בחדש סיון תרצ“ה מלאו מאה שנה מיום מות “החכם הבלשן מו”ה יצחק זקיל פרנקיל איש המוניא”, מתרגם “כתובים אחרונים” מיונית לעברית, מלאכת מחשבת אשר נתון תתן לעוֹשֶׂהָ שם וזכר עולם בישראל (הן היו סופרים בעמים אשר פרי עטם הם היה כמוץ עובר ואך בתרגמם תרגום טוב את ספרי המופת העתיקים או החדשים עשו להם שם והציבו להם יד בספרות), – ובכל זאת נשכח המסכן זה כמה, ואם רש“י פין ב”כנסת ישראל" (ורשה, תרמ"ז) עוד אסף אותו אל מערכת החכמים והסופרים הערוכה לו במאסף הזה והקדיש לו טורים אחדים, הנה בספרי הזכרונות החדשים לחכמינו, לסופרינו ולספרותנו לא שֵם ולא זֵכר לו, או כי נזכר שמו פעלו זֵכר מעט בלי העריך את ערכם אף בדברים אחדים. ב“אנציקלופדיה היהודית” הוצאת “אשכול”, ברלין, לא נזכר שמו, ואף לא בספר תולדות הספרות העברית של פ. לחובר. ב“היסטוריה של הספרות העברית החדשה” לפרופ' יוסף קלוזנר נזכר שמו פעמים־שלש כמתרגם כתובים אחרונים, אך לא תולדותיו ואף לא מלה אחת על ערך מפעלו; בעוד אשר יהודה ליב בן־זאב, שתרגם רק חלק מן הכתובים האחרונים, זכה בספר הזה (ע' 162) להערכה נדיבה, לאמר: “התרגום העברי (של בן־סירא ע"י בן־זאב) הוא מפליא ממש.”

הבה אנסה בזה לתקן את העול אשר נעשה, ב“שב ואל תעשה”, לאחר מאנשי המופת בספרותנו החדשה ולהקים לו שם בישראל או לחדש שמו וזכרו וזֵכר פעלוֹ אשר נשכחו ולא בצדק – כרוב חכמינו וסופרינו מלפני דור אחד או שנים; כמוהם כעננים המריקים לנו את ברכתם וכמעט יעברו אין זוכר ואין מזכיר אותם.

יצחק זקיל פרנקל נולד לאביו יצחק מוניש, סוחר, בעיר פארחים אשר במדינת מקלנבורג־שוֶרין, גרמניה, ביום 14 לינואר, 1765. לאביו לא היה עוד שם משפחה והוא קבל את שמו פרנקל יחד עם שני אחיו שישבו בקופנהגן. בשנת 1798 נשא אשה ועבר מעירו הקטנה, אשר בה לא היה מקום לאיש רוח וכשרון לעשות ולפעול, אל המבורג הגדולה עיר המרכֹּלת, שאז כבר היתה בה קהלה גדולה ומוסדות־צבור חשובים. זמן מה היה פרנקל מורה, אחרי כן פקיד עורך ספרי חשבונות בבתי המסחר גולדשמיד ויעקב הרץ בהמבורג, ובאחרונה “עמד על רגליו” ויהי לסוחר בעל עסקים. במוסדות הצדקה והחסד ובאגודות השונות אשר בקהלה נתנו לו משרות־כבוד, ביחוד ב“היכל” החדש לנאורים (נוסד 1817) ובבית הספר היהודי (נוסד 1815), אשר כמעט שנוסדו נבחר לחבר בועדים המנהלים שלהם. פרנקל חי שבעים שנה וימת ביום 4 ליוני 1835 (תקצ"ה).

בבתי ספר וחנוך לא בקר מעודו ואף מורים גדולים אנשי שם לא עמלו בו להורותו ולהשכילו, ורק בכשרונו הגדול רכש לו השכלה גבוהה וידיעות רבות, אשר העמידו אותו על במתי החיים. מלבד עברית וגרמנית – לשון עמו ולשון ארץ מולדתו – ידע עוד כמה לשונות עתיקות וחדשות: יונית, רומית, סורית ובמקצת גם ערבית; צרפתית, אנגלית ואיטלקית.

פרנקל פרסם ספרים בגרמנית ושירים עברים על קורות העתים ההן (“חבלי המוניא” – על המבורג אשר נכבשה לפני הצרפתים בשנות 1814־1807; “שירה חדשה” – לכבוד הנסיך יורש כסא דנמרק אשר בקר הוא ואשתו בבית הכנסת לקהלת אלטונא; “קנאת אל” – כנראה, על דברי הריבות שהיו אז בין המתקנים ובין המשמרים). בשנת תקע"ט הוציא, יחד עם מ. ברסלויר, סדר תפלה ועבודת אלהים בשביל ההיכל לנאורים ונלחם לתקונים בדת נגד המשמרים אשר פרסמו את “דברי הברית”. אך מפעל חייו היה תרגום כתובים אחרונים, אשר הוציא לעת קץ ימיו בשם:

“כתובים אחרונים הנודעים בשם אפוקריפא אשר לא נודעו לישראל מימי הכתבם עד היום הזה. ועתה העתיקם מלשון יון לשפת עברית ויוציאם לאור יצחק זעקיל פרענקיל איש המוניא שנת תק”ץ לפ“ק. לייפציג 1830.”

הדברים האלה נשנו על ה“שער” ברומית, ועל השער השני (בגרמנית): “תֻרגם על פי הטופס היוני ע”י יצחק זעקיל פרענקיל." על עמוד מיוחד באה הקדָשה לחכמים גזניוס, ד“ר קליי ומ. ברסלוי, ואחרי כן – הקדמה כתובה שתי שפות (רומית וגרמנית) ודברים אחדים. בהקדמה הוא מודיע בתוך יתר הדברים, כי רק את “טוביה” לא תרגם מן הטופס היוני כי אם מן הטופס הרומי של ה”וולגאטה", יען כי ביוני יש שפת יתר ולהג הרבה.

ותרגומו זה הוא מעשה ידי אמן, אחד ממפעלי המופת המעטים אשר יתנוססו כאבני נזר בראש מרומי ספרותנו עד עולם. כי פרנקיל לא היה “מליץ”, כי אם אמן הלשון המקראית המושל בכל מכמניה, ומלבד זה הוחן בטוב טעם ורגש היֹפי, המדה והקצב מאין כמהו רבים בכל דורות ההשכלה. מלבד נטיות קלות אשר אין מפלט מהן, עשה מלאכתו באמונה לפי המקור, ככל אשר יוכל מתרגם לעשות, ובכל זאת נהפך החֹמר בידו כחֹמר ביד היוצר ויהי, בלבוש העברי אשר הֶעטה עליו, לבריאה חדשה עד בלי הַכִּיר את מקורו הנכרי. ומה יפה ונעימה ומה טהורה וצרופה שפתו, ומה קצובים ושקולים משפטיו, אין חסר ואין יתר בם, ואם יש לפעמים שברי פסוקים בתרגומו, הנם מתאימים במלואותם כאבני חן במשבצותם, “דבר דבור על אפניו”. בספרים המכילים ספורים או אגדות – חשמונאים, יהודית, טוביה ועוד – נקראים דבריו כספורי כתבי הקדש, ובאשר יש דברי מוסר, משל ולֶקח טוב, יראו לנו כשירים בפרוזה, ויש אשר נדַמה כי קוראים אנו שירת דבורה, מזמורי תהלים או משלי שלמה; והנה בזה דוגמאות אחדות:

“מֵהָרֵי צָפוֹן יָרַד אַשּׁוּר, הֲמוֹנֵי חֲיָלָיו עַד אֵין מִסְפָּר, גִּבּוֹרָיו הוֹבִישׁוּ נַחֲלֵי־מַיִם, פָּרָשָׁיו כִּסּוּ הַר וְגִבְעָה.”

“אוֹי לְךָ, נָבָל, כִּי תַעֲשֹׁק אֶת־עַמִי, גְּמוּלְךָ יְשֻׁלַּם, כִּי יִבָּקַע יוֹם נָקָם.” (יהודית, פרק ט"ז).

“רֵאשִׁית חָכְמָה בַּקֵּש חָכְמָה, וְכָל־מְבַקְשֶׁיהָ בְּלִי עָמָל יִמְצָאוּהָ.” (חכמת שלמה, פרק ו').

“מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיִּקָּחֶהָ (את החכמה), מִי הוֹרִידָהּ מֵעַרְפְּלֵי־שָׁחַק. לֹא יֵדַע אֱנוֹשׁ מְקוֹמָהּ, וְלֹא יִתְבּוֹנֵן אִישׁ בִּנְתִיבוֹתֶיהָ”. (ברוך, ג').

“בְּפֶשַׁע שְׂפָתַים מְחִתַּת קִרְיָה, וְנִמְהָר בִּשְׂפָתָיו יִשָּׂנֵא.” (בן־סירא, י').

“כְּמוֹשֵׁל כֵּן שׁוֹטְרָיו וּכְרָאשֵׁי עִיר כֵּן יוֹשְׁבֶיהָ.” (שם. ביונית – 21 מלים!)

“חָכָם בְּמֶתֶק שְׂפָתָיו יֵרָצֶה, וְשִׂפְתֵי כְסִיל גֹּעַל נָפֶשׁ.” (שם, כ')

“גּוֹלֶה סוֹד אָבְדָה אֱמוּנָתוֹ, יְבַקֵּשׁ אוֹהֵב וְלֹא יִמְצָאֶנּוּ.” (שם, כ"ז)

“עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ, וְלֶב־גֶּבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.” “שׁוֹט־נוֹגֵשׁ מַעֲלֶה פְצָעִים, וְשׁוֹט־לָשׁוֹן יְגָרֵם עֲצָמוֹת.” “חֲלָלִים רַבִּים הִפִּילָה הַחֶרֶב, וְרַבִּים מֵהֶם לָשֹׁון רְמִיָּה.” (שם, כ"ח).

“רֵעִי רֵעִי כָּל־אִישׁ מְצַפְצֵף, וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.” (שם, ל"ז).

בּצקת חֹמר נמוג למוּצק, יִמעט למראה־עינים אך לא יֶחסר. וכן היה הדבר בתרגום פרנקל. כי בטופס היוני יש כֹה וכה (לרוב במשלי בן־סירא) שפת יתר, עתרת מלים המרחפות מסביב לרעיון, המובע במשפט אחד או במשפטים אחדים רצופים, כאֵד או כקצף על־פני־מים, אשר בהריק אותם אל־כלי, יִמוג האד וכלה הקצף והמים הנם כאשר הם. המתרגם חשב לו לחובה להעיר על־זאת. בהקדמתו הוא מביע את־התקוה, או את־המִשאלה, כי לא תחשב זאת לו לשגיאה, אשר מדת הפסוקים, לאֹרך ולקֹצר, איננה מתאימה עם מדתם בטופס היוני. וגם אמנם השכיל להביע את הטופס היוני בדברים חרוצים וקצובים הממעיטים את המלים אשר בפסוק ההוא לפעמים עד החצי או עד השלישית – ולבלתי הפיל דבר מן התֹכן. זאת סגולת הלשון העברית שהיא “מועט מחזיק את־המרובה” וזה כשרון המתרגם אשר הפליא לעשות בעזרת הסגולה הזאת על פי “סוד הצמצום” הידוע לו. תחת אשר יצטדק על מעשהו זה, נחשבהו לו לתהלה.

אם נערוך זה לעמת זה את תרגום בן־סירא לפרנקל ואת תרגום הספר הזה לבן־זאב¹, נראה עד כמה עולה הראשון על השני בשפתו הברורה והמלטשה וביפי הרתמה²; הנה דוגמאות אחדות:

פרק ד

בן־זאב

בְּנִי, נֶפֶשׁ מִסְכֵּן בַּל תִּמְאַס

וְלֹא תָמֵק עֵין אִישׁ־מַחְסוֹר

פרנקל

בְּנִי, אַל תַּעֲזֹב נֶפֶשׁ דָּל,

וְאַל תַּעֲלִים מֵאֶבְיוֹן עֵינֶיךָ.

בן־זאב

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב

וְשִׂפְתֵי חֲלָקוֹת מֵרִים קָלוׁן.

פרק ה

פרנקל

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנֹב,

וְנִבְזֶה מִמֶּנוּ הוֹלֵךְ רָכִיל.

בן־זאב

מַה־יִּתְגָאֶה עָפָר וְאֵפֶר

בְּעוֹדוֹ בְחַיָּיו רִמָּה בְקִרְבּוֹ

בְּמוֹת אָדָם רִמָּה מָנָתוֹ

וּקְרָבָיו יִירַש תּוֹלָעַת.

פרק י

פרנקל

בַּמֶּה יִתְגָאֶה הָאָדָם וְהוּא עָפָר וָאֵפֶר,

כִּמְעַט תֵּצֵא רוּחוֹ יָרוּם תּוֹלָעִים וְיִבְאָשׁ.

בן־זאב

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ בְּתֹאַר פָּנָיו

וְלֹא תָבוּז אָדָם כִּי מָשְׁחָת מַרְאֵהוּ

כִּי מַה־שָּׁאֹט בָּעוֹף הַדְּבוֹרָה

וּמַה־מָּתוֹק פִּרְיָהּ.

פרק י"א

פרנקל

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ עַל־יָפְיוֹ

וְאַל תָּבוּז אִישׁ עַל־מַרְאֵהוּ.

הֵן עוֹף מִצְעָר הַדְּבוֹרָה

וּפִרְיָהּ מָלֵא מֶתֶק.

בן־זאב

שָׁמַעְתָּ דָּבָר בְּלִבְּךָ יָמוּת

הַרְגִּיעַ כִּי בִטְנְךָ לֹא תִבָּקֵעַ מִמֶּנּוּ.

אֱוִיל עֻבַּר שְׁמוּעָה יְחַבֵּל־לוֹ

כְּחַבְלֵי אִשָּׁה הָרָה מֵעוּלָהּ.

פרק י"ט

פרנקל

שָׁמַעְתָּ דִבָּה קָבְרֶהָ בְּבִטְנְךָ

וְאַל תִּירָא כִּי לֹא תִבָּקֵעַ.

הוֹלֵךְ רָכִיל תְּצִיקֵהוּ בִטְנוֹ

כְּעוּל פּוֹרֵץ רֶחֶם אִמּוֹ.

בן־זאב

טוֹב הוֹכֵחַ עֲמִיתוֹ בְּפִיו

מִנְשׂא שִׂנְאָתוֹ בִלְבָבוֹ.

מוֹדֶה חֲטָאָיו מִלִּבּוֹ מַצִּיל מִכְּנִיעָה נַפְשׁוֹ.

פרק כ

פרנקל

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מִשִּׂנְאָה נִסְתָּרָה,

וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם.

בן־זאב

יֵשׁ מַחֲרִישׁ כִּי אֵין בְּפִיו מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ עוֹצֵר מַעֲנֵהוּ לְעִתּוֹ.

פרנקל

יֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי אֵין מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי עֵת לַחֲשׁוֹת.

בן־זאב

הַפְּרִי יְחַוֶּה עַל־עֲבוֹדַת עֵצוֹ

וְשִׂפְתֵי אָדָם עַל־עֲצַת לִבּוֹ.

פרק כ"ז

פרנקל

עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ,

וְלֶב־גֶבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.

בן־זאב

כָּל־רֵעַ יֹאמַר רֵעַ אָנִי,

וְיֵשׁ־רֵעַ בִּשְׁמוֹ.

פרק ל"ז

פרנקל

רֵעִי רֵעִי כָּל־פֶּה מְצַפְצֵף,

וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.

בן־זאב

אִם רַבָּה הַצְלָחַת אָדָם בְּיָמָיו

הֲלֹא קְצָרִים הֵמָּה, וְשֶׁם־טוֹב עוֹמֵד לָעַד.

פרק מ"א

פרנקל

לְחַיִּים טוֹבִים יֶשׁ־קֵץ,

וְאֵין קֵץ לְשֶׁם־טוֹב.

כן אם נערוך את “חכמת שלמה” תרגום פרנקל וספר זה תרגום נה“ו, הארי שבחבורה, זה לעמת זה, נראה כי יש יתרון רב לראשון מן האחרון, גם בטהרת השפה גם ביפִי הרִתְמָה, אף כי נה”ו החזיק את תרגומו זה תחת ידו עשרים וחמש שנה מיום כתבו אותו עד הדפסתו, ובו היו כל מעיָניו, באשר האמין באמונה שלֵמה כי זה ספר כתב שלמה מלך ישראל. והנה דוגמאות אחדות:

פרק ז

נה"ו

יְיָ עָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּתֶּן־לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְדַבֵּר דִּבְרֵי־חֵפֶץ וּלְהָשִׁיב אֲמָרִים עַל־פִּי

הַדְּבָרִים הַנּוֹדָעִים לִי, כִּי הוּא מוֹלִיךְ

אֶל הַחָכְמָה וְנוֹהֵג אֶת־הַחֲכָמִים.

פרנקל

בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים חֲנַנִּי אֱלֹהִים,

וּבְלֵב יֶהְגֶּה תְבוּנוֹת.

כִּי־הוּא יַנְחֶה בְּמַעְגְּלֵי חָכְמָה

וְיַטֶּה לֵב נְבוֹנִים.

נה"ו

בָּרָה הִיא מִן־הַשֶּׁמֶשׁ וְעֶלְיוֹנָה

מִמַּעֲלוֹת הַכּוֹכָבִים וְיִתְרוֹן־לָהּ

עַל־הָאוֹר אִם־תֵּדְמֶה אֵלָיו.

פרנקל

יָקָר אוֹרָהּ מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְכָל־הַמְאוֹרוֹת לֹא יִשְׁווּ־בָהּ.

נה"ו

מַגִּיעָה בְּעֻזָּהּ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה

וְנוֹהֶגֶת כָּל־הַמַּעֲשִׂים כְּמִשְׁפָּטָם.

פרק ח

פרנקל

מִקְּצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קָצֶהָ תַּגִּיעַ

וּמַלְכוּתָה בַּכֹּל מָשָׁלָה.

נה"ו

חָכְמָה תֵחָשֵׁב גַּם־הִיא שֵׂיבַת אָדָם

וְלֶכֶת בְּדֶרֶךְ טוֹבִים בּוֹאוֹ בְיָמִים.

פרנקל

חָכְמַת אָדָם הִיא שֵׂיבָתוֹ,

וְחַיֵּי יְשָׁרִים הֲדַר זִקְנָה.

נה"ו

וְכַאֲשֶׁר אֶת־הַיוֹשְׁבִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ

בְּאַרְצְךָ הַטּוֹבָה, עַל דְּבַר אֲשֶׁר הֻטַּמְּאוּ

בְּכִּשּׁוּפֵיהֶם גַּם־זָבְחוּ זִבְחֵי מֵתִים.

מְמִיתִים אֶת־בְּנֵיהָם בְּאַכְזְרִיּוּת רַבָּה

וַיֹּאכְלוּ בְּחַגֵּיהֶם אֶת־הַחֲלָבִים מִבְּשַׂר הָאָדָם

וְאֶת־הַדָּם זָרְקוּ לְגִלּוּלֵיהֶם בְּיַד כֹּהֲנֵיהֶם הַשִּׁכּוֹרִים.

וְהָאָבוֹת מְרַצְּחִים אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת

הָעֲשׁוּקוֹת וְאֵין עוֹזֵר לָהֶם,

וַתָּקָץ בָּם בַּעֲבוּר תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם

וַתֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ.

לְמַעַן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת

תִּהְיֶה נַחֲלַת צְבִי לִבְנֵי אֱלֹהִים.

פרק י"ב

פרנקל

גַּם עַל־קַדְמוֹנֵי הָאָרֶץ הַקְדוֹשָׁה קָצַפְתָּ,

יַעַן כִּי הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ בְקָסְמָם קְסָמִים

בְּלֵב אַכְזָרִי יְלָדֵימוֹ שָׁחָטוּ,

וַיֹּאכְלוּ בְשַׂר אָדָם וַיִּשְׁתּוּ אֶת־דָּמָם.

יָעַצְתָּ לְכַלּוֹת בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ אֶת הָאָבוֹת הָאֵלֶּה,

אֲשֶׁר הֵמִיתוּ בִידֵיהֶם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת הָעֲזוּבוֹת.

לְמַעַן הַנְחִיל אֶת מִבְחַר הָאֲרָצוֹת לְעַם סְגוּלָתֶךָ,

לִהְיוֹת נַחֲלַת־כָּבוֹד לָמוֹ.

נה"ו

כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ גְּדוֹלִים וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן הִשְׁתּוֹלְלוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא לְמָדוּם הֵיטֵב.

כִּי רְשָׁעִים אֲשֶׁר יָזְמוּ לְהַחֲזִיק בְּעַם קָדוֹשׁ

אֻסְרוּ בֶּאֱסוּרֵי אֲפֵלָה וַיִּכָּלְאוּ בְּאֹרֶךְ לַיְלָה.

הִתְחַבְּאוּ בְּבָתֵּיהֶם כְּנָסִים וּכְמִסְתַּתְּרִים מֵעֵינֵי יְיָ.

וַיֹּאמְרוּ לְהִסָּתֵר עִם־אֲגוּדוֹת פִּשְׁעֵיהֶם

וּלְהִשָּׁכֵח תַּחַת מָסָךְ הַחֹשֶׁךְ

וַיָשׂמּוּ וַיִּבָּהֲלוּ מְאֹד וַיֶּחְרְדוּ מִתְּמוּנוֹת זָרוֹת.

פרק י"ז

פרנקל

גְּדוֹלִים מִשְׁפְּטֵי יְיָ וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן יִתְעוּ הָאֱוִילִים.

לְשַׁחֵת עַם־סְגֻלָתְךָ יָזְמוּ,

וְהָרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ נָדַמּוּ, וַיִּכָּלְאוּ כַּאֲסִירֵי לָיְלָה.

כְּבֹרְחִים תַּחַת גַּגֵּימוֹ הִתְחַבָּאוּ,

וּלְהִסְתַּתֵּר בְּסֵתֶר עֲוֹנָם חָשָׁבוּ,

לְהַשְׁכִּיחָם כְּתַחַת מָסָךְ חֹשֶׁךְ.

אַךְ בְּעֶבְרָתְךָ נִפְזָרוּ,

וּמֵחֶזְיוֹנוֹת אֲיֻמִּים נִבְעָתוּ.

נה"ו

כִּי כַאֲשֶׁר דָּמוּ כֻלָּם וְהַלַּיְלָה בְּחֶצְיוֹ הָיָה

וַיֵּרֶד דְּבָרְךָ אֲשֶׁר כֹּל יוּכַל

מִן־הַשָּׁמַיִם מִכִּסֵּא מַלְכוּתְךָ

כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה אֶל־טַבּוּר אֶרֶץ הָרֶשַׁע.

וַיָּבִיא דָתְךָ עִמּוֹ שְׁנוּנָה כְּחֶרֶב חַדָּה

וַיִּתְיַצֵּב וַיְמַלֵא אוֹתָהּ פְּגָרִים בְּלֶכְתּוֹ

עַל־הָאָרֶץ ראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.

פרק י"ח

פרנקל

כִּי בַחֲצִי הַלָּיְלָה, וְאֵין קוֹל דְמָמָה נִשְׁמָע,

וַיֵּרֶד כְּגִבּוֹר דְּבָרְךָ מִכִּסֵּא כְבוֹדְךָ בַּמָּרוֹם,

עַל הָאָרֶץ הָרְשָׁעָה.

כְּחֶרֶב חַדָּה יָרַד דְּבָרְךָ וַיַּשְׁחֵת יָמִין וּשְׂמֹאל,

מַצָּבוֹ בָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמָיִם.

נה"ו

כִּי הָיוּ מוֹסְדוֹת אֶרֶץ לַאֲחָדִים

בְּתַהְפֻּכוֹת אֵלֶּה כְּמֵיתְרֵי כְלֵי־שִׁיר

אֲשֶׁר לְכָל אֶחָד בְּשֵׁם יִקְרָא וְיַחְדָּו

יֵיטִיבוּ נַגֵּן, כֵּן נִתְבּוֹנֵן רֶגַע

יֵרָאֶה זֹאת בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ.

פרק י"ט

פרנקל

כָּל־יְסוֹדֵי תֵבֵל יַחַד הִתְבּוֹלָלוּ,

כְּמֵיתְרֵי כִּנוֹר מְצַלְצְלִים יַחַד

וְנַגֵּן יֵיטִיבוּ, אַף־כִּי לְכָל־יֶתֶר

טַעְמוֹ וּמִשְׁפָּטוֹ, כְּנוֹדַע לַמִּתְבּוֹנֵן

בַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה.

נה"ו

כִּי אַתָּה יְיָ בְּכָל הַמַּעֲשִׂים כִּבַּדְתָּ

וְגִדַּלְתָּ אֶת עַמְךָ וְלֹא בְזִיתָם מֵהוֹשִׁיעָם

בְּכָל־עֵת וּבְכָל־מָקוֹם

פרנקל

יְיָ אֱלֹהִים, בְּכָל־עֵת הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ

עַל־עַמְךָ, כִּבַּדְתּוֹ וְלֹא בְזִיתוֹ,

וְתָמִיד עָמַדְתָּ לָמוֹ בְּעֵת צָרָתָם.

ספר “כתובים אחרונים” בתרגום פרנקל יצא עד לפני דור אחד במהדורות רבות (לְפָנַי – המהדורה האחת־עשרה). עתה הנה נעזב ונשכח כאשר נעזבו ונשכחו כל ספרי המות מאֶרטר ומפו ועד בוקי בן־יגלי, כי גם שפת הנביאים, אשר בה נכתבו, היתה סבה להשכיחם ביחוד בארץ מולדת הנביאים, שבּהּ ממהרים להוציא ישן מפני חדש יותר מאשר בכל תפוצות ישראל (בפולין עודם מדפיסים ספרי מפו, ובארץ ישראל כמעט שאינם נמצאים עוד). וכי יבא יום, או כי יקום דור חדש והיתה עמם רוח אחרת ושבו ושִחרו את אשר הזניחו היום – אז יבֻקשו ספרים כאלה ולא יִמָצאו עוד אף ב“גניזה”…

מי יתן והתעוררו אשר להם המשפט לחדש את הספר הזה ולהוציאו בעזרת מומחים לדבר בהוצאה חדשה ומתֻקנת, כי אמנם עוד לא עבר יומו ועוד יש חֵפץ בו גם אחרי ההוצאות המדויקות³ של ספרי האפוקריפה או של קצתם – כמו ספר המקבים א' או בן־סירא “לפי המקור העברי”⁴ – אשר הוּחלו להִנָתן לפני הקהל. והיה הקורא אשר יבחר בדיוק – יפנה אליהם, ואשר יבקש יֹפי ונּעם – ימצא חפצו ב“כתובים אחרונים” תרגום פרנקל.