¹

פרופ' יוסף דן (1935–2022), זיכרונו לברכה, הקדיש עשורים רבים מחייו כחוקר ומורה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, לעיון מעמיק בספרייה המיסטית היהודית בהקשריה ההיסטוריים, הרעיוניים, הדתיים החברתיים והספרותיים. הוא חקר היבטים שונים בספרייה זו, החל מראשיתה בספרות ההיכלות והמרכבה בתקופת המשנה והתלמוד, עבור בפריחתה בימי הביניים בתורת הסוד האנונימית במאות הראשונות של האלף השני בחוגי המקובלים ובחוגיהם של חסידי אשכנז, ובהתפשטותה בדור גירוש ספרד ובראשית העת החדשה בקבלת צפת וגלגוליה, וכלה באחריתה בחסידות ובמשיחיות במאות האחרונות באלף השני. מאמריו, ספריו ומחקריו בתולדות הרעיונות, באפיון ייחודו של כל מחבר במרחבי היצירה הקבלית ובפענוח הרצף הרעיוני וההיסטורי של מרחבי הספרות המיסטית היהודית, הרחיבו והעמיקו את הבנתנו בריבוי פניה של יצירה זו ובמשמעותה המשתנה בתמורות ההיסטוריה.²

זכיתי להשתתף בסמינר הראשון שפרופ' דן לימד על ספרות ההיכלות והמרכבה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1976–1977. סמינר זה השפיע השפעה מכרעת על תחומי ענייני המחקרי ביובל השנים האחרון בעולם מלאכי הקודש ומלאכי השרת במסורת המרכבה, הקשורה לשירת הקודש השמימית בשבעה היכלות עליונים, ולביטוייה השונים של עבודת הקודש במעבר המיסטי מההיכל הארצי על הר הקודש, אל עולם המרכבה וההיכלות העליונים בגן עדן.

אני מבקשת להקדיש לזכרו של פרופ' דן מאמר על ראשיתה העתיקה של המיסטיקה היהודית, אשר החלה להיכתב בשעה של פולמוס ומחלוקת על עיר הקודש והמקדש, בזמן המעבר הדרמטי מההיסטוריה המקראית למטא־היסטוריה המיסטית דרך עולם המלאכים, בתקופה שהוגדרה בביטוי קולע במגילת דברי ירמיהו, ממגילות קומראן: “ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית”.³ פריצת גבולות הזמן והמקום בזיקה לעלייה ל’גן עדן קודש קודשים', מקום הכרובים, לשותפות ליטורגית עם עולם המלאכים ולצפייה בעולם המרכבה, ששמו נגזר ממרכבת הכרובים בחזון יחזקאל ומהפסוק שאומר דוד בן ישי לשלמה בנו על בניית הכרובים בקודש הקודשים במקדש: וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה' (דברי הימים א כ"ח י"ח), מתרחשת במסורת המיסטית הכוהנית בתקופה שבה מסתיים העולם המקראי באופן בלתי צפוי וסדריו העתיקים מימי מלכות בית דויד מתמוטטים. משבר זה אירע בשליש השני והשלישי של המאה השנייה לפני הספירה, בשעה שהמלך אנטיוכוס הרביעי, הוא אנטיוכוס אפיפאנס (215–164 לפנה"ס) מבית סלווקוס (Seleucus), עלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, כשארץ ישראל הייתה תחת שלטון בית סלווקוס מאז שנת 200 לפנה"ס. השלטון התלמי שקדם לשלטון הסלווקי ביהודה שמר על ייחודה המנהלי של יהודה כאוטונומיה בהנהגת הכהן הגדול ומועצת הזקנים, תוך הכרה בתורה כ"חוקי האבות" של היהודים המחייבים את כל תושבי יהודה. הכהן הגדול שימש נציג העם בפני המלכות והיה אחראי לגביית מסי המלכות ביהודה. הכהן הגדול שימש כל חייו בתפקידו, ובמותו עברה המשרה לבנו אחריו.⁴ בראשית עלייתו של אנטיוכוס הרביעי למלוכה, הכהן הגדול חוניו בן שמעון, האחרון מבני צדוק שכיהן כדין על פי סדר הירושה המקראי, הודח מכהונתו בשנת 175 לפנה"ס. במועד זה המלך מסר את תפקיד הכהן הגדול תמורת שוחד לאחיו המתייוון של חוניו, יאזון, שפנה אל המלך והציע לו כסף רב תמורת הדחת אחיו וקבלת משרתו. הכהונה הגדולה שגילמה את הרצף ההיסטורי המקודש של העולם המקראי מימי אהרון הכהן ועד ימי חוניו בן שמעון, הסתיימה.⁵ מהרגע שהכהונה הגדולה נמכרה תמורת כסף היו קופצים נוספים שנאבקו על הזכות לכהן במשרה הרמה תמורת כסף רב. שורה של כוהנים מתייוונים, שהיו כוהנים ממונים בידי שליטים סלווקיים בנסיבות שונות, כיהנו במקדש שלא כדין, תוך שיבוש סדרי העולם המקראי שבמרכזם היה עיקרון ירושת הכהונה הגדולה מאב לבן מימי אהרון בן עמרם. משעה שהכהונה הגדולה הפכה למינוי של מלכי בית סלווקוס תמורת כסף או כגמול על הושטת עזרה צבאית במלחמה, לאורך המאה השנייה, בין השנים 175–104 לפנה"ס, המקדש חולל מכול וכול, לפי טענתם של הכוהנים לבית צדוק, צאצאיו של אהרון הכהן, שרק להם הייתה שמורה הכהונה הגדולה מימי דוד בן ישי ועד לימי עזרא הסופר, כמפורט בספר עזרא פרק ז א–ו, וכנזכר בספר בן סירא פרק נא, ולפי טענת נאמני בית צדוק ואנשי בריתם, נאמני הסדר המקראי.

הפריצה המיסטית לעולמות עליונים התחוללה בימי בית שני, במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, בחוגי הכהונה הנאמנה לסדר המקראי, זו שכתבה את הדרמה המיסטית המחוללת טרנספורמציה דרמטית ביחסים שבין הנגלה לנסתר, בין ההווה לעתיד, בין הפסול לראוי ובין המחולל למקודש. הפריצה המיסטית לעולמות עליונים נוצרה בשעה של משבר היסטורי שהיה כרוך בסיום הבלתי צפוי של העולם המקראי, עם החלפת הכהונה הגדולה מאז השליש השני והשלישי של המאה השנייה לפני הספירה ועד לחורבן בית שני. מפנה דרמטי זה, שראשיתו כאמור בשנת 175 לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפאנס והכהונה המתייוונת, והמשכו בימי הכהונה החשמונאית שנתפשה בעיני כוהני בית צדוק ככהונה גנובה מחללת קודש, הביא להכרעה שיש לספר את סיפור ההיסטוריה המקראית מחדש, במרחב מיסטי פרה־דטרמיניסטי שבו שותפים מלאכים ובני אדם, החיים על פי לוח ידוע וקבוע מראש של שבתות, שמיטות ויובלים, המוביל באופן בלתי נמנע וידוע מראש מחורבן לגאולה. הכרעה זו התחוללה כביטוי של מחאה והתרסה של הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, שכיהנו במקדש על פי הסדר המקראי, נגד העולם המשובש והמחולל בירושלים, משעה שהפכו למודחים, פורשים ומובסים. הם בחרו להתמודד עם המשבר במציאות הפוליטית־דתית שאי אפשר היה לשנות אותה, ביצירה ספרותית חדשה, שירית, היסטורית, הלכתית וליטורגית שבראה מטא־היסטוריה מיסטית חדשה של העולם המקראי המשלב את עולם המלאכים עם עולם האדם, במציאות שבה אלוהים דובר בגוף ראשון לנאמני הברית והמלאכים מלמדים את בשורתו לנבחריו. הייתה זו התרסה דרמטית של קהילת הזיכרון הכוהנית העתיקה נגד העוול שנעשה להם עם שיבוש כל סדרי העולם המקראי בידי כוהנים אוזורפטורים, מתייוונים וחשמונאים כאחד, שמונו תמורת ממון או טובות הנאה בידי מלכי בית סלווקוס, כוהנים שגזלו את מעמדם המקראי המקודש של בני צדוק הכוהנים שנשמר על פי עקרון הירושה מאב לבן, ותפשו את מקומם שלא כדין, בכוח הזרוע, במרחב ההיסטורי.

המודחים שנואשו מכל צדק חוקי או משפטי בזמנם ובמקומם, בתקופה של מאבקים פוליטיים מרים, השליכו את יהבם על היסטוריה אלוהית קבועה וידועה מראש הקשורה בעולם המלאכים, ועל צדק אלוהי־מלאכי־משיחי שיתרחש באחרית הימים הקרובה לבוא, בסוף היובל הגדול העשירי. הם כתבו חיבורים רבים כדי לתאר את הסדר האידיאלי המקודש סביב עיר הקודש והמקדש על פי דבר אלוהים בעבר, ואת הסדר המקודש בעתיד סביב עיר הקודש והמקדש שיברא בידי אלוהים, כשהם מוחים ומתריסים התרסה נוקבת בספרות המספרת את החומש מחדש, ומפרשת את ספרי הנביאים מחדש בספרות הפשרים ובספרות הפולמוסית, נגד כל השיבושים המתרחשים בזמנם ובמקומם בהווה, ביחס לכל מה שהיה יקר להם ממורשת העולם המקראי. הכותבים נאבקו על זהות המקום המקודש, על הגדרת הזמן המקודש, על ראשית הזיכרון המקודש ועל סדרי הפולחן המקודש, או על כל מה שנחשב בעיניהם לנצחי, מחזורי, אלוהי ומקודש, הקשור בברית עולם, שהשתבש שיבוש שאין לו תקנה משעה שהוחלפו סדרי הכהונה ועבודת הקודש בירושלים ובמקדש. המחברים הנאבקים על שמירת סדרי העולם המקראי מזווית ראייה כוהנית, ומגדירים את עצמם כ’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', כתבו בסוגות ספרותיות שונות ספרייה שכולה כתבי קודש, ביחס לעולם מקודש הנברא כולו בסֵפֶר, סְפָר וְסִפּוּר. הם כתבו סיפור היסטורי־מיסטי על המקום המקודש שבו יברא המקדש באחרית הימים, על ‘הר ציון אמצע טבור הארץ’ תוך פריצת גבולות הזמן והמקום, וסיפרו על מחזורי הזמן המקודש, המחולק לחלוקות שביעוניות מחזוריות נצחיות של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה', שעליהם הושתתה הברית של ‘מועדי ה’, מקראי קודש', ‘מועדי דרור’, מועדים מקודשים שנשמרו במחזורי קורבן העולה של משמרת הקודש, שהפכו בכתיבתם למעוגנים בתפילה ושירת קודש בעולם המלאכים. מחזורים שביעוניים נצחיים אלה הבטיחו את המעבר הבלתי נמנע ליובל הגדול, בסוף היובל העשירי, שבו ישוב העולם לתיקונו, יברא מקדש חדש על הר ציון והכהונה הגדולה מבית צדוק שהתקדשה לבדה לפי הסדר המקראי מימי משה ואהרון בני עמרם, תשוב לשרת כחוק. עד לתקופה מיוחלת זאת הם העלו לשמים בטרנספורמציה מיסטית את כל מה שהיה יקר להם: את ההיכל הארצי שחולל בידי כוהנים אוזורפטורים, הם הפכו לשבעה היכלות עליונים בשמים, את מרכבת הכרובים מקודש הקודשים הפכו לעולם המרכבה השמימי שבו הכרובים שרים מהללים ומברכים את האל יושב הכרובים. את כ"ד משמרות הכהונה הפכו לכ"ד משמרות מלאכי קודש המשרתים בשבעה היכלות עליונים, אשר בהם שבעה דבירים ושבע מרכבות מוקפות במלאכים המכונים ‘כוהני קורב’ ו’נשיאי ראש'. בכל אחד משבעת ההיכלות העליונים מכהנים כוהנים גדולים המכונים נשיאי ראש ולידם משרתים ‘כוהני קורב’ או מלאכי הקודש לפי לוח השבתות הנצחי הקבוע מראש בעולם המרכבה. כאמור, הכוהנים המודחים מבית צדוק ואנשי בריתם חיברו סיפורים ושירים אלה הקשורים כולם בזיכרון המקודש ובפולחן המקודש, בזמן המקודש ובמקום המקודש, בתקופה של מאבק ופולמוס, כשכל הגבולות הארציים היו חסומים בפניהם, בשעה שרק עולם המרכבה, הכרובים, מלאכי הפנים ומלאכי הקודש, עולם גן העדן ושבעה ההיכלות העליונים, הנודע בנבואה, בשירה, בהשראה, בחזון או בחלום, נותר בהישג ידם ובטווח כתיבתם.

הדיון יתמקד בראשית ההנצחה של המקום המקודש, ביחס לירושלים עיר הקודש, כפי שזו נודעת במסורות שונות בספרייה המיסטית הכוהנית, אשר התגלתה במפתיע במערות קומראן, ובחיבורים מקבילים בספרות החיצונית, ספרייה הקשורה בשירת הקודש ובמלאכי הקודש, בלוח מקודש של מקראי קודש ומועדי דרור, בעיר הקודש, בהר הקודש ובהיכל הקודש. חוטי השתי של המסורת המקראית על ירושלים עיר הקודש, היו התשתית שעליה נארגו חוטי הערב המיסטיים והשיריים על עברה של העיר, על ההווה שלה השנוי במחלוקת, ועל עתידה המשיחי המיוחל באחרית הימים.

*

ירושלים נודעה מאז ומקדם כעיר עתיקת ימים שקיומה הספרותי וההיסטורי מתועד ברציפות במשך שלושת אלפים שנה, מימי דוד בן ישי, על פי המסורת המקראית, ולמעלה מזה על פי המסורת הכוהנית במגילות קומראן. מגילות שונות מזכירות את ירושלים בהקשרים שונים בימי אבות העולם ואבות האומה, מימי חנוך, נוח ומלכיצדק, אברהם ויצחק, ועד לימי דויד בן ישי נעים זמירות ישראל, הרועה המשורר שהפך למלך, כובש מצודת ציון ובונה ירושלים, שתיאר את ציון, היא ירושלים, בשירת הקודש שכתב במקרא או בזו המיוחסת לו במגילות קומראן.

ירושלים עיר הקודש הייתה מאז ומעולם עיר של אחדות הפכים, מצד אחד הייתה נושא לסיפורים מקודשים ולמסורות כתובות מופלאות, שכורכות בברית ממד אלוהי ומלאכי, וממד ארצי, נבואי וכוהני, הקשורים בקדושה וטהרה, בדעת, אמת וצדק, בשלום ושלווה, בשירה, בברכה ובתהילה, הקשורות לעבודת הקודש במקדש. מצד שני הייתה עיר שהייתה מאז ומעולם כרוכה בפולמוס ומחלוקת, בחטאים ועוונות, בטומאה וקללה, בחורבן וגלות, כפי שהעידו נביאיה, כוהניה, משורריה, סופריה וחכמיה. העיר נותרה כאתר זיכרון וכמרחב געגועים וכיסופים של בניה ובנותיה וצאצאיהם לאורך אלפי שנים, כנודע בתפילה ובמדרש, בהלכה ובאגדה, בספרות ובשירה. צביונה השירי והספרותי, המיסטי והליטורגי הוא זה שהטביע את חותמו לאורך הדורות, ולא המחלוקות והמאבקים על מקור הסמכות ויחסי הכוח בין הניצים בזרמים השונים, המאשימים איש את רעהו בחטאים כבדי משקל במאות האחרונות לפנה"ס. המחלוקות הנוקבות נשכחו משום שהמנצחים צנזרו את יצירתם של המנוצחים והפכו אותה לספרות חיצונית או לספרות גנוזה שנאסר לקרוא בה, אולם העבר, כידוע, אף פעם לא נח וקולות מושתקים מתגלים באופן בלתי צפוי מפעם לפעם ומספרים לנו על עדויות מצונזרות, מוכחשות ומחוקות בדבר עולמות שהיו ואיחנם. מגילות קומראן ומקבילותיהן שנמצאו בגניזת קהיר או במצדה, הן דוגמה מובהקת לספרייה של קולות מושתקים, מחוקים ומצונזרים, שצפה ועלתה מתהום הנשייה ומאירה מחדש את נבכי ההיסטוריה מזווית בלתי צפויה.

ירושלים נזכרת 821 פעמים במקרא בשמות ירושלם וציון, בהקשרים רבים ושונים, ויש לה שמות נרדפים רבים, אך למרבה הפלא היא איננה נזכרת אף לא פעם אחת בחומש בשם זה. העיר נזכרת לראשונה בקיצור נמרץ בספרי יהושע ושופטים כמקום מושבו של העם היבוסי, והיא נזכרת כעירו של דוד המלך, אשר מלך בה שלושים ושלוש שנה (שמואל ב ה ה), אחרי שלכד את ‘מצודת ציון היא עיר דוד’ (שם, ה ז; ט) והביא אליה את ‘ארון ברית אדני’. באחרית ימיו, בעקבות מפקד העם של המלך, ומגפת הדבר שנגרמה בעטיו, הקים בגורן אֲרַוְנָה היבוסי מזבח, על פי דבר ה' בפי גד הנביא, במקום בו נגף המלאך המשחית את ישראל “וישלח ידו המלאך על ירושלם” (שם, ט"ז). המזבח הוקם במקום בו נראה לדוד המלאך המשחית, המכה בעם, הוא מלאך ה' בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב כ"ד ט"ז–כ"ה).

גורן אֲרַוְנָה, על פי מסורת ספר חנוך השני מן הספרים החיצונים, הוא המקום הקדום ממנו חנוך בן ירד נלקח לשמים ובו בנו, מתושלח, הקים מזבח (שם, ט"ז).⁶ חנוך, השביעי באבות העולם (בראשית ה, כ"א–כ"ד), הנבחר בבני האדם, הגיבור המיסטי חוצה הגבולות של המסורת הכוהנית, ראשון הקוראים והכותבים, החולמים והמעידים מקרב בני אנוש, אשר זכה ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב ממלאכי מרום, זכה לחיי נצח בגן עדן כעד, סופר וכותב, ונודע כמי שהביא משמים לארץ מסורות כתובות הנוגעות לזמן המקודש ולמקום המקודש. עוד זכה השביעי בדורות האדם, על פי המסורת הכוהנית המיסטית העתיקה העוסקת בקשרים שבין המקום המקודש, הזמן המקודש, הזיכרון המקודש והפולחן המקודש, להיות ראשון צופי חזון המרכבה, הקשורה לתשתית האלוהית של המקום המקודש שבו שכנה מרכבת הכרובים במקדש.⁷ חנוך ראה בחזונו: “בית גדול והוא בנוי אבני בדולח…שכיפתו הייתה כעין שביל הכוכבים והמאורות וביניהם היו כרובי אש” (ספר חנוך א י"ד, י"א).⁸ עוד זכה חנוך בן ירד, הנבחר בבני האדם, לחנוך את מסורת לוח השבתות, השמיטות והיובלים, ולהיות ראשון העדים על מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים, משעה שנבחר להיות ראשון הלומדים לקרוא, לכתוב, לחשב, לזכור, להעיד ולשמור את המחזורים השביעוניים של לוח השבתות השמשי, ידע שמימי שרכש מן המלאכים. (ספר היובלים ד, י"ז–י"ח). חנוך, ‘ספרא רבא’, ראשון העדים הכותבים, עליו נאמר בסדר עבודה עתיק שנמצא בין מגילות קומראן: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’,⁹ נלקח לשמים באחד בניסן, ביום הפותח את מחזור השנה על פי הלוח המקראי (שמות י"ב, ב), מ"מקום אֲרַוְנָה" – “ויתאספו כאלפים איש ויבואו אל מקום ארונה אשר שם היה חנוך ובניו” (חנוך ב ט"ז, ב), “וילקח אל השמים בחדש ניסן באחד לחודש” (שם, י"ט ב). מקום ארונה היה, כאמור לעיל, המקום שבו מתושלח בן חנוך מייסד הכהונה, הקים מזבח: ‘וימהר מתושלח ואחיו וכל בני חנוך ויבנו מזבח במקום ארונה אשר שם נלקח חנוך’ (שם, כ, א). זה הוא אף המקום שבו כיהן "מלכי־צדק כהן ומלך במקום ארונה לאמור בטבור הארץ אשר שם נברא אדם ושם יהיה אחרי כן קברו' (שם, כ"ג, מה). כזכור לעיל, גורן אֲרַוְנָה הוא המקום שדוד קנה מאֲרַוְנָה מלך יבוס על הר המוריה ובנה שם מזבח, על פי דברי גד הנביא ובו הוקם המקדש בימי שלמה (דברי הימים ב, ג, א; השוו: שמואל ב, כ"ד, ט"ז–כ"ד).¹⁰

המקום המקודש, הוא המקום שבו נחצים גבולות הזמן והמקום, החיים והמוות, כשבני אנוש נבחרים, כגון חנוך ומלכי צדק, נלקחים ממנו לשמים ורואים מראה כרובים וזוכים לחיי נצח כעדים וסופרים, וישויות אלוהיות מתגלות בו למשמע אוזן או למראה עין לבני האדם, כמו למשל המלאך ששמע אברהם בזמן עקדת יצחק, או המלאך המשחית שנראה לדויד בן ישי בגורן אֲרַוְנָה בעת המגפה. המקום המקודש קשור בזיכרונות עתיקים של קהילות שונות, המספרות על ‘הר ציון טבור הארץ’ ועל ‘ירושלים מחנה הקודש’, על התגלות מלאך בגורן ארונה ובהר ציון, ועל מסורות הקשורות ב’סלע ציון' ובמצודת ציון. מקום עתיק זה, החורג מגבולות הזמן והמקום, קשור קשר הדוק למקום בו מוכרעים החיים והמוות בידי האל ומלאכיו, ולמקום קדוש הנודע בשם ‘הר קודשי’ ו’העיר אשר בחרתי', אשר בו נמצאים כרובים ומרכבה, כוהנים ומלאכים, מקום המחייב גבולות חמורים של קדושה יתרה והרחקה חמורה מכל טומאה, שכן זה המקום היחיד שהמוות אינו שולט בו, משום ששם שוכן האל הנצחי, במחיצת כרובי הקודש בקודש הקודשים, ובו נכרתה ברית עולם.

מקום זה, המתואר כ’הר ציון טבור הארץ' ב’ירושלים היא ראש מחנות ישראל', נזכר במסורות כוהניות שונות לאורך האלף הראשון לפנה"ס, הנקשרות במייסדי הכהונה, חנוך בן ירד, מתושלח בן חנוך, נח בן למך בנו של מתושלח, שם בן נח, ומלכיצדק בן ניר כהן לאל עליון, אחיו של נח. מסורת המזבחות, הבריתות והקורבנות, הקשורה בהר ציון מקום גורן אֲרַוְנָה, ובירושלים, היא ציון, ממשיכה באברהם בן תרח, שפגש את מלכיצדק כהן לאל עליון מלך שלם והקים מזבח בהר ציון, ביצחק בנו שלמד את כל חוקי הכהונה לדברי ספר היובלים ונעקד על המזבח בהר ציון, בבנו יעקב שראה מלאכים בחלומו בבית אל ובבנו, לוי בן יעקב, שהתקדש לכהונה בידי המלאכים בבית אל, בדוד בן ישי ובצדוק בן אחיטוב הכהן שכיהן במקדש בהר ציון. שמות עתיקים אלה מעידנים קדומים ומתקופת האבות ומראשית תקופת המלוכה, ישובו ויוזכרו במסורות כוהניות שונות על הר ציון וירושלים לאורך כל האלף הראשון לפנה"ס. אזכור נוסף של העיר, המעיד על זיקה חורגת מגבולות הזמן והמקום, וקשורה בנקודת הכרעה בין ברית ובחירה לבין חורבן וגלות, או בין חיי עולם לבין כיליון והשמדה, נמצא בפרק י"א של ספר מלכים א, שם נודעת נבואת חורבן לשלמה בן דוד ובניו, מפי הנביא אחיה השילוני, תוך כדי ציון ייחודה של ירושלים, הנזכרת שלוש פעמים כעיר אשר בה בחר אלוהים לשים את שמו לעדי עד, וכעיר הקשורה לדוד בן ישי ולשבט יהודה: "והשבט האחד יהיה לו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי" (מלכים א י"א י"ג). "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה־לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א י"א ל"ב). “וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט־אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת־נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל־הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם” (שם, י"א ל"ו).

בספר מלכים ב בפרק כ"א בפסוקים ד ו–ז, חוזרת ומודגשת הזיקה בין ירושלים לאלוהים ובין בית ה' לבית דוד ולעיר אשר האל בחר בה כדי לשכן את שמו: “בֵית יְהוָה, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת־שְׁמִי… בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל־דָּוִד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ, בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעוֹלָם”.

הן בימי דוד בן ישי, הרועה המשורר המתנבא והלוחם המנגן, שנבחר למלך יהודה ולמתכנן המקדש על הר ציון, הן בימי שלמה בן דוד, המלך שנודע בחכמתו ובתפילתו, מלך על ממלכת יהודה הרחבה וייסד את המקדש על הר הקודש, עמהם נכרתה ברית נצחית, הסיפורים והפסוקים המאדירים את ציון וירושלים, את בחירת בית דוד ושבט יהודה – כעיר אשר בה נגלה אלוהים לדוד ושלמה, ובה בחר למִשכן שמו ולבניין מקדשו, אלה המדגישים את זיקתה הנצחית לבית דוד, בונה המזבח בגורן ארונה ומשורר תהילת האל (שמואל ב כ"ד), ולשלמה בנו, בונה המקדש שמינה את צדוק בן אחיטוב לכהן הגדול (מלכים א' ב, ל"ה) והתפלל לשומע תפילה במקדש לפני המזבח (מלכים א ח) – הם רקע לאסונות שנגזרו משמים על ירושלים ועל יושביה, ולנבואות חורבן על העם ועל ממלכת בית דוד. כל אלה נגזרו כעונש על העיר שמלכיה, צאצאי בית דוד, לא שמרו את הברית עם האל, ולא היו נאמנים למצוותיו, ותושביה הסוררים והממרים שכחו את ברית סיני ולא הלכו בדרכי צדק, וחטאו לאל והפרו את בריתו, הם שהביאו עליהם את חורבנה.

לעומת נבואות החורבן הרבות על ירושלים, בנבואת הנחמה הנודעת, בספר ישעיה פרק נ"ב, ירושלים מכונה ציון, על שם ‘מצודת ציון’ אותה כבש דוד (שמואל ב ה, ז) ועל שם הכינוי הנרדף: ‘מעיר דוד היא ציון’ (מלכים א ח, א) ובזיקה לפסוק ‘מעם ה’ צבאות השוכן בהר ציון' (ישעיה ח, יח) ובזיקה לפסוק קרוב בפרק כ"ז בספר ישעיה, שם נאמר “בהר הקדש בירושלים”. בנבואה זו, בדברי הנביא ישעהו, ירושלים מכונה לראשונה בשם עיר הקודש, ושם מתוארת שיבת ה' לעירו:

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן: לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם; … מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.

קדושתה של ציון כעיר הקודש וכהר הקודש נזכרת פעמים רבות בספר תהלים המיוחס לדוד בן ישי, נעים זמירות ישראל (שמואל ב כ"ב–כ"ג). כך למשל משורר בעל תהלים: “וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי” (תהלים ב, ו); “קוֹלִי אֶל יְהֹוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה” (שם, ג ה). הבחירה האלוהית בירושלים עיר הקודש, הקשורה בהר הקודש, הוא הר ציון, כמקום בו בחר האל לשכן את שמו עד עולם, ובדוד בן ישי משורר תהלים, כובש מצודת ציון ובונה המזבח בגורן ארונה (שמואל ב, כ"ד), והבחירה בבית ה', הוא היכל הקודש או המקדש, ובעבודת הקדש, בשירי תהילה לירושלים ובמסורות הקשורות לבית דוד ושבט יהודה, עולה בבירור מלשון המקרא בכל חלקיו, מלבד בחומש.

דומה שמחברי מגילות קומראן – שכולן כתבי קודש שנכתבו במאות האחרונות שלפני חורבן בית שני, כוללות חיבורים לא נודעים, לצד שרידים מרוב ספרי המקרא בנוסחים שונים – קיבלו על עצמם לתקן העדר מפליא זה של ירושלים ושל הר ציון בחומש. המגילות שנמצאו כידוע באחת עשרה מערות בצוקי קומראן לחופי ים המלח, בין 1947–1956, כוללות מבחר גדול של חיבורים מקודשים בשירה ובפרוזה. חלק גדול מחיבורים אלה קשור במפורש לירושלים ולמקדש על הר ציון, למזבח ולמשמרות הכהונה, לחנוך בן ירד, מייסד הכהונה, ראשון יודעי קרוא וכתוב, שהביא את לוח השבתות השמשי משמים, הלוח בן 364 הימים ו־52 השבתות המתוארכות, שעל פיו שרתו כ"ד משמרות הכהונה במקדש כמשמרת הקודש. חנוך כזכור לעיל הוא האדם שנלקח לשמים מ’מקום אֲרַוְנָה', מקום המזבח מימי חנוך ומתושלח, מקום העקדה על הר ציון, לדברי ספר היובלים ומקום המזבח שבנה דוד בעיר דוד, היא ציון, על פי ספר שמואל ב כ"ד, י"ח–כ"ה.

מגילות שונות קשורות לדוד בן ישי, מחבר שירת הקודש המציינת את מחזורי הזמן הנצחיים והמקודשים, שירה הקשורה בתאריכי לוח השבתות השמשי הקבוע והנצחי בן 364 הימים ו־52 השבתות, ששוררו הכוהנים והלוויים בעת העלאת הקורבנות במקדש, ככתוב ב’מגילת תהלים' מקומראן, טור כ"ז. חלק מהשירים המיוחסים ל’נעים זמירות ישראל' בחתימת מגילת תהילים מקומראן כקשורים למחזורי עבודת הקודש המציינת את חילופי הזמנים והמועדים, נמצאו ב’סרך שירות עולת השבת‘. שירות קודש מחזוריות אלה נפתחות בציון תאריך מדויק ויום קבוע, ומלאכי הקודש המשוררים בהן בשבעה היכלות עליונים בעולם המרכבה, מכונים בשם ‘כוהני קורב’ ו’נשיאי ראש’. המלאכים משוררים ומברכים במועדים קבועים של מקראי קודש ומועדי דרור, יחד עם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ ששירתו בקודש בירושלים עיר הקודש על פי מסורת הכהונה הגדולה מימי דוד ושלמה, כשצדוק בן אחיטוב היה הכהן הגדול, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית.¹¹

נוסח המקרא, הנודע כנוסח המסורה, נערך בידי חכמים בפרק הזמן שבין סוף המאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן המקדש בשנת 70 לספירה, ועד לחורבן ירושלים בעקבות מרד בר כוכבא בימי אדריאנוס, בשנת 135 לספירה. יתכן שעורכי נוסח המסורה העדיפו לא להזכיר את עיר הקודש החרבה, בראשית סיפורו ההיסטורי של העם, בחמשת ספרי המקרא הראשונים, כשהוחלפה בעיר הרומית איליה קפיטולינה, ובחרו שלא להזכיר את המקדש שנשרף ב’ירושלים ראש מחנות ישראל' ולהדגיש את גודל החורבן, עליו העידו אבלי ציון ובעלי המדרשים, אם כי בהחלט יתכן שבנוסח שעמד לפניהם ירושלים אכן לא נזכרה בחומש.

לעומת הנוסח שקבעו התנאים עורכי נוסח המסורה במאה השנייה לספירה, בשעה שהתמודדו עם הניסיון הטראומטי של חורבן עיר הקודש והכחדת כל סמלי הקדושה והנצחיות, המלכות והריבונות היהודית, הרי שמחברי המגילות מן המאה השנייה לפנה"ס, התמודדו בראש ובראשונה עם חילול המקדש בידי הכוהנים המתייוונים, יאזון, מנלאוס ואלקימוס, משנת 175 לפנה"ס ועד 152 לפנה"ס, שהתמנו לכהונה הגדולה בידי המלך אנטיוכוס אפיפאנס מבית סלווקוס (Seleucus), תמורת תשלום נכבד, אחרי שהמלך הדיח כאמור לעיל את חוניו בן שמעון, הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק. לאחר מכן התמודדו כוהני בית צדוק ואנשי בריתם עם עליית הכהונה החשמונאית, שתפסה את מקומם שלא כדין, משום שגם כהונה זו מונתה בידי יורשי בית סלווקוס, אלכסנדר באלאס ודימיטריוס, בניגוד לעיקרון הירושה המקראי של הכהונה הגדולה, כשיונתן החשמונאי משנת 152 לפנה"ס ואחיו שמעון משנת 142 לפנה"ס, החליפו שלא כדין את כהונת בית צדוק, והפכו את ירושלים משנת 152 ואילך לקריית חמס של ‘בני חושך’, לדעתם של מחברי המגילות, כמפורט בפשר חבקוק' ובפשר נחום. בשעה שכוהני בית צדוק המודחים התמודדו עם חילופי ההגמוניה בתקופת הכהונה המתייוונת ובתקופת הכהונה החשמונאית, והתמודדו עם מאבקי הכוח, הסמכות והתוקף החוקי שהיו כרוכים בשינויים דרמטיים בהנהגת המקדש המחולל, בשעה שהגדירו את עצמם כ’פורשים מקרב העם', במגילת מקצת מעשי התורה, הם יצרו תפישה חדשה לגמרי של ירושלים מיסטית, על־זמנית ועל־גיאוגרפית, המבטלת מכל וכל את ירושלים הארצית המחוללת. הם עשו זאת במגילת ירושלים החדשה, במגילת המקדש ובפתיחת ספר היובלים ובחיבורים נוספים, בהשפעת תיאורי המקדש של הנביא הכהן יחזקאל, שצייר את תבנית הבית השלישי, בפרטי פרטים, בנבואות המסיימות את חזונו (פרקים מ–מ"ח), המדגישות את היקף קדושתו: “זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבולו סביב סביב קדש קדשים” (שם, מ"ג י"ב); הנביא הכהן תיאר בפירוט את חזון המרכבה במקדש השמימי (שם פרקים א, י), בשעה שחרב בית ראשון ומרכבת הכרובים נלקחה לבבל בידי נבוכדנצר. יחזקאל הכהן הגולה, תיאר בפירוט את כוהני בית צדוק המשרתים במקדש העתידי (שם, מ מ"ו; מ"ג י"ט; מ"ד ט"ו; מ"ח י"א) ואת חלוקת תריסר שערי עיר המקדש, הנקובים בשם תריסר שבטי ישראל (מ"ח, לא–לד).

מגילות קומראן, אשר נכתבו בעיקרן בשתי המאות האחרונות לפנה"ס, משקפות מכיוונים שונים תפישת עולם תקיפה ונחרצת, הפוסלת מכול וכול את ירושלים החשמונאית המתייוונת, שראשיה נקראו בני חושך, אנשי שחת, אנשי עוול ובני בלייעל, ופוסלת כ’כוהני רשע' את הכוהנים הגדולים המכהנים במקדש מימי יאזון, מנלאוס ואלקימוס (175–152 לפסה"נ) ומימי יהונתן בן מתתיהו החשמונאי, משנת 152 לפנה"ס, ועד לאחרון החשמונאים, מתתיהו אנטיגונוס (37 לפנה"ס).¹²

‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, אשר בחוגיהם התחברו ‘מגילת המקדש’ ומגילת ‘ירושלים החדשה’, סרך ‘שירות עולת השבת’, ‘מגילת המזמורים’, ו’מגילת משמרות הכהונה', ‘המגילה החיצונית לבראשית’, ‘צוואת לוי’, ‘צוואת עמרם’, ‘ספר היובלים’ ו’ספר חנוך', מגילת ‘מקצת מעשה התורה’, מגילת ‘פשר מעשי מלכי צדק’, ‘מלחמת בני אור ובני חושך’, ‘דברי המאורות’ ‘ברית דמשק’, ‘צוואות השבטים’, ‘פשר נחום’ ו’פשר חבקוק', ‘סרך היחד’, ‘סרך העדה’ ו’סרך הברכות' קראו לעצמם ‘בני אור’, ‘גורל אור’ ‘שומרי הברית’ ו’בני צדק', ולמנהיגם הארצי קראו בשם ‘מורה הצדק’, ואילו את אויביהם, כוהני בית חשמונאי, תיארו בשם ‘בני חושך’, ‘גורל חושך’, ‘גורל בליעל’, ‘אנשי שחת’ ו’אנשי עוול ההולכים בשרירות ליבם', ולמנהיגם קראו בשם ‘הכוהן הרשע’. הנסיבות הארציות הנואשות של המודחים נטולי הכוח, שהיו בעלי סמכות מקודשת בעולם המקראי ומשוללי כל גיבוי פוליטי בעולם הסלווקי־חשמונאי במאה השנייה לפנה"ס ובעולם הרומאי בארץ ישראל במאה הראשונה לפנה"ס, וידעו שמצבם חסר כל סיכוי מול בעלי הכוח הפוליטי־דתי, היו כאלה, שהמודחים העתיקו את המאבק לזירה המיסטית, לעולם המלאכים. הם תלו את תקוותם בפרה־דטרמיניזם אלוהי היסטורי ידוע מראש, בגאולה באחרית הימים המובטחת במועד קבוע מראש ובסיוע משיחי מובטח משמים במאבק קוסמי בן שבעה מחזורים בין בני אור ובני חושך, שיכריע הן את הזירה הקוסמית הן את הזירה הארצית. למנהיגם השמימי קראו ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ בשם ‘מלכי צדק’, המושל במלאכי הקודש ובעדת אל, ויושב בגן עדן, בעוד שלמנהיגם השמימי של אויביהם קראו בשם ‘מלכי רשע’, המושל במלאכי המשטמות וברוחי בליעל, היושב בגיא צלמוות, בתחומו של עזאזל הכבול במדבר. המאבק המיסטי בין מלכי צדק למלכי רשע ובין רוחי הצדק לרוחי בליעל, בעולם המלאכים הסמוי מן העין, עוצב בתודעתם של מחברי מגילות קומראן, כביטוי לעוינות חסרת פשרות בעולם הנגלה בשאלות הנוגעות למקום המקודש ולזמן המקודש, שהיו שנויות במחלוקת ארצית. המאבק השמימי בין כוחות הצדק והעוול, האור והחושך, הטהרה והטומאה, החיים והמוות או בין מלאכי אור למלאכי חושך, בין מלכי צדק למלכי רשע, ובין רוחי קודש לרוחי בליעל, היה העצמה מיסטית של המחלוקות העקרוניות על המקום המקודש ועל הזמן המקודש שנשמר בלוח משמרת הקודש במקדש.¹³

ירושלים המיסטית והמיתולוגית של כוהני בית צדוק, שהודחו בידי אנטיוכוס אפיפאנס מהכהונה הגדולה, מאז שנת 175 לפנה"ס, ירושלים שבספרות ובשירה, בחזון, באגדה ובהלכה, מציגה את עיר הבחירה האלוהית מימי ספר בראשית, כ’הר ציון טבור הארץ', כ’מחנה הקודש', כעיר הקודש, כ’בית קודש' וכ’עיר המקדש', מאז תקופת ספר שמות בכלל, ומאז מעמד סיני, בפרט, כאמור בפרק הפתיחה של ספר היובלים, שהתחבר במחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס.¹⁴ בפרק זה מדבר אלוהים על הברית הנצחית בינו לבין עמו ומקדשו, ואחריו פונה מלאך הפַנים למשה על הר סיני ואומר לו בשם אלוהים: “ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק… ויאמר אל מלאך הפָנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים. ויראה אלוהים לעיני כול וידעו כול כי אנכי אלוהי ישראל ואב לכול בני יעקב ומלך בהר ציון לעולמי עולמים והייתה ציון וירושלים קודש. ויקח מלאך הפנים את לוחות מחלקות העתים לתורה ולתעודה לכול השנים לשבועיהן וליובליהן לכול שני העולם מן הבריאה הראשונה לארץ לשמים ולתהום וכול הנברא עד היום אשר יברא את מקדש אלוהים אשר יעשו ידיו בהר ציון בירושלים” (ספר היובלים א, י"ז–כ"ט).¹⁵

במגילת המקדש מצויים דברים דומים מאד הנאמרים בפי אלוהים בגוף ראשון:

“ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ושכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברי[א]ה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל” (טור כ"ט, שורות 7–10).¹⁶

מחברי המגילות, הכוהנים המודחים המכונים בשם ‘זרע אהרון קדש קדשים’ ו’הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', הדגישו את בחירתה הקדומה של ירושלים ואת צביונה המיסטי המקודש החוצה את גבולות הזמן והמקום: בעוד שבחומש בנוסח המסורה ירושלים אינה נזכרת כלל במפורש, והמקדש מתואר באופן כללי כשוכן ב"מקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו", שם מצויים “הכוהנים הלויים” (דברים י"ז ח), הרי שהמסורת הכוהנית המיסטית המתועדת במגילות מדייקת בזיהוי הגיאוגרפי הפיסי והמטאפיסי כאחד, המתייחס להבטחה אלוהית: “ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק” (היובלים א י"ז). מסורת זו רואה את ירושלים כנבחרת מבריאת העולם ומשחר ההיסטוריה: כבר בראשית ספר היובלים שהתחבר בחוגים כוהניים במחצית המאה השנייה לפנה"ס, מצוינת הזיקה הכרונולוגית המשולשת בין בריאת העולם בראשית הזמן, בזיקה לגן עדן אליו מגיע חנוך בן ירד, בן הדור השביעי לדורות האדם, כדי לצפות במראה המרכבה ובכרובי האש, כתבנית המקום המקודש, וכדי ללמוד ממלאך הפנים על הזמן המקודש; מתן תורה בהר סיני, ביובל הארבעים ותשעה לבריאה, כפסגת ההתגלות האלוהית בימי משה בן עמרם, המוּרְאֶה בהר סיני את תבנית המקום המקודש אותו יבאר לבצלאל בן אורי בונה המשכן, והלומד ממלאך הפנים את ההיסטוריה המקודשת המחולקת לשבתות שנים ויובלים; ובניית המקדש על הר ציון ברגע מיסטי־אידיאלי, באחרית הימים הקרובה לבוא, בהנהגתו של המלאך המבשר, משיח הרוח, מלכי־צדק, שבו בני עמו הנבחר של אלוהים מתוארים כמי שעוברים מטמורפוזה מיסטית המקרבת אותם למלאכים: “וידבק לבם בי ובכול מצוותי, ויעשו מצוותי, והייתי להם לאב והם יהיו לי לבנים; ויקראו כולם בני אל חי וידעו אותם כול מלאך וכל רוח ויכירו אותם כי הם בני ואני אביהם באמת, ובצדק אהבתים” (היובלים, א, כ"ד–כ"ה). אלוהים מכתיב למלאך הפנים על הר סיני: “את כל הדברים אשר אודיעך היום בהר הזה מראשית ואחרית אשר יבואו בכל חלוקת הימים אשר בתורה ובעדות ובשבועותיהם והיובלות עד עולם, עד אשר ארד ושכנתי בתוכם לעולם ועד. ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים: ויראה ה' לעיני כל וידעו כל כי אנכי אלוהי ישראל ואב לכל בני יעקב ומלך בהר ציון לעולמי עולמים והייתה ציון וירושלים קודש” (שם א, כ"ד–כ"ח).¹⁷ מלאך הפנים עושה את כל אשר צווה והסיפור מסתיים במשפט ארוך המתאר מציאות מושלמת שבמרכזו נאמר: “עד היום אשר יברא את מקדש אלוהים אשר יעשו ידיו בהר ציון בירושלים” (היובלים א' כ"ט).

במסורת הכוהנית המיסטית, המקדש על הר ציון בירושלים נתפש כמושג מטא־היסטורי שעלה במחשבה האלוהית כבר מבריאת העולם, ותואר בפני מלאך הפנים כנושא החזון האלוהי של המציאות המושלמת, שעליו למסור למשה על הר סיני, בזיקה להר ציון ולירושלים ולמקדש שיבנה בידי האל בעתיד. בפרק הפותח את ספר היובלים, נזכר המקדש בדבר אלוהים שלוש פעמים בקול דרמטי; ציון והר ציון נזכרים שלוש פעמים כמקום מלכות האל; וירושלים נזכרת פעמיים בפסוק הסיום של הפרק בזיקה לקודש ומקדש באופן שאיננו משתמע לשתי פנים. מציאות ספרותית זו אשר דנה במקדש שייבנה בעתיד בידי האל, בסוף היובל הגדול העשירי, עוברת בשתיקה גמורה על ירושלים המציאותית והמקדש המחולל השוכן בה.

קדושתו של הר ציון נזכרת בהיסטוריוגרפיה המיסטית הכוהנית, דורות רבים לפני שמלאך הפנים מספר למשה על הר סיני את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. המקום נזכר כבר בדור השביעי לדורות האדם, בימי חנוך בן ירד שנלקח לגן עדן, עליו מספר מלאך הפנים למשה. המלאך הזוכר והמעיד מתאר למשה את שלושת המקומות המקודשים לה' בארץ ואת תכליתם, הקשורה בהבחנה הכוהנית היסודית בין נצחיות החיים, הקשורה בברכה וטהרה וספירה התלויות בחוק אלוהי, בקדושה ובכפרה בעד העם והארץ, התלויים בשבועה ובברית ובשמירת מחזורים שביעוניים נצחיים של זמן אלוהי, משבית ומקודש, הנשמרים בעבודת הקודש הכוהנית במקום טהור ומקודש, במקדש;¹⁸ לבין מוות, חידלון וכיליון, הקשורים בטומאה וקללה, הנובעים משיבוש הספירה ושיבוש סדרי הפולחן התלויים בספירה, מחזור ומניין, או מהפרת קדושת מחזורי הזמן האלוהי השביעוני שעליהם הושתתה הברית, הכרוכים בחטאי החמס והעוול של ‘ההולכים בשרירות לבם’, הגורמים לטומאה וחורבן, בהיותם מפרי הברית ומחללי קודש:

“כי שלשה מקומות לאלוהים על הארץ: גן עדן בהר המזרח; וההר אשר אתה הנך בו היום, הר סיני; והר ציון יתקדש בבריאה החדשה לקידוש הארץ, על כן תתקדש הארץ מכול חטאיה ומטומאותיה לדורות עולם..” (ספר היובלים ד, כ"ו).¹⁹

גן עדן, בהר המזרח, אותו נטע אלוהים ובו ברא את האדם ושם התגלה בקולו לראשונה לברואיו, הוא המקום שאליו נלקח חנוך בן ירד, בן הדור השביעי לדורות האדם, ממקום ארונה, כדי ללמוד מהמלאכים את המחזורים הנצחיים של לוח השנה הרבעוני והשביעוני, הלוח הקבוע של העונות והחודשים הנראה בעין בארבע תקופות השנה, המתחלפות מדי 91 יום במועד קבוע, לוח המתחיל בחודש האביב המכונה בשם ‘מרכבות השמים’ ומסור לכל באי עולם, והלוח הנודע רק למשמע אוזן, המסור רק לבאי הברית, לוח השבתות, השמיטות והיובלים, הוא לוח ‘מועדי דרור’ שמחזוריותו השביעונית המחולקת לארבע עונות השנה החופפות, היא תשתית הברית ותשתית הפולחן של משמרת הקודש; בהר סיני נודע אלוהים לעמו בהתגלות קולית־חזיונית, בסופת רעמים וברקים, באש ותימרות עשן, שהטילה אימה ויראה על העדים להתגלות, אשר קדמה למתן החוק הכתוב ולמתן לוח השבתות והמועדים וקביעת גבולות האסור והמותר, הנדרש והנפסל, בחוק החרות על הלוחות שניתן בברית סיני ביובל הארבעים ותשעה למשה בן עמרם. הר סיני הוא גם המקום שבו משה מוּרְאֶה משמים את התבנית האלוהית של כלי המשכן המכוננים את המקום המקודש “וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שמות כ"ה, מ). זה הוא אף המקום שבו מלאך הפנים מלמד את משה את כל ההיסטוריה המחולקת לשביעיות שנים – המכונות שבוע – שקדמה למעמד סיני בארבעים ותשעה היובלים הקודמים; ובהר ציון האל אמור להתגלות בעיר הקודש בעתיד, באחרית הימים, ביובל הגדול, כשיעברו ארבעים ותשעה יובלים נוספים מברית סיני, כשהארץ תיטהר ותתקדש מכל חטאיה ותסיר את כל טומאותיה ותוכל לאפשר לכרות ברית חדשה עם דורשי התורה, שומרי הברית. הר ציון קשור במלכי צדק, כהן לאל עליון, ‘משיח הרוח’, המלאך המבשר, באחרית הימים, הנלחם את המלחמה הקוסמית בשמים המחולקת לשבעה מחזורים, כמנהיגם של בני צדק, נגד מלכי רשע, מנהיגם של בני עוול, ובאברהם בסיפור העקדה, במסורת כריתת הברית בנוכחות מלאך הפנים.

קדושתו של הר ציון, הר הקודש, מקום המקדש, בפרק א בספר היובלים, והמרחב ש’יתקדש בבריאה חדשה לקידוש הארץ' בעתיד, כשאלוהים ירד לשכון על הר ציון בארץ, נקשרת בדורו של אברהם לכריתת הברית עם אברהם וזרעו עד עולם, הכרוכה בעקדת יצחק, שכן פרשה דרמטית זו התרחשה לדברי ספר היובלים על הר ציון הקשור לקדושת הארץ: “וישא אברהם עיניו וירא והנה איל אחד אחוז בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה אותו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון”. (ספר היובלים י"ח, י"ב–י"ג).²⁰

קדושתו המשולשת של הר ציון בספר היובלים, המאצילה על קדושת המקדש וקדושת ירושלים עיר הבחירה האלוהית, את זיכרון הברית ומזבח העקדה, מתעצמת במגילות קומראן, המלמדות שדוד הביא את המשכן לסלע ציון, מקום מזבח העקדה, בהר עליו עומדת היום כיפת הסלע, מעל סלע הנודע במסורת היהודית כ’סלע ציון' או כ’אבן השתייה', הנודע במסורת המאוחרת כהר הבית ובמסורת הקדומה כהר ציון.²¹

בנבואת יהושע בן נון במגילות קומראן, בחיבור המכונה במחקר דברי יהושע, 4Q522, קטע 9 ב, או אפוקריפון יהושע, מתואר מסע ארון הברית מן הגלגל לשילה. בשעה שיהושע בן נון ואלעזר הכהן בן אהרון הכהן מגיעים לבית אל, הם משקיפים על ירושלים, ויהושע מתנבא על כיבוש ירושלים ובניין המקדש בעתיד. הוא מבאר לאלעזר הכהן מדוע לא כבש את ציון מידי האמורי היושב בה, בשל חטאו בעניין הגבעונים שמנע ממנו את כיבוש העיר, ומתנבא על כיבושה בידי דוד בן ישי ועל בנין המקדש בידי בנו הקטן, שלמה. בקטע זה מוצג הקשר בין דוד בן ישי לסלע ציון, אליו הובא אוהל מועד המכסה על מרכבת הכרובים, בזמן מלכות דוד, ובין המקדש שנבנה בציון, על הר ציון, בידי שלמה בן דוד, לכוהני בית צדוק, צאצאיו של אלעזר הכהן:

“לוא [נוכל לבוא לצי]ון להשכין שם את אהל מו[עד עד אשר יגיעו] העתים. כי הנה בן נולד לישי בן פרץ בן יה[ודה והוא אשר ילכוד] את סלע ציון ויורש משם את [כל] האמורי מיר[ושלם ויהי עם לבבו] לבנות את הבית ליהוה אלוהי ישראל זהב וכסף [ונחושת וברזל יכין] ארזים וברושים יביא [מ]לבנון לבנותו ובנו הקטן [הוא יבננו ובנכה] יכהן שם ראשון מ[לפניו] חסד [יהיה] ואותו [יר]צה ו[יברכהו אל] מהמעון מן השמי[ם] כי ידיד יהו[ה] ישכון לבטח ו[ _ ] הימים עמו ישכון לעד. ועתה האמורי שם והכנעני בקרבנו הוא יושב, אשר החטיאוני אשר לוא דרשתי את [מ]שפט ה[אורים והתומים] מאתך והשלוני והנה נתתיו עבד עבדים לישרא[ל [ _ ] ועתה נשכינה את אהל מועד רחוק מן [האמורי ומן הכנעני וישאו] אלעזר וישוע את אהל מועד מבית [אל לשלה]”.²²

* * *

כמה עשרות שנים לפני שנכתב ספר היובלים, וקרוב לוודאי גם לפני שנכתב החיבור דברי יהושע שאין פרטים וודאיים לגבי מועד חיבורו, נכתב בראשית המאה השנייה לפנה"ס ספר בן סירא, בידי הכוהן שמעון בן יהושע בן סירא, אשר כתב את חיבורו בימים שבהם כיהן במקדש הכוהן הגדול מבית צדוק, שמעון בן יוחנן, על פי עקרון הירושה המקראי של הכהונה הגדולה העוברת רק מאב לבן. בפרק נ"א, במזמור הלל שהתחבר כתפילה בציבור שנאמרה במקדש, כתב הכוהן בן סירא על הקשר המשולש בין הבחירה האלוהית בעיר ציון ובמקדש על הר ציון, לבין הבחירה בבית דוד, כובש מצודת ציון, שרק לו שמורה המלוכה, והבחירה הנצחית בכוהנים בני צדוק – שרק להם הייתה שמורה הכהונה הגדולה, במקדש על הר ציון, מימי צדוק בן אחיטוב, דור עשירי לאהרון הכהן (דברי הימים א ה כ"ו–ל"ד), ששירת בימי דוד ומשח את שלמה בנו למלך – ועד שנת 175 לפנה"ס, שבה הודח הכוהן האחרון לבית צדוק, חוניו השלישי, בן שמעון השני, בימי אנטיוכוס אפיפאנס:

“הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו; הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו… הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו…הללויה”.²³

הכהן המשורר, מחבר ספר בן סירא, מתאר בפרק כ"ד, יא, בלשון שיר את הזהות בין המקדש לבין ציון העיר האהובה, שמה הנרדף של ירושלים. בשיר הכוהני החכמה אומרת:

"במשכן קודש לפניו שירתי, ובכן בציון התייצבתי:

בעיר אהובה כמוני נחתי, ובירושלים ממשלתי".

גם בתחינתו של בן סירא על ישועת ישראל נמצא את הקשר בין ירושלים, ציון והיכל ה':

רחם על קרית קדשך ירושלים מכון שבתך

מלא ציון את הודך ומכבודך את היכלך.²⁴

במגילת ‘מקצת מעשה התורה’ שנמצאה בין מגילות קומראן ונכתבה באמצע המאה השנייה לפנה"ס, אחרי הדחת חוניו בן שמעון, הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק שכיהן על פי הסדר המקראי, מתארים הכוהנים לבית צדוק את הסדר האידיאלי שבו ירושלים ניצבת בראש סולם הקדושה: “כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל, כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל”.²⁵

בחוגי הכוהנים והלוויים ואנשי בריתם, אשר כתבו את מגילות קומראן, בתקופה שבה הכוהנים בני צדוק הודחו מהכהונה הגדולה במקדש שהייתה שמורה להם ורק להם על פי הסדר המקראי, מימי צדוק בן אחיטוב, והודחו מהנהגת עבודת הקודש במקדש בירושלים הארצית, נודעה חשיבות מכרעת לשמירת מחזור 52 השבתות וארבע התקופות על פי לוח השבתות השמשי הנצחי, של שנה בת 364 ימים, המכוננת את מחזור השמיטות והיובלים, שחנוך בן ירד הביא משמים (ספר חנוך א; ספר מהלך המאורות, פרקים ע"ב–פ"ב).²⁶ לוח זה, שהיה לוח שמשי קבוע המתחיל בחודש האביב (שמות י"ב ב), ביום רביעי, יום השוויון האביבי, שבו לכל יום היה תאריך ידוע וקבוע מראש, היה הלוח אשר על פיו התנהלה לדבריהם כל עבודת הקודש במקדש. עבודת הקודש שהופקדה בידי כ"ד משמרות הכהונה, שהתחלפו מדי שבת בסדר קבוע מראש, האחת אחרי השנייה, בשנה הכוללת 52 שבתות מתוארכות, התחלקה חלוקה נוספת מדי מחצית השנה, בין 26 משמרות קבועות.²⁷

הלוח הכוהני הקבוע, הידוע והמחושב מראש של השנה השמשית בת 364 הימים ו־52 השבתות, המחולק לארבע תקופות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, המתחילות כל אחת ביום רביעי, יום בריאת המאורות, הובא משמים בידי חנוך בן ירד (חנוך א, ספר מהלך המאורות, פרקים ע"ב–פ"ב; ספר היובלים ד י"ז–י"ט). לוח שמשי קבוע ומקודש זה המתחיל באביב, בחודש ניסן ראש חודשים, שעמד במרכז עבודת הקודש של הכוהנים בני צדוק, נזנח מאז עלייתו לשלטון של המלך הסלווקי, מקדוני אנטיוכוס אפיפאנס, בשנת 175 לפנה"ס, שלדברי ספר דניאל ז, כ"ה היה מלך שרצה לשנות זמנים וחוקים: “וּמִלִּין לְצַד עליא [עִלָּאָה] יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת”. יתכן שהמלך שגדל בתרבות המקדונית שנהגה לפי לוח ירחי המתחיל בסתיו, שאף להחיל על ממלכתו לצרכים מנהליים של גביית מיסים, את הלוח הירחי היווני המתחיל בסתיו, ואולי רק רצה לחגוג את יום הולדתו מדי חודש על פי הלוח שלו, כפי שנאמר בספר מקבים ב, פרק ו פסוק ז ונרמז בספר מקבים א, א כ"ח–כ"ט, כפי שהיה מקובל בין מלכי בית תלמי ומלכי בית סלווקוס.²⁸ מכל מקום הלוח השמשי הקבוע של כוהני בית צדוק המחולק לשבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, המתחיל בחודש האביב, נזנח והוחלף בלוח הסלווקי הירחי המקדוני המשתנה, המתחיל בסתיו, במשך כל התקופה של הכהונה והמלוכה החשמונאית, 152–33 לפנה"ס, אשר מונתה בראשיתה בידי יורשי בית סלווקוס. בשל עובדה זו כוהני בית צדוק נאלצו לעזוב את המקדש, שמחזורי עבודת הקודש שלו על פי הלוח השמשי הקבוע שובשו ללא תקנה וחוללו. בתקופה זו שבה מחזור הזמן המקודש של לוח 52 השבתות הקבוע של שנה שמשית בת 364 ימים, המתחילה באביב, ביום רביעי, יום השוויון, באחד בניסן, שובש, חולל והוחלף בלוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, שמספר ימיו אינו ידוע מראש ואינו קבוע ולשבתותיו ומועדיו אין תאריך קבוע, בתקופה כאוטית שבה כהונת בית צדוק הוחלפה בכהונת בית חשמונאי שלא כדין, והמקדש בירושלים נתפס כמחולל וטמא, היו מחברים כוהניים שונים שהפכו את ירושלים לעיר דמיונית אוטופית מיסטית שכולה קודש, בשל נוכחות מלאכי הקודש בתחומה. הכאוס הארצי הוחלף בסדר שמימי, המקדש המחולל והכהונה מחללת הקודש במציאות הארצית, הוחלפו בתודעה המיסטית בסיפור חדש המבוסס על סדר שמיימי.

ירושלים מוצגת במגילות כעיר א־היסטורית, מיסטית, אשר בה שוכן מקדש ה' עצום ממדים, שקדושתו חלה על כל העיר, קדושה חמורה התובעת הגבלות טהרה יתרות, כמבואר במגילת המקדש, או כ"מחנה אלוהים" שבו נוכח אלוהים ומשרה את שכינתו כאמור לעיל: “ירושלים היא ראש מחנות ישראל”. מחברי המגילה התייחסו לעיר ולבית המקדש כיחידה מקודשת אחת שאין להבחין בה בדרגות קדושה שונות – ירושלים כולה היא "מחנה ה'". מגילת המקדש שנמצאה בין מגילות קומראן, מכנה את ירושלים לעתים בשם “עיר הקודש והמקדש”, ולעיתים היא קוראת לעיר כולה “המקדש”. הביטויים “עיר הקודש והמקדש” או “מחנה ה'” מצויים בתיאורה האוטופי של ירושלים במגילת המקדש שבה אלוהים מדבר בגוף ראשון ומנסח מחדש פרקים מהחומש עם הרחבות כוהניות מחמירות.²⁹ המשמעות של חוסר ההבחנה במגילה בין המקדש עצמו לבין העיר ירושלים, היא שההרחקות המחמירות בענייני טומאה וטהרה המופיעות במגילת המקדש, תקפות במידה שווה הן לגבי המקדש עצמו, הן לגבי העיר – שכן כל מה שאסור במקדש אסור גם בירושלים, ללא כל התחשבות בהשלכות המעשיות של איסורים אלה.³⁰ המשמעות העיקרית הנגזרת מקדושתה של העיר, ההופכת כולה בממדיה הדמיוניים לקודש קודשים, היא ההתרחקות המוחלטת מכל טומאה, חטא ורשע, המוטלת על דיירי עיר הקודש, ההופכים כביכול למלאכים נטולי צרכים אנושיים, ואינם כפופים בתחומה לגבולות טומאה, המתחייבים באופן בלתי נמנע מחיי בני אנוש שהם בני חלוף, הנשלטים על ידי צרכי גופם שאין להם שליטה עליהם.

ירושלים מכונה ‘בית קודש’ ו’עיר המקדש' בברית דמשק ובמגילת המקדש, המקפידה מאד בטהרת הנכנסים ל’עירי' ול’מקדשי', כאמור בפי האל: "ולא תטמאו את העיר אשר אנכי משכן את שמי ומקדשי בתוכה (מגילת המקדש, טור מ"ז); ‘וכל הבא אל בית ההשתחוות אל יבוא טמא… ולא ישביתו את העבודה כולה כי בית קודש הוא. אל ישכב איש עם אשה בעיר המקדש לטמא את עיר המקדש בנדתם’.³¹

ירושלים במגילת המקדש ובברית דמשק איננה מרחב גיאוגרפי והיסטורי הכפוף למגבלות המקום והזמן, אלא מרחב מיסטי המכונה בשם “מחנה הקודש”, או המקום המקודש, שבו בחר האל לשכן את שמו לעד, המקום בו נפגשים השמיים והארץ, הקדושה והבריאה, הכוהנים והמלאכים. העיר הארצית – שאלוהים בחר לשכן את שמו בה, היא המרחב המקודש השוכן מעבר לגבולות הזמן והמקום, הקובע את תבנית המקום המקודש, תבנית הזמן המקודש, תבנית הפולחן המקודש ותבנית הזיכרון המקודש במרחב ריאלי־מיסטי אוטופי וממשי בעת ובעונה אחת בתודעתן של קהילות זיכרון שונות.

במגילת המקדש, מצוי צירוף נדיר הכולל מציאות מקודשת דמיונית, המתייחסת לעיר שכולה ‘מחנה קודש’ שבו שוכן האל, המחייבת הצבת גבולות של קדושה וטהרה מרחיקי לכת הנשמרים במקדש ובעיר הקודש, לצד פירוט הלכתי מוחשי המבאר את מכלול האיסורים המתחייבים מקדושה חמורה זו, המכוונת למניעת טומאה בעיר המקדש, החל באיסור על קיום יחסי אישות בעיר וכלה באיסור הזדקקות לצרכים גופניים אנושיים הנוגעים בטומאה ומוות, כמו נידה והתפנות, מחלה ונכות, גידול בעלי חיים, גסיסה וקבורה. המגילה פותחת בתיאור הברית הנכרתת בין האל לבין ישראל עמו, ממשיכה בציווי על בניית המקדש ובתיאור המקדש וכליו, עוברת לציוויים חמורים המתייחסים לכוהנים המשרתים בקודש, המופקדים על העלאת מחזורי הקורבנות במקדש השומרים את מועדי ה' מקראי קודש במחזורי עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים בשנה בת 364 ימים, המחולקת ל 4 עונות חופפות, כשבכל עונה 13 שבתות מתוארכות מקבילות המצטרפות ל־ 52 שבתות, שנה המתחלקת ל־ 12 חדשים בעלי מספר ימים קבוע של 30 יום, להם מצטרפים ארבעה ימים נוספים המכונים ימים פגועים בהם העונות פוגעות/פוגשות זו בזו ביום ה־31, שנה הכוללת 18 ימי מועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, וממשיכה בתיאור החוקים וההגבלות הקשורים בטהרתה של עיר הקודש והמקדש, ומסיימת בעיסוק בדיני מאכלות אסורים, ובדיני קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל.

במגילה מצוירת דמותה האידיאלית של עיר המקדש, ודמות המקדש האידיאלי השוכן בתוכה, לצד מצוות ותקנות מחמירות המגינות על מחנה הקודש בפני כל טומאה. כל אלה קשורים למקום המקודש, לזמן המקודש ולפולחן המקודש של הכוהנים והלויים בעיר המקדש. כאמור לעיל, נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן הגולה, המצייר בחזונו בפרקים האחרונים של ספרו את דמותה האוטופית של העיר ירושלים, עיר ענקית המוקפת חומה, שבה תריסר שערים, שבמרכזה מקדש קודש קודשים ענק ממדים, המצוי על ‘הר קדשי’, מקדש טהור בו משרתים רק הכוהנים בני צדוק (יחזקאל מ"ד), היא שהייתה מקור השראה ל’כוהנים בני צדוק ואנשי בריתם' שחיברו את מגילת המקדש.

בחירת ירושלים כמקום מקודש, נצחי, כאתר הגאוגרפי שבו בחר אלוהים לשכן את שמו, בזיקה לברית הנצחית עם שבט יהודה ובית דוד, וקדושת ירושלים, היא ציון עיר הקודש, עיר המקדש, ‘בית תפארתך’, בזיקה לזמן מקודש, הנשמר בידי משמרת הקודש של הכוהנים והלויים, המופקדים על שמירת ארבעת המחזורים הנצחיים המקודשים של ארבע תקופות השנה שבהן מעלים את מחזורי עולת התמיד ועולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים, השומרים כולם במחזוריות נצחית את מחזורי השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים. כל אלה נשמרו על פי לוח השבתות השמיטות והיובלים של שנה בת 364 ימים ותריסר חודשים שווים בני 30 יום, שנוספים עליהם ארבעה ימים ‘פגועים’ במפגש בין ארבע תקופות השנה הפוגעות זו בזו ביום ה־31 של החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר. כאמור לעיל, על פי המסורת הכוהנית בספר חנוך ובספר היובלים, לוח זה של שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, הובא משמים בידי חנוך בן ירד שלמד את פרטיו, מחזוריו וחישוביו מהמלאכים (חנוך א, ספר מהלך המאורות, פרקים ע"ב–פ"ב; ספר היובלים, פרק ד). על מחזוריו הקבועים השביעוניים, הרבעוניים והתריסריים, של לוח זה, המפורטים במגילת מקצת מעשי התורה ובמגילת המקדש, במגילת משמרות הכוהנים ובסרך שירות עולת השבת, בסיפור המבול 4Q252 ובחיבורים נוספים, מחזורים נצחיים, ידועים מחושבים מראש, שעל פיהם העלו את קורבנות העולה במקדש, הייתה מושתתת הברית הנצחית בין האל לעמו.³² ברית זו שנשמרה במקדש על הר ציון במחזורי קורבנות העולה ובמחזורי שירת הקודש הנלווים אליהם, שיתוארו להלן, הבטיחה את קדושתה ונצחיותה של העיר, שמובטחים בה שלום עולמים וברכת קודש לשומרי הברית, כפי שיבואר בסמוך.

במקרא, כאמור לעיל, הר ציון ומצודת ציון וראשית תכנית בניית המקדש בגורן ארונה בהר ציון, קשורים לדוד בן ישי, הרועה המשורר, כובש סלע ציון משבט יהודה. מקום ארונה, כידוע מן המסורת המקראית, הוא המקום אשר בו נגלה מלאך אלוהים בימי דוד כובש ‘מצודת ציון היא עיר דוד’ (שמואל ב ה ז; דה"א י"א ה), ובו נבנה מזבח העולה. זה המקום בו הוקם המקדש בימי שלמה (שמ"ב כ"ד י"ח–כ"ה; דה"א כ"א י"ח, כ"ב א) וזה המקום ממנו נלקח חנוך בן ירד לשמים על פי ספר חנוך השני, כדי ללמוד מהמלאכים על לוח השנה הנצחי המחולק לשבתות, תקופות, מועדים וחודשים, שמספרם ותאריכם קבוע וידוע מראש, וכדי לצפות בעולם המרכבה מעבר לגבולות הזמן והמקום.

עוד קשור דוד בן ישי, יחד עם צדוק הכהן, בספר דברי הימים א כ"ד, ג לחלוקת הכהונה לעשרים וארבע משמרות של שומרי משמרת הקודש, המתוארת בפירוט במגילות משמרות הכוהנים שנמצאו בין מגילות קומראן, המפרטות את מחזורי עבודת הקודש בהתאמה ללוח השבתות השמשי שתואר בקצרה לעיל, ולשירת הקודש המצויה בספר שמואל ובתהלים. בטור החותם את מגילת תהלים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, המכונה גם מגילת המזמורים (11QPSa) נאמר שדויד, נעים זמירות ישראל, חיבר שלושת אלפים ושש מאות מזמורי תהלים, מלבד שלוש מאות שישים וארבעה שירים המיועדים לכוהנים המשוררים לפני מזבח בשעת העלאת עולת התמיד, וחמישים ושתים שירות הקשורות לקורבן עולת השבת שאותו מעלים הכוהנים במקדש. מספרים אלה קשורים ללוח השבתות השמשי בן 364 הימים ו52 השבתות, המתחיל בראש חודש בניסן (שמות י"ב ב), ומחולק לארבע תקופות חופפות, המכונות בסרך היחד מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, שבו החזיקו כוהני בית צדוק כותבי המגילות, כמפורט בראש מגילת מקצת מעשי התורה. כאמור לעיל, זה היה הלוח השביעוני־רבעוני שהביא חנוך בן ירד משמים בדור השביעי לדורות האדם, וזה היה הלוח שנהג במקדש מימי דוד ושלמה ועד לימי בעלי המגילות, לפני הדחת הכהן הגדול חוניו בן שמעון, על פי המסורת ההיסטוריוגרפית הכוהנית הנודעת במגילות קומראן ובמקבילות שלה בספרות החיצונית. חלוקתו השירית של הלוח, המתוארת במזמור החותם את מגילת תהילים מקומראן, המובא למטה, לארבע תקופות השנה החופפות, שבכל אחת 91 ימים, שבכל אחת מהן 13 שבתות, שכולן ביחד עולות ל־364 ימים ו־52 שבתות, וחלוקתו לארבע תקופות מקבילות בתאריכיהן הקבועים, הנחלקות לתריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, ביניהן מפרידים ארבעה ימים המכונים בשם פגועים, היא תשתית סדרי מחזורי הפולחן במקדש הראוי.³³

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה

ארבעה וששים ושלוש מאות

ולקרבן השבתות שנים וחמישים שיר

ולקרבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות וליום הכיפורים שלושים שיר

ויהי כול השיר אשר דבר ששה וארבעים וארבע מאות

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון".³⁴

זהותו הייחודית של דוד בן ישי כמשורר מתנבא שרוח אלוהים נחה עליו בירושלים, מתוארת במקרא: “ואלה דברי דוד האחרֹונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הֻקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני” (שמואל־ב כ"ג א–ב). במגילת ספר שמואל שנמצאה בקומראן נמצא שינוי נוסח מאלף בפסוק זה: “ואלה דברי דויד האחר[ונים נאם דויד בן ישי ונאם הגבר הקים אל משיח [אלו]הי יעקב ונעים זמרות ישראל רוח יהוה דבר בי ומלתו על לשוני”.³⁵

מגילות קומראן, שכולן כאמור כתבי קודש, חלקן מזמן המקרא, חלקן מהמאות האחרונות לפנה"ס, גילו לנו את קיומם של שירים רבים של דוד בן ישי, המשורר כובש מצודת ציון שהביא לסלע ציון את אוהל מועד כמובא לעיל בנבואת יהושע, שכן נמצאו ביניהן תפילות ותהילים לא מוכרים, ביניהם כאלה הקשורים אליו במישרין כבמגילת המזמורים, וכאלה שנקשרו בשמו בעקיפין בזיקה להדגשת המילה ציון שנקשרה בו. בין מגילות קומראן, נמצאה במגילת תהלים 11QPs a, טור כ"ב, תהילה אקרוסטיכונית מרהיבה, המספרת בסדר אותיות האלף בית על שבחי ירושלים המכונה ציון, העיר שבה ישרור צדק עולמים, וחותמת ב’הללויה':

"אזכירך לברכה ציון

בכול מאודי אני אהבתיך, ברוך לעולמים זכרך

גדולה תקותך, ציון, ושלום ותוחלת ישועתך לבוא

דור ודור ידורו בך ודורות חסידים תפארתך

המתאוים ליום ישעך

וישישו ברוב כבודך

זיו כבודך יינקו, וברחובות תפארתך יעכסו

חסדי נביאיך תזכורי, ובמעשי חסידיך תתפארי

טהר חמס מגוך, שקר ועול נכרתו ממך

יגילו בניך בקרבך, וידידיך אליך נלוו

כמה קוו לישועתך, ויתאבלו עליך תמיד

לוא תאבד תקותך, ציון, ולוא תשכח תוחלתך

מי זה אבד צדק, או מי זה מלט בעולו?

נבחן אדם כדרכו, איש כמעשיו ישתלם

סביב נכרתו צריך, ציון, ויתפזרו כול משנאיך

ערבה באף תשבחתך, ציון, מעלה לכול תבל

פעמים רבות אזכירך לברכה, בכול לבבי אברכך

צדק עולמים תשיגי וברכות נכבדים תקבלי

קחי חזון דובר עליך וחלומות נביאים תתבעך

רומי ורחבי, ציון

שבחי עליון פודך

תשמח נפשי בכבודך".³⁶

הזיקה הבולטת בין דוד בן ישי משורר תהלים ובין המסורות השונות על ירושלים, היא ציון, במקרא ובמגילות, מאלפת, שכן על פי המסורת המקראית בספר דברי הימים דוד היה הוגה תכנית בנין המקדש ומסורת המרכבה (דברי הימים א כ"ח י"ח), אותן הנחיל לבנו שלמה שבנה את היכל ה'. עוד היה דוד המתכנן של מחזורי עבודת הקודש של כ"ד משמרות הכוהנים במקדש (שם פרק כ"ד), מצד אחד, והיה הוגה רעיון השושלת הנצחית של בית דוד, שנקשרה ברעיון המשיחי של משיח בן דוד משבט יהודה, חוטר מגזע ישי, מצד שני. הרועה, המשורר והמנגן, כובש מצודת ציון, התעניין בדברים נצחיים הקשורים בבחירה ובברית, הניתנים להנצחה בסיפור ובשיר, בזיכרון ובמחזור, בברכה, בתהילה ובטקס, במקום מקודש ובזמן מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, הקשור במחזורים נצחיים של שירת קודש במקדש נצחי בעיר הקודש.

על פי נוסח מגילת תהילים מקומראן, דוד בן ישי ‘נעים זמירות ישראל’, הוא מחבר שירת הקודש לימי השנה, שבתותיה ומועדיה, שקצבה את מחזורי עבודת הקודש הנצחיים במשכן ובמקדש, מקום העלאת קורבן העולה בידי הכוהנים על פי מחזורי הזמן המקודש. יתר על כן, הוא זה המחבר את שירת התהילה למקום המקודש, הקשור למלכות בית דוד משבט יהודה, מכאן, ולקדושת המקדש בעיר שבה בחר אלוהים לשכן שמו, שבו משרתים כוהנים ולוויים משבט לוי, בראשות בני צדוק הכוהנים, מכאן.

כך מתוארת ירושלים, ציון עיר הקודש, מחנה הקודש, עיר השלום, מכלל יופי, שבה אלוהים הופיע, שבה בחר האל ובה שוכן בית תפארתו, במגילה אחרת ממגילות מדבר יהודה, מגילת דברי המאורות, המתארת את הצביון האידיאלי של הזמן והמקום שבהם ישררו השלום והשלווה, הצדק והאמת, שבהם תתגלה אהבת האל לעמו ולעירו, ובהם תתחדש בריתו הנצחית עם בית דוד ושבט יהודה, זו שנזכרה בפתיחת ספר היובלים שצוטטה לעיל, ונרמזה בנבואת יהושע בן נון בחיבור דברי יהושע שנזכר לעיל:

"משכנכה [……] מנוחה

בירוש[לים העיר אשר בח]רתה בה מכול הארץ

להיות שמכה שם לעולם

כיא אהבתה את ישראל מכול העמים

ותבחר בשבט יאודה

ובריתכה הקימותה לדויד להיות רועה נגיד על עמכה,

וישב על כסא ישראל לפניך כול הימים

וכול הגויים ראו את כבודכה

אשר נקדשתה בתוך עמכה ישראל ולשמכה הגדול

ויביאו מנחתם כסף וזהב ואבן יקרה

עם כול חמדת ארצם לכבד את עמכה

ואת ציון עיר קודשכה ובית תפארתכה

ואין שטן ופגע רע כי אם שלום וברכה ממ[ _ ]

ויאכלו וישבעו וידשנו.³⁷

כאמור לעיל, ‘ירושלים העיר אשר בח]רתה בה מכול הארץ’, ו'ציון עיר קדשכה‘, הקשורות במסורות עתיקות על המקום המקודש, הבוראות את העולם ‘בספר מספר וסיפור’ כדברי ספר יצירה, אינן נזכרות בחומש. העדרן אכן עשוי להתמיה, שכן במגילות קומראן קשורות השתיים בפרקים קדומים ומקודשים של ההיסטוריה המקראית העתיקה ובמסורות עלומות שרק חלקן הגיע לידינו: חנוך בן ירד קשור ב’טבור הארץ' בספר חנוך א ובמקום ארונה טבור הארץ בספר חנוך ב; נוח קשור ב’הר ציון טבור הארץ', בספר היובלים. אברהם קשור ב’הר ציון' בסיפור העקדה שהתרחשה על הר ציון לדברי ספר היובלים. ומלכי צדק כהן לאל עליון, מלך שלם היא ירושלים, ככתוב במפורש במגילה החיצונית לבראשית (1Q20), קשור לטבור הארץ המזוהה עם מקום ארונה בספר חנוך ב: "מלכי־צדק כהן ומלך במקום ארונה לאמור בטבור הארץ במקום ארונה', (חנוך ב, פרק כ"ג, מ"ה). במגילת פשר מעשי מלכי־צדק Melchizedek) 11Q) קשור בירושלים ובהר ציון. דהיינו, טבור הארץ, מול גן עדן, והר ציון טבור הארץ, מול גן עדן ומול הר סיני, והר ציון ומקום ארונה מול גן עדן, מקומות בהם נגלו מלאכים או נודע דבר אלוהים, הם שמות שונים לאותו מקום מקודש שבו נבנה המקדש על הר ציון או יבנה בו בעתיד.

בספר היובלים, המספר מחדש את ספר בראשית בהדגש על מסורות כוהניות ומלאכיות מיסטיות על המקום המקודש ועל הזמן המקודש, החורגות מגבולות הזמן והמקום הארציים, מסופר על נוח בן למך השמח בנחלה שנפלה לבנו המבורך שֵׁם, המכונה במסורות מאוחרות בביטוי ‘שם הוא מלכיצדק’:³⁸

"וישמח נוח כי יצא חלק זה לשֵׁם ולבניו. ויזכור את כל אשר דבר בפיו בנבואה. כי אמר יבורך ה' אלהי שֵׁם וישכון אלוהים במשכנות שֵׁם: וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא. והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלשתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו. (ספר היובלים ח, י"ח–י"ט)³⁹

משמעות הרעיון “כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא. והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלשתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו " (לעיל), היא שירושלים, שבמרכזה “הר ציון”, יושבת במרכזו של העולם, “טבור הארץ”, מושג שנזכר לראשונה בספר חנוך א שנמצא בין מגילות קומראן ומיוחס למאה השנייה לפנה”ס, המתאר את מסעו השמימי של חנוך בן ירד בחלום התגלות שבו ראה את גן עדן ואת המקום שבו תבנה ירושלים:

“ואלך משם אל טבור הארץ וארא מקום מבורך נטוע ובו עצים [..] ושם ראיתי הר קדוש ומתחת להר לצד מזרח מים והנחל לצד דרום” (חנוך א כ"ו, א–ב).⁴⁰ המושגים ‘טבור הארץ’ ו’הר גבוה מאד' שבים ונזכרים בחיבור יהודי־הלניסטי מהמאה השנייה לפנה"ס, הנודע בשם איגרת אריסטיאס, המספר על תרגום השבעים ומספר בפרק פ"ג על מראה העיניים שנגלה למחבר יווני ששמו אריסטיאס, שביקר בבית המקדש בירושלים: “ראינו את העיר היושבת בטבור כל הארץ על הר גבוה מאד, על ראש ההר נבנה המקדש בהדר”.⁴¹ ירושלים הנמצאת על הר גבוה מאוד מתוארת כ’טבור הארץ', גם בדבריו של הכהן יוסף בן מתתיהו, המתאר בשלהי המאה הראשונה לספירה את ארץ יהודה לקוראיו בני רומא, שהחריבו את המקדש בשנת 70 לספירה: “לרוחבה משתרעת יהודה מנהר הירדן עד יפו. העיר ירושלים שוכנת בדיוק במרכז הארץ, לכן הולם [אותה] הכינוי שקיבלה קריה זו: ‘טבור הארץ’. על כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ” (ספר ג, ג ה).⁴² ירושלים הנמצאת ביהודה, לדברי יוסף בן מתתיהו, היא נחלתם הנצחית של בני שֵׁם, לדברי ספר היובלים, המציין שנחלת בני שם, שהר ציון טבור הארץ במרכזה, נגזלה שלא כדין בידי בני כנען, אותם הזכיר יהושע לגנאי בנבואתו שצוטטה לעיל בשם דברי יהושע, למרות שהיא נבחרה והוקדשה זה מכבר, משחר ההיסטוריה, מהדור האחד עשר לדורות האדם, הדור שאחרי המבול, כנחלה גאוגרפית־אלוהית ליורשיו של שֵׁם.

אברהם בן תרח, מצאצאיו של שֵׁם, שלמד את השפה העברית מפי מלאך הפנים, לדברי ספר היובלים, י"ב, כ"ד–כ"ז, ונחל ממנו את ספרי חנוך בן ירד וספרי נינו שֵׁם, פגש במלכי־צדק מלך שלם, כהן לאל עליון (בראשית י"ד, י"ח–כ) וכהן לעולם (תהילים ק"י ד). על מלכיצדק נאמר בתרגום יונתן כנזכר לעיל: ‘שֵׁם הוא מלכי־צדק’. במסורת המגילות נאמר “מלכי צדק כוהן בעדת אל” (4Q401 frag. 11) ונאמר עליו שהוא יתגלה על הר ציון כמתואר בנבואת ישעיה נ"ב ובמגילת פשר מלכיצדק (11Q13).

כאמור לעיל, קדושה יתרה נוספה להר ציון בימי אברהם, כורת ברית בין הבתרים, שכן בסיפור העקדה המסופר בפירוט בנוסח ספר היובלים בפרק י"ח, נאמר בסוף הסיפור שהעקדה התרחשה בהר ציון: "ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון". (י"ח, י"ג); מול הר ציון המקודש, הר מראה־יה, נזכר גן העדן קודש קודשים השמימי, “גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא” (היובלים ח, י"ט), שם יושב חנוך בן ירד כסופר וכעד נצחי, אחרי שירד משמים והביא את לוח השבתות השמשי המקודש שלמד מהמלאכים (ספר חנוך א, ספר מהלך המאורות, פרקים ע"ב–פ"ב), שמתחיל בחודש האביב (שמות י"ב ב) ושם יושב אף מלכיצדק כהן לאל עליון, שנלקח לשמים על פי מסורת ספר חנוך ב ומגילת פשר מלכיצדק, עד שיגיע הקץ המיוחל בסוף היובל העשירי, היובל הגדול ביום הכיפורים, שבו יבנה המקדש על הר ציון אחרי שמלכי־צדק ינצח את מלכי־רשע ועדת מלאכי האור ורוחות הקודש שהוא מפקד עליה, תנצח את עדת מלאכי החושך ורוחות הבלייעל, בהנהגת שר המשטמה, מלכי־רשע.

חנוך בן ירד “נלקח לשמים בחודש ניסן באחד לחודש”, מ'מקום ארונה' ככתוב בספר חנוך ב פרקים ט"ז, י"ח, המקום שבו בנו מתושלח הקים מזבח ושם נינו מלכי־צדק בן ניר, אחיו של נח, שנלקח לגן עדן ממקום ארונה בהר ציון, יכהן בעתיד ככהן ומלך: “ומלכי־צדק ההוא יהיה כהן ומלך במקום ארונה, לאמור בטבור הארץ (חנוך ב, פרק כ"ג, מ"ה);⁴³ על מלכיצדק נאמר כאמור לעיל בתהילים שהוא כהן לעולם, ומקום מושבו בגן עדן, מול הר ציון, עד שישוב לכהן במקום ארונה בטבור הארץ, על הר ציון. מלכי צדק שומר את ספריו של חנוך מדור המבול ואילך בגן עדן, לדברי ספר חנוך השני, עד שפגש באברהם כמלך שלם (בראשית י"ד) והעניק לו את הספרים ולימד אותו את מסורת הכהונה. לצדם של שני מקומות קדושים אלה שנזכרו במובאה דלעיל מספר היובלים, נזכר הר סיני, שעליו קיבל משה בן עמרם בן קהת בן לוי, את לוחות הברית, ביום ראשון, ט”ו לחודש השלישי, מועד חג השבועות והבריתות, במחצית חודש סיון, כיסוד הברית הנצחית בין אלוהים לבני ישראל, לדברי פרק הפתיחה של ספר היובלים. על פי המסורת המקראית, משה הוּרְאה משמים על הר סיני את התבנית של המקום המקודש, קודש הקודשים ומרכבת הכרובים, כידוע מספר שמות פרק כ"ה, מקום אותו הקים בעזרת בצלאל בן אורי, בונה המשכן.

מזמור עתיק בספר תהלים מציין בשני חלקי פסוק מקבילים, את הקשר בין שלם הנזכרת בסיפור אברהם ומלכי־צדק, לציון הקשורה באברהם בסיפור העקדה, בנוסח ספר היובלים:

“ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון” (תהלים ע"ו ג), אולם רק בנוסח המגילה החיצונית לספר בראשית (1Q20), טור 22, כתוב במפורש: “שלם היא ירושלם”, בסיפור המתאר את אברהם ההולך לירושלים כדי לתת מעשר ל’מַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן'. מיקום הסיפור על ‘מַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם… וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן’ בספר בראשית י"ד נחשב כמעורר קושי בעיני המפרשים, משום שאין לו רקע או המשך ואיננו הולם את הקשר הסיפור. התעלומה בדבר הקשר הסיפור הופכת לגדולה עוד יותר כאשר מצטרף אליה אזכור נוסף של מלכי־צדק במזמור תהלים המיוחס לדוד, הכולל תיאור נקמה באויבים, שם נזכר פסוק סתום המייחס למלכי־צדק קשר לציון וקשר לכהונה ולנצחיות: “מטה עזך ישלח יְהוָה מציון… נשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק” (ק"י, ב–ד).

המילה עולם בלשון המקרא משמעותה היא נצחיות. פסוקי תהילים יוצאי הדופן על כהן לעולם, עוברים מטמורפוזה מיסטית בשעה שהגיבור המקראי שביטויי נצחיות כרוכים בשמו, הופך מגיבור מקראי ספרותי או היסטורי בעבר, למנהיג משיחי העומד בראש ‘עדת אל’, היא עדת המלאכים, ‘קדושי אל’, המתואר כלוחם משיחי נוקם נקמת צדק, בבליעל המנהיג הקוסמי של כוחות הרע, ובעדתו, בעתיד, ביובל הגדול, בתום היובל העשירי.

בסוף מגילת פשר מלכי־צדק שנמצאה בקומראן, המצרפת בין מלכיצדק מלך שלם כהן לאל עליון, מבראשית י"ד ובין מלכי צדק כוהן לעולם מתהילים ק"י, למלכי צדק העומד בראש צבא קדושי אל ובינו לבין עדת כול בני הצדק, הקוראת לעצמה קהילת ציון, היא קהילת בעלי המגילות, שומרי הברית, המצפה ליום הדין ולמשפט הצדק, ומצרפת בין נבואת הנקם בתהילים לנבואת הנחמה של ישעיהו בפרק נ"ב, נזכר הקשר בין ‘מלכיצדק כהן בעדת אל’, לציון בזיקה ליום הכיפורים בסוף היובל העשירי שבו העבדים משתחררים משעבודם, נגאלים ויוצאים לחופשי. במועד זה, הקשור למועד הגאולה בזמן יובל היובלים, עליו נאמר ‘והעברתמה שופר בכול ארץ’, יהיה יום הדין ויערך משפט הנקמה בבליעל וברוחי גורלו, רוחי המשטמה, באחרית הימים.

“וי[ום הכפ]ורים ה[וא]ה ס[וף] ה[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני [אור] אנש[י גו]רל למלכי צדק [וירו]חם עליהמה ויסלח עוונותמה כיא הואה הקץ לשנת הרצון למלכי צדק ולצב[איו ע]ם קדושי אל לממשלת משפט כאשר כתוב עליו בשירי דויד אשר אמר ‘אלוהים [נ]צב בע[דת אל] בקורב אלוהים ישפוט’ ועליו א[מ[ר: ו]עלי[ת] למרום שובה אל ידין עמים' ואשר א[מר ‘עד מתי ת]שפוטו עוול ופני רשע[י]ם תש[או ס]לה’ – פשרו על בליעל ועל רוחי גורלו אשר [ ישאו פני סור]רים בסו[רמ]ה מחוקי אל להרשיע ומלכי צדק ינקום נקמת משפטי א[ל ביום ההוא ויצי]לם מיד] בליעל ומיד כול ר[וחיו ובעזרו כול אלי [הצדק _ ] הואה אשר אמר באו ימי הפקודה ל]כול בני אל והפ[קודה] הזאת היאה יום השלום אשר אמר [אל עליו ביד ישע]יה הנביא אשר אמר מה נאוו על הרים רגלי מבשר משמיע שלום מב[שר טוב משמיע ישוע]ה אומר לציון [מלך] אלוהיך' פשרו ההרים [המה_ ] הנביאים המה [ _ ] לכול….. והמבשר הוא משיח הרוח אשר אמר דניאל עליו עד משיח נגיד שבועים שבעה ומבשר] טוב משמיע ישועה הוא הכתוב עליו אשר [אמר לקרוא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו] לנחם האבלים פשרו] להשכילמה בכול קצי הצרות [ _ ][ היאה הממשל]ה אשר הוסרה מבליעל ותשוב אל אלוהי] נק[מות _ ] במשפטי אל כאשר כתוב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך ציון, היאה עדת כול בני הצדק המה מקימי הברית הסרים מלכת בדרך העם ואלוהיך הואה [אלוהי מלכי־צדק אשר יציל]ם מיד בליעל ואשר אמר והעברתמה שופר בכול ארץ”.⁴⁴

התודעה המיסטית העבירה את המאבק הארצי בין המפלגות השונות, מצד המובסים והמודחים נאמני העולם המקראי, שבמרכזו כהונה מקודשת המשרתת בקודש, שנעשה לה עוול בידי הכהונה החשמונאית וקודמתה הכהונה המתייוונת, לזירה קוסמית שבה מובטח לשומרי הברית ונאמני הברית, משפט צדק אלוהי וניצחון משיחי גורף של כוחות הטוב על כוחות הרע.

במגילת מלכי־צדק קשור מלכי־צדק מלך שלם, הכהן המשיח, העומד בראש צבא קדושי אל, לכפרה ולמשפט צדק, לנקמה משמים, לגאולה, לנבואת הנחמה מספר ישעיה נ"ב ולגאולת העבדים באחרית, הימים שראשיתה מובטחת כאמור ביום הכיפורים שחל בסוף היובל העשירי, ביובל הגדול. עוד הוא קשור לעדת “היחד”, יחד של כוהנים ומלאכים ואנשי בריתם, השומרת את זכר מקראי קודש מועדי הדרור, המכונה בין שאר שמותיה ציון, היא העדה הפורשת שסרה מדרך העם החוטא, המציית לכהונה החשמונאית הלא חוקית המכונה ‘בני חושך’, ששינתה את לוח השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים והחליפה את הלוח השמשי הקבוע בלוח ירחי משתנה. במגילה המקוטעת הדנה בעתיד הקשור בהר ציון באחרית הימים, נפרצים הגבולות בין אל, מלאך, כהן ילוד אישה שנולד בלידה על טבעית, שהופך לכהן לעולם, למשיח הרוח, למבשר אחרית הימים לגואל העושה משפט צדק ולמשיח נוקם.

כאלה הם פני הדברים גם במסורת מלכיצדק בספר חנוך השני (חנוך ב, פרקים כ"ב–כ"ג). מלכי־צדק, בנו של ניר הכהן – אחיו של נח בן למך, בן מתושלח, בן חנוך – שלמד את דיני הכהונה ב'מקום ארונה' מסבו מתושלח (שם כ"ב, ה–ל"א), והיה כהן עליון שנולד בלידה על טבעית וחותם הכהונה על לבו, ככתוב בספר חנוך השני (שם, כ"ג כ–כ"ו), שנלקח לגן עדן בדור המבול בידי מיכאל ראש המלאכים וזכה לחיי נצח כדי לשמור את מסורת הכהונה (שם כ"ג ל ז).

מלכי־צדק בן ניר, הפטור מגבולות הזמן והמקום שכל בן אנוש אחר כפוף להם, מלבד סב סבו חנוך בן ירד, הוא זה שעליו נאמר באחד מגלגוליו: “ומלכי־צדק ההוא יהיה כהן ומלך במקום ארונה לאמור בטבור הארץ..” (שם כ"ג, מה), והוא זה שהנחיל מסורת כוהנית על־זמנית זו לאברהם, בפגישתם ב"שלם היא ירושלים" ככתוב במגילה החיצונית לבראשית.

‘כהן לעולם’ זה הפך במסורת מגילת פשר מעשי מלכי־צדק לישות אלוהית על־זמנית המבטיחה למובסים ולנרדפים משפט צדק כנגד עושי העוול בכוחו של כהן ‘משיח הרוח’ שהפך למשיח נצחי, נוקם, משחרר וגואל. בפרשת מלכי־צדק מתחולל המעבר הראשון מאזכור מקראי מוקשה ומרומז, לדמות מיסטית בעלת תפקיד מרכזי בחזון אחרית הימים בשמים ובארץ של מחברי מגילות קומראן. לא הכול ברור במגילה המקוטעת, אולם דבר אחד מחוור לחלוטין: במסורות עתיקות מהמאה הראשונה לספירה, המתועדות בכתבי יוסף בן מתתיהו ובברית החדשה ובספר חנוך השני, נשמרו מסורות יוצאות דופן על מלכי צדק בזיקה לירושלים ולכהונה, ובמסורת הכוהנית הקודמת להן, במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש משתי המאות האחרונות שלפני הספירה, נשמרה מסורת עשירה הקושרת בין הכהן מלכי־צדק, מלך שלם 'כהן לעולם', לבין עדת בני הצדק, מקימי הברית, ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, הרואים בציון, היא עיר דוד, היא ירושלים, עירו של מלכי־צדק מלך שלם כהן לאל עליון, את המקום המקודש, מקום הכרובים בקודש הקודשים במקדש, מחוז הקדושה הנצחית ורציפות החיים, שבו נשמרים המחזורים הנצחיים הידועים ומחושבים מראש של הזמן המקודש, המבטיח את נצחיות מועדי הדרור של השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, המבטיחים את הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון, הברכה והשלום. מחברי המגילות מבטלים מכול וכול את המקדש הארצי המחולל בירושלים החשמונאית שמשרתת בו כהונה שהתמנתה בידי מלכי בית סלווקוס, המחויבת ללוח הירחי היווני־המקדוני, ומצפים למקדש שמימי שייברא בידי האל על הר ציון טבור הארץ, שכוהני בית צדוק ישרתו בו באחרית הימים המובטחת בסוף היובל העשירי, על פי הלוח השמשי הקבוע של השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים.

עד שיגיע המועד הקצוב הידוע מראש בסדר השמיטות והיובלים לפי לוח 364 הימים, לניצחון מלכי־צדק על מלכי־רשע, ולניצחון מלכי־צדק, שרם של בני אור, על שר בליעל, שרם של בני חושך, ויגיע עידן משיחי זה בתום היובל העשירי, בראשותו של מלכי־צדק כהן לעולם, בני העדה הפורשת שומרים מכל משמר על לוח מקראי קודש מועדי דרור, הוא לוח המקדש בכתביהם. הם רואים את עצמם כנאמנים מושבעים לברית עולם, הנשמרת במחזורי שבתות ושבעת מועדי ה', במחזורי שמיטות ויובלים מקודשים, המכונים ‘מועדי דרור’, על פי הלוח שחנוך בן ירד הביא משמים, אחרי שנלקח לשמים ממקום ארונה, ועל פי סדר המועדים המפורט בספר היובלים, במגילת מקצת מעשי התורה, במגילות משמרות הכוהנים, בשירות עולת השבת, ובמגילת המקדש. מועדים אלה, המנציחים את מקראי הקודש ומועדי הדרור שעמדו בתשתית הברית ובתשתית הפולחן המקודש המנציח את ברית ‘מועדי דרור’, לפני שהמקדש חולל, נשמרים ב’יחד' כוהני־מלאכי בשירות עולת השבת ובשירות האחרות שחיבר ‘נעים זמירות ישראל’. השבתות המתוארכות על פי הלוח הקבוע של ‘מועדי ה’ מקראי קודש, הנודע ממגילת מקצת מעשי התורה, משירות עולת השבת, ממגילת המקדש ומגילות המשמרות, נשמרות בידי המלאכים המכונים בשם ‘כוהני קורב’ ‘נשיאי ראש’ ו’נשיאי משנה' בשירות עולת השבת, בשעה שהמקדש מחולל בזמן הכהונה המתייוונת והכהונה החשמונאית שחיללה את כל סדרי הלוח השמשי העתיק ופעלה לפי הלוח הירחי היווני. מועדי קודש אלה מנציחים בשירה וסיפור וטקס מילולי את זיכרון הבריתות המקודשות בידי הכוהנים ‘זרע אהרון קודש קדשים’, שומרי משמרת הקודש, ונקשרים לבואו של משיח הרוח מלכי־צדק ולגאולה צפויה מראש, המובטחת במחזור השמיטות ויובלים, במגילת פשר מלכי־צדק.

עולם כוהני־מיסטי זה של מחברי המגילות, שמצרף לראשונה ‘יחד’ של כוהנים ומלאכים שומרי משמרת הקודש, המשוררים יחדיו את ‘שירות עולת השבת’, המיוחסות לדוד בן ישי ‘נעים זמירות ישראל’, התמקד ב’הר ציון טבור הארץ' הנמצא מול ‘גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא’, ו'בירושלים טבור הארץ‘, מול הר סיני, מקום התגלות האל, שנקשרו ב’מקום ארונה' ב'ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל, כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל'.⁴⁵

בעולמם של בעלי המגילות, מלאכי הקודש מהעולם המקראי, בגלגולם המיסטי ככוהני קורב ונשיאי ראש ומלאכי הפנים, היו שותפים לפולחן המקודש שהושתת על ברית עולם של ‘רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים’ כאמור בשירות עולת השבת, המבטיחות קדושה ונצחיות, סדר קוסמי נראה וסדר פולחן נשמע, ושומרות בעבודת הקודש על מחזוריות ומועדים, שלום וברכה, חירות וצדק, דעת ואמת, חוק ומועד. ברית נצחית זו נשמרה על ידי ספירה שביעונית נצחית מחזורית של לוח מועדי דרור, על פי לוח שמשי קבוע של שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, תקופות ושנים, ועל פי מקדש שמימי וארצי בגן עדן ובהר ציון, באחרית הימים. במקדש שמימי/ארצי זה משרתת משמרת הקודש של כוהנים ומלאכים במחזוריות שביעונית נצחית של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, על פי מסורות מגוונות בשירה ובפרוזה, במצוות ודינים, הקושרות כוהנים ומלאכים וספרים כתובים, מימי חנוך, מתושלח, נח, ניר ומלכיצדק, שם ואברהם, ועד לוי, קהת, עמרם, אהרון, צדוק וממשיכיהם, הכוהנים לבית צדוק.

עולם מיסטי כוהני זה הפורץ את גבולות הזמן והמקום, אשר נוצר בעקבות מאבק, התרסה, פולמוס ומחלוקת של הכוהנים המודחים מבית צדוק ואנשי בריתם, הגיע אלינו במגילות המתעדות מאבק על עולם ערכים מקודש בספרות ושירה, בחוקים ודינים, בסיפורים ומיתוסים, ובמגילות המתעדות סדרי פולחן ליטורגיים והלכות מקדש ומספרות על היסטוריה על זמנית, המצרפת עולמות גלויים ונסתרים החוצים את גבולות הזמן והמקום. עולם מיסטי כוהני זה, הכולל כתבים פולמוסיים על מאבקי כוהנים ומלאכים, כמו ‘מלחמת בני אור בבני חושך’, מגילת פשר מלכי־צדק או ‘פשר חבקוק’, וכתבים ליטורגיים בהם שרים מלאכי הקודש, מהללים ומברכים, כמו ‘סרך הברכות’ ‘דברי המאורות’, ‘מגילת הברכות’ ו’שירות עולת השבת',⁴⁶ כתבים היסטוריים־מיסטיים על קשרי מלאכים ובני אדם נבחרים כמו ‘ספר חנוך’ ו’ספר היובלים', מגילת ‘פשר מלכי־צדק’, ‘צוואת לוי’ ו’צוואת קהת', וכתבים על חילוקי דעות בשאלות של פולחן וחוק, הקשורים בטהרה מחמירה ובגבולות של קדושה, בגלל נוכחות המלאכים במחנה הקודש, כמו ‘מגילת מקצת מעשי התורה’, ‘ברית דמשק’ ו’מגילת המקדש', נדחק ברובו הגדול, אחרי חורבן בית שני, לתהום הנשייה. השכחה, השפלה, מחיקה ודחיקה לתהום הנשייה, נגזרו על עולם כוהני מיסטי זה בידי ההגמוניה החדשה של חכמי התורה שבעל פה, שבחרו למחוק את עולם המלאכים הכוהני מהמשנה מכול וכול, ולהשפיל את גיבור הסדר הכוהני, האדם הנבחר שהפך למלאך, חנוך בן ירד, סופר הצדק שהביא 366 ספרים משמים, העד הנצחי היושב בגן עדן, ילוד אישה הראשון שזכה בחיי נצח כ’ספרא רבא' ומרא דאסהדותא (אדון העדות), כשסיפרו על חנוך־מטטרון שנהרג בידי אלוהים בראש השנה, בחג שהמציאו מחברי המשנה במשנה ראש השנה.⁴⁷ עוד סיפרו חכמים את הסיפור הנודע על חנוך־מטטרון אשר הולקה ב’שישים פולסא דנורא' בסיפור ‘ארבעה נכנסו לפרדס’.⁴⁸ פרדס הוא התרגום היווני של הניב ‘גן בעדן מקדם’, בתרגום השבעים והסיפור סופר למען האדרת רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום מגן עדן ביוזמתו, ולמען השפלת חנוך בן ירד שנלקח לגן עדן בידי המלאכים והושפל והודח ממקומו בשל חטאו של אלישע בן אבויה. חכמי התורה שבעל פה, הפרושים המפרשים, אסרו על המשך הכתיבה בהשראה נבואית בשעה שחתמו את הקאנון והכריזו שהנבואה פסקה בימי חגי, זכריה ומלאכי. חכמי התורה שבעל פה לא כתבו בעצמם משום שקבעו שאין לכתוב דברים שבעל פה: “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (בבלי, גיטין, דף ס, ע"ב), ועל כן רק פרשו, ודרשו ולימדו בעל פה עד למחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, כששינו הוראה זו בשל צוק העתים ובשל החרדה שתשתכח תורה מישראל והרשו לכתוב ולערוך בכתב את התורה שבעל פה.⁴⁹

המסורת הכוהנית של שבט לוי נקטה בעמדה ההפוכה מראשית העידן המקראי, שכן היא ראתה בכתיבה מעשה מקודש מאז שנאמר לכל בני השבט בידי אחיהם, משה בן עמרם, בפרשת זאת הברכה: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל ..” (דברים ל"ג י). הכתיבה היא מקודשת משום שאלוהים הוא הכותב הראשון במקרא: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות ל"ב ט"ז) ומשה בן עמרם משבט לוי, גיבור החומש, הוא הכותב האנושי הראשון (שמות ל"ד כ"ז). חובת הוראת התורה לציבור חייבה קריאה וכתיבה, שכן הברית נכרתה בין הכותב האלוהי לכותב האנושי הראשון, ובין המעתיקים הכותבים והמורים בני לוי, ללומדים הקוראים מכל שבטי ישראל. שבט לוי ראה בכתיבה מלאכה אלוהית מקודשת המנציחה כל דבר של ערך מאז ראשית כריתת הברית הכתובה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. (שמות ל"ד כ"ז). עוד ראו בני לוי, המורים הראשונים, בקריאה מנוסח כתוב מקודש, מצוות עשה ראשונה במעלה. קדושת הכתיבה והקריאה בלשון הקודש היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה בשמירת הברית בין האל לעמו, משום שהשפה העברית, לשון הקודש, הנכתבת ומועתקת בידי בני לוי, המורים, היא נושאת הזיכרון שאי אפשר למחות, והספרות העברית המקודשת היא נושאת העדות אשר אינה ניתנת להכחשה.

המסורת הכוהנית המיסטית ייחסה למורים מלאכים את הוראת הכתיבה והקריאה לשלושה בני אדם נבחרים. ראשון הלומדים לכתוב ולקרוא ממלאך הפנים, היה חנוך בן ירד שנלקח לגן עדן מגורן ארונה על הר ציון, והיה ראשון הסופרים שחזר מגן עדן לארץ עם 366 ספרים, לדברי ספר חנוך השני. חנוך, השביעי בדורות האדם, חזר מהארץ לשמים אחרי שהנחיל את ספריו לבנו מתושלח והושב כסופר צדק על כיסא בגן עדן או בפרדס, כ’ספרא רבא' ועד נצחי על מעשיהם של בני האדם (היובלים, פרק ד).⁵⁰

השני בלומדי הקריאה והכתיבה ממלאך הפנים היה אברהם בן תרח, כפי שמספר מלאך הפנים למשה בן עמרם על הר סיני:

"ויאמר אלי ה' אלוהים: פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת. ואפתח פיו ואוזניו ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה. ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם, ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם.⁵¹

נינו של אברהם, לוי בן יעקוב, נחל ספרים מן המלאכים בבית אל ונחל את ספרי אבותיו, חנוך ואברהם, לדברי ספר היובלים, מסמך לוי וצוואת לוי, ונכדו, משה בן עמרם למד לקרוא ולכתוב בלשון העברית ‘שפת הבריאה’ ממלאך הפנים הדובר אליו בלשון הקודש על הר סיני ומכתיב לו את תולדות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. משה בן עמרם בן קהת בן לוי, דור שביעי לאברהם, הוא הכותב האנושי הראשון הלומד לקרוא ולכתוב בשפה העברית בהר סיני, בתום היובל הארבעים ותשעה לבריאה, לדברי ספר היובלים, וחנוך בן ירד, בן הדור השביעי בדורות האדם, הוא הכותב הראשון בגן עדן לפי הספרות הכוהנית.

מעט מהזיכרון הכוהני הכתוב של שבט לוי, נותר בדפיה של הספרות החיצונית, אותה חכמים, מכונני הסדר החדש אחרי חורבן הבית, אסרו לקרוא באיום שלילת מקום מובטח בעולם הבא (משנה סנהדרין י א). הספרות החיצונית נשמרה כידוע כאפוקריפה ופסוידואפיגרפיה רק בכתבי הכנסייה הנוצרית בפלגיה השונים, בתרגום לשפות שונות, עד שנודעו מגילות קומראן שגילו לנו את המקור העברי או הארמי של חיבורים כוהניים אלה. עוד נשכח עולם כוהני־מיסטי מקודש זה במעמקי השכחה של המגילות הגנוזות, אותן הפרושים המפרשים, חכמי התורה שבעל פה, רצו להשכיח אחרי חורבן המקדש וחורבן ירושלים, בשעה שעלתה הגמוניה חדשה שחוללה מהפכה גמורה שהחלה בהעדפת התורה שבעל פה על פני המשך הכתיבה של התורה שבכתב.

חכמי התורה שבעל פה העדיפו את המדרש האנושי בעל פה ברשות החולין של בית המדרש על פני המקדש הכוהני המיסטי שהתנהל על פי מסורות כתובות בין הר סיני, הר ציון וגן עדן, וגנזו את הכתבים המיסטיים שעסקו במקדש ובכהונה, או סיפרו את תולדות שבט לוי כשהסיפור מתחיל בכך שאבי השבט הועלה כמעשר לאלוהים בבית אל ונמשח לכהונה בבית אל בידי המלאכים, כמפורט בספר היובלים, פרקים ל–לב. חכמים גנזו את החיבורים שעסקו במורים מלאכים, במלאכים משוררים ומברכים לפי לוח השבתות השמשי, ובמלאכים גואלים ולוחמים לפי סדר השמיטות והיובלים. המהפכה החלה במשנה ראש השנה, בשעה שההגמוניה החדשה יצרה לוח ירחי חדש משתנה, המתחיל בסתיו, ותלוי בעדות אנושית, במקומו של הלוח השמשי הקבוע שהתחיל באביב, לוח מחושב מראש, שנודע מהמלאכים בימי חנוך בן ירד, ‘ספרא רבא’ גיבור הסדר הכוהני, ראשון הכותבים והסופרים, היושב בגן עדן כסופר ועד לנצח נצחים. חכמי המשנה והתוספתא שסיפרו את סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, וחכמי התלמוד שסיפרו על הלקאת חנוך מטטרון בשישים פולסא דנורא, בסיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, מחקו מהמשנה את מושג הברית הכוהני ואת מסורת הכתיבה המקודשת. עוד עברו בשתיקה על שושלת הכהונה הגדולה בפרקי אבות במסורת מסירת התורה, ומחקו את מסורת לוח השבתות השמשי ואת מסורת המרכבה הקשורה בו, בזיקה לעבודת משמרת הקודש במקדש על הר ציון בירושלים עיר הקודש, ובשבעה היכלות עליונים בשיתוף עם מלאכי הקודש, ועיצבו מחדש את הזיכרון תוך דחיקת קודמיהם לתהום הנשייה. המשפט במשנה חגיגה ב א הפותח ב"אין דורשין…ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו", הוא משפט תמציתי של איסור, החותם מסורת ספרותית כוהנית נבואית ליטורגית ענפה. ‘חכם ומבין מדעתו’, משמע לא מעיון בספר המונח לפניו העוסק במסורת המרכבה ולא ממורה המלמד אותו מסורת מקודשת זו.

חכמים יצרו מציאות תרבותית דתית מושגית חדשה בעולם שלא היה בו מקדש ולא היו בו משמרות כהונה משרתות במשמרת הקודש, לא הייתה בו גישה להר ציון, הוא הר הבית שנחרב, ולא הייתה בו כניסה לירושלים עיר הקודש. במאות האחרונות שהמקדש עמד על תילו, בתקופה החשמונאית וההרודיאנית, היה זה מקדש מחולל שלא עורר יראת קודש. חכמים בחרו למחוק מלשון חכמים ברבדיה הראשונים, את המושג הכוהני המקראי המרכזי, ברית, בהוראת ‘ברית עולם’ כתובה, נצחית ומקודשת בין האל לעמו, ובחרו להשאיר את המילה ברית רק בהוראה של ברית־מילה, והמשיכו במחיקה כמעט מוחלטת של עולם המלאכים, הוא עולם המרכבה, שכמעט אינו נזכר במשנה או בתוספתא, מלבד בלשון האיסור הנזכר לעיל במסכת חגיגה, ‘אין דורשין במרכבה’. עוד אסרו חכמים על המשך הכתיבה של כתבי קודש, וסיימו בהחלפת הלוח הכוהני הקבוע והידוע מראש שנקשר במלאכים מראשיתו בימי חנוך בן ירד, לוח משמים שהחל באביב, בחודש הראשון, חודש ניסן, מועד חג החירות, בלוח משתנה שהחל בסתיו, בחודש השביעי, תשרי, ביום זיכרון תרועה שהפך לראש השנה, שכולו התבסס על ריבונות אנושית, כמתועד במשנה ראש השנה. עוד אסרו על המשך הנבואה ועל כתיבה בהשראה נבואית, וחתמו את כ"ד ספרי המקרא, והפכו כל ספר מקודש שלא נכלל בו לספר חיצוני. חכמים הפכו כל ספר שעסק במלאכים, בכוהנים, במקדש ובהיסטוריה של חנוך, מתושלח, נח ומלכיצדק, עמרם, קהת ולוי, ובהיסטוריה של לוח השבתות השמשי שנמסר משמים ויישומו בידי כ"ד משמרות הכהונה במחזורי העולה והקרבנות במקדש ובסדר מחזורי השירה שנלוו אליהם, לספרים חיצונים אסורים, ומחקו כל חיבור שהזכיר את הלוח העתיק בן 364 הימים שהביא חנוך בן ירד, ‘ספרא רבא’, הנבחר בבני האדם, מהמלאכים. הם קראו ל’כוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם', ששרתו בקודש אלף שנה והעלו את ציון וירושלים על ראש שמחתם, כשאמרו במגילת מקצת מעשי התורה: “כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל” – בשם הגנאי ‘צדוקים’, והחליפו את ‘הר ציון אמצע טבור הארץ’ – המקודש במסורת המקראית שבה הוא נזכר מאות פעמים, והמקודש במסורת הכוהנית כמקום בו ‘ה’ ראה' הוא מקום העקדה בספר היובלים, ומקום עליית חנוך לשמים בספר חנוך השני – בהר המוריה, שנזכר פעם אחת בלבד בכל המקרא (דבה"ב ב ג א), ונוצר כאתר מקודש רק במסורת החלופית של החכמים המפרשים, שנודעו בראשיתם כפרושים, משעה שנבחר כמקום העקדה ומקום המקדש בידי חכמים. עובדה מעניינת היא שארץ המוריה מבראשית אינה נזכרת בתרגום השבעים או בספר היובלים בסיפור העקדה, שם היא נקראת רק בשם הארץ הגבוהה או הארץ הרמה. חכמים העבירו את מועד העקדה מפסח על הר ציון, כאמור במפורש בספר היובלים, אל ראש השנה, על הר המוריה, חג שאינו נזכר בין מועדי ה' בשם זה, שכן הוא חודש בידי חכמים אחרי החורבן, ונזכר לראשונה רק במשנה ראש השנה. יתכן שרוח זו של חכמים, שרצו להשכיח את המסורת הכוהנית של בית צדוק אחרי חורבן בית שני, היא שהשפיעה על עבודת העריכה של נוסח המסורה של החומש, שירושלים והר ציון מקום המקדש והעקדה, אינם נזכרים בו אף פעם.

דוגמה מאלפת לזיכרונות הכוהניים העתיקים אותם בחרו חכמים להשכיח, נמצא בצוואת לוי, חיבור מצוואות השבטים המיוחס למאה השנייה לפנה"ס, שנמצא בחלקו במגילות מדבר יהודה. שם מתאר לוי בן יעקב, מייסד הכהונה בדור בני יעקב, שנמשח לכהונה בידי המלאכים, על פי ספר היובלים פרקים ל–לב, ועל פי צוואות השבטים, את מקור הקשר העתיק בין המקדש לירושלים ובין מסורת חנוך, ואומר: “כי הבית אשר בו יבחר אלוהים ירושלים יקרא, ככתוב בספר חנוך הצדיק”.⁵²

ניסיון חייהם של ‘בני אור’ או ‘בני צדק’, הכוהנים בני צדוק שומרי הברית, ו’אנשי בריתם', אלה שהזדהו עם קדושת הסדר המקראי הכולל את עיקרון הירושה של הכהונה הגדולה מאב לבן, בתקופה שבה שלטו בירושלים הכוהנים המתייוונים וכוהני בית חשמונאי המכונים ‘בני חושך’ ‘בני בליעל’ ו’בני עוול', שמם של כל אלה אשר כיהנו במקדש על פי לוח ירחי משובש בין השנים 175–37 לפנה"ס, מתואר בלשון נוקבת במגילות המתארות תקופה זו במשפט חסר התקדים שנזכר לעיל: “ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית” (דברי ירמיהו, קטע 3 שורות 50–51).⁵³ המפלגה של הכוהנים המתייוונים האוזורפטורים או הכוהנים החשמונאים האוזורפטורים אשר ממנה התפלגו ונקרעו כדי להילחם על התורה ועל הברית, כללה אנשים אשר: “הפרו את הברית אשר כרתי עם אברהם ועם יצחק ועם יעקוב”…“בשוב כהני ירושלים לעבוד אלוהים אחרים ולעשות כתועבות הגויים”.⁵⁴ הכוהנים הפסולים שנקראו ‘מרשיעי ברית’ ו’בני חושך', אנשי עוול ובני שחת, היו הכוהנים החוטאים בירושלים, שהפכה מ’קריית מלך רב' ל’קריית חמס', אלה הבוגדים בדברי ‘מורה הצדקה’, ההולכים בשרירות לבם, בהנהגת הכוהן הרשע המתואר בפשר חבקוק בבוטות: “אשר יעזוב אל ויבגוד בחוקים בעבור הון” (ח, 8–11). כהן זה פעל בירושלים שהפכה ממקום קדוש למקום מחולל וטמא: “קריה וחמס ארץ פשרו הקריה היא ירושלים אשר פעל בה הכוהן הרשע מעשי תועבות ויטמא את מקדש אל, וחמס ארץ המה הרי יהודה אשר גזל הון אביונים” (שם, י"א 7–10). כאמור, הדברים מוסבים הן על ירושלים המתייוונת בימי יאזון, מנלאוס ואלקימוס אשר התמנו לכהונה הגדולה תמורת כסף בידי אנטיוכוס אפיפאנס שהדיח את חוניו בן שמעון מהכהונה הגדולה, והן על ירושלים החשמונאית, שבה יורשי אנטיוכוס שנאבקו איש ברעהו, העניקו את הכהונה הגדולה לבני מתתיהו החשמונאי שסייעו בידיהם במאבקם על הכתר הסלווקי. אלכסנדרוס באלאס שניצח במערכה הראשונה, מינה את יונתן בן מתתיהו לכהן גדול (מקבים א, פרק י 20) בשנת 152 לפסה"נ כגמול על עזרתו בקרבות, ודימיטריוס הראשון, מינה בשנת 142 לפנה"ס את אחיו של יונתן, שמעון, שסייע בידו לנצח במערכה השנייה: “קיים לו [לשמעון בן מתתיהו] את הכהונה הגדולה” (מקבים א יד, 38]. עיר הקודש והמקדש הפכה לעיר חמס שבה הכוהן הרשע שטמא את המקדש, התנכל ל’אנשי האמת עושי התורה' ורדף את כוהן הצדק שהודח מכהונתו, ובא לחלל את יום הכיפורים של המודח ששמר על הלוח הכוהני שבו יום הכיפורים חל תמיד ביום שישי בעשור לחודש השביעי, כדי להפגין את כוחה של ההגמוניה החדשה בעלת הלוח החדש, הלוח הירחי של בית סלווקוס היווני־מקדוני, שתפסה את מקום הכהונה הקודמת, כמפורט בפשר חבקוק, טור י"א שורות 4–8. כוהני בית חשמונאי שגזלו את הכהונה הגדולה מבית צדוק, הפכו גם למלכים בניגוד לסדר המקראי השומר את המלכות רק לשבט יהודה ולבית דוד.

בחיבור החיצוני הידוע בשם ‘מזמורי שלמה’, שהתחבר בידי מחבר אנונימי שצידד בסדרי העולם המקראי והתנגד למציאות המדינית דתית החדשה שקבעו החשמונאיים, נאמר בלשון נוקבת:

אתה ה' בחרת בדוד למלך על ישראל

ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם

כי לא תיכרת ממלכתו לפניך;

ובעונותינו קמו עלינו חטאים

ויתנפלו עלינו וידיחונו

אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה

ולא קדשו את שמך הנכבד

וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם

ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה.⁵⁵

נאמני הברית, ‘בני אור’, שמעמדם המקראי המקודש נשלל ובוטל, פיללו במגילת מלחמת בני אור בבני חושך לתבוסת ‘בני חושך’ ולניצחונם של ‘בני אור’ בעזרת המלאכים בהנהגת ‘שר אורים’, שילחמו בשר משטמה, או שר בליעל, שרם של בני חושך, ובגורל חושך ורוחי המשטמות ורוחי בליעל המסייעים לו. הכוהנים המודחים סיפרו מחדש ב’ספר היובלים' את העבר המחולק לשמיטות ויובלים, ואת העתיד הידוע מראש, המחולק אף הוא לשמיטות ויובלים, והעתיקו את זירת המאבק של הצדק בעוול, מהארץ לשמים, לשם מימוש תוחלתם ותקוותם לגבי עתידה של עיר הקודש, שהר ציון במרכזה יהיה המקום שבו יבנה המקדש, בירושלים עיר הצדק והשלום.

במגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מצויות כמה שורות, המבטאות את התקוות הצפונות בראיית העולם המיסטית החוצה גבולות ביחס לעתיד המיוחל. בשירה שרק חלק ממנה מובא למטה בעריכה שירית שלי, מצטרפת התהילה לאל הלוחם את מלחמת ‘עדת היחד’ – יחד של כוהנים לוויים קדושים ומלאכים – להודיה למלאכים העומדים לצד העדה, לתקוותם וכיסופיהם של נאמני הברית לראות בשמחת ציון וברינת ירושלים:

"ןאתה אל נ[הדר] בכבוד מלכותכה

ועדת קדושיכה בתוכנו לעזר עולמים. […]

כי קדוש אדוני ומלך הכבוד אתנו עם קדושים.

גיבורים וצבא מלאכים בפקודינו

וגבור המלחמה בעדתנו

וצבא רוחיו עם צעדינו". […]

מלא ארצכה כבוד ונחלתכה ברכה

המון מקנה בחלקותיכה,

כסף וזהב ואבני חפץ בהיכלותיכה.

ציון שמחי מאדה והופיעי ברנות ירושלים

והגלנה כול ערי יהודה".⁵⁶

דמותה המיסטית של ירושלים עיר הקודש, שעדת קדושים מצטרפת בה לעדת נאמני הברית, וצבא מלאכים וצבא רוחות מבטיח את החזרה הנכספת לציון של קהילת ציון הנאמנה לסדר המקראי וללוח השבתות הכוהני, בתום היובל העשירי, הוא היובל הגדול שבו הארץ חוזרת לבעליה והעבדים משתחררים משעבוד לעריצות אנושית, היא אחד הפרקים הראשונים של היצירה המיסטית היהודית הקדומה הקושרת בין גן עדן להר ציון, בין שבעת ההיכלות השמימיים להיכל הארצי המקודש בטבור הארץ, בין מרכבת הכרובים במקדש ובין עולם המרכבה השמימי בגן עדן, ובין עבודת משמרת הקודש של כוהנים ומלאכים, המשרתים בשירת הקודש בשמים ובארץ. יצירה מיסטית קדומה זו, שעקבותיה המאוחרים נמצאים בספרות ההיכלות והמרכבה מהשליש השני של האלף הראשון לספירה, ובספרות הזוהר בשליש הראשון של האלף השני, מתייחדת בעמדה עקרונית המסרבת להסכין עם שרירותה של המציאות ההיסטורית ועם העוול הכרוך בה בעקבות הדחה, חורבן או אבדן, גלות, עלילות שווא או רדיפות, צנזורה, מחיקה והשתקה. הסירוב העקרוני להיכנע לחד־משמעותה של המציאות הארצית שאיננה ניתנת לשינוי, מיוסד על התרסה של המובסים והמודחים או של המגורשים והגולים, המצונזרים והמושתקים, כנגד העובדתיות הסופית של המציאות הגשמית, ועל בחירה בנאמנות לחזון הבורא מציאות מיסטית חלופית, הקשורה במאבקים שברוח, הנודעים ביצירה ספרותית ושירית ענפה הבונה ציר אנכי נצחי בין שמים וארץ. מאבקים אלה, המצרפים מלאכים ובני אדם, שירת קודש ועבודת קודש, בריתות אלוהיות ועולם פרה־דטרמיניסטי קבוע וידוע מראש, מבוססים על עולם שנברא כולו בסֵפֶר, סְפָר וְסִפּוּר, על אמונה בנצחיות האותיות והמספרים, ועל אמונה בסדר נצחי אלוהי בשמים ובארץ, המיוסד על אותיות ומספרים, ספרים וסיפורים, שירים, סופרים ומשוררים, המבטיחים מציאות חלופית נגד שרירותם והחלטיותם החד משמעית של מעשי עוול הנעשים בידי אדם.

המובסים והמודחים בראו עולם חליפי ברוחם כשהחליפו את ה’היכל' המחולל, המופיע במקרא רק בלשון יחיד כשנזכר מקדש ה', בשבעה היכלות עליונים המתייחסים למקדש של מעלה, ב’שירות עולת השבת' (4Q400, קטע 1, טור א, שורה 13), ויצרו מקדש שמימי נצחי שיש בו שבעה דבירים ושבע מרכבות ושבעה נשיאי ראש ושבעה נשיאי משנה, הממלאים את תפקיד הכהן הגדול ותפקיד סגן הכוהן, המשרתים במקדש השמימי בכל אחד משבעת ההיכלות העליונים לפי לוח השבתות המקודש שנודע משמים.⁵⁷ אחרי חורבן בית שני, בעלי ספרות ההיכלות והמרכבה שפעלו בחוגי בתי הכנסת, מוסד שנקרא בשם ‘מקדש מעט’, שבו התפללו קדושה עם המלאכים והמשיכו לכתוב אלפי שורות של שירת קודש ולספר במשניות רבות על עולם המרכבה ולספר ולשורר על שבעה היכלות עליונים ועל עולם המלאכים, הוא עולם המרכבה, למרות האיסור של חכמים על פעולות אלה, חוללו ברוחם היוצרת תמורה דומה, כשבמקום ההיכל הארצי החרב בראו בתודעתם המיסטית החוצה את גבולות הזמן והמקום, שבעה היכלות עליונים אשר בהם נמשכת עבודת הקודש בידי מלאכי הקודש ומלאכי השרת, המשרתים בעולם ההיכלות והמרכבה במקום הכוהנים והלוויים. גם פרקים נוספים בתורת הסוד היהודית כגון מדרשי הגאולה, שנכתבו כסיפור הגאולה המשיחית המובטחת כנגד הגלות המרה באלף הראשון, או ספרות הזוהר שעסקה בנקמה המשיחית המובטחת לפני הגאולה, נקמה נוראה ברודפים ובאויבים של משיח בן דוד היושב בהיכל קן ציפור, אחד משבעת ההיכלות העליונים בגן עדן, וקבלת צפת שעסקה בשבירה ותיקון בעולמות עליונים ובעולם הזה, נכתבו כהתרסה על־זמנית ועל־ארצית נגד שבר, חורבן, אבדון, גירוש, גלות, ורדיפות ארציות ותחושת אין אונים, כשאת המשבר הארצי ההיסטורי שאי אפשר לתקן, מחליפה מציאות קוסמית של מאבק הקדושה בקליפה, שבה המשיח העומד בראש כוחות האור נאבק בסמאל העומד בראש כוחות החושך בספר הזוהר ומבטיח את עידן הגאולה.

היצירה המיסטית בהקשריה ההיסטוריים והספרותיים אשר בה עוסקת הסדרה בת י"ד הכרכים שחיבר פרופ' יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, ירושלים: מרכז שזר 2008–2026, מיטיבה להדגים את עומק ההשפעה של דפוסי היצירה המיסטית העל־זמנית, על העולם היהודי לאורך ההיסטוריה.

---