, יד), ומזרע בנו חת, שאותם קילל סבם נח לעולמים: ‘ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו’ (שם ט, כה; היובלים ז, י), או בנוסח הכפול בספר היובלים: ‘ויאמר ברוך ה’ אלהי שם ויהי כנען עבד לו… וישכון ה' במשכן שם ויהי כנען עבד לו' (ז, יא–יב), דוגמת נישואי עשו לבנות חת הכנעניות, פסולים מכול וכול, שכן הם חטא, טומאה ותועבה (היובלים ל, ז–טו).

חלומה הראשון של רבקה מתרחש בשני ממדים עיקריים: הראשון הוא הצגה של זרעו הרע של עשו, החוטא בנישואין אסורים עם בנות אל נכר הטמאות, הארורות והמקוללות ועובדות האלילים ובזלזול בכבוד הוריו, מסרב ללמוד ספר וצורר את זרע יעקב היושב בארץ לדורות. הממד השני הוא הצגת יעקב כניגוד גמור לעשו ולמידותיו הרעות; יעקב מוצג כאוהב ספר, כמתבדל מבנות כנען הארורות והמקוללות וכמתכוון להינשא בנישואין ראויים לבנות ארם המבורכות – על פי הידע השמימי על אודותיו שנגלה לסבו, לאביו ולאמו בזיקה לייעודו להמשך השושלת הנבחרת (שם כז, א–יח). חלומה השני של רבקה, שבו נודע לה מותה הבלתי צפוי, קשור כאמור גם הוא בהכנת כל התנאים הנחוצים לשמירת עדיפותו של הבן האהוב, התם יושב האוהלים, שרימה את אחיו בעצת אמו, ולריסון שנאתו ורצחנותו של הבן הנגזל, איש השדה, שהתנכל לאחיו והפך לו לאויב (שם כו, לה). הכנה זו נעשית בזיקה לידיעה המוקדמת על קצה הקרב.


יעקב

החמישי בשושלת החולמים הוא יעקב – בנה של אם בעלת חלומות, שלדברי ספר היובלים זכתה לנבואה בדבר עתידו המובטח של בנה האהוב ולהאצלת ברכה אלוהית לבן נבחר זה, ובנו של אב שזכה להתגלות אלוהית בחלום בזכות אביו ולראיית חלום על עתידו המובטח של בנו הנאמן, הבורח מפני אחיו המרומה (שם כז, טז). שלושה חלומות נקשרו בשמו של יעקב. החלום הראשון התרחש בבית אל, חלום המלאכים העולים ויורדים בסולם במקום הנקרא בית אלוהים ושער השמים.54 בחלום זה הובטחה ארץ כנען ליעקב ולזרעו (בראשית כח, יב–יז; היובלים כז, יט–כו), אחרי שהובטחה לו בידי רבקה אמו בנבואה, כנזכר לעיל: ‘ויתן להם את הארץ הטובה הזאת כאשר אמר לתת לאברהם ולזרעו אחריו כל הימים ולקחוה לאחוזת עולם’ (היובלים כה, טז–יז), והובטחה קודם לכן לאברהם ויצחק בחלומותיהם. כאמור, בית אל נמצאת בנקודת תצפית גבוהה שכל הארץ נשקפה ממנה, והיא המקום שבו בנה אברהם מזבח לה' ושבו קרא בשם ה' (בראשית יב, ח; יג, ג–ד). לדברי ספר היובלים, המרחיב את היריעה, הר בית אל הוא המקום שבו בירך אברהם את אלוהים על הארץ הטובה המצמיחה ‘יין, ותאנים ורמונים ועץ בלן ודרם ואלות ועצי זית וארזים ולבנון וברושים וכל עץ השדה ומים על ההרים’ (היובלים יג, ו), שנגלתה לנגד עיניו מפסגת ההר. בראשית התיאור נאמר על אברהם ‘ויקם משם וילך הר בית אל’ (שם) ובהמשך מתואר: ‘ויהי בשנה הראשונה בשבוע השביעי בראש החודש הראשון ויבן מזבח בהר ההוא ויקרא בשם אדני אתה אלהי אל עולם. ויעל על המזבח עולה לה’ כי יהיה עמו ולא יעזבנו כל ימי חייו' (שם יג, ח–ט). יעקב נכדו התפלל אף הוא לאלוהים שיהיה עמו, במועד זה בבית אל, אחרי שהקים שם מזבח בעקבות חלום המלאכים שבו הובטחה לו הארץ, ונדר לו נדר בדבר המעשר שייתן לו.

תשלום המעשר, מושג כוהני שאינו נזכר בספר בראשית, מתואר בספר היובלים בזיקה לחזרתו של יעקב בחודש השביעי לבית אל, אחרי ששב מארם עם לאה ורחל, נשותיו הארמיות, בנות דודו לבן הארמי, וכן נקשר בספר צוואת לוי בחלום נוסף שיעקב חלם בבית אל בחודש השביעי, ובו נאמר לו שלוי בנו יהיה לכוהן לפני אלוהים (צוואת לוי ט, ג–ד). נוסח החלום הראשון של יעקב בבית אל, הקשור לדעת חוקרי ספר בראשית ביסודו ובמיסודו של מקום פולחן התלויים בחלום שנחלם במקום, דומה בשני החיבורים ומסתיים בביטוי: ‘אין זאת כי בית אלהים הוא וזה שער השמים’ (היובלים כז, כה; ובנוסח דומה בבראשית כח, יז: ‘אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים’). אולם ספר היובלים מוסיף שמועד החלום שבו הובטחה הארץ ליעקב ולזרעו מבנות ארם, חל ‘בשנה אחת בשבוע השני ביובל הארבעים וארבעה ויבוא אל לוז אשר בהרים אשר היא בית אל בראש החודש הראשון’ (היובלים כז, יט).55 דהיינו, חלום ההבטחה של יעקב התרחש בא' בניסן, באותו מקום ובאותו מועד שבו בנה אברהם סבו מזבח והעלה עולה לה' (המגילה החיצונית לבראשית, טור 21; היובלים יג, ה–ט), באותו מועד שבו חלם חנוך שנלקח לשמים (חנוך ב' א, ב; יט, ב) ובנו מתושלח בנה מזבח (שם כ, א) ובמועד שבו זכה יצחק אביו לברכת האל בחלומו (היובלים כד, כב), בנה מזבח והקריב לו קרבן, כנזכר לעיל בסעיף המפרט את חלומותיו. למועד זה מיוחסת חשיבות רבה בספרות הכוהנית שנמצאה במערות מדבר יהודה, שכן זה היום שבו מתחיל לוח מועדי דרור או לוח השנה המקראי של העם שיצא מעבדות לחירות (שמות יב, ב). ביום זה נפתח לוח השמש שבו 364 ימים, 52 שבתות, ארבע תקופות ותריסר חודשים, המבקש להנציח מחזוריות שביעונית מקודשת נשמעת ומשביתה לצד מחזוריות רבעונית מבורכת נראית ורציפה. בלוח זה חישוב נצחי, קבוע וידוע מראש – כמתואר בספר היובלים (פרק ו, כג–לב, לח) וכמפורט בראש מגילת מקצת מעשי התורה ובתאריכי מועדי ה' במגילת המקדש ובמגילת המשמרות. מגילות אלה פותחות את סדר המועדים ועבודת משמרת הקודש בראש החודש הראשון, חודש האביב. מחזוריות מבורכת ומקודשת זו מבוארת גם בלוח הליטורגי במגילת תהלים שנמצאה במערה 11 בקומראן בטור 27, המונה את מספר הימים, 364, השבתות, 52, ראשי החודשים וימי המועדים, 30, ומספר העונות, 4, במחזורי קרבנות עולה ובמחזורי שירה שחיבר ‘נעים זמירות ישראל’ על פי חלוקות מחזוריות קבועות אלה הנגזרות מלוח שמשי בן 364 ימים.56 אחד בחודש הראשון בלוח כוהני זה, שנשמר בידי משמרות הכהונה, כעולה ממגילת המשמרות וממגילת המקדש שנמצאו בקומראן, בזיקה למחזורי תהילות ושירים שנמצאו אף הם בין המגילות, חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות (היובלים ב, ח–ט), ביום השוויון של האביב. אחד בניסן הוא הראשון בארבעת ימי הזיכרון שנח הצטווה לציין לדורות בעקבות סיפור המבול וחלוקת השנה לארבע תקופות שוות (שם ו, כג–כה). באחד לחודש הראשון נבראו המאורות (שם ב, ח–ט), ונקבע שרק המאור הגדול קובע את חלוקת הזמנים הקבועים והמחושבים מראש: ‘ויתן ה’ את השמש לאות גדול על הארץ ולימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבועות השנים וליובלים ולכל תקופות השנים' (שם, ב, ט). מגילת המקדש אומרת על מועד זה: ‘ובאחד לחודש ה[ראישון ראוש חודשים ראישון הוא לחודשי] השנה כול מלאכת עבו[דה לא תעשו אך אשר יאכל לכול נפש] לבד הוא יעשה לכמה [ועשיתמה עולה לה’ ' (טור יד, שורות 9–11).57 כאמור, על פי מסורת חנוך השני זה אף המועד שבו נלקח חנוך לשמים כדי ללמוד דעת מן המלאכים (חנוך ב' א, ב; יט, ב). אחד בחודש הראשון, מועד חלומות ההתגלות, הוא היום שבו נולד לוי בן יעקב, מייסד הכהונה בימי האבות (היובלים כח, יד), והוא יום הולדתו של בנו קהת, ממשיך הכהונה כמפורט בצוואת לוי הארמי.58 כאמור, זה אף מועד הקמת המשכן (שמות מ, ב), שבו כיהנו בני לוי בראשית יובל החמישים, וזה גם מועד הכניסה לארץ בסוף יובל החמישים, בימי יהושע, לפי מגילת ספר יהושע, המכונה ‘אפוקריפון יהושע’, שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה.59

בית אל היא המקום שבו נזכר הביטוי בית ה' בנוסח ספר היובלים: ‘ויישן יעקב את שנתו ויאמר אכן בית ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר נורא המקום הזה אין זאת כי בית אלהים הוא וזה שער השמים. וישכם יעקב בבקר ויקח אבן מראשותיו ויקימנה מצבה לאות במקום ההוא ויצק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ולראשונה שמה לוז כשם הארץ’ (שם כז, כה–כו). בספר בראשית נאמר: ‘אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי' (כח, טז), ואילו בספר היובלים כתוב: ‘אכן בית ה’ המקום הזה ואנכי לא ידעתי'. בית אל כמקום מקודש שמתגלים בו חלומות הרי משמעות הקשורים בעתיד זרעו של החולם, ושנגלה בו ידע בלתי צפוי הקשור באל ובמלאכים – נזכרה בחלומותיהם של אברהם ושל יעקב ותשוב ותיזכר בספר היובלים בחלומו של לוי בן יעקב.

חלום יעקב בבית אל נזכר פעם נוספת בספר היובלים כשיעקב הולך בעקבות יצחק אביו ועולה לבאר שבע במועד שבו נגלה אלוהים לאברהם: ‘ויקם ישראל מחברון בראש החודש השלישי וילך בדרך באר שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק בשבעה לחדש ההוא. ויזכור יעקב את החלום אשר חלם בבית אל ויירא לרדת מצרימה’ (שם מד, א–ב). המשך הסיפור מתרחש לפי ספר היובלים בט"ז בחודש השלישי, יום לאחר חג השבועות, במועד שבו מספר מלאך הפנים למשה את ההיסטוריה בראשית יובל החמישים. סיפור זה מקביל לבראשית מו, א–ד, שם חוזרת ההבטחה האלוהית וניתן האישור לרדת למצרים לצד ההבטחה להעלאת עצמות יעקב חזרה לארץ בעת שצאצאיו יצאו ממצרים וישובו לארצם. ספר היובלים מזכיר את העובדה שהחלום נגלה ליעקב בעקבות חג הביכורים:


“ויעש חג קציר הבכורים מתבואה ישנה כי אין בכל ארץ כנען מלא החופן זרע בארץ כי היה הרעב ההוא לכל החיה והבהמה והעוף והאדם. ובששה עשר בו נראה אליו ה'60 ויאמר אליו יעקב יעקב ויאמר הנני ויאמר אליו אני אלהי אבותיך אלהי אברהם ויצחק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך ואנכי אעלך אל הארץ הזאת ופה תקבר ויוסף ישית ידו על עיניך אל תירא רד מצרימה… ויקם ישראל מבאר שבע בששה עשר לחדש ההוא השלישי וילך ארצה מצרים” (היובלים מד, ד–ח).


חלום נוסף הקשור ביעקב, שנזכר קודם לכן בספר היובלים, מספר שאחרי הולדת יוסף פנה יעקב לשתי נשותיו, בנות דודו לבן הארמי, וביקש מהן לעזוב את ארצן ולשוב למולדתו, ארץ כנען, הלא היא ארצם של בני שם לדברי ספר היובלים: ‘ויקרא יעקב ללאה ולרחל וידבר על לבן ללכת עמו ארצה כנען. כי אמר להן את כל אשר ראה בחלום וכל אשר נאמר לו כי ישוב בית אביו ותאמרנה אליו אל כל אשר תלך אתה אתך נלך’ (היובלים כט, ב–ג). ואילו בספר בראשית לא, ד–יג מתואר חלום מפורט שבו מלאך אלוהים מדבר אל יעקב ואומר לו: ‘אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך’ (בראשית לא, יג), לפני שיעקב פנה לנשותיו וביקש מהן שישובו עמו לארץ מולדתו. ספר היובלים אינו מפרש באיזה חלום מדובר, אך מבאר את ההנמקה בדבר החזרה לארץ מולדתו של יעקב בתוקפו של חלום, ואף פוסח על כל דברי הגנאי שנאמרו בפי לאה ורחל על אביהן בבראשית (לא, יד–יז) ומסתפק במשפט ההסכמה של נשותיו: ‘ותאמרנה אליו אל כל אשר תלך אתה אתך נלך’, המהדהד את מגילת רות א, טז. בשני הספרים מצוין שלבן חלם חלום שבו הוזהר בידי אלוהים שלא להרע ליעקב הבורח, ושבעקבות החלום מציבים הרודף והנרדף גל אבנים לעדות וכורתים ברית. בספר בראשית לבן אינו שועה לאזהרה האלוהית ומתאנה ליעקב, כעולה מדבריו של יעקב הנרדף, ואילו בספר היובלים הוא מציית לה (בראשית לא, כד; היובלים כט, ו). הברית נכרתת כצפוי במועד כריתת הבריתות הקודמות בספר היובלים, בחג השבועות, בט"ו בחודש השלישי. לדבריה של רות פידלר המסר בחלום לבן בנוסח היובלים כמו בבראשית ‘לא רק מסיט את מהלך האירועים מאפשרות האלימות הפיזית אל ההסדר המילולי־משפטי [ששיאו כריתת ברית], אלא גם מביא את הסיפור לשיאו המוסרי־תיאולוגי… המספר דואג גם שלא להותיר שום ספק בדבר מניעיו הצודקים של אלוהים שהוא ולא אחר הבורר העליון בסבך שנוצר בין יעקב ללבן’.61

חלומו האחרון של יעקב הוא חלום יוצא דופן המתייחס לדברי האל ליעקב ‘במראות הלילה’, חלום הנזכר בפירוט רק בספר היובלים לב, יז–כו, ואיננו מצוי בסיפור המקביל בספר בראשית מו, ב–ד. חלום זה קשור בתשלום נדרו של יעקב בדבר המעשר מכל אשר לו אם ישוב בשלום, אשר נדר בבית אל אחרי שראה בחלומו את המלאכים העולים ויורדים בסולם. החלום הלא נודע מציע סיפור תשתית עתיק לחג הסוכות בחצי החודש השביעי – בעקבות סיפור קודם במועד חג זה (היובלים טז, כ–לא), אשר נכרך בבניית מזבח ובהקרבת קרבנות במשך שבעה ימים לרגל בשורה מלאכית בדבר הולדתו המיוחלת של יצחק בחג הביכורים. החלום מתרחש בעקבות קידוש בית אל בהעלאת קרבנות בחצי החודש השביעי בידי לוי, בנו הכהן של יעקב. לוי עלה בגורל כחלק מהמעשר שיעקב נדר לאלוהים מכל אשר לו, מעשר שפירעונו אינו נזכר בספר בראשית. לוי הוא העשירי במניין כשבני יעקב נמנים מהאחרון לראשון: ‘ויהי בימים ההם ותהר רחל את בנימין בנה ויספור יעקב את בניו ממנו ומעלה ויפול לוי בגורל יי וילבישהו אביו בגדי כהונה וימלא את ידיו’ (שם לב, ג), והוא מתואר ככוהן המקבל מעשר מידי אביו. לחלום שני חלקים: בחלק הראשון נראה אלוהים ליעקב ומבטיח לו את ברכת הזרע ואת ארץ מולדתו, נחלת בני שם, בלשון הפלגה חסרת תקדים (אחרי שזו הובטחה לו קודם לכן בידי אברהם סבו, בידי יצחק אביו ובידי רבקה אמו). ואילו בחלק השני מלאך מדבר עם יעקב, ובעקבות דבריו נהפך יעקב מבן אוהב ספר – שנמלט על נפשו בעצת אמו מפני אחיו המתנכל, חי כנווד שגורלו אינו ידוע וכרועה צאן נרדף בבית דודו – לאיש ספר מבורך ולאבי שושלת שעתידה המובטח מופקע מכוח גשמי ומעריצות אנושית וקשור ליסודות המופשטים של הסדר הכוהני. יסודות על־חושיים אלה כוללים (א) גילוי אלוהי בחלום בחצי החודש השביעי שיש בו הבטחה וברכה בדבר עתידו ועתיד זרעו, זרע שמובטח לו קיום נצחי על פי סדר אלוהי קבוע מראש המעוגן בברית; (ב) שבעה לוחות משמים הנגלים לו בחלומו, המכונה ‘מראה הלילה’, ונמסרים מידי מלאך, שעליהם כתובה היסטוריה ידועה מראש על פי לוח שביעוני קבוע ומחושב מראש; (ג) הבטחה לזרע יעקב המתייחסת לארץ, הניתנת מפי האל; (ד) מלאכים המעידים על מחזוריות שביעונית נצחית זו, הכתובה על לוחות השמים ונשמרת בבריתות ובמחזורי פולחן, בכתיבה ובזיכרון כתוב בספרים.


“וירא אליו ה' בלילה ויברכהו ויאמר לא יקרא שמך (עוד) יעקב לבדו כי אם ישראל יהיה שמך. ויאמר אליו שנית אני ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ [והפריתיכה והרביתיכה במאוד מאוד ומלכים ממכה יהיו וימשלו בכול מדרוך כף רגל בני אדם: ואתן לזרעכה את כול הארץ אשר תחת השמים וימשלו בכול הגוים כרצונם ואחר יקחו את כול הארץ וירשוה לעולם. ויכל לדבר אתו ויעלה מעליו ויבט יעקוב עד אשר עלה השמימה. וירא במראה הלילה והנה מלאך] יורד מן השמים ושבעה לֻחות בידיו ויתן ליעקב ויקרא את הכתוב בהם אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים. ויראהו את כל הכתוב בלֻחות ויאמר לו אל תבנה את המקום הזה ואל תעשהו מקדש לעולם ואל תשב פה כי לא לך המקום הזה, לך אל בית אברהם אביך ושב שם אצל יצחק אביך עד יום מות אביך. כי במצרים תמות בשלום ובארץ הזאת תקבר בכבוד בקברות אבותיך עם אברהם ויצחק. אל תירא כי כאשר ראית וקראת כן יהיה הכל ואתה כתוב הכל כאשר ראית וקראת. ויאמר יעקב ואיך אזכור את כל אשר קראתי וראיתי ויאמר לו אני אזכירך הכל. ויעל מאתו וייקץ משנתו ויזכור כל אשר קרא וראה ויכתוב כל הדברים אשר קרא ואשר ראה” (היובלים לב, יז–כו).62


החלום מעיד שכל קורותיו של החולם ושל זרעו אחריו בארץ שהובטחה לו לנחלת עולם בדברי האל ידועים משחר ההיסטוריה במרחב מופשט הנגלה בחלום, כתובים על לוחות השמים ואינם כפופים ליד המקרה או לשרירות הגורל. כלומר, החלום המצרף ברכה אלוהית והבטחה אלוהית עם עדות כתובה ממקור מלאכי, מגלה שההיסטוריה הפרה־דטרמיניסטית החוצה את גבולות הזמן והמקום והיודעת את העתיד לבוא, כתובה על לוחות השמים, ידועה מראש, קשורה בברית ובעדות כתובה המתייחסת למציאות ארצית, ונגלית בחלום המעיד על מקור תוקפה ועל נצחיותה. הביטוי ‘אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים’, הנאמר בנוגע לידיעת יעקב בחלום את אשר יקרה לו ולזרעו אחריו, דומה מאוד לביטוי שנזכר בנוגע לחלומו של חנוך אשר הקנה לחולם ידיעה על: ‘אשר יהיה לבני האדם בדורותם’. ידיעת ההיסטוריה של העתיד הצפוי מראש בידי האל, היסטוריה הכתובה על לוחות השמים, מלמדת על תפיסת היסטוריה פרה־דטרמיניסטית המעוגנת בבריתות ובחלומות, המתייחסת לחנוך, למתושלח, למלכיצדק, לנח ולזרע בני שם וליעקב ולזרעו אחריו ומתעלמת מתמורות היסטוריות התלויות ביחסי כוח פוליטיים משתנים. עמדה זו – המעגנת את תוקפה בעולם הסמוי מן העין הנגלה בחלומות, בהבטחות אלוהיות ובכריתת ברית, בדברי מלאכים ובלוחות וספרים ממקור שמימי, המתעניינת בממדים בעלי תוקף נצחי ועיגון מחזורי ומתעלמת משינויים מפליגים מעשה ידי אדם בשל היותם בני חלוף – מאפיינת את המסורת הכוהנית. עניינה של מסורת זו בבחירה האלוהית הנצחית באברהם, ביצחק, ביעקב ובבניו אחריו, המתוארים כזרע קדוש או כזרע קודש, בזיקה לארץ המובטחת לנצח נצחים כאחוזת עולם ובזיקה לחוק הנצחי המבוסס על עדות ותעודה ועל לוחות ובריתות שנגלו בחלום, חוק הנשמר במחזורי פולחן תמידיים (עולת התמיד, עולת השבת, עולת המוספים ועולת החודש). צאצאיהם של בני לוי ושומרי הברית ההולכים בדרכם, המכונים במגילות ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, הם ממשיכי דרכם של האבות החולמים, הרואים עצמם כזרע קודש שמוצאו מבני שם המבורך, זרע קודש המתבדל מהגויים הטמאים שמוצאם מבני כנען המקולל, ומקפיד על ייחוסו המקודש בנישואין בתוך המשפחה המורחבת. בני לוי, ובראשם הכוהנים לבית צדוק, הם יורשי הלוחות והספרים שנמסרו משמים, שבהם כתובים החוקים והמצוות הנצחיים, והם המופקדים כמשמרת הקודש על חישוב המחזוריות השביעונית הקשורה בשבת, בחג השבועות, בשבעת מועדי ה', בשמיטות וביובלים – מחזוריות הנשמרת במסורת הבריתות והשבועות, מחזורי העולות ושירות הקודש שתוקפן נצחי וראשיתן המחזורית באחד בחודש הראשון, מועד חלומותיהם של חנוך, יצחק ויעקב, מועד הולדתו של לוי, זמן הקמת המשכן ומועד הכניסה לארץ.

ייתכן שחלום ייחודי זה בבית אל בחודש השביעי, המפרש מחדש את סיפור המאבק הפלאי במעבר יבוק, שבו יעקב זוכה לראות שבעה לוחות מן השמים שההיסטוריה העתידית כתובה עליהם, מבטא את העובדה שמיעקב ואילך כל בניו הם בני ישראל או בני עם העובר כולו בברית אם יקבל על עצמו את תנאיה, איסוריה, חוקיה ומצוותיה. לעומת זה בימי קודמיו, נח, אברהם ויצחק, רק חלק מצאצאיהם ירשו את מורשת הברית האלוהית שנכרתה עמם: רק שם נבחר משלושת בני נח, שם, חם ויפת, ואילו חם ובנו כנען הפכו לארורים ומקוללים; רק יצחק, בן אברהם ושרה, נבחר, ולא ישמעאל, בן אברהם והגר, שהפך לדחוי ולמגורש שוכן מדבר; רק יעקב, בן יצחק ורבקה, נבחר, ולא עשו, אחיו התאום, שהפך למרומה, לדחוי ולנגזל החי על חרבו. הקרובים הדחויים כנען, ישמעאל ועשו, שהתחתנו ביניהם וכרתו בריתות (עשו לקח לו לאישה את מחלת בת ישמעאל, דודו אחי אביו, כמסופר בספר היובלים כט, יח), הפכו לאויביהם המרים של קרוביהם הנבחרים בני אברהם, יצחק ויעקב, כמסופר באסופה המקראית ובספר היובלים.

החלום, שחלקו הראשון בדבר השלטון על ‘כל הארץ אשר מתחת לשמים’ אינו ברור, מאיץ בחולם לשוב לארץ אבותיו, ארצם של בני שם המכונה ארץ כנען, מלמד אותו על הירידה הצפויה למצרים ועל מותו שם ומבטיח לו שייקבר בסופו של דבר עם אבותיו. הזיכרון הכתוב על אודות סדר אלוהי מופשט שמקורו בלוחות משמים שנגלו בחלום, זיכרון המונחל לחולם הזוכר את העבר שנקשר בהתגלות אלוהית, בבחירה ובהבטחה, בחוקים ובבריתות, זיכרון שיש בו ידיעה מראש את העתיד הצפוי לבני יעקב בזיקה לברית ולחוק, לברכה אלוהית, לעדות מלאכים וללוחות כתובים, ולהבטחה התלויה בקיום הברית – זיכרון זה הוא העומד במוקד הסדר הכוהני והוא שנגלה ליעקב.

על יעקב נאמר בספר היובלים משפט מפתח, שנזכר בחלקו לעיל, שהוא שכתוב של בראשית כה, כה–כז בצירוף להרחבה מאלפת שאיננה מצויה בנוסח המקרא. הרחבה זו מבארת את זיקתו לספרים מנעוריו, זיקה שבהקשרו של ספר היובלים משמעה הישענות על כוח אלוהי ועל העולם המופשט הנגלה רק בחלומות ובספרים ממקור מלאכי המועברים מאב לבן. ניגודו של יעקב, איש הספר התם והישר, המכיר בעולם המופשט החורג מעולם החושים ובמציאות אלוהית בלתי נראית שהווייתה הנצחית מתועדת בספרים מקודשים המעידים על בריתות שנכרתו בחלום בין שמים לארץ, האח הלמדן הנמנע מחילול זרעו וקדושת מוצאו בנישואין עם בנות עם הארץ, מצוי כצפוי באחיו עשו. עשו הבור ועם הארץ, איש השדה החי על חרבו, המכיר רק בגבולות העולם הגשמי ובכוח הזרוע ומסרב להכיר בעולם המופשט הנצחי ובבריתות הקשורות בו, האח שנישא לבנות ארץ כנען בניגוד לאיסור הגורף מימי אברהם: ‘ובשבוע הששי בשנתו השנית ילדה רבקה ליצחק שני בנים את יעקב ואת עשו [ויהי] יעקב איש תם וישר ועשו גאה איש שדה שעיר ויעקב יושב אהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאוה’ (היובלים יט, יג–יד).

יעקב, אשר למד ספר מנעוריו, כתב על ספר ותיעד את ההתגלות שזכה לה בבית אל בחודש השביעי בזיקה לשבעה לוחות שמימיים, חוגג יום נוסף לבד משבעת הימים שחגג קודם לכן בחצי החודש השביעי בבית אל ומקריב קרבנות נוספים בכ"ב בחודש השביעי. לשבעת הימים הראשונים לאחר חלומו של לוי, שייזכר בסמוך, המקבילים למועד חג הסוכות, יעקב קורא חג, ואילו ליום השמיני, לאחר חלום יעקב, הוא קורא עצרת. ליום העצרת, המסמן את סיום מחזור שבעת מועדי ה' בין מחצית החודש הראשון למחצית החודש השביעי, הנעצר כל שנה בתום חג הסוכות בחודש השביעי, בעצרת, מוסיף יעקב מאורע חדש שמקורו בקיום נדר המעשר שלו ובמימושו בהקדשת לוי לכהונה. שני חלומות מאלפים נוספים הקשורים ביעקב, במקדש ובכהונה נמצאו במגילות מדבר יהודה:

מגילת המקדש, שנמצאה בקומראן, מוסיפה לחלומו של יעקב בבית אל בראש החודש הראשון ממד לא ידוע– נכללים בה דברי האל בדבר הברית שנכרתה עם יעקב במועד זה, ברית שעניינה הבלתי צפוי הוא הקמת המקדש: ‘ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ושכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברי[א]ה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל’.63 ספר היובלים מזכיר אף הוא שני פסוקים דומים בשם האל הקשורים למקום המקודש שבו בחר האל לשכן את שמו וכבודו: ‘ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמהם והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק’ (א, יז); ‘ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מראשית הבריאה עד אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים’ (א, כז).

צוואת לוי מוסיפה חלום לחלומותיו של יעקב הקשורים במקדש, בכהונה ובמעשרות, המסופר מפי לוי בנו, שעל אודותיו נסוב החלום: ‘ויחלום יעקב אבי חלום אודותי כי אהיה להם לכהן לפני האלהים. ויקם בבוקר השכם ויעשר על ידי הכל לאדוני’ (צוואת לוי ט, ג–ד).


לוי

לוי בן יעקב ולאה, השישי בחולמים, זוכה בספר היובלים למעמד מרכזי (פרקים לא–לב), המיוסד על העובדה שזכה בברית כהונת עולם בחלום בראש החודש השביעי (היובלים לב, א) במועד שבו נגלה אלוהים לאברהם (שם יב, טז) ובמקום שבו נגלה אלוהים לאביו, בבית אל, שם בנה מזבח, בראש החודש השביעי (שם לא, ג) ועליו הקריב בחצי החודש במשך שבעה ימים (שם לב, ד–ו). ספר היובלים מבסס לגיטימציה חדשה לגמרי לבחירת לוי וזרעו לשרת בקודש, המיוסדת על תיאורו של לוי כבעל חלומות הנבחר בידי האל ומקודש בידי המלאכים (שם ל, יח–כ), כמבורך בידי יצחק סבו בשל חלומותיו (שם לא, יב–יז), כמכהן בבית אל לפני יעקב אביו בתור כוהן (שם לב, ט) וכנבחר בידי אביו לרשת את כל ספרי אבות אבותיו (שם מה, טז). בחלומו ראה לוי את בחירתו ובחירת זרעו לכהונת עולם: ‘ויחלום לוי והנה מנהו ויושיבהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם’ (שם לב, א). חלום זה הוא אולי החלום החשוב ביותר בספר היובלים מבחינת טווח השלכותיו לדורות, שכן ביסודו האצלת סמכות אלוהית לחולם, שהחלום מבשר את גדולתו ומעניק לו כוח נצחי של ממש. החלום מתרחש בהר בית אל, המקום שבו חלם יעקב אביו את החלום שבו הארץ הובטחה לו ולזרעו, ובו סבו של אביו, אברהם, הציב מזבח לאות תודה על מימוש ההבטחה ועל הברכה שזכה בה כשבא לארץ המובטחת (היובלים יג, ד־ט). לוי, אשר נודע בחלומותיו גם בחיבורים צוואת לוי הארמי וצוואות השבטים, מתואר בספר היובלים כנבחר לכהונה, המובטחת בברית לו ולזרעו אחריו עד עולם באופן החורג במידה רבה מהכתוב בספר בראשית.

חלומו של לוי בבית אל נחשב במחקר ההשוואתי של החלומות כחלום אינקובציה, שבו החולם ישן במקום מקודש מתוך ציפייה לחלום התגלות.64 ספר היובלים מספר שיעקב הביא את שני בניו הנבחרים – לוי, שנולד באחד בחודש הראשון (שם כח, יד), ואחיו יהודה, שנולד בחג השבועות, ‘בחמישה עשר לחדש השלישי’ (שם כח, טו) – אל אביו יצחק, שנולד אף הוא כזכור בחג השבועות, כשעלה להר בית אל בראש החודש השביעי כדי לבנות מזבח ולהקים מצבה במקום שבו לן בלילה וחלם בדרכו לחרן (שם לא, ג, כו). ספר בראשית, כידוע, מזכיר את לוי לגנאי בזיקה לקללתו המרה של יעקב אביו בעקבות פרשת אונס דינה ורצח אנשי שכם (בראשית מט, ה–ז), ואינו מייחס לבן זה שום מעלה הראויה להיזכר. ואילו ספר היובלים הופך את היוצרות ומרבה לדבר בשבחו של לוי באופן שאין דומה לו ביחס לשאר גיבורי הספר.65 בעל היובלים מבקש להקנות ללוי ולזרעו אחריו מעמד נצחי נאצל בתוקף בחירה אלוהית והשראה נבואית, התגלות בחלום ודברי מלאכים וזיקה למועדים מקודשים ולמקומות מקודשים בחיי אבותיו. בניגוד למסופר בספר בראשית על יעקב, המגנה את שמעון ולוי בלשון מרה על חלקם בפרשת שכם (שם לד, ל), ספר היובלים מספר מעשה זה בלשון שבח מפי מלאך הפנים, המבאר את בחירת לוי לכהונה בשל קנאותו שוחרת הצדק והנקמה באוזני נכדו של לוי, בן יוכבד בתו ועמרם נכדו – משה בן עמרם. מעשה הנקם וההרג של לוי שזיכה אותו בברית כהונת עולם מתואר בפי מלאך הפנים כהדגמה מאלפת של חומרת איסור החיתון עם בני כנען ושל גודל הזכות הנופלת בחלקם של הנאבקים עד חרמה בחטא זה:


“על כן ציוויתיך לאמור העד את העדות הזאת בישראל ראה את אשר היה לשכם ולבניה אשר נתנה ביד שני בני יעקב ויהרגום במכאובים ותהי להם צדקה ותכתב להם לצדקה. ויבחר זרע לוי לכהנים וללוים לשרת לפני ה' כמונו בכל הימים. ויבורך לוי ובניו לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה מכל הקמים על ישראל. וכן תכתב לו כעדות בלֻחות השמים ברכה וצדק לפני אלהי הכל” (היובלים ל, יז–כ).66


בצוואת לוי נזכר ביטוי דומה: 'וצווה עליהם לעשות צדקה עלי אדמות ולאסוף דעת (צוואת לוי יג, ה–ז). ספר היובלים פוסח לחלוטין על אהבת יעקב ליוסף ועל סיפור כתונת הפסים (בראשית לז, ג), ואף עובר בשתיקה גמורה על חלומות יוסף, שאינם חלומות התגלות אלוהיים ואינם משרתים את מטרתו להעמיד את לוי כגיבור מרכזי, מייסד הכהונה בבית אל, בזיקה לחלומות ולמלאכים, לדעת משמים, ללוחות משמים, לקנאות דתית בשם האל, לצדקה ולירושת ספרי אבותיו. לפי ספר היובלים לוי, בנו הנבחר של יעקב, ממלא שליחות שמימית בפרשה זו של נקמה ביושבי הארץ המסכנים בנישואי תערובת את טהרת זרע קודש: ‘וכן לא יעשה מעתה ועד עולם לטמא בת ישראל כי בשמים הוקם עליהם משפט להכרית בחרב את כל אנשי שכם כי עשו נבלה בישראל’ (היובלים ל, ה).

יעקב – שכתב ספרים על יסוד שבעה לוחות שנראו בחלומו, בסיועו של מלאך, כנזכר לעיל, וירש ספרים מאבותיו ומאבות אבותיו שזכו לגילוי אלוהי ולדברי מלאכים – הוריש את כל ספריו וספרי אבותיו רק ללוי בנו הנבחר: ‘ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לבניו עד היום הזה’ (שם מה, טז). יעקב הוריש את ספריו ללוי אחרי שאביו יצחק, שנאצלה לו רוח נבואה, בירך את נכדו לוי בברכה שאין דומה לה הקשורה בכהונה ובמקדש, במלאכי הפנים, במשפט צדק ובברכת ה'. ברכה זו של יצחק ניתנה בחודש השביעי לפני שבנו ונכדו עלו לבית אל לשלם את נדרו של יעקב:


“וירד רוח הנבואה בפיו [של יצחק] ויקח את לוי ביד ימינו ואת יהודה בשמאלו. ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה ויאמר אליו: יברכך ה' אלהי הכל אדוני כל העולמים אותך ובניך בכל העולמים. וייתן ה' לך ולזרעך גדולה וכבוד, וקרב אותך וזרעך אליו מכל הכשר לשרתו במקדשו כמלאכי הפנים וכקדושים כן יהיה זרע בניך לכבוד ולגדולה ולקדושה ויגדלם בכל העולמים; והיו נשיאים ושופטים ומלאכים לכל זרע בני יעקב דברי ה' בצדק ידברו וכל משפטו בצדק ישפטו והגידו דרכי ליעקב והראום לישראל. ברכת ה' תושם בפיהם לברך כל זרע יקיר. לך קראה אמך שמך לוי ובאמת קראה שמך נלוה לה' תהיה ואוהב לכל בני יעקב. שולחנו לך יהיה ואתה ובניך תאכלו עליו ובכל הדורות יהי שלחנך מלא ולא יחסר לך מאכלך לכל העולמים. וכל שונאיך לפניך יפלו וכל צריך יכרתו ויאבדו ומברכיך ברוכים וכל עם מארריך ארורים יהיו” (היובלים לא, יב–יז).

הברכה הקושרת את לוי וזרעו בעולם המלאכים המשרתים בקודש מהדהדת את ברכת משה לאחיו בני שבט לוי בפרשת וזאת הברכה: ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’ (דברים לג, י; והברכה כולה בפסוקים ח–יא), מהדהדת את דברי הנביא מלאכי: ‘להיות בריתי את לוי אמר ה’ צבאות… כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא' (ב, ד–ז) ומעלה את רישומם של האזכורים המקראיים לייחודו של שבט לוי (שמות לב, כו, כט; ויקרא י, יא; במדבר ג, ה–י; דברים י, ח–י ועוד). בחומש שבט לוי נבחר רק בדור המדבר אחרי חטא העגל, שלא לקח בו חלק, בשל קנאותו והתנכרותו לבני משפחתו ונכונותו הנחרצת להרוג במצוות האל אלפי אנשים מקרוביו החוטאים. ואילו בספר היובלים הדברים אמורים בלוי בן יעקב – סבו של משה מצד אמו יוכבד בת לוי (שנולדה ביום הראשון בחודש השביעי, ביום שבו זכה אביה שנים רבות קודם לכן לחלום על בחירתו לכהונה בבית אל, לדברי צוואת לוי הארמי), ורב סבא של משה מצד אביו עמרם (שנולד אף הוא בדיוק במועד זה לדברי הצוואה) בן קהת בן לוי (שנולדו שניהם ביום הראשון בחודש הראשון). מזרעו של לוי בן יעקב משתלשלת הכהונה הנודעת בכינוי ‘זרע אהרון קודש קודשים’, שבראשה עומדים ‘בני צדוק הכוהנים שומרי הברית’. כאמור, לוי, נינו של אברהם, שזכה להארה אלוהית בראש החודש השביעי ולהכרה ש’כל אותות הכוכבים וכל אותות השמש והירח הכול ביד ה‘… אתה לבדך לי אלהים’ (היובלים יב, טז–יט), שהניעה אותו לקריאה בשם אלוהים ולבניית מזבח בבית אל בראש החודש הראשון (שם יג, ח–ט), הוא זה שאביו יעקב, שזכה אף הוא להתגלות אלוהית בבית אל בראש החודש הראשון, מנחיל לו את ספרי אבותיו ואת הסמכות המקודשת הגלומה בהם כאמור לעיל: ‘ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם אל בניו עד היום הזה’ (שם מה, טז). בספר היובלים הביטוי ‘היום הזה’ נוגע ליום חידוש הברית, יום מתן לוחות העדות במעמד סיני, התאריך המקודש של מסורת הבריתות – חג השבועות וחג הביכורים, החל בחצי החודש השלישי, ביום ראשון ט"ו בחודש סיוון, החג שהמלאכים חוגגים בשמים במועד זה (שם ו, יח–כא) המכונה יום העדות (שם ו, לז) ומשנה חג (שם ו, כא), החג שנח, אברהם, יצחק ויעקב חוגגים בשמחה רבה, על פי ספר היובלים, החג שברכת כוהנים חגיגית הכוללת את מלאכי הקודש נאמרה בו – על פי אחת הברכות במגילות, שמקומה עשוי להיות בפתיחת סרך היחד.67

לוי, כאמור, חלם חלום בבית אל באחד בחודש השביעי, אחד מארבעת ימי הזיכרון בראש ארבע התקופות מאז ימי נח וסיפור המבול (היובלים ו, כג–כט), בעקבות הברכה המהדהדת של סבו יצחק שניתנה לו בבוקרו של אותו יום במגדל אברהם בהר חברון (היובלים כט, יט; לא, ד–ה). החלום קושר את לוי, אביו יעקב, סבו יצחק ואבי סבו אברהם אל המקום שבו חלם יעקב והקים מזבח באחד בחודש הראשון (שם כז, יט–כז) ואל החלום שבו הובטחה הארץ לו ולזרעו, ושבעקבותיו נדר לעשר מכל אשר ייתן לו אלוהים אם ישוב בשלום (שם כז, כז). במקום הזה חולם הנין, הנכד והבן של החולמים שהוא נבחר לכהן לאל עליון באחד בחודש השביעי: ‘וילן בלילה ההוא בבית אל ויחלום לוי והנה מנוהו ויושיבוהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם וייקץ משנתו ויברך את ה’ ' (שם לב, א). החלום התרחש באותו מועד שבו גילה אברהם את אלוהים כיוצר כול (שם יב, טז–יט) ובאותו מקום שבו הציב מזבח והעלה עולה לאות תודה (שם יג, ח–ט).

אחד בחודש השביעי, המכונה בתורה ‘יום זכרון תרועה’ או ‘שבתון זכרון תרועה’ (ויקרא כג, כד), קשור במסורת הכוהנית בחלום על כהונת לוי בבית אל ובמועד הולדתם של עמרם ויוכבד, נכדו ובתו של לוי, הוריהם של משה, אהרן ומרים. תאריך זה הפך במסורת חכמים ל’ראש השנה‘, מועד שאינו נזכר בתורה בשם זה או בציון תכלית זו, שכן החודש שבו מתחילה השנה בתורה ולאורך כל האסופה המקראית חל בחודש האביב, ‘ראש חדשים’ (שמות יב, ב). ‘ראש השנה’ בתשרי אינו ידוע לפני אזכורו במסכת ראש השנה במשנה. הקשרו הכוהני של מועד זה בזיקה ללוי ולחלום כהונתו או בזיקה לחלום יעקב על כהונת לוי בנו במועד זה או בזיקה לארבע התקופות מסיפור המבול בספר היובלים, אינו נזכר במסורת חכמים כלל. בית אל, כאמור לעיל, הוא המקום שבו בנה אברהם מזבח לה’ והמקום שבו קרא בשם ה' (בראשית יב, ח; יג, ג–ד). ספר היובלים מתאר את יעקב המשלם את נדרו באמצע החודש השביעי בבית אל: ‘וישכם יעקב בבוקר בארבעה עשר לחודש ההוא ויעשר מכל אשר בא עמו מאדם ועד בהמה… ויפול לוי בגורל יי וילבישהו אביו בגדי כהונה וימלא את ידיו’ (שם לב, ב–ג).

בספר צוואת לוי נאמר, כזכור, שיעקב חלם בבית אל בחודש השביעי חלום נוסף, שבו נאמר לו כי לוי בנו יהיה לכוהן לפני אלוהים (צוואת לוי ט, ג–ד).68 לוי, שזכה לקבל מינוי לכהונה בחלום באחד בחודש השביעי במקום שבו אמר אביו בהשתאות ‘אין זאת כי בית אלהים הוא וזה שער השמים’ (היובלים כז, כה), או אין זה כי אם בית אלהים' (בראשית כח, יז), ואף נדר בו נדר בדבר מעשר לאלוהים מכל אשר לו, מכהן בפועל במקום מקודש זה – מקום שבו זכה אביו לגילוי אלוהי־מלאכי בחלום באחד בחודש הראשון, א' בניסן, שנים רבות קודם לכן, ושבו בנה סבו של אביו מזבח והודה לאל על הארץ הטובה שהביאו אליה. לוי הוא שמקבל ככוהן את נדר המעשר של אביו: ‘ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מעשרת אחיו ויהי שם לכהן ויתן לו יעקב את נדרו ככה יעשר שנית מעשר לה’ ויקדשהו ויהי קדש לו' (היובלים לב, ט). יעקב מקיים בבית אל את שני הנדרים שנדר לאחר חלומו הראשון – הוא הופך את מקום החלום ל’בית אלהים' משעה שהוא מקים בו מזבח, והוא אף מקיים את נדר המעשר שנדר. הואיל ובספר בראשית לא נזכר קיום נדר זה, נפתח פתח לבעל ספר היובלים לספר על כהונת לוי בזיקה לנתינת מעשר לכוהנים בני לוי. בדומה לתפיסת המצוות הכללית של ספר היובלים, גם מצוות המעשר היא חוק נצחי שהתגלה בימי האבות, לפני מתן תורה במעמד סיני, ‘ונחרת בדבר המעשר בלֻחות השמים’ (שם לב, ט–י). כידוע, לוי בן יעקב אינו נזכר בחומש ככוהן ואף איננו נזכר כבעל חלומות או כמי שנאצלה לו ברכה בידי אביו או סבו. אולם לדברי ספר היובלים, המספר את ההיסטוריה מזווית ראייה כוהנית המעלה את לוי על נס ומקדשת אותו על ידי חלומות, לוי חולם על בחירתו לכהונה בראש החודש השביעי בבית אל, עולה בגורל בידי יעקב כמעשר לה‘, נבחר מקרב אחיו לכהן בבית אל ומקריב שם קרבנות על המזבח בחמישה עשר בחודש השביעי במשך שבעה ימים. לוי הופך את בית אל לאתר כוהני מובהק בשעה שהוא מקטיר קטורת ומקבל שם מעשרות במועד המקביל לחג הסוכות (שם לב, א–ח). מימוש חלומו של לוי המסופר בראש פרק לב: ‘ויחלום לוי והנה מנהו ויושיבהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם’ (פסוק א), מובא בלשון שזורה בתיאור מתנות לכהונה: ‘ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מעשרת אחיו ויהי שם לכהן ויתן לו יעקב את נדרו ככה יעשר שנית מעשר לה' ויקדשהו ויהי קודש לו. ועל כן צווה בלֻחות השמים לחוק לעשר מעשר שני לאכול לפני ה’ במקום אשר יבחר לשכן שמו שם שנה בשנה ואין לחוק הזה קץ הימים עד עולם’ (שם לב, ט–י). בדברים אלה בולטים לעין הלשון הכוהנית המובהקת של החלום ושל המצוות הנצחיות המשתלשלות ממנו בענייני מועדים ונדרים, קרבנות ומעשרות הקשורים בסדר שביעוני כוהני מקודש, והעניין הכוהני המובהק במקומות, במועדים ובמחזורי פולחן שקדושתם הנצחית המעוגנת בחלום שנגלה לאבות ובברית שנכרתה עמם בחלום תקפה ‘עד עולם’.

בצוואת לוי בחיבור צוואות השבטים, שאינן מבחינות בין חלום לחזון, מיוחסים ללוי כמה חלומות נוספים הקשורים בכהונה: ‘ואחרי כן פתח לי המלאך את שערי השמים וארא את קדוש עליון יושב על כסא. ויאמר אלי, לוי, לך נתתי את ברכות הכהונה עד אבוא ואשכון בתוך בני ישראל’ (צוואת לוי ה, א–ב). לוי מתאר לבניו בצוואתו חזון נוסף שנראה לו בבית אל אחרי פרשת אונס דינה והריגת אנשי שכם, שלדבריו נעשתה במצוות מלאך ה' שנגלתה לו בחלום בעקבות היסטוריה ידועה מראש החקוקה על לוחות השמים: ‘אחרי כן הורידני המלאך ארצה ויתן לי מגן וחרב ויאמר אלי נקם נקמתך בשכם על דבר דינה אחותך ואנכי אהיה עמך כי ה’ שלחני. ואשמיד בעת ההיא את בני חמור ככתוב בספר השמים' (שם ה, ג–ד). הריגת אנשי שכם מתוארת בספר היובלים כלקח שהנחילו בני יעקב בראשות לוי ושמעון לבני כנען הטמאים בראשות שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, בדבר האיסור לטמא את אחותם בזרעם של בני כנען הארורים או בדבר האיסור הגורף של נישואי תערובת עם בני כנען. ‘ויתנם ה’ ביד בני יעקב להכריתם בחרב ולעשות בהם שפטים ולבל תהי כזאת בישראל לטמא בתולת ישראל. ואיש כי יהיה בישראל אשר יבקש לתת את בתו או אחותו לכל איש אשר מזרע הגוים מות ימות ובאבן ירגמהו כי עשה חטא ונבלה בישראל ואת האשה ישרפו באש כי טמאה את שם בית אביה ונכרתה מישראל' (היובלים ל, ו–ז). לוי, שמעשיו בשכם עם שמעון אחיו מתוארים בפי מלאך הפנים במשפט שנזכר לעיל: ‘ויהרגום במכאובים ותהי להם צדקה ותכתב להם לצדקה. ויבחר זרע לוי לכהנים וללוים לשרת לפני ה’ כמונו בכל הימים' (שם ל, יז–יח), ממשיך ומספר לבניו על משיחתו לכהונה בחלום:


“ונסע ונבוא בית אל. וארא שם חזון כבראשונה אחרי אשר ישבנו שם שבעים יום וארא שם שבעה אנשים ובגדיהם לבנים ויאמרו אלי קומה ולבשת את מעיל הכהונה ואת נזר הצדק ואת חושן הדעת ואת בגד האמת ואת ציץ האמונה ואת מגבעת היושר ואת אפוד הנבואה. ויישאו כלם את הבגדים ויאמרו אלי מעתה היה כהן לה' אתה וזרעך. וימשחני הראשון בשמן הקודש… וישם עלי השביעי נזר כהונה וימלא את ידי קטורת לכהן לפני ה' אלוהים” (צוואת לוי ז, ד – ח, א–י).


חזון מפורט זה בדבר משיחת לוי לכהונה בחלום, שהובא כאן רק בחלקו, מסתיים בתיאור זרעו של לוי המופקד על עבודת הקודש ושמירת הברית, על משפט התורה ועל הזיכרון הכתוב המעיד על בריתות שנכרתו בחלום ובהקיץ: ‘ומהם יהיו כוהנים ושופטים וסופרים ועל פיהם ישמר הקודש’ (שם ח, יח). כהונת לוי, שנבחר לכהן בחלום, מתחילה בחודש השביעי, בחג השביעי, חג הסוכות, הנחוג בהעלאת קרבנות במשך שבעה ימים בין חמישה עשר לעשרים ואחד בחודש השביעי. ראשיתה של מסורת זו בימי אברהם, שחגג חג זה, המקביל למועד חג הסוכות (ספר היובלים טז, יט–לא), לרגל השמחה על הולדת יצחק, שעליו ועל זרעו הנצחי נאמרו לאביו דברים חסרי תקדים: ‘ומבניו יצחק אחד יהיה לזרע קדש ובגוים לא יתחשב. כי לחלק עליון יהיה ובכל אשר לאלהים ירד הוא וכל זרעו להיות זרע ה’ עם סגולה מכל עם ולמען יהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש‘, (היובלים טז, יח). חלומו של לוי, נכדו של יצחק, בדומה לחלומות ההתגלות והברית של אבותיו, מלווה בהקרבת קרבנות לה’ על המזבח בבית אל. נפתלי אחיו של לוי סיפר בהרחבה על חלום שראה על אודות לוי וסבו: ‘ראיתי חזון על הר הזיתים מקדם לירושלים כי השמש והירח נדמו. והנה יצחק אבי־אבי ויאמר אלינו רוצו ותפשו איש כפי כוחו והיה אשר יחזיק בם והיו לו השמש והירח. ונרוץ כולנו יחד ויתפוש לוי את השמשויהי לוי כשמש’ (צוואת נפתלי ה, א–ד). במסורת המקראית השמש קשורה לברית עם בית דוד, אולם בצוואת השבטים היא קשורה לברכה שנאצלה ללוי מפי מלאך ה' בחלום: ‘אור הדעת תאיר על יעקב וכשמש תהיה לכל זרע ישראל. וברכה תנתן עליך ועל כל זרעך עד אשר ישקיף ה’ על כל העמים ברחמיו עד עולם. ועל כן תנתן לך עצה ודעת למען תודיע על כל לבניך. כי מברכיך יבורכו ומקלליך ישמדו' (צוואת לוי ד, ב–ו). ייתכן שיש קשר בין חזון זה שנגלה בחלום (שם א, ה–ו) לבין העובדה שהלוח במגילות מדבר יהודה שעל פיו שירתו בני לוי במשמרת הקודש הוא לוח שמשי קבוע ומחושב מראש שמתחיל בא' בניסן, יום רביעי, יום הולדתו של לוי. ספר היובלים מרחיב בעניין הלוח הקבוע והמחושב מראש (ו, כג–לח) אשר עבורו השמש, שנבראה ביום רביעי, היא הגורם הבלעדי בקביעת הזמנים: ‘ויתן ה’ את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחדשים ולמועדים ולשנים ולשבועות השנים וליובלים ולכל תקופות השנים' (ב, ט [עם הגהה על הפסוק על פי נוסח המגילות 4Q216, col. VI, lines 7–8 69]).

הדגשת צדקתו של לוי בעיני המלאכים, בחירתו בידי אביו, המביא אותו לסבו יצחק כדי שיאציל לו ברכה, והמעניק לו את כל ספרי אבותיו, בחירתו בחלום לכהן כהונה נצחית, זיקתו לשמש וללוח השמשי המחושב מראש הכרוך בה, הנודעת בחלום, ראשית כהונתו בזמנו של יעקב בבית אל ככוהן המעלה קרבנות ומקבל נדרים ומעשרות באתר שנקשר עם אבותיו שתחילתה בחלום בבית אל – כל אלה מעלים את ההנחה שספר היובלים נכתב בידי מחבר מחוגי הכהונה. יש מקום לשער שהמחבר רצה לספר מחדש את ראשית ההיסטוריה של שבט לוי ולהעניק לה צביון נאצל, נצחי ומקודש מימי אבי השבט ואבות אבותיו, הקשור במועד מקודש ובמקום מקודש, ובברית כהונת עולם שנודעה בחלום בבית אל בראש החודש השביעי (היובלים לב, א), בניגוד לאמור בספר בראשית. קרוב לוודאי שהדברים נכתבו בשעה שהתערער מעמד הכהונה המסורתי בזמן הרפורמה ההלניסטית, וייתכן שהמחבר היה מחוגי הכהונה המודחת, שנלחמה בשליש השני של המאה השנייה לפסה"נ, בתקופה הסלווקית, על מקומה המקודש זה דורות רבים. מדובר בתקופה שבה הודח הכוהן הגדול מבית צדוק, חוניו בן שמעון, בידי אנטיוכוס אפיפנס (175 לפסה"נ), הוחל לוח ירחי על הממלכה, וכוהנים מתייוונים שצייתו ללוח זה מילאו את מקומו של חוניו בן שמעון (159־175 לפסה"נ), ובהמשך התקופה החשמונאית, שבה כהונה חדשה שמונתה בידי יורשי אנטיוכוס (134־152 לפסה"נ) תפסה את מקום הכהונה הגדולה שלא כדין ואחזה אף היא בלית בררה בלוח הירחי של הממלכה הסלווקית, המתחיל בסתיו. בעל ספר היובלים נלחם במתרחש סביבו באמצעות סיפור מחודש של קורותיו של לוי בן יעקב, אבי הכהונה, בזיקה להיסטוריה מחזורית של חלומות, בריתות ומועדים, מזבחות, קרבנות ונדרים, ברכות ומעשרות, קטורת ולוחות ששמירתם מופקדת בידי הכוהנים בני לוי עד עולם על פי לוח שמשי קבוע בזיקה לתורה, למשפט, לפולחן ולברית (ראו דברי נכדו של לוי: דברים לג, ח–י) עוד מנהל בעל היובלים מאבק נחרץ במתרחש סביבו בעולם ההלניסטי במאה השנייה לפני הספירה בזיקה למאבקו של לוי בן יעקב, שנמשח לכהונה בידי המלאכים, בנישואי תערובת אסורים בין כנענים ארורים לארמים בני שם המבורכים, כמסופר בהרחבה בפרשת הריגת בני שכם הכנענים, שנעשתה במצוות המלאכים, על שטימאו את דינה אחותם הארמית, בפרק ל של ספר היובלים.

עובדה מאלפת היא שספר היובלים, המייחס חשיבות רבה לחלומותיו של לוי, בדומה לצוואת השבטים ולצוואת לוי הארמי, אינו מייחס שום חשיבות לחלומותיו של יוסף הנער (בראשית לז, ה–ט), המניעים את עלילת הסיפור המקראי. ספר היובלים אינו מספר עליהם כלל, והוא מתחיל את סיפור יוסף בציון העובדה שיעקב שלח את בניו לרעות את צאנו במדבר שכם, אולם, המחבר מציין בהדגשה, לוי, יהודה, יוסף ובנימין נשארו בבית יצחק אביהם (היובלים לד, ג). לאחר מכן כשיעקב שלח את יוסף לראות בשלום אחיו, נאמר ללא הסבר כלשהו: ‘ויתנכלו אליו ויעשו לו בערמה להמיתו וישובו וימכרוהו לסוחרים ישמעאלים ויורידוהו מצרימה’ (שם לד, י–יא). המחבר מוסיף פרט בעל חשיבות שאינו ידוע מהמקרא בדבר מועד החטא המשותף: ‘ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחדש השביעי’ (שם לד, יב), ובכך מבאר את הקשר בין הכפרה על החטא, שעליו לא נענשו, לבין התענית שבה הם מחויבים לשם כפרה על חטאם הכבד במועד זה שבו חל יום הכיפורים (שם לד, יח–יט). גם לחלומותיהם המפורטים של פרעה ושל שריו, כמו לחלום אבימלך מלך גרר, אין מקום בספר שמייחס התגלות אלוהית בחלום רק לגיבוריו הנבחרים נושאי הברית ופוסח על חלומות נכרים. על חלומות פרעה וחלומות שר המשקים ושר האופים (בראשית מ; מא), המסופרים בהרחבה במחזור סיפורי יוסף בספר בראשית, עובר ספר היובלים כמעט בשתיקה, והם מובאים בקיצור נמרץ (היובלים לט, טז; מ, א–ג) ללא שום פירוט של תוכניהם, להוציא ציון שלמלך או לשר היה חלום ויוסף פתר אותו. דומה שאין לתמוה על השמטה זו בספר המייחס חשיבות רבה לחלומות גיבוריו כביטוי של בחירה אלוהית הכרוכה במושגים בעלי אופי נצחי כגון הבטחת הארץ ל’זרע קודש‘, נצחיות ‘התורה והתעודה’, נצחיות הלוח המחזורי של מועדי דרור, לוח השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, נצחיות המלאכים בני דמותם של הכוהנים ונצחיות הכהונה המקודשת, המתחילה בלוי ובזרעו וממשיכה בימי נכדו בביטוי ‘זרע אהרון קודש קודשים’, שכן במסורת ספר היובלים הבן הנבחר של יעקב הוא לוי: בעל החלומות, העולה כמעשר, מבורך בפי המלאכים ובפי סבו, מקנא לטהרת זרע הקודש בפקודת מלאך ה’, נישא לבת משפחתו, מִלכה ממשפחת תרח, מכהן בקודש על פי לוח השמש, רואה לוחות משמים, נמשח לכהונה בידי מלאכים ונוחל את ספרי אבותיו. ואילו יוסף, שהורד למצרים בחטא אחיו המתנכלים – חטא שלוי, יהודה ובנימין, הנבחרים בסדר הכוהני, לא היו מעורבים בו (שם לד, ג) – אינו נמנה כלל עם הנבחרים או עם אלה שיש עניין בחלומותיהם.


יהודה

החולם השביעי בספר היובלים הוא יהודה בן יעקב ולאה, שזכה לברכת יצחק סבו לצד אחיו לוי (היובלים לא, יח–כא) ושנמנה אף הוא עם הגיבורים הנבחרים של ספר היובלים ושל מגילות מדבר יהודה. כך עולה מצוואות השבטים, השבות ומציינות את חובת הציות של בני יעקב לאחיהם לוי, שזכה בכהונה, ולאחיהם יהודה, שזכה במלוכה, וכך עולה ממגילת מלחמת בני אור בבני חושך, המתארת בפתיחתה את לוי, יהודה ובנימין כגיבוריהם של בני אור הלוחמים בבני חושך. בצוואת יהודה מצוואות השבטים מספר יהודה על עצמו כעל גיבור חיל ומספר על חלומו של אביו יעקב: ‘כי ראה בחלומו על אדותי כי מלאך הגבורה הולך בעקבותי למען לא אכשל’ (צוואת יהודה ג, י). יהודה אומר לבניו: ‘ועתה בני הנני מצוה אתכם אהבו את לוי למען תשארו ואל תתנשאו עליו למען אשר לא תשמדו. כי לי נתן אלהים את המלוכה ולו את הכהונה וישם את המלוכה תחת הכהונה. לי נתן את אשר על הארץ ולו את אשר בשמים’ (שם כא, א–ג). יהודה מוסיף ואומר על אחיו הבכור לוי: ‘כי מלאך ה’ אמר אלי בו בחר ה' על פניך לקרבו אליו' (שם כא, ה); ‘ויברך ה’ את לוי ומלאך הפנים [ברך] אותי' (שם כה, ב). חלומו של יהודה בספר היובלים מתרחש ביובל הארבעים וחמישה, אחרי שחטא בלא יודעין בחטא עריות עם תמר כלתו הארמית (בראשית לח, טו–יט; ויקרא יח, טו; היובלים מא). יהודה, שהתחרט על מעשיו, ראה בחלום שזכה לכפרה על חטאו: ‘ובדבר אליו [ה’] בחלום כי יכפר לו כי התחטא מאד ויתעצב ולא יסף לעשות כזאת' (היובלים מא, כד). חלומו של יהודה קשור בעובדה שהן החיבור צוואת יהודה הן ספר היובלים משנים את מהות הסיפור והופכים אותו לחוליה בהיסטוריה השושלתית של ‘זרע קודש’ – היסטוריה הכרוכה במתיחות שבין נישואין ראויים ומומלצים עם בנות ארם, מזרעו של שם המבורך, אימהות ‘זרע קודש’, שסופם להתגלגל לטובה חרף הקשיים, לבין נישואין אסורים לחלוטין עם בנות כנען, מזרעו של חם המקולל, המטמאות את ‘זרע קודש’, שסופם הבלתי נמנע הוא תמיד הרה אסון. צוואת יהודה מוסיפה על בראשית לח, ו ואומרת שתמר, שאותה לקח יהודה לאישה עבור ער בכורו, הייתה מבנות ארם ולא מבנות כנען (י, א; השוו: היובלים מא, א). כמו כן מציינת צוואת יהודה, בדומה לספר היובלים, שתמר נותרה בבתוליה משום ששני בני יהודה שנישאה להם, שהיו בנים לבת שוע הכנענית, סירבו לשכב עמה, כי אמם רצתה שיישאו נשים ממשפחתה הכנענית והתנגדה לנישואיהם עם בת ארם (צוואת יהודה י, א–ז; היובלים מא, ב–ה, כז). השתלשלות הפרשה שבסופה נולדו ליהודה התאומים פרץ וזרח מתמר הארמית, הפכה את שושלתו לראויה על פי עקרון ‘זרע קודש’ של בני שם יוצאי ארם, למרות חטא העריות הלא מודע מצד יהודה שהיה כרוך בה. ספר היובלים אומר: ‘וידע יהודה כי רע הדבר אשר עשה… וידע כי חטא ושגה כי גילה כסות בנו’ (מא, כג). יהודה המודע לחטאו מתעצב ומתחרט (‘ויתחנן לפני ה’ [על חטאו]' [שם]), שב מחטאו, חוזר בתשובה, מבטיח שלא יחזור על מעשיו (‘ולא יסף לעשות כזאת’) וזוכה כאמור לכפרה בחלום. ספר בראשית לח אינו מזכיר בפירוט את החרטה ואת הכפרה שיהודה זכה לה על מעשיו בחלום, ואילו ספר צוואת השבטים מביא את נאום החרטה העמוקה של יהודה על חטאו באוזני בניו בצוואת יהודה, פרקים י–יב, וספר היובלים מפרט ואומר בפי מלאך הפנים:


“וידע יהודה כי רע הדבר אשר עשה לשכב עם כלתו ויבז בעיניו וידע כי חטא ושגה כי גלה כסות בנו ויחל להתעצב ויתחנן לפני ה' [על חטאו]. ונספר [המלאכים] לו בחלום כי יכופר לו כי התחנן מאד ויתעצב ולא יסף לעשות כזאת. ויכופר לו כי שב מחטאו ומאי ידיעתו כי חטא גדול הוא לפני ה' אלהינו וכל עושה זאת והשוכב עם חמותו [ועם כלתו] ישרפוהו באש למען יבער בה כי טומאה ותועבה עליהם באש ישרפום. ואתה צו את בני ישראל ולא תהיה טומאה בתוכם כי כל השוכב עם כלתו או חמותו טומאה עשה, באש ישרפו את האיש השוכב עמה ואת האישה וסר הקצף והעונש מישראל” (היובלים מא, כג–כה).70


בסיום הפרשה המלאכים מספרים ליהודה, שלא ידע כלל על שהתרחש במשפחתו, את מצב העניינים לאשורו ומאירים את עיניו הן בנוגע לבניו, בני בת שוע הכנענית, והן בנוגע לכלתו ובת זוגו, תמר הארמית: ‘וליהודה אמרנו כי לא שכבו עמה שני בניו ועל כן קם זרעו למשפחה אחרת ולא יכרת’ (שם מא, כז).


 

סיכום

משזר חלומות ההבטחה והברית הנזכר בספר היובלים, לצד חלומות העדות והמועד, הבחירה, השבועה והכפרה, הקשורים בגורל ‘זרע קודש’ ו’אחוזת העולם' המובטחת לו, שבה יכהנו בני לוי במקדש על הר ציון בירושלים, הופך את העבר החד־פעמי להווה מתמיד ובו מחזוריות רצופה הקשורה בבריתות ובמועדי עלייה לרגל שבהם מתרחשים החלומות, ובהם מתמקד עניינו של בעל ספר היובלים. בספר בולט העניין המובהק במסורות הקשורות לחנוך, נח, אברהם, יצחק, רבקה, יעקב, לוי ויהודה ובמועדים הקשורים לחלומות התגלות בחודש הראשון, השלישי והשביעי – מועדי העלייה לרגל וכריתת הבריתות.

החלומות בספר היובלים מייצגים מגע עם העולם האלוהי הנעלם, הטומן בחובו בחירה בעלת אופי נצחי החורגת מגבולות הזמן והמקום והבטחה נצחית הקושרת בין העבר האפי, שבו מתחיל בימי אברהם המסע לארץ כנען, היא ארצם הגזולה של בני שם המבורכים מאז ימי נח (היובלים ח, יז–כא), לעתיד ההיסטורי, שבו עתידים צאצאי בני שם בני אברהם להיכנס אליה שבעה דורות לאחר מכן בתום ימי משה בן עמרם, שהוא דור שביעי לאברהם. החלומות מציינים בבהירות את הקשר בין ההתגלות האלוהית לגיבורים נבחרים במועדים רבי חשיבות ובמקומות ידועים מספר בראשית – הנקשרים בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש או בפולחן מקודש המתועד, הזכור ומסופר בפי מלאכי הקודש – לבין קורותיהם של הגיבורים המשתתפים בברית ההיסטורית ובפרישת ההיסטוריה האלוהית הידועה מראש של שבעת הדורות הראשונים בין אברהם למשה בעשרת היובלים האחרונים שלפני יובל החמישים.

לכל אחד מהחלומות של שבעת הגיבורים בני הברית המתוארים בספר היובלים נודעת חשיבות רבה בהצגת עולם הערכים של מחבר הספר. המחבר כורך את בחירת ישראל בידי האל עם בחירת חנוך בן ירד, אביו של מתושלח, עם בחירת נח בן למך, אביו של שם ומעשרת אבות העולם, ועם בחירת אברהם, יצחק, יעקב, לוי ובניו אחריו (שלא על פי ספר בראשית). בעל ספר היובלים קושר אפוא בין ברית הקשת בענן, ברית בין הבתרים וברית סיני, שכולן נכרתו בחצי החודש השלישי על פי עדות מלאך הפנים. לכל אחד מהחולמים שזכה להתגלות אלוהית בחלומו, או להשגת נקודת מבט טרנסצנדנטית שממנה יכול היה להבחין במגבלות הארציות החלות על כל מעשי אנוש לעומת רוחב האופקים של ההבטחה האלוהית, מיוחסת חשיבות רבה בהנחלת עולם המושגים הנזכר. מושגים אלה קשורים בתפיסת זמן מקודש ידוע מראש של שבתות ובריתות, החוזר בתבנית מחזורית נצחית ומקודשת שנקבעה על רצף היסטורי ידוע מראש החל מהיום הרביעי, יום בריאת המאורות, בשבוע הבריאה. מחזוריות זו נשמרת בידי מלאכי הקודש בשמים ובידי בני לוי, שהוקדשו לכהונה בארץ בעבודת הקודש במקום מקודש, שנקבע מראשית הימים, בזיקה למחזורי פולחן שעליהם מצווים בני ‘זרע קודש’ בהנהגת זרע לוי ‘קודש קודשים’.

החלומות של שבעת החולמים המתוארים בספר היובלים: חנוך, אברהם, יצחק, יעקב, רבקה, לוי ויהודה, קשורים באלוהים ובמלאכים המעורבים בחיי החולמים. המלאכים הזוכרים והמעידים על העבר הרחוק והחלומות שבהם נודע מהלך ההיסטוריה בעתיד הרחוק ונכרתות הבריתות המגשרות בין עבר לעתיד מחלצים את ההיסטוריה האנושית מיד המקרה, משרירות כאוטית, מטעויות בשוגג ובזדון ומיחסי כוח ועריצות שאין לאדם שליטה בהם, ומחליפים אותה במציאות הכפופה לסדר אלוהי ידוע מראש. זהו סדר המעוגן בחלוקות נצחיות ובמחזוריות מקודשת, בימי זיכרון ובמועדי קודש, סדר נעלם שבו האל או מלאך הפנים מתגלה לנבחריו בחלום ומאיר את עיניהם באשר לעתידם ולעתיד זרעם. מחזוריות מקודשת זו שבה ונקשרת בחלומות התגלות השוזרים את סיפורו של העם בימי קדם עם סיפוריה של משפחת מייסדיו – משפחה הצופה את עתיד בניה בחלום במועדים קבועים חוזרים ונשנים בראש החודש הראשון, בחצי החודש השלישי, בראש החודש השביעי ובחציו של חודש זה, בחודשים ובמועדים שבהם חלים ימי הזיכרון ושלושת חגי העלייה לרגל, ומבטיחה להם את נצחיות זרעם ואת נצחיות חזקתם על הארץ המובטחת בחלום ל’זרע קודש' השומר על מחזורי שביתה נצחיים מקודשים שנודעו משמים. תפיסה זו של מחזוריות מקודשת מזכירה את הבחנתו של חוקר הדתות מירצ’ה אליאדה (Mircea Eliade, 1986־1907) על חשיבותו המכרעת של מרחב מיתי ארכיטיפי בעולם העתיק. לדברי אליאדה משמעות נצחית וערך מקודש נודעו רק למושגים שהיו קשורים בתבנית שמימית מחזורית: ‘משמעותו של הקיום וממשותה של המציאות נקבעת בחברות ארכאיות על פי יחסן למרחב המיתי, הארכיטיפי; כל מה שאינו חזרה על מעשה מיתי, או שאינו מהווה רכיב של מסגרת ארכיטיפית הוא נטול משמעות ואינו ממשי’.71

החלומות בספר היובלים ובחיבורים הקרובים לו ברוחם שנמצאו במגילות מדבר יהודה נחלמו במועדים קבועים, חוזרים ונשנים הקשורים בלוח המועדים על פי שנת השבתות השמשית בת 364 הימים, ובמקומות שבהם התגלו אלוהים ומלאכים לפני החולמים במראה עין או במשמע אוזן, הבטיחו להם הבטחות וכרתו עמם בריתות, שצוינו בהעלאת קרבנות על מזבח העולה. חלומות אלה הפכו בזיכרון הכוהני לתשתיתם של מושגי יסוד מיתיים, מיסטיים וריטואליים בדבר זמן מקודש, מקום מקודש ופולחן מקודש. עיון בחלומות מלמד על מושגי התשתית הנזכרים בהם בנוגע לקדושה ולנצחיות, וביניהם התגלות אלוהי אברהם, יצחק ויעקב לנבחריו בחלום; מתן הבטחות האל בדבר הארץ המובטחת לאחוזת עולם, ארצם של בני שם, ובדבר נצחיות אחיזתו של ‘זרע קודש’ בארץ זו, המובטחת בחלום ובברית; הבטחת נצחיות האחיזה בארץ כמו הבטחת נצחיותם של מלאכי הקודש, נצחיות גן עדן קודש קודשים ונצחיות הכרובים ועולם המרכבה המקודש; גילומם המיתי והריטואלי של המלאכים והכרובים מצוי במקדש על הר ציון; במקום זה נשמרים מחזורי הפולחן המקודש בזיקה ללוחות השמים, שעליהם כתובות הבריתות שראשיתן בחלום, ושם נשמרים ספרים מקודשים משמים שבהם כתובים החוקים, המועדים, הבריתות וההיסטוריה; ספרים אלה מופקדים בידי בני לוי בברית כהונת עולם, בזיקה לנצחיות הלוח השביעוני המקודש של השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים; הלוח השביעוני קשור במחזורי קרבנות העולה במקדש, לצד הבחירה בלוי ובצאצאיו לכהונת עולם. העיון בחלומות גם מורה שמושגים אלה כולם יסודם בחלום. החלומות, שבעולם העתיק איש לא חלק על תקפותם ומהימנותם או על סמכות המסר האלוהי הנגלה בהם לחולמים נבחרים, פועלים על פי ‘הגיון החלום’ או על פי הרעיון שחלומות משעים את מגבלות עולם החושים ומאפשרים מגע עם מרחבים המצויים בעולמות אחרים סמויים מן העין. החלומות מעניקים ידע יוצא דופן החורג מגבולות זמנו ומקומו של החולם, חושפים את נקודת המבט האלוהית הנצחית והמקודשת על השתלשלות ההיסטוריה ומלמדים על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות. החלומות של שבעת גיבורי ספר בראשית קשורים בנוסח ספר היובלים בתאריכים מקודשים על פי הלוח הכוהני שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, קשורים במקומות מקודשים הידועים מהמסורת המקראית, אך לובשים צביון חדש במגילות בעקבות חלומות חדשים שהתרחשו בהם, וקשורים בזיכרון מקודש בדבר זרע קודש ומלאכי קודש, המרחיב את המסורת המקראית ומוסיף לה נופך כוהני באמצעות חלומות ופרטי פולחן מקודשים בנוגע למחזור הנצחי של ‘מועדי ה’ מקראי קודש'. חלומות אלה מלמדים על קשר אמיץ עם עולם המלאכים הסמוי מן העין ועל זיקתם של אלה למסורת הבריתות הקשורה בלוחות השמים ובספרים נצחיים, בחוקים נצחיים ובמועדי קודש מחזוריים, שראשיתם בסיפורי חלום ההופכים את העולם הנסתר לעדות כתובה מקודשת בעלת תוקף נצחי.

קרוב לוודאי שבמאות האחרונות לפני חורבן בית שני, בשעה שהכהונה הגדולה לבית צדוק, שנהגה על פי לוח שמשי קבוע ומחושב מראש, הודחה והוחלפה בכהונה מתייוונת ובכהונה החשמונאית שכיהנה במקדש מחולל ונהגה על פי לוח ירחי משובש ומשתנה שראשיתו בימי אנטיוכוס, חלו תמורות בתפיסתם של הכוהנים לבית צדוק. הכוהנים המודחים הרחיבו את היריעה המקראית, שהייתה מלכתחילה מקור סמכותם, לכיוונים נוספים שנקשרו בחלומות שיוחסו לדמויות מקראיות ועוגנו בזיקתן הישירה לעולם המלאכים ובלוח מועדים נצחי ומקודש, ונאבקו על השאלות השנויות במחלוקת באמצעות סיפור הזיכרון המקראי מחדש. הסיפור בדבר קדושתם של לוחות וספרים שנמסרו משמים או שנגלו בחלום ממקור שמימי, מאז הדור השביעי לדורות האדם, ונשמרו בידי מייסדי השושלת הכוהנית, אשר כתבו את שנגלה להם בחלום או נודע להם ממקור שמימי במועד מקודש, הפך למכשיר במאבק על יסודות הזיכרון המשותף והעולם המקודש המצוי בתשתיתו. המושגים לוחות השמים, לוחות העדות ולוחות הברית – הקשורים בכתיבת עדות המיוסדת על חלומות התגלות אלוהית החל בימי חנוך בן ירד, ש’נבחר מבני אדם‘, ושלל המסורות השונות המיוחסות לו כחולם, עד וסופר צדק, כראשון מעלי הקטורת בגן עדן, כראשון צופי חזון המרכבה וכמביא לוח השבתות והתקופות משמים שאותו למד מהמלאכים, עבור בשבעה לוחות שנגלו ליעקב בחלום שמלאך מפרש נזכר בו, וכלה בספריו של לוי, שזכה להתקדש לכהונה בחלום, זכה לברכת המלאכים המעידים על צדקתו וזכה לראות לוחות בשמים ולרשת לבדו את כל ספרי אבותיו – קשורים לאתוס כוהני המקדש את העדות הכתובה ממקור שמימי בדבר מושגים נצחיים שאי אפשר לחולל בהם שינוי ומן הנמנע לחלוק עליהם. עדויות אלה, המכונות במגילות ‘תורה ותעודה’, כתובות על לוחות השמים או על לוחות העדות הנודעים כלוחות הברית ומועתקות על ספרי קודש, נחשבות מקור תוקף שאין שני לו וסמכות שאי אפשר לחלוק עליה. הן מעידות על העולם הנעלם המושתת על היסטוריה ידועה מראש המתייחסת לארץ מובטחת בחלום לבני שם ול’זרע קודש’ מבני בניו של שם. ‘זרע קודש’ נצחי זה שב לארץ כאל ‘אחוזת עולם’ וחי בה על פי מחזוריות נצחית נראית של עונות השנה הנשמרת בימי זיכרון, על פי מחזוריות נצחית נשמעת של שבתות, שמיטות ויובלים, שנודעה מימי חנוך ונח, ועל פי מחזוריות שבעת מועדי ה' שנקשרה בחלומות ובסיפורי האבות לפי ספר היובלים. החלומות מלמדים על עולם המוקיר דעת, אמת וצדק, תורה ותעודה, קדושה וטהרה הנודעים בכתיבה ועדות שמקורם בלוחות השמים, והסיפורים שבהם משובצים החלומות מעידים על חובת התבדלות מוחלטת מבני כנען, המייצגים טומאה, קללה וחטא בעבר, בהווה ובעתיד. החוגים הכוהניים שהאמינו בעולם דואליסטי מתבדל זה טענו שבעולמם של בני ‘זרע קדוש’ כל דבר שהוא קדוש ונגלה בחלום במועד מקודש, בהתגלות אלוהית או מלאכית או בנבואה, בחזון, בחלום ובהקיץ, לעולם הוא כתוב, וממילא נצחי, מקודש ובלתי ניתן לשינוי. ולהפך, כל שינוי שאינו מיוסד על נוסח כתוב, הנחשב עדות משמים שמקורה בחלום, בחזון, בהתגלות או בנבואה, הוא בטל ומבוטל שכן הוא נטול תוקף וסמכות.

היחס לחלומות בספר היובלים כאל מידע ממקור אלוהי הוא חד־משמעי: איש אינו מטיל ספק בכך שההבטחה הנגלית בחלום בדבר הארץ המובטחת ל’אחוזת עולם' ובדבר גורלו הנצחי של ‘זרע קודש’ – הקשור ב’מועדי ה' מקראי קודש‘, ב’לוחות השמים’ ובספרי קודש, בבריתות נצחיות ובמזבחות עולה במקומות ההתגלות האלוהית והמלאכית בחלום – היא המעצבת לבדה את גורלם של בני אברהם, יצחק ויעקב. המידע הנגלה בחלום לאבות האומה ממקור סמכות אלוהי שאין לחלוק עליו, הידוע כחלק מהזיכרון המשותף מימי ספר בראשית, נשזר במסגרת ההיסטוריוגרפית המקראית המתרחבת בספר היובלים ומתחלפת לכיוונים חדשים ולנושאים שנויים במחלוקת שבהם מבקש בעל ספר היובלים להרחיב באמצעות יצירת זיכרון מנוגד הנסמך על מלאכים ועל חלומות. בנושאים אלה נכללים: התקדשות עם ישראל כעם נבחר מהשבוע הראשון לבריאה, התקדשות המבארת את הגילוי המוקדם של המצוות מהשבוע הראשון לבריאה ואילך; זכאות בני שם על ארץ כנען המעוגנת בהבטחה אלוהית; נצחיותו של לוח השבתות בן 364 הימים הקבוע ומחושב מראש; קדושתה של השפה העברית וקדושת הספרים הכתובים בה, שנלמדו מהמלאכים; מעמדו המקודש של לוי בן יעקב; מרכזיותם של חג השבועות והבריתות, חג מתן תורה וחג העלייה לרגל בחצי החודש השלישי, וחשיבותם הרבה של מועדי החודש הראשון והשביעי; תוקפו ונצחיותו של החוק האלוהי שנגלה בחיי האבות הקודם למעמד סיני; וייחודו של ‘זרע קודש’ המתבדל, שמוצאו מנישואין אנדוגמיים בקרב משפחת בני שם מארם, לעומת טומאת הגויים, שמוצאם מבני כנען, שכל חטא ועוון נתלים בהם.

הקניית סמכות אלוהית ולגיטימציה שמימית לנושאים שהיו שנויים במחלוקת עזה במאה השנייה לפני הספירה, היא שהניעה את ההסתמכות על חלומות ועל מלאכים שמאפיינת את ספר היובלים, ספר חנוך, צוואות השבטים והמגילה החיצונית לבראשית. בין שהחלומות בספר היובלים משקפים זיכרון אותנטי הקשור בגורלה ובהשקפותיה של עדת קודש מסוימת, המסופר מפי מלאך הפנים, הממלא תפקיד של עד על־זמני המשתתף בכל מהלך ההיסטוריה ומייצג את הזיכרון המקודש, כפי שהמחבר ביקש להציג לפני קוראיו, ובין שהם מבטאים דיאלוג ספרותי כוהני המעצב מחדש את סיפורי התשתית של ראשית העם היהודי שהתרחשו בעבר באמצעות זיכרון חלופי, בין שמטרתם להעשיר ולהעמיק בסיפורי חלום ובגילויי מלאכים את מועדי ה' וימי הזיכרון ואת המסורות המקראיות הקשורות בהם, ובין שהם משכתבים בכישרון רב את הטקסט המקראי, המתאר את שהתרחש בעבר בשעה שהוא מתמודד עם אתגרי ההווה – הרי שהם חוזרים על אותו דגם תשתית תרבותי. דגם זה מניח שהטקסט הכתוב בהקשרו הכוהני, המתאר חלומות התגלות שדבר אלוהים נודע בהם ודברי מלאכים המעידים על מעשי האל בשמים ובארץ, חלומות שנחלמו בזיקה למועדים מקודשים ולמקומות מקודשים, לזיכרונות מקודשים ולמחזורי פולחן מקודשים, טקסט זה הוא המתווך לבדו את רצון האל בדבר הארץ המובטחת ל’זרע קודש‘, השומר את ‘מועדי ה’ מקראי קודש’ ואת ‘מועדי דרור’ על פי לוח מקודש המופקד בידי הנהגה כוהנית של בני לוי, הנודעים כ’כוהנים בני צדוק שומרי הברית' וכ’זרע אהרון קודש קודשים‘, שומרי משמרת הקודש, המופקדים על שמירת הברית של ‘מועדי דרור’ ו’מקראי קודש’ ושאר מרכיביו של הזיכרון המקודש שראשיתו בחלום ובברית, יחד עם מלאכי הקודש.



  1. על ספריית מגילות מדבר יהודה כספריית כתבי קודש ראו: רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים ותל אביב תשס“ט; על השקפות מחקריות שונות על המגילות ועל מחבריהן ראו: מנחם קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, א–ב, ירושלים תשס”ט; מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, א, מהדורת אלישע קימרון, ירושלים תש“ע. על החיבורים הכלולים בספריית המגילות ראו: עמנואל טוב, ‘מגילות קומראן לאור המחקר החדש’, מדעי היהדות 34 (תשנ"ד), עמ' 37–67; הנ”ל, ‘המגילות המקראיות ממדבר יהודה’, לאה מזור (עורכת), על מגילת ספר: מאמרים על מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשנ"ז, עמ' 40–65.  ↩

  2. Frances Flannery–Dailey, Dreamers, Scribes and Priests: Jewish Dreams in the Hellenistic and Roman Eras (Supplements to the Journal for the Study of Judaism, 90), Leiden 2004, p. 200.  ↩

  3. לתיאור קצר של כל אחד מחיבורים אלה, הכולל דיון על עניינו ופרטים על מקום פרסומו ועל מהדורותיו, ראו: אליאור (לעיל, הערה 1), עמ' 80–112. חיבורים אלה נדפסו במהדורה דו־לשונית בשני כרכים המביאה את לשון המקור, ארמית או עברית, לצד תרגום לאנגלית:The Dead Sea Scrolls Study Edition, eds. Florentino Garcia–Martinez and Eibert Tigchelaar, I–II, Leiden 1997–1998.  ↩

  4. מיכאל סיגל, ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, ירושלים תשס"ח, עמ' 2–4, ושם ביבליוגרפיה קודמת. על המקרא המשוכתב ראו: Geza Vermes, Scripture and Tradition in Judaism, Leiden 1973.  ↩

  5. על ייחודו של ספר היובלים ראו: James C. Vanderkam, The Book of Jubilees (Corpus Scriptorium Christianorum Orientalium, 510–511), Leuven 1989; Matthias Albani, Jorg Frey and Armin Lange (eds.), Studies in the Book of Jubilees (Texte und Studien zum Antiken Judentum, 65), Tubingen 1997; James. C. Vanderkam, The Book of Jubilees (Guides to Apocrypha and Pseudepigrapha, 9), Sheffield 2001; סיגל (לעיל, הערה 4).  ↩

  6. נוסח ספר היובלים במגילות ממערה 4 מצוי אצל: James C. VanderKam and Jozef T. Milik, ‘Jubilees’, Harold Attridge et al. (eds.), Qumran Cave 4, VIII: Parabiblical Texts, Part 1 (Discoveries in the Judaean Desert [DJD], 13), Oxford 1994, pp. 1–185; נוסח הספר ממערה 11 מצוי אצל: Florentino Garcia–Martinez, Eibert J. Tigchelaar and Adam S. van der Woude (eds.), Qumran Cave 11, part 2: 11 Q Jubilees (DJD, 23), Oxford 1998, pp. 207–220. מיכאל סיגל, שהקדיש את מחקרו לניתוח שכבות עריכה שונות בספר היובלים, סקר את כתבי היד השונים של החיבור ומקום פרסומם, ראו סיגל (לעיל, הערה 4), עמ‘ 256–257. מועד חיבור הספר או מועד עריכתו שנויים במחלוקת חוקרים בדומה לזיקתו למחברי המגילות הכיתתיות. התאריך המאוחר ביותר לחיבור הספר מתבסס על התאריך המוקדם ביותר של קטעי המגילות שנמצאו בקומראן – הרבע האחרון של המאה השנייה לפסה“נ (125–100 לפסה"נ לערך) או מאמצע המאה השנייה לפסה”נ קרוב לזמן חיבור הספר. ראו: אטרידג’ ואחרים (לעיל), חלק 1, עמ‘ 2; ואילו התאריך המוקדם ביותר הוא 175 לפסה"נ, אחרי גזרות אנטיוכוס אפיפנס, ראו סיגל (לעיל, הערה 4), עמ’ 28–31, 252–253. ג‘יימס ונדרקם, החוקר המובהק של ספר היובלים בשליש האחרון של המאה העשרים, מתארך את חיבור הספר לראשית התקופה החשמונאית, בשנים 161–152 לפסה"נ: James C. Vanderkam, Textual and Historical Studies in the Book of Jubilees, Missoula 1977, pp. 214–285; סיגל מסכם את דיונו בשאלת מועד עריכתו של הספר, הכולל את שקילת כל הצעות המחקר הקודם, בהכרעה הבאה: ’ספר היובלים נערך אפוא לאחר היווצרות כת האיסיים, ומשקף את ניצני הפילוג בעם שהגיעו לביטוי מלא בספרות הכיתתית שנשתמרה בקומראן‘ (סיגל [לעיל, הערה 4], עמ' 253). לעניות דעתי אין בנמצא תיעוד מהמאה השנייה לפני הספירה בשפה העברית או הארמית המזכיר את כת האיסיים, ואילו מחברי הספרות הכיתתית שנמצאה בקומראן, שהמילה איסיים אינה נזכרת בה בשום צורה אף פעם, מגדירים עצמם פעמים רבות בלשון מפורשת בשם ’בני צדוק הכוהנים שומרי הברית… רוב אנשי היחד המחזקים בברית‘, ’קדש באהרון‘, ’הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם‘, ’בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם‘, ’בני צדוק הכוהנים וכל ראשי העדה‘ (ראו: יעקב ליכט, מגילת הסרכים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 123, 125, 131, 252, 260, 281). בעלי המגילות מזכירים לעתים תכופות את המושג ברית ואת הכוהן הגדול המכונה גם ’כהן הראש‘, ’כהנא רבא‘ ו’כהן הצדק‘, ככתוב במפורש במגילת המקדש, בסרך היחד, בסרך הברכות, בברית דמשק, במגילת ירושלים החדשה, בפשר חבקוק, בפלורילגיום ובחיבורים רבים נוספים הנדפסים במקובץ בשני הכרכים שערכו גרסיה־מרטינז וטישלאר (לעיל, הערה 3), ונדפסים במפוזר בסדרת תגליות מדבר יהודה: Discoveries in the Judaean Desert, 1–40, Oxford 1956–2009. על זהותם הכוהנית של מחברי המגילות ראו: יהודה שיפמן, הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, ירושלים תשנ"ד, עמ’ 19, 27, 34; אליאור (לעיל, הערה 1), עמ' 26–52. מבלי לנסות להכריע בפולמוס על הזיקה בין ספר היובלים לבעלי המגילות הכיתתיות, אציין רק שספר היובלים שותף בעניינו המובהק בלוח בן 364 הימים לספר חנוך, למגילת מקצת מעשי התורה, לשירות עולת השבת, למגילת תהלים מקומראן ולמגילת המשמרות. מחבר הספר שותף בעניינו הבולט בירושלים למחבר מגילת המקדש ולבעל מגילת ירושלים החדשה. הספר שותף בעניינו הבולט בחג השבועות בחצי החודש השלישי למגילת המקדש ולסרך היחד, ושותף בעניינו המובהק בלוי כמייסד שושלת הכהונה לצוואת לוי וללוי הארמי, לחזיונות עמרם ולצוואות השבטים. הספר שותף בעניינו הרב בחלומות למגילה החיצונית לבראשית, לצוואת לוי ולחזיונות עמרם.  ↩

  7. הספרים החיצונים, ספר היובלים, א, מהדורת אברהם כהנא, תל אביב תרצ"ז, עמ' רטז–שיג. הציטוטים מספר היובלים וההפניות אליו במאמר הובאו ממהדורה זו אלא אם כן צוין אחרת.  ↩

  8. ראו סקירת המחקר והביבליוגרפיה במבוא של Orval S. Wintermute לתרגום ספר היובלים לאנגלית James H. Charlesworth (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha, II, Garden City, N.Y. 1985, pp. 35–51; השוו: ונדרקם, ספר היובלים, 1989 (לעיל, הערה 5); הנ"ל, מחקרים על ספר היובלים, 1977 (לעיל, הערה 6); סיגל (לעיל, הערה 4), עמ' 9–17.  ↩

  9. מגילות מדבר יהודה, מהדורת קימרון (לעיל, הערה 1), עמ' י. במהדורת תגליות מדבר יהודה מכונה החיבור: Apocryphon of Jeremiah. ראו: Devorah Dimant (ed.), Qumran Cave 4, XXI: Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo–Prophetic Texts (DJD, 30), Oxford 2001, p. 191  ↩

  10. 4Q216: 5–17; ספר היובלים מהמערה הרביעית, ראו: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 19. כאן ובכל המאמר ההדגשות שלי אלא אם כן צוין אחרת. השוו התרגום העברי מגעז: היובלים א, ז–יד; והשוו: היובלים כג, יט: ‘בגלל החוק ובגלל הברית כי שכחו מצוותיו ובריתו וחג וחודש ושבת ויובל וכל משפט’. יש חוקרים הסבורים שהתפיסה המתבוללת שספר היובלים מתפלמס אתה משתקפת בדברי ספר מקבים א‘ א, יא: ’בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות‘ (הספרים החיצונים, ב, מהדורת כהנא, עמ' צח) ראו סיגל (לעיל, הערה 4), עמ’ 216. ספר מקבים ב‘ מתאר תקופה זו בפרק ו, פסוקים ד–ח (מהדורת דניאל שוורץ, ירושלים תשס"ה, עמ' 152–153). בין השאר נאמר שם: ’והמזבח התמלא בדברים דחויים האסורים לפי החוקים ולא היה אפשר (לאיש) לא לקיים את השבת ולא לשמור את חגי האבות‘ (שם ו, ו). השוו: מזמורי שלמה יז, ד–ו, בתוך: הספרים החיצונים, א, מהדורת כהנא, עמ’ תנז.  ↩

  11. ראו: ספר מקבים א‘ יא, 19–27; 52–57; יד 38–41 (מהדורת אוריאל רפפורט, ירושלים תשס"ד, עמ' 272–273, 278–279, 316–322); על ראשית השתלשלות הפרשה ראו: ספר מקבים ב’ ד, ז–יז; מהדורת שוורץ (לעיל, הערה 10), עמ‘ 119–125. ראו: בצלאל בר־כוכבא (עורך), התקופה הסלווקית בארץ ישראל: מחקרים ועיונים בגזירות הדת ומרד החשמונאים, תל אביב תש“ס. על המשברים בתקופה ההלניסטית ראו: Martin Hengel, Judaism and Hellenism: Studies in the Encounter in Palestine during the Early Hellenistic Period, I–II, trans. John Bowden, Philadelphia 1974; Georg Nickelsburg, Jewish Literature between the Bible and the Mishnah: A Historical and Literary Introduction, Philadelphia 1981, pp. 9–17, 71–73, 101–105, 195–203; על הכהונה הגדולה מבית צדוק במסורת המגילות ועל עיגונה במסורת המקראית בתקופה ההלניסטית במאות האחרונות לפסה”נ ראו: מנחם שטרן, ’הכהונה בישראל מראשית התקופה ההלניסטית עד החורבן‘, האנציקלופדיה העברית, כ, טורים 594–596; אליאור (לעיל, הערה 1), עמ’ 115–130, וביבליוגרפיה קודמת שם.  ↩

  12. הספרים החיצונים, ספר חנוך א, א, מהדורת כהנא, עמ' יט–קא. הציטוטים במאמר הובאו מספר זה. על ספר חנוך, המורכב מחיבורים שונים שהתחברו בתקופות שונות, ראו: Joseph T. Milik, The Books of Enoch: Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford 1976; לנוסח המגילות ראו:

    Steven Pfann et al. (eds.), Cryptic Texts Miscellanea, Part 1: Qumran Cave 4 XXVI (DJD, 36), Oxford 2000, pp. 1–171; James C. VanderKam, Enoch and the Growth of the Apocalyptic Tradition, Washington 1984; Mathew Black, The Book of Enoch or Enoch 1, Leiden 1985; Georg W. Nickelsburg, 1 Enoch: A Commentary on the Book of 1 Enoch, I, Chapters 1–36; 81–108 (Hermeneia: A Critical and Historical Commentary on the Bible), Minneapolis 2001.  ↩

  13. על מסורת המרכבה ראו: Gershom G. Scholem, Jewish Gnosticism: Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1965; רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים תשס"ג, עמ' 20–24, 67–87.  ↩

  14. על לוח השנה הזה ראו להלן.  ↩

  15. ראו: רחל אליאור, “והר ציון טבור הארץ”, ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק] כח (תשס"ח), עמ‘ 1–13. אפוקריפון יהושע ראו: Émil Puech (ed.), ‘4Q522 (4QApocrJoshua c?) 4QProphecy of Joshua’, Qumran Cave 4, XVIII: Textes Hebreux, 4Q521–4Q528; 4Q576–4Q579 (DJD, 25), Oxford 1997, pp. 39–74. הציטוט הובא מתוך 4Q522, Frag. 9ii: 3–9, שם, עמ’ 55.  ↩

  16. על השאלה המורכבת של היחס לתושבי הארץ המכונים כנענים או גויים בספר היובלים ועל איסור הנישואין הגורף עמהם, שייזכר להלן בדיון בזיקה לחולמים, ראו: Shaya J. Cohen, ‘From the Bible to the Talmud: The Prohibition of Intermarriage’, Hebrew Annual Review 7 (1983), pp. 23–39; כנה ורמן, ‘היחס לגויים בספר היובלים ובספרות קומראן בהשוואה להלכה התנאית הקדומה ולספרות חיצונית בת התקופה’, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה; חנן בירנבוים, ‘טומאת נכרים בעת העתיקה’, קתדרה 139 (תשע"א), עמ' 7–30.  ↩

  17. על הלוח השביעוני ועל חלוקת השבועות והיובלים בספר היובלים ראו: Annie Jaubert, ‘Le calendrier des Jubiles et de la secte de Qumran: Ses origenes bibliques’, Vetus Testamentum 3 (1953), pp. 250–264; Shmariahu Talmon, ‘The Calendar of the Covenanters of the Judean Desert’, idem, The World of Qumran from Within, Leiden 1989, pp. 147–185; James C. VanderKam, ‘The Origin, Character and Early History of the 364 Day Calendar: A Reassessment of Jaubert’s Hypothesis’, Catholic Biblical Quarterly 41 (1979), pp. 390–411; idem, Calendars in the Dead Sea Scrolls: Measuring Time, London 1998; על הקשריו של לוח שביעוני זה לכהונה ולעבודת המקדש ראו: יגאל ידין, מגילת המקדש, א, ירושלים תשל"ז, עמ‘ 95–99; אליאור (לעיל, הערה 13), עמ’ 33–66, 108–112; יהונתן בן דב, ‘השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית’, קיסטר (לעיל, הערה 1), ב, עמ' 435–476.  ↩

  18. בלהה ניצן, מגילת פשר חבקוק, ירושלים תשמ"ו, עמ' 11–17, 48–50, 190.  ↩

  19. הציטוט הראשון ממגילת מקצת מעשי התורה, 4Q396, col. IV: 9–11; ראו: Elisha Qimron and John Strugnell (eds.), Qumran Cave 4, V: Miqsat Maase ha–Torah (DJD, 10), Oxford 1994, p. 220; הציטוט השני מסרך העדה, דף 1, שורות 2–3 (ליכט [לעיל, הערה 6], עמ' 252); הציטוט השלישי מסרך היחד, דף 5, שורה 2 (שם, עמ' 123), וכן מדף 5, שורה 9 (שם, עמ' 131).  ↩

  20. מקצת מעשי התורה 1.5.3.6 4Q397: 7; ראו: קימרון וסטרגנל (לעיל, הערה 19), עמ‘ 27. על המאבקים בין כוהן הצדק, מנהיג בני אור, אשר חיו על פי לוח שמשי מקודש, מחושב וקבוע מראש, בהנהגת בית צדוק, בזיקה לשר אורים, מלכי צדק, לבין כוהן הרשע, מנהיג בני חושך, אשר חיו על פי לוח ירחי משתנה, המיוסד על תצפית אנושית, בהנהגת בית חשמונאי, בזיקה לשר חושך, מלכי רשע, בליעל ומשטמה, ועל המחלוקות ההלכתיות ביניהם מנקודת מבטם של כותבי המגילות ראו: פשר חבקוק, מלחמת בני אור ובני חושך, מקצת מעשי התורה ומגילת המקדש ובמחקרים הדנים בלוח הנזכרים בקובץ המאמרים בעריכת קיסטר (לעיל, הערה 1). השוו: אליאור (לעיל, הערה 13), עמ’ 94–141.  ↩

  21. ספר חנוך א' א, ב; יג, ח–י; יד, ח–כה; פרקים יז–לו; לט, ג–ז; לט, א–ז, יג–מא; פרקים מג–מד; מו, א–ב; פרקים נב–נד; נו–נז; נט–סא; עא–פא; פג, א–ו; פה–צ.  ↩

  22. Menahem Kister, ‘5Q13 and the Avodah: A Historical Survey and its Significance’, Dead Sea Discoveries 8 (2) 2001, pp. 136–148, citation p. 137. לעניין בחירת חנוך השוו: ‘כי בך בחר ה’ מכל האנשים על הארץ ויעמידך סופר לבריותיו הנראות ושאינן נראות ומכפר חטאות אדם' (חנוך ב‘ טז, ו, בתוך: מהדורת כהנא, עמ’ קלב).  ↩

  23. ספר בן סירא השלם, ההדיר משה צבי סגל, ירושלים תשל"ב, עמ‘ שו. על מקום הידע בחלומות חנוך ראו דברי ג’ורג‘ ניקלסברג: ‘Enoch’s revealed wisdom lies at the heart of the theology of the entire corpus’ (לעיל, הערה 12, עמ' 50); Martha Himmelfarb, ‘Apocalyptic Ascent and the Heavenly Temple’, Society of Biblical Literature: Seminar Papers 26 (1987), pp. 210–217; פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ’ 169–181.  ↩

  24. על מעלתו של חנוך העולה על זו של המלאכים ראו: Games J. VanderKam, Enoch: A Man for All Generations (Studies on Personalities of the Old Testament), Columbia, S.C. 1995, p. 48; ניקלסברג (לעיל, הערה 12), עמ‘ 269–271; על הזיקה בין סופרים, כוהנים וחולמים לדמותו של חנוך ראו: פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ’ 139–147.  ↩

  25. מגילה המזכירה ברכה הכוללת רצף של ביטויי זמן ומסתיימת בביטוי מועדי דרור: ‘שבועי קודש […] דגלי חודשים […] ראשי שנים […] מועדי כבוד […] שבתות ארץ […] ומועדי דרור’ (4Q286, a1, col. II, lines 9–11 ראו: Bilha Nitzan, ‘4QBerakhot’, Ester Eshel et al. [eds.], Qumran Cave 4, VI: Poetical and Liturgical Texts, Part 1 [DJD, 11], Oxford 1998, p. 12.).  ↩

  26. היובלים ד, יז−יט. בנוסח ספר היובלים ממערה 11 בקומראן כתוב: ‘ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה, ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני האדם בדורות הארץ שבועות היובלים’ (11Q12, frag. 4 ii, 12, אטרידג‘ ואחרים [לעיל, הערה 6], עמ’ 213).  ↩

  27. James Sanders (ed*.), The Psalms Scroll of Qumran Cave 11, 11QPs* (DJD, 4), Oxford 1965, p. 48; על התאריך הקבוע של השבתות ועל מספר ימי השנה המחושב מראש, ראו במגילת מקצת מעשי התורה: 1.2.3.1 4Q394 1–2 i–v col. II, lines 1–18; 1.2.3.2 4Q394 3–7i, lines 1–3, מקצת מעשה התורה, קימרון וסטרגנל (לעיל, הערה 19), עמ' 7–8.  ↩

  28. על הלוח של חנוך ראו המחקרים הנזכרים בהערה 17 לעיל. עוד ראו: ונדרקם (לעיל, הערה 24); רחל אליאור, ‘ “חנוך בחרתה מבני אדם”: חנוך סופר הצדק והספרייה של “הכוהנים בני צדוק” ’, הנ"ל ופטר שפר (עורכים), על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית: ספר היובל לכבודו של יוסף דן במלאת לו שבעים שנה, טיבינגן 2005, עמ‘ 15–65. על חלומותיו של חנוך ועל מקורותיהם ראו: ניקלסברג (לעיל, הערה 12), עמ’ 234–275; פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ' 169–181; Alan Segal, ‘Heavenly Ascent in Hellenistic Judaism’, Aufstieg und Niedergang der romischen Welt II 23 (2) (1980), pp. 1333–1394; Helge Kvanvig, Roots of Apocalyptic: The Mesopotamian Background of the Enoch Figure and of the Son of Man, Neukirchen–Vluyn 1988, pp. 319–338.  ↩

  29. סנדרס (לעיל, הערה 27), עמ‘ 48; ראו: שמריהו טלמון, ’לוח המועדים בשנת החמה של עדת היחד על פי רשימת שירי דוד במגילת המזמורים ממערה 11‘, גרשון ברין ובלהה ניצן (עורכים), יובל לחקר מגילות ים המלח, ירושלים תשס"א, עמ’ 204–219.  ↩

  30. מגילות המשמרות נדפסו בתוך:Shmariahu Talmon et al. (eds.), Qumran Cave 4, XLVI: Calendrical Texts (DJD, 21), Oxford 2001.  ↩

  31. ספר חנוך השני מתורגם לעברית בתוך: הספרים החיצונים, א, מהדורת כהנא, עמ‘ קב–קמא. ראו חנוך ב’ יא, פב–צט, שם, עמ‘ קכא–קכב. ספר חנוך השני או חנוך הסלבי נמצא רק בלשון סלבית כנסייתית עתיקה, בנוסח שתורגם ממקור ביוונית שלא הגיע לידינו, ולא נמצא במגילות מדבר יהודה, אולם הוא שומר מסורות מעניינות על חנוך ומיוחס בידי חלק מחוקריו למאה הראשונה לספירה, לפני חורבן בית שני. יש חוקרים הסבורים שהתחבר בזיקה לחוגי מקדש חוניו במצרים. על הספר ועל ההשקפות השונות על אודותיו ראו: Francis I. Andersen, ‘2 (Slavonic Apocalypse of) Enoch’, צ’רלסוורת (לעיל, הערה 8), כרך 1, עמ' 91–100; Christfreid Bottrich, Das slavische Henochbuch (Judische Schriften aus hellenistisch–romischer Zeit, XII), Gutersloh 1996, pp. 812–813; Andrei Orlov, From Apocalypticism to Merkabah Mysticism: Studies in the Slavonic Pseudepigrapha, Leiden 2007.  ↩

  32. ראו חנוך ב‘ יא, פב–צט: ’ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים… ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה… ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי הבורא כל… ומסרו את הספרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה… ואתן לך חנוך את מיכאל שר צבאותי להשגיח על כתב ידך ועל כתבי ידי אבותיך אדם ושת ואנוש וקינן ומהללאל וירד אביך… ובאחרית הדור ההוא אראה להם את הספרים הכתובים בידך ובידי אבותיך' (מהדורת כהנא, עמ' קכא–קכב).  ↩

  33. חלומותיו של אברהם נזכרים במגילה חיצונית לבראשית: ממגילות מדבר יהודה, ערכו נחמן אביגד ויגאל ידין, ירושלים תשי"ז, דף XIX, שורות 14–19; דף XXI שורות 8–10; דף XXII, שורות 27–34.  ↩

  34. על הקשריו הפרשניים של החלום בברית בין הבתרים המקראית ראו: רות פידלר, ‘חלומות השוא ידברו?’: חלומות התגלות במקרא ומקומם בתולדות האמונה והמסורת בישראל הקדומה, ירושלים תשס“ה, עמ' 128–144; יאיר זקוביץ, אביעה חידות מני קדם: חידות וחלומות־חידה בסיפורת המקראית, תל אביב תשס”ו, עמ' 68–72.  ↩

  35. על לוחות השמים ראו: Florentino Garcia–Martinez, ‘The Heavenly Tablets in the Book of Jubilees’, אלבני, פריי ולנג (לעיל, הערה 5), עמ‘ 243–269; ליאורה רביד, ’המינוח המיוחד של לוחות השמים בספר היובלים‘, תרביץ סח (תשנ"ט), עמ’ 463–471; כנה ורמן, ‘ “התורה והתעודה” הכתובה על הלוחות’, שם, עמ‘ 473–492. על ’תורה ותעודה‘ ראו: סיגל (לעיל, הערה 4), עמ’ 222–249, וביבליוגרפיה קודמת שם.  ↩

  36. המגילה החיצונית לבראשית (לעיל, הערה 33), דף XXI, שורות 7–20. על הר בית אל ראו: שמואל ליונשטם ועמנואל בן דור, ‘בית אל’, אנציקלופדיה מקראית, ב, טורים 56–63; על בית אל במקרא ראו: משה דוד קאסוטו, שם, טורים 63–67; Joshua Schwartz, ‘Jubilees, Bethel and the Temple of Jacob’, Hebrew Union College Annual 56 (1985), pp. 63–85.  ↩

  37. על שינוי הלוח בימי אנטיוכוס ראו: ז‘ובר (לעיל, הערה 17), עמ’ 256; ונדרקם (לעיל, הערה 17), עמ' 411.  ↩

  38. על חג השבועות וגלגוליו בזיקה לפולמוסים על מועדו ראו: מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, ירושלים תשנ“ג, עמ' 347–378. ברויאר מציין שמועד החג המקורי בתורה היה בט”ו בחודש השלישי בלי קשר לעדות המגילות; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ“ז, עמ‘ 146–147; שלמה נאה, ’אין אם למסורת: או האם דרשו התנאים את כתיב התורה שלא כקריאתו המקובלת?‘, תרביץ סא (תשנ"ב), עמ’ 401–448. על חג השבועות במסורת המיסטית במגילות ראו: אליאור (לעיל, הערה 13), עמ' 142–173; הנ”ל (לעיל, הערה 1), עמ' 220–230.  ↩

  39. ראו: יעקב זוסמן, ‘חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר־יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת “מקצת מעשי תורה” ’, תרביץ נט (תש"ן), עמ‘ 11–64; כנה ורמן ואהרון שמש, ’ההלכה במגילות מדבר יהודה‘, קיסטר (לעיל, הערה 1), ב, עמ’ 409–434.  ↩

  40. ראו: ידין (לעיל, הערה 17), עמ‘ 96; שמריהו טלמון, ’לוח השנה של בני עדת היחד‘, קדמוניות ל, 2(114) (תשנ"ח), עמ’ 105–114; בן דב (לעיל, הערה 17).  ↩

  41. ראו: הספרים החיצונים, סיפורי אגדה, צוואות בני יעקב, קטע גניזה, תרגם וההדיר אליהו שמואל הרטום, א, תל אביב תשמ"א, עמ' 137. השוו: Michael E. Stone, Jonas C. Greenfield, ‘Aramaic Levi Document’, Emanuel Tov et al. (eds.), Qumran Cave 4, XVII: Parabiblical Texts, part 3 (DJD, 22), Oxford 1996, pp. 1–72.  ↩

  42. מגילת מקצת מעשי התורה חוזרת על האשמה זו בדבר טומאה וזנות: ‘ו[א]תם יודעים שמקצת הכהנים והעם מתערבים והם מתוככים ומטמאי[ם] את זרע הקודש ואף את זרעם עם הזונות’ (קימרון וסטרגנל [לעיל, הערה 19], עמ' 20, 56); ‘ועל הזונות הנעסה בתוך העם והמה ב[ני זרע] קדש’ (שם, עמ' 54). לסקירת המחקר על טומאת נכרים לפי ההלכה הקדומה ראו: Christine E. Hayes, Gentile Impurities and Jewish Identities: Intermarriage and Conversion from the Bible to the Talmud, Oxford 2002, pp. 4–7; Jonathan Klawans, ‘Notions of Gentile Impurity in Ancient Judaism’, Association for Jewish Studies Review 20 (1995), pp. 285–288. הייז טוענת שבתקופת שיבת ציון התפתחה השקפה חדשה שבאה לידי ביטוי בספרי עזרא ונחמיה ובחיבורים נוספים מימי בית שני ולפיה עם ישראל הוא ‘זרע הקודש’ (עזרא ט, ב) ונישואי תערובת מחללים את קדושתו. עם ישראל נבחר להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו), וכשם שזרע הקודש של הכוהנים מוגן מחילול קודש באמצעות תקנות נישואין מיוחדות (ויקרא כא, ז–טז), כך מונע איסור נישואי תערובת עם כל הגויים את חילול זרע הקודש של ישראל. קלוונס טוען שבתקופה ההלניסטית התפשטה בחוגים יהודים שונים, עקב המפגש עם התרבות הסובבת, השקפה בדבר טומאתם המוסרית של נכרים. במקרא אין רמז לכך שנכרים טמאים ומטמאים.  ↩

  43. ראו: 4Q223–224 Unit 2, col. II, lines 4–8 בתוך: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 106 – היובלים לה, יג–יד.  ↩

  44. 4Q221 Frag. 2 col. I, line 3, בתוך: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 69.  ↩

  45. 4Q222, frag. 1, lines 6–7, שם, עמ' 89.  ↩

  46. על פי מסורת בראשית רבה מג, ו (מהדורת תיאודור–אלבק, עמ' 420); בראשית רבה מו, ה (תיאודור–אלבק, עמ' 462).  ↩

  47. על מסורת התרגום הכוהנית המזהה את שם בן נח עם מלכיצדק בתרגום הארמי לבראשית יד, יח ראו: Etsuko Katsumata, Priests and Priesthood in the Aramaic Targums to the Pentateuch, Ph.D dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 2009, p. 181.. ספר חנוך השני פרק כג מספר שמבחינת סדר הדורות מלכיצדק, שנולד בלידה פלאית וחותם הכהונה על לבו, הוא בנו של ניר הכוהן, אחיו של נח, ושל אשת ניר צופנימה.  ↩

  48. ראו: 4Q222, frag. 1, lines 1–3, בתוך: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 89.  ↩

  49. 4Q222: frag. 1, lines 5–7, שם, עמ' 89.  ↩

  50. פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ' 120–121.  ↩

  51. על הקשר בין חלומות לקביעת זמן המוות ראו: Leo Oppenheim, The Interpretation of Dreams in the Ancient Near East, Philadelphia 1956, p. 214; פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ' 27–28, 37.  ↩

  52. פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ‘ 27–28, 37, 121–130. ראו דוגמה יוצאת דופן: חלומה של מרים אחות משה, שגם בו נתקלת מספרת החלום, המתארת גילוי שמימי בדבר גורלו של אחיה הצעיר, משה, באי אמון מוחלט מצד הוריה, אולי בשל היותה אישה, שכן כאמור לעיל, נשים אינן קשורות בדרך כלל בחלומות בעלי משמעות בספרות העת העתיקה. החלום מתואר בקדמוניות המקרא [המיוחס לפילון] ט, ט–י. הספרים החיצונים, קדמוניות המקרא, תרגם וההדיר אליהו שמואל הרטום, תל אביב תשכ"ט, עמ’ 35.  ↩

  53. Galit Hasan–Rokem, ‘Communication with the Dead in Jewish Dream Culture’, David Shulman and Guy Stroumsa (eds)., Dream Cultures: Explorations in the Comparative History of Dreaming, New York 1999, pp. 213–232; חזן־רוקם הצביעה על העובדה שבמקרא מתים אינם מתגלים בחלומות. שם, עמ' 216.  ↩

  54. על חלום יעקב בבית אל (בראשית כח, י–כב) ראו: זאב ויסמן, מיעקב לישראל: מחזור הסיפורים על יעקב ושילובו בתולדות אבות האומה, ירושלים תשמ"ו; על זיקתו לדפוסי חלומות במזרח הקדמון ראו: פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ‘ 40–41; על הקשר של החלום למגדל בבל ראו: זקוביץ (לעיל, הערה 34), עמ’ 64–68; פידלר (לעיל, הערה 34), עמ' 144–199.  ↩

  55. בנוסח המגילות כתוב: ‘[ויצא יעקוב מבאר שבע לל]כת חרן באחד [שנה לשבוע השנית ביובל ארבעים] [וארבעה ויבוא אל לוז א]שר בהר היא בית אל [בראש החודש הראשון לשבוע] [הזואת ויבוא למק]ום[בער]ב ויט מן הדרך לימ[ה בלילה הזואת וילן שם] [כיא בא השמש ויק]ח מאבני המקום [הזה וישי]מנ[ה מראשותיו תחת העץ] [הואה] לבדו היה הולך..]’ (מגילות ים המלח [לעיל, הערה 3], כרך 1, עמ' 24). לוז קשורה בבית אל גם בספר שופטים א, כג.  ↩

  56. סנדרס (לעיל, הערה 27), עמ' 48.  ↩

  57. מגילות מדבר יהודה, מהדורת קימרון (לעיל, הערה 1), עמ' 153.  ↩

  58. 4Q214a, 2–3, מגילות ים המלח (לעיל, הערה 3), כרך 1, עמ‘ 54; ראו: צוואת לוי הארמי, מהדורת הרטום (לעיל, הערה 41), עמ’ 138.  ↩

  59. ראו לעיל, הערה 15.  ↩

  60. השוו: ‘נראה ה’ אל שלמה בחלום הלילה‘ (מלכים א' ג, ה); ’וארא בחלֹמי‘ (בראשית מא, כב); ’ואשא עיני וארא בחלום' (שם לא, י).  ↩

  61. פידלר (לעיל, הערה 34), עמ' 101.  ↩

  62. הקטע בסוגריים בין השורה השנייה לשישית לקוח מנוסח המגילות 4Q223–224: 1–5, בתוך: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 100. כל תיאור החלום אינו מופיע בבראשית מלבד המשפט הקשור במאבק יעקב עם המלאך בנחל יבוק: ‘ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל’ (בראשית לב, כט).  ↩

  63. ראו: מגילת המקדש, טור כט, שורות 7–10, מגילות מדבר יהודה, מהדורת קימרון (לעיל, הערה 1), עמ‘ 168. במקום שכתוב לעיל ’ואנוכי אהיה להם לעולם‘ ייתכן שהיה צריך להיות כתוב ’ואנוכי אהיה להם לאלהים‘, בדומה לצירוף הידוע מנוסח המקרא (בראשית יז, ח; שמות ו, ז; ירמיה יא, ד), ואולי השתבש בשל הדומות, שכן בהמשך המשפט כתוב ’ושכנתי אותמה לעולם'.  ↩

  64. על חלומו של לוי (היובלים לב, א–ב), כחלק ממסורת חלומות האינקובציה, שבהם החולם ישן במקום מקודש או במקדש מתוך ציפייה לחלום התגלות, ראו: אופנהיים (לעיל, הערה 51), עמ‘ 190; פלנרי־דיילי (לעיל, הערה 2), עמ’ 156. במיתולוגיה היוונית והרומית אסקלפיוס (Aesculapius) היה אל הרפואה, שנודע לתהילה כמחיה מתים, אחרי שלמד מכירון הקנטאור שגידל אותו את מסתרי הרפואה. מקדשיו של אסקלפיוס, 320 במספר, היו פזורים במקומות שונים ברחבי יוון העתיקה. חולים שביקשו עצה וסעד לבעיות גוף ונפש, היו באים למקדש אסקלפיוס כדי לישון שנת אינקובציה (incubation) באולם שינה במקדש. בשינה זו הייתה דרך הריפוי נגלית לחולים מפי האל בחלום התגלות, האל פענח את סיבת המחלה והעניק לחולם עצה מרפאת.  ↩

  65. על דמותו של לוי בספר היובלים, בצוואת לוי, בצוואות השבטים ובמגילות מדבר יהודה ראו: James Kugel, ‘Levi’s Elevation to the Priesthood in Second Temple Writings’, Harvard Theological Review 86, 1 (1993), pp. 1–64; Robert Kugler, From Patriarch to Priest: The Levi Priestly Tradition from Aramaic Levi to Testament of Levi, Atlanta 1996; Martinus De Jonge, ‘Levi in Aramaic Levi and in the Testament of Levi’, Ester Ghazon and Michael Stone (eds.), Pseudepigrapha Perspectives: The Apocrypha and Pseudepigrapha in Light of the Dead Sea Scrolls, Leiden 1999, pp. 71–90; Martha Himmelfarb, Ascent to Heaven in Jewish and Christian Apocalypses, New York 1993, pp. 29–37; אליאור (לעיל, הערה 1), עמ' 231–267.  ↩

  66. על הקנאות המשותפת לזוכים בברית כהונת עולם, לוי ופנחס, ראו סיגל (לעיל, הערה 4), עמ' 230–231.  ↩

  67. ברכת כוהנים: 14Q11; 4Q285, בתוך: גרסיה־מרטינז ואחרים (לעיל הערה 6), עמ‘ 246–247. הברכה מצויה בחיבור המכונה היום בשם ’ספר המלחמה‘ וקודם לכן נקרא אל נכון 11QBerakhot. ראו: שם, עמ’ 243. לפי עניינו של קטע זה, שסימונו בנוסח המקביל 4Q285, מקומו בפתיחת סרך היחד, שסימונו 4Q286. ראו פפאן ואחרים (לעיל, הערה 12), עמ' 228–246.  ↩

  68. על לוי בצוואת לוי ראו: Martinus De Jonge, Studies on the Testaments of the Twelve Patriarchs: Text and Interpretation, Leiden 1975; צוואת לוי הארמי שנמצאה בקומראן, המיוחסת בידי המהדירים למאה השלישית לפסה"נ, התפרסמה בידי סטון, גרינפילד (לעיל, הערה 41).  ↩

  69. בתוך: אטרידג‘ ואחרים (לעיל, הערה 6), עמ’ 16–17.  ↩

  70. נוסח הקטע על פי תרגומו של סיגל (לעיל, הערה 4), עמ‘ 53, המיוסד על כתבי יד בגעז המדייקים בקריאת הנוסח. ספר היובלים מזכה כאמור את יהודה מחטא משכב עריות עם כלתו, משום שבניו בני בת שוע הכנענית לא שכבו עם תמר הארמית ולכן יהודה ידע אותה בבתוליה. על סיפור יהודה ותמר בספר היובלים ראו: שם, עמ’ 47–58. השוו: יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים תשנ"ב.  ↩

  71. מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה, תרגם יותם ראובני, ירושלים 2000.  ↩

המלצות קוראים
תגיות