רקע
רחל אליאור
"חנוך בחרתה מבני אדם": חנוך סופר הצדק וספריית המגילות של הכוהנים בני צדוק; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית – ספר היובל לכבוד יוסף דן, טיבינגן: מור־זיבק: 15–64; 2005

חנוך בחרתה מבני אדם1


“ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם אתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם” (שמות כד, יב)

ויכתוב משה את כל דברי ה'” (שמות כד, ד )

“ואתה כתב לך את כל הדברים האלה אשר אודיעך היום… ונשמעה העדות הזאת לעדות להם” (היובלים א, ז–ח)

“ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה' לאמר כתוב את כל דברי הבריאה…” (היובלים, ב, א )

“ויאמר אלי חנוך התבונן בלוחות השמים וקראת הכתוב עליהם וידעת את הכל אחד לאחד… ואתבונן בלוחות השמים ואקרא את כל הכתוב ואבין הכל ואקרא ספר כל מעשי האדם… וכתבת להם והעידות בכל בניך” (חנוך א פא, א–ג, ו)

“שמעו למאמר לוי אביכם וציתו לפקודי ידיד אל… וכעת ספר מוסר וחכמה אלפו לבניכן ותהוה חכמתא עמכן ליקר עולם” (צוואת לוי הארמי 1)

“ומן נעוריו ילמדהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילהו בחוקי הברית ולקחת מוסרו במשפטיהמה” (סרך העדה 8–7:1)

“הכל אני יודע ואת הכל כתבתי בספרים” (חנוך ב יג, יב)


 

א.

במאות האחרונות לפני הספירה התנהל פולמוס נוקב על מקור התוקף של הכהונה ועל עקרון הנחלתה. עובדה זו עולה בבירור מהמספר הרב של החיבורים המצויים בספרות הבתר מקראית שנכתבה במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, העוסקים בראשית הכהונה, בידע המסור בידיה, במקורו, בשימורו ובעקרון הנחלתו. דומה שפולמוס זה התנהל על רקע חילופי המשמרות בין כוהני בית צדוק לכוהני בית חשמונאי שהתרחש במחצית המאה השנייה לפני הספירה בעקבות עליית השלטון הסלווקי והמרד החשמונאי. כוהני בית חשמונאי, שמונו בידי השליטים הסלווקיים בתמורה לסיוע הצבאי שהגישו לנאבקים על כתר אנטיוכוס הרביעי, כעולה במפורש מספר מקבים א,2 כיהנו בכהונה הגדולה בין השנים 152–37 לפני הספירה, ללא כל מקור תוקף דתי כתוב וללא אחיזה במסורת המקראית. בחומש שמורה מישרה זו רק לבניו ולצאצאיו הישירים של אהרון בן עמרם, שנבחרו על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, בבחירה אלוהית, בתקופת הנדודים במדבר.3 במקרא מכונים צאצאים ישירים אלה בשם בני צדוק מתקופת מלוכת בית דוד ואילך.4 כוהני בית צדוק מתוארים באסופה המקראית כמשפחת הכהונה הגדולה המעבירה את מורשתה מאב לבן מימי אהרון בן עמרם, בנו אלעזר (שמות ו, כג–כה; דברים י, ו), נכדו פינחס (שמות ו, כה) ונינו אבישוע (עזרא ז, ה, דברי הימים א ה, ל) עבור בצאצאיהם המכהנים בבית ראשון, הקשורים לצדוק בן אחיטוב (שמואל ב ח, יז; טו, כד–כט; מלכים א ב, כו–כז, לה; דברי הימים א ה, לד–מא) בשושלת פאטריליניארית רצופה, המכונה “הכוהנים בני צדוק” (יחזקאל מד, ט–טז), המסתיימת בשריה כוהן הראש הנלקח לבבל בעת החורבן (מלכים ב כה, יח) ובבנו יהוצדק הגולה עמו (דברי הימים א ה, מ–מא; קדמוניות כ 231) וכלה בכוהנים הגדולים בימי בית שני, נכדי שריה כוהן הראש ובנו יהוצדק שהוגלו לבבל, יהושע בן יהוצדק ואלישיב הכוהן הגדול המתוארים בספרי עזרא (ז, א–ו), נחמיה (ג, א; יא, יא; יג, ד) דברי הימים א (ה, כז–מא; ו, לד–לח; ט, י־יא; כב, יג; כד, ו; כט, כב) ודברי הימים ב (לא, י). מאז שיבת ציון בתקופה הפרסית (538–332 לפני הספירה) עבור בתקופה התלמית ועד לימי אנטיוכוס אפיפאנס ששלט בארץ ישראל משנת 175 לפני הספירה, כל הכוהנים הגדולים היו צאצאי יהושע בן יהוצדק והשלטון על האומה בארץ היה מופקד בידי הכוהן הגדול מבית צדוק.5 הפפירוסים של יב מן המאה החמישית לפני הספירה, מספרים על חיילים יהודיים בצבא הפרסי במצרים השולחים מכתבים ליוחנן הכוהן הגדול נכדו של אלישיב הכוהן הגדול (נחמיה יב, י–יא, כב) וההיסטוריון ההלניסטי הקאטיוס מאבדרה בן זמנו של אלכסנדר הגדול שכתב בראשית המאה השלישית לפני הספירה וראה בכהונה ובמקדש את הסמל המובהק לאופי הייחודי של עמי המזרח וביטוי לערכי התרבות, השפה, המנהגים והמסורת המייחדים כל עם ועם ומבדילים בין עם למשנהו, מתאר את ירושלים כעיר מקדש נודעת ששליטה הוא הכוהן הגדול המשרת בקודש.6 לכהונה הגדולה מבית צדוק שנקראה בתקופה התלמית גם בית חוניו, הוענק במסורת המקראית מונופול מקודש על ההנהגה הרוחנית והפולחנית שהייתה כרוכה במקדש ובעבודתו, ובני משפחה זו שזכו בסמכות המושתתת על בחירה מקודשת, היו מופקדים על שימור מסורת המחשבה הדתית שעבודת הקודש במקדש הייתה מיוסדת עליה (ויקרא ט, ח–יא). במסורת כוהנית שירית מראשית המאה השנייה לפני הספירה המצויה בספר בן סירא, שנכתב בשעה שבני צדוק כיהנו בבית המקדש בירושלים, מתוארים הבחירה והייעוד המצויים ביסוד עבודת הקודש מזווית הראייה הכוהנית השושלתית, שקדושתה מונחלת מדור לדור:


"וירם קדוש את אהרן למטה לוי וישימהו לחוק עולם

ויתן עליו הוד וישרתהו בכבודו…

עטרת פז מעיל ומצנפת וציץ פתוחי חותם קדש

הוד כבוד ותהלת עוז מחמד עין ומכלל יופי

לפניו לא היה כן ועד עולם לא ילבשם זר

חוק לו ולבניו ככה וכן… [לצאצאיו] לדורותם

ומנחתו כליל תוקטר וכל יום תמיד פעמים

וימלא משה את ידו וימשחהו בשמן הקודש

ותהי לו ברית עולם ולזרעו כימי שמים

לשרת ולכהן לו ולברך את עמו בשמו

ויבחר בו מכל חי להגיש עולה וחלבים

ולהקטיר ריח ניחוח ואזכרה ולכפר על בני ישראל

ויתן לו מצוותיו וימשילהו בחוק ומשפט

וילמד את עמו חוק ומשפט את בני ישראל…

…וגם פינחס בן אלעזר בגבורה נחל שלישי…

לכן גם לו הקים חוק ברית שלום לכלכל מקדש

אשר תהיה לו ולזרעו כהונה גדולה עד עולם".7


בשל בחירה מקודשת זו והייעוד הגלום בה, הוטלו על הכוהנים בני אהרון, המתוארים באיגרת מקצת מעשי התורה בביטוי “ובני אהרון קדושי קדושים”,8 חובות ייחודיות. חובות אלה קשורות בעבודת הקודש, בשמירת מחזורי הזמן המקודש, בתחומי כפרה וטהרה השומרים על המקום המקודש, בלימוד ובהקראה הקשורים למקראי קודש ולזיכרון המקודש, ובהוראת החוק והמשפט המנחילים עקרונות מקודשים לכלל העדה.9 בשל חובות אלה, הקשורות בחלקן לעבודת המקדש ובחלקן להוראת הציבור, הוענקו להם זכויות ייחודיות הפוטרות אותם מעול הבעלות על נחלות ומשעבוד לעבודת האדמה ולצרכי החולין (במדבר כו, סב) ומזכות אותם בקרבנות ובמעשרות, בתוקף היותם משרתים בקודש המופקדים על ההוראה וההנחלה של החוק והמשפט ועל היבטיו השונים של הפולחן המתווכים ומקרבים בין העם לאלוהיו. (בן סירא מה, לו–מ). הכוהנים שהיו מחויבים בברכה ובכפרה ובשמירת הסדר הפולחני המקרב בין שמים וארץ בעבודת הקרבנות, היו מופקדים על שמירת העדות, הזיכרון והברית, המצויים ביסוד ההוראה, הקריאה, הכתיבה, המצווה, החוק והמשפט.

בתקופת השלטון הסלווקי בארץ ישראל, בזמן מלכותו של אנטיוכוס הרביעי (175–164 לפני הספירה) שקרא לעצמו אנטיוכוס תיאוס אפיפאנס (ביוונית, האל המתגלה), הסתיים הסדר המיוצג בעולם המקראי והשתבשה השושלת הפאטריליניארית הרצופה של המשרתים בקודש, כאשר הכהונה הגדולה הפכה לנושא למשא ומתן כספי עם השליט הסלווקי שביקש להחיל את ערכי תרבות יוון ברחבי ממלכתו וחיפש שותפים שיפעלו לקידום מטרתו. הזכות לכהן ככהן גדול נרכשה מאנטיוכוס בכסף רב בידי יאזון (175–172 לפנה"ס) שנישל את אחיו חוניו השלישי, הכוהן הגדול המכהן, בשעה שהסכים למלא את דרישותיו של אנטיוכוס.10 מתקופה זו השלטון במקדש עבר לידי כוהנים שהרבו במחיר הכהונה ונישלו את קודמיהם: מנלאוס (172–169 לפנה"ס) שלא היה ממשפחת בני צדוק11 נישל את יאזון ואלקימוס (169–159 לפנה"ס) שאף הוא לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה,12 הדיח את מנלאוס. משנת 152 לפני הספירה ואילך עבר השלטון במקדש לידי בית חשמונאי. בתקופה זו – שראשיתה כאמור בשנת 175 לפני הספירה בשעה שאנטיוכוס מינה כוהנים גדולים שקיבלו את תביעותיו ושינו וחיללו את סדרי המקדש, ובשעה שאלו הוחלפו בידי כוהני בית חשמונאי משנת 152 ואילך, אשר התמנו לכהונה גדולה בידי יורשיו של אנטיוכוס בתמורה לסיוע צבאי במאבקיהם על הכתר, אלכסנדר באלאס מינה את יונתן החשמונאי לכהן גדול (מקבים א י, טו–כא) ודמטריוס השני יורשו של באלאס מינה את שמעון אחיו של יונתן (מקבים א יד,כט–מד) – יצרו חוגים המשתייכים לבית צדוק וחוגים המקורבים אליהם המכונים “אנשי בריתם”, שתמכו בהגמוניה הכוהנית השושלתית הרצופה והמקודשת על פי הסדר המקראי ובשורשיה המיתיים והמיסטיים, ספרות כוהנית ייחודית, מיתית מיסטית וליטורגית, הקושרת בין עולם הכוהנים לעולם המלאכים. ספרות זו, שביטוייה השונים במגילות מדבר יהודה, בספרי חנוך והיובלים, בצוואות השבטים, בשירות עולת השבת ובספרות ההיכלות, יידונו להלן, נאבקה על הזהות ההיסטורית ועל העדות המקודשת, המצויות ביסוד טענת התוקף והסמכות המיוסדים על הקריאה, הכתיבה והזיכרון. ספרות זו מתעדת מנקודת מבטה של הגמוניה מודחת, שניטל כוחה הארצי אולם לא בטלה זהותה המושתתת על בחירה מקודשת ועל ספרי קודש, את ראשית הכהונה. ראשית זו מעוגנת במיתוס מכונן הקשור בבחירה אלוהית, בדעת שמימית, בעולם המלאכים, ובזכויות מולדות הקשורות לשושלת משפחתית מקודשת עתיקת ימים העוברת מאב לבן. הזיקה הפטריליניארית הכוהנית, המוגדרת כ“זרע קודש” וכ“קודש קודשים”, מיוסדת על המסורת המקראית המבטיחה בלעדיות רציפות ונצחיות לזרע אהרון וכורכת זאת בבחירה ובברית. עמדה זו באה לידי ביטוי בחיבורים רבים במקרא ומשתקפת בפסוקים כגון: “ויבדל אהרון להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עולם”.13

בעל צוואת לוי, חיבור כוהני מלפני הספירה שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר, הרואה את ראשית הכהונה בלוי אב סבו של אהרון, שב ומדגיש את הביטוי: “כי זרע קדוש אתה וקדוש זרעך כקדש כי כהן קדוש אתה נקרא לכל זרע אברהם”.14 בדומה לדברי בן סירא המציין את הברית השמורה לזרעו של אהרון: “ותהי לו ברית עולם ולזרעו כימי שמים לשרת ולכהן לו ולברך את עמו בשמו” (מה, כו–כז) וחותם את דבריו בברכה “הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו” (נא, כט).

הכהונה הגדירה בבירור את תפישתה העצמית בסרך היחד שנמצא במגילות מדבר יהודה הן בזיקת מחויבות לערכים מופשטים התלויים בזיכרון כתוב, שהיא מופקדת על שמירתם והנחלתם למען כלל העדה – קודש קודשים, דעת, אמת, משפט, חוק, עדות וברית, והן בזיקה לעבודת קודש מוחשית הקשורה בכפרה וקרבן, שהיא מופקדת על ביצועם באופן בלעדי, מצד שני:

“בית קודש לישראל וסוד קודש קודשים לאהרון עדי אמת למשפט ובחירי רצון לכפר בעד הארץ ולהשב לרשעים גמולם… מעון קודש קודשים לאהרון בדעת כולם לברית משפט ולהקריב ריח ניחוח… ובית תמים ואמת בישראל להקם ברית לחוקות עולם”.15

הכוהנים קראו לעצמם בהשראת הנביא הכוהן יחזקאל (מג יט; מד טו–טז) בביטוי “בני צדוק הכוהנים שומרי הברית”,16 ותבעו מכל ישראל “להתהלך על פי משפט בני צדוק הכוהנים”.17 עמדה זו מנוסחת בבהירות בהגדרת ההנהגה הכוהנית בסרך היחד:

“וזה הסרך לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכל רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו… ומשיבים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזיקים בברית. על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר, לתורה ולהון ולמשפט” (שם, ה, 1–3).


במגילת ברית דמשק, שנמצאה בראשית המאה בגניזת קהיר ולאחר מכן נתגלתה בין מגילות מדבר יהודה, תיארו הכותבים את עצמם בזיקה כוהנית ברורה: “הכוהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי… הכוהנים הם שבי ישראל.. ובני צדוק הם בחירי ישראל קריאי השם”,18 בזיקה לדברי השבח של הנביא הכוהן יחזקאל על בני צדוק הכוהנים (מג, יט; מד, טו; מח, יא). בסרך הברכות שנמצא בקומראן קבעו הכותבים את נוסח הברכה לבני צדוק המטעים את הבחירה האלוהית הכרוכה בשמירת הברית ובהוראת החוק והמשפט, המופקדות בידיהם באופן בלעדי:

“דברי ברכה למשכיל לברך את בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם ולבחון כול משפטיו בתוך עמו ולהורותם כאשר צוה ויקימו באמת בריתו ובצדק פקדו כול חוקיו ויתהלכו כאשר בחר…”19.


נצחיות ברית הכהונה ובלעדיות סמכות הדעת המעוגנות בבחירה אלוהית ובזיקה למלאכים מפורשות בהמשך הברכה:

"יברככה אדוני ממעון קודשו

וישימכה מכלול הדר בתוך עדת קדושים

וברית כהונתו יחדש לכה

ויתנכה מקור דעת לעצת קודש.." (שם).


דברים אלה ודומיהם הפזורים במגילות משקפים את מאבקה של הכהונה המתייחשת על בית צדוק על עיצוב הזיכרון ההיסטורי ועל מקורות תוקף מקודשים. כדי לבסס את הבחירה האלוהית, את הקדושה והברכה המעוגנות בברית שמימית, קשרה עצמה הכהונה בכל ממדיה, בעבר, בהווה ובעתיד, בזיקה הדוקה לעולם המלאכים הקדושים. המלאכים, המייצגים את השתקפותה השמימית של הכהונה הארצית, מכונים בכתבי הכהונה בשמות מאלפים הקשורים בדעת ועדות, בקדושה ובחיים, באמת ובנצחיות, בצדק ובברית: “משרתי פנים בדביר כבוד”, “מלאכי קודש”, “רוחי קודש קודשים”, “עדת קדושים”, “אלהים חיים”, “ידעי עולמים”, “מלאכי צדק”, “אלי טוהר”, “מלאכי דעת”, “נועדי צדק”, “רוחות אלוהים חיים”, “רוחות פלא”, “כוהני קורב”, “עדת בני שמים”, “עדי הברית”, “גיבורי שכל”, “רוחי אמת”, “רוחות דעת”, “רוחות צדק”, “רוחות קודש”, “אלי עולמים”, “מלאכי כבוד”, “מלאכי מאורות”, “שר אורים”, “רוחות מאירים”, “צבא קדושים”, “רוחי עולמים”, “גורל קדושים”, “רוחי בינה”, ו“רוחי דעת אמת וצדק”.20 המלאכים, המבטאים ערכים מופשטים שאין להם שיעור, שמקורם אלוהי, נשמע ונכתב, וחיוניותם נחוצה והכרחית לכלל בני האדם, מגלמים בכתבי הכהונה את החיים, הדעת, האמת והצדק, הקודש והפלא, את הזיכרון, השכל, הברכה, הבינה והברית. הכוהנים נוחלים משמים ערכים נצחיים ומקודשים אלה, החורגים מגבולות הטבע המבטיחים את רציפות החיים, וממשיכים ויוצרים ברוחם בהשראה נבואית וגילוי מלאכי את המשתמע מהם. הם כותבים על מגילות ספר ומנחילים בארץ למאזינים ולקוראים את העדות השמימית הנשמרת בשיתוף עם המלאכים. עוד משקפת ספרות כוהנית זו, של נטולי כוח הנאבקים על זהות מקודשת הקשורה בעבר קדמון ובעולם החורג מגבולות הזמן והמקום, עניין מכריע בארבעה נושאים: בזמן מקודש הקשור במחזורי האור המכונים “מרכבות השמים” ובמחזורי מועדי הקרבנות, השירות והברכות הנשמרים בידי שומרי משמרת הקודש במקדש; במקום מקודש הקשור בגבולות טוהרה וקדושה נצחיים, ב“שבעת גבולי פלא” הקשורים במושג “מרכבה” במרחב השמימי, בגן עדן ו“בתבנית המרכבה הכרובים זהב” בקודש הקדשים הארצי; בפולחן מקודש המאחד את שמירת הזמן והמקום המקודשים בעבודת “שומרי משמרת הקודש” הקשורה למחזורי הקרבנות, למחזורי הקטורת ולמחזורי השירים הנלווים אליהם; בזיכרון מקודש הכתוב ב“לוחות השמים” וב“לוחות הברית” ובספרים ממקור שמימי הנשמרים בידי כוהנים ומלאכים, המפרטים את הנושאים הנזכרים לעיל ואת קורותיהם של נושאי הזיכרון.

הזמן המקודש המייצג מחזוריות אלוהית נצחית הנמנית בשמים ובארץ ונשמרת בפי “אנשי השם קוראי מועד הנועדים לעצת היחד בישראל לפני בני צדוק הכוהנים”,21 קשור ללוח מחזורי קבוע המבוסס על סינכרוניזציה בין חלוקות זמן שביעוניות משביתות מקודשות הנשמרות בידי שומרי משמרת הקודש המופקדים על “מועדי ה' מקראי קודש” – שבתות, שבעה מועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, שמיטות ויובלים, כתשתית לתפישת “דעת אמת וצדק בקודש הקדשים” המיוסדת על מחזוריות נצחית של “מועדי דרור” וחירות, שבעים יום מדי שנה, שנת שמיטה מדי שבע שנים ושנת יובל מדי שבע שביעיות שנים – ובין חלוקות זמן רבעוניות פוריות המשקפות את נצחיות מחזורי הטבע שאינם שובתים לעולם המכונים “מרכבות השמים”, הכרוכים בשינויי ארבע התקופות או ארבע העונות, המכונות במגילות קציר, קיץ, זרע ודשא, וקשורות בברכה, בפריון, בהבטחת המשכיות, באות ובברית.

המקום המקודש ביצירה הכוהנית הוא מקום הפתוח אל המרחב הנצחי החורג מגבולות הזמן והמקום, מקום שהמוות אינו שולט בו, שהאלוהי נוכח בו והחיים מפכים בו לעדי עד. מקום זה קשור למסורת המרכבה, לכרובים, לגן העדן, ל“פרדס קושטא”, ל“גן חיים” ו“גן צדק”, למקדש ולקודש הקודשים, ל“מבנית קודש” ל“מטעת עולם”, ל“שבעה גבולי פלא” ל"ארבעת מוסדי רקיע הפלא, להיכל הקודש ולשבעה היכלות,22 התחומים בגבולות של טהרה ונצחיות, וקשורים לעולם חיות הקודש, הכרובים ותבנית המרכבה, לעולם המלאכים בני האלמוות ורוחות הקודש, או למקום החורג מגבולות הזמן והמקום, המבטיח את סוד קדושת החיים, רציפותם, ברכתם ונצחיותם.

ספרות כוהנית זו מעגנת את יסודותיה המקודשים באופקים החורגים מעולם החושים ובערכים מופשטים ונצחיים, המוסיפים דעת, מילים, אותיות, תבניות מושגיות ומחזוריות או ספר סיפור ומספר לטבע נטול השפה. ספרות זו מעניקה לשון חדשה שיש בה ייצוג מטונימי וייצוג שירי וחזיוני בלשון הסיפור והשיר, הלוח והספר, למושגים מקראיים הקשורים בזמן ומקום מקודשים ונזכרים בפולחן, אולם היא מבטאת זווית ראייה חלופית של מסורת זו, המתמקדת בהיסטוריה של הכהונה, ובהיסטוריה של הדעת האמת והצדק הקשורים בקודש הקדשים. מחברי הספרים דנים בזיכרון המקודש, בזמן המקודש ובמקום המקודש הנשמרים בעבודתם של שומרי משמרת הקודש. ספרות זו משקפת את תפישתם העצמית האידיאלית של הכוהנים כמנחילים בלעדיים של מורשת כתובה מקודשת העוברת מאב לבן מאז הדור השביעי לבריאה, ומייצגת אידיאלים מורכבים הקושרים בין הנעלם לנגלה ובין הנשמע לנראה. ספרות כוהנית זו המאחדת מיתוס והיסטוריה, מסורות עתיקות ומסורות מחודשות הקשורות לעולם המקראי, מהווה חרך הצצה לעולם כוהני מיתי ומיסטי, ריטואלי וטקסטואלי עשיר ומגוון מן המאות שלפני הספירה, שיצר עולם ערכים מקודש שמקורו בעולם הלא נראה. עולם זה מבוסס על ברית הכורכת בין החוק ממקור נעלם לפולחן הנגלה, ועל עדות המנחילה דעת שמימית נשמעת, שמקורה בעולם המרכבה, הוא עולם המלאכים הנצחי הנתפש כמקור החיים והדעת. עדות זו הנמסרת מפי המלאכים ונשמרת בידי כוהנים, נודעת בידע כתוב הקשור ללוחות וספרים, המבטאים אמת, דעת, משפט וצדק, חירות ודרור ומתנים את המשכיות החיים. ספרים כגון ספר חנוך וספר היובלים, צוואת לוי ושירות עולת השבת, סרך הברכות ומגילת המלחמה שנמצאו בקומראן לצד קטעי מגילות נטולות כותרת, מטיבים לבטא עמדה זו בהקשרים ארציים ושמימים שונים.

עולם כוהני מיסטי זה, שהחזיק במסורת חלופית, שהשתלשלות הדעת הכתובה המופקדת בידי הכהונה במרכזה, נדחק במהלך ההיסטוריה לשוליים משעה ששושלת בית צדוק הודחה, שושלת כוהנית אוזורפטורית הידועה בשם בית חשמונאי, שבטלה את ההבטחה המקראית לבלעדיות ולנצחיות המלוכה לבית דוד ולבלעדיות ונצחיות הכהונה הגדולה לבית צדוק, תפשה את מקומם ממחצית המאה השנייה לפני הספירה בכוח הזרוע,23 וכוהנים שונים שלא השתייכו לבית צדוק, לא הזדהו בזיקה שושלתית המתייחסת לקדושת החיים רציפותם ונצחיותם, להוראת חוק ומשפט, ולשמירת ברית ודעת, צדק ואמת, תפשו את מקומם בתקופה ההרודיאנית. לאחר שהמקדש חרב, בשנת 70 לספירה, עבודת הקודש בטלה, הסדר הכוהני המקראי על גלגוליו השונים נדחק לשוליים, ואת מקום ההגמוניה הכוהנית המפוצלת תפשה הגמוניה של חכמים שהציעה סדר חלופי המבוסס על תפישת עולם שונה שביסודה ריבונות אנושית ולא השראה מלאכית. המסורות שהיו כרוכות בכהונה בתקופות שונות צונזרו, תועדו רק באופן חלקי או נזכרו רק באופן פולמוסי, שכן אלה שתעדו את המסורות הכוהניות וכתבו אודותיהן בלשון עבר נמנו עם חוגי החכמים שביקשו להחליף את ההגמוניה הכוהנית, שהייתה מיוסדת על בחירה מקודשת, על זיקה לעולם המלאכים ועל תורשה שושלתית וזיקה שבטית המעוגנת בזכויות מלידה, שבידיה מופקדות באופן בלעדי מסורות כתובות מקודשות וחובות ההוראה והזיכרון הריטואלי. אמנם קולו של המצונזר מתועד לעתים מבעד לכתיבתו של המצנזר, שכן אלה שתעדו את המסורות הכוהניות וכתבו אודותיהן אחרי הספירה, נמנו עם חוגי החכמים שביקשו לשמור את המסורת הכתובה המקודשת, אך בקשו לחתום ולתחום אותה לתחום שנראה הולם בעיני התוחמים והחותמים, כדי להחליף את ההגמוניה הכוהנית ואת הסדר הכוהני־מלאכי־שושלתי־שבטי המיוסד על בחירה מקודשת ובלעדיות סמכות הדעת, שמקורן בציווי אלוהי המפורט במקרא ובספרות הכוהנית המרחיבה את היריעה המקראית, בסדר חברתי חדש. סדר חדש זה – שאינו מבוסס על בחירה אלוהית, על תורשה מקודשת ושושלות משפחתיות נבחרות הקשורות בחלוקה לשבטים, ואינו מיוסד על דעת מלאכים ועל מסורות כתובות מקודשות, או על השראה שמימית המופקדת בידי קבוצה מקודשת אחת, המתירה לה להמשיך וליצור תורה משמים הידועה בשם התורה שבכתב – נודע בביטוי תורה שבעל פה. חפצם של חכמים עלה בידם במאות הראשונות אחרי חורבן בית שני, משעה שחתמו את התורה הכתובה, אסרו על המשך היווצרותה, והכריזו על הפסקת מקורות השראתה – הנבואה, השירה, ההתגלות האלוהית ורוח הקודש, לוחות השמים ודברי מלאכים. חכמים אלה דחקו לשוליים את עולם המלאכים הכוהני שהיה מקור תוקף, דעת והשראה, מקור חוק ומצווה, וביטלו את הזיקה השבטית־משפחתית התורשתית כציר ייחוס מכריע בהנהגה רוחנית. חכמים אף פטרו עצמם מכפיפות להגמוניה כוהנית למרות שהכירו בייחוד הכהונה, ופטרו עצמם מכפיפות לספרייה הכוהנית־מלאכית ולבלעדיות הפולחן השמור בידי הכהונה, בשעה שהעמידו את הריבונות האנושית שאינה תלויה בבחירה וייחוס מלידה במוקד היצירה, הרחיבו את השותפות בעבודת הקודש ופתחו את החירות הפרשנית, את תוקפה של מסורת האבות ואת לימוד התורה, והחליפו את הפולחן הכוהני שהיה מונופול שבטי־משפחתי מקודש, שבטל עם החורבן, בסדרים חלופיים שנקשרו לבית המדרש ולתפילה המשותפים לכלל הציבור. יתר על כן, הם הפכו את ספרי הכוהנים – שהיו קשורים למסורות ומצוות, לסיפורים ולהלכות בדבר הזמן המקודש, המקום המקודש, הזיכרון המקודש, הזרע המקודש והפולחן המקודש: לעולם המלאכים, לראשית הכהונה, למסורת חנוך, לדעת משמים וללוח השמש, למסורת המרכבה, לבריתות, שבועות ולחג השבועות ולמסורות הקשורות לשבט לוי – ל“ספרים חיצוניים” שהקריאה בהם נאסרה בלשון נחרצת: “הקורא בספרים חיצונים.. אין לו חלק לעולם הבא”. (משנה סנהדרין י, א).

חכמים יצרו את התורה שבעל פה, ההלכה, המדרש והאגדה, המיוסדים כולם על ריבונות אנושית וחירות פרשנית ביחס לטקסט מקודש שגבולותיו הכתובים נחתמו אולם אופקי פרשנותו בעל פה נפתחו, בשעה שחתמו את התורה שבכתב וגנזו את הספרות הכוהנית שהתבססה על השראה אלוהית ודעת מלאכים, על עדות משמים והיסטוריה כתובה, ובשעה שהפקיעו את הזיקה האחדותית בין זמן מקודש, למקום מקודש, ובינם לבין זיכרון מקודש, חוק מקודש ופולחן מקודש שמקורם שמימי.

אולם הכוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם מכלל עדת ישראל, והנביאים הכוהנים משבט לוי, שהיו מופקדים על זיקה לעולם המלאכים ועל יצירת כתבי הקודש, על הפולחן ועל שירת הקודש, על ההוראה והמשפט והיו אמונים על הנחלתם ושמירתם לאורך האלף הראשון לפני הספירה ובמאות האחרונות של האלף שקדם לו, לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית ומקבילותיה בספרות הכוהנית המצוטטת לעיל, לא ויתרו בנקל על ההגמוניה הרוחנית ועל היצירה המקודשת שהייתה מסורה בידיהם למעלה מאלף שנים, אלא המשיכו ויצרו חיבורים מגוונים המבטאים את עולמם ואת זווית ראייתם באשר למקורות התוקף של עולם רוחני זה. דומה שהכוהנים לא הכירו בקנוניזציה ובגבולות היצירה הכתובה המקודשת וסירבו להכיר בתורה שבעל פה ואילו החכמים, שחתמו את הקאנון במאות הראשונות לספירה אחרי חורבן המקדש וחוללו מהפכה בעולם הערכים היהודי משעה שחתמו את התורה שבכתב ואת מקורות השראתה, ויצרו את התורה שבעל פה על עולם ערכיה החדש, שהתבסס באופן דיאלקטי על העבר הנסתר הגלום בביטוי “הלכה למשה מסיני”, לא כללו חטיבות נרחבות של הספרות הכוהנית בין כתבי הקודש. הספרות הכוהנית שנכתבה בזיקה מובהקת לעולם המלאכים ולמסורת המרכבה, לבית צדוק וללוח חמישים ושתים השבתות הידוע כלוח השמש, למסורת הבריתות והשבועות, השבתות, חג השבועות ומחזורי הזמן המקודשים, ובזיקה מובהקת לגניאלוגיה שראשיתה במסורת חנוך בן ירד מייסד הכהונה ומביא הלוח משמים, המשכה במסורת מלכיצדק כהן לאל עליון ובמסורת לוי בן יעקב, אבות אבותיו וצאצאיו אהרון, אלעזר, פינחס וצדוק ממשיכי הכהונה, ביחזקאל הנביא הכוהן בעל מסורת המרכבה והכוהנים בני צדוק, ואחריתה בצאצאיהם המתייחשים על מסורת בית חוניו ומסורת מורה הצדק מבית צדוק – הפכה בידי חכמים לספרות חיצונית, לספרות גנוזה או לספרות הנזכרת אגב פולמוס, שיבוש וגינוי. אולם אל לנו לשכוח שלגבי דידם של יוצריה ושומריה של ספרות עשירה זו במאות שלפני חורבן בית שני, הייתה זו ספרות מקודשת המשקפת את אמיתת הדברים מזווית ראייה מורכבת הקושרת בין הנעלם לנגלה ובין השמימי לארצי במסורת של בריתות ושבועות המעוגנות בעולם המלאכים ובמסורת המרכבה. מסורת זו, הכתובה בסיפור ובשיר, ונמסרת כחזיון ועדות, כחוק ומשפט, מיתוס והיסטוריוגרפיה, כורכת בין חוקי האל לחוקי הטבע, וקוראת את ההיסטוריה כהשתלשלות של תבנית אלוהית המעצבת את ההוויה הארצית בזיקה לאידיאלים מקודשים של ברית וקדושה, חוק ומשפט, צדק ואמת, חיים ושלום, ברכה שביתה ומועדי דרור ממקור שמימי.


 

ב.

ספריית המגילות, שנמצאה במערות קומראן במדבר יהודה בין השנים 1947–1956 מונה שרידים של תשע מאות וחמישים חיבורים, שכולם ללא יוצא מן הכלל כתבי קודש.24 חיבורים רבים מיוצגים בכמה עותקים ויש שמספר עותקיהם נמנה בעשרות: שלושים וששה עותקי תהילים, עשרים ושישה עותקים של ספר דברים, עשרים ואחד עותקים של ישעיהו, חמישה עשר עותקים של ספר היובלים, שמונה עותקים של ספר דניאל לצד עשרה עותקים של שירות עולת השבת, שנים עשר עותקים של סרך היחד ועותקים במספר משתנה של חיבורים רבים העוסקים בכהונה ומקדש כגון מגילת המשמרות, מגילת המקדש, איגרת מקצת מעשי התורה ומגילת הברכות. ספריית כתבי קודש זו משקפת את עולמם של כוהני בית צדוק ואנשי בריתם, את תודעתם ההיסטורית ועמדתם הנאבקת, ואת יסודות התוקף, הסמכות והלגיטימציה שעליהם נשענו.

בדברים הבאים אני מבקשת לתאר כמה מממדיה של תודעה כוהנית זו, בזיקה למיתוסים בדבר דעת מקודשת ממקור שמימי הגלומה בספרייה כתובה, המצויה ביסוד תפיסתם העצמית של גיבוריה. הדיון יעסוק בזיקת הגומלין בין ספריית המגילות ממדבר יהודה, שהיא ממשות היסטורית רחבת היקף שמציאותה המוחשית אינה שנויה במחלוקת – לעומת פירושיה והקשריה השנויים במחלוקת חוקרים – לבין מיתוס הספרייה עתיקת היומין הקשורה בעולם המלאכים, המתואר בכתבים שנמצאו בה ובמקבילותיהם בספרי חנוך, היובלים, צוואת לוי ובחיבורים כוהניים נוספים. המושג ספרייה או משמורת ספרים מקודשים הכתובים על מגילות קלף וגוויל, משמש כאן בהוראה של אוסף כתבים בעל מכנה משותף הקשור בזיכרון, ביעוד, בבחירה ובדעת ייחודית, שנאסף, נשמר ונוצר מגילות מגילות בידי קבוצה בעלת זהות מובחנת, הרואה בספרים מקור קדושה, סמכות וידע, עדות וזיכרון בעלי תוקף נצחי. תפישת העולם הנשקפת בכתבים אלה יכולה להיות מוגדרת בעת ובעונה אחת הן כתפישת עולם מיסטית הפורצת את גבולות הזמן והמקום והן כמציאות דתית חברתית המיוסדת על ספר וספרייה. הספרייה מעגנת את תשתיתה בעולם המלאכים, בתפישת זמן מקודש ומקום מקודש הקשורים בעולמות מופשטים סמויים מן העין הנודעים בספרים ובלוחות שמימיים. ביסודה של הספרייה מצויים ספרים מקודשים המשקפים דעת משמים, הנשמרים בידי שומרי משמרת הקודש המספרים על השתלשלות הספרים והלוחות המנחים את דרכם. הספרים, הקשורים בצורות שונות בעולם המלאכים הנצחי, בערכים וחוקים מקודשים ובשושלת כוהנית שמקורותיה שמימיים, נחשבים כהיסטוריה מקודשת, שכן אין הם דנים רק בקורות אנשים שחיו בעבר אלא הם מספרים על חיי אנשים שקורותיהם כרוכות בספרים וחוקים שתוקפם נצחי. תוכנם של ספרים אלה מתייחס להווה מתמשך ולעתיד צודק במסגרת החוק והברית המתועדים בכתבי קודש ומתקיימים לנוכח עולם אלוהי נצחי וספרייה מקודשת. גילוייה המוחשי של דעת שמימית זו, בתודעת כותביה ושומריה, המשתקפת בספריית המגילות שנתגלתה בבמדבר יהודה, מעניק נקודת מבט מרתקת על תכניה ועל תודעתם של נושאיה.

הדיון יוקדש להשתלשלותה ולהנחלתה של דעת כתובה זו בשבעה שלבים מימי חנוך בן ירד השביעי באבות העולם ועד לימי לוי בן יעקב וצאצאיו משה ואהרון, ולמסורת המרכבה הקשורה בעולם המלאכים ובחלוקות שביעוניות ורבעוניות של הזמן המקודש, המצויה בתשתיתה של הספרייה הכוהנית. עיגון הסדר הכוהני המקודש ומקורותיו הכתובים בראשית הדברים, בדורות שלפני המבול, מתיר להתבונן בעולם הערכים העומד בתשתיתו ובסדר העדיפויות המיוצג בו מבעד לסיפור ההיסטורי והמיתי הרטרוספקטיבי, שנוצר בידי קבוצה אחת המייצגת הגמוניה כוהנית עתיקה. קבוצה זו מתארת את מהות הקודש מזווית ייחודית הכורכת מלאכים, כוהנים נבחרים מלידה, עדות ודעת שמימית, לוחות וספרים, זמן מקודש, מקום מקודש ופולחן מקודש, מסורת מרכבה ותורה כתובה. מסורת זו מונחלת ונוצרת בזיקה לכהונה המגלמת שושלת נצחית של זרע קודש בעולם הנגלה, המופקדת על הזיכרון הכתוב בארץ (“לוחות הברית” “התורה והמצווה”), ולמלאכים המחוננים בחיי נצח בעולם הנעלם, המופקדים על הזיכרון הכתוב בשמים (“לוחות השמים” “התורה והתעודה”). סיפור היסטורי־מיתי זה על שלל מרכיביו נדחה כאמור לעיל בידי קבוצה הגמונית חדשה שבקשה להחליף את סיפורה של ההגמוניה הכוהנית המודחת ולדחות את ריבונותה המעוגנת בזיקה לארבעה מרכיבים שמקורם אלוהי: עולם המלאכים הוא עולם המרכבה, שושלות מקודשות (“זרע קדש” “ברית כהונת עולם”) המופקדות על ספרייה של כתבי קודש ולוחות שמימיים, תורה שבכתב ולוח מחזורי קבוע הקשור ב“מרכבות השמים” ב“מועדי דרור” וב“מועדי ה' מקראי קדש”.

הקבוצה החדשה, שהתגבשה בתקופה החשמונאית ונודעה במקורות מן המאה הראשונה לספירה בשם פרושים, כוננה סדר חדש המבטל את עולם המלאכים, חותם את יצירת כתבי הקודש, מבטל את הלוח הכוהני ומבטל את לוחות השמים, מסייג ודוחק את מסורת המרכבה ואת מסורת הספרייה, מפקיע את בלעדיות הזיכרון הכתוב ומוסיף עליו זיכרון המעוגן בדברים שבעל פה המכונים “מסורת אבות” (קדמוניות יג, 297–298) ודוחה את העדיפות השושלתית הכוהנית של זרע קודש נבחר.

השושלת הנדחית היא זו המתחילה בימי חנוך בן ירד וצאצאיו מתושלח, למך, נוח, ניר ומלכיצדק וממשיכה בלוי בן יעקב, בבנו קהת, בנכדו עמרם ובנינו אהרון ובצאצאיו הישירים המכונים בני צדוק ובני חוניו. כוהנים אלה טוענים לבחירתם המקודשת של כוהנים הקשורים בידע מלאכי הכתוב בספרים מקודשים. במקומם מעלה ההגמוניה החדשה ריבונות אנושית וחירות פרשנית חדשה, לימוד תורה נטול זיקה ריטואלית ומכלול תרבותי הקרוי תורה שבעל פה הנסמך על מקורות לא כתובים המכונים “מסורת אבות” ו“הלכה למשה מסיני”. בדורות אלה, התורה שבעל פה אשר כשמה כן היא, מדוברת ונוצרת בפי בני אדם, מגלמת את היפוכה של התורה שבכתב, שהופקדה משמים בידי בני לוי, וננצרה ונשמרה בנוסחה הכתוב בידי כוהנים לויים, שהיו ממונים במפורש על הוראתה והנחלתה לבני ישראל בזיקה לחוק ולמשפט כעולה מספר ויקרא: “וידבר ה' אל אהרון לאמור… אתה ובניך אתך… ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליכם ביד משה” (ויקרא ט, ח–יא) וכמפורש בברכת משה לאחיו בני שבט לוי: “וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך… כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל..” (דברים לג, ח–יא) וכעולה מדברי הכוהן בן סירא על אהרון הכהן ממטה לוי ועל צאצאיו: “ותהי לו ברית עולם ולזרעו כימי שמים; לשרת ולכהן לו ולברך את עמו בשמו… ויתן לו מצוותיו וימשילהו בחוק ומשפט; וילמד את עמו חוק ומשפט את בני ישראל…” (בן סירא מה, כו–לא). כוהנים ולויים אף היו מופקדים במובלע על היווצרותה המתמשכת של התורה שבכתב כעולה מספריית כתבי הקודש שנמצאה במגילות מדבר יהודה הכוללת מאות תעודות של כתבי קודש. בני לוי “זרע קודש”, ובני צדוק “כוהני קורב קדושי קדושים”, ראו עצמם קשורים בברית נצחית, ליטורגית ופולחנית, למקור החוק השמימי האלוהי ולמוריהם ולמקור השראתם, המלאכים הנודעים בשירות עולת השבת כ“קדושי עד, קדושי קדושים ויהיו לו לכהני קורב במקדש מלכותו משרתי פנים בדביר כבודו”.25

לאור התודעה הקושרת את החוק הכתוב המכונה “תורה ומצוה” ו“תורה ותעודה” בעולם האלוהי ובהוראת מלאכים, הכוהנים בני צדוק ובעלי המסורות המקודשות על שבט לוי, התנגדו ל“מסורת אבות” הלא כתובה שהנחילו הפרושים, מסורת שהתכחשה לחלוקה השבטית המקראית ולבחירה המקודשת הגלומה בה, והתבססה על דעת אנושית וניסיון ארצי של חוגים רחבים שלא על פי מפתח שבטי ומסורת מקודשת. הכוהנים והלויים, שמעמדם המקודש היה מבוסס על כתבי קודש, סירבו לראות במסורת אבות נטולת האסמכתא הכתובה, מסורת מחייבת ומקור תוקף. כך עולה מדברי יוסף בן מתתיהו המתאר בשלהי המאה הראשונה לספירה בקדמוניות היהודים את המחלוקת בין בני צדוק לפרושים:

“עכשיו רוצה אני להגיד שהפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב לחוקים רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת אבות אין (חובה) לשמור. ועל דברים אלה היו ביניהם דיונים וחילוקי דעות גדולים”.26

חכמים בתגובה יצרו את התורה שבעל פה הנשענת על “הלכה למשה מסיני” וכתבו מאוחר יותר היסטוריוגרפיה חלופית ממקור פרושי־חכמי בנוסח פרקי אבות, הפוסחת על הכוהנים בשלשלת מסירת התורה.27 היסטוריה זו החליפה את ההיסטוריוגרפיה הכוהנית השמורה במקרא – המכונה בספרות הכוהנית “ספר מושה, ספרי הנביאים, [שירי] דויד, ומעשי דור ודור”, כעולה מאיגרת מקצת מעשי התורה ונמסרת בספר חנוך, בספר היובלים, בצוואות בני יעקב,28 בספר בן סירא ובמגילות מדבר יהודה – המייחסת את הנחלת הדעת הכתובה והספרייה המקודשת לשושלת הכוהנית שמוצאה משבט לוי ואבות אבותיה הקדומים קשורים בחנוך בן ירד. עובדה מאלפת היא שחלק ניכר מהספרות המקודשת של הקבוצה הכוהנית העתיקה, הפך לספרות חיצונית בידי הקבוצה החכמית החדשה שלא כתבה. יתרה מכך, ערכים מקודשים לנושאי המסורת הכוהנית, הנודעים משמים בלוחות וספרים ומייצגים דעת נשמעת ובלתי נראית, וגיבורים הנזכרים לשבח בספרותה בזיקה לכתיבה, ספרים ולוחות המייצגים דעת אלהים וידע מלאכי, נדחים ונמחקים או נהפכים לגיבורים נזכרים לגנאי בסיפורים חלופיים המסופרים בידי ההנהגה החדשה.

כך גיבורי המיתוס הכוהני – כגון חנוך בן ירד, מייסד הכהונה הקשור למלאכים, לספרים וללוח השמש, מלכיצדק בן ניר, כוהן לאל עליון, הנזכר בהקשרים שונים במגילות בזיקה לידע שמימי ולצדק, נוח בן למך הקשור לסיפור הלוח הכוהני באמצעות סיפור המבול ולירושת ספרי חנוך סב סבו, או לוי בן יעקב יורש המסורת הכוהנית הכתובה שנודעה משמים ונמסרה בידי מלאכים – שקורותיהם מסופרות בפירוט בזיקה לבחירה משמים ודמותם נזכרת לשבח בספרות הקשורה לבית צדוק בזיקה לספרים, כתיבה, קריאה, חישוב ולוח – נשכחים, מודחים, נדחקים לשולים או נזכרים לגנאי במיתוס החכמי המתנגד לו, כפי שנראה להלן.

כידוע המקרא לא היה מגובש ערוך וחתום בנוסח יחיד לפני הספירה כפי שעולה בבירור מתרגום השבעים, מהנוסח השומרוני ומנוסחי המקרא שנמצאו במגילות, וגרסאות נוספות של חטיבות מקראיות שנמצאו בקומראן מאפשרות להשוות בין נוסחי מסורות שנויות במחלוקת, במסורות שנכתבו לפני הספירה בידי כוהנים נביאים ולויים, או שנערכו אחריה, בידי חכמים. כך למשל בסיפור המבול, שהוא סיפור חישוב הלוח במסורת הכוהנית29 מספר ימי השנה הקבוע, שלוש מאות ששים וארבע, שהיה נתון מכריע בלוח השבתות הכוהני, נמחק בנוסח המסורה שנערך בידי חכמים. לוח כוהני זה, שמניינו מתחיל מיום ד, יום בריאת המאורות בחודש הראשון, חודש האביב, ומספר ימיו וחלוקותיו הרבעוניות והשביעוניות, נודע ממקור שמימי לחנוך בן ירד, על פי המסורת הכוהנית, הופך ללוח גנוז במסורת חכמים, וימי המועדים וראשי החודשים בלוח השבתות המקודש, שנקבעו תמיד בסדר עוקב בימי ד‘, ו’, א', בזיקה לסיפור המבול בנוסח הכוהני, הפכו לימים האסורים בלוח של חכמים, שראשיתו בחודש השביעי (לא אד"ו ראש).30

ככלל, דומה שביטויים ספרותיים אופייניים לספרות הכוהנית הקשורים בעולם המלאכים בתודעת כותביהם, כגון היסטוריוגרפיה, גניאלוגיה, לוחות שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, נבואה ושירת קודש, עדות משמים, לוחות השמים וזיכרון היסטורי הקשור בעולם המרכבה, לצד מצוות הקשורות לחיי האבות בספר בראשית, נעלמים בספרות החכמית, וביטוייהם בספרות הכוהנית הופכים אחרי הספירה לספרות גנוזה או לספרים חיצוניים. לפולמוסים נוקבים אלה, בין בעלי המסורת המיסטית הכוהנית, שבה הכתיבה אינה מייצגת את מה שהעין רואה אלא את מה שנודע משמים או את מה שהנפש צופה ושומעת ממקור אלוהי, ובין האוחזים במסורת האבות הנשענת על ידע אנושי הנמסר בעל פה שאין לו מקור כתוב, יש השלכות מרחיקות לכת בעולם ההלכה בזיקה לפולמוסים ביחס ללוח המועדים, לזיכרון ההיסטורי ולמקורות התוקף. ויכוחים נוקבים אלה התנהלו בין צדוקים/בני צדוק שומרי מסורת הכהונה הכתובה, הנשענת על גילוי אלוהי ודעת מלאכים, שאחזו בלוח מועדים קבוע על בסיס מתמטי מחזורי של שנה שמשית המשקפת זמן מקודש ממקור שמימי, לבין הפרושים/המפרשים בכוח ריבונות אנושית ומסורת אבות לא כתובה שאחזו בלוח משתנה של שנה ירחית, התלוי בעדותם של בני אדם ונתון להכרעתו המשתנה של בית דין.

מחלוקות אלה באו לידי ביטוי בהקשרים מגוונים במסורות של הצדדים השונים, שלא תמיד ניתנה הדעת על המכנה המשותף העומד מאחריהם – היווצרות הגמוניה חדשה וסדר תרבותי־חברתי חדש כרוכה באופן בלתי נמנע בהדחת ההגמוניה הקודמת ועולם ערכיה, ובמחיקת הסדר הישן. גיבוש עולם ערכים חדש במישור הרוחני והחברתי כרוך באופן בלתי נמנע במאבק, בצנזור, דחיקה לשוליים, השכחה ומחיקה של הסדר הקודם ושל מקורות תוקפו. כך הלוח הירחי והעיבור התלוי בהכרעת בית דין במסורת חז"ל מחליפים את הלוח השמשי וזיקתו למלאכים במסורת הכוהנית. חנוך, גיבור הלוח של המסורת הכוהנית השמשית, שנלמדה מהמלאכים והונחלה לכוהנים במסורות חנוך השונות, מנוכס למסורת העיבור הירחית של חכמים, שנלמדה מהאל שלימד את האדם הראשון.31 במסורת חכמים חנוך הוא זה המודח ונענש כמסופר בסיפור חנוך־מטטרון בתלמוד הבבלי.32

ההדים למאבקים אלה הנרמזים מבעד לסיפורים, הנודעים במקורות כוהניים לפני הספירה כמאבק בין “בני אור ובני חושך”, שהוא המאבק בין בני צדוק, המחזיקים בלוח השמש הכוהני העתיק בעל מספר הימים הקבוע, לבני חשמונאי, המחזיקים בלוח הירחי הסלווקי בעל מספר הימים המשתנה, ונודע מאוחר יותר במקורות שנכתבו אחרי הספירה כמאבק בין פרושים לצדוקים, שאינו אלא המאבק בין הפרושים והחכמים נושאי הסדר החכמי פרשני החדש, הנשען על ריבונות אנושית יוצרת הלכה, ביאור ופרשנות, ועל אוטונומיה אנושית על הזמן, על לימוד תורה וזכות היצירה האנושית של התורה שבעל פה, לבין קודמיהם “הכוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם” שהחזיקו בהגמוניה הכוהנית עד לשליש הראשון של המאה השנייה לפני הספירה.33

הגמוניה נבחרת זו, על פי הסדר המקראי, נשענת בספרות הכוהנית על מסורת אלוהית־מלאכית על קדושת הזמן, שחלוקתו משמים נודעת בפסוק “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” (ויקרא כג, ד) ומפורטת בספרי חנוך, היובלים, מגילת המשמרות, מגילת תהילים, באיגרת מקצת מעשי התורה ובמגילת המקדש, ונשענת על תורה כתובה משמים הנלמדת בהוראה כוהנית ובהשראה מלאכית (מלאכי ב, ד–ז). המאבק התחולל בין בני צדוק ואנשי בריתם שעמדו על זמן משמים שמניינו נפתח על פי הסדר המקראי בחודש הראשון (ניסן) “החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה” (שמות יב, ב) לבין הפרושים והחכמים שעמדו על ריבונות אנושית בקביעת הזמן “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן.” (משנה, ראש השנה ב, ט). חכמים פתחו את מניין השנים בתשרי, החודש השביעי לפי הסדר המקראי, ביום זיכרון תרועה, אותו הם מכנים בשם שאינו מצוי בתורה, ראש השנה.34 יתכן שהשפעת הלוח הסלווקי, הפותח את מניין השנה בסתיו, בחודש דיוס המקביל לתשרי, היא שעומדת מאחרי השינוי, שראשיתו בתקופת הכוהנים המתייוונים שמונו בידי אנטיוכוס אפיפאנס והמשכו בתקופה החשמונאית, שכוהניה ושליטיה מונו אף הם בידי יורשי אנטיוכוס, המלכים הסלווקים אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני, והיו כפופים לסדרי הלוח האימפריאליים של בית סלווקוס שהושתו בכל רחבי הממלכה, אם כי גלגוליו מהתקופה החשמונאית לעולמם של חכמים אינם ידועים די הצורך. יש מקום לשער שבחירתם של חכמים בלוח ירחי, שמספר ימיו משתנה, בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה, בתקופת השלטון הרומאי על ארץ ישראל, קשורה בבחירת לוח השונה מהלוח הרומאי החדש, שהיה לוח שמשי שהוחל בידי יוליוס קיסר, מחודש ינואר בשנת 45 לפני הספירה, על כל האימפריה.35

המאבקים בין הכוהנים בני צדוק, הידועים בשם זה במקורות רבים לפני הספירה: במקרא, בספר יחזקאל, במגילות מדבר יהודה, בברית דמשק, בסרך היחד ובמגילת הסרכים, במגילת המזמורים, בפשרים ובספר בן סירא, ומכונים במסורות המצנזרות אותם ומתפלמסות עמם אחרי הספירה, בשם צדוקים, לבין יריביהם הכוהנים המתייוונים, הכוהנים חשמונאים, והפרושים – מצויים במרחבים ספרותיים, רעיוניים, היסטוריים שונים.36 בדרך כלל נודע המאבק מזווית ראייתם של המנצחים, הפרושים והחכמים, חותמי התורה, נושאי דגל הריבונות האנושית, החירות הפרשנית, הביאור מעבר לפשט הכתוב, ריבוי הקולות, התורה שבעל פה, ומחדשי קידוש החודש, עיבור השנה ולוח הירח, המבוסס על תצפית אנושית ועדות של כל אדם, שאין להם ביסוס בתורה שבכתב. נושאי הסדר ההגמוני החדש אחרי החורבן דחקו לשוליים את הייחוס הכוהני עתיק הימים ואת הזיכרון הכוהני השבטי וזיקתו למלאכים וצנזרו את ספרותם של הכוהנים בני צדוק/הצדוקים, בכל מקום שזו דנה בלוחות וספרים משמים המופקדים בידי יחידי סגולה הקשורים לעולם המלאכים ולמסורת המרכבה. מהלך זה נשקף מן העובדה שספרים ומסורות הדנים בזיקה שבין זמן מקודש (לוח; חנוך; מרכבות השמים; משמרת הקודש) למקום מקודש (מרכבה; גן עדן; פרדס; חנוך) כגון ספר חנוך, ספר היובלים, מגילת המשמרות, חלקים מספר בראשית וחלקים מספר תהלים, הדנים בלוח השבתות הכוהני בן 364 הימים, וחיבורים הערוכים בזיקה ללוח ולמסורת המרכבה הקשורה בו, כגון שירות עולת השבת סרך הברכות וחלקים מספר יחזקאל, נדחקו לשוליים, לא נכנסו לקאנון, צונזרו, נשכחו או הוגדרו כספרים חיצוניים. חכמים שקבעו בלשון נחרצת “אין דורשין במרכבה” (משנה חגיגה ב, א) דחו את ההשקפה הכוהנית בדבר לוח השבתות המתייחס לשנה שמשית, ומבוסס על חישוב מלאכי המסור בידי הכוהנים, מאז שהובא בידי חנוך בן ירד ש“התהלך עם האלהים” (בראשית ה, כא–כד) מעולם המרכבה, הנודע גם כ“גן עדן”, כ“פרדס קושטא”, כעולם המלאכים ו“מרכבות השמים”, שם למד את סדרי הלוח מפי מלאך הפנים (חנוך א יד, ח–כה; שם, פרקים עב–פב; היובלים ד, טז–כו). חכמים שהחליפו את ההנהגה הכוהנית, חתמו את הקאנון ואת הנבואה, דחו את הרעיון הכוהני של המשכיות היווצרות התורה שבכתב, הנוצרת בהשראה אלוהית ומלאכית, כתובה על “לוחות השמים” ונשמרת בשמים בידי “ידעים” ו“כוהני קורב”, “מלאכי פנים ומלאכי קודש”, ונשמרת ב“לוחות הברית” בידי כוהנים, בזיקה למקדש ולספרייה של ספרי קודש. עולמם של הכוהנים בני צדוק נקשר בישויות שמימיות הנקראות בין השאר “אלי טוהר”, “נועדי צדק”, “ידעים”, “קדושים”, “כוהני קורב”, “מלאכי פנים” ו“מלאכי קודש”, הנודעות בפירוט בספרים כגון ספר חנוך, ספר היובלים, סרך שירות עולת השבת וסרך הברכות, סרך היחד ומגילת מלחמת בני אור בבני חושך. עוד נכרך עולמם של בני צדוק בבני אנוש הקשורים למלאכים מנחילי ידע כתוב וקשורים במשפחה אחת שראשיתה בדור השביעי לדורות האדם, במשפחתו של חנוך בן ירד, בבנו למך, בנכדו מתושלח, בניניו נוח וניר, ובבן נינו מלכיצדק. כל אלה העבירו מדור לדור את הספרים המקודשים ואת המסורת המלאכית של הכהונה משמים לארץ, למשפחה שראשיתה באברהם יצחק ויעקב והמשכה בלוי בן יעקב ובצאצאיו משה ואהרון. עולם כוהני־מלאכי זה הקשור בעדויות כתובות, בלוחות ובספרים שמקורם אלוהי ומלאכי, נגנז בידי ההגמוניה החדשה שפעלה בתוקף סמכות אנושית נטולת שושלת ונטולת חלוקה שבטית. הנהגה זו נמנעה מלכתוב ספרים במאות הראשונות להתגבשותה והסתייגה מהמשך כתיבה בהשראה שמימית, הפכה את ספרי קודמיה לספרים חיצוניים ודחקה את הספרייה ואת הסופרים שנקשרו בשושלת הכוהנית ובמוריה המלאכים, לתהום הנשייה.

בראשית המאה השנייה לפני הספירה, מתאר הכוהן שמעון בן סירא את הכהונה הגדולה מבית צדוק ואת הנהגתה בלשון תהילה שאין דומה לה,37 ומסכם את דבריו הנכתבים בצביון הרמוני אידיאלי, בקריאה “הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו”,38 אולם, החל מהשליש השני של מאה זו, בתקופה הסלווקית, בימי הכהונה המתייוונת שתפשה את מקום בית צדוק, עבור בכהונה האוזורפטורית בתקופה החשמונאית, שכיהנה בראשיתה בחסות בית סלווקוס ויורשיה המשיכו לכהן עד לעלייתו של הורדוס בשנות השלושים של המאה הראשונה לפני הספירה, תקופה שבמהלכה מתגבשים חוגי הפרושים, המשך בכוהנים הזרים שמינה הורדוס (37–4 לפני הספירה) וכלה בדור החורבן, בדור יבנה ובדור כותבי המשנה, נגנז ונדחק לשוליים הסדר הקדום של כוהני בית צדוק ואנשי בריתם.

עולמם הרוחני של הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם הושתת על ספרים ממקור אלוהי אשר בהם כתובים תנאי הברית בין שמים וארץ. אורחות חייהם ותפקידיהם עמדו בסימן המימרה “כל אלה ספר ברית אל עליון, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”.39 מורשתם של בני לוי עמדה בסימן שמירת האמת החכמה והצדק, התלויים בחובת לימוד הקריאה והכתיבה בספרים, המוטלת עליהם מפי אביהם בצוואת לוי:

"[שמעו למאמר לוי אבוכן וציתו לפקודי ידיד אל]

אנה לכן [מפקד בני ואנה קשטא לכן מהחוי חביבי]

[ראש] כל עבדכן [להוה קושטא ועד עלמא להוה קאם עמ]כן צדקתא

… וכעת ספר ומוסר וחכמה אלפו לבניכן ותהוה חכמתא עמכן ליקר עולם."40


מורשת זו הכורכת “קושטא” ו“צדקתא” (אמת וצדק) עם קריאה כתיבה וחכמה הקשורות בספרים, עברה כמעט מן העולם שכן ספריהם של הכוהנים בני לוי וצאצאיהם בני צדוק הפכו כאמור לספרים חיצוניים בפי ההגמוניה החדשה. הכוהנים המשיכו לכתוב בהשראה שמימית אלוהית ומלאכית על אף הסתייגויותיה של ההנהגה החדשה והוסיפו להיאבק על דרכם המושתתת על זיכרון מקודש, חוק מקודש, פולחן מקודש, זמן מקודש, ומקום מקודש כיסוד לברית של העדה כולה המיוסדת על זיקת גומלין בין שמים וארץ.

בדברים שיובאו להלן אני מבקשת להביא את נקודת מבטם של המנוצחים, של אלה שהנהגתם הודחה, תפישת עולמם נדחקה לתהום הנשייה, ודבריהם נגנזו, צונזרו והוצאו החוצה מן הקאנון. הכוונה היא להאיר בצורה סינכרונית את אחד ממוקדיה המרכזיים של הזהות הכוהנית, הקשורה בראשית הכהונה ובראשית הספרייה המקודשת, העומדת ביסוד תביעת הכהונה לסמכות, ספרייה המשתלשלת בשבעה שלבים מחנוך בן ירד ועד ללוי בן יעקב במסורת הכהונה, וקשורה בהיבטים שונים לספריית המקדש שהייתה מופקדת בידי בני צדוק עד להדחתם במאה השנייה לפני הספירה.41 ככל הנראה ספרייה מקודשת זו מצאה את משכנה הזמני במערות המגילות במדבר יהודה, בתקופה שבני צדוק ואנשי בריתם נטלו עמם את הספרייה המונה מאות מגילות, כשעזבו את המקדש המחולל, בשליש השני של המאה השנייה לפני הספירה, בין השנים שאחרי הדחת הכוהן הגדול חוניו (175 לפני הספירה) ורציחתו בשנת 171 בידי שליח הכהן המתייוון מנלאוס, ובין עליית בית חשמונאי לכהונה בשנת 152 לפני הספירה. יתכן שבעל מגילת ברית דמשק מרמז על לקיחת הספרים בשעה שהוא מתאר את בני עדתו שנמלטו ל“ארץ צפון” כמי שנטלו עמם את “ספרי התורה” ו“ספרי הנביאים” הנרמזים בפסוק “ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמיכם, כוכב אלהיכם, אשר עשיתם לכם” (עמוס ה, כו). בברית דמשק נאמר: “והמחזיקים נמלטו לארץ צפון. כאשר אמר: והגליתי את סכת מלככם ואת כיון צלמיכם מאהלי דמשק. ספרי התורה הם סוכת המלך, כאשר אמר והקימותי את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא)… וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם”.42 מלבד רמז זה אין בידינו ידיעות ברורות בדבר נסיבות לקיחת הספרייה מירושלים, אולם מאות המגילות שנמצאו במדבר יהודה מעידות שהכותבים המשיכו לספר את ראשיתה של הספרייה, המשקפת את מקורות סמכותה של ההגמוניה הכוהנית העתיקה. המחברים כתבו את תולדותיהם של כותבי הספרייה מימי חנוך בן ירד ועד לימי מורה הצדק, והנציחו את עולם המחשבה הקשור בזמן מקודש במקום מקודש ובפולחן מקודש, המעגן את הכהונה בעולם המלאכים.


 

ג.

חנוך בן ירד (בראשית ה, כא–כד) מתואר בספרות הכוהנית העשירה שנכתבה במאות האחרונות לפני הספירה,43 כאדם שאין דומה לו, המגלם את ראשית התודעה הכרוכה בדעת, בעדות, בזיכרון כתוב, ובידע הנגלה בחזון הנפרש מעבר לקיומם של בני חלוף. שמו נקשר בראשית הלימוד ובדעת ממקור שמימי, בראשית התודעה ההיסטורית וברוחב אופקים, בהנחלת ידע כתוב, בעדות ובזיכרון, בתום ובצדק, בכתיבה ובקריאה בספרים.44 חנוך הוא השביעי בדורות האדם הנמנים ב“ספר תולדות אדם” (בראשית ה, ג–לג), כמצוין במפורש במסורת המגילות “וקינן דור רביעי ומהללאל בנו, ומהללאל דור חמישי וירד בנו, וירד דור ששי וחנוך בנו, חנוך דור שביעי”.45 בצוואת עמרם חנוך הוא הנבחר להיות מייסד הכהונה: “שביעי באנוש רעותה יתקרה ויתאמר… יתבחר לכהן עלמין”.46 מספר שנות חייו מקביל למספר ימי שנת השמש (בראשית ה: כג–כד) והוא נלקח לשמים, על פי המסורת הכוהנית, כדי ללמוד ממלאכי הפנים: “מעט נוצר על הארץ כחנוך וגם הוא נלקח פנים” (בן סירא מט, יד) “חנוך נמצא תמים והתהלך עם יי ונלקח אות דעת לדור ודור” (שם, מד, טז). בתרגום השומרוני לתורה מתפרשת הלקיחה לשמים בזיקה לאלוהים בנוסח אחד: “ואתהלך חנוך את האלוהים וליתו הלא אנסב יתה אלהים”, ובזיקה למלאכים בנוסח השני: “ואתהלך חנוך עם האלוהים וליתו, הלא נסבתה מלאכיה”.47 זיקתו של חנוך לעולמות עליונים במסורות כוהניות שונות מלפני הספירה קשורה בעובדה שהוא הראשון מבני אנוש שנולד בטהרה ללא זיקה לעריות שבנשואי אחים ואחיות שציינו את ראשית דורות האדם משת ועד מהללאל בגרסת ספר היובלים.48 בשל תומתו, צדקתו, טהרתו ואהבת הדעת שלו, המגלמים מושגי יסוד במיתוס הכוהני, הופך חנוך ברצון האל לעד נבחר הנלקח לשמים כדי לראות, לשמוע וללמוד קריאה וכתיבה מפי המלאכים.49 הוא מצווה בידי מוריו השמימיים לשוב לארץ כדי להנחיל בעל פה ובכתב לממשיכי דרכו הכוהנים את אשר למד בשמים אודות חלוקת הזמן המקודש. המלאכים מתארים בקצרה בספר היובלים שנמצא בקומראן את קורות התלמיד הראשון בדורות האדם:

“חנוך אחר אשר למדנוהו… ששה יובלי שנים […}שב{ לארץ אל תוך בני האדם ויעד על כולם… ויכתוב את כול… שמים ואת דרכי צבאם ואת החודשים… אשר לא ישגו הצדיקים”.50 עדות משמים, הנכרכת בדמותו של חנוך, המכונה עד, היא מושג מכריע בתרבות הכוהנית, הקושרת עדות שנלמדה ממקור שמימי לתעודות ולמועדים ולביטויים שונים של הברית המקודשת שנכרתה עם עדה השומרת על ייצוגיו הארציים של הקודש: לוחות העדות, המעידים על מקורו האלוהי של החוק, אהל מועד משכן לוחות העדות וארון העדות המעידים על המקום המקודש.51 הכוהנים כותבים בקצרה באיגרת מקצת מעשי התורה על מהות קדושה זו: “ואנחנו חושבים שהמקדש משכן אוהל מועד הוא”.52 למסורת העדות קשורים מועדי ה' המעידים על הזמן המקודש המצווה ממקור שמימי,53 ועדה הקשורה בעדות ותעודה, בברית ובשבועה המעידה השומרת על מורשת זו. חנוך המכונה עד ו"סופר צדק"54 הוא מייסד מסורת הכהונה המיוסדת על עדות כתובה הקשורה בזמן מקודש ובמקום מקודש החורגים מגבולות הזמן והמקום,55 באשר הוא ראשון בעלי התודעה ההיסטורית, הנשענת על עדות ראייה ושמיעה של יחיד סגולה הזוכה לראות ולהבין, לשמוע ולזכור את שנבצר מזולתו, או לבטא את מה שנגלה בהשראה אלוהית או מלאכית, בחזון ובחלום, ומסוגל ללמוד לתרגם זאת לטקסט כתוב בעל משמעות. תודעתו משקפת את המעבר המרתק מחווית ההתנסות במימד הסתום חסר הגבולות והמופלא אל לידת המודע לעצמו, המאוזן, המחושב, המורכב והשקול, ההופך לעדות כתובה המסתמכת על זיכרון כתוב של הדעת השמימית שמקורה בעולם המלאכים. זיכרון כתוב זה החורג מגבולות הידע הפרטי והניסיון האנושי, הוא התשתית של תודעה כוהנית הנשענת על עולם מושגי של יודעי קרוא, כתוב וספור, הרואה ידע זה כמקודש ונובע ממקור אלוהי ומבקשת לזכור להבין ולפענח את השתלשלות העבר ואת זיקתו הרצופה להווה.

בתודעה הכוהנית הזיכרון והעדות מתייחסים לאושיות הקדושה, התרבות והדעת, הנובעים ממגע עם השראה אלוהית או מלאכית ונודעים בחוק, בתבנית ובחזון. השראה זו יוצרת עולם מושגים חדש המבוסס על יחסי גומלין בין תפישת הזמן בזיקה לתמורות הנצחיות במחזורי הטבע הרבעוניים הנראים המכונים “מרכבות השמים”,56 הקשורים לצמיחה לפריון, למחזורי האור ולמחזורי החיים שאינם שובתים אף פעם, חורגים מרשות האדם וממעשיו ומופקדים בידי האל והמלאכים, ובין מחזורי הקדושה והתרבות הנודעים כמחזורי השבתה שביעוניים נשמעים, המופקדים בידי הכוהנים שומרי משמרת הקודש ומצווים על כלל בני העדה וקשורים לפרישה, השבתה, שבועה, שמיטה וויתור על ריבונות אנושית, למועדי ה' מקראי קודש, “מועדי דרור” ו“לתבנית המרכבה”. שמירתו המחזורית של הזמן הקצוב בתקופות רבעוניות המופקדות בידי האל והמלאכים (ארבע עונות השנה; “מרכבות השמים”) ובמועדים שביעוניים שמניינם מופקד בידי הכוהנים והלויים (שבתות, שבעה מועדים, שמיטות, יובלים) ושמירתם מוטלת על כל העדה בזיקה למחזורי הפולחן המעצבים את הזיכרון והעדות, והנחלתם הרצופה בזיקה לברית ומועדי קודש, היא שהייתה מוטלת על שומרי משמרת הקודש. חובות אלה הותנו בשליטה בנוסחו המחושב והכתוב של הזיכרון, המכונה בלשון המגילות “התורה והמצוה” ו“התורה והתעודה”, שנמצא בתשתית השבועה, העדות והברית. על כן, ראשון הזוכרים והמעידים הסופרים והמספרים וראשית הזיכרון הקשור בעדות ובדעת, בשבועה ובברית, בקריאה וכתיבה, בספירה, בחישוב ובמחזור מתועדים בהרחבה. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: “הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומדע וחכמה… הוא החל לכתוב עדות ויעד לבני האדם בתולדות הארץ”.57 בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.58 חנוך החונך מסורת מקודשת על ראשית התרבות הנשענת על לימוד ספרים, חכמה ודעת, כתיבה, חישוב וספירה, מתואר בדברי הכוהן המשורר האנונימי המתאר את תלדות השושלת הכוהנית במגילות מדבר יהודה בביטוי “חנוך בחרתה מבני אדם”.59 ביטוי זה מצטרף לתיאורו של חנוך בדברי הכוהן הירושלמי יהושע בן שמעון בן סירא בראשית המאה השנייה לפני הספירה, בשעה שבני צדוק כיהנו עדיין במקדש,60 כראשון באבות העולם הקשור בדעת ובזיכרון אשר לשמו נקשרו דברי שבח ראויים להיזכר: “חנוך נמצא תמים והתהלך עם ייי ונלקח אות דעת לדור ודור”. 61

חנוך, שהתהלך עם אלהים או עם המלאכים, ונלקח למחיצת מלאכי הפנים בעולם המרכבה, הוא עולם המלאכים, הכרובים, האופנים והשרפים, שמרכיביו קשורים לתבנית השמימית של הפולחן המקודש, הזמן המקודש והמקום המקודש, מתואר כאדם הראשון שרכש דעת בדבר הקשר בין הנגלה לנסתר ובין הנראה לנשמע, בשעה שירד לעומק משמעותה של מחזוריות הזמן האלוהית. הוא למד על זיקתה של מחזוריות זו להיסטוריה המקודשת המיוסדת על ברית ושבועה, המכוננות מחזוריות זו ונגזרות ממנה, ועל זיקתן של אלה לפולחן מקודש הכרוך בתודעה על־זמנית הקושרת בין זמן מקודש למקום מקודש. זיקת הגומלין בין מחזורי הטבע למחזורי ההשבתה הנשמרים במקדש ובין תבנית שמימית על זמנית לבין ייצוגה הארצי במקום מקודש נגלו לו בחזון שמימי שהבהיר את הזיקה בין הזמן המקודש המכונה כאמור “מרכבות השמים62 ומיוצג בארבעת פניה של המרכבה המתייחסים לארבעה כיווני המרחב וארבע עונות השנה, ובין המקום המקודש השמימי הנגלה לו בחזון המרכבה63 אשר במרכזו “כרובי אשמראה כרובים64 המהווה תשתית למקום המקודש הארצי שבמרכזו מרכבת כרובים בקודש הקודשים.65 המרכבה או מרכבת הכרובים, קשורה במסורת הכוהנית בכלל ובדברי משה חנוך דוד ויחזקאל בפרט, לתבנית השמימית המיתית והמיסטית המאחדת בייצוגים מספריים וליטורגיים את מחזורי הזמן הנצחיים וממדי המרחב האינסופיים, וקשורה לייצוגיה המטונימיים בכרובים בגן עדן ובכרובים בקודש הקודשים, בשמים ובארץ. ישויות אלוהיות אלה, המכונות בשירות עולת השבת “רוחות אלוהים חיים”, מתוארות בחזון המרכבה של חנוך בביטוי “כרובי אש” ומיוצגות במקרא בהתגלות למשה ובהתגלות לדוד ככרובים פורשי כנפיים בקודש הקודשים. כרובים אלה מתוארים בפסוק "ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' ".66 שתי המסורות הקשורות במרכבה ונמסרות כעדות על חזון, מדגישות את מקורן העל אנושי הנמסר במסמך כתוב – תיאור המקום המקודש הקשור בתבנית המרכבה, נסמך על כתב שמימי: “הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית”67 ותיאור הזמן המקודש המתואר בביטוי “מרכבות השמים”, פותח במשפט “ספר מהלך המאורות… אשר הראני אוריאל המלאך”.68 מקורה השמימי של מסורת המרכבה, הנקשר למראות אלהים אשר הוראה משה בהר סיני, מתואר בדברי האל למשה: “ועשית כפרת זהב טהור… ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת… והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת.. אל הכפורת יהיו פני הכרובים”.69

מרכבת הכרובים מתוארת בתיאורי המשכן והמקדש כייצוג פולחני של מרכז המקום המקודש החורג מגבולות הזמן והמקום, הקושר בין שמים וארץ, מקום שהוא מקור החיים ועדות על נצחיותם, הקושר בין גן עדן לקודש הקדשים. בחזון הנביא הכוהן, יחזקאל בן בוזי, המרבה לדבר בשבחם של הכוהנים בני צדוק בשלהי ימי בית ראשון70 מתוארת המרכבה כהוויה שמימית חיה מתנועעת ומשמיעה קול, בעלת ארבעה מימדים מרחביים מודגשים השזורים ומורכבים זה בזה ומובדלים זה מזה בעת ובעונה אחת.71 בנוסח ספר יחזקאל שנמצא במגילות קומראן נאמר: “המראה אשר ראה יחזקאל [..] נגה מרכבה וארבע חיות”.72 הכוהן בן סירא אומר בקצרה על חזונו של הנביא הכוהן בשלהי ימי בית ראשון: “יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה”. 73 דומה שאין זו רק יד המקרה שהמילה מרכבה הקשורה למיתוס הכוהני של זמן מקודש ומקום מקודש אינה נזכרת בנוסח המסורה של ספרו של הנביא הכוהן יחזקאל, בעוד שהיא נזכרת בנוסח קומראן לראשית חזון יחזקאל כמובא לעיל והיא מצויה בתרגום השבעים ליחזקאל מג, ג שם כתוב “כמראה המרכבה” במקום שבנוסח המסורה כתוב “כמראה המראה”. המושג מרכבה כהוויה מרחבית ארבע מימדית, חיה ונצחית הקשורה לדביר קודש בעולם המלאכים, וכתבנית מייצגת את מקור החיים בקודש הקודשים, מצוי בצירופים שונים בעלי צביון כוהני מובהק בחיבור הליטורגי הנודע בשם שירות עולת השבת, שנמצא באחד עשר עותקים בקומראן ובמצדה. כך למשל נאמר בסיום שיר השבת השביעית: “דביר לדביר בקול המוני קודש וכל מחשביהם… והללו יחד מרכבות דבירו וברכו פלא כרוביהם ואופניהם ראשי תבנית אלוהים והללוהו בדביר קודש קודשי דבקי פלא”.74 החיבור המיוסד על חזון יחזקאל, מתאר את שירות המלאכים בעולם המרכבה שהוא התבנית השמימית למקום המקודש, לזמן המקודש ולפולחן המקודש. עולם זה מתאר את החלוקות הרבעוניות והשבעוניות של המקום המקודש בדמות ארבע פני המרכבה ושבעה היכלות, ואת מחזורי הזמן המקודש התלויים בהם על פי לוח השבתות הכוהני, המונה ארבע תקופות מחזוריות לצד שביעיות ימים שבתיות מחושבות קבועות וידועות מראש. שלא במפתיע, מסורות כוהניות מיסטיות אלה הקשורות ללוח קבוע של החלוקות השביעוניות (שבתות, שבעה מועדים, שבועות, שמיטות, יובלים) והרבעוניות של הזמן מקודש (ארבע עונות המכונות קציר, קיץ, זרע ודשא) ולחלוקות שביעוניות ורבעוניות של המקום המקודש (שבעה דבירים, שבע מרכבות, שבעה היכלות, ארבע מוסדי רקיע הפלא וארבע פני המרכבה), לא מצאו את מקומן בחוגים שהכריזו אחרי החורבן “אין דורשין במרכבה”75 ו“אין מפטירין במרכבה”76 ואף בקשו להוציא את ספר יחזקאל, הפותח בחזון המרכבה, מן הקאנון77 ולהשכיח את הזיקה רבת המשמעות בין חזון יחזקאל לחג השבועות78 ובין מחזורי הטבע למחזורי הפולחן הקשורים בשבועה ובברית.79


על פי סדר דורות האדם בהיסטוריוגרפיה המקראית, חנוך בן ירד, השביעי, הוא ראשון העדים על מסורת כוהנית־נבואית על־זמנית זו, הידועה כמסורת המרכבה, הקשורה בתבנית שמימית ובייצוג פולחני של ארבע כנפי הכרובים, ארבע חיות הקודש וארבעת הפנים של המרכבה.80 מסורת המרכבה חונכת תודעה דתית הקושרת בין תבנית שמימית הנגלית בחזון נבואי או בחלום, לתיאור אנושי כתוב של חוויה מיסטית הקשורה לעדות משמים, לייצוג פולחני של תבנית שמימית ולסיפור המתייחס למקורו השמימי של ייצוג זה, לתבניתו הליטורגית ולמשמעותו העל־זמנית.

חנוך, בהיסטוריוגרפיה המיסטית הכוהנית, הוא הראשון בבני האדם הנלקח לעולמות עליונים, לרקיע ולגן עדן, רואה חזון שמימי של דביר הקודש שבו ישויות החורגות מגבולות עולם החושים ומצויות בתחום הנצחי, אותן הוא מתאר כ“מראה כרובים”, “שרפים, כרובים, אופנים ומלאכים”.81 ביטויים אלה קשורים בעת ובעונה אחת למרחב המקודש השמימי ולייצוגו המטונימי במרחב המקודש הארצי, דהיינו למסורת המרכבה ולעולם המלאכים הקשורים במקדש ונזכרים בחזון ישעיה (ו, ב–ג), בחזון יחזקאל (פרקים א, י), בשירי דוד82 ובתיאור קודש הקודשים בהיכל.83 חנוך הופך לבן שמים בשעה שהוא חוצה בחזונו את סדרי הזמן והמקום ואת גבולות החיים והמוות, כדי ללמוד מהמלאכים ידע כתוב ורוחב אופקים החורג מהראייה האנושית, התחומה בדרך כלל בגבולות הזמן והמקום. בהתעלותו החזיונית הוא צופה במרכבת הכרובים השמימית, שייצוגה הארצי הנבנה בהשראת דגם שמימי, יעמוד לאחר מכן בדביר במשכן ובמקדש.84 עוד לומד חנוך מהמלאכים תבנית שמימית של לוח המכונה “מרכבות השמים”85 שיוצב בתשתית הלוח הפולחני של הזמן המקודש שמקורו משמים, הנשמר במקדש בידי שומרי משמרת הקודש, הכוהנים שומרי השבתות ושבעת מועדי ה' החלים בשבעת החודשים הראשונים של השנה.86 ידע זה בדבר החלוקות השביעוניות של הזמן שמקורן נשמע משמים, נמסר בזיקה לידע אסטרונומי נראה אודות חלוקת הזמן האלוהי לארבע עונות מחזוריות קבועות ורצופות בנות 91 ימים העולות ל־364 ימים בשנה,87 הנשמרות בידי ארבעה ראשי המלאכים.88 לידע על חלוקת הזמן הרבעונית האסטרונומית המחזורית נסמך ידע קוסמוגראפי על הקשר בין ארבעת חלקי המרחב (מזרח, מערב, צפון, דרום) לארבעת חלקי הזמן (קציר, קיץ, זרע ודשא) וביניהם לארבעה הראשים בגן עדן שהארץ נחלקת על פיהם (בראשית ב, י), מנקודת מבט שמימית הקושרת אותם לארבע הפנים של המרכבה (יחזקאל א, ה–יח) ול“ארבעת מוסדי רקיע הפלא” הנזכרים בשירות עולת השבת89. עוד לומד חנוך ידע היסטורי על משמעות פרישת הזמן מראשית לאחרית בחלוקות שביעוניות הנשמרות בידי המלאכים, ידע המונחל לאדם בעדות ובתעודה, ועל תפיסת הברית בין אלוהים לאדם הכרוכה בשמירת המחזוריות השביעונית של שביתה ומועדי דרור, ובשמירת המניין של המחזוריות הרבעונית הנצחית של חוקי הטבע. חנוך מנחיל ידע זה על תבנית הזמן המקודש והמרחב המקודש, שלמד מהמלאכים וצפה בחזון, ידע הכתוב בספרים שמקורם מלאכי המעידים על העולם הלא נראה, לבניו הכוהנים שומרי משמרת הקודש.90 בניו המופקדים על עבודת הקודש לומדים ממנו שהידע קשור לתודעה היסטורית־מיתית ומיסטית המעוגנת בזיכרון כתוב ובתבניות מספריות זמניות ומרחביות מחזוריות של עולם המרכבה, לצד תבניות של כרונולוגיה, גנאולוגיה, קוסמוגרפיה ומיתוגרפיה, ולידע פולחני הנכתב בספרים.91 אחרי שחנוך – העד העל־זמני על העולם הלא נראה, המחולק לחלוקות רבעוניות מרחביות וזמניות הנראות בעין וקשורות למחזורי הטבע, ולחלוקות שביעוניות מחזוריות בלתי נראות ונודעות למשמע אוזן, הקשורות לשביתה ב“מועדי דרור”, הכתובות בלוחות וספרים ונלמדות מהאל והמלאכים – מסיים את הנחלת הידע השמימי לבניו הכוהנים, הוא שב לגן עדן וחי שם כסופר צדק ועד נצחי מעבר לגבולות הזמן והמקום.92 על פי המסורות השונות הנזכרות במקורות אלה, הוא נענה מפעם לפעם לשאלות צאצאיו הכוהנים הקוראים לו מגן עדן, בשעה שהגבולות בין שמים וארץ עדיין פתוחים, או מתגלה בגלגולים שונים לפני הספירה ככוהן גדול שמימי הנכנס לקודש הקדשים בעולמות עליונים, רואה את הכרובים (חנוך א יד, ח–כה) ומקטיר קטורת במקדש השמימי (היובלים ד, כה). במסורת המיסטית והמדרשית מן המאות הראשונות לספירה, הקשורה לראיית השמים כמקדש וקודש הקדשים, כפרדס וכגן עדן, וקשורה למלאכי השרת, לשירת הקודש ולירידה ועלייה במרכבה ובהיכלות, הוא מתגלה ככהן גדול שמימי ששמו חנוך־מטטרון מלאך שר הפנים.93 זהותו הכוהנית המיסטית נזכרת למשל במדרש אגדה על בראשית ה כד: “ואיננו כי לקח אותו אלהים. לפי שהיה צדיק הקב”ה לקחו מבני אדם ועשה אותו מלאך והוא מטטרון" ודמותו ככהן גדול שמימי נידונה במדרש במדבר רבה: “בשעה שאמר הקב”ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נשמותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותן".94 חנוך מטטרון, שקורותיו כבן אנוש שעלה לשמים וזכה לחיי נצח כברייה שמימית היושבת וכותבת עדות וזיכרון, מפורטות בהרחבה בספר היכלות,95 מכונה נער, משום שהוא הצעיר בבריות העולם השמימי שהרי עלה למרומים שבעה דורות אחרי בריאת המלאכים. מטמורפוזה סגולית זו, מבן מוות לבן אלמוות,96 בזיקה לצדקתו, הופכת אותו במסורות שונות לבן דמותו של מלאך שר הפנים המנחיל ידע שמימי והיסטורי לבני אדם מספרים ולוחות97 למטטרון מלאך שר הפנים במסורות הקשורות בדעת כתיבה וספרים 98 ולכוהן גדול שמימי המשרת בהיכלות עליונים. כך למשל נמצא אותו כגיבור מרכזי בחלקים מספרות ההיכלות והמרכבה, שנכתבה אחרי החורבן, ככל הנראה בחוגים כוהניים שהיו קשורים לבית הכנסת, “מקדש מעט”, וחיברו בשפה נשגבת נוסחים שונים של תפילת הקדושה והמנונות מיסטיים הקשורים למלאכי השרת ולשבעה היכלות שמימים המנציחים את עבודת הקודש בהיכל שחרב.99 בספרות מיסטית ליטורגית זו, שבה החליפו מלאכי השרת את הכוהנים ששירתו בקודש, ושבעה היכלות ברקיע החליפו את ההיכל שנחרב בארץ, חנוך־מטטרון, המתואר בזיקה למסורות מיסטיות על כתב, אותיות ושמות, משרת ככוהן גדול ביום הכיפורים בטקס הנערך במשכן השמימי ליד ארבע חיות הקודש הקשורות לארבע פני המרכבה, וקורא בשם המפורש בדומה לבן דמותו הארצי המתואר בעבודת יום הכיפורים:

“והנער הזה מטטרון, מלאך שר הפנים… עומד למעלה במרום ומשמש לפני אש אוכלה אש… זה מטטרון מלאך שר הפנים שנכתב באות אחת שבה נבראו שמים וארץ וחתום בטבעת אהיה אשר אהיה ונכתב בשבע אותות ובעשרים ושתים אותיות ובשבעים שמות ובשבע קדושות.. ונחקק על שנים עשר אבנים ונכתב בשבע קולות… וחיה אחת עולה למעלה מן השרפים ויורדת על משכן הנער ששמו מטטרון ואומרת בקול דממה דקה זך כסא הכבוד… והנער הזה ששמו מטטרון מביא אש חרישית ונותן באוזני החיות כדי שלא ישמעו את הקול הדובר של הקדוש ברוך הוא ואת השם המפורש שהנער ששמו מטטרון מזכיר באותה שעה בשבעה קולות”.100

חנוך, השביעי באבות העולם, גיבור הספרות הכוהנית, שהועלה לשמים בדור המבול, כדי לשמש כעד קורא כותב וסופר, ולמד מן המלאכים קריאה וכתיבה זיכרון ועדות, הופך בספרות ההיכלות, במדרשי אגדה ובמסורת התרגום, הקשורות כולן לבית הכנסת, למלאך ששמו מטטרון, מלאך שר הפנים. חנוך מטטרון הוא העד העל זמני הנצחי שיש לו שבעים שמות, החי וכותב בגן עדן ושומר את זכר התובנה העתיקה על הקשר שבין כתיבה, חירות, ספירה, מועד, עדות וברית. היינו חנוך מביא הלוח משמים, הוא הקושר בין עדות כתובה המנחילה את זיכרון העבר ולקחו בזיקה לשבועת מועדי דרור, הנשמרים במחזורים שביעוניים, לבין נצחיות מחזורי הטבע הרבעוניים, הקשורים בברית. שמו של מטטרון, הנגזר ככל הנראה מהמילה ארבע, טטרה, ביוונית, נקשר לשמו של חנוך במקומות שונים, ביניהם בולטת הפתיחה לספר היכלות המתחילה בפסוק “ויתהלך חנוך את אלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים”101 וממשיכה בהצהרת מטטרון, בתשובה לשאלה מדוע הוא נקרא בשבעים שמות, “מפני שאני הוא חנוך בן ירד.”102 תרגום ירושלמי לבראשית ה כד מלמד אף הוא על זיהוי זה: “ופלח חנוך בקושטא קדם ה' והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיד וסליק לרקיע במימר קדם ה' וקרא שמיה מיטטרון ספרא רבא”. חנוך, המכונה ספרא רבא, הסופר הגדול, עד, אות, איש צדיק וסופר הצדק,103 הוא דמות יוצאת דופן החורגת מגבולות הזמן והמקום, אשר קורותיה מסופרות בשלושה ספרים ובמסורות מפוזרות רבות נוספות בעברית ובארמית. חנוך עונה לצאצאיו הכוהנים הגדולים, הקוראים לו בשמו, ממקום מושבו בגן עדן, כמתואר במגילה החיצונית לבראשית, בספר חנוך ובספר היובלים,104 או עונה להם ממקום מושבו בגן הצדק המכונה בארמית “פרדס קושטא”,105 או ממקומו בקודש הקודשים, שהוא ייצוגו הארצי של גן העדן או הפרדס, שם צאצאיו הכוהנים הגדולים קוראים בשמו אכתריאל106, או חוזים בו בירידתם למרכבה או בעלייתם להיכלות עליונים, בשמו מטטרון.107

מסורת חכמים יוצאת כנגד משזר מסורות מיסטיות ומיתיות אלה ממקורות כוהניים על הגיבור האנושי־מלאכי־אלוהי הקשור במסורת המרכבה ובמסורת הכהונה הגדולה, המעיד, הכותב והזוכר, הנזכר כסופר וכבעל ספרים, הקושר בין תרבות לטבע בשבועה ובברית ובין השמימי לארצי בספרים ובזיכרון כתוב. חנוך, השביעי בדורות האדם, הוא זה הקושר בין מסורת הבריתות השביעונית של מועדי דרור המשביתים מכל מלאכה, הנשמרים בלוח המשמרות הכוהני, ובין המסורת בדבר נצחיות מחזורי ארבע העונות שאינן שובתות לעולם, המשקפות חסד אלוהי, ברכה וברית, המצויות ביסוד חישובו. דהיינו, מסורת חכמים המבקשת להשית לוח חדש מופקד בידי אדם ומושתת על תצפית בירח, נאבקת בלוח השבתות והעונות הכוהני־מלאכי, המחושב, הקבוע והידוע מראש ביחס לשנה שמשית, לוח הנסמך על הטענה שהזמן אלוהי מקודש ונודע משמים ונשמר בברית בידי כוהנים ומלאכים. חכמים נאבקים נגד חנוך מטטרון שהביא לוח זה משמים כמבואר במסורות חנוך השונות בספרי חנוך והיובלים ויוצאים נגד זהותו המקודשת כעד וסופר צדק, כמייסד הכהונה, וכבעל מסורת הכתיבה בספרות הכוהנית לפני ואחרי הספירה. מסורת חכמים קושרת את הגיבור הכוהני־מלאכי מייסד מיתוס הכהונה ומביא לוח השמש משמים, שזכה בחיי נצח, עם סיפור העונש והלקח הנודע בפרק “אין דורשין” במסכת חגיגה, סיפור “ארבעה שנכנסו לפרדס”, העוסק באיסור הדרישה במרכבה. סיפור זה, המתאר את מסעם של ארבעה תנאים לעולם האלוהות ואת מר גורלם של שלושה מתוך הארבעה, ידוע בגרסאותיו השונות כסיפור התשתית של תורת הסוד במחשבת חז“ל. אולם סיפור הכניסה לפרדס הוא גם סיפור חילופי משמרות שבו המפנה הדרמטי המשפיע על המתרחש בעולמות עליונים קשור בהתבוננות במלאך יושב וכותב, הלא הוא חנוך־מטטרון, ובטעותו של אחד הצופים האנושיים בפירוש המראה השמימי, הכרוכה בהענשת המלאך ובהדחתו ממקומו.108 דומה שרק בסופו של הסיפור אודות ארבעה חכמים בני חלוף, שנכנסו ביוזמתם למתחם השמימי המקודש, המכונה במיתוס הכוהני פרדס או גן עדן, ולא הועלו לשמים או נלקחו ברצון האל כקודמיהם שזכו לחיי נצח, חנוך ואליהו, נחשפת עלילתו האמיתית הקשורה בחילוף ההגמוניה, המתרחשת במתחם שהיה שמור עד כה רק למלאכים וכוהנים שזכו לחיי נצח. העלילה מתמקדת בהדחת הסופר הכותב, בן אנוש שהפך לבן אלמוות, חנוך מטטרון, העד, בעל מסורת הלוח של הזמן המקודש, מסורת המרכבה של המקום המקודש ומסורת הלוחות השמימיים, המעיד על מועדי הזמן האלוהי לבניו הכוהנים ומנחיל להם מסורת כתובה משמים. הנענש והמודח הוא גיבור המסורת הכוהנית הכתובה שמקורה נלמד מהאל והמלאכים, המצויה בתשתית הספרייה של כתבי הקודש, אותה שומרים הכוהנים והלווים. ההדחה ממקום מושבו הנישא בגן עדן בפתח ההיכל השביעי, שם הוא יושב כעד נצחי ב”פרדס קושטא" (חנוך א; מגילה חיצונית לבראשית; היובלים ד), זוכר ומעיד, קורא וכותב, כרוכה בהעמדתו והלקאתו בששים פולסאות של אש, בשל טעותו של אלישע בן אבויה, שסבר כשראה את מטטרון יושב וכותב, שיש “שתי רשויות בשמים”.109 לעומת הדחתו והענשתו של חנוך־מטטרון, “ספרא רבא” “הסופר הגדול”, “סופר הצדק” ו“עד הצדק” שישב בהדר ויופי שאין כדוגמתם, בפתח ההיכל השביעי,110 המקביל לקודש הקודשים השמימי, הרי שרבי עקיבא, גיבור מסורת חכמים המספר את הסיפור, שאיננו כוהן, מתואר כמי שיושב במתיבתא דרקיע וכמי ש“נכנס בשלום ויצא בשלום” מן הפרדס, או מקודש הקודשים השמימי,111 בלשון השמורה במשנה ובתפילת מוסף של יום כיפור לתיאור הכוהן הגדול ביום הכיפורים היוצא בשלום מן הקודש.112 ר' עקיבא מתואר במסורת חז“ל בדפוסים שנקשרו למסורת הכוהנית בשעה שהוא מתואר כיורד מרכבה שנכנס בשלום ויצא בשלום (משנה חגיגה ב, א) וכמגלה נסתרות: “דברים שהיו מעולמים ומוסתרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה” (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, יב). ר' עקיבא מתואר גם כ”קושר כתרים לקונו“, מטבע לשון ייחודי שהיה שמור למטטרון, שהקדוש ברוך שאהבו וחיבבו “יותר מכל בני מרומים” קשר כתרים לראשו ו”כתב באצבעו בעט שלהבת על כתר שבראשו אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".113 למרבה האירוניה, ר' עקיבא, שבשמו קושרת מסורת חכמים את לשון האיום והעונש על הקוראים בספרי הכוהנים, המתארים את הפרדס והמרכבה, הופך לבעל סוד ולבעל מסורת המרכבה, לנושא הידע השמימי, ליורד מרכבה היוצא ונכנס בשלום בעולמות עליונים, הקשורים במיתוס הכוהני של חזון המרכבה מאז ומקדם. ר' עקיבא הוא זה שהפך ספרים עתיקים אלה לספרים חיצוניים ולספרים גנוזים בשעה שאמר: “הקורא בספרים חיצונים.. אין לו חלק לעולם הבא”, (משנה סנהדרין, י א). ר' עקיבא קשור בהחלפת ההגמוניה הכוהנית בהגמוניה חכמית, ובשינוי מקור סמכות הידע בזיקה להחלפת לוח השבתות הכוהני השמשי שראשיתו בניסן (שמות יב, ב), בלוח ימים ירחי שראשיתו בתשרי (משנה, ראש השנה ב, ט; בבלי, ראש השנה, כה ע"א). בשמו נקשרת לא רק החירות הפרשנית לגבי התורה שבכתב והפיכתה לתורה שבעל פה, שמשמעה גילוי דרך חדשה במחשבה הדתית, אלא גם השגה מיסטית שמעטות דומות לה: “האל… שהוא נעלם מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי השרת ונגלה לו לרבי עקיבא” (היכלות זוטרתי מה, ב); “‘וכל יקר ראתה עינו’ – זה רבי עקיבא” (איוב כח, י; פסיקתא דרב כהנא, פיסקה ד). במסורת חכמים, המחליפה את המסורת הכוהנית, ר' עקיבא, תופש את מקומו של חנוך בן ירד היושב בפרדס מאז ומקדם (חנוך א; מגילה חיצונית לבראשית; היובלים ד), רואה חזון מרכבה (חנוך א יד, ח–כה), כותב בהיכל השביעי (חנוך ג), מביא לוח מן השמים (חנוך א עב–פב; היובלים ד) ומייסד את מיתוס הכהונה לפני הספירה (חנוך א עט, א; פא, א; פב א–כ; חנוך ב יג, כא). במסורת חכמים ר' עקיבא הוא זה הנכנס לפרדס, לגן עדן, למרכבה ולקודש הקדשים השמימי, והופך להיות זה הקושר כתרים לקונו.114

אין זה מקרה שחנוך בן ירד – המתואר לפני הספירה ואחריה בלשון שבח שאין דומה לה כמי שהצטיין בתום לב, נלקח לשמים ברצון האל, היה “אות דעת לדור ודור” ונלקח למחיצת מלאכי הפנים, זכה בחיי נצח כדי שילמד מן המלאכים ויעיד לבניו הכוהנים על הדעת שרכש בדבר קדושת הזמן ומחזוריו וקדושת המקום והפולחן, זה שכתב שלוש מאות ששים וששה ספרים מפי המלאכים והביא את הלוח הכוהני ונקשר במקומות רבים בקריאה ולימוד ובכתיבת ספרי קודש ולוחות, במסורת המרכבה ובשמות, בחלומות וחזיונות, בסנגוריה ובכהונה שמימית115 – נזכר לגנאי בדברי חכמים במקומות שונים כמי שהיה “פעם צדיק ופעם רשע” (מדרש אגדה בראשית ה, כד) וכמי שהיה נכתב בספרם של רשעים ונהרג בידי האל. חנוך שזכה בחיי נצח במסורת הכוהנית מתואר בתרגום אונקלוס על בראשית ה, כד כמי שנהרג בידי האל, ונזכר בבראשית רבה כד א כמי שהיה חנף ורשע או כמי שנלקח לשמים כדי שלא יחטא. כנגד המסורת הכוהנית המקדשת את הזמן בשל מקורו האלוהי, נצחיותו, קביעותו ומחזוריותו המחושבת וידועה מראש עליה מעידים מחזורי הטבע הנודעים כ“מרכבות השמים”, ואומרת שחנוך נלקח לשמים בראש חודשים בלוח הכוהני, ב־א' ניסן,116 יום ד', היום בו נברא העולם בזיקה לזמן אלוהי, יום בריאת המאורות ובריאת המלאכים, היום שבו הועמד המשכן117 ונולד לוי בן יעקב,118 ונולד קהת בנו, הרי שבמסורת חכמים, היוצאת נגד אחדות הזמן המקודש, המקום המקודש וזכות שושלתית מקודשת המצויה במוקד מסורת לוח השמש, ונגד האפשרות של עלייה לשמים וירידה משם, החורגת מעולם בני החלוף לעולם הנצח ומערערת את ההפרדה ביניהם, חנוך נזכר כמי שנהרג בראש השנה, בא' תשרי,119 מועד שהמציאו חכמים שאינו נזכר בשם זה בלוח הכוהני, שבו הראשון לחודש השביעי הוא יום זיכרון המתייחס ליום השוויון של הסתיו. 120

במסורות כוהניות שונות שנכתבו לפני הספירה, ניכר בעליל שגיבור המסורת עליו נאמר במגילות: “חנוך בחרתה מבני אדם”121 הוא סופר הצדק, והאב המייסד של שומרי משמרת הקודש האמונים על שמירת הזמן המקודש הקשור בהתאמת התבנית שמימית מחזורית, המכונה מרכבות השמים או לוח השמש, ללוח השבתות והמועדים המחושב והקבוע מראש בן 364 הימים. לוח זה מפורט בהרחבה בספר חנוך א (פרקים עב–פב) ובסיפור המבול בספר היובלים (פרק ו), בנוסח המגילות של סיפור המבול (4Q252), בראש מגילת מקצת מעשי התורה, ושמירתו המחזורית בידי משמרות הכוהנים ותפקידו הריטואלי המכריע בזיקה לזמן המקודש ולמקום המקודש, מודגמים במגילת המשמרות, במגילת המקדש, בשירות עולת השבת ובמגילת המזמורים.122

חנוך המעיד על הזמן המקודש הוא גם ראשון העדים על המקום המקודש, המכונה בספרות הכוהנית מרכבה או קודש הקודשים, מקום מיתי מיסטי החורג מגבולות הזמן והמקום, מקום הקשור במקור החיים שהמוות אינו שולט בו והאלוהי נוכח בו, מקום הנסתר מן העין וקשור בגן עדן ובכרובים, בפרדס ובהיכלות, ב“פרדס קושטא”־“גן צדק” ו“גן החיים”, ב“מבנית קודש מטעת עולם” וקשור לאוהל מועד, למקדש ולקודש הקודשים מקום מושב הכרובים, למרכבה ולמלאכים. חנוך הוא ראשון העדים על הזיקה בין הנעלם לנגלה, בין מקורם המקודש של החיים לבין ייצוגם המטונימי המילולי, ראשון החולמים מעמיקי הראות שמבטם חודר מעבר לגבולות הנראה, וראשון בעלי הזיכרון יודעי קרוא וכתוב, הנזכר בזיקה לספרי קודש. חנוך הוא גם גיבור המסורת הכוהנית־המיסטית שנכתבה אחרי חורבן המקדש, הקשורה בעולם המרכבה, בהיכלות עליונים, במלאכי השרת ובשירת הקודש, המכונה ספרות ההיכלות והמרכבה. הוא מתואר במסורות שונות כבעל ספר מספר וסיפור, כמספר, סופר ומחשב, מעיד ומתעד וכבעל הזיכרון ההיסטורי הכתוב החוצה את גבולות העבר והעתיד. חנוך המכונה בפי המלאכים עד וסופר צדק, מתואר כבעל הספרייה הראשונה.123

תיאורו בספר היובלים, המובא בפי מלאך הפנים, מיטיב לתמצת את ייחודו כאדם החורג מגבולות הקיום של בני חלוף בכוח הדעת הכתובה, הזיכרון, הידע, המדע והעדות, הקשורים בספר מספר וסיפור. מרכיבי דעת אלה הקשורים בספרים כתובים ממקור שמימי, מגלמים את האידיאל הכוהני, וקשורים בהבנת נצחיות מחזורי הזמן וחלוקתם, מקורם האלוהי, ותבניתם השמימית המחזורית הנשמרת בידי כוהנים ומלאכים המגנים על סוד החיים. תבנית זו מתייחסת ללוח השמש, לזיקתם של מחזורי הזמן הנצחיים לברית ולשבועה בין שמים וארץ, לעדות ולזיכרון הכתוב, ולזיקתם למקום מקודש החורג מגבולות הזמן והמקום, מקום שהמוות אינו שולט בו, לתהום הנשייה ולשכחה אין בו אחיזה והנצח והזיכרון קיימים בו לעד. כל אלה קשורים בכינון זהות תרבותית ייחודית המעוגנת בספירה, בשבועה, בעדות בקדושה ובברית הכורכים בין הנעלם לנגלה ובין הנצחי לבן החלוף:


“הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד כתיבה ומדע וחכמה ויכתוב את אותות השמים בסדר חודשיהם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לחודשיהם. הוא החל לכתוב עדות ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים ויסדר את החודשים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו. וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם עד יום הדין, הכל ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם… ויהי עם מלאכי יי ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים ממשלת השמש ויכתוב את הכל… ויעד חנוך על כולם: וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם… ובעבורו הביא ה' מי המבול על כל ארץ עדן כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין. ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני יי בהר הדרום.”124


חשיבותו המכרעת של ידע קלנדארי־היסטורי זה החורג מגבולות הזמן והמקום, בדבר חלוקת הזמן לחלוקות שביעוניות ורבעוניות ותיעודו על יסוד דעת ועדות, מצוינת בפתיחת ספר היובלים, שם מתוארת ראשית הדיאלוג בין מלאך הפנים למשה על הר סיני, בשעה שהעד העל זמני פורש את השתלשלות ההיסטוריה בארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. ההיסטוריה נפרשת מנקודת מבט מלאכית כוהנית שראשיתה האנושית בחנוך מביא לוח השבתות, השמיטות והיובלים משמים, ואחריתה במעמד סיני שבו ניתנים לוחות הברית ונמסרים לוחות חלוקת השנים ממלאך הפנים למשה: “ויקח מלאך הפנים ההולך לפני מחנה ישראל את לוחות חלוקת השנים למיום הברא התורה והעדות לשבועתיהן וליובלים”.125 סיום הקטע המצוטט לעיל מספר היובלים בדבר נצחיותו של חנוך, הממשיך לחיות בגן עדן לכתוב,לזכור ולהעיד, קשור בדברי בן סירא: “חנוך נמצא תמים והתהלך עם ייי ונלקח אות דעת לדור ודור,”126 המרמז כאמור גם להילקחו של חנוך למחיצת מלאכי הפנים: “מעט נוצר על הארץ כחנוך וגם הוא נלקח פנים.”127 חייו של חנוך במחיצת המלאכים ונצחיותו מתוארים גם בספר חנוך השני: “וימהרו המלאכים ויקחו את חנוך ויעלוהו אל הרקיע העליון ושם קבלהו יי ויעמידהו לפניו לעולם” 128 ובספר חנוך א, בספר היובלים ד, במגילה החיצונית לבראשית, טור יא, ובפתיחת ספר חנוך השלישי מתוארת ישיבתו בגן עדן. לצד הכתיבה, החישוב, העדות והדעת המכוננים את תשתית הזיכרון וקשורים בחנוך היושב בגן עדן ומגשר בין העבר הרחוק להווה נצחי, באמצעות מחזורי הזמן שהביא משמים הקושרים בין מחזורי הטבע למחזורי הפולחן או בין אותות השמים לשבתות ויובלים, מדגישה מסורת זו את זיקתו לעבודה הכוהנית של שירות בקודש, שמירת משמרת הקודש והקטרת קטורת בבית המקדש. הקטרת מחזורי הקטורת בזיקה למחזורי הקרבנות הייתה זכות בלעדית השמורה לכוהנים והייתה קשורה לשמירת מחזורי הלוח ומספר ימיו,129 לברכת החיים ולהבטחת נצחיותם ורציפותם הקשורה לגן עדן, שם מקורה של הקטורת על פי המיתוס הכוהני,130 ואף הייתה קשורה לטהרה ולכפרה, המגנים על החיים בפני המוות.

בכל המסורות הכוהניות העוסקות בגורלו, מצוין שחנוך נלקח לשמים ומצוי במחיצת המלאכים, יושב וכותב במקום מקודש הנקרא ארץ עדן או גן עדן, גן צדק או גן חיים, מקום הקשור בראשית הזמן והמקום ובמקור החיים הנצחי, מקום שקורא תגר על גבולות החיים והמוות, ופורץ מעבר לגבולות הזמן והמקום הקבועים בעולמם של בני חלוף. מקום מושבו, המאחד את הדעת ואת החיים, את הזיכרון, העדות והנצח, קרוי גן עדן מלשון עד ועדות, עידן ועידנים, עדן ועדנה, קשור לנצח העל זמני, למשך החיים ורציפותם המקודשת, הקשורה בפריון ועדנה, בזיכרון כתוב ועדות. מקום זה הוא בלתי נראה, מופקד על הנצח והזיכרון, ולעתים קרוי “פרדס קושטא” שתרגומו הוא גן האמת והצדק, מאז שתרגום השבעים, שנכתב באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה תרגם את הביטוי גן עדן בספר בראשית במילה פרדסParadisos שנודעת גם כParadise. לעתים מכונה המקום המקודש “סוד מבנית קודש למטעת עולם”,131 שכן הוא תחומם של כרובים ומלאכים, “כרובי אש” או “מראה כרובים”, הנזכרים בחזון המרכבה של חנוך (חנוך א יד ח–כה) בזיקה “לתבנית המרכבה הכרובים זהב” (דה"י א כח,יח), עדים נצחיים כותבים וזוכרים, בעלי לוחות וספרים המכוננים את הזיכרון כמתואר בסרך היחד: “לאשר בחר אל נתנם לאחוזת עולם וינחילם בגורל קדושים ועם בני שמים חבר סודם לעצת יחד וסוד מבנית קודש למטעת עולם עם כל קץ נהיה”.132

המסורת הקוסמוגראפית הכוהנית מזהה בין מקום שמימי מקודש זה, שהחיים נובעים בו נביעה נצחית בזיקה לגן עדן, “מטעת עולם” ו“פרדס קושטא” והדעת על כל משמעויותיה נקשרת בו לקודש, לבריאה האלוהית, לפריון ולנצחיות, ובין ייצוגו הארצי החוצה את גבולות הזמן והמקום וכרוך במקומות התגלות האל: “כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, יט). גן עדן, הר סיני והר ציון קשורים בהתאמה למוקדי המיתוס הכוהני: גן עדן הוא “קדש הקדשים” השמימי, “משכן ה'”, מקום הכרובים והמלאכים, ומקום הבריאה הנצחית, “מטעת עולם”; הר סיני קשור לחוק האלוהי שניתן במדבר, חוק כתוב המכונן את הקדושה בעולמו של האדם וקשור למחזורי הזמן המקודש המשבית, הנודעים כ“מועדי ה'”, ולמחזורי הטבע המכונים “מרכבות השמים”, הנשמרים בידי מלאכים וכוהנים; והר ציון הוא מקום משכן האל בארץ, מקומו של קודש הקדשים במקדש, המצוי ב“הר ציון טבור הארץ” במסורת הכוהנית נבואית ונשמר בידי משמרת הקודש. בפרק קודם בספר היובלים בסיום תיאור מעשיו של חנוך מציין מלאך הפנים: “ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני יי בהר הדרום” (ד, כה). המלאך המספר למשה את השתלשלות ההיסטוריה שקדמה למעמד סיני מזכיר ארבעה מקומות מקודשים הקשורים למסורת זו, אולי כנגד ארבעת פני המרכבה, “ארבעת מוסדי רקיע הפלא”, ארבעה ממדי המרחב והזמן או ארבעה הראשים הנזכרים בגן עדן: “כי ארבעה מקומות בארץ ליי הם: גן עדן והר הבקר (המזרח) וההר אשר אתה עומד עליו היום, הר סיני, והר ציון יתקדש בבריאה חדשה לקדושת הארץ…”.133 הר ציון בספרות בית ראשון הוא מקום המקדש134 המכונה גם הר המוריה (מראה יה או הר המור הקשור לקטורת) ובספר היובלים הר ציון הוא ההר עליו נעקד יצחק בסיפור העקדה,135 הסיפור המכונן במאבק בין החיים והמוות ובהבטחת נצחיות הזרע, שבו מלאך הפנים מציל בפקודת האל את זרע אברהם ממוות הנגזר בידי השר משטמה.136 אין זה מקרה שגיבורים מקראיים נודעים קשורים לגן עדן, להר סיני ולהר ציון, מקומות המפתח למיתוס הכוהני הקושר בין גילוי אלוהי למאזין אנושי הלוקח חלק במסורת הבריתות: חנוך הוא זה היושב בגן עדן לפי ספרי חנוך, ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית, התולים בו את תשתית הדעת והברית, אברהם ויצחק קשורים להר ציון מקום העקדה לפי ספר היובלים ומקום המקדש לפי המסורת המקראית, ומשה הוא זה העומד על הר סיני במסורת המקראית ובספר היובלים, המקום בו נכרתת הברית ההיסטורית בין האל והעם. מסורת זו בדבר גילוי האל בהרים הקשורים בבריתות ובמקומות סמויים מן העין, בקדושה ובנצחיות נרמזת בדברי יחזקאל בן בוזי הכוהן המתנבא בלשון סתומה על הר אלוהים, הר קודש אלוהים, גן העדן, הכרוב והמקדש: “בעדן גן אלוהים.. בהר קודש אלוהים היית בתוך אבני אש… מהר אלהים.. כרוב הסוכך מתוך אבני אש… מקדשך”.137


 

ד.

קורותיו של חנוך בן ירד – השביעי באבות העולם, ראשון יודעי קרוא וכתוב, העד, הסופר, שהביא את הלוח הרבעוני־שביעוני מן השמים, בעל מסורת המרכבה וחוזה החלומות המגלה את הסמוי מן העין, מביא הכתב ההופך את הנשמע לנראה, ומביא את הכתוב על לוחות השמים בעולם העל חושי, לגבול השגתם של בני האדם בעולם המוחשי, באמצעות אותיות ומספרים, קריאה וכתיבה, ספרים וסיפורים, בריתות וחוקים, שבאמצעותם משיג האדם את העולם שאינו מושג בחושים, מסופרות בעת העתיקה בפירוט שאין לו אח ורע. קורותיו של חנוך, החי בשני העולמות הארצי והשמימי, שלדידו אין גבולות מפרידים ביניהם בחלום ובמציאות, מסופרות במסורות שונות בשבעה חיבורים. ביניהן נמנות חמש מסורות שונות המאוגדות בספר חנוך הראשון שנכתב ככל הנראה בראשית המאה השנייה לפני הספירה ואולי בזו הקודמת לה, ושומר מסורות עתיקות, ספר חנוך השני שנכתב במאה הראשונה לפני הספירה או בראשית המאה הראשונה לספירה בחוגים הקרובים לבית חוניו ולמקדש חוניו במצרים (קדמוניות היהודים, יג, 62–73), פרק ד בספר היובלים, שנכתב במחצית המאה השנייה לפני הספירה, צוואות השבטים שנכתבו סמוך לתקופה זו,138 ספר בן סירא שנכתב בראשית המאה השנייה לפני הספירה,139 ספר הענקים ובמגילה החיצונית לבראשית, שנכתבו גם הם ככל הנראה בתקופה זו.140 אחד עשר קטעי מגילות כתובים בארמית מלפני הספירה שנמצאו במערה הרביעית בקומראן במדבר יהודה, כוללים מסורות שונות בעברית ובארמית על חנוך הסופר הנצחי היודע את הלא נודע, קושר בין הנצח לזמן ובין הקדושה למקום, ומשיג את הלא מושג בכוחם של ספרים ומספרים.141 קורותיו של האדם החולם המתהלך עם המלאכים בחזונו, שנלקח לשמים, הפך לעד נצחי או למלאך המשיג את יחסי הגומלין בין המחזור השביעוני הנשמע המופשט של ההשבתה ומועדי דרור, לבין המחזור הרבעוני הנראה של ארבע עונות השנה של מחזורי זריחת השמש ואותות השמים, בכוחם של לוחות שמימים וספרים ארציים, ומעיד וזוכר את קורות משפחת האדם, מסופרות בהקשרים רבים נוספים. מסורות אלה מספרות את קורותיו של חנוך סופר הצדק המכונה אות ועד וקשור למעברים בין שמים וארץ, ומתארות את הבאת החוק הכתוב משמים, ואת הבאת הלוח המלמד את המימד המספרי המחזורי והפולחני של המציאות הקשורה בדעת, במשפט ובצדק, מן המלאכים. קורותיו של חנוך כותב הספרים, ההופך את הסמוי מן העין לנראה בכוח התבנית, הלוח והמחזור ומעיד על העבר למען העתיד, המקבל לרשותו ידע כתוב מן המלאכים ומנחילו לבניו ולצאצאיהם הכוהנים בספרים, מתועדות גם בספרות ההיכלות והמרכבה, שהתחברה אחרי חורבן המקדש בתקופת המשנה והתלמוד. ספרות זו כוללת מסורות רבות אודות חנוך בן ירד המכונה מטטרון, מלאך שר הפנים, שרבות מהן יכולות להיחשב כגלגול של מסורות חנוך מלפני הספירה.142

היסוד המשותף לחיבורים שונים אלה מהמאות האחרונות לפני הספירה ומהמאות הראשונות לספירה, הוא זיקתם המובהקת להיסטוריה כוהנית מיתית, מיסטית ופולחנית: למסורת הכהונה הקשורה במלאכים ובדעת שמימית, בלוחות ובספרים, לשבט לוי שנבחר לכהן בחזון הקדשה מלאכי, מימי אבי השבט, לוי בן יעקב,143 ולאבות אבותיו של השבט המכהנים בכהונה הקודמת למעמד סיני מימי חנוך בן ירד, השביעי באבות העולם, עבור בבנו מתושלח, בנכדו למך, בנינו נוח, בבן נינו שם, באחיו של נוח ניר (ספר חנוך השני כב, ז; כג, א–מ) ובבנו מלכיצדק (חנוך השני כג, מב–סו; תהילים קי, א–ד;4Q401; 411Q13), המנחילים עדות כתובה בספרים ולוחות, מקטירים קטורת ומעלים קרבנות ושומרים את קדושת מחזורי הזמן האלוהי בלוח שבתות שביעוני בן 364 ימים. מסורת זו עוברת ממלכיצדק (תוך דילוג על הדורות שבין ארפכשד לתרח) לאברהם, בנו יצחק, נכדו יעקב, נינו לוי, בן נינו קהת, נכד נינו עמרם ובנו של עמרם אהרון, במשך שבעה דורות רצופים של מעבר מאב לבן לפי מסורת אחת ובמשך מספר אחר של דורות במסורות מקבילות.144 רצף כוהני שושלתי זה, הנמסר בזיקה לעדות מלאכים, לספרים הנלמדים מפי מלאכים ול“לוחות השמים”, מתמקד בחלקיו השונים בפרישת ההיסטוריה של הכהונה הגדולה לפני הספירה, מדורו של חנוך בן ירד עד לדורו של אהרון ומדורם של בני אהרון ונכדיו אלעזר ופינחס ועד לדורו של צדוק בן אחיטוב, אחימעץ בנו וצאצאיו עד לימי שרייה ויהוצדק (דברי הימים א ה, כז–מא), עד לדורו של יהושע בן יוצדק בזמן שיבת ציון (עזרא ג; חגי א–ב; זכריה ו; עזרא ה; נחמיה יא, י–יא; בן סירא מט, טז). רצף זה של הכוהנים לבית צדוק נמשך במישרין עד לשמעון בן יוחנן כוהן גדול, בעשור השני של המאה השנייה לפני הספירה (בן סירא נ, א–לו) ומסתיים ככל הנראה ב“כוהן הצדק” בקומראן במחצית מאה זו, בתקופת המהפכה החשמונאית ששיבשה את הרציפות השושלתית המקראית ונטלה את הכהונה הגדולה מבני צדוק, צאצאיו הישירים של אהרון לפי המסורת המקראית (דברי הימים א ה, כז–מא). הרצף ההיסטורי המקודש, המסופר מזווית ראייה כוהנית של עדות מלאכית, ברית, בחירה ושושלת, לוחות וספרי קודש, נשמר במסורות ספרותיות ישירות ועקיפות בעלות זיקה כוהנית־מלאכית, במקורות שונים המדגישים את הזיקה לחנוך סופר הצדק ולבית צדוק. כאמור לעיל, מקורות אלה המשקפים מיתוסים מכוננים של הכהונה והיסטוריוגרפיה של שבט לוי ושל כהונת “בית צדוק קודש קודשים”, אשר נכתבו בחלקם הבתר מקראי לאורך התקופה החשמונאית, שהעמידה כהונה מתחרה נטולת לגיטימציה בשנים 152–37 לפני הספירה, לא נכנסו לקאנון. הקאנון נערך במאות הראשונות לספירה בידי חכמים שהתפלמסו עם מסורות בית צדוק, נושאי ההגמוניה הכוהנית העתיקה, שאת נושאיהן כינו צדוקים, והיה כרוך בצנזורה של המסורות הכוהניות שהפכו לספרות גנוזה או לספרות חיצונית שנדחקה לשוליים.


 

ה.

הספרייה בת מאות המגילות של המסורת הכוהנית הקשורה בבית צדוק, שנתגלתה במדבר יהודה, משקפת מציאות דתית הנסמכת על דבר אלוהים ודברי מלאכים הכתובים בספרים, ומעוגנת בהיסטוריה של בריתות המנחילה דעת, אמת וצדק, חוק, ידע ופולחן המגנים על קדושת החיים רציפותם ונצחיותם. מסורת כוהנית זו המוסיפה למסורת המוכרת מספר בראשית מלאכים־מורים, ספרים כתובים עברית ממקור שמימי, בחירה בלוי, ברכות, מצוות ושושלות מקודשות, קשורה בהיבטים שונים בחנוך בן ירד, סופר הצדק, הפותח את שושלת הכהונה על פי בחירה שמימית, מנחיל אותה לבנו מתושלח, המעביר אותה לבנו למך, המעביר לבנו נוח ולאחיו ניר, המעביר לבנו מלכיצדק “כוהן לאל עליון”.145

מסורת הדעת והברית הנמסרת בספרים שמקורם שמימי עוברת על פי מסורת זו דרך שם ומלכיצדק עד לדורו של אברהם שנגלה לו מלאך שר הפנים המלמד אותו שפה שנשכחה בימיו, “עברית, לשון הבריאה” (היובלים יב, כה–כו). המלאך מעביר לו את ספרי אבותיו הכתובים עברית ומזכירים שבעה מאבות אבותיו בסדר עולה: “שם ונוח וחנוך ומהללאל [אנוש] ושת ואדם” 146 ואף מנחה אותו בכריתת הברית בזיקה למלאכים.147 הברית עוברת דרך בנו של אברהם, יצחק,148 לנכדו יעקב, המתואר בביטוי המכריע במסורת הכוהנית המייחסת קדושה לידיעת קריאה וכתיבה: “וילמד יעקב ספר” (שם, יט, יד). יעקב נקשר בלוחות שמימיים, בספרים, בבחירה אלוהית ובדעת הנודעת בחלום מפי מלאכים (שם, לב, כא–כו). אהבת אברהם לנכדו יעקב ובחירתו בו מודגשות חזור ושנה בספר היובלים תוך הטעמה על הורשת הספרים (שם, יט, טו–לא: כא, י). בנו של יעקב, לוי, המבורך בפי סבו יצחק, זוכה במסורת הכוהנית בסמכות המיוסדת על בחירה שמימית (שם, פרקים ל–לב) ועל קבלת ספרי אבותיו: “ויתן [יעקב] את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לפניו עד היום הזה” (שם, מה טז).149 את הדעת השמימית הקשורה בשבועה ובברית ובחלוקות שביעוניות, המתגלה ללוי בחודש השביעי בבית אל מפי שבעה מלאכים שהוא רואה בחזונו, הוא מנחיל לבנו קהת, המורישה לבנו עמרם, המעבירה לבנו אהרון,150 הנוחל את הכהונה הגדולה במסורת המקראית ומנחילה לבניו הנודעים בביטוי הייחודי “זרע אהרון קודש קודשים” (דברי הימים א כג, יג). הנושאים המודגשים ושבים ונשנים במסורת הכוהנית של השתלשלות הכהונה, מלאכי קודש, ספרים מקודשים הכתובים עברית ולוחות רבעוניים־שביעונים ממקור שמימי, המכוננים את הזמן המקודש ואת משמרתו במקום המקודש, שראשיתם בחנוך ואחריתם באהרון המנחילה לבניו, אינם מצויים במסורת המקראית המקבילה.

אחיו של אהרון, משה בן עמרם, שומע את פרטי השתלשלות ההיסטוריה על פי המסורת הכוהנית מפי מלאך הפנים, בספר היובלים, שחמישים פרקיו מספרים מחדש את ספר בראשית ואת ראשית ספר שמות תוך התמקדות על ההיסטוריה של הבריתות והשבועות, לוח המועדים המקודש, הספרים הלוחות ודברי המלאכים, המנחילים ידע לכוהנים וללויים. בספר בולט דגש מובהק על מקור הדעת במלאכים, שירדו בימי ירד אבי חנוך הנקרא על שמם: “כי בימיו ירדו מלאכי ה' אשר עירים יקראו על הארץ ללמד את בני האדם עשות משפט צדק בארץ” (יובלים ד, טו) ועל נוחלי הדעת הכוהנים, על הקדושה הקשורה בקריאה וכתיבה, ועל מקומם המכריע של חלומות, חזיונות, לוחות וספרים ממקור שמימי, כמקור דעת מקודש. עוד מוטעמת בספר היובלים הקדשת לוי לכהונה, ומודגשת מרכזיות חג השבועות, המתפרש מלשון שבועה וברית הנכרתת עם השושלת הכוהנית השומרת את הזמן המקודש במחזורים של שביעיות. לדברי ספר היובלים חג השבועות נשמר בשמים בידי המלאכים עד למועד הברית הראשונה בימי נוח, שנכרתה במחצית החודש השלישי, מועד חג השבועות במסורת הכוהנית. מועד זה הוא ציר לחלוקה שביעונית־מחזורית של הזמן המחולק לשבתות ולשבעת מועדי ה', לשמיטות ויובלים, בשורה של שבועות ובריתות. בריתות אלה, הנכרתות עם נוח, אברהם ומשה במחצית החודש השלישי, סיוון, קשורות בספר היובלים בתולדות האבות בספר בראשית, ולא כמקובל בנוסח המסורה ביציאת מצרים ובמסעות בני ישראל בספר שמות וספר במדבר.

דומה שאין זה רק מקרה שהחג המרכזי במסורת הכוהנית – החג שנכרתות בו כל הבריתות והשבועות מברית הקשת בענן, עבור בברית בין הבתרים וכלה בברית סיני, החג אותו חוגגים המלאכים, בתאריך קבוע, ט“ו לחודש השלישי, החג שבו ניתנו לוחות הברית ולוחות חלוקת העתים כמצוין בפתיחת ספר היובלים, החג המכונה בספר “משנה חג” הקשור במסורת המרכבה ובהתגלות אלוהית מזה ובברכת היבול במועד קציר הקמה מזה, בעלייה לרגל ובספירה של שבע שבתות – נעדר תאריך בנוסח המסורה, אינו נזכר בשמו במשנה ואין מסכת המוקדשת לו במשנה. חג השבועות מכונה עצרת בלשון חז”ל, שם המשכיח את הוראתו המקורית הקשורה בשבע ושבועה, בברית ועדות, ומסורת המרכבה הקשורה בו – החג הוא מועד גילוי חזון המרכבה בברית סיני ובחזון יחזקאל – נדחקת לתחום האיסור כעולה מדברי ר' יהודה המתייחסים לחג השבועות “אין מפטירין במרכבה” (משנה מגילה ד, י).151 ספר היובלים, הערוך סביב הבריתות שנכרתו בחג השבועות, רושם את העדות על מהלך ההיסטוריה מהבריאה ועד מעמד סיני בחלוקות שביעוניות, חותר להקדים את המצוות והבריתות לארבעים ותשעה היובלים הקודמים למעמד סיני ולקשור אותן בחיי האבות המעבירים מדור לדור את המסורת הכוהנית הכתובה. הספר מבקש לעמוד על הזיקה השביעונית המלאכית והכוהנית הקשורה ללוח השבתות, לשבעת המועדים הנחוגים בשבעת חודשי השנה הראשונים, לחג השבועות, ולמחזורי השמיטות והיובלים, המחושבים ורשומים במחזורים שביעוניים בלוחות וספרים המופקדים בידי השושלת הכוהנית. שושלת זו רואה במעמד סיני ובברית שנכרתה בו שבע שבתות אחרי מעבר ים סוף (שחל ביום א' כ"ו בחודש הראשון, מועד הנף העומר) פרק שני ולא פרק ראשון, כבמסורת המקובלת, שכן לגבי דידה של השושלת השומרת את משמרת הקודש באמצעות כ"ד משמרות הכהונה המתחלפות מדי שבעה ימים (דברי הימים א כד), משרתות במשך שבוע קצוב הנקרא על שם המשמרת כעולה ממגילת המשמרות, ומבטיחות את “שבועות חוקות קציר” כדברי הנביא הכוהן ירמיהו (ה, כד) – המצוות והמועדים נקשרו באירועים רבי משמעות בחיי דורות האדם מאדם ועד לוי, הנזכרים בספר בראשית ובספר היובלים, ולא החלו בספר שמות. בקומראן נמצאו מגילות המפרטות את חילופי עשרים וארבע המשמרות מדי שבעה ימים במחזורים של שש שנים בין שמיטה לשמיטה על פי לוח השבתות, השמיטות, והיובלים ושבעת מועדי ה', המפורט בספר ויקרא, בספר חנוך הראשון, בספר היובלים, במקצת מעשי התורה, במגילת המזמורים, בשירות עולת השבת ובמגילת המקדש.152

בספר היובלים לוי בן יעקב מתואר בהרחבה כמי שזכה להתקדש לכהונה ולרשת את ספרי הקודש של אבותיו (פרקים ל–לב) ובספר צוואות השבטים מתוארת התקדשות לוי לכהונה וכל בני יעקב מורים לבניהם חזור ושנה לציית ללוי שומר המסורת המקודשת. לשאלה מה הוא שמונחל מאב לבן במסורת זו, המדייקת בכרונולוגיה ובגניאלוגיה ומאדירה את שושלת לוי על ששה עשר הדורות הקודמים לו במסורת המקראית או תשעת הדורות הקודמים לו במסורת הכוהנית, שראשיתם בחנוך בן ירד, ושלושת הדורות המשתלשלים ממנו המסתיימים באהרון בן עמרם ובמשה אחיו הזוכה לגילוי אלוהי ולגילוי מלאכי, ללוחות וספרים, עונים כל החיבורים הנזכרים שמדובר בדעת שמקורה שמימי, הנמסרת מפי המלאכים המכונים ידעים לנבחרים שבכל דור, דעת הקשורה בצפייה במחזורי הטבע הנצחיים שאינם שובתים לעולם הנשמרים בידי האל, ובשמירת מחזורי ההשבתה המופקדים בידי האדם ובידי המלאכים, הנכתבת לראשונה בידי חנוך מביא הלוח משמים, ההופך לסופר, לזוכר ולעד נצחי. דעת זו נשמרת בידי צאצאיו הכוהנים ההופכים לשומרי העדות והברית, הנשמרות על לוחות שמימים וספרים מקודשים השומרים את הזיכרון ההיסטורי ואת החוק האלוהי המועברים מדור לדור. תפישה זו מתוארת בקצרה במגילות: “להבין ישרים בדעת עליון וחכמת בני שמים, להשכיל תמימי דרך, כי בם בחר אל לברית עולמים” (סרך היחד ד, 22). דוגמה אחת מני רבות לדעת עליון זו ולהנחלה מלאכית של דעת כתובה בספרים המתייחסת לקוסמוגרפיה ולתמורותיה הנראות ולחלוקות הזמן הנשמעות, לעבודת המלאכים, ללימוד, להיסטוריה ולחוק, נמצא בספר חנוך השני153 המתאר את המעבר מספרייה שמימית לספרים ארציים, תוך ציון מספר ימי החודש בלוח השמש והדגשת קדושת הכתיבה והספירה:

“ויקרא יי לאחד משרי מלאכיו ושמו אוריאל אשר היה מהיר בחכמה משאר שרי המלאכים וכותב כל מעשי יי. ויאמר אל אוריאל הביאה את הספרים מאוצרותיי ולקחת קנה [ממהר לכתוב] ונתת לחנוך והגדת לו את הספרים: וימהר אוריאל ויבא אלי את הספרים הנודפים מור ויתן לי קנה ממהר לכתוב מידו. ויהי מדבר אלי את כל מעשי השמים והארץ וכל היסודות מעברם ומהלכם ורעם המזלות והשמש והירח והכוכבים ומהלכם ושינוייהם ועתים ושנים וימים ושעות… מנין המלאכים ושירת בני החיל… וכל דבר אדם וכל לשון שירה וחיי בני אדם… ושירים נעימי הקול וכל אשר משפטו ללמוד. ויהי אוריאל מספר לי ימים שלושים ולילות שלושים ופיו אינו פוסק מדבר ואני לא חדלתי לכתוב כל האותות לכל בריאה.. ואשב שלושים יום ושלושים לילה ואעתיק הכל כמשפט ואכתוב שלוש מאות וששה וששים ספר” (חנוך ב י, א–ה, ט).


 

ו.

סיפור שלבי השתלשלותה של ספריה זו, הקשורה בבחירה אלוהית, בדעת שמימית הנמסרת ממלאכים לכוהנים, ומונחלת בספרים ולוחות, הוא מוקד ענייננו בדיון להלן. אולם לפני שנתאר את הנחלת הכתוב נפתח בתיאור מקוטע שהשתמר במגילות מדבר יהודה, של השושלת הארצית הנבחרת המנחילה ידע זה:


]אלוהי הכול[….ויוסד ע[ ] [ה?]כין אוצרות [ ] ]בדם כאשר עש[יתה

חנוך בחרתה מבני א[ד]ם ות[ ] לעד

]ה ובנוח רציתה מב[ני ]באברהם

את יצחק התמותה ו[ ]אל יעקוב [נו]דעתה בבית אל

[ות ] ל להבין במעשיכה ] ואת לוי ה[בדל]תה ותתן לו לאגוד

[ ] ת עבודת [ ובאהרון בח]רתה [מן] לוי לצאת

[ולבוא ] [להו]דיע נסתר[ות ב]בריתמה לפניכה

שנה] בשנה ותצוהו להזה[יר?] [ה ואחר [י]ענו

]לכול איש ישראל [ שבועת[ו] על ]ל עלי את154


למרות הקיטוע ניכר בעליל ששבעת השמות הנזכרים חנוך, נוח, אברהם, יצחק, יעקב, לוי ואהרון יוצרים רצף שושלתי העומד בסימן בחירה אלוהית. המלים המתארות את הזיקה האלוהית לבני השושלת מבהירות נקודה זו בבירור: בחרתה, רציתה… התמותה, נודעת, הבדלתה, בחרתה. ההבדל הבולט בין רשימה זו למקבילותיה המפורשות והמרומזות במסורת המקראית, הוא מקומו של לוי. במסורת המקראית שישה מתוך השבעה מצוינים כיוצאי דופן וכבעלי זיקה ייחודית לאלוהים: לחנוך נודע מקום מיוחד בשל העובדה שנאמר אודותיו שלא מת ככל האדם אלא נלקח לשמים (בראשית ה, כד). נוח נודע כצדיק תמים שנבחר לשרוד את המבול ולהמשיך את הקיום האנושי בשבועה ובברית (שם, ח), לאברהם יצחק ויעקב מוקדשות בספר בראשית מסורות שונות הקשורות בהתוודעות לאל ובכריתת ברית עימו, ולאהרון מוקדשות בספרים שמות ויקרא ובמדבר, ובדברי הימים מסורות רבות ומפורטות המייחדות אותו מקרב אחיו בבחירה ובפקודה אלוהית בזיקה לכהונה. לעומת זאת לוי בן יעקב נזכר בדרך כלל בספר בראשית בהקשרים שליליים של נקמה, רצח וקללה בעקבות מעשיו בפרשת שכם ודינה (לד, כה–לא; מט ה–ז) ולא נודעת לו שום זיקה, מפורשת או מובלעת, לקדושה ולבחירה. זיקה ייחודית זו של בחירה וקדושה רווחת אמנם במסורת המקראית ביחס לשבט לוי ולעבודת הכוהנים והלויים השמורה לצאצאיו לדורי דורות155 אולם כאמור איננה מתייחסת אף פעם במפורש לקדושתו של אבי השבט, אלא מתחילה את הכהונה מאהרון בן עמרם, נכדו של לוי מצד אמו ונינו של לוי מצד אביו, מבלי לייחס חשיבות מפורשת לאבות אבותיו ולמשפחתו.156


המסורות אודות לוי, אבותיו וצאצאיו בספרות בית שני, במסורות הכוהניות במגילות מדבר יהודה, במסורות מבית חוניו במצרים ובספרים החיצוניים שעותקיהם נמצאו בין מגילות קומראן ובגניזת קהיר, משקפות מצב שונה מעיקרו, המחליף את הנוסח שבו לוי, בנו קהת ונכדו עמרם (דברי הימים א ה, כז) נדחקו לשולים. מסורות אלה המבקשות לגולל את ההיסטוריה של המשפחה הנבחרת, שומרת הספרים והמופקדת על העדות ושמירת הברית, על פי תודעתה שלה, מתריסות כנגד הרעיון שהעבר הוא רכושה של קבוצה אחת המכוננת אותו מנקודת מבט הגמונית ברגע היסטורי מסוים, ויוצאות נגד הטענה שהמספר “מבחוץ” רשאי לספר את ההיסטוריה של הקבוצה “מבפנים”. מסורות כוהניות אלה מבקשות להעמיד את לוי וצאצאיו הישירים במוקד מסורת הבחירה הכוהנית. סיפורו של לוי מסופר הן מצד אבות אבותיו המשתלשלים ברצף פטריליניארי בן עשרה דורות מימי חנוך, מתושלח, למך נוח, ניר, שם ומלכיצדק, אברהם, יצחק ויעקב, והן מצד ילדיו, נכדיו וניניו, קהת, עמרם, אהרון, אלעזר, פינחס ואבישוע, בוקי ועוזי, זרחיה, מריות, אחיטוב וצדוק הכוהנים הגדולים, שריה כוהן הראש האחרון בבית ראשון ונכדו יהושע בן יהוצדק המכהן בראשית בית שני וצאצאיהם (זכריה ו, יא; דברי הימים א ה, כז–מא) הממשיכים את מסורת הכהונה הגדולה העוברת מאב לבן החל מבני אהרון ואילך.157 כך למשל נזכר מבנה השושלת הנבחרת בקטע ממגילות מדבר יהודה המכונה פסיאודו היובלים המגלה את ההקשר הכוהני־מלאכי: “ונמצא אברהם נאמן לאלוהים… לרצון ויברך יהוה את ישחק כל ימי חייו ויולד את יעקב ויעקב הוליד את לוי דור שלישי ויהיו כל ימי אברהם וישחק ויעקב ולוי… ומלאכי הקדש..”158 אהרון נזכר במסורת המגילות המצוטטת לעיל בזיקה לסבו במשפט: “אהרון בחרתה מן לוי”, דהיינו הבחירה אינה מתחילה בו אלא בסבו.

כל בני השושלת הכוהנית שראשיתה בחנוך קשורים זה לזה במישרין בקשר כפול נגלה ונסתר: של לידה על פי הטבע והאצלת הכהונה על פי ברית: דהיינו כולם מחוברים בקשר תורשתי שבטי נבחר השומר על נצחיות שושלתית, בזיקה של אב ובן (אחד מבין הבנים של האב הנבחר בכל דור, נבחר להמשיך את המסורת הכוהנית) ובקשר של הנחלה רוחנית של דעת נצחית כתובה בלוחות וספרים שמקורם בעולם המלאכים, המועברת כברית מאב לבנו. על פי מסורות אלה, לוי הוקדש לכוהן וצאצאיו לכוהנים ולויים ברוח דברי הנביא מלאכי: “וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות, בריתי היתה אתו החיים והשלום… תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא ימצא בשפתיו. בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא” (מלאכי ב, ד–ז). דברי מלאכי על הברית בין האל ללוי אינם מתועדים במקבילות במסורת בספר בראשית על בני יעקב. מהפך זה בדמותו של לוי, המנוגד למסורת ספר בראשית, על פי נוסח המסורה, מתחולל באמצעות שורה של מסורות על הקדשה משמים המתרחשת בחלום ובהקיץ, על בחירה שמימית המתנה את הכהונה, מסורות המלוות בהנחלת ספרייה מקודשת ממקור מלאכי.159 כאמור, מסורות אלה, המדקדקות ברציפות הכהונה מימי חנוך ועד לסוף המסורת המקראית, נמצאו בין מגילות מדבר יהודה שמחבריהם מייחסים עצמם פעמים רבות לכוהנים לבית צדוק, הלא הוא בית הכהונה הגדולה ששרת ברציפות בקודש מימי ראשית בית ראשון בימי דוד ושלמה וצדוק בן אחיטוב ועד למאה השנייה לפני הספירה, בימי צאצאו הישיר, חוניו השלישי בן שמעון הצדיק, שנרצח בשנת 171 לפני הספירה. בית צדוק מייחס עצמו על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית במישרין לשושלת שראשיתה באהרון בן עמרם, נכדו של לוי, ועל פי ההיסטוריוגרפיה הכוהנית לשושלת שראשיתה בחנוך, שיאה בלוי ובצאצאיו משה ואהרון, ואחריתה בימי בית ראשון בשריה אבי יהוצדק שהוגלה בידי נבוכדנצר עם חורבן המקדש, כמפורט בדברי הימים א ה, כז–מא: ו, לה–לח. הכהונה הגדולה מתחדשת בימי שיבת ציון ובנית המקדש השני בתקופה הפרסית (538–332 לפני הספירה), עם שובו של יהושע בן יהוצדק נכדו של שריה, המכהן בבית שני (חגי א, א; זכריה ג, א–ח; ו, יא). יהושע בן יהוצדק הוא אביהם של כל הכוהנים הגדולים ששירתו עד שנת 175 לפני הספירה כבניו נכדיו וניניו. שושלת הכהונה הגדולה הפטריליניארית בבית ראשון ובחלק מימי בית שני מתוארת בספר עזרא (ג, ב; ז,א–ו) ומפורטת בנחמיה (יא, יא)160

אין קו ברור התוחם את גבולות הזיכרון המקודש ומפריד במסורות אלה בין מיתוס להיסטוריה או בין היסטוריה מדומיינת למציאות טקסטואלית, שכן לגבי דידם של הכוהנים הכותבים, יוצרים ונוצרים את העבר, כל השושלת הפטריליניארית המקודשת מראשיתה בימי חנוך, עבור בצאצאיו מתושלח, נוח, ניר, למך ומלכיצדק הנזכרים בספר בראשית, כמו לוי וצאצאיו הישירים הנזכרים בחומש החל בקהת ועמרם עבור באהרון אלעזר ופינחס, המשך בצאצאים הנזכרים בספר שמואל ובדברי הימים מצדוק בן אחיטוב ואילך ועד אחריתה המקראית של השושלת בכוהני בית צדוק בבית שני הנזכרים בספרי עזרא, נחמיה, חגי, זכריה, מלאכי ודברי הימים, והמשכה בראשית המאה השנייה לפני הספירה בספר בן סירא ובדברי מורה הצדק בקומראן ובכוהני בית חוניו, היא הוויה היסטורית־ספרותית רצופה אחת, מתועדת בכתבי קודש, הקשורה ברצף גנטי מדור לדור ובהנחלה רצופה של מורשת כתובה מקודשת לשושלת נבחרת, הקשורה בעולם המלאכים כמקור תוקף והשראה.

כאמור הממצא הספרותי העשיר במערות מדבר יהודה, הכולל חיבורים המתייחסים לגיבורי שושלת כוהנית זו החל בספר חנוך, עבור בצאצאיו מתושלח, למך ונוח, ובקטעים על שושלת אבות העולם הנבחרים בבחירה אלוהית, המשך בצוואת לוי ובצוואות עמרם וקהת ובחיבורים המתייחסים לכוהן מלכיצדק ומזכירים את צדוק ואת מגילות משמרות הכהונה, לצד חיבורים המפרטים את לוח השבתות והמועדים בנוסח הכוהני, את מזמורי דוד בנוסח המתייחס לעבודת המקדש וללוח הקרבנות, את שירות עולת השבת המיוסדות על לוח השבתות ועבודת כוהני קורב, את מגילת המקדש ואיגרת מקצת מעשי התורה הכוללות את לוח המועדים, הקבוע הידוע והמחושב מראש, את מגילת ההודיות השומרת שירה כוהנית המתארת את מלאכי הקודש ואת מטעת העולם ומסורות לוי מבית חוניו המייחסות ללוי ידיעת כתיבה וקריאה בהשראה שמימית שידונו להלן, חיבורים המתייחסים לתקופות היסטוריות שונות ולהקשרים שונים, אולם מתייחסים לרצף מקודש המעוגן בלוח שהובא משמים, הקשור בשושלת הכהונה ובעולם המלאכים, בספרי קודש, במיתוסים על זמן מקודש ועל מקום מקודש, ובהיסטוריה כתובה שנשמרה במאות מגילות שהגיעו לידינו אלפיים שנה אחרי גניזתן, מעוררים הרהורים בדבר קולות הגמוניים וקולות מושתקים ובדבר עדי הזיכרון וסוכני השכחה ומעלים מחשבות בדבר הגבול התוחם בין המיתוס וההיסטוריה או בין סיפור שמספרת קהילה לעצמה אודות מקורותיה הממשיים והמדומיינים ובין ראייה ביקורתית של סבירות ואפשריות קיומן של מסורות אלה במציאות מוחשית, תחומה בגבולות זמן ומקום, הנוצרת בזיקה לממשויות מדומיינות ולערכים נצחיים ונמסרת תמיד בפי מספרים בעלי עמדה ומטרה. ריבויים וגיוונם של החיבורים המייצגים מסורת כוהנית זו של שבט לוי על הקשריה הכרונולוגיים, היסטוריוגראפיים, פולחניים ומיסטיים, מיתיים, ריאליים, ספרותיים ודמיוניים, הקשורים בעבודת הקודש, בכהונה, במקדש ובלוויה, מעלים שאלות מרתקות בדבר משמעות הזיכרון הכתוב בספר בזיקה לזהות המספר והכותב, שאלות הקשורות לסיפור כזירת המאבק על סמכות וזהות ולבעלות השנויה במחלוקת על העבר ועל הזכויות והחובות הגלומות בו הנגזרות מהסיפור ההיסטורי. מן המסורות השונות והמקבילות עולה שהמאבק בין מספרי ההיסטוריה המקראית בעריכתה בנוסח המסורה, לעומת מספרי ההיסטוריה המקראית בנוסח הכוהני, הוא מאבק על עיצוב העבר ומשמעותו המתחולל בין קבוצות שונות בעלות זהות תרבותית משותפת החולקות עבר משותף הזכור מזוויות שונות. האם העובדה שפרקים מרכזיים הדנים בגיבורי המסורת הכוהנית כגון נוח וחנוך, מלכיצדק ולוי, אלעזר, פינחס וצדוק, נשמטו מנוסח המסורה אחרי הספירה,161 או נוספו עליה בספרות הכוהנית לפני הספירה, אינה אלא מקרה? האם העובדה שחנוך, גיבור המסורת הכוהנית לפני הספירה, שהועלה לשמים ביום הפותח את לוח השמש, א' ניסן, היושב ב“פרדס קושטא” בגן עדן, שם הוא קורא כותב זוכר ומעיד לנצח נצחים, לפי ספר חנוך, ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית, הודח ממקומו אחרי הספירה בסיפור “ארבעה נכנסו לפרדס” בנוסח התלמוד הבבלי, ובמקבילותיו בספר היכלות הידוע כספר חנוך השלישי ובקטעי גניזה, ונהרג לפי מסורת חכמים ביום הפותח את לוח הירח, א' תשרי, אינה אלא צירוף מקרים? האם אין זה אלא מקרה שחג מרכזי במסורת הכוהנית כמו חג השבועות, חג חידוש הברית המבוסס על שבועת השבועות של מועדי דרור ועל מסורת הבריתות הקשורה בלוח השמש, חג הקשור במסורת המרכבה, בהתגלות בסיני, במעבר בברית ובעלייה לרגל, נותר חסר תאריך בנוסח המסורה, חסר מצווה המייחדת אותו, שכוח שם וחסר מסכת במשנה, או אולי כל אלה יש בהם כדי להעיד שלא היתה רק מסורת אחת אלא שמסורות היסטוריוגרפיות שונות התחרו זו בזו בעת העתיקה על עיצוב העבר, ונאבקו בזירת המאבק של הסיפור.

בין אם חג השבועות נקרא בהיסטוריה הכוהנית “חג המלאכים” “משנה חג”, “חג השבועים”, וחג הבריתות עם נוח, אברהם ומשה (ספר היובלים) ונקשר ב“מעבר בברית” (סרך היחד), החל תמיד ביום ראשון במחצית החודש השלישי (ברית דמשק), שבע שבתות אחרי מועד יציאת מצרים, (יום ראשון, כ"ו לחודש הראשון) בזיקה למסורת המרכבה, שנגלתה בט"ו בסיוון, או לחילופין, בנוסח חכמים, מכונה “עצרת” וחל ב־ו בסיוון, מועד שלעולם לא יחול ביום ראשון, חג שבו נאסר להפטיר במרכבה, בתרבות האומרת “אין דורשין במרכבה” (משנה חגיגה, ב א) ומבטלת את המעבר בברית, הרי שאין ספק שהסיפור ההיסטורי המוכר מנוסח המסורה אינו אלא אחד מהמסורות ההיסטוריות השונות שנאבקו ביניהם בעת העתיקה, בעת שהסדר הכוהני המסורתי על מסורת הבריתות, השבועות מועדי הדרור, המרכבה והספרים המקודשים שמקורם בעולם המלאכים הוחלף בידי כוחות חדשים.

מוקד הזהות הכוהנית השושלתית קשור בתודעת בחירה שמימית, בשבועה ובשבע ובזיקה ההדוקה של הכהונה לעולם המלאכים הסמוי מן העין, הנודע כאמור מאז ימי חנוך בן ירד במסורת השמורה בנוסח כתוב בשמים ובארץ. שני העולמות קשורים בשבועה ובברית, באחריות על הזיכרון הכתוב בזיקה למחזוריות שביעונית של “מועדי דרור”, בשמירת הצדק והקדושה, הדעת והאמת ביחס למחזורי שביתה שביעוניים. עוד הם קשורים בברית וברכה, בעדות ובזיכרון, המופקדים בידי לוי וצאצאיו, כפי שעולה מדברי המלאכים בספר היובלים. ספר זה, שהתגלה במקורו העברי בספרייתם של בני צדוק במדבר יהודה, ערוך סביב מרכזיות חג השבועות, החג שכל הבריתות נכרתו בו במחצית החודש השלישי מימי ברית הקשת בענן עבור בברית בין הבתרים ועד לברית סיני. מועד החג, המכונה מעבר בברית בסרך היחד, היה שנוי במחלוקת בין צדוקים לפרושים כנאמר במשנה וזיקתו למסורת הבריתות ולמסורת המרכבה נעלמה מנוסח המסורה ונשמרה בעיקרה רק במסורת הכוהנית. המלאכים המשרתים בשמים המכונים “נועדי צדק” ושומרים את השבתות והמועדים המגנים על הצדק, מתארים את בני דמותם הארציים, בני זרע לוי, להם מונחלת משמים הכהונה והלוויה, כקשורים בצדק וצדקה. הכוהנים מבני לוי המשרתים בקודש בדומה למלאכי הצדק, הם אלה שיכונו על שמו של צדוק בן אחיטוב הכהן בימי דוד ושלמה, בשם בני צדוק, המופקדים על שמירת מועד הברית בתמורות ההיסטוריה הארצית:


"ותהי להם צדקה ותכתב להם צדקה; ויבחר זרע לוי לכוהנים וללוים לשרת לפני ה' כמונו בכל הימים ויבורך לוי ובניו לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה מכל הקמים על ישראל. וכן תכתב לו כעדות בלוחות השמים ברכה וצדק לפני אלהי הכל.

ואנחנו נזכור את הצדקה אשר עשה האדם בחייו בכל עתות השנה עד אלף דור ברכה תכתב ותבוא עליו ולדורותיו אחריו ונכתב אוהב וצדיק בלוחות השמים" (היובלים ל, יח–כ).


זהות כוהנית זו הקשורה בדעת שמימית המונחלת בספרים ובלוחות משמים לארץ, בברית ובעדות, בצדק ומשפט, בחיים וברכה, נקשרת בתקופת האבות בצדקתו של לוי, המבורך על מעשי הקנאות שלו (צוואת לוי, ה א–ג) ונזכר לשבח לאחר מכן בשל קנאותם של צאצאיו (שמות לב, כו–כט; במדבר כה, ז–יד; דברים לג, ח–יא; היובלים ל, יז–יח). זאת בניגוד לקללה המוטלת עליו במסורת המקראית על שפיכות הדמים בפרשת שכם (בראשית לד:כה–לא; מט, ה–ז). המלאכים מספרים מחדש פרשה זו בספר היובלים ובצוואת לוי ומעידים על צדקתו, זוכרים ורושמים אותה ומנחילים לו דעת צדק וברכה וזכות בלעדית לכהונה. לוי בן יעקב, אבי הלויים והכוהנים, שנולד על פי המסורת הכוהנית בא" בניסן (היובלים כח, יד), ביום ד', יום בריאת המאורות שבו מתחילה השנה בלוח הכוהני, בראשית החודש שבו מתחילה השנה בלוח המקראי (שמות יב, ב), היום שבו הוקם המשכן (שמות מ, א), היום שבו נבראו המלאכים (היובלים ב, ב) והיום שבו נלקח חנוך לשמים כדי ללמוד דעת מן המלאכים (חנוך ב, יט), נבחר לכהונה בספר היובלים ובצוואת לוי מארבעה טעמים: בעקבות חיזיון מלאכי בבית אל ובחירה בו לכהונה בשל קנאותו לצדק, משפט ונקמה ולשמירת טהרת המשפחה וההתבדלות מהגויים הנזכרים בפרשת אונס דינה (היובלים ל, יח; צוואת לוי ה,ג; ח, א–יט); בעקבות חלום שחלם יעקב אביו בבית אל שבעקבותיו נדר להקדיש מעשר מכל אשר לו, ולוי הוא העשירי בבניו בספירה מהסוף להתחלה (היובלים לב, א–י; צוואת לוי ט, ג–ד; לוי הארמי) והשביעי בסדר הדורות של יורשי ומורישי הספרים שראשיתו בחנוך; בעקבות בחירת לוי לכהונה בידי סבו יצחק בהשראת רוח הקודש, בחירה בה יצחק משווה את עבודתו של לוי ובניו בקודש לעבודת המלאכים בשמים (היובלים לא, יב–טז; צוואת לוי ט, א–יד) ובעקבות חלום שחלם לוי על בחירתו לכהונה בידי המלאכים ועל בחירת בניו לכהונה עד עולם (היובלים לב, א; צוואת לוי ב, ה–י; ד, ב; ה, א–ב; ח, א–יט; לוי הארמי). השראת רוח הקודש גורמת לכך שיצחק מלמד את תורת הכהונה והקרבנות שלמד מאביו אברהם, לנכדו לוי (צוואת לוי ט, ה–יד). קודם לכן נזכר אף חלום נוסף של יעקב החולם שלוי בנו יהיה לכוהן לפני האלהים (צוואת לוי ט, ג–ה). דהיינו מגע עם העולם הלא נראה באמצעות חלומות והשראת רוח הקודש, הנגלים ליצחק, ליעקב וללוי, ומלאכים הנודעים בחלום ליעקב וללוי בבית אל ומנחילים ידע ולוחות, הם המבססים את הקדשת לוי לכהונה נטולת אחוזה ארצית ואת זיקתו הנצחית למעשרות וקרבנות מכאן, ולדעת אלוהית, לידע כתוב, ללוחות ולספרים, מכאן. במסורות שונות נזכרת זיקתו של לוי לספרים ולאותיות ממקור שמימי, ביניהן בולטת מסורת ספר יוסף ואסנת מחוגי מקדש חוניו המובאת להלן. בצוואת לוי מתואר חזונו של לוי המתעלה לשמים, בדומה לסב סבו חנוך, וזוכה בברכה אלוהית בדבר כהונתו. ספר היובלים מטעים את הברכה הנאצלת ללוי ולכל זרעו:

“ואחרי כן פתח לי המלאך את שערי השמים וארא את קדוש עליון יושב על כסא. ויאמר אלי לוי לך נתתי את ברכות הכהונה עד אבוא ואשכון בתוך ישראל” (צוואת לוי ה, א). שמו של לוי בספר היובלים מצביע על קרבתו לאלהים ונדרש במדרש שמות בפסוק: “לך קראה אמך שמך לוי ובאמת קראה שמך נלווה לה' תהיה” (היובלים לא, טז), בניגוד לביאור שמו בנוסח המסורתי הקשור למאבק על לבו של יעקב בין שתי נשותיו, הנדרש מלשון “הפעם ילוה אישי אלי” (בראשית כט, לד). הברכות הנאצלות ללוי בידי סבו יצחק, המתנבא ומרחיק ראות מבעד לעיוורונו, מונחלות לו ולבניו: “וירד רוח הנבואה בפיו… ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה ויאמר אליו יברכך ה' אלהי הכל אדוני כל העולמים אותך ובניך בכל העולמים” (שם לא, יב–יג).162

מסורת כוהנית שמוצאה מחוגי מקדש חוניו במצרים (קדמוניות יג 62–73), שם כיהן חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי שהודח ונרצח בשנת 171 לפנה“ס בידי שליחי הכוהן המתייוון מנלאוס, ושם כיהנו בניו ובני בניו עד שנת 74 לספירה, מתארת את לוי במאה השנייה לפני הספירה בלשון ייחודית כמי שנחל את רוח הנבואה וכמי שמוגדר כ”נלוה לה'", כעולה ממדרש שמו בספר היובלים. לוי במסורת זו מחונן בראייה פורצת גבולות המזכה אותו בתואר נביא אלהים ומתארת אותו כרואה ספרי רזים בשמים:

“לוי… בשהוא איש נביא וירא אלהים ועובד את אדני. והוא ראה אותות כתובים בשמים ויקראם… כי היה לוי איש נביא וצופה את כל העתידות” (כב:8, כג 8). 163

מסורת זו הקושרת את לוי בן יעקב לנבואה, לרזים, לספרים ולאותיות שמימיות, בסיפור המתרחש במצרים, מובאת כאמור בספר יוסף ואסנת, הקשור למקדש חוניו, שם כיהנו צאצאי שושלת בית צדוק.164 הסיפור, המתאר את הרקע לעליית יוסף במצרים ולאחיזתם הקדומה של צאצאיו שם, כרקע לתביעתם על מקדש חוניו בעיר החרס [שמש] (ישעיה יט, יח–יט), הליופוליס, מרחיב על מקומו הייחודי של לוי, אחי יוסף, בעלילה.


שבט לוי נבחר בחירה משולשת במקרא, רק בספר שמות, אחרי יציאת מצרים, ואילו בחירה בלוי בן יעקב אבי השבט, המתייחסת לקורותיו בספר בראשית, למעלתו הייחודית ולסגולותיו יוצאות הדופן, כמתואר בספר היובלים, בלוי הארמי, בצוואת לוי, בצוואות השבטים ובספר יוסף ואסנת, אינה נזכרת: במקרא הלויים נבחרו לכהונה בעקבות נאמנותם למשה וקנאותם בפרשת מעשה העגל (שמות לב, ט–כה); בעקבות בחירתם בידי האל להיבדל מהעם למען שירות בקודש (ויקרא ח, א–לג; דברים י, ח); ובעקבות השתלשלות שושלת הכהונה מאהרון לבניו ולבני בניו עד עולם (ויקרא י, ח; דברי הימים ה). בצוואת לוי בצוואות השבטים נאמר על בני השבט בחזונו של לוי: “ומהם יהיו כהנים ושופטים וסופרים ועל פיהם ישמר הקודש” (ח, יח) ובנוסח תרגום השבעים של דברי הימים א כג, ד ודהי"ב יט, יא המילה שוטרים מתורגמת כסופרים. לעומת זאת בגרסת לוי הארמי, שנתגלתה בגניזת קהיר בשנת 1896 ונמצאה חמישים שנה לאחר מכן בין מגילות קומראן בנוסחים מקוטעים במערות הראשונה והרביעית, ונחשבת לעתיקה שבין המקורות הכוהניים הדנים בלוי,165 מצוינים טעמי הבחירה של לוי בן יעקב הנקשרים בארבעה נושאים: בפרשת דינה בשכם, שעניינה הצבת גבולות איסורי חיתון בין בני משפחת יעקב לבני עמים אחרים באמצעות שימוש בלשון טומאה וטהרה (לוי הארמי, גניזה, א–ג); בחזיונותיו של לוי הרואה מלאכים, ונלקח לשמים בידי מלאכים בדומה לחנוך: “נטלת לשמיא” (TLevi 4Q213 ); ונמשח לשרת בקודש בידי המלאכים (צוואת לוי, גניזה, ו–ז); בהקדשה לכהונה כהמשך לחלום יעקב בבית אל, שבעקבותיו החולם שהבטיח לעשר מכל אשר לו, מקדיש את לוי, בנו העשירי, כמעשר לשרת בקודש “כהן האלוהים לעולמים” “ברכני אדין כדי הוה יעקוב עשר כל מה דיהיה לה כנדרה” (צוואת לוי, גניזה, ט 15–16(; בעקבות בחירת יצחק סבו המברך אותו, מלמד אותו את עבודת הקודש, מזהירו מן הטומאה ומצווה עליו להנחיל את המסורת המקודשת לבניו: “וכדי ידע די אנה כהין לאל עליון…ואמר לי אזדהר לך ברי מן כל טומאה… לאפלתך דין כהנותא” (ט, א–ב גניזה). לוי בן יעקב נזכר במקומות שונים במגילות ובברית דמשק הוא מצוין כראשון בשושלת של “אנשי הקודש הראשונים אשר כיפר אל בעדם ויצדיקו צדיק וירשיעו רשע” וכמי שהצביע על הפער בין שלושה מיני הצדק לבין שלוש מצודות הבליעל, זנות, הון וטומאת המקדש (ברית דמשק, דף 4 שו" 15).


לעומת זהותו הכוהנית המובהקת של לוי בספר היובלים ובצוואת לוי על נוסחיה השונים הקשורה בלוחות וספרים ובזיקה למלאכים, וזהותו הנבואית הקשורה לאותיות וספרים שמימיים בספר יוסף ואסנת, הרי שבספר בראשית לוי אינו נזכר כלל בהקשר שבח זה, אלא רק נזכר לגנאי (בראשית מט, ה–ז). הוא זוכה לאזכור מפורש בהקשר פולחני ייחודי רק בספר שמות, בברכת משה בן שבט לוי, המברך את אחיו הלויים בזיקה מפורשת למושגים מקודשים הקושרים ומקרבים בין הנגלה לנעלם (אורים ותומים, קטורת, מזבח, כליל וקרבנות) ולמושגים ספרותיים ומשפטיים הקושרים בין הנעלם לנגלה (אמרה, ברית, משפט, תורה, ברכה, חוק) הקשורים למסורת הכוהנית של משמרת הקודש:

“וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידיך… כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון” (דברים לג, ח–יא).

בנוסח קומראן של פסוקים אלה יש הבדלים דקים המטעימים לשון יחיד במקום לשון רבים ומטעימים את נוכחות האל בין המברך משה למבורך לוי:

“וללוי אמר הבו ללוי תמיך ואוריך לאיש חסידך… כי שמר אמרתך ובריתך ינצר ויאירו משפטיך ליעקב ותורתכה לישראל… ברך ה' חילו ופעל ידו תרצה מחץ מתנים קמו ומשנאו בל יקומו.”166

במסורת הנבואית הכוהנית מצוינת זיקתו הייחודית של לוי לאל ולתורה, לכהונה ולמלאכים, במושגים הקשורים לברכת משה, אולם כאן נעלמת במפתיע הזיקה הפולחנית ומודגשת חובת ההוראה ושמירת הזיכרון הכרוכה בברית, בתורה, במשפט וצדק, באמת, בדעת, בשלום, בשם האל ובזיקה למלאכים:

“להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא: תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא” (מלאכי ב, ד–ז).

מקורה השמימי של הדעת, שנאצלה ללוי בן יעקב, מתואר במקומות שונים במסורת הכוהנית בזיקה להשראה נבואית ולדעת מלאכים. בצוואת לוי מעיד לוי על ההשראה שנחה עליו בעודו רועה בשדה “ותבוא עלי רוח דעת אלוהים” (צוואת לוי ב, ג) אולי ברמיזה ל“רוחי דעת אמת וצדק בקודש הקדשים” שידונו להלן או לצאצאו הרועה משה ההופך לנביא. דעת זו מתוארת בזיקה לעולם המלאכים מנחילי הדעת. אלה נקשרים ללוי לא רק בחלום יעקב אלא גם בברכת סבו יצחק, שעל פי מסורת זו נחה עליו רוח נבואה בשעה שהאציל לנכדו את הברכה השושלתית הכרוכה בקרבת אלוהים ובבחירה אלוהית. ברכה זו באה לעמעם את קללת אביו יעקב בנוסח המסורה בשל פרשת דינה בשכם (בראשית מט, ה–ז). בברכת יצחק מודגשת זיקתו של לוי למלאכים ולברכה האלוהית, המנחילה לו מרות על כל השבטים לדורות עולם. מרות רוחנית זו נובעת ממעמדו הייחודי בענייני הוראה ומשפט והאצלת ברכה, ומן הנצחיות השושלתית של זרע קודש הנבחר מלידה לשמירת הדעת והנחלתה. נצחיות הדעת המקודשת הנשמרת בשושלת האנושית של בני מוות המנחילים זיכרון כתוב מדור לדור מקבילה לנצחיות המלאכית של הידעים בני האלמוות:

“וירד רוח הנבואה בפיו [של יצחק]… ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה ויאמר אליו: יברכך ה' אלוהי הכל אדוני כל העולמים אותך ובניך בכל העולמים: ויתן ה' לך ולזרעך גדולה וכבוד וקרב אותך וזרעך אליו מכל הכשר לשרתו במקדשו כמלאכי הפנים וכקדושים כן יהיה זרע בניך לכבוד ולגדולה ולקדושה ויגדלם בכל העולמים: והיו נשיאים שופטים ומלאכים לכל זרע בני יעקב, דברי ה' בצדק ידברו וכל משפטו בצדק ישפטו והגידו דרכי ליעקב והראום לישראל ברכת ה' תושם בפיהם לברך כל זרע יקיר” (היובלים לא, יג–טו).

ברכת יצחק המסתיימת בהטרמה של דברי משה או בפרפראזה שלהם “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” (דברים לג), מרמזת לברכת כוהנים (במדבר ו) וקרובה בחלקה לברכה הנזכרת בדברי הנביא מלאכי המובאים לעיל. לצד הדעת המשפט והברכה הנזכרות לעיל המילים אמת וצדק נזכרות בתכיפות במסורות הכוהניות. שתי מלים אלה מתורגמות בארמית למילה קושטא, מילה הנקשרת כאמור לעיל לגן עדן ולמקום מושבו של חנוך, היושב ב“פרדס קושטא” או בגן הצדק והאמת, בנוסח חנוך הארמי שנמצא בקומראן.167 דעת אמת וצדק ממקור אלוהי כראשית המעשים של השושלת הכוהנית נזכרים גם בצוואת לוי הארמי בפתיחת דברי לוי לבניו: “שמעו למאמר לוי אביכם וציתו לפקודי ידיד אל… ראש כל עבדכן להוה קושטא ועד עלמא להוה קאם עמכן צדקתא.”168 ובתרגום העברי לאחד מנוסחי לוי הארמי: “שמעו למאמר לוי אביכם ושמעו למצוות ידיד האל. אני מצווה אתכם בני ואני מגיד לכם האמת חביבי: ראש מעשיכם יהיה אמת ועד עולם ישכון עמכם צדק”.169 הצירוף המשולש, דעת אמת וצדק, נזכר בתיאור קודש הקודשים השמימי בשירות עולת השבת, שבהן בני צדוק הכוהנים קוראים לכוהני קורב המלאכים להלל ולשבח עימהם יחדיו: “רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים, צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים”.170 הערכים המופשטים דעת, אמת, צדק וברכה, הוראה, משפט, והנחלת הדעת, מקורם בעולם הנשמע והלא נראה. שמירתם והנחלתם בנוסח כתוב המגן על הצדק, האמת והחירות בזיקה ללוח “מועדי הדרור” ו“מקראי קודש”, מסורה בידי מלאכים ומופקדת בידי לוי וזרעו. השירות בקודש, המותנה במחזוריות שביעונית מקודשת, קושר בין הנגלה לנעלם בלוח הקרבנות, התהילות והברכות, המפורט במגילת המזמורים ומופקד בידי משמרת הקודש. סדר ליטורגי זה, העומד בסימן הביטוי “להאיר בלבב איש ולישר לפניו כול דרכי צדק ואמת” 171 נשמר בידי בני לוי ומנציח בעולם הנגלה את ביטויים המקודש של ערכים אלה, התלויים בלוח שמשי קבוע של מחזורי השבתה מקודשים הנשמרים בזיקה לעבודת הקודש במקדש:

"ויהי דויד בן בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה

ארבעה וששים ושלוש מאות

ולקורבן השבתות שנים וחמישים שיר

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות וליום הכיפורים שלושים שיר

ויהי כול השיר אשר דבר ששה וארבעים וארבע מאות

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון"172


שמירת מחזורי השירה ומחזורי הקרבנות המבטיחים את שמירת לוח מועדי הדרור מוטלת על בני לוי, המשוררים לפני המזבח ומעלים עליו קרבנות המציינים את חילופי הזמנים של קודש וחול, של שביתה ועמל. השמירה על הדעת האמת והצדק מנוסחת כיעוד בפתיחת סרך היחד “ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארץ” (דף 1, שורה 6) ושבה ומנוסחת במשפט “וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד…” (דף 8, שו' 1–2). הנחלתם של ערכים מופשטים אלה מדור לדור קשורה בבחירת לוי ובניו: “אל יעקב נודעתה בבית אל ואת לוי ח[פצ]תה ותתן לו לאגוד ] בחרתה [בני] לוי לצאת ברוחמה לפניכה”,173 ומותנית במצוותו של לוי לבניו: “ועתה בני ספר מוסר חכמה למדו את בניכם ותהיה החכמה עמכם לכבוד עולם”.174 במגילת הסרכים מתוארת ההכשרה לעיסוק בספרים החלה על כלל חברי העדה: “ומן נעוריו ילמדהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ולקחת מוסרו במשפטיהמה.”175 בברית דמשק נזכרת זיקת הכהונה לספרים: “אל ימש איש כוהן מבונן בספר ההגי על פיהו ישקו כולם” (דף (8ובסרך היחד מפורשת משמעות בחירתם של בני לוי “לצאת ברוחמה לפניכה” ומתוארת זיקתם התמידית לספרים: “ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה… והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד” (שם, 6, 6–8). תפקידי ההוראה המוטלים עליהם מפורשים בפתיחת סרך העדה: “בהאספם יחד להתהלך על פי משפט בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם… בבואם יקהילו את כול הבאים מטף ועד נשים וקראו באזניהם את כול חוקי הברית ולהבינם בכול משפטיהמה…” (שם, 1, 4–5). בסרך העדה מתואר המדרג הסמכותי של בני לוי וההנהגה של בני צדוק הכוהנים ביחס להנהגה הדתית השבטית המתוארת בספר במדבר כז יז, כא: “ובני לוי יעמודו איש במעמדו על פי בני אהרון להביא ולהוציא את כל העדה איש בסרכו על יד ראשי אבות [העדה] לשרים ולשופטים ולשוטרים למספר כל צבאותם על פי בני צדוק הכוהנים וכול ראשי אבות העדה” (סרך העדה 1, 22–25)

לצד התשתית המקראית של הבחירה, החובה והברכה השושלתית הקשורים בשבט לוי, נוסף בספרות הכוהנית דימויו של אבי השבט וזרעו למלאכים, בזיקה להאצלת הברכה האלוהית ללוי, “ידיד האל” “הנלוה לאלוהים”, בפי סבו יצחק, ולהנחלת הדעת השמימית מהמלאכים ליעקב, אביו של לוי: “וירא במראות הלילה והנה מלאך יורד מן השמים ושבעה לוחות בידיו ויתן ליעקב ויקרא את הכתוב בהם אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים” (היובלים לב: כא). במסורת זו, הקודמת במאות שנים לנוסח המסורה, יעקב, אשר זכה כמה פעמים בחייו לראות מלאכים בחלומותיו ונחל דעת כתובה על לוחות מהמלאכים לצד ספרים שנחל מאבותיו, בוחר בלוי ומנחיל לו את ספריו: “ויתן [יעקב] את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לפניו עד היום הזה” (היובלים מה, טז).

הזיקה העל זמנית בין מלאכי הפנים לבין הכוהנים בני לוי, הקשורה בהנחלת הדעת משמים במסורת כתובה מקודשת ובשמירת מורשת משותפת של זמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון ופולחן מקודש, מתוארת במקורות שונים בספרות הכוהנית. הזיקה בין כוהנים למלאכים מתייחסת לשותפות ביניהם בהנחלת החוק והמשפט האלוהיים השומרים על אמת וצדק, ומעוגנים בברכה ובברית, ולחובות המוטלות עליהם הקשורות בשירות בקודש הקדשים בשמים ובארץ, בשירת הקודש ובאמירת הקדושה, בשמירת מחזורי השבתות והמועדים ושמירת התורה, ובהעלאת קטורת הקושרת בין המקום המקודש הארצי לבן דמותו השמימי. המושג “יחד” הרווח במגילות, מתייחס לשותפות זו בין מלאכים לכוהנים, המכונים עדת קדושים ואלי צדק. בסרך היחד שנמצא במגילות מדבר יהודה, בספרייתם של הכוהנים בני צדוק, בקטע הקרוי סרך הברכות, מתוארת זיקה זו בברכה לבני צדוק ובברכה המוקדשת לכוהן הגדול, שראשיתה וסופה מתייחסות במרומז לברכת משה ללוי בספר דברים לג, י:


דברי ברכה למשכיל לברך את בני צדוק הכוהנים

אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם

ולבחון כול משפטיו בתוך עמו ולהורותם כאשר צוה

ויקימו באמת בריתו ובצדק פקדו כל חוקיו ויתהלכו כאשר בחר:

יברככה אדוני ממעון קודשו

וישימכה מכלול הדר בתוך עדת קדושים

וברית כהונתו יחדש לכה

ויתנכה מקור דעת לעדת קודש…

ועצת כל בשר בידכה יברך….

ואתה כמלאך פנים במעון קודש

וכבוד אלוהים לפניכה

ותפארתו עליך תהיה סביב

משרת בהיכל מלכות

ומפיל גורל עם מלאכי פנים

ועצת יחד עם קדושים לעת עולם

ולכול קצי נצח

כי תורה משפטיו

וישימכה קודש בעמו

ולמאור גדול לתבל בדעת

ולהאיר פני רבים בתורתכה

ויתן בראשכה נזר לקודש קודשים

כי אתה תקדש לו ותכבד שמו וקודשיו176


הזיקה המודגשת לעדת קדושים, לדעת שמימית ולהוראת התורה, החוק והמשפט, האמת והצדק, שמקורם מקודש, כתוב ועל זמני, היא מהות הברית הכוהנית המקודשת שתלויה בזיקת גומלין עם עולם המלאכים העל זמני השובת במחזורים שביעוניים של צדק וחירות כמתואר בדברי המלאכים ספר היובלים: “ויתן לנו יי אות גדול את יום השבת למען נעשה מלאכה ששה ימים ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה: וכל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקודש שני המינים הגדולים האלה יאמרו לנו כי נשבות עמו בשמים ובארץ” (שם, ב, יז–יח). בשירות עולת השבת מתוארת התבנית האלוהית של הערכים המקודשים בעולם העליון ובעולמם של הכוהנים:


"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים,

צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים…

וצורות בדניהם מלאכי קודש מתחת לדבירי הפלא".177

במגילת ההודיות מתארים הכוהנים שיתוף כוהני־מלאכי מקודש זה בשיר:

"להתיצב במעמד עם צבא קדושים

ולבוא ביחד עם עדת בני שמים,

להיחד עם בני אמתך ובגורל עם קדושיכה".178


ברית הכהונה תלויה במקור תוקף שמימי מקודש, בדעת מלאכית הקשורה בספר מספר וסיפור, המעידה על ערכים מופשטים כמו אמת, צדק ומשפט, קודש וברית, התלויים בספירה, שביתה ושמיטה, יובל ודרור, בלוח ובספר, בשבועה ובחוק. ערכים אלה מהווים ערבות לרציפות החיים, נצחיותם וקדושתם, צדקתם ואמיתותם, ומצויים בתשתית החוק והמשפט. הם המעוגנים בזיכרון כתוב החורג מגבולות הזמן והמקום, בידיעת קריאה וכתיבה בעברית, שפת הבריאה ושפת המלאכים, ובידיעת חישובים מחזוריים של הזמן ולוח העונות והמועדים או בספרייה של לוחות וספרים שמקורה שמימי־מלאכי ומשמרתה ארצית־כוהנית.


 

ז.

הקריאה והכתיבה בלוחות ובספרים שמימים וארציים האוצרים את הצדק והמשפט, החוק והברית, היא המייחדת את הכוהנים בני שבט לוי והיא קשורה לרעיון הספרייה הכוללת ספרים ולוחות שמקורם בעולם המלאכים, הדנים ברעיונות מופשטים המצויים בתשתית הצדק החברתי המעוגן בקודש. מושגים כגון צדק תום ויושר, אמת ומשפט, שבת־שביתה ושבועה, שמיטה ודרור, קודש, ברית וברכה, מועד, דעת ועדות, רווחים בכתבי הכהונה, הקושרת ספירה ומחזור, חירות, דעת, צדק וזיכרון. רעיונות אלה הקושרים את הקדושה עם עשיית הישר והטוב ועם ויתור על ריבונות אנושית במחזוריות שביעונית משביתה לשם שמירת צדק, אמת, דעת, חירות ו“מועדי דרור”, עוגנו בעולם המלאכים עדי הזיכרון, שומרי חלופות הזמן ותמורותיו, ונתלו בספירה מחזורית מקודשת קבועה וידועה מראש הקושרת בין זמן מקודש למקום מקודש או בין נצחיות לנצח הנוגעים בעולמם של בני חלוף. מלאך הפנים מסיים את דבריו בספר היובלים במשפט המגן על מועדי הדרור המקודשים: "למען ישבתו בני ישראל במצוות שבתות הארץ ככתוב בלוחות השמים אשר נתן בידי לכתוב לך חוקי עת ועת בחלוקת ימיה (שם, נ, יג). עולם מושגי זה, המתואר בלשון שיר במגילת הברכות תלוי בעדות כתובה מקודשת על ערכים מופשטים היוצרים סינכרוניזציה בין הנראה לנשמע, בין המוחש והמופשט ובין השביתה, הצדק ומועדי הדרור, המשביתים במחזוריות שביעונית, לבין הברכה, היבולים ונצחיות מחזורי הטבע, הנמנים במחזוריות רבעונית. סדר זה בשמים ובארץ שעל מחזוריותו השמימית מופקדים המלאכים ועל מחזוריותו הארצית מופקדים הכוהנים שומרי משמרת הקודש, תלוי בספירה ממקור נצחי:

"ורזי פלאים בהראותמה

ושבועי קודש בתכונמה

ודגלי חודשים ראשי שנים בתקופותמה

ומועדי כבוד בתעודותמה

ושבתות הארץ במחלקותמה

ומועדי דרור דרורי נצח…" 179


המילה צדק נזכרת עשרים ושלוש פעמים בשירות עולת השבת שהגיעו לידינו בנוסח מקוטע והצרופים “דברי צדק”, “נועדי צדק”, “מלך אמת וצדק”, “אמת וצדק עולמים” ו“רוחי דעת אמת וצדק” שבים ונשנים. המילה אמת נזכרת חמש עשרה פעמים בצרופים שונים והמילה דעת נזכרת חמישים וחמש פעמים כשהצירופים “אלוהי דעת”, “דברי דעת”, “רזי דעת”, “אלי דעת”, “מלאכי הדעת” ו“ברכו לאלהי הדעת”, מיטיבים לשקף את מקומו של ערך מרכזי זה בעולם שעמד כאמור לעיל בסימן “רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים” ובסימן קדושת המחזורים השביעוניים של “מועדי דרור” הנשמרים בשבועה ובברית בידי משמרת הקודש הכוהנית בארץ ובידי המלאכים בשמים. לצדם נזכרת נצחיות המחזורים הרבעוניים של “מרכבות השמים” המופקדים בידי האל והמלאכים בשמים אך נמנים ונשמרים במחזורי השירות והקרבנות בידי שומרי משמרת הקודש בארץ. רק המלים אל/ אלוהים, שבע/שבת קודש/קדוש, פלא, רוח, דביר, טוהר וכבוד, והפעלים הקשורים לברכה תהילה ושירה הנמנים מאות פעמים, עולים עליהן בתכיפות היקרותן. כתיבתם, שמירתם והנחלתם של ספרים ולוחות אלה, הקשורים לבריתות ולמועדים, להשבתה שביעונית וללוח שבתות, שמיטות ויובלים שמקורם שמימי, ושמירתם המבטיחה דעת צדק ואמת מושבעת בשבועה ובברית, תלויה ברצף השושלתי הכוהני המקראי. הכוהנים והלויים הם האחראים להוראת הרעיונות הנזכרים לכלל העדה ולשמירת המחזורים המקודשים העומדים בתשתיתם, המבטיחים לעדה שבעים ימים של מקראי קודש, פטורים מעבודה, עבדות ושעבוד, ימים המטעימים את טעם הצדק והשוויון משום שנאסרת בהם כל מלאכה, אין בהם עובדים ומעבידים, עבדים ומשעבדים. ימים אלה המכונים “מועדי ה' מקראי קודש” (ויקרא כג, ב) מאפשרים לכלל העדה השובתת הזדמנות שווה לקחת חלק בהוראת קריאה והנחלת דעת, המופקדים בידי הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, “קריאי השם”, המטיבים להגן על החירות, הדעת והצדק.180

בשל אחריות זו המותנית ברציפות הספירה לא קיבלו בני שבט לוי, המוקדשים לעבודת הקודש, נחלה בארץ: “לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אישי ה' ונחלתו יאכלון…ה' הוא נחלתו” (דברים יח, א–ב והשוו: במדבר יח כ, כג–כד; כו, סב; יהושע יג, יד, לג; יד, ג; יחזקאל מד,כח). הם אף היו פטורים משירות בצבא כמו מעבודת האדמה, משום שכל זמנם הפנוי, לפחות באופן אידיאלי, היה אמור להיות מוקדש לעבודת הקודש, לברכה, לטהרה ולכפרה הקשורות בה, לשמירת מחזורי השביתה המקודשים, ולהנחלת הדעת הקשורה במחזורי שביתה הנודעים כ“מקראי קודש”. מושגים אלה היו קשורים בחירות, באמת, בצדק ובקדושת החיים, ועבודתם של בני לוי הוקדשה לשימורה של דעת זו, ליצירתה ולהוראתה. הספרייה המקודשת, שהיווצרותה היתה תלויה בזמן פנוי מעמל כפיים ומשעבוד לעבודה חקלאית, זמן המוקדש לקריאה וכתיבה,181 והנחלתה לעדה היתה תלויה בשמירת מחזורי השביתה המקודשים המכונים “מקראי קודש”, מלמדת על התודעה הנשקפת בה הקשורה ללא התר לעולם העד, העדן והעדות הנצחית או לעולם המלאכים שומרי הזיכרון ועדי הבריתות הנתפשים בשירות עולת השבת כבני דמותם האידיאליים של הכותבים:

"כי יסד בקדושי עד קדושי קדושים

ויהיו לו לכוהני קורב במקדש מלכותו

משרתי פנים בדביר כבודו

בעדה לכול [אלי דעת ובסודי כול רוחות] אלוהים

חרת חוקיו לכול מעשי רוח ומשפטי כבודו

לכול מוסדי דעת עם בינות כבודי אלוהים…

וממקור הקודש למקדשי קודש קודשים

כוהני קורב משרתי פני מלך קודש קודשים

וחוק בחוק יגברו לשבעה סודי עולמים

כי יסדם לו לקדושי קדושים

משרתים בקודש קודשים".182


גם בצוואת לוי מתוארת עבודת המלאכים בצביון כוהני מובהק: “ואחרי השמים האלה כל המלאכים הגדולים המשרתים והמכפרים לפני ה' על כל שגגות הצדיקים: והמה יביאו לה' ריח ניחוח למנחה וקרבן ללא דם” (שם, ג' 1–7). גילוייה הכתוב של מסורת כוהנית עשירה זו בספריית כתבי הקודש בת מאות הכתבים שהתגלתה במדבר יהודה, מעוררת תהיות על גלגוליה ההיסטוריים ועל היחסים המורכבים בין מיתוס, מיסטיקה והיסטוריה הקושרים בין הנסתר לנגלה, ובין רעיון מופשט לייצוגיו המוחשיים בעבר ובהווה. אלי דעת, מלאכי דעת, מלאכי קודש, אלי טוהר, מלאכי פנים, מלאכי צדק, מלאכי שרת, קדושים, ידעים, נועדי צדק וכוהני קורב, המבטאים ערכים שאין להם שיעור, שמקורם אלוהי ונחיצותם אנושית, הם כינויים רווחים למלאכים בספרות הכוהנית, המרבה לתאר מלאכים בזיקה לספרים וללוחות, לקריאה וכתיבה ומרבה לספר ולשורר אודותם. המושגים המופשטים הנלווים לשמות המלאכים וללוחות, לספרים ולשירים הקשורים בהם, אחוזים בצורה הדוקה במימדים שונים של עבודת הכוהנים והלויים, המשרתים בקודש, שומרים את מקראי הקודש בשבעים הימים בשנה בהם כולם שובתים מלבד בני שבט לוי, המופקדים על הוראת דעת, על שמירת מחזורי שבעת המועדים בעבודת הקודש, על מניין מחזורי השביתה, השמיטה והדרור בחלוקות שביעוניות המסומנות בשירים בעולות ובקטורת, כנאמר במזמורי דוד שנמצאו בקומראן.183

הכוהנים והלווים שומרים בצורה מדורגת על טהרת המקום המקודש הקשור לנצחיות החיים ולנוכחות המלאכים (מקדש, “קודש קודשים”, “מרכבה”, “גן עדן”, “פרדס קושטא”, גן צדק", “גן חיים”, דביר, כרובים, חיות הקודש, מושב הכרובים, שבעה היכלי קודש) וזוכרים ומזכירים את דרכי הצדק והאמת המותנות במועדי הדרור, החלים על כלל העדה בכל מקום ומקום, וקשורים בשביתה וחירות, בשבועה ובברית, בדעת ועדות, מזה, ובמחזורי הקטורת, הקרבנות והשירה המסמנים מחזורים אלה, המותרים ונשמרים רק במקום המקודש, מזה.184

כאמור, ראשון בעלי הספרייה במסורת הכוהנית הוא חנוך, השביעי באבות העולם, שנלקח אל המלאכים כדי ללמוד מהם את חלוקת הזמן השמימי האסטרונומי ואת חלוקתו ללוח מקודש המתחלק לארבע תקופות ושנים עשר שערים/ חודשים ולכפולותיהם בצבא השמים וגלגל המזלות: “וארא בצאת כוכבי השמים ואספור את השערים אשר בהם יצאו ואכתוב את כל מוצאיהם כל אחד ואחד למספרם ולשמותיהם מהלכם ומעמדם ומועדיהם וחודשיהם כאשר הראני אוריאל המלאך הקדוש אשר איתי. הוא הראה כל דבר וכתבם לי גם שמותיהם כתב לי וחוקיהם וחברתם” (חנוך א לג, ג–ד). בספר היובלים מלאך הפנים מתאר את תבניתו השמימית של הלוח, הרשומה על ספר: “כי ידעתי אני ומעתה הנני מגידך ולא מלבי כי ספר כתוב לפניי ותינתן בלוחות השמים חלוקת הימים.” (היובלים ו, לה). לחלוקה הרבעונית של העונות/תקופות הכרוכה בחלוקה התריסרית של החודשים/השערים ושל הימים/קצים, מצטרפת החלוקה השביעונית, היא החלוקה לשבתות (52 בשנה), מועדים (7 בשנה, בשבעת החודשים הראשונים מניסן לתשרי), שנים (בשנה 364 ימים, כל שנה מתחלקת ל52 שבועות/שבתות), שמיטות (מדי 7 שנים) ויובלים (מדי 7 שבתות שנים) המצטרפים למחזורים משביתים מקודשים. ההתאמה בין החלוקה השביעונית הנשמעת או נודעת ממקור אלוהי כתוב, והחלוקה הרבעונית הנראית לעין, היא בעלת חשיבות מכרעת במסורת הכוהנית, המעגנת חלוקות אלה, המצריכות ספירה וסינכרוניזציה, קריאה וכתיבה, חישוב ומחשבה, במסורות לוח שונות החל מסיפור הבריאה והמבול, עבור בלוח הקטורת (הד מאוחר של מסורת זו בבבלי, כריתות ו ע"א) וכלה במזמורי דוד שנמצאו בקומראן הכוללים את לוח מחזורי הקרבנות לפי ימים שבתות חודשים ומועדים, ואת שירות עולת השבת המציינות את החלוקות השביעוניות בעולם המלאכים ובמקדש, ומפקידה את שמירתם של מחזורים מקודשים אלה בידי כ"ד משמרות הכהונה שומרי משמרת הקודש המתחלפים מדי שבעה ימים ומהווים לוח חי. במסורת אחרת מתוארת רכישת הידע כקריאה בלוחות השמים:

“ויאמר אלי: חנוך התבונן בלוחות השמים וקראת הכתוב עליהם וידעת את הכל אחד לאחד ואתבונן בלוחות השמים ואקרא את כל הכתוב ואבין הכל…” (חנוך א פא, א–ב). יתכן שהביטוי לוחות השמים קשור למסורת הכתובה המצויה בתיאור לוחות הברית “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות” (שמות לב, טז) ביטוי שאותו מפרש ספר היובלים כלוחות שהחוק החקוק עליהם, תוקפו נצחי ומחזורי: “כי חוק עולם הוא חרות על לוחות השמים לבני ישראל לעשותו בכל שנה ושנה פעם בשנה בכל דורותיהם ואין סוף הימים כי לעולם הושם” (היובלים מט, ח). במגילות בכלל ובשירות עולת השבת בפרט רווחים צירופים המתארים את החוק החרות המגן על החירות ומועדי הדרור ואת שומריו המלאכים:“[וחוקי קו]דשים חרת למו, בם יתקדשו כל קדושי עד”; “אלוהים חרת חוקיו לכול מעשי רוח ומשפטי כבודו לכל מייסדי דעת עם בינות כבודו אלוהים לקרובי דעת”.185 בשירות עולת השבת המלאכים, המכונים כוהני קורב וידעים, מתוארים כמורים ומלמדים את תורת הכהונה: “דעת בכוהני קורב ומפיהם הורות כל קדושים עם משפטי [כבודו]”.186 הביטוי “ומפיהם הורות”, המוסב על המלאכים המכונים כוהני קורב, קרוב לביטוי בסרך הברכות המבאר את מטרת הבחירה האלוהית בכוהנים בבני צדוק: “בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם ולבחון כול משפטיו בתוך עמו ולהורותם כאשר צוה ויקימו באמת בריתו ובצדק פקדו כול חוקיו ויתהלכו כאשר בחר…”.187

ההוראה בהטיותיה השונות היא הביטוי המתאר את תכלית הכתיבה בשמים ובארץ כעולה מדברי האל למשה: “ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם אתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם” (שמות כד, יב) וכעולה מדברי האל לאהרון על התפקיד המיועד לו ולבניו הכוהנים: “וידבר ה' אל אהרון לאמור… אתה ובניך אתך… ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליכם ביד משה” (ויקרא ט, ח–יא)

ההוראה היא הביטוי בו בוחר משה בפרשת וזאת הברכה כדי לתאר את עבודת אחיו הלויים: “כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל..” (דברים לג, י). בתודעה הכוהנית הכתובה לקריאה, לכתיבה, לדעת ולהוראה נודע מקום ראשון במעלה כפי שעולה מן העובדה שהן נקשרות במקבילות אלוהיות ומלאכיות במרחב השמימי והן נקשרות בספרייה מקודשת ממקור אלוהי המונחלת מדור לדור במרחב הארצי.


 

ח.

השתלשלות הספרייה במסורת הכוהנית, המעידה בעליל כיצד העולם נברא בזיקה לספר מספר וסיפור כלשון ספר יצירה, והנחלת הדעת הגנוזה בה, ממלאכים לבני אדם, היא בת שבעה שלבים, ונזכרות בה כמקובל במסורת הכוהנית, הקושרת שבע ושבועה, מסורות שביעוניות שונות הקשורות בשבועות, חלומות, חזיונות וספרים או בתודעה החורגת מגבולות הזמן והמקום הקשורה במסורת כתובה בשבועה ובברית, בספר, במספר ובסיפור. בשלב הראשון הדעת הקשורה ביחס בין מחזורי הטבע ללוח השבתות, בקריאה ובכתיבה, בעדות ובזיכרון, מונחלת מהמלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות העולם, כמתואר בהרחבה בספר חנוך א, בספר חנוך ב ובספר היובלים. בשלב השני חנוך מנחיל את הידע על הזמן והפולחן לבניו על פי ציווי מלאכי: “ושבעת הקדושים ההם הקריבוני וישימוני על הארץ לפני פתח ביתי ויאמרו אלי הודע הכל לבנך מתושלח והראית לכל בניך… שנה אחת נעזבך עם בנך עד צוותך ללמד את בניך וכתבת להם והעידות בכל בניך ובשנה האחרת יקחוך מקרבם” (חנוך א פא, ה–ז). תהליך ההנחלה של הידע המלאכי מחנוך לבניו קשור בארבעה מקורות: בספרים, בחזון שמימי, בדברי מלאכים ובלוחות השמים: “ואחרי כן הואיל חנוך להגיד מתוך הספרים. ויאמר חנוך על בני הצדק ועל בחירי העולם ועל נטע היושר אדבר אליכם בניי, אני חנוך, ואודיעכם את הדברים האלה כאשר נגלה אלי במראה השמים ואשר ידעתי מדברי מלאכי הקודש ואשר למדתי מעל לוחות השמים” (חנוך א צג, א–ב).

חנוך עומד על חובת הנחלת המסורת הכתובה מדור לדור: “ועתה מתושלח בני כל אלה אספר לך וכתבתי לך וגיליתי לך הכול ונתתי לך ספרים על כל אלה, ואתה בני תשמור את הספרים מיד אביך למען תמסרם לדורות העולם…” (חנוך א, פב, א–ג). בשלב השלישי מונחלת הדעת מהמלאכים לנוח, נינו של חנוך, ובשלב הרביעי מונחלת הדעת מנוח לשם או למלכיצדק: “אמרנו לנוח… ויכתוב נוח את הכל כאשר לימדנוהו בספר… ויתן את כל הספרים אשר כתב לשם בנו הגדול כי אותו אהב מאד מכל בניו” (היובלים י, יב–יד). יש מסורות המזהות את שם עם מלכיצדק 188 ורומזות שמלכיצדק כוהן לאל עליון הנחיל את המסורת לאברהם (בראשית יד יח–כ; תהלים קי, ד; חנוך ב כג, כו, מה–ס) ויש מסורות אחרות הקובעות שאחרי שנשתכחו הספרים במהלך הדורות מתחדשת הנחלת הידע בשלב החמישי ממלאך הפנים לאברהם, שלב הכרוך בהוראת השפה העברית שפת אבות אבותיו שנשתכחה. ככל הידוע זה האזכור הראשון של השפה העברית כשפת ספרי הקודש:

“ויאמר אלי ה' אלהים: פתח פיו ואוזניו למען ישמע וידבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם מימי המפולת… ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו והמה כתובים עברית ויעתיקם ויחל להגות בהם מאד ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו ויהגה בהם בששת ירחי הגשם” (היובלים יב, כה–כז; השוו אפוקליפסת אברהם). עיונו של אברהם עולה בידו והוא “נמצא נאמן ו[ארך רוח] ויכתב אוהב ה' בלוחות השמים” (היובלים, יט,י).189 בפרק כא בספר היובלים אברהם מלמד את יצחק בנו בפירוט את חוקי הקרבנות הקשורים למסורת הכהונה, ומצביע על מקור סמכותו: “כי כן מצאתי כתוב בספרי אבותיי190 הראשונים בדברי חנוך ובדברי נוח” (היובלים כא, י). חוקים אלה בדבר סדרי הקרבנות שאותם מלמד אברהם על פי ספרי אבותיו, מוקדמים בשבעה דורות למסורת הכורכת את חידושם בדברי משה במעמד סיני. בשלב השישי נקשר יעקב לשושלת המקודשת המתייחדת בקריאה בספרים, מצוינת בתום לב ונבדלת מאלה שאינם מסוגלים ללמוד: “רבקה ילדה ליצחק שני בנים את יעקב ואת עשו ויהי יעקב איש תם וישר ועשו גאה איש שדה שעיר ויעקב יושב אוהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וצייד וילמד קרב וכל מעשיו גאווה” (היובלים יט, יג–יד). בשלב השביעי יעקב מוריש את ספרי אבותיו לבנו הנבחר לוי: ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לפניו עד היום הזה" (היובלים מה, טז; בנוסח הרטום “למען ישמרם ויחדש אותם”). “היום הזה” מתייחס בספר היובלים למעמד סיני, החל במחצית החודש השלישי, בחג השבועות, ומציין את המועד שנכרתו בו הבריתות עם נוח ועם אברהם, את מועד לידת יצחק, ואת המועד אשר בו מלמד מלאך הפנים את משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, את השתלשלות המסורת ומכתיב לו ספר (א, כט).

במסורת חנוך והיובלים נודעת לכתיבה ולקריאה חשיבות רבה בשל מקורן המקודש: חנוך למד לקרוא ולכתוב מהמלאכים, אברהם למד מאביו כתיבה בשפת ארצו בארם נהריים, (היובלים יא, טז) אולם עברית למד מהמלאכים (שם, יב, כה–כז). גם משה, על פי ספר היובלים, למד לכתוב מאביו, עמרם, נכדו של לוי (מז, ח–ט), אולם את הכתוב בלוחות השמים הוא לומד ממלאך הפנים.

הכתיבה והקריאה בספרות הכוהנית אינן רק ברכה משמים המרחיבה את אופקיו של האדם מעבר לגבולות זמנו ומקומו, ומנחילה לאדם רעיונות מופשטים, “רזי פלא”, חוקים שמימים, ידע אסטרונומי ופולחני, שירה, ספרות, זיכרון והיסטוריה ודרך להעתיק את הידע החרות על לוחות השמים ואת הדעת הראויה לזיכרון ועדות, אלא הן קשורות גם בחטאים שמימים הנזכרים בסיפור חטא בני אלוהים ובנות האדם (בראשית ו; חנוך א יב ג–ד), הפותחים פתח לכתיבה שאינה מקודשת ולתורות לא רצויות, ורומזים על מאבקים הקשורים בבעלות ובהגמוניה על ידע כתוב ובמאבקי סמכות. ספר חנוך המביא בהרחבה את סיפור חטא העירים, הוא מיתוס המלאכים החוטאים, הנרמז בבראשית פרק ו כרקע לסיפור המבול,191 מספר על הוראת הכתיבה הקשורה בחטא המלאכים:

“והרביעי היה שמו פנמואה הוא הורה לבני האדם את המר ואת המתוק והוא הורה להם את כל תעלומות חוכמתם והוא לימד את האדם לכתוב בדיו עפצים ובניר ובזה חטאו רבים מן העולם ועד היום הזה, כי בני האדם לא נבראו לשם זה לחזק את אמונתם בעט ובדיו עפצים” (חנוך א סט, ח–י).

דומה שנרמז כאן מאבק הקשור לסוציולוגיה של הדעת ולהגמוניה של הידע בין אלה המבקשים לשמור קריאה וכתיבה לתחום הקודש בלבד, השמור בידי ההגמוניה הכוהנית שומרת משמרת הקודש, ובין אלה המבקשים להרחיבו גם לתחום החולין או לתחום הידע האסור ולהפקיעו מגבולותיו הבלעדיים של הקודש. ספר חנוך יוצא נגד “כותבי שקר ודוברי רשע כי יכתבו שקריהם למען ישמעו אליהם אנשים ופועלי רע לשכנם” (חנוך א צח, טו) ונגד “החוטאים שיטו דברי יושר וידברו דברי רשע וישקרו…ויכתבו ספרים על דבריהם” (שם, קד י). קרוב לודאי שהייתה כתובת מפורשת לדברי התקפה אלה בזמן בו נכתבו הדברים, ויתכן שהייתה קשורה למאבק על הלוח ולשיטת חישובו ולשאלות ההגמוניה ובלעדיות סמכות הדעת הקשורות בו. ספר היובלים, המספר את סיפורו של קינן, שלמד לקרוא מאביו וגילה תורות אסורות של העירים (בראשית ו), ממחיש טענה זו: “ותלד לו בן… ויקרא שמו קינן. ויגדל הבן וילמדו אביו ספר וילך לתור לו מקום אשר ייקח לו בו עיר, וימצא כתב אשר חקקו הראשונים בסלע ויקרא בו את אשר בו ויעתיקהו וימצא בתוכו כי היתה בו תורת העירים אשר בה יראו כשפי השמש והירח והכוכבים וכל אותות השמים..” (היובלים ח, א–ה).


 

ט.

ספריות בעת העתיקה היו קשורות בהתגבשותה ובהנצחתה של הגמוניה, אם באמצעות הנצחת שמות כותבי החיבורים הנאספים בהם, אם על ידי כינון מוקד סמכות בהקשר תרבותי מסוים הטוען למקורה האלוהי של העלית השלטת, אם בעיצוב הזיכרון ובשאיפת ההנצחה בזיקה למיתוס מכונן, אם בשימור סוג דעת ייחודי של מסורת ספרותית או בצבירת הון תרבותי ובביסוס הלגיטימציה של דפוסי ידע ממקורות מקודשים ובאישור של סמכות היוצרים אותם ומחזיקים בהם.192 ספריות היו קשורות תמיד בהגמוניה, בבחירה ובקנוניזציה, שכן היו קשורות לזהותם של הקובעים למי שמורה זכות ההכרעה מה הוא שראוי שישמר בספרייה ומדוע, וממילא באופן בלתי נמנע היו קשורות בהדרה ובצנזורה, במובן המתייחס לקביעה – כתביו של מי אינם ראויים להיזכר או קולו של מי אינו ראוי להישמר, ומה אין ראוי לשמור בספרייה ועל שום מה. ספריות קשורות בפיתוח דת של ספר, באיסוף כתבים המשקפים אידיאלים מקודשים ומיתוסים מכוננים בדבר זיכרון תקפות ולגיטימציה, בעידוד כתיבה ויצירה ורכישת דעת, ובהוקרה ושימור של כתבים המייצגים תמונת מציאות לאורן של מסורות מקודשות, ורעיונות מנחים המעניקים תוקף וגיבוי למסורות, תפישות ואידיאלים של אליטה שלטת. אין ספק שמניעים פוליטיים, מאבקי כוח ואינטרסים חברתיים ודתיים מנוגדים אינם נעדרים ממפעלי כינוס, תיעוד ושימור מעין אלה ומההכרעות הקשורות בהם, הכרוכות במישרין ובעקיפין בקנוניזציה ובצנזורה, אולם בשעה שאנו נותנים דעתנו על ספריית המגילות כמשקפת מציאות ומיתוס בעת ובעונה אחת, במקרה של הספרייה הנידונה בדברים לעיל, ומהרהרים על מערכת היחסים המורכבת בין שינויים היסטוריים לתוקף אלוהי ובין חזון פוליטי לחזון מקודש הקשור בה, אנו עדים לדיאלקטיקה מעניינת. באסופה המקראית שנערכה אחרי הספירה בידי חכמים אין נזכרת במפורש ספרייה של כתבי קודש אם כי נזכרים סופרים, ואילו ספריית המגילות אדירת המימדים שנמצאה במערות מדבר יהודה, המייצגת שרידים של קרוב לאלף מגילות מהמאות האחרונות לפני הספירה, שכולן ללא יוצא מן הכלל כתבי קודש, ורובן המכריע קשור לכהונה ומקדש, לבית צדוק וזרע אהרון, אינה מתועדת כמציאות היסטורית מוחשית במקרא בנוסח המסורה, או במשנה. לעומת זאת שורשיה המיתיים/היסטוריים הקושרים אותה לבית צדוק, ללוי בן יעקב, לאבות אבותיו משושלת חנוך ומלכיצדק ולצאצאיו הנושאים בכהונה, בלוויה ובכהונה הגדולה, וקשורים למקדש ולעבודת הקודש, ולזיקתם לעולם הנגלה ונסתר, מפורטים בהרחבה במגילות כפי שהעלינו בדיוננו לעיל. אין זה מפתיע שבדת של ספר, המבססת את החוק המקודש ואת דבר האל על טקסט כתוב, ומפקידה את הנחלתו בידי שומרי משמרת הקודש האמונים על קריאה כתיבה והוראה, תתפתח מסורת עשירה סביב הנחלת הספרים שהם מקור הסמכות לפולחן ולחוק, ולתודעה ההיסטורית המושתת על ברית, עדות וזיכרון. גם אין זה מפתיע שלאורך תקופה ארוכה בת מאות שנים לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית, המתארכת את הקמת המקדש למאה העשירית לפני הספירה, התפתחה מסורת מקודשת סביב שומרי הספרייה ויוצריה: קרוב לאלף מגילות כתובות ברובן בעברית ומקצתן בארמית משקפות מציאות זו הכורכת בין כוהנים ומלאכים ובין שומרי כתבים מקודשים למנחיליהם. ההפתעה טמונה בעובדת השכחתן, גניזתן ודחיקתן של מסורות כוהניות אלה, הקשורות בהיסטוריה ובמיתוס בכהונה שהייתה קשורה למקדש ולקורות העתים בתקופה המקראית, מהציר המרכזי של התודעה ההיסטורית.

יתכן שבמציאות של חילופי משמרות, שראשיתה בשנת 175 לפני הספירה, מימי אנטיוכוס אפיפאנס שהחל למנות כוהנים מטעם השלטון הסלווקי, יאזון, מנלאוס ואלקימוס (מקבים ב ד; מקבים א ז,יד) במקומם של הכוהנים לבית צדוק, שהיו הגמוניה כוהנית הנשענת על תורה כתובה וספריית כתבים רחבה, והמשכה בימי יורשיו אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני שמינו את הכוהנים החשמונאיים יונתן (מקבים א י, טו–כא) ושמעון אחיו (מקבים א יד,כט–מד) בתמורה לסיוע צבאי שהעניקו להם, וסופה בהגמוניה חדשה שהעלתה על נס את רעיון התורה שבעל פה ולא כתבה שום חיבור בין סיום תקופת המקרא בשנת 165 לפני הספירה, זמן חיבורו של ספר דניאל, לבין עריכת המשנה במאה השלישית לספירה, היה צורך להשכיח ולדחוק לשוליים את העדות ההיסטורית המוחשית הקשורה למקור תוקפה וסמכותה של ההגמוניה העתיקה הקשורה במציאות הספרייה הכוהנית. יתכן שבשנות כהונתה של השושלת החשמונאית האוזורפאטורית ממודיעין – ששלטה בתוקפו של הכוח הארצי, הצבאי והפוליטי, ולא בכוחם של הדעת, האמת והצדק או בכוח ההשראה האלוהית, הבחירה משמים והסמכות המקודשת, והייתה שושלת שהרבתה ברדיפות, בשפיכות דמים, בכפייה ובניצול יחסי כוח משתנים בין מלכויות – בית צדוק המקראי בחר להסתיר את העובדה שספריית המקדש היתה מצויה ברשותו, ובשנים שחש איום על קיומה ועל קיומו בחר להסתירה. ודאי אין זה מקרה שגיבורו הארצי־שמימי־כוהני־מלאכי של בית צדוק, חנוך־מטטרון בגלגוליו השונים לפני הספירה ואחריה, כחנוך בן ירד או כמטטרון מלאך שר הפנים, ככוהן גדול שמימי או כעד צדיק וסופר צדק, מתואר תמיד בזיקה לקריאה וכתיבה, ללימוד ולדעת, לספירה וסיפור, ולנצחיותם של העדות והידע המצויים בספרים ובלוחות כתובים, התלויים באותיות ובמספרים, בשמות ובמחזורים. בין גיבורי בית צדוק אין אף לא אחד הקשור לידע הנמסר בעל פה אלא כל גיבוריו קשורים לידע כתוב, או לידע שמקורו בחזיון אלוהי או מלאכי, הנשמר על ספר. גיבוריהם הארציים של בעלי המגילות, הקשורים לדמויות בספר בראשית, מתוארים בגרסת המגילות בזיקה לספרים ולמלאכים, לידיעת קריאה וכתיבה, לידע שמימי וארצי הקשור בברית בין ידעים, בלוחות, בעדות ובהנחלת ספרייה המבטיחה ברכה, צדק, חירות, דעת ואמת.

ספרייה בהיקף שנמצא במערות קומראן, הכוללת שרידים של קרוב לאלף עותקים של מאות חיבורים מקודשים, איננה יוזמה של יחיד, איננה משקפת צריכה של יחיד או מבטאת אוריינות אינדיבידואלית, ואיננה משקפת כתיבה, תיעוד או מדיניות שימור של יחידים. למרבה הצער אין בידינו נתונים חיצוניים על ממסד תרבותי־דתי יוזם שנטל על עצמו את חובת ההעתקה של ספרי הקודש, את הכשרת הכותבים, את הכנת חומרי הכתיבה היקרים או מימן את הפקתם של כתבי היד, את קיבוצם ושימורם באוסף מסודר של מגילות, אולם כאמור לעיל יש עדות על סופרי המקדש שנזכרו באיגרת אנטיוכוס השלישי בתקופה שבני צדוק כיהנו בקודש. תרגום השבעים מדבר על סופרים כעל נושאי תפקידים משבט לוי, ובמקרא נזכרים סופרים חמישים וחמש פעמים בדרך כלל בסמיכות לכוהנים,193 או בחיבורים של כוהנים־נביאים כגון יחזקאל, ירמיהו, עזרא ומלאכי,194 או בחיבורים בעלי צביון כוהני כדברי הימים א' וב'195 בספר מקבים ב שנכתב ביוונית בסוף המאה השנייה לפני הספירה, באיגרת ששולחים המקבים לאלכסנדריה ומבקשים שהקהילה היהודית שם תשתתף בחג טהרת המקדש (למעלה מארבעים שנה אחרי טיהור המקדש בימי יהודה המקבי), נזכר אוצר ספרים שאסף נחמיה בזמן שיבת ציון ונאמר שיהודה המקבי כונן מחדש את ספריית המקדש:

“הדברים האלה נאמרו גם בכתבי נחמיה ובזיכרונותיו וגם [מסופר] אשר בערכו אוצר ספרים אסף ספרים על המלכים והנביאים וספרי דוד ואגרות המלכים על מתנות קודש: וכן גם יהודה את הספרים אשר נפזרו מפני המלחמה אסף לנו כולם והם אצלנו”.196

אין לדעת אם דברים אלה הם תיעוד של מציאות היסטורית או של מציאות מדומיינת לצרכי תעמולה, שכן שליטי בית חשמונאי היו אנשי מלחמה, כובשים, מגיירים בכוח הזרוע, פורעים שופכי דם ומרחיבי גבולות, ולא אנשי ספר או אנשי דעת, כעולה מתולדותיהם הידועות לנו מספרי המקבים ומדברי יוסף בן מתתיהו, אולם על פי פשטם הם מצביעים על כך שספריית המקדש נפזרה מפני המלחמה ואולי מניחים מקום לסברה שנלקחה בידי בני צדוק ואנשי בריתם, שהיו מופקדים עליה במשך מאות שנים. במגילות כנזכר לעיל, יש אינספור עדויות על ספרים מקודשים על נוחליהם ומנחיליהם ועל זהותם התרבותית של בעלי הספרייה, יוצריה, כותביה ושומריה הקושרים עצמם לכהונה, למקדש, למשמרות הכוהנים ולשושלת אוריינית הנוחלת ומנחילה ספרים ולוחות בזיקה לדעת, אמת וצדק, חוק ומשפט, תורת אמת ומועדי דרור. בעלי מסורת זו אף קושרים עצמם להווה נצחי נטול זמן בעולם המלאכים, השומרים כמותם את מחזורי הפולחן ולוחות השמים, את העדות והזיכרון ומעידים על המיתוס מעבר לעולמם של בני חלוף. לשושלת הכוהנית, על פי תודעתה הכתובה ועל פי סיפוריה, יש ספרייה שכן היא רואה בספרים אמצעי יחיד לכינון חוק אלוהי ודעת ממקור מלאכי, המיוסדים על רעיונות מופשטים ועל זיכרון היסטורי ועל התערבות אלוהית לטובת העדה כולה, מאורעות שהעדות עליהם שמורה בנוסח כתוב המגשר בין השמימי לארצי. השושלת הכוהנית רואה בספרים נתיב בלעדי ללמידה מניסיון דורות העבר ותשתית לסיפור מכונן של קהילה ארצית, המסמיכה את חוקיה ומשפטיה על עדות משמים ומעגנת את תודעתה בסמכות שמימית שבמרכזה “רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים”. הכהונה משמרת את האמיתות האלוהיות הנצחיות בזיקה לטקסטים מקודשים מכונני מסגרת חוקית־נורמטיבית המעוגנת במחזורי הזמן המקודש המחולק לשביעיות ולרביעיות. זמן זה נשמר בבריתות מקודשות הקשורות בשבועת השביעיות של מחזורי שביתה חירות ודרור, ובספירה נצחית מחזורית של ארבע תקופות השנה ומחזורי היבול של שבעת המינים, ובעדויות מיתיות ומיסטיות על מקום מקודש המחולק למימדים רבעוניים ושביעוניים, שייצוגיו הפולחניים מצויים במקדש. חיבורים אלה קשורים כולם בעולם ערכים משותף הכורך בין נצחיות החיים וברכת מחזורי הטבע על חילופיו העונתיים, הקשורים לעולם המרכבה והכרובים או למקום המקודש שהמוות אינו שולט בו וגבולות טהרה חמורים מתנים את קדושתו, לבין המחויבות למחזורי הקדושה וההשבתה, השמיטה והפרישה שנצחיותם נשמרת בעולם המלאכים ובחוקי האל בעולם האדם, וספירה קפדנית של מועדי ה' המשביתים ומבטיחים דעת אמת וצדק, מתנה את קדושתם ומחזוריותם.

הפולחן המקודש המופקד בידי שומרי משמרת הקודש, שומר בגבולות טוהרה קפדניים על המקום המקודש המייצג את הנצחיות, הפריון והמשכיות החיים (גן עדן, מרכבות השמים, קודש קודשים, מרכבה, פרדס, גן הצדק, גן חיים, מושב הכרובים, דביר, מבנית קודש, מטעת עולם) ועל הזמן המקודש של מחזורי השביתה והפרישה והויתור על ריבונות אנושית במחזוריות שביעונית הנשמרת במחזוריות ליטורגית ופולחנית (שבעה בשבעה; שבע מרכבות; שבועה; שבת; שבעת מועדי ה' מקראי קודש, החלים בשבעת חודשי השנה הראשונים, שמיטה ויובל, שירי עולת השבת השומרים על תאריכי השבתות, תהילי דוד של מחזורי הקרבנות) המבטיחים חירות, דעת, צדק ואמת.

כאמור ראשיתה של שושלת אוריינית זו המעניקה את הבכורה לנושאי הדעת הנוחלים ידע שמימי, בחנוך בן ירד, ראשון יודעי קרוא כתוב וספור, המשכה בצאצאיו מתושלח, נוח וניר המתחברים למשפחת אברהם דרך מלכיצדק בן ניר, כוהן לאל עליון, והמשכה בלוי בנו הנבחר של יעקב ובבניו הכוהנים והלויים קהת ועמרם, אביהם של משה ואהרון. השושלת ממשיכה בבני אהרון ההופכים בתקופת המלוכה לבני צדוק הכוהנים המכהנים עד לימי שריה בתום תקופת בית ראשון, וחוזרים בימי נכדו יהושע בן יהוצדק בזמן שיבת ציון וצאצאיו, אלישיב, יוחנן, ידוע, שמעון וחוניו כוהני בית שני המכהנים בתקופה שאין בה מלך, והופכים לראשי היישוב השומרים על ייחוסם הבכיר בזיקה למקום הנבחר המופקד בידיהם, המקדש, ומסתיימת בספרות זו בכוהני בית חוניו, המכהנים עד לשנת 175 לפני הספירה, כשאחד מהם ככל הנראה הוא מורה הצדק מקומראן הפועל לאחר ההדחה של חוניו השלישי ובריחת חוניו הרביעי למצרים בשנת 171 לפנה“ס. מן המגילות עולה בבירור שהכהונה ראתה בדעת כתובה את מקור סמכותה ועל כן ראתה דעת מקודשת זו, המצויה בתעודות ספרותיות מגוונות על שלל גרסאותיהן העוסקות בזמן מקודש, במקום מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, בגניאלוגיה ובכרונולוגיה, בנבואה, והיסטוריה, בחוק ושירה, כיעד להנחלה, הנצחה ושימור. הכהונה ראתה עצמה שומרת הדעת הכתובה ומנחלתה לכלל העדה באמצעות שמירת הרציפות השושלתית המעוגנת בעלילה כרונולוגית רציפה ובספרים מקודשים, המייצגים דעת אלוהית מעולם המלאכים. דברי הכוהנים בני צדוק, הכותבים את איגרת מקצת מעשי התורה, שמטרתה “להוכיח דעת אמת ומשפט צדק”, במחצית המאה השנייה לפנה”ס בשעה שאינם נמצאים במקדש, לאלה המשרתים שלא כדין במקומם, מטיבים להמחיש עמדה זו. בפנייתם לנמעניהם הנוהגים שלא על פי הסדר המקודש הכתוב והרשום, הם מסמיכים את דבריהם על ספרים:

“ואתם יודעים שפרשנו מרוב הע]ם ומכל טומאתם ומהתערב בדברים האלה ומלבוא עמהם… ואתם יודעים שלא ימצא בידינו מעל ושקר ורעה כי על כל אלה אנחנו נותנים א[…] אף כתבנו אליכה שתבין בספר מושה [ו]בספר[י הנ]ביאים ובדוי[ד] במעשי דור ודור ובספר כתוב… וכתוב בספר מושה ובספרי הנביאים… ואף אנחנו כתבנו אליך מקצת מעשי התורה שחשבנו לטוב לך ולעמך.”197

אם תולדות מסורת חכמים אחרי הספירה הן תולדות הפרשנות והשתלשלות התורה שבעל פה והרחבת גבולות הריבונות האנושית, האינדיבידואליות, וגבולות השיח הפרשני, הביקורתי וההלכתי הנקבע בידי אדם בעולם הנגלה ביחס לתורה משמים שנתקבעה ונחתמה, על פי הכללים של “מסורת אבותינו בידינו” (בדברים שבעל פה) ו“אחרי רבים להטות”, הרי שתולדות מסורת הכהונה הן תולדות הסיפור והשיר, התורה, הנבואה והחזון, ההולכים ונוצרים בכתבים הנובעים מהשראה שמקורה בעולם היצירה הנעלם ובדעת כתובה ממקור מקודש. תולדות המסורת הכוהנית בדבר השתלשלות התורה והמשפט, הדעת והקודש הכתובים בספרים שמקורם שמימי, קשורים בתולדות הכתיבה והקריאה שמקורן מעולם המלאכים, ובתולדות רישום דברי הימים וקורות העתים במגילות וספרים. כתבים אלה מבטאים כפיפות אנושית בפני ידע שמימי ודעת אלוהים, הנגלים ונכתבים בהשראה נבואית הולכת ונמשכת, שאופקיה חורגים מגבולות הזמן והמקום. תולדות הכהונה קשורות בעיגון ההוויה האנושית בחוק אלוהי, בעבודת אלוהים בדעת מלאכים ובברית, ביחס למרחב מופשט הקשור בדעת, בקודש, בלוח, בספר מספר וסיפור, בשיר ובפולחן. הצפייה בתמורות הבריאה בזיקה לחוקי הטבע הנצחיים הקשורים במחזור ומספר, בסודות ורזים, בלוח ובברית, מהווה עדות על הסדר האלוהי וזיקתו להמשכיות הקיום האנושי. ברכת הזמן בדברי המשורר האנונימי בפרשה השביעית בסרך היחד המתחילה בזיקה למחזורי הטבע הנצחיים הנתפשים בחושים ומתפרשים כחסד אלוהי: “אברכנו עם קצים אשר חקק בראשית ממשלת אור עם תקופתו” וממשיכה במחזורי הפולחן הנשמעים: “מועדי שנים לשבועיהם ובראש שבועיהם למועד דרור ובכל היותי חוק חרות בלשוני”, ומקבילה בין חוקי הטבע הנראים בעולם הנגלה, שמשמרתם בעולם המלאכים, לחוקי הפולחן הנשמעים ממקור נעלם, ומופקדים בידי כוהנים ולויים, מטיבים להביע תודעה זו של משורר כוהן או לוי, החי לנוכח היפעה האלוהית המתגלה במחזורי הטבע ובמחזורי הדרור ובחוקיותם הנצחית:

"אזמרה בדעת

וכל נגינתי לכבוד אל

וכינור נבלי לתכון קודשו

וחליל שפתי אשא בקו משפטו

עם מבוא יום ולילה אבואה בברית אל

ועם מוצא ערב ובוקר אומר חוקיו

ולאל אומר צדקי

ולעליון מכין טובי

מקור דעת ומעין קודש

רום כבוד וגבורת כול לתפארת עולם

אבחרה באשר יורני וארצה כאשר ישופטני198

כי אני לאל משפטי

ובידו תום דרכי עם ישור לבבי…

כי ממקור דעתו פתח אורי

ובנפלאותיו הביטה עיני

ואורת לבבי ברז נהיה".199


החיבור הסמוך לשירה זו, המבטאת את ההתפעמות האנושית מחסדי הטבע האלוהי ומחסדי הדעת האלוהית בלשון השראה פלא ורז, פותח במשפט המתאר את מקום הקריאה והספרים בעולמם של הכוהנים שומרי החוק החקוק בספר, המופקדים על ההקראה במועדי ה' “מקראי הקודש”. החוק, שמשמעותו נצחית, הן בהיותו כתוב, חרות וחקוק על ספר לוח או מגילה, ההופכים את הנשמע ממקור נעלם לנראה כתוב, ומאפשרים לקרוא בהם כבהווה נצחי נטול זמן ולהנכיח את הנעלם מעבר לגבולות הזמן והמקום, מעבר לגבולות הגוף ומעבר לעולם החושים, והן בהיותו משקף את חוקי השמים, הנשמרים בברית מימי בראשית וחקוקים על לוחות השמים וקובעים את גבולות הזמן והמקום: עונות השנה, מהלך המאורות, ומחזורי הימים, השבתות ומועדי ה', הוא מושא ההקראה:

“וזה הסרך לכול עדת ישראל באחרית הימים בהאספם ליחד להתהלך על פי משפט בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם.. בבואם יקהילו את כל הבאים מטף ועד נשים וקראו באזניהמה את כול חוקי הברית ולהבינם בכול משפטיהמה..”.200

קהילה המבקשת לחרוג מגבולות הזמן והמקום הנגלים בהווה, המבקשת לשמור את רישומה של נפש האדם המשתאה למראה פלאי הטבע והיפעה האלוהית, הרואה חזונות וחלומות ויוצרת ברוחה עולמות אחרים, וקהילה הרוצה להפקיע עצמה מתחומי שרירות המקרה של ההווה ומגבולות חייהם והשגתם של בני חלוף, חייבת לכונן ספרייה המגלה את קורות העבר ואת כיסופי העתיד, את ראשית הדברים ואת עקרונות התשתית של התרבות, את המיתוסים המכוננים ואת האידיאלים הנכספים, את הרעיונות המעצבים את מעפלי רוח האדם, ואת נגיעתם בהשראה אלוהית ובדעת מלאכים, ואף את קורות כשלונותיהם של מעשי ידי אדם ומפלתם הבלתי נמנעת במבחן האידיאלים המקודשים, כדי שכל אלה לא יצללו לתהום הנשייה. רק הכתיבה והקריאה, השפה, הסיפור והשיר, הספר והספרייה, הזיכרון הכתוב וביטוייו הריטואליים, העדות על עולמות נעלמים הנגלים בחלום ובחזון, המשמרים את הדעת החורגת מגבולות הזמן והמקום, מחלצים את העבר מתהום הנשייה ומנכיחים את הנעלם בגבולותיו של הנגלה בספר בסיפור ובשיר.

אלה שידעו בימים משכבר ש“היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות” ושהדעת מטיבה להגן על החירות, על השוויון ועל החיים, הקדישו את זמנם לרישומם של דברי חזון ונבואה, חוקים מקודשים, דברי שיר וספרים ושקדו על גילוייהם בדברי הימים ותמורות ההיסטוריה. אלה שהתפללו ב“דברי ברכה למשכיל” על צדק ואמת וברכו בברכת כוהנים “יברככה אדוני ממעון קודשו… יחונכה ברוח קודש וחסד וברית עולם יחונכה… ויחוננכה במשפט צדק ויחונכה בכול מעשיך [ ] אמת עולם” (סרך הברכות, דף 1 שורות 4–28)201 – הוכשרו מנעוריהם לקריאה וכתיבה והיו אלה שעסקו בכתיבת עדות, זיכרון, נבואה, חזון סיפור ושיר, ובפענוח זיקתם של עדי הזיכרון, הספר הסיפור והמספר, לעולם הנעלם ולחוק האלוהי, לחוקי הטבע ומחזורי הפולחן. כל אלה עולים בספרייה של הכוהנים בני צדוק סופרי הצדק שנוצרה ונשמרה לאורך האלף הראשון שלפני הספירה, ועלתה כבמטה פלא מבאר העבר ומתהום הנשייה, אלפיים שנה לאחר שנטמנה, ואף עולים בספרייה המכונה ספרות ההיכלות והמרכבה שנוצרה באלף הראשון שאחרי הספירה, השבה ומוכיחה שהרוח בביטוייה הכתובים אינה נכנעת לגבולות הזמן והמקום, ובשעה שהיכלות של אבן ושיש נחרבים בצוק העתים וטובעים בתהום הנשייה, היכלות שברוח, בחזון בסיפור ובשיר, שבים ונוצרים מתוך מעמקי באר העבר של השפה הכתובה האצורה במגילות ספר, בשירים, בספריות ובספרים.


* * * * *


נספח: מסורת חנוך מטטרון בספר חנוך השלישי הוא ספר היכלות: שמות, מרכבה ותורה.

אלו שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהן יוצאין בכמה כתרים של אש בכמה כתרים של להבה בכמה כתרים של בזק בכמה כתרים של חשמל בכמה כתרים של ברק מלפני כסא הכבוד ועימהם אלף מחנות של שכינה וריבי רבבות צבאות גבורה נוהגין אותן כמלך ברעד ברתת באימה וזיעה בהוד והדר ויראה בפחד בגודל וכבוד ביקר בחוסן וברב רנה ורנן בעמודי אש ובעמודי להבה בברקי אור ובמראה חשמל נותנין להן כבוד ועוז וקוראין לפניהם קדוש קדוש קדוש שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש גוללין אותן בכל רקיע ורקיע שבמרום כמבני מלכים אדירים ונכבדים וכשמחזירים אותם אל מקום כסא הכבוד כל חיות שבמרכבה פותחין את פיהם בשבח כבוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואומרים ברוך כבוד יי ממקומו. אל“ף אמר הקדוש ברוך הוא אברתיו לקחתיו פקדתיו למטטרון עבדי שהוא אחד מכל בני מרומים כולן אברתיו בדורו של אדם הראשון וכיון שהסתכלתי בבני דור המבול שהן מקולקלין ובאין סילקתי שכינתי מביניהן ועליתי בקול שופר ובתרועה למרום שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלקים בתרועה יי בקול שופר ולקחתיו לחנוך בן ירד מביניהם והעליתיו בקול שופר ובתרועה למרום להיות לי לעד עם ארבע חיות שבמרכבה לעולם הבא, פקדתיו על כל גנזים ואוצרות שיש לי בכל רקיע ורקיע ומפתחי של כל אחד ואחד מסרתים בידו ושמתיו שר על כל השמים ועשיתיו משרת לכסא כבודי היכלי ערבות לפתוח לי דלתותיהן וכסא הכבוד לסלסל ולסדר חיות הקודש לקשור בראשם כתרים ואופני הדר לכתור להם עוז וכבוד כרובי הוד להלבישם הדר ובזיקי זוהר להזכירם זיו זוהר שרפי להבה להתעטפם גאווה וחשמלי אורה להתאזרם נהורא בכל שחר ושחר להכין לי מושב בשבתי על כסאי בכבוד ויקר לרבות כבודי במרום ועוזי ברזי עליונים וברזי תחתונים רוממתי על כל רום קומתו בתוך כל רמי הקומות שבעים אלפים פרסאות גידלתי כסאו מהוד כסאי והרבתי כבודו מהדר כבודי הפכתי בשרו ללפידי אש וכל עצמות גופו לגחלי אור שמתי מראיו כמראה בזק ואור עפעפיו כאור הבהקתי פניו כאור זיו השמש וזוהר עיניו כזיו כסא הכבוד שמתי לבושו כבוד הוד והדר וכסות מעילו פאר גאווה ועוז כליל כתר מלכות של חמש מאות על חמש מאות פרסאות ונתתי עליו מהודי ומהדרי ומזיו כבודי שעל כסא הכבוד קראתיו בשמי יו”י הקטן שר הפנים ויודע רזים וכל רז ורז גליתי לו באהב וכל סוד וסוד הודעתיו ביושר קבעתי כסאו בפתח היכלי מבחוץ לישב ולעשות דין בכל פמליא שלי שבמרום וכל שר ושר העמדתי לנגדו ליטול ממנו רשות לעשות לו רצוני שבעים שמות נטלתי משמותי וקראתיו בהם לרבות לו כבוד, שבעים שרים נתתי לידו לפקוד להם בכל לשון פיקודי דברי, להשפיל בדברי גאים עדי ארץ ולהגביה בשיח שפתי שפלים עד מרום, להכות מלכים באמרתו ולהכניע רוזנים וזדים בדברותו, להסיר מלכים ממלכותם ולהקים רוזנים על ממשלתם שנאמר (דניאל ב כא) והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה; ליתן חכמה לכל חכימי עולם ובינה ומדע לנבוני בינה שנאמר (שם) יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה לגלות להם רזי דברי ולהורות להם גזירת דין משפטי שנאמר (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וגו" כי אם אעשה לא נאמר אלא כי אם עשה מלמד שכל דבר ודבר וכל שיח ושיח שהוא יוצא מפי הקדוש ברוך הוא עומד מטטרון ועושה הוא בעצמו ומקיים גזירתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר והצליח את אשר שלחתיו ומצליח לא נאמר אלא והצליח מלמד שכל גזירה וגזירה שהוא יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא על אדם כיון שאדם עושה תשובה אין משלחין אותו לפורענות אלא משלחין אותו לאדם אחר שנאמר (משלי יא ח) צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו ולא עוד אלא שבכל יום ויום יושב מטטרון שלש שעות בשמי מרום וכונס את כל הנשמות של עוברין שמתו במעי אמן ושל יונקי שדים שמתו על שדי אמן ושל תינוקות של בית רבן שמתו על חומשי תורה ומביא אותן תחת כסא הכבוד ומושיבן כתות כתות וחבורות חבורות ואגודות אגודות סביבות פניו ומלמדן תורה וחכמה הגדה ושמועה ומסיים להן ספר תורה שנאמר (ישעיה כח ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים:



  1. Menachem Kister, ‘5Q13 and the Avodah: A Historical Survey and its Significance’, Dead Sea Discoveries 8, 2 (2001) p.137 ראו להלן סעיף ד והשוו ‘כי בך בחר ה’ מכל האנשים על הארץ ויעמידך סופר לבריותיו הנראות ושאינן נראות') חנוך ב טז, ו).  ↩

  2. ספר מקבים א, הספרים החיצוניים (מהדיר, אברהם כהנא) ירושלים תרצ“ז, פרק י, יח–כא; יא, נז; יד, לח–לט. ראו עתה ספר מקבים א (מבוא תרגום ופירוש, אוריאל רפפורט), ירושלים תשס”ד, עמ' 14–24.  ↩

  3. שמות כז, כא; כח, א, כט; כט, א–ט, כח, מד; לב, לט; ויקרא כא; במדבר ג, א–י; כה, יג דברים י, ו–ח; כא, ה השוו בן סירא מה, ט–לא, מא–מה (ספר בן סירא השלם, מהדיר משה צבי סגל, ירושלים תשל"ב, עמ' שי–שיב). להשקפות מחקריות שונות וחולקות בדבר מעמדה ההיסטורי של הכהונה ראו יוליוס וולהויזן, הכוהנים והלווים, אקדמות לדברי ימי ישראל, (תרגם מגרמנית י' ברכיהו), תל אביב תרצ“ח, עמ' 96 ואילך; יחזקאל קויפמאן, תולדות האמונה הישראלית א–ד, ירושלים־תל אביב תש”ך, א, עמ‘ 176–184; מנחם הרן, כהונה, כוהנים, אנציקלופדיה מקראית ד, תשכ"ג עמ’ 14–45; הנ“ל, תקופות ומוסדות במקרא, תל־אביב תשל”ג; ברוך שוורץ, תורת הקדושה, עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה, ירושלים תשנ"ט; Robert C. Stallman, ‘Levi and the Levites in the Dead Sea Scrolls’, Journal for the Study of the Pseudepigrapha 10, 1992, pp. 163–189.  ↩

  4. שמואל ב ח, יז; טו, כד–כה; מלכים א א: לב, לד, לח–לט, מד–מה; ב, לה; ד,ד; יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו–לא; מח, יא; ברית דמשק ה, 5. Deborah W. Rooke, Zadok's Heirs: The Role and Development of the High Priesthood in Ancient Israel, Oxford 2000.  ↩

  5. Menachem Stern, The Jewish People in the first Century, II Assen–Amsterdam 1976. p. 561 ff; Shmuel Safrai, ibid, I Assen 1974, pp. 400–401 על הכהונה הגדולה בתקופה הפרסית וההלניסטית ראו דניאל שוורץ, ‘כהונה ומלוכה בתקופה החשמונאית’, בתוך: קהל ישראל, א: העת העתיקה (עורך ישעיהו גפני), ירושלים תשס"א, 13–25.  ↩

  6. Hecataeus of Abdera, History of Egypt in Diodorus Siculus, Library of History 40,3,3–6 למקור ולתרגום אנגלי מוער ראו בספר M. Stern, (ed.) Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1974, vol. 1, pp. 26–35. See George Nickelsburg and Michael. E. Stone, Faith and Piety in Early Judaism: Texts and Documents, Philadelphia 1983, pp. 44–46. והשוו יהושע גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית, א, ירושלים תשי“ח, עמ 274–275. על ההקשר ההיסטורי ראו Doron Mendels, Hecataeus of Abdera and a Jewish ”patrios politeia“ of the Persian Period”, מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, (עורך דניאל שוורץ], ירושלים תשנ"ו, עמ' 146–160.  ↩

  7. בן סירא מה, ט–י, כב–לא, מא–מה. (מהדיר מ“צ סגל], ירושלים תשל”ב, עמ‘ שי–שיב; 3–6; על השקפה שונה בדבר עמדתו של בן סירא במחקר המודרני ראו: B. Wright, “Fear the Lord and Honor the Priest: Ben Sira as Defender of the Jerusalem Priesthood”, Proceedings of the First International Ben Sira Conference Netherland 1996, Berlin and New York 1997, pp. 189– 222. השוו דברי הקאטיוס מאבדרה "And authority over the people is regularly vested in whichever priest is regarded as superior to his colleagues in wisdom and virtue. They call this man the high priest and believe that he acts as a messenger to them of God’s commandments" מ‘ שטרן, מחברים יווניים כרך א (לעיל הערה 5) עמ’ 28. שטרן מעיר על דברים אלה שהקאטיוס כנראה לא ידע שבימי בית שני הכהונה הגדולה עברה בדרך כלל מאב לבנו הבכור בשושלת רצופה ושכל הכוהנים הגדולים ממועד ההליכה לגלות ועד לזמנו של הקאטיוס השתייכו לבית צדוק והיו צאצאי יהושע בן יוצדק (שטרן, עמ' 31).  ↩

  8. מקצת מעשי התורה, איגרת שנכתבה בידי הכוהנים לבית צדוק במחצית המאה השנייה לפני הספירה ונמצאה בקומראן. 4QMMT 4Q396 col. IV, line 8 ,Discoveries in the Judaean Desert X, (eds. Elisha Qimron and John Strugnell) Oxford 1994, (להלן DJD). על הזיקה בין ההלכה הצדוקית ובין העמדות המשתקפות במקצת מעשי התורה ראו יעקב זוסמן, ‘חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת מקצת מעשה התורה’, תרביץ נט (תש"ן), עמ' 11–64. המאמר נדפס גם בגרסה אנגלית בכרך Xשל DJD בו נדפסה מגילת מקצת מעשי התורה. בכרכי DJD 1–39 נדפסו בעברית או בארמית ובתרגום לאנגלית או לצרפתית בין השנים 1955–2002 קטעי החיבורים שנתגלו במערות מדבר יהודה וצילומי הטקסטים המקוריים בעברית ובארמית. טקסטים ממערות קומראן מצוינים באות Q,המספר הראשון משמאל לאות מתייחס למספר המערה בה נמצא החיבור והמספר מימין מפנה למספר הסידורי הרציף של קטעי המגילות. סימונים אלה אחידים במהדורות השונות של כתבי מדבר יהודה ומקלים על איתור המובאות במהדורות בהן נדפסו.  ↩

  9. שמות כח–כט; מ, יב–טו; ויקרא ו; ח; ט, ח–יא; במדבר כו, סב; דברים לג, ח–יא; מלאכי ב, ד–ז. ועיינו בנוסח המלא של השיר בפרק מה בבן סירא (הערה 6 לעיל).  ↩

  10. דניאל ב, כא; ז, כה; ספר מקבים א א יג–טו; מקבים ב ד, ז–יז השוו יוסיפוס קדמוניות טו, 40–41. על אנטיוכוס ראו: Otto Morkholm, Antiochus IV of Syria, Copenhagen 1966.  ↩

  11. מקבים ב ד, כג–כט;מנלאוס היה מבני בנימין, מקבים ב ג, ד; ד, כג.  ↩

  12. מקבים א ז, ד–ה, ט–כה.  ↩

  13. דברי הימים א כג, יג; והשוו מלאכי ב,ד–ז; יחזקאל מג, יט; ונוסחים דומים קודמים בדבר בחירת אהרון וזרעו בחומש כגון שמות כז, כא; כח, ל, מג; כט, ח–ט, כח–ל, מד; ל, ל; לח, כא; לט, א–לב, מא; מ, יב–טו; ויקרא ו א–טז; ח, ל; ט, ח–יא; כא, י–טו; במדבר ד; יז, ה; ח, יג–כב; כה, יא–יג. על תולדות המשפחה ומקומה המכריע ביציאת מצרים ראו שמות ו טז–כז.  ↩

  14. תרגום קטע גניזה, אוקספורד עמ‘ ב, הספרים החיצוניים, א, מהדיר אליהו שמואל הרטום, תל אביב 1980, עמ’ 137.  ↩

  15. סרך היחד 8, 5–6 9–10, מגילת הסרכים, מהדורת יעקב ליכט, ירושלים תשכ"ה, עמ' 179–180.  ↩

  16. סרך היחד, 5, 2, ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 123.  ↩

  17. סרך העדה 1,1 – 2, ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 251–252.  ↩

  18. ברית דמשק, ג 20–ד,4 מהדורת מגן ברושי ואלישע קימרון, ירושלים 1992, עמ' 16–17.  ↩

  19. סרך הברכות 3, 22–25, ליכט, מגילת הסרכים, עמ'281.  ↩

  20. למראי מקום לשמות המלאכים ראו ליכט, מגילת הסרכים, מפתח, עמ‘ 312–316; Carol Newsom, (ed.) Songs of the Sabbath Sacrifice, Atlanta 1985 קונקורדנציה, עמ’ 389–466 (להלן, קארול ניוסם שירות עולת השבת, וראו הערה 70 להלן); רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים תשס"ג, מפתח, עמ' 307–320.  ↩

  21. סרך העדה, דף 2: 2–3, ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 262–263.  ↩

  22. למושגים השונים ראו: סרך היחד, דף 8 שו‘ 5; דף 11, 8 (ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 230, 179); שירות עולת השבת,19–20 4Q405 (מהדירה קארול ניוסם, אטלנטה 1985, עמ' 303); מגילת המקדש, טור )VIIמהדיר אלישע קימרון, באר שבע 1996, עמ’ 16); חנוך א יד, 8–25 (מהדיר א' כהנא, הספרים החיצוניים, א) עוד ראו רחל אליאור, מקדש ומרכבה,כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות, ירושלים תשס"ג, מפתח בערכים אלה.  ↩

  23. מחבר הספר מזמורי שלמה שנמנה על נאמני הסדר המקראי ועל מתנגדי בית חשמונאי, מתאר בלשון בוטה את לקיחת המלוכה בכוח הזרוע: “אתה יי בחרת בדוד למלך על ישראל ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם כי לא תכרת ממלכתו לפניך; ובעונותינו קמו עלינו חטאים ויתנפלו עלינו וידיחונו אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה ולא קדשו שמך הנכבד; וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה” (מזמורי שלמה יז, ד–ו; מהדורת א‘ כהנא, הספרים החיצונים, א, עמ’ תנז) בניגוד למציאות הכאוטית המתוארת במזמורי שלמה, מצב הדברים הראוי המתאר את הסדר המקראי המקודש מיוצג בדברי הכוהן יהושע בן סירא:

    “הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו” (בן סירא נא, כח–כט).  ↩

  24. על תשע מאות וחמישים שרידי מגילות מדבר יהודה ועל עותקים של כמה מהן שנמצאו בגניזת קהיר מצויה ספרות ענפה הרשומה בחלקה הגדול באתר של מרכז אוריון לחקר מגילות מדבר יהודה http://orion.mscc.huji.ac.il. מספר המגילות העצום משקף רק חלק מהמכלול המקורי שכן חלקו אבד, התפזר ונכחד בתמורות העתים אולם המכלול הנותר הוא בעל זהות ייחודית: אין בין המגילות חיבורים חשמונאיים או פרושיים אלא רק חיבורים הקשורים למקרא ולכתבי הכהונה לסוגיהם השונים. על שלבי גילוי המגילות ראו אליעזר ליפא סוקניק, מגילות גנוזות מתוך גניזה קדומה שנמצאה במדבר יהודה: סקירה ראשונה, ירושלים תש“ח; משה גוטשטיין, ‘מגילות ים המלח’, מולד 43, נובמבר 1951; מגן ברושי, ‘גילוי המגילות הגנוזות וכתבי יד אחרים במדבר יהודה’, עידן 14,(1990), עמ‘ 198–204. לסיכומים מן העשור האחרון על החיבורים הכלולים בספריית המגילות ראו עמנואל טוב, ’מגילות קומראן לאור המחקר החדש‘, מדעי היהדות 34 (תשנ"ד), עמ’ 37–67; הנ”ל, ‘המגילות המקראיות ממדבר יהודה’, בתוך: (לאה מזור, עורכת), על מגילת ספר, מאמרים על מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשנ“ז, עמ' 40–65. הנ”ל Emanuel Tov et. al, The Texts from the Judaean Desert: Indices and an Introduction to the Discoveries in the Judaean Desert Series, DJD XXXIX, Oxford 2002. לתיאור מצב המחקר עד סוף שנות השמונים ראו יהודה שיפמן, ‘מלחמת המגילות: התפתחויות בחקר המגילות הגנוזות’, קתדרה 62 (תשנ"ב). לסיווג המגילות ראו Devorah Dimant, ‘The Qumran Manuscripts: Contents and Significance’ in D. Dimant and L. H. Schiffman, (eds*.) Time to Prepare the Way in the Wilderness: Papers on Qumran Scrolls, Leiden 1995, pp. 23–58 לפולמוסים בדבר זהות כותבי המגילות בשלבים ראשונים ראו; מ‘ גוטשטיין, ’מגילות ים המלח‘, (לעיל); הנ"ל, ’כת ים המלח והאסיים‘, הארץ 29.5.53; הנ"ל, ’אמנם כת ים המלח אינה איסית', הארץ 4.9.53. חיים רבין טען שלכותבי מגילות קומראן אין דבר משותף עם האיסיים Chaim Rabin, Qumran Studies, Oxford 1957, pp. 27– 30שנים רבות לאחר מכן, בראשית שנות השמונים, שב והתעורר הויכוח מבלי שהמערערים החדשים על הזיהוי האיסיי הכירו את הטענות הנוקבות והמשכנעות שהועלו כבר בראשית המחקר Norman Golb, Who Wrote the Dead Sea Scrolls, New York 1995; James. C. Vanderkam, The Dead Sea Scrolls Today, Grand Rapids 1994; idem and Peter W. Flint, The Dead Sea Scrolls after Fifty Years: A Comprehensive Assessment, Leiden 1998–9 להערכת ההיקף הרחב של הממצא הספרותי במגילות עיינו Lawrence H. Schiffman and James C. Vanderkam, (eds.) Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, I–II, Oxford 2000; Martin Abegg, and Emanuel Tov, et.al. The Dead Sea Scrolls Concordance,* Leiden & Boston 2003.  ↩

  25. שירות עולת השבת 4Q400, frag. 1 line 3–19 מהדורת קארול ניוסם, אטלנטה 1985, (הערה 20 לעיל) עמ‘ 89. על הזיקה בין כוהנים למלאכים במסורת שבט לוי השוו מלאכי ב, ד–ז וספר היובלים פרקים ל–לא. ראו דבורה דימנט,“בני שמים: תורת המלאכים בספר היובלים לאור כתבי עדת קומראן” בתוך: משה אידל ושלום רוזנברג (עורכים), מנחה לשרה: מחקרים בפילוסופיה יהודית ובקבלה מוגשים לשרה הלר וילנסקי, ירושלים תשנ"ד, עמ’ 97–118.  ↩

  26. קדמוניות היהודים יג, י, ו 297–298, מהדורת אברהם שליט, ירושלים תשכ“ג, עמ' 100. סוגריים במקור במהדורת שליט. ספריהם של הכוהנים נזכרים גם בסכוליון למגילת תענית ”בארבעה עשר בתמוז עדא [בטל] ספר גזרות מפני שכך כתוב ומונח להם לצדוקים ספר גזרות שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר“ ראו: מגילת תענית, מהדירה ורד נעם, ירושלים תשס”ד, עמ' 77–78.  ↩

  27. ראו משה דוד הר, ‘הרצף שבשלשלת מסירת התורה; לבירור ההיסטוריוגרפיה המקראית בהגותם של חז"ל’, ציון מד, (תשל"ט), עמ' 43–56. ראוי לתת את הדעת על כך שאין בנמצא טקסט כתוב עברית ממקור פרושי מכל סוג שהוא במאות האחרונות לפני הספירה ובמאות הראשונות אחרי הספירה ודומה שמצב זה הוא פרי הכרעה עקרונית ולא יד המקרה.  ↩

  28. חנוך א, חנוך ב, ספר היובלים, וצוואות השבטים, כרוכים יחד ברצף בספרים החיצונים, מהדורת א‘ כהנא, כרך א, ירושלים תרצ"ז. פרטים ביבליוגראפיים עליהם ראו במבואות לספרים החיצוניים, ועדכון מחקרי במהדורה האנגלית של הספרים החיצוניים בעריכת ג’ צ'ארלסוורס. James H. Charlesworth, (ed.) The Old Testament Pseudepigrapha, 2 vols, .Garden City1983; לעדכון מחקרי ראו Studies in the Book of Jubilees, (eds. Matthias Albani, Jorg Frey and Armin Lange), Tubingen 1997

    חלקים רבים מספר חנוך א, מספר היובלים ומצוואת לוי בצוואות השבטים נמצאו בין מגילות מדבר יהודה ונדפסו בסדרה Discoveries in the Judaean Desert, vols. I–XXXIX, Oxford, 1955–2002 המכונה בקיצור .DJD סידרה זו מהווה כאמור את הפרסום הרשמי של המגילות וכוללת צילומים של הקטעים הנדפסים ופרטים על המגילות מהיבטים שונים פלאוגרפיים והיסטוריים. פרסום של קטעים אלה, תרגומם לאנגלית וציון המחקר המעודכן בעניינם נמצא גם במהדורה Dead Sea Scrolls Study Edition, (eds.) Florentino Garcia–Martinez and Eibert Tigchelaar,2 vols., Leiden 1997–1998 שאינה כוללת צילומים של המגילות.  ↩

  29. היובלים פרק ו; חנוך א פרקים עב–פב (הספרים החיצוניים, מהדורת כהנא, א);קטע המבול בקומראן מספרו4Q252 והוא נדפס בDJD XXII, Qumran Cave 4. XVII: Parabiblical Texts, 3, (eds. George Brooke et al). Oxford 1996, pp. 193–4;. על לוח היובלים המיוסד על שנת המבול ראו מנחם קיסטר, ‘עיונים במגילת מקצת מעשי התורה ועולמה: הלכה תיאולוגיה לשון ולוח’, תרביץ סח (תשנ"ט), עמ' 361–363.

    Moshe Zipor, ‘The Flood Chronology: Too Many an Accident’, Dead Sea Discoveries 4, no. 2 (1997), pp, 207–210; כנה ורמן, ‘עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים’, תרביץ סד (תשנ"ה), עמ' 183–202.  ↩

  30. על מאבקים אלה ראו רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, (הערה 20 לעיל), עמ‘ 212–240. על הלוח הכוהני ראו שם, עמ’ 39–52. על יסודותיו המיתיים של הלוח הקשורים במלאכים ראו שם, עמ‘ 94–116. על הזיקה בין הלוח השמשי בן 364 הימים והחישוב הקבוע לסיפור המבול שם, עמ’ 146–148.  ↩

  31. על הלוח כנושא לפולמוס אחרי הספירה ראו בפרקי דרבי אליעזר פרק ז, שם המאפיין הבולט של לוח ירחי, סוד העיבור, שנעדר לחלוטין מהמסורת המקראית ונשלל בידי המסורת הכוהנית, נמסר מדור לדור דוקא בידי אלה שהעבירו את המסורת הכוהנית בספרי חנוך והיובלים: סוד העיבור נמסר בפרקי דרבי אליעזר מאדם ראשון לחנוך וממנו לנח, לשם ומלכיצדק, לאברהם, יצחק ויעקב. (מהדורת אברהם ברודא, ירושלים תשל"ג, פרק ז עמ' כד) במדרש אגדה, מהדורת שלמה בובר, וילנה תרנ“ד, על בראשית פרק ה, כד ד”ה ויתהלך חנוך, נזכר דוקא חנוך מביא לוח השמש במסורת הכוהנית בזיקה לסוד העיבור המאפיין את הלוח הירחי ממסורת חכמים: “ויתהלך חנוך את האלוהים, עם המלאכים הלך שלוש מאות שנה בגן עדן היה עמם ולמד מהם עיבור תקופות ומזלות וחכמות רבות..” שם, עמ‘ כג. בילקוט שמעוני פרק ה על הפסוק ’זה ספר תולדות אדם' נאמר: “הקב”ה עיבר את השנה ואחר כך מסר לאדם הראשון שנאמר זה ספר תולדות אדם. אדם הראשון מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור… חנוך מסר לנוח ועיבר את השנה".  ↩

  32. בבלי, חגיגה יד ע“ב–טו ע”א והשוו בבלי, סנהדרין לח ע“ב, עבודה זרה ג ע”ב. על חנוך מטטרון ראו Gershom Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New York 1954, pp. 68ff; idem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1960, pp. 41–42; David Halperin, The Faces of the Chariot, Early Jewish Responses to Ezekiel's Vision, Tubingen 1988;

    והשוו אפרים אלימלך אורבך, חז“ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ”ט, עמ‘ 118–120; יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, תל אביב תש"ן, עמ’ 81–92; יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה נכנסו לפרדס, ירושלים תש"ן; רחל אליאור, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה, תל אביב 2004, עמ' 76–77 ומפתח בערך מטטרון. עוד ראו להלן סמוך להערות 94, 95 100, 97, 104–108.  ↩

  33. בן סירא נא, כט (מהד‘ מ"צ סגל, עמ’ שנה) סרך היחד 3–8:6 (מגילת הסרכים, מהדורת י‘ ליכט, עמ’ 139); ספר מקבים ב פרק ג, א; פרק ד, ז–ח; פרק טז, יב.(ספרים חיצוניים, מהדורת א' כהנא, כרך ב).  ↩

  34. משנה ראש השנה ד, א.  ↩

  35. פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, (תרגם, יוסף ג. ליבס), ירושלים 1954, עמ' 371–372. הלוח היוליאני מתייחס לשנה בת שלוש מאות ששים וחמישה ורבע ימים. כדי לצרף את רבע היום שאי אפשר לציינו בתאריך מוסיפים מדי ארבע שנים יום נוסף בסוף חודש פברואר. הלוח היוליאני הוחלף במאה השש־עשרה בלוח הגרגוריאני אולם בכנסיה המזרחית, ברוסיה וביוון היה נהוג עד למאה העשרים.  ↩

  36. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות יח, טז–יז, יח–כב; מלחמות ב 164–166;119–161 משנה סנהדרין יט, א; תוספתא ידיים ב, יג; קהלת רבה יב, יב; מגילת תענית.  ↩

  37. ספר בן סירא, מה, ט–נ; נ, א–לו (מהדורת מ"צ סגל, עמ' שי–שיב; שמ–שמב).  ↩

  38. שם, נא, כט. שם, עמ‘ שנה; על שיר ההלל החותם את בן סירא ראו: יעקב ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל"ב, עמ’ 148–149.  ↩

  39. בן סירא כד, כה;

    צוואת לוי הארמי, שורות 1–7 השוו in:)“ Robert Kugler, ”Twelve Patriarchs, Testament of the

    Lawrence H. Schiffman and James C. VanderKam (eds.) Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, New York 2000, pp. 952–953 לוי הארמי התגלה בגניזת קהיר בראשית המאה העשרים וחלקים ממנו נמצאו בין מגילות קומראן. לדיון על לוי הארמי השוו: Michael Stone, “Levi, Aramaic” in: Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, pp. 486–488; Marinus De–Jonge and Johanes Tromp, “Jacob's Son Levi in the Old Testament and Pseudepigrapha and Related Literature”, in: Michael Stone and Theodore A. Berger (eds*.) Biblical Figures Outside the Bible*, Harrisburg 1998, pp 203–233.  ↩

  40. Henryk Drawnel, “Aramaic Wisdom Poem: Reconstruction of the Text”, Scripta Judaica Cracoviensia, vol. 2, (2004) p. 19 הטקסט מבוסס על a 2ii 1–5; 4Q214b8 4Q213 li–4Q213 lii 1–9; 4Q213 2 1–8; 4Q214 “השוו את תפקידי לוי וצאצאיו: ”ומהם יהיו כוהנים ושופטים וסופרים ועל פיהם ישמר הקודש" צוואת לוי, צוואות השבטים, ח, יז.

    בתרגום האנגלי של הטקסט הארמי כתוב: Hear the word of Levi, your father and obey the commandments of God's beloved. I myself command you, my sons and I myself show you the truth. Let the principle of all your action be truth…And now my sons, scribal craft and instruction and wisdom teach your children and let wisdom be with you for eternal glory. Whoever studies wisdom will attain glory through her (Drawnel, above, P. 20); על לוי הארמי ועל דיני הטהרה ודיני הקרבת קרבנות הקשורים בו והקודמים למתן תורה ראו הדיון של דה־יונגה וטרומפ, הערה 39 לעיל.  ↩

  41. הספריות הקדומות ביותר בעולם העתיק היו במקדשים ובהן נאספו בידי הכוהנים כתבי קודש, לוחות אסטרונומיים, מיתוסים ותעודות משפטיות בזיקה לבתי מלוכה וכהונה. בשירים מספריית אשורבניפל מלך אשור ( 669–633 לפסה"נ) שנמצאה בנינוה מציין המלך חובב הקריאה שלמד מהאלים במקדש ומחכמים קדמונים מלאכת סופרים וסודות התכונה ואומר שאף מלך לא קדם לו בלימוד מלאכת הסופרים, ואף כותב שכונן את כסא מלכותו בספריית מקדש נבו שם כתב הגיה ובדק את כל שנוצר על לוחות.Lionel Casson, Libraries in the Ancient World, New Haven 2001; Olaf Pedersen, Archives and Libraries in the Ancient Near East 1500–300 B.C., Bethesda MD 1998; idem. Archives and Libraries in the City of Assur, Uppsala 1985–6 על ספריות בעולם ההלניסטי ראו אלברטו מנגל, תולדות הקריאה, לוד 2001, עמ‘ 197–202. כאמור לעיל הביטוי בראש צוואת לוי הארמי בשורה השביעית: ’ספר ומוסר חכמה אלפו לבניכם‘ מתורגם לאנגלית בביטוי Scribal craft and instruction and wisdom teach your children. השוו צוואת לוי יג, א–ב (הספרים החיצוניים, א). על הסופרים בספריית המקדש בזמנם של בני צדוק ראו איגרת אנטיוכוס השלישי המעניק פטור ממסים ל: “מועצת הזקנים, הכוהנים, סופרי המקדש ומשוררי הקודש פטורים יהיו ממס הגולגולת ממס הכלילה וממס המלח אשר הם מעלים” (קדמוניות יב, 142). תעודה זו מבוארת בספרו של מנחם שטרן, התעודות למרד החשמונאים, תל אביב תשל"ג, עמ’ 38, 32. פטור ממס לסופרי המקדש נזכר גם בקדמוניות יא 128 בצד פטור לכוהנים ללויים ולמשוררים. ראויה לציון העובדה שבתרגום השבעים מופיעה המילה סופרים (grammateis) כתרגום של המילה שוטרים בנוסח העברי בדברי הימים א כג, ד; דה“י ב יט, יא. דהיינו שוטרים מתפרש מלשון שטר ושוטרים הם המופקדים על כתיבת השטרות. כידוע השוטרים היו משבט לוי (דה"י ב לד, יג). ספר מקבים ב ב:יג–יד מזכיר אוצר ספרים; שאול ליברמן בספרו יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ”ד, עמ‘ 214–215 דן בנוהג הפקדת טפסים מקוריים של ספרים במגילות במקדש כנוסח מוסמך. על ספריות במקדשים בעולם העתיק ועל ספריית המקדש בירושלים ראו Menahem Haran, “Libraries in Antiquity and their beginnings among Jews”, Mikhmanim (1996), 10: pp. 57–66; M. Haran, "On archives, libraries and the order of biblical books’. Journal of the Ancient Near Eastern Society, 22: (1993) pp. 51–61: פרופ' הרן אינו סבור שכמות הספרים שהייתה בידי היהודים בימי בית שני, הנמנית לדעתו בעיקר ביחס לעשרים וארבע ספרי המקרא, מצדיקה את הכינוי ספרייה, לעומת כמויות הספרים בספריות העולם העתיק שנמנו באלפים. אולם דומה ששרידי תשע מאות וחמישים המגילות שנמצאו בקומראן, הכוללות מאות חיבורים שונים ועשרות עותקים, שהם רק חלק מהממצא המקורי שסביר להניח שמקורו בספריית המקדש, לאור זהות מחבריו הכוהנים בני צדוק, מצדיקות את הכינוי ספרייה. עוד על ספריות בתקופת המקרא ובעת העתיקה ראו מחקרו המאלף של נדב נאמן, העבר המכונן את ההווה: עיצובה של ההיסטוריה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן, יריעות ג, ירושלים תשס"ב.  ↩

  42. ברית דמשק ז, יג–יח; ברית דמשק, מהדורת יוסף באומגרטן, DJD XVIII , עמ‘ 44; הדברים מיוסדים על ניתוחו של יורם ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן, לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, תל אביב תשס"ד, עמ’ 214 ועיינו יהודה שיפמן, הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, תרגמה טל אילן, ירושלים 1993, עמ' 53.  ↩

  43. על הספרות הכוהנית הדנה בחנוך ראו להלן פירוט בסעיף ד. ספרות כוהנית זו שהייתה ספרות מקודשת בעיני כותביה ושומריה לפני הספירה, כונתה בפי גונזיה ומתנגדיה ומתנגדיה במאות הראשונות לספירה בשם ‘ספרים חיצוניים’ (השוו איסור חכמים על קריאתה: משנה, סנהדרין פ"י, א) ונקראה כך בידי מהדירים שלא עמדו על טיבה הכוהני המובלע והמפורש בשנת תרצ"ז, שבה ראו אור הספרים החיצוניים, במהדורת אברהם כהנא, שכן מגילות מדבר יהודה התגלו רק עשר שנים לאחר מכן משנת 1947 ואילך. הכתבים הנידונים להלן, חנוך א, ספר מהלך המאורות, ספר היובלים, צוואת לוי, וספר בן סירא הנכללים בספרות זו, נמצאו במקורם העברי או הארמי במגילות מדבר יהודה לצד ספרות עשירה ומגוונת הנקשרת במישרין לבני צדוק שנמצאה שם.  ↩

  44. חנוך א פרק יב, ג–ד: טו, א; היובלים ד, טז–כו על חנוך נכתבה ספרות מחקרית ענפה, ראו James C. VanderKam, Enoch and the Growth of Apocalyptic Tradition, Catholic Biblical Quarterly Monograph Series, 16, Washington, D.C. 1984; George W. Nickelsburg, 1Enoch

    :A Commentary on the Book of 1 Enoch, (ed.) Klaus Baltzer, Minneapolis 2001; J. C. VanderKam, Enoch: A Man for All Generations, 1995; Mathew A Black, ‘Bibliography on 1 Enoch in the Eighties’, Journal for the Study of the Pseudepigrapha 5 (1989), pp. 3–16 למקורות שונים אודות חנוך ראו: James L. Kugel, Traditions of the Bible, Cambridge 1988, pp. 176–177 הפניות נוספות: ר אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, עמ‘ 94–97 46–48; עיינו במחקריהם של ג"ט מיליק, ה’ אודברג, פ‘ אלכסנדר, ג’ ונדרקם ג‘ שלום א’ גרינולד וי‘ דן הנזכרים להלן בהערה 101 ובמחקריהם של מ’ סטון, י‘ גרינפילד, מ’ בלק, מ‘ ניב, פ’ שפר ור‘ אליאור הנזכרים ברשימה הביבליוגרפית, מקדש ומרכבה, עמ’ 279–305.  ↩

  45. 4Q369 1, 9–10; Discoveries in the Judaean Desert XIII, (ed. J. VanderKam) Oxford 1994, p. 354.  ↩

  46. 4Q545 3, 5–6. The Dead Sea Scrolls Study Edition (eds.) Florentino Garcia Martinez and Eibert Tigchelaar, Leiden 1998, pp. 1090–1091  ↩

  47. התרגום השומרוני לתורה, מהדורת א' הטל, בראשית ה 24.  ↩

  48. היובלים ד, א–טז11Q12 Frags 1–3:  ↩

  49. היובלים ד, יז–כה.  ↩

  50. Discoveries in the Judaean Desert XIII, (ed. J. VanderKam) Oxford 1994, p. 173, 4Q227,Frag. 2:1–5. למובאה המצוטטת מהמגילות השוו היובלים ד, יז–יט ועיינו J. C. VanderKam, ‘The Origins and Purposes of the Book of Jubilees’, in: Studies in the Book of Jubilees, (eds. Matthias Albani, Jorg Frey and Armin Lange) Tubingen 1997, pp. 3–24  ↩

  51. שמות כה, טז–כב.  ↩

  52. מקצת מעשי התורה 4Q394 Frag3–7:16:: Discoveries in the Judaean Desert X, (הערה 7 לעיל).  ↩

  53. ויקרא כג; במדבר ט, א–ה; כח,א–לא; כט,א–לט.  ↩

  54. חנוך א יב ג–ד; טו, א; היובלים ד, יז–כד; ז, לט.  ↩

  55. היובלים ד, יז–כה; חנוך א; חנוך ב; המגילה החיצונית לבראשית.  ↩

  56. חנוך א, פרקים עב–פב.  ↩

  57. היובלים ד, יז–יח והשוו שם, כד.  ↩

  58. 11Q12. frag. 4, lines 1–3; DJD XXIII, (eds. Florentino Garcia Martinez and Eibert Tigchelaar), Oxford 1998, p. 213.  ↩

  59. Menahem Kister, “5Q13 and the Avodah: A Historical Survey and its Significance”, Dead Seaראו Discoveries 8, 2 (2001) p.137  ↩

  60. בן סירא נא, כח–כט.  ↩

  61. בן סירא מד, יט.  ↩

  62. חנוך א, פרקים עב–פב.  ↩

  63. חנוך א יד, ח–כה.  ↩

  64. שם, יד: יא, יח.  ↩

  65. דברי הימים א כח, יח; מלכים א ו–ז.  ↩

  66. דברי הימים א כח, יח.  ↩

  67. דברי הימים א כח, יט  ↩

  68. ספר מהלך המאורות: חנוך א, עב, א.  ↩

  69. שמות כה, יז–כ.  ↩

  70. יחזקאל, פרקים מ–מח.  ↩

  71. יחזקאל, פרקים א, ג, י.  ↩

  72. 4Q385, frag. 4:5–6: DJD XXX, (eds.) Devorah Dimant and John Strugnell, Oxford 2001, p. 42.  ↩

  73. בן סירא מט,יא.  ↩

  74. לשירות עולת השבת המכונות באנגלית גם Angelic Liturgy ראו מהדורת Songs of the Sabbath Sacrifice, (ed.) Carol Newsom, Atlanta 1985 מהדורה נוספת ראתה אור בסדרה:DJD XI, Oxford 1998. הציטוט מתייחס 4Q403 frag. Iii,14–16: DJD XI, p. 279 עוד על חיבור זה ראו ב' ניצן, תפילת קומראן ושירתה, תל אביב תשנ“ז: אליאור, מקדש ומרכבה, (לעיל), פרק 8; J. Mayer, ” Shire Olat

    hash–Shabbat:Some Observations on their Calendric Implications'', in: The Madrid Qumran Congress: Studies on the Desert of Judeah II, (ed. J. Trebole–Barrera), Leiden and Madrid 1992, pp. 542–560; Daniel K. Falk, Daily Sabbath and Festival Prayers in the Dead Sea Scrolls, Leiden 1998.  ↩

  75. משנה, חגיגה ב, א.  ↩

  76. משנה, מגילה ד, י.  ↩

  77. בבלי, שבת יג ע"ב.  ↩

  78. מגילה ד, י; חזון יחזקאל הוא הפטרת הקריאה בתורה בחודש השלישי הנקראת בחג השבועות המתייחסת למעמד סיני.  ↩

  79. ראו אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 162–173.  ↩

  80. יחזקאל א; י.  ↩

  81. חנוך א יד, ח–כה; עא, ו–ח  ↩

  82. שמואל ב כב, ז–יז; תהילים; דברי הימים א כח, יח.  ↩

  83. מלכים א ו–ז; דברי הימים ב, ג, י–יג.  ↩

  84. שמות כה, יז–יח; מלכים א ו כג–כח; דברי הימים ב ג, י–יג.  ↩

  85. חנוך א, פרקים עב–פב; עה, ג,ח.  ↩

  86. ויקרא כג; במדבר ט, א–ח; כח–כט; מגילת מקצת מעשי התורה; מגילת המשמרות; מגילת המקדש  ↩

  87. חנוך א עב, לב; עד, יא–יג.  ↩

  88. חנוך א פב, יא–טו.  ↩

  89. 288 DJD XXIII p..; 11Q17, 8:5–6  ↩

  90. חנוך א, פרקים צב–צג; חנוך ב יג,קו–קי; טז,ו; יט, ד.  ↩

  91. חנוך א, פרקים צב, צג, קג–קד; חנוך ב י, א–ד; יג, יב–טז, ס–סא.  ↩

  92. המגילה החיצונית לבראשית, מהדורת נחמן אביגד ויגאל ידין, ירושלים תשי"ז; ספר חנוך א פרקים קו–קז; חנוך ב יח, ב; תרגום ירושלמי בראשית ה, כד.  ↩

  93. ראו ספר חנוך השלישי, ספרות ההיכלות והמרכבה. על ספרות זו ראו Gershom Scholem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1960; Hugo Odeberg, 3Enoch or the Hebrew Book of Enoch, Cambridge 1928; Joseph T. Milik, The Books of Enoch: Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford 1976, pp. 125–135; Itamar Gruenwald, Apocalyptic and Merkavah Mysticism, Leiden 1980;;; Peter Schaffer, The Hidden and Manifest God, Albany 1992; י‘ דן, המיסטיקה העברית הקדומה, ת“א תש”ן, ר’ אליאור, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה, תל אביב תשס"ד; Philip S. Alexander, ‘The Historical Setting of the Hebrew Book of Enoch’, JJS, 28–29 (1977–1978), pp. 156–180..  ↩

  94. במדבר רבה, פרשה יב, ד"ה להקים את המשכן. המשכן, הקרבן והכפרה מקשרים את דמותו של חנוך מטטרון לדמות הכהן הגדול. על חנוך ככהן גדול המכהן במקדש השמימי ראוJames C. Vanderkam, Enoch: A man for all Generations, Columbia, South Carolina 1995;David Halperin, The Faces of the Chariot, Early Jewish Responses to Ezekiel's Vision, Tubingen 1988, pp 78–86; Martha Himmelfarb, Ascent to Heaven in Jewish and Christian Apocalypses, Oxford 1993, 25, 45–46.  ↩

  95. ספר חנוך ג או חנוך השלישי המכונה בכתבי היד ספר היכלות או ספר שבעה היכלות, מספר את קורותיו של חנוך מטטרון אחרי הספירה. לראשונה נדפס חיבור זה בשם 3 Enoch בידי הוגו אודברג בשנת 1928 (הערה 93 לעיל) למהדורה המקובלת ראו Synopse zur Hekhalot Literatur, (eds.) Peter Schafer, Margarete Schluter and Hans G. von Mutius, Tubingen 1981, paragraphs 1–80 (להלן סינופסיס לספרות ההיכלות, ההפניה למספרי הסעיפים(. על כינויו נער ראו סינופסיס, סעיפים 4–5. ראו עוד על מטטרון הערה 103 להלן. דוגמה לספרות חנוך השלישי המאדירה את מטטרון בהיכלות עליונים ביחס ישר לעוצמת החורבן בהיכל הארצי ומשמרת היבטים שונים של הזהות הכוהנית ראו נספח בסוף מאמר זה. השוו מדרש אגדה בובר, בראשית ה.  ↩

  96. בראשית ה, כא–כד. ראו א"ד קאסוטו, מאדם עד נוח ירושלים תשכז 192–196.  ↩

  97. ספר היובלים א, א.  ↩

  98. ספר חנוך השלישי, סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיפים 14–16, 29, 43, 63).  ↩

  99. סינופסיס, סעיפים 51–55; ראו ר‘ אליאור, ’בין ההיכל הארצי להיכלות השמימים:

    התפילה ושירת הקודש בספרות ההיכלות וזיקתן למסורות הקשורות במקדש‘, תרביץ סד (תשנ"ה) עמ’ 341–380.  ↩

  100. סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיפים 389–390. על ספרות ההיכלות ועל מקומו של חנוך מטטרון בה ראו להלן הערה 107.

    להקשרו של הקטע ולזיקתו לתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים במסכת יומא ראו רחל אליאור, ספרות ההיכלות והמרכבה: תורת הסוד הקדומה ומקורותיה, ירושלים תשס“ד, עמ' 181–182 82. לקישור חנוך מטטרון ראו למשל מדרש אגדה (בובר) בראשית ה, כד ד”ה ‘ויתהלך חנוך’ השוו מדרש אותיות דרבי עקיבא אות א.  ↩

  101. בראשית ה, כד.  ↩

  102. סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 5.  ↩

  103. חנוך א יב, ג–ד; טו, א.  ↩

  104. המגילה החיצונית לבראשית, מהדורת אביגד ידין, יג–יד, לד; חנוך א קו, ז–ח; היובלים ד כג; על גן עדן בספר היובלים ראו: לאה מזור, ‘הקשר הדו־כיווני בין גן עדן למקדש’, שנתון לחקר המזרח הקדום, יג, ירושלים תשס“ב; מיכאל סיגל,”סיפורת וחוק בספר היובלים עיון מחודש בסיפור הכניסה לגן עדן', מגילות א, ירושלים תשס"ג.  ↩

  105. 4Q209, frag. 23:9; DJD XXXVI, Oxford 2000, p. 159.  ↩

  106. כך קורא לו ישמעאל כוהן גדול הנכנס לקודש הקודשים (ספר חנוך השלישי, סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 151); והשוו בבבלי, ברכות ז ע"א. בנוסח מקביל של הסיפור אכתריאל מזוהה עם מטטרון, סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 597.  ↩

  107. בבלי, חגיגה יד ע“ב–טו ע”א; סינופסיס סעיף 1. על מטטרון ראו Gershom Scholem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1960, pp. 14–20, 43–55; Hugo Odeberg, 3Enoch or the Hebrew Book of Enoch, Cambridge 1928, pp. 79–146; Joseph T. Milik, The Books of Enoch: Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford 1976, pp. 125–135; Saul Lieberman, “Metatron”, in: Itamar Gruenwald, Apocalyptic and Merkavah Mysticism, Leiden 1980, pp. 235–241; Peter Schafer, (ed*.) Genizah Fragmente zur Hekhalot Literature, Tubingen 1984; P. Schafer, The Hidden and Manifest God, Albany 1992, pp. 29–36 and index, p. 193ff;; Philip S. Alexander,“The Historical Setting of the Hebrew Book of Enoch”, Journal of Jewish Studies* 28–29 (1977–1978), pp. 156–180, יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, ת“א תש”ן, עמ‘ 81–92; הנ"ל, ’תפיסת הפלירומה בספרות ההיכלות והמרכבה‘, בתוך קולות רבים: ספר הזיכרון לרבקה ש“ץ אופנהיימר, (עורכים ר‘ אליאור וי’ דן), ירושלים תשנ”ו, א, עמ’ 61–140 ועיינו שם במפתח, עמ' 627, בערך מטטרון.  ↩

  108. בבלי חגיגה יד ע“ב. על סיפור זה נכתבה ספרות רחבה שהתמקדה בגיבוריו האנושיים ואילו גיבורו המלאכי חנוך מטטרון לא זכה כמעט לתשומת לב בהקשר זה. ראו אפרים אלימלך אורבך, ‘המסורות על תורת הסוד בתקופת התנאים’, מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום במלאת לו שבעים שנה, ירושלים תשכ”ח, עמ‘ 1–28; יוסף דן, ’ענפיאל מטטרון ויוצר בראשית‘, תרביץ נב, (תשמ"ג), עמ’ 447–457; יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים תש“ן. David J. Halperin, The Faces of the Chariot, Early Jewish Responses to Ezekiel's Vision, Tubingen 1988; על מטטרון בהקשר למסורות הכניסה לפרדס ראו רחל אליאור, היכלות זוטרתי, מחקרי ירושלים מוסף א תשמ”ב, עמ‘ 23, 62; פטר שפר, קטעי גניזה, (לעיל הע' 107), עמ’ 103–117, 132 136 142 156 165 167 175.  ↩

  109. סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 20; בבלי, חגיגה טו ע"א.  ↩

  110. סינופסיס, סעיף 12–15; קטעי גניזה, עמ‘ 105; השוו: אוצר מדרשים, מהדורת יהודה אייזנשטיין, עמ’ קפא, ד"ה אלף.  ↩

  111. בבלי, חגיגה טו ע"א.  ↩

  112. משנה יומא ז, ד.  ↩

  113. סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיפים 16–17.  ↩

  114. בבלי, מנחות כט ע“א. סדרי שימושא רבא וסדרי היכלות; בבלי סנהדרין, פו ע”א.  ↩

  115. חנוך א; היובלים ד; בן סירא מט; חנוך ב י, א–ד; ב יט, ב–ח; המגילה החיצונית לבראשית; צוואות השבטים; חנוך ג; במדבר רבה פר' יב; DJD XXXVI  ↩

  116. חנוך ב יט, ב.  ↩

  117. שמות מ, ב.  ↩

  118. היובלים כח, יד. לידת קהת בתאריך זה מצוינת בצוואת לוי.  ↩

  119. ראו אונקלוס, בראשית ה כד: ‘והליך חנוך בדחלתא דיי וליתוהי ארי אמית יתיה יי’; והשוו בראשית רבה, מהדורת י‘ תאודור וחנוך אלבק, ירושלים תשכ"ה, עמ’ 238–239; בפסיקתא דרב כהנא נאמרים דברים שליליים אודות חנוך סופר הצדק מביא לוח השמש, ומוסיפים לו מועד פטירה חדש, רב משמעות, ביום אותו המציאו חכמים כראש השנה של השנה הירחית, א‘ תשרי: “[חנוך] אינו נכתב בתוך טימוסן [ספרם] של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים… חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע אמר הקב”ה עד שהוא בצדקו אסלקנו… אמר ר’ איבו בראש השנה דנו בשעה שהוא דן כל באי עולם …“(פסיקתא דרב כהנא, מהד' מנדלבוים, פרשה כג, כל השביעין חביבין); בעוד שספר חנוך ב פרק יט אומר במפורש שחנוך נלקח לשמים בראש השנה של שנת החמה הכוהנית והמקראית, א' ניסן. אפרים אלימלך אורבך, חז”ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ“ט, עמ‘ 118–120. הלוח הסלווקי נפתח בראשון לחודש דיוס, הוא חודש תשרי, ומניין זה רווח בבבל מאז הכיבוש הסלווקי ונקשר למניין השטרות משנת 312 לפני הספירה. כאמור, בלוח הכוהני המפורט בספר היובלים א’ תשרי הוא אחד מארבע ימי הזיכרון של חילופי העונות הקשורים לסיפור המבול (היובלים ו, כג–כד). באשר לזמנם של המדרשים המביאים מסורות בגנות חנוך: חיתום היצירה העיקרית של בית המדרש הארץ ישראלי – התלמוד הירושלמי ומדרשי אגדה קלסיים כבראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, מיוחס בידי יעקב זוסמן למחצית השניה של המאה הרביעית וקרוב לודאי שמשתקפים ביצירה מדרשית זו הדים למאבק על סמכות קביעת הלוח בקשר לבית הנשיא. רש”י מביא מסורות אלה בפירושו על בראשית ה כד: ‘ויתהלך חנוך – צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו [וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: כי לקח אותו – לפני זמנו] כמו (יחזקאל כד, טז) הנני לוקח ממך את מחמד עיניך’. הפועל לקח בבראשית ה כד המתורגם בתרגום השומרוני במילה הארמית נסב, אינו מתורגם אצל אונקלוס כפשוטו אלא במשמע המיתו ‘ארי אמית יתיה יי’ (שם).  ↩

  120. היובלים ו כג–כד.  ↩

  121. ראו הערה 1 לעיל.  ↩

  122. הלוח במקצת מעשי התורה נדפס ב: MMT 4Q394 1–2i–v: DJD X, Miqsat Maase HaTorah (eds.) Elisha Qimron and John Strugnell) Oxford 1994, pp.7–8; לוח מגילת המזמורים נדפס כ196511QPs col. XXVII, 2–11: The Psalms Scroll of Qumran Cave 11, DJD IV(ed.) James Alvin Sanders, Oxford 1965 p.92,:

    לסיפור המבול כלוח ראו

    DJD XXII, Parabiblical Texts (ed.) George Brooke et. al., Oxford 1996, pp. 193–194,198 235 4Q252:

    על מגילת המשמרות ראו DJD XXI Qumran Cave 4:Calendrical Texts, (eds.) Shmariahu Talmon, Jonathan Ben Dov and Uve Glessmer, Oxford 2001. תאריכיו הקבועים של לוח השבתות השמשי, מפורטים בשירות עולת השבת DJD XI (הערה 18 לעיל) ללוח במגילת המקדש ראו יגאל ידין מהדיר, מגילת המקדש, ירושלים תשל"ז.  ↩

  123. כאמור על חנוך נכתבה ספרות מחקרית ענפה, שחלקה נזכר לעיל בהערות 90–119 וראו להלן סעיף ד.  ↩

  124. היובלים ד, יז–כה.  ↩

  125. היובלים א,כט; השוו נוסח שמות יד, יט על ‘מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל’ וראו שמות כג,

    כא; ישעיה סג, ט.  ↩

  126. בן סירא מד, טז.  ↩

  127. בן סירא מט, כ.  ↩

  128. חנוך ב יח, ב.  ↩

  129. בבלי, כריתות ו ע"א.  ↩

  130. על הקטורת ושבעת סממניה שהובאו מגן עדן לארץ על פי המסורת הכוהנית ראו ספר חנוך א, פרקים כט–לב; ספר אדם וחוה כט; יובלים ג 27; חנוך ב; בן סירא כד,יז–יח. על בלעדיות עבודת הקטורת השמורה לכוהנים ראו שמות ל, ז–ט, לז–לח; במדבר יז, ה; דברים לג, י; שמואל א ב, כח; דברי הימים ב כו, יט היובלים ד, כה. על מהותה המכפרת המעניקה חיים ראו במדבר יז, יא–יג היובלים נ, יב ועל זיקתה למלאכת הקרבנות המלאכה יחידה הנעשית בשבת, ראו היובלים, שם. על זיקתה למקום מקודש (טוהר; בית מקדש) ולזמן מקודש (שבת; עולה) ולנצחיות ברית מלח השוו שירי עולת השבת המתארים את עבודת הקודש בהיכלות עליונים “ברוקמת כבוד צבעי פלא ממולח טהור” הרומז לשמות ל, לה “ועשית את הקטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש'” וראו בן סירא “כקטורת סמים הממלח מעשה רוקח” (מט:א) וראו היובלים נ, א–יג. על מלאכים המביאים ריח ניחוח למנחה וקרבן ראו צוואת לוי ג, א–ו ועל כוהנים המעלים ניחוח צדק ראו סרך היחד ט, 5–6. בספרות הכוהנית חנוך, מתושלח, נוח, ניר ומלכיצדק מעבירים את מסורת הקטורת הכוהנית מאב לבן לצד מסורת הספרים. נוח מעלה קרבן קטורת במגילה החיצונית לבראשית ובספר היובלים ו, ד כחלק מכריתת הברית וכך גם אברהם: ראו: אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 101 190, ועיינו צוואת לוי הארמי Dead Sea Scrolls Study Edition, (eds.) Florentino Garcia Martinez and Eeibert Tigchelaar, Leiden 1997, pp. 52–53

    השוו Robert. H. Charles, The Greek Versions of the Testaments of the Twelve Patriarchs, Oxford 1908 Appendix III; R. H. Charles and A. Cowley, ‘An Early Source of the Testaments of the Patriarchs’, JQR 19 (1907) 566–583 לנוסח קומראן של צוואת לוי ראו Michael E. Stone and Jonah C. Greenfield, Aramaic Levi Document, pages 1–72 in Qumran Cave 4:XVII Para Biblical Texts part 3, edited by George Brooke et al. DJD XXII, Oxford 1996 כידוע מקום הקטרת הקטורת ביום הכיפורים היה שנוי במחלוקת בין בני צדוק/צדוקים לפרושים (משנה, תמיד ו ב; יומא א ה) אולם מעמדה המיתי של הקטורת וזיקתה לגן עדן בספרות הכוהנית ולמסורת הבריתות בספר היובלים לא תמיד נלקחים בחשבון בהבנת הויכוח בין כוהנים לחכמים בשאלת הקטורת.  ↩

  131. סרך היחד, 11, 8.  ↩

  132. שם, 11, 7–9.  ↩

  133. היובלים ד, כו. זהות המקום השני הר הבוקר או הר המזרח אינה ברורה, אולי הכוונה הר המוריה ואולי להר הזיתים הנמצא ממזרח להר ציון.  ↩

  134. ישעיה ח, יח; ח, ז; מיכה ד,ז; תהילים עד ב; יואל ד יז. הר ציון והר המוריה מתחלפים במסורות השונות. ראו מקבילות מדרשיות “ששער גן עדן סמוך להר המוריה” (פרקי דרבי אליעזר כ, ג) ומסורת מדרשית קודמת על הקדושה הקונצנטרית: “ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתי לפני ההיכל שממנה הושתת העולם” תנחומא קדושים י, נח (מהדורת בובער, לבוב תרמ"ד, עמ' סז).  ↩

  135. היובלים יח, יג.  ↩

  136. היובלים יז, טו–יז; יח, א–יט. שר משטמה נזכר במקומות נוספים במגילות. ראו ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 92–93.  ↩

  137. יחזקאל כח, יג–יח.  ↩

  138. חנוך א, חנוך ב, ספר היובלים, וצוואות השבטים, כרוכים יחד ברצף בספרים החיצונים, מהדורת אברהם כהנא, ירושלים תרצ"ז. פרטים ביבליוגראפיים עליהם ראו במבואות לספרים החיצוניים, ועדכון מחקרי במהדורה האנגלית של הספרים החיצוניים בעריכת ג‘ צ’ארלסוורס. James H. Charlesworth, (ed.) The Old Testament Pseudepigrapha, 2 vols, .Garden City1983 חלקים רבים מספר חנוך א, מספר היובלים ומצוואת לוי בצוואות השבטים נמצאו בין מגילות מדבר יהודה ונדפסו בסדרה Discoveries in the Judaean Desert, vols. I–XXXIX, Oxford, 1955–2002 המכונה בקיצור .DJD פרסום של קטעים אלה, תרגומם לאנגלית וציון המחקר המעודכן בעניינם נמצא גם במהדורה Dead Sea Scrolls Study Edition, (eds.) Florentino Garcia–Martinez and Eiebert Tigchelaar,2 vols., Leiden 1997–1998 להלן DSSSE הקטעים המובאים בסדר רציף מתייחסים ל4Q203 ספר הענקים והשוו גם ספרו של מיליק הנזכר להלן בהערה 34.  ↩

  139. ספר בן סירא השלם, מהדורת משה צבי סגל, ירושלים תשל“ב. חלקים מספר בן סירא נמצאו בין מגילות מדבר יהודה ובהם נזכר חנוך במקבילה לפרק מט, כ. עוד ראו ספר בן סירא, מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עם קטעים מגניזת קהיר ומצדה, ירושלים תשל”ג.  ↩

  140. ספר הענקים נמצא בקומראן במגילה שסימנה 4Q530 ובקטעים המסומנים כ4Q206– שם נאמר בארמית: “ספר פרשגן לוחא תנינא די איגרתא…בכתב די חנוך ספר פרשא” (=עותק מהלוח השני של המכתב שנכתב בידי חנוך הסופר המפרש\פרוש) 4Q206 frag. 8:1–4. הענקים המכונים בארמית גבריא ונפיליא (גיבורים ונפילים) פונים לחנוך בביטויי כבוד ויקר: “עלין מן קודם הדר יקרך די כול רזיא ידע אנתה… מלכות רבותכה לשני עלמיא” ( =‘לפני הדר כבודך שכל רזים יודע אתה ומאום לא יקשה ממך ומלכות גדולתך לשנות עולם’). חנוך מתואר כסופר מפרש [ספר פרשא] ופותר חלומות בפי הענקים: “לחנוך ספר פרשא ויפשור לנא חלמא” (4Q206 frag. 2:1–3 (4Q530 “ושלחוהי על חנוך ספר פרשא ואמרו לה אזל… ואמר לה די יחוא ויפשור חלמיא” (שם, שורות 21–23). עיינו DSSSE, pp. 410; 1062–1065; עוד ראו שם המגילה החיצונית לבראשית DSSE עמ‘ 28–30;(QapGen ar 1QGenesis Apocryphon)נחמן אביגד ויגאל ידין, (מהדירים), המגילה החיצונית לבראשית, ירושלים תשי“ז; מתיו מורגנשטרן, העמודות שטרם התפרסמו מן המגילה החיצונית לבראשית,ירושלים 1996. שני החיבורים מתייחסים להתקשרות עם חנוך היושב בגן עדן לשם בירור שאלות קשות ופענוח חלומות. במקום נוסף נאמר ”וידע רזי אנשא וחוכמתה לכול עממיא תהך וידע כול חייא וכול חשבוניהון עלוהי יסופו ומסרת כול חייא שגיא תהוא… חשבונוהי בדי בחיר אלהא הוא מולדה ורוח נשמוהי… חשבונוהי לההון עלמין’" (: 8–101Q Mess Aram) חנוך הוא שילוב של אדם/מלאך/ספר/ חי קבוע ונצחי היושב בגן עדן זוכר וכותב שניתן להיוועץ בו או להיתלות בו כדי להזכיר העבר ולספר על העתיד.  ↩

  141. ,.Joseph T. Milik,The Books of Enoch: Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford 1976; DJD XXXVI, Qumran Cave 4 XXVI, (eds.) Philip Alexander et. al., Oxford 2000, pp. 1–171.

    על דמותו של חנוך בספר חנוך הראשון ראו: George Nickelsburg, 1Enoch: A Commentary on the Book of 1Enoch chapters 1–36;81–108, Minneapolis 2001  ↩

  142. על חנוך בספרות ההיכלות ועל אזכוריו כמטטרון בתלמוד בבלי חגיגה טו ע“א, סנהדרין לח ע”ב, עבודה זרה ג ע"ב ראו Hugo Odeberg, 3 Enoch, Cambridge 1928; Gershom Scholem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1965, pp. 43–52

    Philip Alexander, 3(Hebrew Apocalypse of) Enoch, Introduction, in: J.H. Charlesworth, (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha, I, Garden City 1983; Peter Schafer, Geniza Fragmente zur Hekhalot Literatur, Tubingen 1984, pp. 101,103, 105, 115, and 117,132,136 137 141,142, 156, 165; David Halperin, The Faces of the Chariot: Early Jewish Responses to Ezekiel's Vision, Tubingen. 1988, pp. 417–426 and index p. 605; Peter Schafer, The Hidden and Manifest God: Some Major Themes in Early Jewish Mysticism, Albany 1992, pp. 132–134; יוסף דן, ‘פתח היכל שישי’, דברי הכנס: המיסטיקה העברית הקדומה, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ו, (תשמ"ז), עמ‘ 197–220; הנ“ל, המיסטיקה העברית הקדומה, תל אביב תש”ן, עמ’ 81–92; רחל אליאור, ‘בין ההיכל הארצי להיכלות השמימיים התפילה ושירת הקודש בספרות ההיכלות וזיקתן למסורות הקשורות במקדש’, תרביץ סד (תשנ"ה), עמ‘ 341–380. הנ"ל, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה: תורת הסוד הקדומה ומקורותיה, תל אביב 2004. חיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה ערוכים בשני קבצים: במהדורה סינופטית של כתבי יד מימי הביניים המחולקים לסעיפים ממוספרים ברצף ללא חלוקה תוכנית: סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר, מרגרטה שלוטר וג’ורג פון מוטיוס, טיבינגן 1981; ובמהדורה של קטעים מהגניזה: קטעי גניזה, מהדורת פטר שפר, טיבינגן 1984; שני הכרכים ממופתחים לפי מילות מפתח ומספרי הסעיפים בקונקורדנציה לספרות ההיכלות, בעריכת פ‘ שפר, טיבינגן 1986–1988 ראו שם בערכים חנוך, מטטרון ומלאך שר הפנים. על זהותו הכוהנית של חנוך מטטרון ראו: ’ראני מטטרון שר הפנים אמר לי: מי אתה? אמרתי לו: אני ישמעאל. אמר לי: אתה הוא ישמעאל שקונך משתבח בך בכל יום ואומר: יש לי עבד אחד בארץ כוהן כמוך, זיוו כזיוך ומראהו כמראך אמרתי לו אני הוא ישמעאל‘ (מעשה עשרת הרוגי מלכות, בית המדרש, א‘ ילינק, חדר שישי, לייפציג תרל"ח, עמ’ 21) על כוהנים בארץ ישראל אחרי החורבן ראו שמואל קליין, ספר הישוב, ירושלים תרצ"ט, בערכים טבריה עכו ושקמונה. על היות הכהונה בשלהי העת העתיקה יסוד של ממש בהנהגת היהודים כתחליף לנשיאות וכמוקד חברתי קהילתי ראו עודד עיר־שי, ’עטרת ראשו כהוד המלוכה…: למקומה של הכהונה בחברה היהודית של שלהי העת העתיקה‘, רצף ותמורה, יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית־נוצרית, (עורך) ישראל לוין, ירושלים תשס"ד, עמ’ 67–106. עוד על הכוהנים ויצירתם ראו יוסף יהלום, פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, ירושלים תש"ס, עמ' 111–116.  ↩

  143. היובלים לב, א; צוואת לוי, צוואות יב השבטים, מהדורת א‘ כהנא, תל אביב תרצ“ז.James L. Kugel, Traditions of the Bible, Cambridge 1998, pp. 431–434 דברי הכוהן יוסף בן מתתיהו בשנות השמונים של המאה הראשונה לספירה על בחירת שבט לוי מאלפים: ”ומשה הבדיל את שבט לוי מקהל העם להיותו שבט קדוש וטיהרו במי מעין לא אכזב ובקרבנות שמקריבים לפי התורה לאלוהים בשעות כאלה. והוא מסר ללויים את המשכן ואת כלי הקודש… למען ישרתו בקודש בהדרכת הכוהנים" קדמוניות ג, יא 258 ראו שמות ו, טז–כה דברים כא, ה השוו יוליוס וולהויזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (הערה 2 לעיל) עמ’ 96–98 הפוסח על בחירת לוי בספר שמות ו ומתחיל סקירתו מתורת כוהנים במדבר ב–ג ומאחר את התגבשות הכהונה והלוויה. ראו ביקורתו של יחזקאל קויפמאן, כוהנים ולווים, תולדות האמונה הישראלית (הערה 2 לעיל) עמ' 176–184.  ↩

  144. על פי ספר בראשית נמנים מנוח ועד אברהם עשרה דורות. מדורו של חנוך עד לוי שבעה עשר דורות. על פי החומש בין דורם של משה ואהרון לדורו של חנוך חלפו עשרים דורות.  ↩

  145. חנוך א יב, ד, סח, א, עט, א, פא, א, פב, א–כ, פג, צב, צג, קו–קז: חנוך ב יא, פב–ק, יג כא, פרקים יט–כג, כ–כד, סז–ע, עא–עג: היובלים ד כג, ז לח–לט: יד, כ–כא. בדמותו של מלכיצדק המעביר את המסורת הכוהנית ממשפחת חנוך למשפחת אברהם עוסקות מגילות שונות שנמצאו בקומראן כגון 11Q13שנדפסה ב DJD XXIII 1998 p. 226 ובמסורות אחרות שנדפסו בשירות עולת השבת, ניוסם,1985 עמ 133–134, 143–144. למקורות השונים השוו:

    James L. Kugel, The Bible as It Was, Cambridge 2001,pp.149–162; Mathias Delcor, “Melchizedek from Genesis to the Qumran Texts and the Epistle to the Hebrews”, JSJ 2 (1971) pp. 126–130; James Davila, “Melchizedek, the Youth and Jesus”, The Dead Sea Scrolls as Background to Post biblical Judaism and Early Christianity: Papers from an International Conference at St. Andrews in 2001, (ed.) J. Davila, STDJ 46: Leiden: Brill 2003, pp 248–274; Paul Kobelsky, ‘Melchizedek and Melchiresa’, CBQMS 10, (1981), pp. 24–36  ↩

  146. היובלים יט, כד; השלמה לפי נוסח התרגום האנגלי.  ↩

  147. שם, יב, כב–כח: יד, י–כא: טו, ד–יב, כז–לג.  ↩

  148. שם, טז, יג –לא: כא, א–יא.  ↩

  149. השוו לוי הארמי DJD XXII, Parabiblical texts, part 3, (ed.) George Brooke et al. Oxford 1996, pp. 1–70 ועיינו צוואת לוי, בתוך: צוואת השבטים, מהד‘ א’ כהנא, א, קס–קע:Cairo Geniza Testament of Levi, DSSSE p. 55–56

    על הקדשת לוי, ראו (n. 143 above), pp. 341ff James L. Kugel, Traditions of the Bible

    J. L. Kugel, “Levi's Elevation to the Priesthood in Second Temple Writings”, Harvard Theological Review 86 (1993) 3–64; James C. Vanderkam,“Jubilees Exegetical Creation of Levi the Priest”, Revue de Qumran 17 (1996)  ↩

  150. ראו 155p. Parabiblical Texts, part 3, (note 149 above*),, I XXI DJD* ראו דברי הימים א ה, כא–מא שם נמנית השושלת הכוהנית מעמרם אבי משה ועד לחורבן בית ראשון וראו שם כג,יג. בקומראן נמצאו שרידים רבים מצוואת עמרם וקהת בקטעים המסומנים –4Q548–4Q545.–4Q544: –4Q542המצויים ב: 1095– DSSSE pp.1082 על לידתם ראו: צוואת לוי מהגניזה DSSSE pp. 54–55. צוואת לוי (מהדורת כהנא) פרק יא. רשימות גנאולוגיות של הכהונה הגדולה מצויות גם בשמואל, מלכים, עזרא ונחמיה כנזכר לעיל ובסיום ספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, 224–234.  ↩

  151. על חג השבועות ומקומו בתורה ובמסורת חז“ל ראו מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, ירושלים 1993 ושם בפרק על חג השבועות על תאריך החג החסר בנוסח המסורה, האמור לפי ביקורת הנוסח להיות במחצית החודש השלישי; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ”ז, עמ‘ 146–155; על מקומו של חג השבועות במסורת המרכבה וזיקתו לחזון יחזקאל ראו ר’ אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, עמ' 142–173.  ↩

  152. על מגילות המשמרות ראו DJD XXI Qumran Cave 4:Calendrical Texts, (eds.) Shmariahu Talmon, Jonathan Ben Dov and Uve. Glessmer, Oxford 2001  ↩

  153. רוברט הנרי צא‘רלס, מהדיר הפסוידואפיגרפה בראשית המאה העשרים, סבר שספר חנוך השני נכתב בידי יהודי הלניסטי במאה הראשונה לפני הספירה באלכסנדריה. אנדרסן שההדיר הטקסט בשנות השמונים במהדורת גימס צא’רלסוורס סבר שהספר נכתב בחלקה הראשון של מאה הראשונה לספירה. שני מחקרים מקיפים על חנוך השני הנוקטים בעמדות שונות ראו אור בעשור האחרון Christfried Bottrich, Weltweisheit, Menschheitsethik, Urkult, Tubingen 1992; Andrei Orlov, The Enoch–Metatron Tradition, Tubingen 2005  ↩

  154. הקטע סומן בכותרת 5Q13 ונדפס לראשונה בידי ג‘וסף ט. מיליק בשנת 1962: Moris Baillet, Joseph T. Milik and Rolan de Vaux (eds.), *Les ’petites grottes‘ de Qumran:DJD III*, Oxford 1962, pp.181–183 ונדפס בידי ליכט בנספחים למגילת הסרכים, ירושלים תשכ"ה, עמ’ 305–306; כתב היד מספר 13 מהמערה החמישית הכולל 29 קטעים זעירים נדפס בההדרה חדשה עם ביאור חדש בידי מנחם קיסטר בסיועו של אלישע קימרון בשנת 2001 בכתב העת Dead Sea Discoveries 8, 2, p. 137 ושם ציונים לתרגומים ודיונים קודמים וההדרות קודמות (הערה 1 לעיל). לדברי המהדירים יתכן שהטקסט המקוטע 5Q13 הוא חלק מסקירה של היסטוריה מקודשת, שהייתה נאמרת בטקס חידוש הברית השנתי, (בחג השבועות) שכן מקבילות אשר בהן נזכר טקס זה נמצאו בסרך היחד (1QS 3:4–5, 2:19) המתייחס למעבר בברית. במהדורת י‘ ליכט, מגילת הסרכים, עמ’ 306 כתוב: “]אל יעקב הודעתה בבית אל ] ואת לוי חפצתה ותיתן לו לאגוד..] בחרתה [בני] לוי לצאת ] ברוחמה לפניכה'”. קיסטר מציין למקבילה בסדר העבודה ליום הכיפורים ‘ממנו הוצאת ידיד בטן זה יעקב שקראתו בכור… סגולה הבדלת מבין בניו זה לוי שלישי לבטן’ (שם, עמ' 146).  ↩

  155. שמות ב, א; כז, כא; כח, א–ל; כט, ל; לב, כו–כט; במדבר ג, ג, ה–י, לב, לח; ד, כא–מט; כה, י–יג; דברים י, ח–ט; דברי הימים א ה, כז–מא, ו, א–לח. על מעמדו הייחודי של לוי השוו בצוואות השבטים, הספרים החיצוניים , מהדורת א' כהנא, תל אביב תרצ"ז: צוואת ראובן ח; צוואת שמעון ז; צוואת יהודה כא; צוואת יששכר ה; צוואת דן ה; צוואת גד ח; צוואת נפתלי ה.

    השוו:Marinus De–Jonge and Johanes Tromp, “Jacob's Son Levi in the Old Testament and Pseudepigrapha and Related Literature”, in: Michael Stone and Theodore A. Berger (eds*.) Biblical Figures Outside the Bible*, Harrisburg 1998, pp 203–233. וראו קוגלר, צוואות (הערה 39 לעיל) עמ' 952.  ↩

  156. מתולדות המשפחה בספר שמות ו, טז–כג עולה שבתו של לוי, יוכבד, נישאה לבן אחיה, עמרם, נשואי דודה ואחיינה, (שמות ו, כ) האסורים על פי חוקי העריות בתורה (ויקרא יח, יב). מן המסורת המקראית עולה שללוי בן יעקב נולדו ארבעה ילדים: גרשון, קהת, מררי ויוכבד (במדבר כו, נז–נט; דבה"י א ה כז). לפי במדבר כו, נח–נט יוכבד, בתו של לוי בן יעקב, היא אשתו של עמרם בן קהת, נכדו של לוי, כך שבניהם משה ואהרון (דור שביעי לאברהם) הם ניניו של לוי מצד אביהם ונכדיו של לוי מצד אמם. השוו לפירוט מדויק בנוסח גניזת קהיר של צוואת לוי Cambridge Col. D, lines 8–15. שם נאמר בארמית משמו של לוי: “ונסב לה עמרם אנתא ליוכבד ברתי עד די אנה חי בשנת תשעין וארבע לחיי וקריתי שמה די עמרם כדי יליד עמרם ארי אמרת כדי יליד דנה […] עמא מן ארע מצרים [כ]דן יתק[ר]א שמה… ראמא. ביום אחד ילידו הוא ויוכבד ברתי” (תרגום אנגלי שם, עמ' 55) מקטע קודם עולה שעמרם ויוכבד נולדו שניהם בראשון לחודש השביעי. ראו 54DSSSE p. והשוו שם נוסח צוואת לוי מקומראן (4Q213a–b, 214, 214a–b) עמ' 446–454 וצוואת לוי פרק יא. לוי נולד בראש החודש הראשון (היובלים כח, יד) המועד בו חנוך נלקח לשמים (חנוך ב יט, ב) ובו נולד קהת (צוואת לוי) ובו הוקם המשכן, (שמות מ, א). על אהרון ראו: J. R. Spencer, Aaron. In: Anchor Bible Dictionary, New York 1992  ↩

  157. שמות כח–ל, מ יב–טז, ויקרא ח כא–כב: י, יב–יג, במדבר יז–יח, מל“א א, לב–לט: דברי הימים א ה, כז–מא, ו, לד–לח, כג, יג, כח–לב, כד, א–ה עזרא ז, ב–ה נחמיה יא יא: יב, י–יא; קדמוניות כ 224–234. ראו L. L Grabbe, ”Were the Pre–Maccabean High Priests Zadokites?", in: Reading from Right to Left. Sheffield 2003.  ↩

  158. .. DJD XIII, p. 157: 4Q226יצחק מכונה ישחק במסורות שונות ראו עמוס ז, טז.  ↩

  159. על הקדשת לוי ראו ראו היובלים לב א–ט, צוואת לוי א י–יא, ח, א–ט, יד; צוואות בני יעקב, קטע גניזה אוקספורד, הספרים החיצוניים, מהדורת אליהו שמואל הרטום, תל אביב 1981, עמ' 136 המתרגם את הנוסח הארמי ב DSSSE I, p.50ועיינו בעמדות מחקריות שונות על מקומו של לוי בספרות בית שני

    James L Kugel, “Levi's Elevation to the Priesthood in Second Temple Writings”, Harvard Theological Review 86 (1993), 3–64

    Robert C. Stallman, ‘Levi and the Levites in the Dead Sea Scrolls’, Journal for the Study of the Pseudepigrapha 10, 1992.

    על הכהונה בבית שני ראו Martha Himmelfarb, “A Kingdom of Priests”: The Democratization of the Priesthood in the Literature of Second Temple Judaism", The Journal of Jewish Thought and Philosophy, 6 (1997), pp. 89–104; Deborah W. Rooke, Zadok's Heirs: The Role and Development of the High Priesthood,Oxford 2000.  ↩

  160. על השתלשלות הכהונה הגדולה המייחסת עצמה מימי בית ראשון לצדוק שהיה הכהן בימי דוד ושלמה ראו יוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים י, ח, ו 151–153(תרגום א‘ שליט, ב’, עמ' 357). על כוהני בית צדוק שנקראו בתקופה התלמית בית חוניו השוו: מקבים ב גא–ב.  ↩

  161. ראו למשל קטע הקשור להיסטוריה של הנחלת הכהונה שאינו מצוי בנוסח המקרא שבידינו ומצוי בתרגום השבעים בסוף יהושע כד: “ביום ההוא לקחו בני ישראל את ארון האלוהים וישאו בתוכם ויכהן פינחס תחת אלעזר אביו עד מותו ויקברו אותו בגבעה אשר לו וילכו בני ישראל איש למקומו ולעירו. ויעבדו בני ישראל את העשתורת ואת אלוהי העמים אשר סביבותיהם ויתנם ה' ביד עגלון מלך מואב וימשול בם שמונה עשרה שנה”. אלכסנדר רופא רואה בקטע זה את הקישור בין יהושע ושופטים שהיו כנראה ספר אחד. לדעתו הושמט קטע זה מטעמים אידיאולוגיים. א‘ רופא, ’תרגומו של ספר יהושע לפי תרגום השבעים‘, שנתון ב, תשל"ז, 217–227. ריבוי המסורות, שאינן מצויות במקרא בנוסח המסורה, על חנוך, נוח, מלכיצדק ולוי מתועד בכתבי קומראן ובאסופות הספרים החיצוניים במהדורותיהן השונות. עיון באינדקס של מהדורת צ’ארלסוורס של הפסוידואפיגרפה המתייחס לשמות אלה ידגים זאת בנקל. עיון דומה ביחס לשמותיהם של ממשיכי השושלת, אהרון, אלעזר, פינחס, אבישוע ובניהם, וצדוק ובניו בכתבי קומראן ימחיש את הפער בין מעמדם בנוסח המסורה לבין מקומם בכתבי הכהונה.  ↩

  162. ראו Betsy Halpern –Amaru, ‘The Naming of Levi in the Book of Jubilees’, in: Ester G. Chazon and Michael Stone (eds.) Pseudepigraphic Perspectives: The Apocrypha and Pseudepigrapha in Light of the Dead Sea Scrolls, Leiden and Boston 1999, pp. 59–69.

    ונדרקם מציין שספר היובלים מייחס חשיבות להתחזקות ראייתו של יצחק וזיהוי שני נכדיו לוי ויהודה, להם הוא מאציל ברכה רבת משמעות הקובעת את עתיד העם, כנגד טעותו בזיהוי שני בניו יעקב ועשיו בשל עיוורונו בספר בראשית ובספר היובלים כו.James C. Vanderkam, ‘Isaac’s Blessing of Levi and His Descendants in Jubilees 31‘, Donald W. Parry &Eugene Ulrich (eds.) The Provo International Conference on The Dead Sea Scrolls, Leiden 1999, pp. 497–519; R. C. Stallman, ’Levi and the Levites in the Dead Sea Scrolls', Journal for the Study of the Pseudepigrapha 10, 1992.  ↩

  163. יוסף ואסנת, תרגום מיוונית גבריאל צורן, דפים לספרות, חיפה 1985, עמ' 101 לתרגום האנגלי השוו:

    "Levi… he was one who attached himself to the Lord and he was a prudent man and a prophet of the most high and sharp–sighted with his eyes, and he used to see letters {books}[grammata] written in heaven by the finger of God and he knew the unspeakable (mysteries) of the most high God Joseph and Aseneth, 22:13(8–9) in: The Old Testament Psseudepigrapha, vol.ii, p.239 (translated by C. Burchard), pp.177–247 המהדיר מעיר על המילה היוונית מתייחסת לאותיות grammata שהיא אף מתייחסת בספרות זו ללוחות שמימים, כתבים ולספרים. עוד על לוי כנביא וכבעל חרב להט מתהפכת הקושרת אותו ברמז לגן עדן ראו שם, עמ' 240–241. על החיבור יוסף ואסנת וזיקתו לבית חוניו ראו מחקרו המאלף של גדעון בוהק Gideon Bohak, Joseph and Aseneth and the Jewish Temple in Heliopolis, Atlanta 1996  ↩

  164. מקבים ב; כהנא תרצ"ז ב קפח–קצד; קדמוניות יב, ז 387–388; יג ג 62–73.  ↩

  165. Robert Kugler, From Patriarch to Priest, Georgia 1996,. p. 45; M. De Jonge, ‘Levi in Aramaic Levi and in the Testament of Levi’, Ester G. Chazon and Michael Stone (eds.) Pseudepigraphic

    Pers pectives, (n. 162 above), pp. 71–89  ↩

  166. 4Q175, lines 14–20, DJD V, (ed.) John M. Allegro, Oxford 1958, p. 58  ↩

  167. ראו DSSSE vol.1, p.436 4Q209, 23:9 ומקבילה בספר חנוך א פרק עו יג–עז, ד ופרקים קו, קז. באנגלית מתורגם המושג כParadise of Justice להקשר של קשט ראו משלי כב כא. במגילה החיצונית לבראשית מסופר על מתושלח הפונה ‘לחנוך אבוהי למנדע מנה כולא בקושטא’ (שורה 22) דהיינו מתושלח מבקש מחנוך לדעת את הכל באמת. ירושלים או ציון נקראת עיר האמת (זכריה ח,ג) ועיר הצדק (ישעיה א כו).  ↩

  168. 4Q213 1i–Iii 1–9; 4Q214 a 2ii: lines 1–3  ↩

  169. א"ש הרטום, צוואות, (הערה 159 לעיל), עמ' 139–140.  ↩

  170. 4Q405:19,4 DJD XI, p. 339 (=ק' ניוסם, שירות עולת השבת, ] ועיינו שם באינדקס בערכים דעת אמת וצדק.  ↩

  171. ו סרך היחד דף 4 שורה 2; יעקב ליכט, מגילת הסרכים, (הערה 15 לעיל) עמ' 95.  ↩

  172. The Psalms Scroll of Qumran Cave 4, 11QPs ª: col. XXVII, 2–11; DJD IV (ed.) J. A Sanders, Oxford 1965, p. 92, 48 וראו דיון שם, עמ‘ 91–93. השוו: אליאור, מקדש ומרכבה, עמ’ 48–53. על מזמורי דוד שנמצאו בקומראן ועל זיקתם למחזורי הזמן וסדרי העולות במקדש ראו: שמריהו טלמון, ‘לוח המועדים בשנת החמה של עדת היחד על פי רשימת שירי דוד במגילת המזמורים ממערה 11’, גרשון ברין ובלהה ניצן (עורכים), יובל לחקר מגילות ים המלח, ירושלים תשס"א, עמ' 204–219.  ↩

  173. ,5Q13 מהדורת יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 306.  ↩

  174. הרטום, צוואות, עמ' 140.  ↩

  175. סרך העדה 8–7:1 ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 255–256.  ↩

  176. סרך הברכות,3, 28–22; 4, 28–25, יעקב ליכט, מהדיר, מגילת הסרכים, (הערה 15לעיל), עמ‘ 281–286; השוו על בני צדוק ’בחירי ישראל קריאי השם‘ ברית דמשק ג:20–ד:4, מהדורת מגן ברושי ואלישע קימרון, ירושלים 1992Iעמ’ 16, 15 בעמ' 19 נזכר צדוק.  ↩

  177. 4Q405:19,4–5 שירות עולת השבת, מהדורת קרול ניוסם, 1985 (הערה 20 לעיל) עמ' 293.  ↩

  178. הודיה ו, 3 מגילת ההודיות, מהדיר יעקב ליכט, ירושלים תשי"ז, עמ' 84–85.  ↩

  179. מגילת הברכות: 4Q286 frag.1:8–13:DJD XI, (ed.) B. Nitzan, Oxford 1998, p.12  ↩

  180. שבעים הימים בשנה המוגדרים כמועדי ה‘ מקראי קודש עולים ממניין 52 השבתות בשנה של 364 ימים בצרוף סך הימים של שבעת המועדים שנאסרת בהם מלאכה, שמספרם 18. ראו אליאור, מקדש ומרכבה, עמ’ 48–55.  ↩

  181. אין זה מקרה שזמן פנוי מעבודה המכונה ביוונית scolh, skhole/schole, ובאנגלית spare time, leisure, הוא העומד בשורש המלים אסכולה וסכוליון scholarship, scholastics, scholar school, הקשורים באופן מהותי לפנאי לקרוא ספרים, המתנה את הלימוד, כפי שיעלה בכל עיון במילון יווני־אנגלי. דומה שמימון הפנאי מעמל כפיים ושחרור מהשעבוד לעבודת אדמה המתנה את זמן ללימוד, הוא העומד מאחרי עבודת הקודש הנתמכת במעשרות ומתנות הכהונה. אולי אין זה מקרה שהמילה הלטינית המתייחסת לספר liber (שביאורה נקשר בדרך כלל לחומר הכתיבה) והמילה המתיחסת לחירות libertas liber liberty מתיחסות לחופש וחירות, דומות זו לזו. המושג העברי העתיק בטלן, שלא כהוראתו כיום, מתייחס לאנשים שיש פנאי בידם ללמוד או שיש מי שמשלם להם כדי להתפנות מעבודה ומעניק להם שכר בטלה עבור זמן המוקדש ללימוד (בדומה למעשרות לכוהנים ולווים או לדמי התפנות לסופרים ומשוררים ולדמי שבתון לחוקרים ומורים) ומכאן ההגדרה של עיר גדולה כעיר שיש בה עשרה בטלנים, דהיינו עיר המאכלסת את אלה הפנויים מעבודת כפיים ונתמכים בידי הציבור המאפשר להם להקדיש את זמנם ללימוד (משנה, מגילה ג).  ↩

  182. שירות עולת השבת, מהדורת קארול ניוסם, אטלנטה 1985, עמ' 89 כותרת השיר היא: “למשכיל שיר עולת השבת הראשונה בארבעה לחודש הראשון”.  ↩

  183. ראו הערה 172 לעיל. מזמורי דוד הם תהילים בנוסח קומראן שנדפסו ב־ DJD IV, (ed.) J. A. Sanders. Oxford 1965 The Psalms Scroll of Qumran Cave 11 הם מכונים בשם זה בפי החוקרים כדי לציין שהם כוללים תהלים שאינם בנוסח המסורה. אחד מתהלים אלה הוא זה העוסק בלוח השירות והקרבנות בשנה בת 364 ימים המובא לעיל ליד הערה 172.  ↩

  184. ראו ר‘ אליאור, כוהנים ומלאכים, בני צדוק ו’נועדי צדק‘ בתוך: הנ"ל, מקדש ומרכבה, עמ’ 174–211.  ↩

  185. 4Q400 I i 5–6, 15 שירות עולת השבת, מהדורת קארול ניוסם, אטלנטה 1985 עמ' 89.  ↩

  186. 4Q 400 Ii‘ l.17–18 שירות עולת השבת, שם, עמ’ 89.  ↩

  187. סרך הברכות 3, 22–25, מהדורת יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 281.  ↩

  188. נדרים לב ע“ב; מדרש אגדה ותרגום יונתן על בראשית יד, יח ורש”י על אתר.  ↩

  189. מקומה של השפה העברית בספריה הכוהנית ומקומו של הכתב העברי העתיק בה היא סוגיה רחבה שאני מקווה לדון בה במקום אחר. זיקתו של אברהם לאותיות השפה העברית ולידע עליון נזכרים גם בספר יצירה, חיבור כוהני מהמאה הראשונה לספירה:“וכיון שצפה אברהם אבינו ע”ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בה ויחשבה לו לצדקה“ (ספר יצירה, פרק ו) ראו יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, תל אביב תש”ס.  ↩

  190. במהדורת כהנא כתוב“ בספר אבותי” ואילו בתרגום הרטום ובתרגום האנגלי כתוב “בספרי אבותי”.  ↩

  191. ראו דבורה דימנט, מלאכים שחטאו במגילות מדבר יהודה ובספרים החיצוניים הקרובים להן, עבודת דוקטור, ירושלים תשל“ד; רחל אליאור, חטא העירים ולוח הירח, בתוך: הנ”ל, מקדש ומרכבה, עמ' 117–141 וביבליוגרפיה שם.  ↩

  192. על ספריות בעולם העתיק ראו הערה 13 לעיל.  ↩

  193. שמואל ב ח, יז; שמואל ב כ, כה; מלכים ב יב, יא; נחמיה ח: א, ד, ט; יב: כו, לו.  ↩

  194. יחזקאל ט, ב–ג; ירמיהו לו, יב;לו, כו, לב; לז, טו; עזרא ז, ו; ז, יא מלאכי ב, ז טז.  ↩

  195. דברי הימים א ב, נה; יח, טז; כז, לב; כד, ו; דברי הימים ב' לד, יג, טו.  ↩

  196. מקבים ב ב,יג–יד הספרים החיצוניים ב.  ↩

  197. מקצת מעשי התורה..4Q397–398, DJD X (eds.) Elisha Qimron and John Strugnell, Oxford 1994, pp. 21–38 ראוי להשוות משפט זה עם המשפט בסרך היחד “ואשר לוא להוכיח ולהתרובב [להתערב?] עם אנשי השחת ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול להוכיח דעת אמת ומשפט צדק לבוחרי דרך איש כרוחו כתכון העת להנחותם בדעה וכן להשכילם ברזי פלא ואמת‘ (סרך היחד 9: 17–18 ) י’ ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 196–197. כנגד ההדגשה הכוהנית על כתיבה מעניין לציין שהמשנה שומרת תרעומת של חכמים על שמירת הכתיבה המקודשת כידע בלעדי של כוהנים ולוויים במסגרת מסורות הקשורות לפולחן המקדש שכוהנים ולויים לא רצו ללמד לזולתם: ”בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב"(משנה, יומא ג יא; בבלי, יומא לח ע"א).  ↩

  198. סרך היחד פרשה שביעית 10: 9–13 מגילת הסרכים, מהדורת י‘ ליכט, עמ’ 215–216 וראשית הציטוט מברכת הזמן שם, עמ' 208–211.  ↩

  199. שם, עמ‘ 228–229 על הדעת והצדק ראו שם, עמ’ 221–222.  ↩

  200. שם, סרך העדה, עמ' 251–252.  ↩

  201. שם, סרך הברכות, עמ' 277–279.  ↩

המלצות קוראים
תגיות