מפינה נדחה אשר במדינה חשוכה עלה ״כשורש מארץ ציה״ ורוח נשאתהו ותוציאהו מארצו ומביתו לתור ולדעת את שלום אחיו האובדים בארץ מרחקים ולשום להם זכר בישראל ולו שם בנוסעים.

ישראל בן יוסף בנימין המכונה ״בנימין השני״ נולד בשנת תקפ״א בעיר פולטישני אשר במולדובה המדינה. הוריו חנכו אותו על פי דרך אבות בימים ההם, אף כשרונו עמד לו ויהי “אוחז בזה וגם בזה”: קרא הרבה ושנה הרבה וילמד גם לשונות ומדעים, ורוח חקר ובקשת תעלומות נוססה בו מימי ילדותו ונפשו נכספה לנסוע בארצות ולבקש את צאצאי עשרת השבטים אשר היו הגיוניו כל הימים. ויהי בהיותו כבן עשרים וארבע שנה ויעזוב את מסחרו, אשר בא עד משבר, ואת אשתו ואת בנו הקטן, ויצא לבקש טרף לביתו ולראות את שלום אחיו הרחוקים. ויעבור בערי אוסטריה, בטורקיה, באיי הים, במצרים ובארץ ישראל. משם נסע אל דמשק, אל אחלב, היא ארם צובא, אל ארם נהרים, ארמניה, קורדיסטן, פרס והודו, ויחקור וידרוש לשלום אחיו היהודים בכל המקומות האלה ויכתוב בספר.

בימים ההם לא היו עוד דרכים סלולות וחבורים מסודרים בין ארצות רחוקות, ואם נמצאו פעם בפעם נוסעים אמיצי־לב, אשר שמו נפשם בכפם ויצאו לתור את הארצות ההן, לא היו להם דברי היהודים ענין לענות בו, ונוסעים יהודים לא היו בארץ מימי ר' פתחיה מרגנשבורג בעל ה״סבוב״ ור׳ בנימין מטודילה (שניהם היו באחרית האלף החמישי). בשני מסעיו, אשר ארכו שמונה שנים, עבר בהרים, במדברות, בימים ובנהרות, חדר למקומות נדחים הנשכחים מני רגל, נפתל עם מקרים רעים ופגעי הטבע ונגעי בני אדם: פעם נשברה האניה אשר עבר בה ובהתמלטו בשחיה אל החוף נשא רעב שלשה ימים ויכלכל את נפשו בעשבות שדה, פעם פגע בו רוח זלעפות במדבר ויהי כפשע בינו ובין המות, או נלחם עם שודדים, הוא ובני לויתו, פעם התגבר הוא עליהם ופעם נפל שבי בידם ויגזלו את כל אשר לו וגם כתבי־יד עתיקים אשר אסף ואשר יקרו בעיניו מכל הון. אך בהתמכרו כולו למטרה הגדולה אשר שם לו ובהיותו מלא רוח חכמה וגבורה נשא וסבל באומץ לב את כל המקרים ויצא מהם בשלום. — בבואו עד קצה הררי קורדיסטן אמרו לו היהודים, כי "על רוכסי ההרים האלה, המשתרעים במרחק רב מאד, יגורו המון רב מאחב״י מפוזרים בין עמי הקורדים ומעולם לא עזבו את מקומות מושבותיהם, וככה יחיו נפרדים ונבדלים מיתר אחיהם אשר בכל ארצות פזוריהם״. אז שם פניו לעלות על ההרים ולבקר את אחיו היושבים שם. ובכל אשר הזהירוהו היהודים לבלי שים נפש בכפו לעבור בדרכים המלאים חתחתים ומכשולים ומוראים גדולים, לא שב ממחשבתו. ברוכסי ההרים ההם, הגבוהים והעקלקלים, היה עליו לטפס על ידיו ועל רגליו, מבלי היות מקום לרוכב סוס לעבור שם.­

בכל המקומות אשר עבר בהם התבונן אל דרכי יושביהם, וביחוד אל מצב היהודים היושבים בארצות חושך ההן בין גוים ושבטים הרחוקים מתרבות ומחוקות החיים; וידרוש ויחקור את דרכי חייהם בחוץ ובבית וירשום לו את הכל בספר. דברי מסעיו לוקחים לב הקורא בם, ויש אשר יראו לנו כספורי הבדים אשר ב"אלף לילות ואחד״. אך רובי דבריו לא יתנו שמחה בלב הקורא היהודי. בעברו מארץ ישראל והלאה, עוד מצא בדמשק ובאחלב יהודים הדבקים ביהדות, ואשר באחלב היו שומרי דת אבות "בכל תקפה ותפארתה״ ולומדי תורה בשקידה רבה, ״גם מלמוד חכמות ומדעים לא יניחו את ידם״; וכן בבגדד, ששם מצא ישיבה גדולה ובה ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. אך ככל אשר הרחיק משם והלאה, אל מושבות היהודים בארמניה, בקורדיסטן ובפרס, פגה לא רק דעת התורה, כי אם גם היהדות כולה. באורפה, היא אור כשדים, לא ידעו רוב היהודים להתפלל. בקורדיסטן מצא כפרים נושבים מאחב״י, אך הם נבערים מדעת, "אינם יודעים מאומה מספרי התנ״ך וספר התורה כספר החתום להם. ביום השבת יבאו לבית התפלה, אך לא יפתחו פיהם להתפלל, כי לא ידעו עד מה, רק נשיאם, האחד היודע להתפלל יפגיע בעד כולם״.

וככל אשר נבערו מדעת התורה והיהדות כן החזיקו בכל עוז — כאשר בימי הנוסעים ר׳ פתחיה ור׳ בנימין מטודילה — בכל הבלי שוא ובכל אמונה תפלה ״כמשפטי הגוים אשר סביבותיהם": עבודת קברים, הערצת מתים, שדים ורוחות, קמיעות, כשפים והשבעות; מספר עריהם היו קברי קדושיהם — קבר דניאל, קבר עזרא, קברי מרדכי ואסתר, קבר יונה בן אמתי, מערת אליהו הנביא (בקורדיסטן!), ועוד. באלקוש אשר בקורדיסטן, עיר אשר כל יושביה ארמנים, ראה את קבר נחום האלקושי, הקדוש ליהודים ולגוים; שמה יבאו היהודים מקרוב ומרחוק אחת בשנה — שמונה ימים לפני חג השבועות — ויחוגו שם ארבעה עשר יום. "הנוסעים מביאים אתם ספרי תורותם ומניחים אותם בארון הקודש אשר בהיכל, ואחרי כן ילכו האנשים לחדר נחום הנביא, ואז תחל התפלה. בראשונה קוראים ספר חזון נחום האלקושי בכתב־יד ישן נושן המונח על הבימה, ואחרי כן מקיפים את ארון הקודש שבע פעמים ושרים שירים ותשבחות כל משך עת ההקפות. אחרי ההקפה השביעית ישירו שיר נשגב לכבוד הנביא, המתחיל: "שישו ושמחו בשמחת נחום הנביא״. אז תבאנה הנשים ותתפללנה את התפלות הנעתקות למענן לערבית או לקורדית, ובקול רנה ובצהלה תסובבנה את הבימה במחולת מחנים לערך שעה אחת״.

אחרי כלות התפלה והעבודה בחג השבועות בבית התפלה ובחדר הנביא ישימו, ממחרת היום, לדרך פעמיהם ונגשו אל אחד ההרים והמה חמושים בכלי־קרב, קני־רובה וחרבות, ועלו על ההר וקראו שם בספר התורה לזכר מתן תורה על הר סיני. וברדת כל הקהל יערכו מלחמת תנופה, למראה עין, — סמל למלחמת גוג ומגוג על אדמת ישראל בימי המשיח בשוב העם אל ארץ אבותיו.

אל חדר הנביא יביאו האורחים את חוליהם ללון שם לילה אחד. בחצי הלילה ישמע החולה רוח מדבר אליו וכי ימצא את לבו לענותו על שאלתו, תעלה ארוכתו כרגע, ואם אימה תבעתנו אז יאבד לנצח. אך איש בריא לא יבוא שמה בלילה, כי בנפשו הוא. בנימין הנוסע התגנב וילן שם בלילה ההוא — אך רוח הנביא לא נגלה אליו וכל רע לא אונה לו… בכל מקום בואו קדמו פניו בכבוד גם העם גם נשיאי העדה וינשאוהו ויכלכלוהו ברוח נדיבה כל ימי שבתו עמהם, ובחליו הפכו משכבו באהבה וברחמים רבים. הרבנים ונכבדי העדה הפיקו לו נפשם, שאלו בעצתו בכל הדבר הקשה, והוא האיר עיניהם בדברי תורה ודת, בשאלות עגונות ועניני אסור והיתר. אך כאשר נסה להסיר לבב העם מאחרי הבלי השוא ״השיבו אמריהם לו כי מנהגי אבותיהם בידיהם מימים קדמונים ולא ישליכום אחרי גום עד ביאת המשיח״. בנפוצות ישראל ההן יכבדו ויוקירו כל איש יהודי הבא אליהם מאירופה — חזון לא נפרץ — וישישו עליו בשמחה וכמעט ישאוהו על כפים. "וכבוא אליהם איש עברי מירושלים ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא וחלצו נעליו ורחצו את רגליו ואת מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מהם ברגש קודש; נכבדי העדה ישתו בראשונה והנותר יתנו לנשים ולילדים לשתות; כי יאמינו אשר המים האלה יגנו על שותיהם מכל מחלה ופגע רע״.

בטיהראן, עיר ממלכת פרס, נקרא הנוסע יום אחד לבוא אל יועצי המלך להגן לפניהם על דת משה וישראל. כי אחד הרבנים שם המיר את דתו וילשן את היהודים ואת תורתם אל שער המלך ואת הפסוק “לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך” (דברים כ״ג) ועוד פסוקים כאלה הביא ציד בפיו. הקצף יצא על היהודים והרבנים וראשי העדה אשר נקראו להשיב על תוכחת האח הנפשע לא ידעו מה יענו וישליכו יהבם על ״החכם היהודי הבא מארץ־ישראל". והוא הכזיב את עלילות המומר ויבאר להם את הכל בטוב טעם ודעת וישב את חמתם מעל בני ישראל. בעברו במדבר פרס היה צפוי פעם בפעם אל חרב שודדים ואל שנאת עם הארץ המוסלימים הבוערים באש קנאת דת. יום אחד ראהו איש מאנשי האורחה מתפלל ותפלין בראשו ויקרא: הנה בא איש יהודי לטמא את מחננו! ויאמר להרגו, אך יראת מנהל האורחה מפני ציר אנגליה עמדה לו.

בפרס ובהודו הרבה לחקור ולדרוש לשרידי עשרת השבטים וגם נגלו לו שם עקבותיהם: היהודים יושבי ארץ פרס אמרו פה אחד כי הם מצאצאי עשרת השבטים מגלות ממלכת ישראל, ולאות ולעד היה הדבר אשר אין בידם ספרי תלמוד. וכן היו בעיניו גם שבטי "בני ישראל״ אשר במדינות הודו, והאות: כי לא נמצאו בהם לא כהנים ולא לויים. ומלבד האותות השליליים האלה הוגד לו על ״בני ישראל״ היושבים בקוטשין על חוף מלבר, כי "יש בידם ספר דברי הימים אשר ידעו לשמרו מכל משמר מימים קדמונים ועד היום. בספר דברי הימים הזה כתובים כל מקריהם ותולדותם מעת אשר הגלו מארצם בימי הושע בן אלה עד ימינו אלה״. אך בכל מאמציו לא הצליח חפצו בידו לראות את הספר. מקץ חמש שנות עמל ונדודים בארצות אסיה שב לארץ מולדתו, לרומניה, אך לא למנוחתו. כי גם הפעם לא הלכו עסקיו למישרים ושבטי ישראל הנשארים והנסתרים מפניו לא נתנו דמי לרוחו השואף והסוער והתקוה הכפולה, להביא ממרחק לחמו ולגלות עקבות אחיו אשר עוד לא נודעו, שבה לנחותו הדרך. אז לקח שנית מקל הנדודים בידו ויעבור בסרביה, בהונגריה, באיטליה עד רומה, ששם ישבו היהודים מימי היות עוד ניר לישראל בארץ אבותיו וגם ראו את חורבן מחריביהם. בליבורנה ישב באניה ההולכת אל מרסיליה, ויעבור אל ספרד ומשם נסע לאורן אשר באלג’יר, מאלג’יר עבר בכל חוף אפריקה הצפונית וסבב עד טריפוליס וישב בדרך הזאת לאירופה, ויבוא פריזה בימי האביב תרט״ו.

בשלש שנות מסעיו באפריקה חקר ודרש בכל מקום למצב אחיו היהודים ככל אשר עשה במסעו הראשון באסיה; גם מצא לו זמן לכתוב ולהוציא ספרים שונים: בשנת תרי״ד הוציא באלג’יר העיר ספר בצרפתית בשם Une année de séjour aux Indes orientales (שנה אחת בהודו המזרחית) וספר “נסיעת ישראל״, כתוב בשפת ערבית ובאותיות עבריות. ובשנת תרט״ו הוציא בתלמסאן אשר במדינת אלג’יר חבור בשם “מלחמת ארבע שנים אשר נלחמו הפולנים עם הרוסים והטטרים בשנות 1648—1652”, בו דבר בארוכה על כת ה”שבתניקי״ ("שומרי שבת״) ברוסיה והוכיח בראיות לקוחות מדברי הימים כי ממקור ישראל מוצאם.

ברוב ארצות אסיה ואפריקה היה מצב פזורי ישראל קשה מנשוא וספור תלאותיהם מעורר זועה. על מצב היהודים בארץ־ישראל יספר לאמר: ״תחת סבל תלאות רבות יחיו בני ישראל כעת בארץ אבותיהם. נתונים הם בידי השוטרים והפחות לעשות בהם כטוב וכישר בעיניהם. כמה קהלות באו עד ככר לחם לרגלי חמדת הבצע אשר לשרי העיר. ולא רק הונם, כי גם חייהם תלויים להם מנגד; על כל הגה, כל אמר, היוצא מפי איש עברי במרוצת דבריו בלי כונה ורצון, הנוגע לכבוד הערבי, ישפך לפעמים דמו כמים, ובכל יום מוכים ונמרטים הם על חנם… ואין להם כל מגן מידי לוחציהם. קנינם והונם לא בידם נתנו, ואף לא ירהיבו בנפשם עוז לזעוק חמס על העושק והמרוצה הנעשים להם, בידעם מראש, כי יד נקמת הערבים שואפי רצח אוחזת בעקב כל תלונה היוצאת מפיהם. כצללים תמס יהלכו על אדמת אבותיהם אשר היתה לברות למתלעות לוחציהם ודוחקיהם; הערבי הנבער מדעת ידרוך ברגל גאוה על אדמת הקודש, ואת העברי יחשוב לבזה־נפש, לנתעב ונאלח; אשר איננו שוה לשבת בארץ… אדמת הארץ פוריה גם היום, ואם יצלח לקנות גם בעבור היהודים חלקת ארץ ויעוררו רוחם לעבוד את האדמה, אז גם המה יאכלו מפריה ומטובה ישבעו. אמנם מה יסכון להם עתה לעבוד את האדמה ולשמרה אם הערבים יאכלו את תבואתה ביד חזקה״.

וכן היה המצב בכל הארצות, אשר בהן היתה הדת המוסלימית שלטת. עם הארץ היו עושים עמהם בשנאה ובוז מעשים אשר לא יעשו. שודדים היו מתנפלים עליהם פעם בפעם ומציגים אותם ככלי ריק. יש אשר התנפלו על תהלוכה יהודית, אשר הובילה ספרי תורה אל ביהכ"נ החדש אשר בנו להם, ויהרגו ויפצעו רבים מהם, ויהרסו את בית הכנסת עד היסוד. בערי קורדיסטן כבדה עליהם יד עם הארץ לבלי נשוא; כבהמות שדה מכרום לעבדים ולשפחות ואת כל קדשיהם חללו, החריבו בלי חמלה.

ביום ר״ה, בתקוע שופר בבית התפלה, פרצו המוסלימים אל הבית, שברו את השופרות, ענו את הנשים ואת האנשים הכו הכה ופצוע ויגרשום ממקום מקדשם. ראשי עם הארץ היו מכריחים אותם לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך, נער וזקן, טף ונשים. "כל היהודים היושבים מפוזרים ומפורדים על ההרים ההם בין שבטי העמים הפראים, לפעמים מחמש ועד עשרים משפחות מהם, המה קנין איש קורדי אחד אשר יעמיס עליהם מס־גולגולת כבד מאד. לעתים ידועות בשנה מוכרחים הם לעבוד עבודת עבד במלאכות אדוניהם, לחרוש, לזרוע ולאסוף תבואת אדמתם חנם אין כסף. האדון באוָָתו¹ יוכל למכרם לעבדים ולשפחות. איש מאדוני הארץ כי ירכב על סוסו ופגע באיש יהודי, יכריחנו לרוץ לפני סוסו עד פתח ביתו ולא יתננו לשאוף רוח… רוח קל כי יעבור על פני אדוניהם האכזרים והמה מוכים באכזריות חמה ונרצחים כבהמות שדה, ואין פוצה פה ומצפצף.

ואחינו האובדים ישאו ויסבלו בנפש שוקטה ובלב נשבר ונדכה, בחשבם כי אך לעמל וצרה נולדו פה על האדמה, ואך זאת תעודתם פה בתבל״. בבוכרה ובפרס היו מוכרחים לשאת על בגדיהם חתיכת בד ישן לאות כי יהודים הם.

בערי פרס הכריחו אותם פעם בפעם לקבל עליהם את דת מחמד. ובהיות הנוסע בעיר שירז באו אליו המונים המונים מן האנוסים האלה, אנשים ונשים, לתנות לפניו צרות נפשם (זמן קצר לפני בואו שמה הובאו אלפים וחמש מאות יהודים בברית דת מחמד ביד חזקה). בעיר משד התנפלו המוסלימים על היהודים, אשר היה מספרם כארבע מאות משפחות, וידרשו מהם לקבל את הדת המוסלימית, וכאשר מאנו עשו בהם הרג רב. כמה מהם ברחו להמלט לעיר בגדד, והרודפים הדביקום בדרך ויכריחום להמיר את דתם. אחרי כן ארבו הגוים לאנוסים, אשר הוסיפו להחזיק בדת אבותם בסתר², וימצאו יום אחד את השוחט עושה מלאכתו בבית אחד מהם וימיתוהו וינתחוהו לנתחים וישליכום לכלבים ואת יתר האנוסים המיתו לפי חרב, ויהרסו את בתי הכנסת ויקרעו את ספרי התורה לקרעים. והכל עבר כאחד מקרי יום־יום ודם האומללים לא נדרש. בכל ערי פרס היו היהודים מוכרחים לשבת בחלק מיוחד מהעיר, נבדלים כטמאים מיתר התושבים.

לפעמים יבואו אל בית איש יהודי ולקחו מכל הבא ביד, ואוי לו ליהודי אם יעמוד נגדם להציל רכושו, כי יכוהו נפש ואין מי יאמר להם מה תעשו. וכי יראה איש יהודי בחוץ בשלשת ימי אבלו של “עלי״ מחוקקם, אחת דתו להמית. לא טוב מהם היה מצב היהודים בארצות אפריקה הצפונית, טריפוליס, טוניס, אלג’יר, מרוקו; יחידים וקהלות נשאו וסבלו רעות רבות וצרות ע״י קנאת הדת הנשרשת בלב הערבים השונאים אותם תכלית שנאה. גם בערים שהיו בהן קהלות גדולות היו ״נדכאים ונאנחים תחת לחץ הערבים שונאיהם״. בבתי הכנסת לא היו חלונות ועל שאלת הנוסע הגידו לו, כי הדבר הזה הוא ״למען לא יוכלו הערבים להשליך לפידי אש דרך החלונות לשרוף את בית הכנסת כאשר היו עושים לפנים”. בתי הכנסת ובתי מושב פרטיים³ נבנו קטנים ודלים ללא תואר והדר מחוץ, למען הסב מעליהם את עיני שורריהם. “בבוא ערבי אל בית איש יהודי, מוכרח היהודי לדבר אליו באימה ופחד ובהכנעה גדולה כדבר אל מלך שליט; וכי יקח הערבי מאשר יש בבית כפי אשר יישר בעיניו לא ירהיב היהודי עוז בנפשו להתאונן; כי אם יצעק חמס לא יתמהמה הערבי לשלוף חרבו, ואם יפול היהודי האומלל חלל לרגליו, אז אין חוק, אין משפט ואין שופט אשר יריב ריבו. כי נתונים האומללים בידי הערבים לעשות בהם כטוב בעיניהם”. במרוקו היו היהודים מוכרחים ללבוש מלבושים מיוחדים להם לאות חרפה ודראון.

ואולם היהדות היתה באפריקה הצפונית כעץ עתיק משריש. כל בני ישראל יושבי הארצות ההן היו יראים את ה' בכל לבבם, משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ומהם גם בבתי מדרשות, רבניהם היו חכמים בתורה, וביותר העמיקו להגות בספרי הקבלה. גם רבים מבני העם היו לומדי תורה, ולא היו נבערים גם מידיעות חיצוניות. בשמירת השבתות והמועדים היו כולם נזהרים מאד. רק בארץ מצרים, במקומות אשר בין קהיר ובין דמייטה, מצא קהלות מבני ישראל, אשר היו ״רובם ככולם נבערים מדעת ולא יוכלו גם קרוא עברית. גם השוחטים אינם יכולים ללמוד דיני השחיטה בעברית רק בערבית״. המצב הכלכלי והאזרחי של היהודים במצרים היה טוב מאד; כי צירי ממלכות אירופה היו להם מגן ומחסה. בכלל היו היהודים אדירי אמונה ומחזיקים בדתי אבות בכל לב ובכל נפש גם בארצות אסיה, במקומות שהיו נבערים מדעת היהדות, גם באפריקה הצפונית, ששם לא זרו מתורה ומדעת. ביחוד היו הנשים והבנות מוסרות נפשן על קדוש השם והדת, ובדבר הזה הציג אותן בנימין הנוסע למופת לנשי היהודים באירופה.

בעיר שירז, בפרס, נשא מוסלימי אחד את עיניו אל נערה עבריה יפת תואר וכאשר מאנה להיות לו לאשה העיד בה עדי שקר כי נאותה לבוא בברית דת מחמד וגם הודיע זאת אל הכהן. ומלאכים יצאו מלפני הכהן אל בית הנערה, את הוריה הכו מכות אכזריות ואותה לקחו בחזקה וישימו אותה במשמר. לפנות ערב בקשה הנערה משומר האסירים, כי יתננה לצאת אל החצר לשאוף רוח מעט; כצאתה התנפלה ממקום גבוה על רצפת אבנים ותרץ את ראשה ותמת. — ובעיר תאזה אשר במרוקו היה איש יהודי גדול ונכבד בעדתו ושמו חושיאל, ולו בנות יפות־מראה, אך האחת, סוליקה עלתה על כולן בחן וביופי. על הנערה הזאת פקחו המוסלימים את עיניהם ויהי היום ויתפשוה ויביאוה אל בן השולטן, אשר ישב על כסאו אחריו.

הנסיך דבר על לבה להיות לו לאשה ולגבירה בין נשיו. אך סוליקה לא שמעה לו, כי לא חפצה לעזוב את דת אבותיה, אשר יקרה בעיניה מכסא מלוכה. ויתן אותה במשמר בית הסוהר ויפקד עליה נשים עבריות, אשר המירו את דתן, לדבר על לבה ולהטותה לחפצו — אך כל עמלן היה לשוא. אז קרא בן המלך לראשי היהודים אשר בעיר ויאמר להם אשר יטו את לב הנערה הסוררת למלא את חפצו, ואם לא, ישפוך את חמתו על כל עדתם. בכל זאת לא נע לב הנערה. ויצו בן השולטן להמיתה, ובסתר היה דברו אל ההורג לנסות עוד אליה רכות וקשות, אולי תפותה ולא תאבד. אך העלמה אמצה את לבה ותכון לקראת המות. וכאשר באו אל גבה מדקרות חרב ההורג קראה: שמע ישראל ה׳ אלהינו ה' אחד! עד צאת נפשה. רבים מחכמי ישראל באפריקה חברו שירים על הנערה ויתנו בהם את כל פרשת גדולתה וצדקתה.

במסעיו הארוכים בארצות הקדם שבעה עינו לראות את עני בני עמו הטובעים בשפלות ובעבדות והנבערים מדעת עד לבלי דעת את שפלותם. ובהכונו לשוב לאירופה זכר את המוני אחיו אשר בארצות מזרח אירופה, הרחוקים גם הם מאוד דעה והשכל, ויביע להם רוחו ב״סוף דבר" אשר בספר מסעיו, ויעוררם ללמוד חכמות וידיעות הדרושות לחיים, כדברי חכמינו ז"ל: "טוב תורה עם דרך ארץ״, אך לא לעזוב את התורה מפני הידיעות החיצוניות כמעשה אחב״י יושבי ארצות אשכנז וצרפת, אשר ״גם שם שכחו בני עמנו את דברי המאמר הנשגב הזה ואחרית דבר היתה, כי כמעט כל איש אשר בחר בלמודי החכמות והידיעות לבד פנה עורף אל דת אבותיו. ועל המדינות ההן יאמר: “תורה נשכחה”. יראו אחב״י יושבי רוסיה, פולין ומולדובה ויקחו מוסר מאחיהם באשכנז ובצרפת! מהם יחכמו לדעת גודל המכשלה והרעה אשר תצמח לבני ישראל בנטותם לאחד משני הקצוות״.

־־־־־־־־־־־־־־־

בפריז הוציא הנוסע ספר דברי מסעיו בצרפתית בשם Cinq années en Orient⁴ 1851 — 1846 (חמש שנות מסע בארץ הקדם, תר״ז ־ תרי"א), וראשי היהדות בצרפת, רבנים, חכמים וסופרים, אשר ראו את ספרו בעודו בכת״י, הביעו רוחם לקהל במכתבי תהלה ויחזקו את ידיו. אחרי צאת הספר (תרט״ז), שם המחבר אל לבו למלא את בקשת יהודי פרס אשר בקשוהו להיות להם למליץ לפני גדולים ולהביא להם עזר מצרה; ויערוך ספרי זכרון ובקשות בעד אחיו האומללים אל השולטן הטורקי, אל נפוליון השלישי ואל מלכת בריטניה. בהנובר הדפיס בנימין את כל דברי מסעיו בגרמנית (תרי״ח) בשם Acht Jahre in Asien ünd⁵ Afrika (שמונה שנים באסיה ובאפריקה), עם הקדמת החכם ד״ר קייזרלינג, וגדולי החכמים בגרמניה, יהודים ולא־יהודים, קדמו את הספר בשמחה ויהללו את המחבר על תוצאות מחקריו אשר שם לפני הקהל.

הספר נדפס בשנה ההיא במשך ירחים אחדים בשתי מהדורות ונמכר כולו. ובשנת תרי״ט יצא הספר בתרגום עברי ע״י דוד גורדון (עוזר במערכת "המגיד״ ועורכו אחרי כן) בשם ״מסעי ישראל״. אחר הדברים האלה שם בנימין את פניו לצאת למסעיו בשלישית לבקש את נדחי אחיו באסיה ובאפריקה אשר לא יכול לבוא עד תכונתם במסעיו הראשונים, גם לצרף וללבן את הידיעות אשר קנה לו על אדות היהודים בנסיעתו הראשונה, וביחוד למלא משאלות החכמים אשר שמו לפניו על אודות תולדות היהודים וספריהם בארצות הקדם. כי אחרי צאת ספר מסעיו בצרפתית עוררו אותו חכמים רבים לחקור ולדרוש במסעו הבא לדברי חפץ שונים: לראשית מוצאם של שבט “בני ישראל” בהודו, לכת“י עתיקים בלשונות פרס, ערב ועוד ובאותיות עבריות, לספר התורה אשר מצא הנוסע בדיארבקר ואשר לפי דברי היהודים שם נכתב על ידי עזרא הסופר (שלמה מונק); לשמות הערים והכפרים באשור ובארם נהרים, בעברית ובערבית. לכת״י מספרי ה”גנוזים“, בן־סירא, בן־חגלה, בן־לענה, לכת״י עתיקים של ספרי הגאונים בארמית או בערבית, לתלמוד ירושלמי על סדר קדשים, לתוספתא של בר־קפרא ולמשלי שועלים של ר' מאיר (ב״נ; ע”ד ראשי הגולה. על הקראים הקדמונים, על מושבות הקראים ומספרם, לדרוש אחרי כת“י מהם וביחוד בשפת ערב, ע”ד כת שבתי צבי, מנהגיהם, תפלותיהם וחבוריהם (מ. יוסט); לכת״י של ספרים עתיקים בצורתם הראשונה, בטרם נשחת תארם בדפוס על ידי הוספות והשמטות, לכת״י תרגום ירושלמי, תרגום יונתן, מכילתא, הספרים על שני חומשי תורה האחרונים. לכת״י של פירוש ר׳ סעדיה גאון על התורה (א. גיגר). ל. יעקבזון, ראש קהלת רוטרדם, העיר את רוחו לנסוע אל מדינות הודו אשר תחת ממשלת ארצות־השפלה, לחבר שם את היהודים המפוזרים והמפורדים כצאן בלא רועה ולכונן שם עדת ישראל. החכם ד“ר יוליוס פירשט, לייפציג, פרסם (תרי״ח) קול קורא לטובת ״הנוסע העברי הראוי לתהלה״ וידרוש מאת כל ״אוהבי החקירה והדרישה בענינים הנוגעים לתולדות בני ישראל” לאסוף תרומות־כסף להוצאות נסיעתו החדשה לארצות אסיה ואפריקה ובדבר הזה ״יהיה לאל ידנו לעשות טובה גדולה כללית לאומתנו ולהפיץ אור על חשכת המסכה הנסוכה על אחב“י בארצות הנזכרות”.

בשנה ההיא, שנת תרי“ט, שב בנימין לנסוע למסעיו ואת דברי המסע הזה שם לפני הקהל בספר Afrika Drei Jahre in (שלש שנים באפריקה⁶(, הנובר, תרכ”ג. גם הספר הזה העיר עליו תשומת לב החכמים והסופרים ואנשי המעלה. מלך שודיה ומלך הנובר כבדוהו באותות־כבוד, ודעת הקהל המריצה אותו, כי יכון למסע חדש לארצות הקדם; גם הוא נשא נפשו לשים לדרך פעמיו למדינת ערב, ״לגלות ממלכת ישראל, כי עוד לא סר שבט מיהודה״; ולארץ סינים, ששם, במדינות הצפון, היו היהודים נפוצים בקרב עם הארץ, מעטים בתוך רבים, והולכים ונבלעים מעט מעט מדור לדור אל ים האדם אשר סביבותם; ולארץ כוש, ששם נמצא שבט יהודי עתיק־ימים, “פאלאשים”, נתוק וכרות משאר עם ישראל, ״כעשרים וחמש רבבות, אשר באורך גלותנו נתרחקו כמעט מגבול דת קדשנו, ורק כ״ד כתבי הקדש ומועדי ה' היו להם ציונים כי מציון יצאו… פרצוף פניהם מקצתם לבן ומקצתם שחור; לשונם היא שפת אמהארי… זוכרים הם את יום השבת לקדשו וגם את המועדים ישמרו, אך לא על פי הקבלה הידועה וחשבון העבור אשר לבני ישראל; יודעים הם כל התורה שבכתב, ויש בידם העתקת כת״ק בלשון אמהארי, וגם הנוצרים היושבים בעריהם יבואו אליהם לבקש מפיהם פירוש דת תורה… גם כומר אחד מחברת המיסיונרים אמר, כי נקל יהיה לאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם יותר מאשר למיסיונרים להטותם אל הדת הנוצרית, כי מאד נכספו הפאלאשים להקשיב לקח מפי אחיהם האמתיים באירופא״⁷.

ואולם עד אשר החלו אנשים מאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם, והנה המיסיונרים מלונדון פרשו עליהם רשתם וידיחו מהם רבים, ואשר לא אבו שמוע אליהם הלשינו אותם אל המלך ויביאו עליהם רעות רבות וצרות. גם בשנה ההיא, אשר התעתד בנימין השני לנסוע שמה, “נלכדו על ידי כומר אחד מחברת השליחים הנ״ל שלושים ושש משפחות מבנ”י באביסיניה ונזורו אחור מדת קדוש ישראל, בהאמינם לדברי המסית והמדיח (מפני שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם והם ערומים מדעת) כי כבר רחם ה' את עמו״⁸.

ובנימין השני לא יכול עוד להשלים חפצו, כי במסעיו חגר שארית כחו ובזבז שאר הונו; החכמים נחוהו בעצותיהם, העניקו לו מנדבות פיהם, אך העשירים לא תמכו בו מהונם. וילך ללונדון לבקש מוצא לכסף למסעו החדש, ויודיע את דברו בקהל רב. גם פנה במכתב אל "ועד שליחי הקהלות״, בו הודיע להם בקצרה על כל מסעיו אשר נסע לארצות רחוקות לבקש את אחיו בני ישראל ולראות את ענים והליכותיהם, וכי גם עתה הוא אומר לנסוע לארצות סינים, תימן ואביסיניה, ״להביא ישע לאחב״י יושבי הארצות האלה הנרדפים שם באכזריות חמה, ובפרט אחינו באביסיניה, אשר באו אליהם מסיתים ומדיחים להטות לבבם מדת קדשם, והם בבלי דעת יאשמו״, ויבקש מהם לתמכו ולסעדו במסעו זה. אך האנשים אשר פנה אליהם היו “אנשי חסד״ ולא “אנשי רוח״, צרת אנשים יהודים מצאה הד בלבבם אך לא צרת היהדות: בועידה ההיא, אשר בה החליטו לשלוח סכומי כסף גדולים לטובת יהודים “נשרפים” במאנאסטיר, צוו על המזכיר להשיב להנוסע, כי אין לאל ידם לתמוך בו במשען כסף לדרכו זו. על זאת התעוררו אנשים מנכבדי עדת ישראל בלונדון וייסדו חברה לאסוף תרומות כסף מאת היהודים יושבי אנגליה לתכלית הנסיעה. ראש החברה היה הגביר ששון והמזכיר — רמ״נ אדלר בן הר׳ נתן אדלר הרב הכולל לאנגליה. הם הוציאו קול קורא ליהודי אנגליה, בו דברו על הנחיצות לשום עין על שארית הפליטה לבנ”י בארץ סינים ובאביסיניה ולקרב אותם אל שאר עמם, והודיעו כי נמצא להם עתה למטרה זו ״הנוסע המפורסם הר”ר בנימין השני, אשר הקדיש רוב ימי חייו למסעיו בארצות רחוקות״, וכי "בעלי החברה חקרו ודרשו ומצאו, כי הנוסע בנימין השני יש לו כל הכשרונות הדרושים לחפץ נסיעה כזו על ידי ידיעתו בעניני דתנו ועל ידי ידיעותיו בלשונות הקדם וכו' ".

“לזאת איפוא דורשים בעלי החברה עזר וסעד לדבר גדול זה מכל אחד מאחב״י יושבי אנגליה, איש איש כאשר ידבנו לבו״. עוד המה עושים הנה והנה ובנימין השני חלה וימת בחודש סיון תרכ”ד בעוני ובחוסר כל — לא מלאו ימיו ולא השלים חוקו. וכאשר פנה בעת ההיא החכם הבלשן פרופ' יוסף הלוי במכתב אל הרב נתן אדלר ויציע את עצמו לנסיעה לארץ כוש⁹, קבל ממנו תשובה, כי "החברה המתאמצת לשלוח מלאכים אל אחב״י בארץ סינים וכוש, עמלה כיום ליסד קרן כספית להחיות את עוללי המנוח הנוסע בנימין השני״…

אך עמלו לא היה לריק. בספרי מסעיו הפיץ אור על קדמוניות היהודים יושבי ארצות אסיה ואפריקה ועל מצבם וסבלותם ודרכי חייהם בקודש ובחול, ספורי הצרות והתלאות אשר סבלו אז היהודים בפרס ובשאר מדינות המזרח הרחוק נגעו עד לב גדולי ישראל באירופה ויעוררו רחמיהם על אחיהם האובדים והנדחים, אשר עד העת ההיא לא ידעו לא אותם ולא מכאוביהם. כי בימים ההם עוד היתה ארץ הקדם כ“ארץ חשך” לאירופה ומצב היהודים שם — כספר החתום וגדולי היהודים אך החל החלו לשום לב אל אחיהם הרחוקים, אחרי אשר זה מקרוב הרעים באזניהם קול פחד פתאום — עלילת דמשק וכל נוראותיה. ואם המושלים, אשר פנה אליהם בנימין בעד אחיו העשוקים והרצוצים, העלימו אזניהם לרוחתם ולשועתם, הנה עמד להם בגללו ריוח והצלה ממקום אחר: מתוך היהדות עצמה.

א.

בטורים הבאים הנני אומר לשום זכרון בספרותנו לאחר המשוררים העברים אשר היו בדור האחרון בגליציה וככוכבים עפים חלפו ועברו ועקבותם לא נודעו. המשורר אשר אני מדבר עליו, משלֻם זלמן גלדבוים, היה יָתֵר מֵרֵעָיו ושיריו נבדלו לטוב מהמון שיריהם גם בתֹכן גם בצורה, כי היה האיש, מלבד רוח השירה אשר הוּחן בה שכם אחד על חבריו ההם, גם אמן השפה המקראית, אשר היתה בידו כחֹמר ביד היוצר להביע בה כל מחשבותיו בלי לחץ, עד אשר יכול להיות בדבר הזה כמופת לרבים מתופשי העט ופרי רוחו – מקרא עֹנג לעם גם היום.

גלדבוים, נולד בלבוב בשנת תקצ“ז. הוריו היו עשירים ויהיו משכילים בני ביתם. המשורר נחמן הכהן פישמן, מחבר החזיון “סיסרא”, היה מורה לתלמוד, לתנ”ך וללשון העברית לו ולאֶחיו ועל בית אביו נָגַה אור החכמים והמשכילים רנ“ק, שי”ר, שמשון בלוך, בלומנפלד ואחרים, ויהי האור הזה למאיר ולמעיר לגלדבוים הנער רב הכשון, ושנת הדרור 1848 (תר"ח) עוללה לנפשו הרַכּה ויחל לכתוב שירים. אחרי כן שקד על התורה ועל ספרות ישראל ועל חכמות חיצוניות ויוסף לכתוב ולפרסם שירים. על שירו “בהשקיט ארץ מצפון”, אשר כתב בהִכָּרת ברית השלום בפריז בשנת תרט"ז, שלח לו הקיסר נפוליון השלישי מכתב תודה.

בשנת תרי בא גדלבוים ליאסי אשר ברומניה ויהי חתן לגביר ישראל חיים דניאל, אשר היה קרוב למלכות וגדול ליהודים ביאסי ובכל המדינה. שָׁם שָׂם את כל לבו לטעת השכלה בתוך בני עמו ויהי הוא ואחוזת מרעיו המשכילים, כלם יוצאי גליציה גם הם, הראשונים במיסדי בתי ספר לבני ישראל בעיר הזאת; וילחם את מלחמת ההשכלה עם הקנאים המשַמרים ועם הרבנים, אשר היו גם המה “במורדי אור”. ואת מלחמת היהודים עם הצוררים מראשי עם הארץ, אשר החלו אז לזרוע זרע השנאה לישראל ברומניה, גם החליף מכתבים עם הדיפלומטים האירופיים וכתב מאמרים בעתונים אשכנזים וצרפתים לטובת יהודי רומניה. וַיֵרֶב לעשות צדקה וחסד וכל ימי שִבתוֹ ביאסי, כשלשים שנה ויותר, אסף הוא עצמו עצים ומַצוֹת מדי שנה בשנה ויחלקם לעניי העדה. בעיר ובחברה נחל כבוד וגדולה מכל עבָרים ויהי גם למפגע לחִצי מקנים ומתחסדים. ליום הכתרת הקיסר פרנץ יוסף למלך אונגריה בפֶסט ואח“כ ליום מלֹאת לו חמש ועשרים שנה למלכותו, נשלח גלדבוים לפסט ולוינה לברכו. מלך סרביה כִּבּד אותו באות־כבוד מדרגה שלישית. “הבונים החפשים” בחרו בו לחבר ואחרי כן לראש. באמונתו ובתם־לבבו בטח מאד בחֶבר הזה ובמטרותיו הנעלות – חסד ומשפט ואהבת אדם בלי הבדל דת ולאום – ויפק לו נפשו בשירי תהלה. עד אשר באו ימי מסה ליהודים במקומות שונים באירופה, “משפטים”, רדיפות, פרעות, הצדק והיֹשר ואהבת־אדם היו למרמס, כל השתות נהרסו–וה”אחים" ראו און והחרישו… אז הביע מר־נפשו בשירו

“הַשָּׁתוֹת יֵהָרְסוּן – צַדִּיק מַה פָּעָל?” ויקרא:

אַחַי בָּגְדוּ כְּמוֹ נַחַל

וַאֲנִי לָהֶם תִּרְגַּלְתִּי,

לְנַטְּלָם לְנַשְּׂאָם הוֹאַלְתִּי,

עַד פִּסְגַת מְרוֹמֵי אַהֲבַת־אָדָם,

אֲהָבִים בַּמֶּרְחָב בְּלִי גְבוּלוֹת,

בְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה לֹא מְהוּלוֹת,

וְהֵמָּה בְּתוֹרוֹתַי שָׁלְחוּ יָדָם.

הָרְסוּ הֵיכָלִי עַד הַיְסוֹד – – –

וְעַל שׁוֹמְמוֹת מִקְדָּשִׁי צַר לִי מְאֹד!"

(כידוע, היו גם ה“אחים” הערבים והנוצרים, אשר בלשכת “הבונים החפשים” בא“י, כמו אכזב לאחיהם היהודים ביום־מסה: בהיות הפרעות ביהודים בסוף שנת תרפ”ט, לא הביעו ולא השמיעו אלה אף קול דממה דקה של מחאה או הבעת־צער על הנעשה; אך גם מן ה“אחים” היהודים לא נשמע קול זעקה" “אחי בגדו כמו נחל”…)

אחרי כן קדמוהו ימי עוני ובמעט הכסף הנשאר לו לפליטה הוציא (יאסי, תרל"ג) מחזה־תוגה בשם " ידידיה האיסי בן שמעון בן שטח", להציב יד לאשת נעוריו, אשר מתה בימים ההם.

מקץ שנים אחדות האיר גורלו לו פנים – ויאַבּד טובה רבה מספרותנו. כי אחרי “ידידיה האיסי” היה עם לבבו להוציא עוד מחזות על נושאים שונים מדברי ימי ישראל: על זמן החשמונאים, על הורדוס, על בבא בן בוטא, ר' יוחנן בן זכאי, שמעון ה“פריץ”, “משפט בן יוסף על פי הרומאים” ו“המתנבאים למלכות שמים”, וכבר היו מחזות מקצתם ערוכים אתו ותמונות הנפשות המדברות והעושות עומדות לפניו כמו חיות – והנה בא העֹשר והפריע אותו ממעשהו (ויהי בו ההֵפך מאשר היה ליל"ג “באבוֹד עשרו בעניין רע”) וחזיונותיו נמוגו כחזון לילה, וחלום נעוריו – “להיות שכספיר עברי” – גז ויעף. ובכן לא נשאר לנו ממנו בלתי אם המחזה האחד הזה, “ידידיה האיסי”, אשר גם הוא כפשע בינו ובין האבדון…

והמחזה הזה הוא יצירה נפלאה גם בצורה גם בתֹכן; לשונו כלילת יופי ונֹעם והוד, ותכנה גם הוא מעשה ידי חוזה אמן, וכֻלהּ פנינה יקרה, אשר נוצצה רגע ונעלמה ושבה לתחתיות, והיא מחכה לגואל אשר ישוב יעלנה וישִׂימהּ במערכה במקומה – בתוך אבני הנזר המעטות המתנוססות בספרותנו.

כשוב אליו ימי טובה, שב לעבוד את עבודת הצבור כאשר הסכין, ויפעל לטובת היהודים ברומניה, אשר תכפו עליהם צרות ורדיפות בשנות השבעים למסה"נ. ובהתאסף צירי הממלכות בברלין אחרי מלחמת רוסיה וטורקיה (1878), נסע שמה בהוצאותיו בעזרת “אֶחיו” הבונים החפשים הקרובים למלכות עזר גם הוא, יחד עם אחיו השתדלנים האחרים, לסבב פני הדבר, כי נקבע בספר הברית הברליני סעיף על דבר שווי־זכיות ליהודים ברומניה וביתר ארצות הבלקן. הסעיף הזה נשאר “חרות על הלוחות” והרדיפות והגזרות הרעות שבו על היהודים ברומניה הרבה יותר מבראשונה. אז הוציא גלדבוים (תר"מ) כאלף משפחות עבריות מתחת סבלות הרומנים, כי קבץ על יד את הכסף הדרוש להעביר אותם באניות לאמריקה. מלבד אנשים מעטים אשר עזרו לו במעשה הצדקה הזה, היה הוא המוציא והמביא בהעברת המשפחות האלה וכל טרחן ומשאן היו על שכמו.

אחרי עָבדוֹ ברומניה עבודת ההשכלה – עבודת הקֹדש למשכילים – בימים ההם יותר משלשים שנה, שב (תרמ"ט) לארצו ולעיר מולדתו לבוב. שם הוסיף לתת פריו בשיר פעם בפעם כבימי נֹער. בשנת תר“ע הוציא “ספר השירים”, הוא קובץ שיריו, פרי עבודת יובל שנים ויותר, ויחלק את הספר לידידיו ולמיודעיו חנם אין כסף (כאשר עשה עם “ידידיה האיסי”) ואל שוק הספרים לא הוציאוֹ. על פי עצת כותב הטורים האלה שלח את ספר שיריו אל בית הספרים הגדול אשר בירושלים ואל מערכת “השלח” לאודיסה, ואולי גם למערכות עתונים אחרים; אך עד כמה שנודע לי, לא בא על הספר כל דבר או חצי דבר באחד כה”ע לבני ישראל לא בעת צאתו ולא במשך שנים רבות אחרי כן. במכתבו מח' תמוז תרע“ד הודיעני, כי “בעוד ימים אחדים יצא מתחת מכבש הדפוס החלק השני מ”ספר השירים”. במכתב ההוא כתב לי לאמר: “קנאתי בך על עלותך לארץ אבותינו, ששם תראה את אחינו עובדים את האדמה ואוכלים יגיע כפיהם בזעת אפיהם. לולא הזוקן שהיה לי, הוטב בעיני לנסוע שמה מלכת אל ערי היער ולשאוף רוח צח שפיים בימי הקיץ… אחלה פניך להודיעני את כל אשר חזית שם באחוזות היהודים, אם עובדים המה את האדמה בידיהם או נרפים הם ועושים מלאכתם ע”י אחרים, אם צוה ה' את הברכה לרגל המלאכה אשר הם עושים שם, או אין. כי בכל אהבתי לכל מין האדם מבלי עשות פדות בין נמולים וערלים, אני נאמן לאחי היהודים ואני מכיר את ערכם בראש כל העמים."

אלה היו דבריו האחרונים אלי. ועוד מעט באה מהומת המלחמה ובלבלה את כל הארצות ונִתּקה כל מוסרות־ברית. ביום כ“ב חשון, תרע”ו מת גלדבוים בפרג והוא בן תשע ושבעים שנה. על דבר מותו באה ידיעה קצרה בעתונים היהודים הגרמנים. לא הוא ולא ספרו הראשון או השני (אשר נולד בעצב בעת התחולל סערת מלחמה) זכו לאזכרה כראוי להם.

נשכח היה האיש בחייו ונשכח במותו.

ב.

ב“ידידיה האיסי” מתאר המשורר את המלחמה – החרישית בראשונה והגלויה באחרונה – אשר היתה בין אנטיפטר וביתו, החוטר מגזע האדומים (אשר התיהדו לפני דור אחד או שנים באונס ולא ברצון ויהיו אחרי כן כרקב לבית יהודה) ובין בית חשמונאי, ואת פעולת האיסים אשר התאמצו לסכל עצת רשעים, אך בבגד בוגד אשר קם מקרב עדתם כשלו ונפלו. הנפשות הראשיות במחזה הזה המתוארות ע"י המחבר ברב כשרון ובצבעים בהירים, הם: אנטיפטר ושלומית בתו מזה והאיסים, האבן הראשה לכל החזיון, מזה. אנטיפטר, אשר זמם “לחרחר ריב בין האחים, זרע המלוכה, ולחלק את העם הפרושים והצדוקים למען יפלו חללים איש בחרב רעהו”, וכי יחלוש את ישראל יסגירם ביד רומה ואז תהיה מלכות ישראל לו ולביתו. שלומית בתו ויועצתו, אשר ינקה שֵׁד בעלת אוב ותהי אצלה אמון וַתִּלמד כשפיה “לצודד נפשות במרקחת אהבים, ולמסוך כוס רעל להשחית ולאבד, נפשות לפורחות למלך בלהות”. ואשר לבה היה קרוע בין האהבה לידידיה האיסי ובין התאוה להשחית את האיסים. והאיסים היו חֶבר־אנשים נזירים, אשר נזורו מעיר ומְתִים ומחיי־ תענוגות, האמת היה חותמם והצדק משא נפשם והחסד משלח ידם והחכמה והדעת אוצרם, וממכון שבתם, מן המדבר, השגיחו, התערבו, הזהירו. ויש אשר יבאו העירה והתהלכו באדם, ויהי האחד שופט והשני רופא והשלישי נושא כלים לאחד השרים, וככה היו עיניהם פקוחות על דרכי האנשים והליכות המדינה, – היו צופים אך לא צפוּים, ידם בכֹּל ודרכם נסתרה, כי השבועה הגדולה היתה ביניהם לגדור בעדם, ואיש לא בא בקהלם עד אם נסוהו במסה ימים רבים וימצאו את לבבו נאמן לפניהם. – המחבר, שהיה חבר בחֶבר “הבונים החפשים”, מדַמה בנפשו את מגמת האיסים הקדמונים כמגמת החֶבר הזה, אשר לפי דברי יוצריו מוצאותיו מקדם גם הוא; וכן הוא מַשוה אותם, אלה לאלה, בהקדמתו למחזה זה.

והנה זה תֹכן המחזה.

המבוא (פרולוג).

מִדבר־יהודה, אהל־מועד האיסים. חוני המעגל, ראש האיסים, זקן ושבע ימים, נכבד בעיני כל, יהודים ולא־יהודים, כנביא ועושה נפלאות. האיסים היושבים ראשונה לרגליו: ידידיה בן שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין; מנחם, אב בית־דין, משנה לשמעון; עקביא בן מהללאל, אחד המחוקקים; מלוך, משוֹעי ירושלם, איסי בסתר, וחזקיהו הגלילי, נושא כלי אנטיפטר, איסי בסתר. חוני מדבר אל העדה על המדות הטובות שידבקו בהן האיסים, על מסתרי הנפש והבריאה, על הרצון, שהוא חפשי ואינני חפשי, באשר הוא תלוי במסבות ובתכונות הנפש הנמשכות והולכות מדור לדור. ידידיה ממלא אחריו, מבין לחברים את תורת המורה. מלוך, איש רחב־נפש ומבקש גדולות. שואל: “מדוע נחדל ממשרה ידינו? הנה המלכים, הפַחוֹת והסרנים המה לבדם חפשים מאֻשרים – כי יקחו ישבעו ככל אוַת נפשם!” וחזקיהו, אשר לו לב חם וסוער, שואל: “איך נעצור ברוחנו מקחת נקם, לקשור במסתרים קשר לצדקה, להכרית עריצים מקרב הארץ ולקרא דרור לארץ וליושביה?” וחוני מבאר הלם, כי לא כאלה דרך האיסים – לבקש לתאוה ולרדוף כבוד או לחדש ארץ ביחד חזקה.

המערכה הראשונה.

– אנטיפטר מדבר על לב שמעון בן שטח ומנסה להבאיש את ריח אריסתובלס בעיניו באשר הוא ואנשיו צדוקים ולא יאתה לו המלוכה, אשר הסב אותה אליו לא בצדק כי אם בכח. אך שמעון לא נפתה לו ויבינהו, כי אריסתובלס צולח למלוכה יותר מהורקנוס, “איש אובד עצות, אשר אם ימלוך יועציו יָשׂוֹרו, ומי יודע לאן יוליכוהו שולל”. נער משרת בא וקורא לשמעון החוצה ואנטיפטר, אשר קוה להדיח את העם מאחרי אריסתובלס אחרי אשר יטה את לב שמעון מאחריו, אומר במר נפשו: “אם גם לב שמעון שלם עם מלכו, הנה לשקר קותה נפשי להדיח את ההמון מאחרי אריסתובלס. ואם כן אפוא מאין יבוא עזרי? – עזרי מעם רומא, הרודה בכל הגוים”. שמעון שב הביתה ובנו ידידיה על ידו. הוא מציג את ידידיה ואת אנטיפטר האחד לפני רעהו ואנטיפטר קורא לידידיה לבקר בהיכלו ושם יציגהו לפני שלומית בתו. ידידיה משיב את פניו באמרו: “לא להתודע שֻלחתי הֵנה, כי אך לעשות את מלאכתי נע ונד הנני”. אנטיפטר יוצא, וידידיה מביע לאביו רוחו: “זה האיש אנטיפטר בהיותו אתנו בבית כָּנַס עפעפי אל מול פניו לקרא מעליו שואה ומשואה”. אך שמעון מדבר עליו טובות: הלא זה אנטיפטר נכבד ונשוא פנים, ידיד נפש הוא, משגב ומסעד להורקנוס הכהן הגדול". שושנה ושלומית באות ובהִשָמע קול צעדיהן נחבא ידידיה אל תחת היריעה, כי לא חפץ לראות את פניהן. ושושנה, נערה כבת שבע עשרה שנה, ישבה בבית שמעון כחמש שנים מיום מות שלמינון אִמהּ, וזה כשלשה חדשים הוציאה המלך אריסתובלס אחיה מבית שמעון דודה ויביאה אל ביתו ואנטיפטר נתן לה את שלומית בתו, נערה כבת עשרים שנה, לסוכנת ולרעיה. שושנה מספרת חלום רע אשר חלמה הלילה, והנה היא יושבת בגן ולפניה שה תמים ועופר אילים וכלב נאמן מרקד ביניהם. ואחר ראתה והנה שני אחיה נלחמים באיבה ושניהם יזובו מדוקרים והכלב ביניהם מלקק את דמם. שמעון מנחם אותה כי החלומות שוא ידברו והחיונות הבל המה. שתי הנערות יצאו ושמעון הולך אחריהן לשלחן וידידיה משתף בשיחו:

מָה רַב הֶעָמָל רָאִיתִי הֲלוֹם

אַךְ נִתְּקוּ רַגְלַי אֶל אַדְמַת הַבִּירָה! ־ ־ ־

הֲלֹא זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר יָדַעְנוּ

אָרְחוֹ וְרִבְעוֹ וְסִתְרֵי לְבָבוֹ –––

זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר בַּמִּסְתָּרִים

יִהֲרוֹס לְאַבֵּד כָּל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

"יְדִיד נֶפֶשׁ הִנּוֹ וּמִשְׂגָּב וּמִסְעָד

לְהוֹרְקָנוֹס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו"!

וּבִתּוֹ שְׁלוֹמִית, בַּת סָרַת טַעַם,

לָהּ אָמְרוּ הַצּוֹפִים, כִּי דָמִים מָלֵאָה:

"נְתוּנָה נְתוּנָה לְשׁוֹשַנָּה הָעַלְמָה

לְמַעַן הַחֲזִיקָהּ בְּדֶרֶךְ תָּמִים"! ־ ־ ־

זוּלָתִי הָעַלְמָה שׁוֹשַנָּה הַבָּרָה,

הֵיטִיבָה לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם בָּעֲרָפֶל ־ ־ ־

וַתֶּחֱזֶה בְּהוֹרְקָנוֹס שֶׂה תָמִים וְאוֹבֵד,

וּבַאֲרִיסְתּוֹבְּלֶס קַל־רוּחַ, עֹפֶר הָאַיָּלִים,

וְאַנְטִיפַטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵח,

וְשׁוּלַמִּית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,

עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

כֹּהֵן וּמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמוֹ –––

אַךְ קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי הָעַלְמָה הַזֹּאת

וְרוּחַ מִמָּרוֹם דּוֹבֵר מִפִּיהָ!

מַה־שָּׁפְרוּ מִלֶּיהָ וּמִדְבָּרָה נָאוֶה,

וְאַחֲרֶיהָ כָל־אָדָם תִּמְשׁוֹךְ סֶלָה! ־ ־ ־

וְלוּלֵא עָצַרְתִּי בְּרוּחִי בְּכֹחַ וְחַיִל

אֲזַי דָלַגְתִּי מֵאַחֲרֵי כוֹתָלִי,

וָאֶפּוֹל עַל צַוָּארָהּ, וָאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:

שׁוֹשׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!"

המערכה השניה.

– שלומית מדברת אל לבה, מביעה מרי שיחה על אשר עזבה את ארצה “לשכון לבדד עם נערה פותה, סוערה, אמולה, נאנחה, שוממה” תחת אשר קותה לראות חיי תענוגות בירושלם ההומיה ולרקום מזמות בבית המלכות, כי גם אריסתובלס אשר קותה למשוך לבבו – ולהשחיתו, השתמר מפניה וישם לה אורבים וכל מעגליה יפלס. לבה מתנודד בין קנאה ואהבה: ידידיה איננו אוהב את שושנה (אשר חלתה והוא רפא לה), “רק שמחת האָמן הטתה לבבו, כי יָגע וטרח ויחלימנה. ותשא כמעט רגע חן וחסד לפניו… אך לי ישוב יהפוך כל אהבתו, וללכת באור אִשי יתאוה תאוה, כי לבי כתנור וילַהט לקראתו: מה יפה ידידיה! מה נחמד מראהו!”

ידידיה בא לילה לדעת את שלום שושנה ושלומית מקדמת ניו, מדברת אליו על מחלת שושנה, מתחפשת כירֵאה מפני חזיונות לילה: “אני עלמה רכה ולבי לב נמוג, והלילה ליל חזיון, ליל עלות אִמהּ שלמינון המלכה מקִברה ההרמונה, לכן סמר בשרי…” עודנה מדברת והיא נולת על צוארו וקוראה: “חִיל אחזני! הושיעני אהובי!” – והיא מתעלפת. ידידיה מגיש שפתיו אל אפה לדעת אם יש בה נשמת רוח חיים, אז נבואו שרעפיו ולבו סחרחר, ויחבק לה וינשק לה. היא פותחת לאט עיניה ועל פניה שחוק בעת ההיא יִשָמע קול שריקות – הוא קול חוני המעגל – וידידה יתעורר ויסיר זרועות שלומית מעליו ויברח עד הפתח. שלומית

צהלה ושמֵחה:

הֶאָח, מָצָאתִי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

אַף לְזֹאת יִשְׂמַח לִבִּי וְיָגֶל כְּבוֹדִי,

כִּי בֵין הָאִיסִים שָׁבִיתִי שֶׁבִי – – –

הֵתַלְתִּי בְךָ, יְדִידְיָה, לֹא אֵדַע פַּחַד,

אַךְ לְמַעַן נַסּוֹתְךָ נָפַלְתִּי עַל –צַוָּארְךָ.

וְעַתָּה בָאתָ בְּכַפִּי, וְעַתָּה אָחֵלָּה

לְהַרְאוֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וְאֶת־יָדִי הַחֲזָקָה. – – –

בְרַח דּוֹדִי – שׁוֹב תָּשׁוּב כָּעֵת חַיָּה!

וְסוֹד לִי תְגַלֶּה וְתַעֲלוּמוֹת הָאִיסִים,

וְכָל־לִבְּךָ לִי תַגִּיד, וְתִתְוַדֶּה אֶל־חֵיקִי.

מָחָר – וְאוֹדַע לְךָ אֲהוּבִי יְדִידְיָה:

כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי וַאֲנִי אֶמְשָׁל־בָּךְ!"

ידידיה מדבר אל לבו, נָקוט בפניו על אשר תקָפו יצרו רגע אחד, ומתנחם לאמר: “כחלום מהקיץ כן חלפה תשוקתי,, ושקץ אשקצנה ותעב אתעבנה”, אך מעתה לא ישפוט עוד אדם ולא יתעַבר בריקים ופוחזים: “כל עון אשא, אעבור על רֶשע; כי מי יאמר: נקיתי, חף אני מפשע”. אז נשמע שנית קול שריקות – הפעם כקול מצהלות, והוא יוצא לבקש את מורו.

אנטיפטר בא לילה אל חדר בתו, מספר לה, כי עש כעצתה: מסך רעל בכוס הורקנוס ולא נתנו לשתות, לאמר: כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו להורקנוס כי מות בסיר, נפל הורקנוס על צוארו ויאמר: “ראה, אנטיפטר, איך זמם אריסתובלס לשכּל גם שנינו יחדו יום אחד: אותי לאַבד בכעסו התרעלה, ואותך, ידידי, בחרב המשפט”. ובדַברו הושיט ו מגלה עפה קטנה אשר נפלה בחדרו, וכתוב בה:

"חָלָב וּדְבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנָם

וְרוֹמְמוּת אֵל תָּמִיד בִּגְרוֹנָם,

נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וְכוֹסָם כּוֹס רַעַל:

יַד אַנְטִיפַּטֶר וּשְׁלוֹמִית בַּמַּעַל."

ויאמר: “שונאינו הצדוקים כתבו את המגלה, לשום דמי בראשך, על כן נחישה נא מפלט לנו, כי אין יראת אלהים במקום הזה”. כה דבר הורקונוס בתֻמתו וִוַלתו, אך אנטיפטר הכיר ברעדה כי אצבע האיסים היא, הכותבים במשקל ובמליצה ואותיות שם חוני בראשי החרוזים. ועל הורקנוס נפלה אימתה ופחד ומחר בלילה יברח אל אריטס מלך סלע, אשר גמרעמו אנטיפטר לעזור להורקנוס ללכוד את המלוכה ואת ירושלם מיד אחיו. שלומית בקשה מאת אביה לאַחֵר מועד צאתם, כי לא תוכל עוד ללכת אחריהם. אנטיפטר אומר לה: “הטרם תדעי את נפש הורקנוס, כי נרפה ורך לבב האיש, ומי יודע אם לא ישוב ונִחם וימאן לברוח ולפשוע באחיו, ואז תוּפר מחשבתי”. גם הזכיר לה את השבועה אשר נשבעה ביום הקהל באזני כל הקושרים ומלוך בראשם, לשום מחסֹם לפה ולשפוך דמה כמים בעד מלוכת הורקנוס. לאחרונה הודיעה לו את סודה: היא משכה אליה את ידידיה האיסי בעבותות אהבה ועתה לבה בטוח כי תחלוש את האיסים ותפיל מהם רב; מחר תוכל לגלות לאביה את כל תעלומותיהם ואז תמצא ידו להם.

ידידיה נפרד משושנה לשוב אל מקומו. היא הביעה לו את רוחה: אחרי אשר עמל בה שנה תמימה וירפאנה הנה הוא הולך עתה לדרכו ואותה ישכח; ועתה יֵשב נא עמהם עוד ימים אחדים. ידידיה ענה: “לא אשכחך כל עוד בי נשמתי! אמרי לי: אחי הוא, או קרובי, או רעי; אחת היא – זכרך לא ימוש מקרב לבי!” אז נרגעה ובֵרכה אותו לצאתו. עודם מדברים וצלם שלמינון הופיע בעד הדלת והמזוזה. שושנה תחרד ותתעלף וידידיה לוקח אותה על זרועותיו. צלם שלמינון יסיר המסוה מעל פניו ופני חוני יֵראו. חוני מביע רוחו על ידידיה, אשר “כל משברי התשוקה עליו עברו” והוא עמד בנסיון, “ואהבת שלהבת־יה בלבו יוקדת, והוא איננו אֻכּל אך מזוקק שבעתים. אל הנער הזה התפללתי, יחַלתי, ובידו אפקיד רוחי ־ וחי לעולם”. ואחר נִגש וַיִגע בראש השרביט אל קדקד ידידיה, ויאמר: “ידידיה בן שמעון, כָלוּ ימי מגוריך!”

המערכה השלישית.

– ידידיה נצב על מצבת אבן, אשר על פי המערה התחתית, הוא קדש הקדשים לעדת האיסים; ומדבר אל לבו:

"הֶאָנֹכִי אֵשֵׁב רֹאשׁ, הַצָּעִיר בַּעֲדָתִי?

מִי אֲנִי, כִּי נָתְנוּ אַחַי בִּי עֵינֵיהֶם?

הִנֵּה נָא מַלּוּךְ אִישׁ מְלֵא דַעַת;

מַדּוּעַ לֹא בָחֲרָה בוֹ כָּל־הָעֵדָה?

הֲלֹא הוּא הָרֹאֶה, וְהִתְנַבֵּא בַמַּחֲנֶה:

"הַיְדַעְתֶּם כִּי יִלָּקַח אֲדוֹנֵיכֶם מֵעַל רָאשֵׁיכֶם?

מִי יַעֲלֶה תַחְתָּיו וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?"

וַתֶּחֱרַד הָעֵדָה וְאֶשׁתּוֹלְלוּ כָל־אַחַי,

וַיָּפָג לִבָּם וְלֹא הֶאֱמִינוּ.

אַךְ קוֹל חוֹנִי, מִבַּעַד לַפָּרוֹכֶת,

בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה עוֹנֶה אַחֲרֵיהוּ:

"נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְלֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ;

וְהָאַחֲרוֹן יִהְיֶה רִאשׁוֹן. וְהַצָּעִיר יִהְיֶה רוֹדֵם!"

אָז רָאוּ כֵן תָּמָהוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ;

וּפִתְאֹם כָּל־אַחַי בִּי תָלוּ עֵינֵיהֶם,

וַיוֹרוּ בְּאֶצְבָּעָם וַיִּקְרְאוּ כְאִישׁ אֶחָדְ:

“הוּא חָסִיד, הוּא עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶל חוֹנִי!” – – –

ואחר נִדְבַּר עם קול קורא ממעמקים, מליצה חידות, כדרך האיסים אשר “דבריהם גלוים ונסתרים ועשתנות לבם שקופים אטומים”. ויהי רעש והארץ פתחה את פיה ותבלע את ידידיה ואת המצבה…

הורקנוס ואנטיפטר, הנעזרים בחיל אריטס מלך סלע, שמו מצור על ירושלם והרעב גבר בעיר. שמעון בן שטח יוצא אל המחנה, מנסה דבר אל אנטיפטר לשלום, אך הוא מקשה לשאול: המלוכה להורקנוס, ואוצרות ההיכל וראש אריסתובלס – והשלום לא קם. מלוך מגלה לאנטיפטר את מקום חוני ויועץ לו לתפשו ולהגלותו לארץ מרחקים. אנטיפטר שולח את אֶחיו, יוסף ופליון ובראש צבאם, חיל ערב, כִתְּרו את היער מסביב. באשמורת הבקר עלו חוני וידידיה “כאֵד מן הארץ, מבטן האדמה”, חוני הסיר את טבעתו מעל ידו וישימה על אצבע ידידיה וגם את מטהו נתן בידו ויחבקו וישקו איש לרעהו ויפרדו איש מעל אחיו. אז תפש יוסף את ידידיה ויביאהו אל המחנה ופליון נגש אל חוני וידרוש ממנו, כי יקב את אריסתובלס ואת אנשיו וכי יעשה בלהטיו אשר יפלו חומות ירושלם. חוני בגאונו פנה לו ערף ואל אנשי צבאו כה דבר ערָבית:

"עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לַמַּשְׁחִית הֶרֶף?

עַד מָתַי שִׂנְאַת חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?

עַד אָנָה בֶּן הָאָדָם יֵצֵא לַטֶּרֶף

וְיִפְרוֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ, כְּעִבְרִי כַעֲרָבִי,

וְעַל־כָּל־בְּנֵי הָאָדָם רַחֲמַי יָגֹלּּוּ;

עַל־כֵּן לֹא אֶקֹּב – וְאֶתְאַוֶּה בִּלְבָבִי

כִּי עַל־אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַךְ בְּרָכוֹת יָחוֹלוּ."

כה דִבּר חוני וכפיו נשואות לברך את העם, והערבים נפלו על פניהם בהדרת־כבוד, אז שלף פליון חרבו וימיתהו.

מלוך בא אל אנטיפטר, מגַלה לו כי איסי הוא, ואומר: “כאשר מצאה ידנו לחוני, כן תמצא לידידיה לבערו מן הארץ.”

אנטיפטר מצַוה את יוסף אחיו לשום עין על ידידיה וכי ינטו צללי ערב ואין רואה – יהרוג גם אותו. שמעה שלומית ותניא את אביה משפוך את דם ידידיה. אנטיפטר באר לה, כי היה דבָרו עם מלוך לאַבּד את ידידיה ומלוך יקום תחתיו לראש האיסים ואז יהיה להם לעזר. אך שלומית אמרה: “אם יקום הוא במקום חוני, מי לידך יתקע כי לא יחלל בריתו ולא יהיה לך לשטן, כי ערום הוא ולבו עָקֹב מכֹּל. לא כן ידידיה, הוא איש תם וישר ומרמה לא ידע, לכן טוב כי עלה למעלה ואליו תשוקתי ואני אמשל בו.”

בין כה וכה יצא הורקנוס מן האהל ושושנה אחותו על ימינו וירא את ידידיה אסור ויצו – ויסירו מוסרותיו מעליו וירכיבו אותו במרכבת המלך ושושנה לימינו והם נוסעים העירה והעם קורא: “הידד! יחי הנזיר והעלמה!” ושלומית ראתה ואש הקנאה אֲכָלתה, ותאמר אל אביה: “כמה שחרתיך לבער מן הארץ את שושנה צרתי תועבת לבבי, ההולכת יום יום בין שתי המחנות לדבר שלום על לב שני אחיה”, ואחר דברה אל לבה:

"הֶאָנֹכִי לֹא אֶגְבַּר עַל־אִיסִי עוּל־יָמִים?

וּמִפָּנַי יִסָּתֵר? וְעוֹדוֹ בְּכַפִּי – וְאֵינֶנוּ?

חֵי נַפְשִׂי כִּי אַדְבִּיקֵהוּ!

בְּמַחֲנֵה הָאוֹיֵב אֶפְרוֹץ אַחֲרָיו

וּבְקֶרֶב הָאִיסִים כָּל־צְעָדָיו אֶסְפּוֹר;

וְאִם יַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם מִשָּם אוֹרִידֶנוּ,

וְאִם יֵרֵד תְּהוֹמוֹת אֶמְשֵהוּ מִמַּיִם רַבִּים:

כִּי לִי יְדִידְיָה וְלוֹ אָנֹכִי –

אוֹ אוֹרִיד אֶת נְעוּרָיו אָבֵל שְׁאוֹלָה."

המערכה הרביעית.

– ידידיה בסוהר: שני עדים העידו עליו כי הרג את חוני. מלוך בא אליו, מביע לו תוגת נפשו על חוני כי מת ועל “מורו” כי נאסר, ומבקש ממנו כי יפקד איש על העדה, אשר לא תהיה עדת האיסים כצאן בלא רועה. ידידיה מכזיב תקןותו בהגידו לו כי בעוד שלשת ימים יֵצא אל האיסים ושם ידבר עמהם. מלוך לא התאפק עוד, זמותיו עברו פיו והוא בוטה: “רוצח, שופך דם מורו”. הוא יצא וידידיה מדבר על לבו:

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נָטָיוּ רַגְלֵי מַלּוּך,

כֵּנִים דִּבְרֵי חוֹנִי, דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים,

כִּי קִנְאָה חֲמַת מַלּוּך וְהוּא יַחְפּוֹץ דַּכְּאִי – – –

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, כִּי יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ

שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה…

הֶאָנֹכִי רֹאשׁ הָאִיסִים אֶעֱמוֹד מֵרָחוֹק

וְלֹא אַזְהִיר אֶת־עֲדָתִי לֵאמֹר: שִׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם?־ –

יַעֲבוֹר עָלַי מָה! עַתָּה אֵצֵא אֶל אֶחָי;

וְאַחֲרֵי כֵן אָשׁוּב לְשָׁפְטֵנִי כְתֻמִּי."

אחד השוטרים בא אל בית הסוהר, שם יסיר אדרתו ומגבעתו ופני שלומית יֵראו, אשר באה, מתחפשת, ממחנה הרומים הצרים על ירושלם אל תוך העיר; והיא אומרת אל ידידיה:

"אָנֹכִי אַצִילְךָ מֵרֶדֶת שַׁחַת,

קוּמָה וּלְכָה אַחֲרַי וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים!"

ידידיה מתעשת, מֵשִׂיחַ עם לבבו, ואחר הוא אומר אליה:

"אַחֲלַי, שְׁלוֹמִית! הַרְפִּי מִמֶּנִּי!

כִּי מִיָּדֵךְ לֹא אֲקַבֵּל עֵזֶר בַּצָּרָה."

שלומית:

אַל תַּדִּיחֵנִי בְּרֶגֶל גַּאֲוָה,

כִּי הִנֵּה דַרכֵּנוּ חֹשֶׁך וַחֲלַקְלַקּוֹת!

רְאֵה! אַתָּה עוֹמֵד בְּעֶבְרֵי פִי־פַחַת,

וְאָנֹכִי, אֲהָהּ! לְפֶתַח־חַטָּאת רוֹבֶצֶת;

וַתּוֹפַע הָאַהֲבָה, מַלְאָךְ מֵלִיץ מִנִּי אֶלֶף,

וַתֹּאמַר: אֶפְדֵּם! מָצָאתִי כֹפֶר!

וְלֹא יֵרֵד אִישׁ נֶחְמָד בִּדְמִי יָמָיו שְׁאוֹלָה,

וְנֶפֶשׁ עַלְמָה אֶמְשֶׁה מִמְּצוּלַת הַזָּדוֹן;

לָכֵן הָבָה יָדְךָ! וְאִישׁ רֶעֵהוּ נַעֲזֹרָה!

וְנַעֲמוֹד בַּתָּוֶךְ, בֶּין הַמָּוֶת וְהַפֶּשַׁע,

וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים – וּנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק"

ידידיה:

"אֲהָהּ, שְׁלוֹמִית! לָךְ נִכְמְרוּ נִחוּמָי!

עַל־הוֹדֵך וַהֲדָרֵך כִּי נֶהְפַּך לְמַשְׁחִית,

וְעַל־חָכְמָתֵך וְעַל־טַעְמֵךְ כִּי לְרָעָה נוֹעָדוּ!

לוּ יָכֹלְתִּי הָשֵׁב רוּחֵךְ וְהַיְשִׁיר דַּרְכֵּךְ לְפָנַיִךְ,

כִּי אָז שָׂמַחְתִּי לְהַצַּיל נֶפֶשׁ רַבַּת פְּעָלִים.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי לֹא אֶרְפָּא מְשׁוּבָתֵךְ,

כִּי אַהֲבָת נָשִׁים רָחֲקָה מִמֶּנִּי –

עַל־כֵּן לֹא אַכְחִיד תַּחַת לְשׁוֹנִי,

כִּי לַשָׁוְא בִּי עָמַלְתְּ, כִּי לֹא אֵלִךְ אַחֲרָיִךְ. –

חֵמָה אֵין לִי – אַךְ נפַשְׁי בָךְ בָּחָלָה.

לָכֵן שׁוּבִי אֶל־אָבִיךְ וְאֶל־מַחֲרִיבֵי הָאֲרָצוֹת –

וְלִי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד מִמָּקוֹם אַחֵר!"

ובטרם תצא שלומית ושושנה ומנחם האיסי באו דרך דלת נסתרה, להציל את ידידיה ולהוציאו מן הבור. שלומית אומרת לשושנה: “עתה באתי בידֵי לא אוכל קום. מי כמוני יודעת, כי קשה כשאול קנאה? ואני במחנה אויב ואין בי עזרתה. בת אנטיפטר גלמודה בין צבאות אריסתובלס!” אך שושנה עונה:

"קֹדֶשׁ, שְׁלוֹמִית, לַה' רֵאשִׁית אַהֲבָתִי,

וְלֹא אֲחַלֵּל אוֹתָהּ בְּתוֹעֲבִת רוּחַ קִנְאָה!

וְלִבִּי מָלֵא אַהֲבָה עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו,

עַד אֶפֶס מָקוֹם לְשִׁקּוּצֵי שִׂנְאַת חִנָּם!

הַאֶתְאַנֵּנף בְּאוֹהֲבֵי יָהּ, כִּי זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,

וּמָה אֶזְעַם עַל –רְעוּתִי כִּי דָבְקָה בְּאִישׁ חַסְדִּי? – –

שושנה, ידידיה ומנחם יוצאים דרך הדלת הנסתרה. שלומית חובשת מגבעתה ואדרתה ויוצאת, והיא מדברת בזעם לשונה:

"נָפַל גּוֹרָלִי הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל!

לֹא אוֹסִיף לְאַהֲבָה עוֹד אָדָם בִּלְעָדָי;

וִאֲשֶׁר אֶחְשַׁק, אֶרְדּוֹף אַשִׂיג,

אֶשְׁבַּע, אֶמְצֶה, וְאַשְׁלִיךְ הָלְאָה;

וַאֲשֶׁר אֶשְׂנָא, אֶדְרוֹך אֶרְמוֹס,

וְלֹא תָחוֹס עֵינִי – וְאַשְׁחִיתֶהוּ! – –

לְכוּ שׁוֹשַנָּה וִידִידְיָה! לְכוָ בְּאוּר אֶשְׁכֶם!

עוֹד מְעַט וְתִבְעֲרוּ וְאֵין מְכַבֶּה.

וְתֵצֵא אֵשׁ מִבֵּית אֱדוֹם וְאָכְלָה נְאוֹת חַשְׁמוֹנָאִי.

וַאֲנִי אֶחְצוֹב לְהָבוֹת וְהָיוּ הָאִיסִים לִשְׂרֵפָה!

– – – וּמִידִידְיָה אָחֵלָּה!"

אהל־מועד האיסים במדבר יהודה. מלוך, חזקיהו ומנחם יושבים במקומם ואיסים רבים מימין ומשמאל. מלוך מזה וחזקיהו מזה יועצים לאיסים לפלס להם נתיבות חדשות לפעול ישועות בארץ; מלוך הערום דורש:

"לְאַט לְאַט נָשׁוּבָה אֶל הֶעָרִים וְהַבִּירָה,

וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ נַעֲזוֹרָה לְחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים.

לַהֲרוֹס יוֹעֲצִים מִמַּצָּבָם וְשׁוֹפְטִים מִכִּסְאוֹתָם,

וּלְהוֹשִׁיב אִיסִים תַּחְתֵּיהֶם לָקַחַת אֶת־מְקוֹמָם,

וְכִי נִשְׂגֶה מְאֹד וְיָדֵינוּ רָב לָנוּ,

אָז נִקְרָא דְרוֹר לָאָרֶץ וּלְיוֹשׁבֶיהָ."

וחזקיהו הסוער קורא:

"הִתְאִזְּרוּ אַחַי, לִבְשׁוּ עֹז, לִבְשׁוּ צֶדֶק!

שִׂימוּ רֹאשׁ, וְנֵחָלְצָה לַעֲבוֹר לִפְנֵי הָעַמִּים…

מִי אֲשֶׁר יֵשׁ אֶת־נַפְשׁוֹ לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב:

יִלְטוֹשׁ חַרְבּוֹ, יִדְרוֹךְ קַשְׁתּוֹ, יַחֲזִיק מָגֵן וַחֲנִית,

וְיַשְׁלִיךְ נַפְשו מִנֶגֶד לָרִיב רִיב אֶחָיו:

חֶרֶב עַל־הַבַּדִֹים, אֲדוֹנֵי הָאֲרָצוֹת!

חֶרֶב עַל־הַגְּדוֹלִים, טוּב הָאָרֶץ יֹאכֵלו!

חֶרֶב עַל־הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!

כִּלָּיוֹן חָרוּץ, אַחַי, עַל־כָּל־רָם וְנִשָׂא!"

בתוך המהומה אשר היתה בעֵדה, נַעלו כנפי הפרוכת וידידיה נראה אל האיסים, והוא פוקד על שני המסיתים:

"פֹּה חָנֵף וּמֵרָע יָסִית בַּסֵּתֶר – – –

וְשָׁם נוֹטֵר וּמִתְנַקֵּם סוֹאֵן בָּרַעַשׁ – – –

מַה שְׁאֵלָתְךָ, מַלוּךְ? הֲלֹא לְהַשְׁחִית וּלְהִשְׂתַּרֵר!

וּמַה־בַּקָּשָתְךָ, חִזְקִיָּהוּ? הֲלֹא לִנְתוֹשׁ וְלנתוֹץ!

עַל־כֵּן גַּם שְׁנִיכֶם סַרְתֶּם מִנִּי אֹרַח,

וְעַתָּה צוֵֻיתֶם: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה!"

אחרי גרשוֹ את שניהם, הוא פונה לעדה:

"וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מֶעְגְּלֵיכֶם!

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ;

וְלֹא בְמַחְתֶּרֶת יִמָּצֵא, וְלֹא מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן:

אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,

וּבְעַנְוַת־צֶדֶק עֵינָיו לְנֹכַח יַבִּיטוּ.

וּמִי בַז לְיוֹם קְטַנוֹת וּפָנָה לְמַעְלָה,

וְלָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת יִתְאַהֶּ תַאֲוַה;

חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וָהָלְאָה,

וַיָּפֶר בְּרִית עוֹלָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְאֶחּיו."

המערכה החמישית.

– עֵמק החרוץ בירושלים. בית הסקילה. שמעון בן שטח הולך שחוח על פני הככר, מְתַנה לגורלו המר, אשר אחר שַׁכְּלוֹ כל ילדיו הנה גם הבן האחד הנשאר הולך למות – כמות נבל. הקןרא מכריז: “ידידיה בן שמעון בן שטח הנשיא, איש איסי, רופא, בן עשרים ומעלה, הולך למות על דבר אשר הרג את חוני המעגל. אם יש יודע מאומה לענות על צדקתו, יביאהו עֵד; ואם לא יגיד ונשא עונו”. ידידיה הולך וקרב בתוך חלוצי צבא, נשען על יד מנחם. שמעון מדבר על לב בנו, כי יתוַדה לפני מותו על עונו וינָחם על הרעה. ידידיה עונהו: “נקי אנכי, אבי, איש דמים אינני!” שמעון איננו מאמין לו, אשמתו ברורה בעיניו (“הלא נגלה עונו על פי שנים עדים־ * עם אפוּנה הפעם הֲכֵנים העדים' אזי כל משפטַי, מעודי ועד היום, ערו עד היסוד וכרצח נחשבו!”), הוא מאיץ בו כי יודה וידידיה עונה:

"הָאֶמֶת גַּבְהוָת אָדָם; וּכְבוֹדִי הוּא אֱמוּנָתִי!

לָכֵן אָשִׂים לְפִי מַחְסוֹם וּמִדְּבַר שֶׁקֶר אֶרְחָק!"

שמעון מקללו בחמתו. מנחם סוגר פיו בכפו וקורא לו: “הס! אל תקלל ונשיא בעמך לא תאור!” שושנה אומרת לשמעון:

"חַי אֵל אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ אַתָּה שׁוֹפֵט!

כִּי נָקִי יְדִִידְיָה, צַדִּיק וְאִישׁ קָדוֹשׁ.

וְאִם יָקוּמוּ עֵדֵי חָמָס לְאַלְפֵי רְבָבָה,

וְיַעֲנוּ עַל־אַשְׁמָתוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד –

עוֹד אִאֲמִין בְּבֹר כַּפָּיו, וְאָנֹכִי אֶעֶרְבֵנוּ לְךָ!"

ושמעון נאנח:

"אֵלִי! אֵלִי! לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?

וַתָּקֶם לִי שָׂטָן – וְשַׂרְעַפַּי נָבוֹכוּ!

שושנה נותנת לידידיה כוס יין מהול בלבונה, להפיג את מר המות, והוא מודה אך איננו מקבל כי נזיר הוא. שושנה נותנת הכוס על יד שלומית.

הקורא מכריז: “קץ ידידיה בן שמעון הנה זה בא, ויד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו”. עקביא נושא נס ביד רמה, מדלג את הנצבים, וקורא: “נקי ידידיה! כשמוע העדים כי ידם תהיה בו, חרדו שניהם ויגידו באזני השופטים, כי שקר אנו בידידיה וכי שָׂכֹר נִשְׂכרו מאיש פלאי מתחפש, להעיד בידידיה משפט מות, ובעת ההיא התנקמו בשמעון נקמת אחיותיהם המכשפות אשר תלה באשקלון”. שמעון סופק את כפיו ואומר: “אבל! אשם אנכי בדבר המכשפות, כי נמהר הייתי בשפוט רבות ביום אחד; על כן באה על בני הצרה הזאת”. ידידיה: “אתה ארד שמח אל ירכתי בור; כי לא אוריד שֵׂיבת אבי ביגון שאולה”. שמעון אומר לו: “למה תראה מות? בצדקתך חיֵה, הלא סר עונך, ועל קדקד העדים חמסך יֵרד”. אך ידידיה מזכירו את החק, כי כאשר יִנָחמו העדים ושבו אחור אחרי גמר דין, אז לא יֵאמנו: “זה דבר חקכם, דבר דת ודין – היהיה עם לבבך להפר תורה למעני?” שמעון עונהו:

"יֻסַּג אָחוֹר מִשְׂפָּט, אִם הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, –

כִּי זֶה עֲוֹן הַצְּדוּקִים, אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ,

לֵאמֹר, כָּל־הַדָּבָר הַקָּטָן נִצָּב סֶלָה.

לֹא כֵן הַּפְּרוּשִׁים – כִּי אִם כֹּה דְבָרִנוּ:

לֹא לְעוֹלָם חֹק, וְלֹא לָנֶצַח הַדָּת נְתוּנָה,

אַךְ אֱמוּנַת אֹמֶן לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת."

ידידיה אינו מקבל:

"אָבִי! לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל

לֹא תַחֲלִיף דָּתְךָ וְלֹא תְמִירֶנָּה הַפָּעַם."

שמעון

"חָלִילָה מִמֶּנִּי מֵעֲשֹׂות כַּדָבָר הַזֶּה

לְהָמִית צַדִּיק כָּרָשָׁע לְמַעַן שְׁמִי וּתְהִלָּתִי."

ידידיה:

"אָבִי, אָבִי, אִם־יֵשׁ אֶת לְבָבְךָ

לַעֲשׂוֹת לְעַמְךָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה,

וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאִל כְּכָל־עַמֵּי הָאֲרָצוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ לְשִׁנֵּי הָרוֹמִים לַטָּרֶף:

וְהָיָה עַמְּךָ כְּתֹרֶן בְּאֶרֶץ שׁוֹבֵיהוּ

וְיִתְעָרֵב בַּגּוֹיִם וְיִלְמְדוּ מַעֲשֵׂהוּ

וְיִשָּׂא נֵס לְמֵרָחוֹק אֶת־חֻקָּיו וּמֳשְׂפָּטָיו –

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשׁךָ לְהַגְדִּיל עַמְּךָ וּלְהַאֲדִירוֹ,

אָז תִּרְמוֹס לָאָרֶץ חַיַּי וְעַל נִבְלָתִי תִדְרֹךְ.

וְיַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד

אֲשֶׁר נֶאֶמְנָה רוּחוֹ עִם מִשְׁפְּטֵי־צֶדֶק."

בהתוַכחו עם אביו בכֹה ובכה תחַנֵן שושנה קולה פעם בפעם כיונה הומיה: “אנא דודי מלטהו! ולא ימות לשחת”. גם מן האיסים חבריו מדַבְּרים על לבו לבחר בחיים ולבל יצדק הרבה, אך הוא עומד על דעתו. העדים באים וידידיה יכרע לטבח ושושנה אומרת לשלומית:

"תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יֵין לְבוֹנָה!

וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְּמוֹת אֲהוּבִי."

שלומית משליכה רוֹש בכוס ומשקה את שושנה ושפתיה דובבות:

"מותו את והוא תועבת לבבי!

חֲתַן־דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!"

שושנה נופלת מתה. המסך יורד.

ג. אָמָן צַיָּר.

“ספר השירים” יכיל 150 עמודים ובו ששה ושבעים שירים למחלקותם: “על ה' ועל הטבע”, “על האדם ועל אנשים”. “אני לי” “וכשאני לעצמי”, “ממחנה הערים”, “מלהקות הבונים”, “בימי מרודי” “ספר האהבה” ו“בלעִָדַי”. רֹב השירים (מלבד אשר במחלקה האחרונה) קטנים, כי על כן

"יֵשׁ צַיָּר מֹשֵַׁח בַּשָׁשַׁר עלַ־קִיר

תְּמוּנוֹת אָדָם וּבְהֵמָה, יַעַר וָעִיר;

וְיֵש מְתָאֵר הַתְּמוּנוֹת הָהֵן עַל נַיָּר

קָטָן מִכַּף־אִישׁ, וְגַם־הוּא אָמָן צַיַּר.

גַּם נִפְלְאוֹת הַבְּרִיאָה גְדֹלוֹת וּקְטַנּוֹת;

וְיֵשׁ בְּסוּפָה דַרְכָּן, וְיֵשׁ הוֹלְכוֹת מַעֲדַנוֹת:

עָשׁ וְכִימָּה בַּשְּׁחָקִים בְּגָדְלָם נוֹרָאִים,

וְעָשׁ וְרִמָּה עַל־אֹדוֹת קָטְנָם נִפְלָאִים.

עַל־כֵּן חָנוּנִי אִם שְׂעִפַּי נִצְמָדִים;

אַל תָּבוּזוּ לְשִׁירַי שֶׁהֵם גַּמָּדִים.

יֵשׁ אִישׁ דְּבָרִים, שִׁירָיו בַּמֶּרְחָב בּוֹרֵא, –

וְיֵשׁ אִישׁ מַחֲשָׁבוֹת, מִן־הַמֵּצַר קוֹרֵא!"

(“אל תבוזו לי”, עמ' 59)

עוד נשוב נראה, כי אמנם לא התהלל על־שקר באמרו לנפשו “איש מחשבות”. – אך לא על נקלה ולא בלי עמל נולדו שיריו הקטנים האלה, כאשר יתוַדה בהתגלות לבו בשיר “אל תקנאו בי” (עמ' 53):

"וְכִי תִרְאוּ שִׁירַי נוֹזְלִים שַׁאֲנַנִים,

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּפַלְגֵי מִשְׁמַנִּים,

אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת, וְלֹא נִכַּר עֲמָלִי –

אַל תְּקַנְאוּ, רֵעַי, בְּנֹעַם גּוֹרָלִי;

אַבְנֵי־נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים,

יִגְרְשׁוּ שׂעִפַּי – הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים! –

רוּחִי תְּקַשׁ בְּלִדְתָּה – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –

אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה!"

למה שר ועל מה שר? מי ומי העיר את כנורו? אל תשאלו אותו –

"שְׁאַל צִפּוֹר וְתַגֵּדְךָ, וְיֹאמַר לְךָ הַזָּמִיר,

הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים וְהַמְשׁוֹרְרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר

אַךְ־לִי לֹא תִשְׁאַל מַדּוּעַ אָשִׁירָה,

וּלְנַצֵּחַ בִּזְמִירוֹת שַׁחַר אָעִירָה!

שְׁאַל תַּנִין וְיַגֵּדְךָ, לָמָּה יַזִּיל דְמָעוֹת

שְׁאַל בַּת־הַיַּעֲנָה, מַדּוּעַ תֵּשָּׂא קִינָה,

אַךְ־בִּי בַל תִּתְפַּלָּא, בַּל תִּשְׁתָּאֶה: מָה־אוֹת,

כִּי עֶרֶב אָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

הֶאָנֹכִי לְבַדִּי גוֹרָלִי בָּחַרְתִּי?

הַאִם חָפְשִׂי לִרְצוֹנִי שִׁירוֹתַי שַׁרְתִּי?– – –

(“אנכי אשירה”, ע' 55)

רק זאת נפשו יודעת מאד, כי החֵקר והשירה הם חלקוֹ בחיים, מנת חבלוֹ בנעימים, ובהם יגבה לבבו נגד המתקלסים בו, העשירים, היהירים, מְתִים מחלד הממלאים נפשם ובטנם כל תענוגות החיים. כל אלה וכאלה –

לֹא יִרְאוּ בַטּוֹבָה אַף־אַחַת מֵרְבָבָה,

מִשִּׂמְחַת לְבָבִי אִם־אַשִּׂיג מַחֲשָׁבָהִ

אִם־אֶמְצָע מְעַט־יֹפִי, מְעַט אֱמֶת צְפוּנָה,

מְעַט־דַּעַת־אֱלֹהִים, בְּמִסְתָּרִים טְמוּנָה.

עַל־כֵּן מְנָת חֶבְלִי בְּחֵקֶר, דַּעַת וְשִׁירָה,

בְּחֵלֶק הַמִּתְקַלְּסִים בִּי לֹא אָמִירָה,

אִם־עָשִׁיר, כֵּלַי, זֵד יָהְיר, רַע־עַיִן,

אִם זוֹלְלֵי בָשָׂר, סוֹבְאֵי שֵׁכָר וָיָיִן.

יִצְבְּרוּ־הוֹן וְכָבוֹד – אֲנִי אַחֲזִיק בְּמָעוּזִי!

יִשְׁקְלוּ־הֵם שִׁקְלֵיהֶם אֲנִי אֶשְׁקֹל חֲרוּזִי!

וְאִם־כֻּלָּם מַתְאִימִים וְשַׁכּוּלָה אֵין־בָּם,

אָז אֶשְׂמַח, אָגִיל, אֶשְׂחַק לְאַדִּירֵי־עָם!"

(“חבלים בנעימים”, ע' 61)

ולעֻמת השאננים דִשני ארץ, אשר

"אֱוִיל בְּעֵינֵיהֶם מֵלִיץ, מְשֻׁגָּע אִישׁ־רוּחַ,

זֶה רוֹכֵב עֲרָבוֹת, וְזֶה הֶבֶל יָפוּחַ,

וְהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, כֻּלָּמוֹ נְבוֹנִים,

שֹׁקְלִים שִׁקְלֵי־קֹדֶשׁ וּקְשִׁיטוֹת מוֹנִים",

ואשר כפלַיִם להם עִקשוּת־פֶּה על המשורר העברי, – יענה בגאון:

"כַּתְרוּ־נָא לִי זְעֵיר, כִּמְעַט מֵאָה שָׁנָה –

מִי יֵדַע הַיּוֹם אֲדִרְכְּמוֹנִים מָנָה?

שֵׁם שְׂבֵעִים יִרְקַב, וְהָיָה כִמְסוֹס נוֹסֵס –

וּשְׁמִי יִנּוֹן־נֵצַח, יְהִי־נֵס לְהִתְנוֹסֵס!

וּמְשׁוֹרְרֵי הָעַמִּים בְּלֹא־עֵת יִזְקָנוּ,

אַחֲרֵי מֵאָה שָׁנָה רֻבָֻם נוֹשָׁנו;

שִׂפְתֵיהֶם הִשְׁתַּנוּ, כִּי חָיוֹת הֵנָּה,

וְהֵם בְּגִנְזֵי סְפָרִים אֲחוּזִים בְּחֶבְלֵי שֵׁנָה.

וְאָנֹכִי… מִפַּחַד הַזֹּקֶן שַׁאֲנָן!

דוֹרוֹת יַחְלְפוּ, וּפָעֲלִי יָנוּב רַעֲנָן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא שֻׁנְּתָה מִיָּמִים יָמִימָה,

וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה לָנֶצַח אַף־כָּל־מְאוּמָה.

זֹאת יֵדַע כָּל־מַשְׂכִּיל וּמַכִּירָה יָבֶן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאָבֶן –

אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וְכַשֹּׁהַם לָטֹהַר!

לְעוֹלְמֵי־עַד לֹא יִדַּח מִמֶּנִּי נִדָּח:

אוֹר חָדָשׁ יָהֵל, אַךְ־אוֹרִי לֹא יִדְעַךְ!

דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים בִּמְלַאכְתִּי יָשׂוּשׂוּ –

עֲצָמַי יִרְקָבוּ – וְשִׁירַי לֹא יָמוּתוֹ!"

(“לעג השאננים” עמ' 90)

אהה, מי מלל למשורר, אשר האמין בתֻמו כי יש תקוה ויש אחרית ויש שכר לעמל אנשי הרוח בתוך “עם הספר”, וישקול את חרוזיו וַיַפקֵד רוחו בספרותו וישחק ליום אחרון, – מי מלל לו בכתבו את הדברים האלה (תרנ"ה), כי שיריו ימותו על פניו וכי היֹה יהיו בצאתם יחד בחֹברת כנֵפל טמון וכי לא יהיה שֵׁם ולא זֵכר לו ולהם בשערי ספרותנו! ובזה עולה על לבי זכרון משורר אחר, אשר נשא נפשו גם הוא ל“השארת הנפש” ואשר הביע תקותו ואמונתו גם הוא, כי “צרור עלים בלים כצרור חיים הוא לנפש” – ואשר לאשרו לא האריך ימים כגלדבוים ולא ראו עיניו את פתרון חלומו… אם לא היו העליונים אכזרים כתחתונים ואם יש לו השארת הנפש שם, באשר לא האמין ולא קוה, כי אז מה ישתומם על הדור ועל טעמו הטוב בהביטו משמים וראה והנה פה, באשר האמין ובאשר קוה להשאיר אחריו ברכה, אין זוכר עוד אותו ואת פעלו ואין שארית לנפשו בתוך עמו! ובכל זאת גם ליל“ג וגם לגלדבוים היתה הצדקה להאמין ולקוות – וגם לא התעו בנפשותם. גלגל הוא החוזר בעולם גם באשר לטוּב הארץ גם ברפי הרוח, גם לשוקלי שקלים וגם לשוקלי חרוזים, עליונים למטה ותחתונים למעלה מדור לדור ומתקופה לתקופה ועוד לא נחרץ המשפט האחרון, אשר אין אחריו מאומה. אנשי השֵם לפנים נשכחו היום הם ופעליהם והנשכחים היום – פקוד יפקדו אותם הבאים אחרינו ויחפרום ממטמונים והעלו אותם על ראש ספרתם, על ראש שעשועיהם, לצבי ולכבוד. ומי יודע אם לא בעוד שנים רבות או מעטות ישובו הקוראים, אשר יהיו אז, לשחר באהבה וברצון שירים כשירי יל”ג וגלדבוים, אף כי אינם עמקי־שפה וסתומי חזוון, אשר לא יוכל איש להבין הגיגם ואשר גם העוֹשָׂם לא יוכל להגיד לאדם מה שיחו.

אך אשובה נא לשירי גלדבוים.

המשורר הזה שר את שיריו משנת תרי“א ועד שנת תר”ע – מן התקופה, אשר בה שעשעו רֹב המשכילים נפשותם ונפש עמם בתקוות ובחלומות נעימים לאהבה ולאחוה בין כל בני האדם, ועד התקופה אשר הכזיבה את תקוותינו פעם אחת ואשר השיבה אותנו בחזקת היד מאות שנים אחורנית. בת שירתו, אשר פעם יפכו מעניותיה רֹך ונעימות ופעם ירתחו רְתָחֶיה כים סואן ברעש, מגביהה לרַחף במרומי העולם והטבע או משפילה לראות בעניני המשורר הפרטיים, בחליות הרעות והטובות המוצאות אותו בחלדו; ובין שני הקצוות האלה היא נושאת חזון, מעט כֹה ומעט כֹה, על ישרעל ועל האדם, על התורה, על קדושת הלשון העברית, על האהבה ועלל דברי הימים הראשונים והאחרונים. אך אם תגביה ואם תשפיל, אם תֵימִין ואם תשמאיל – בכל התמונות אשר תִגָלה לעינינו נכיר ונדע, כי צִיר אמוּנים היא למשורר אמן, אשר לו גם רגש כביר, גם מעוף הדמיון, יְפִי המליצה ויֹשר צלצלי שֵמע במשקל ובחרוז ¹, רעיונות עמוקים משֻׁבּצים במִלוּאוֹתם במבטא בהיר, שָקוּף לא אטום, ושפה ברורה ונעימה. מה עמקו רעיוניו ומה נאוה לבושם במחלקה הראשונה, אשר קרא ךה ל ה' ועל הטבע" (לפי שיטת שפינוזה והמקֻבּלים: התאחדות האלהות עם כל הבריאה) ואשר בפִתחֵי שעריה הציג את המלים האלה: “אב הנקרא יהּ, או המכֻנה טבע, אם כֹה ואם כֹה הוא אהללך שֶבַע”. בשיר הראשון, “ה' איש מלחמה”, הוא מתאר בחרוזים נפלאים את המלחמה התמידית אשר בכל חלקי הטבע, בתחתונים ובעליונים, ואשר בכל זאת אין עִמהּ בלתי אם שנוי ותמורה, אך לא כליון ואבדון:

"אָן אֵפֶן, אָן אַבִּיט, אָן אַעֲמִיק שְׁאָלָה,

נֶגְְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וְיָמָה,

אִם־אַשְׁפִּיל לִרְאוֹת אוֹ הַגְבֵּהַ לְמַעְלָה –

אַךְ־ רִיב, אַךְ מַצָּה, אַךְ שַׁעֲטַת מִלְחָמָה –

וַיְיָ שָׁמָּה!

מְהוּמָה, מַהְפֵּכָה, בַּטֶּבַע וּמְלוֹאוֹ!

נִצָּחוֹן, רֶצַח, בְּרִיאָה וּשְׁמָמָה!

אַישׁ יַבְלַע שְׁכֵנוֹ, אַף יָקִיא בְלוֹעוֹ…

וּמָוֶת וּתְחִיָּה נֶצַח בַּמִלְחָמָה ––

וִיְיָ שָׁמָּה!

וִיְהִי אַחֲרֵי הַמַּהְפֵּכָה –– אִישׁ לֹא נֶעְדָּר,

וְכָל מְאוּמָה לַא אָבַד בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת!

מַה נּוֹרָא הַמַּחֲזֶה! וּמַה יָּפֶה וְנֶאְדָּר!

אֲשׁוּרֶנוּ וַאֲכַנֶּה מְלֹא כָּל־הַפְּלָאוֹת:

יְיָ צְבָאוֹת!"

מן המחלקה הזאת אזכיר עוד את השירים " אֵל קַנא ונוקם –– ואֵל מלא רחמים" ( הראשון – בטבע, אשר אין עמו חסד וחנינה, כי אם חק ומשפט, והשני ––באדם החונן והמרחם); “בי הוא” –– המבאר, כי האדם עולם מלא, טוב ורע, אור וחשך יחד, “ואשר לא בו־הוא, בֹהו!” (שיטת הפלוסוף האירלנדי Berkeley: אידיאליות), והשירים הנפלאים“בת קול” (על הפונוגרף) ו“קַו לְקָו”, בו ישא חזון במליצה רוממה על הטלגרף, על הטלפון, על פעולת העצבים בגוף ועל התעוררות הנפש לחֶמלה על צרת אחרים בכח “חןטי רחמים, מלב ללב נטוים, לא רָאֲתָם עין ועל־ בלימה תלויים”, ועל הכח המושך רב העלילה בשמים ובכל צבאם.

"תֵּבֵל וְכֹל בָּהּ נוֹדֶדֶת, נוֹדֶדֶת,

אַךְ רָצוֹא וָשׁוֹב עָלֹה וָרֶדֶת,

וְיַד־כֹּל בַּכֹּל תָּמִיד, אַךְ־תֵּת וְאַךְ־קַחֶת,

הַכֹּל יִדְחַק וְיִמְשֹׁךְ, וְיִרְעַשׁ וְאֵין־נַחַת.

וּשְׁמָשׁוֹת וּמַזָּרוֹת יִסְעֲרוּ כְּחֵץ

אוֹפַנִים בְּתוֹךְ אוֹפַנִים עַד־בְּלִי־קֵץ;

אַךְ כֻּלָּמו יַחַד נִקְשְׁרוּ וְנִלְכָּדוּ,

כֻּלָּם שְׁלוּבִים אֲחוּזִים וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:

וְקַו לְקָו

צַו לְצָו,

וְכָל־הַבְּרִיאָה

בְּאֶחָד תְּלוּיָה!"

(“קן לקו”, ע' 17)

והשירים “הררי בשדה”, “בית בתרי ההרים”, “על־עין הים”, שכֻּלם מלאים תאורי טבע יפים ונחמדים, והשיר הקטן “ארוממך, טבע”;

"בֶּהָרִים בַּיְּעָרִים תַּחַת הַבְּכָאִים,

עַל־אֲפִיקֵי מַיִם, נֹזְלִים בֵּין הַסְּלָעִים,

רֹבֵץ עַל־הָאָחוּ, נִשְׁעָן אֱלֵי־גֶבַע,

כָּל קְרָבַי יֹאמְרוּ: מִי כָמוֹךָ, טֶבַע!

הַצַּיָּר עַל־נַיָּר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ

אַךְ־עַיִן יַשְׂבִּיעַ בְּצֵל תִּפְאַרְתֶּךָ;

הֲיַצְלַח הָאָמָן בַּשָׁשַׁר לִמְשֹׁחַ

גַּם קְטֹרֶת סַמֶּיךָ לְרֵיחַ נִיחֹחַ?

וְרֹקֵחַ, לֹקֵחַ נַפְשׁוֹת הַצְּמָחִים

וְיָנִיחַ לְמִשְׁמֶרֶת בָּשְׂמֵי הַפְּרָחִים

הֲיוּכַל גַּם־רַעַשׁ עֵצֶיךָ לָקַחַת וְזִמְרַת יְעָרֶיךָ לִרְקַח מִרְקַחַת?

וְאָנֹכִי, מַה־כֹּחִי, תּוֹלַעַת מְשׁוֹרֵר,

כָּל־יְשֵׁנֵי אֲדָמָה לִקְרָאתְךָ לְעוֹרֵר?

הֲתִנְדֹף, אוֹ תָצִיץ, אוֹ תִפְרַח שִׁירָתִי?

הֲתִרְעַשׁ אוֹ תִגְעַשׁ כְּמַתְכֻּנְתְּךָ זִמְרָתִי?

בְּהָרִים, בַּיְעָרִים, תִּחִת הִבְּכָאִים

מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה, אֲרוֹמִמְךָ טֶבִע!"

(ע' 20)

במחלקה השניה “על האדם ועל אנשים” (ראש מלים בפתח השער: "מי גבוה על גבוה? ־ האדם! ומי אין כמֹהו לרֹע? – האדם!), יעורר שוט על האדם, על מוּסָרוֹ ועל מדותיו בכלל ועל אנשים יחידים בפרט (“הורדוס”, “מות הֶעָרִיץ”) וידבר נגידים על בעלי אמנות מיוחדה (“הצַיָר” “המנגן” ועוד). בשיר הראשון “לשנת היובל שנת המאה” (1900), ישפט קשה את השכלת המאה האחרונה הזאת, אשר בה היה האדם לפנים ־ לכֹח, ולאחור – ליֹשר וכל רגש טוב, והזכיר את כל הגדולות אשר עשה האדם בתקופה הזאת, כי לפנים מָשַל רק בארץ ומלואה –

"וְהַיּוֹם אַתָּה עֹמֵד עַל־סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, –

וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשֶָׁמֶשׁ וְהַבָּזָק!

גַּם־בִּצְבָא הַשָָׁמַיִם, אָדָם גְּדַל דֵּעָה,

עַתָּה תִרְדֶּה בְּפֶרֶךְ בְּכֹחֲךָ הֶחָזָק!

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, אָדָם, עָצַמְתָּ מְאֹד! –

וּבְכָל־זֹאת שָׂאֵנִי, וְאֶתְּנָה בְךּ דֹפִי:

גְּבוּרָתְךָ תְּבַעֲתֵנִי – עָלֶיךָ נוֹרָא הוֹד –

כִּי סָרוּ מֵעָלֶיךָ הַחֵן וְהַיֹּפִי!

עֵת הָיִיתָ חוֹלֵם, זֶה מֵאָה שָׁנָה,

עֵת אַחֲוָה וּדְרוֹר בַּמַּחֲזֶה חָזִית,

עֵת אַהֲבָה לְרֵעֶיךָ בִּלְבָבְךָ קִנָּנָה,

אָז קָרַן אוֹר פּנֶָיךָ – יָפְיָפִיתָ!

עַד שֶׁקַּמְתָּ לוֹחֵם, לְהִשְׂתָּרֵר שַׁקַּמְתָּ,

לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם, לְמֶמְשֶׁלֶת בַּלֵיל,

אָז הִשְׂכַּלְתָּ, חָכַמְתָּ – אֲבָל לְךָ חָכַמְתָּ!

וִימִינְךָ רוֹמֵמָה רַק לַעֲשׂוֹת חָיִל!

אַיֵּה נָעָמְךָ, אָדָם, אַיֵּה חֲסָדֶיךָ?

אֱהִי מָתְקְךָ אֵפוֹא? הָאַחֲוָה? הָאַהֲבָה?

אַךְ עֲבוֹדָתְךָ אַבִּיט, אַךְ תִּגְרַת יָדֶיךָ,

אַךְ עָמָל, אַךְ כַּעַס, וּמַשְׂטֵמָה וְתַאֲוָה!

בוֹאִי בְשָׁלוֹם, שְׁנַת הַיוֹבֵל, שְׁנַת הַמֵּאָה

אָז יִתְיַצֵּב בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ, נָעִים וְחָזָק,

הָאָדָם הַשָׁלֵם עַל־הָרֵי בְשָׂמִים:

בִּימִינוֹ הָעֲנָנִים וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַבָּזָק ־

וּבְקִרְבּוֹ לֵב בָּשָׂר, לֵב טָהוֹר וְתָמִים!

במחלקה השלישית, “אֲנִי לִי” (ראש מלים: “אל תראוני שאני יושב ממולי, מביט בראי, ופוסל פסילי; אל תחשבו, כי הגאון על גבולי, אכן, אם אין אני לי, מי לי”) והרביעית, “כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי” (ראש מלים: " ללבך הבט ונפשך הכר, אז עיני האנשים לא תנקר!"), – מדבר המשורר על עצמו, מנתח את נפשו ושם לפני הקוראים כל מום וכל חסרון, אשר גִלה בה. בשיר הראשון, “תפשום”, הוא יועץ לבלתי עזוב רעיון כי יוָלד במוח, עד אשר ינדוף ועלה בתהו:

עַל־פָּנַי עֹבְרִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים

מַחֲזוֹת לֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים –

תִּפְשׂוּם, שְׂעִפַּי! אֶחֱזוּ רִעֲיוֹנִים!

אִסְרוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּרְהָטִים!

בְּרִשְׁתּוֹת אֲמָרִים, בְּלֻלְאוֹת דְּבָרִים

צוּדוּם, לִכְדוּם, רַק תִּפְשׂוּם חַיִּים:

בְּזִקֵּי הַמִּכְתָּב, בְּמַאֲסַר סְפָרִים

אִסְרוּם, צַיִד מִן־הַשָּׁמַיִם!

פֶן יַעַבְרוּ רֶגַע – וְאֵינֵמוֹ,

וְנָמַסּוּ תְמוּנוֹת, וְחָשְׁכוּ לְהָבוֹת –

אַיֵּה צְבָא הַחֶזְיוֹנוֹת, אַיֵּמוֹ,

חָלְפוּ עַד־כֹּה לְפּנַי לִרְבָבוֹת?

(ע' 53)

בשיריו “מה חדל אני” ו“שֶפִי” יספר, כי יש אשר גָבַהּ לבו בחָשבו כי טוב הוא מיֶתר האדם וכי יתרון לו מֵרֵעיו וגם בקש לברוח מפניהם ולהתבודד, עד אשר מִשש את כל חדרי לבו או עד אשר נפל דבר ברוחו כברק משמים ויוַדע לו, כי לא טוב הוא מאחרים וכי לא לאדם המעלה להתגאות על שאר אחיו:

קַצְתִּי בִּמְקוֹמִי מִפְּנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי

(אֶת־לוֹחֲמַי אֲכַבֵּד, בָּם אַפִּי לֹא חָרָה)

אוּלָם לְמַעַן שׂוֹרְרַי אֲקַלֵּל אֶת־יוֹמִי –

אֶעֱזִב שְׁאוֹן קִרְיָה אִמָּלֵט הֶהָרָה.

מִבֵּין שִׁנֵּי לְבָאִים, אֶל שִׁנֵּי סְלָעִים

אִמָּלְטָה לְנַפְשִׁי, אָסוּרָה וְאֶשְׁכּוֹנָה;

מֵהֶיכְלֵי אָדָם אֶבְחַר מְאוּרַת צְפָעִים,

בְּאַחַת הַמְעָרוֹת לִי אָתוּר מְעוֹנָה.

"הַאַתָּה נָבָר? לִי קָרָא הַדָּבָר:

"הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִכָּל־זֶרַע הָאָדָם?

"כִּי עַל־לְבָבְךָ רוּחַ קִנְאָה עָבָר

"לְדַבֵּר גְּבוֹהָה גְבוֹהָה עַל־כָּל־מַעְבָּדָם?

"רֵד, רֵד מֵרוֹמְמוּתֶךָ! רֶד אֶל־אַחֶיךּ!

"וְכִי יִהְיֶה עִם־לְבָבְךָ עוֹד דְּבַר בְּלִיַּעַל

"לְדַּבֵּר עָתָק, לְהִתְגָּאוֹת עַל־רֵעֶיךָ,

"אָז עֲלֵה, לֵך שֶׁפִי, וְשוּב עָנָו מִמָּעַל

(“שֶׁפִיי”, ע' 68)

במחלקת “ממחנה העברים” הוא מדבר על היהודים ועל התורה ועל קדושת השפה ואחר תבא מחלקת “מַלַהקת הבונים” – שירים על פי השקפות הבונים החפשים, אשר בקהלם התחשב גם המשורר.

אף כי, כאשר אמרתי למעלה, שירי גלדבוים משתרעים על תקופת ששים שנה, תקופה רבת העלילות והחליפות בחיי היהודים המה להם ובמצבם בתוך שכניהם, בכל זאת לא שר משוררנו שירי התבוללות מעין “הקיצה עמי” ליל“ג ולא שירי שנינה ותמרורים על דרכי בני עמו כשירי יהל”ל הראשונים. ורק לפעמים יטיף להם מוסר, בנחת ולא בגערת מוכיח, על אשר גבהו אחינו והם מבקשים אך להתהדר לפני הגוים הם ונשיהם ועל כן יעירו עליהם קנאה ושנאה; בשיר הזה (“למה תתראו”, ע' 75, נכתב: תר"ס) הוא מעיר אֹזן גם לציונים, אשר היה להם להִכּוֹן ולהכין את העם בלט ע" פעולות מתאימות אל המטרה, והמה רק הקם הקימו שאון והרבו דברים – תקעו בשופרות בטרם יעברו את הירדן:

"וְחוֹבְבֵי צִיוֹן לֹא יֵצְאוּ הַמַּיְמָה,

לָשׁוּט בָּאֳנִיוֹת חֶרֶשׁ לִמְגַמָּתָם;

אַךְ בַּחֲצוֹצְרוֹת יִקְרְאוּ יְרוּשָׁלַיְמָה –

וְשָׁמַע אוֹיֵב וְסָגַר עֲלֵיהֶם נַחֲלָתָם:

לָמָּה תִּתְרָאוּ?

וְלָמָה תִפְרָעוּ?"

מלבד החרוזים המעטים האלה, אין עוד כמעט דבר בפיו על הציונים ועל הציונות ועל התקוה לתחית ישראל. לעמת זה הרבה לשפוך נפשו בשיריו אל חיק הטבע, להפיק אותה לתבל וליושבי בה, “לבקש את אחיו” בתֻמת ישרים על ארץ רַבּה גם אחרי אשר נגלה לַכֹּל, רק לא לרוכבים על כנפי הדמיון, כי אין ליהודי לבקש כאלה מחוץ למחנה:

"אֶת־אַחַי הַנְּפוֹצִים בְּאַרְבַּע הַקְצָוֹת,

בְּמִזְרָח, בְּמַעֲרָב בְּצָפוֹן וּבַיָּם, –

לֹא אַחַי מַבֶּטֶן, אַךְ אַחַי מִלְּבָבוֹת,–

אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּש בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

מִי לֶאֱמֶת, אֵלַי! לְמִי נִקְיוֹן כַּפַּיִם?

מִי בַעַל נֶפֶשׁ? מִי טוֹב וּמֵיטִיב לַכֹּל?

מִי רוֹאֶה לַלֵּבָב וְלֹא לָעֵינַיִם?

מִי עֹבֵד בְּשִׂמְחָה וּבִדְמָמָה נֹשֵׂא עֹל?

מִי נָכוֹן לְהוֹשִׁיעַ לַיּוֹרְדִים וְלָעוֹלִים?

מִי אוֹהֵב כָּל־אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?

כְּעַמּוֹ, כְּעַם נָכְרִי, כָּעֲרֵלִים, כַּנִּמּוֹלִים,

כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי־יֶפֶת, וּבְנֵי־חָם וְכוּשׁ?

זֶה אָחִי וְזֶה רֵעִי! זֶה אִישׁ כִּלְבָבִי!

אִם־רָם וְאִם־שָׁפָל, אִם־עָשִׁיר וְאִם־מָךְ!

לוֹ אֶשָּׂא נַפְשִׁי, עָלָיו אַשְׁלִיךְ יְהָבִי;

זֶה בְחִירִי אֶתְמָךְ־בּוֹ, לָזֶה אֶקְרָא: אָח!"

(“את אחי אנכי מבקש”, ע' 83, נכתב תרס"ב)

וכאשר לא נשא גלדבוים עיניו החוצה אל המחנה האחר, בעת אשר כל המשכילים חבריו הציגו את האחרים למופת לעמם וידַמו למצוא שם את החיים ואת הטוב, כן לא הרבה להגות נכאים על שבר עמו גם בשנים האחרונות, שנות ראינו רעה על רעה והֹוָה על הֹוה בארצות שבהן יושב רֹב בני עמנו. רק קול ענות חלוּשה נשמע משיריו כה וכה על גורל היהודי ועל מצבו בעמים; כמו בשירו " על אדמת נכר" (ע' 73):

מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי? לָמָּה תַעֲרֹגִי?

מַה מִּנִי יַהֲלֹךְ פֹּה עַל אַדְמַת־ נֵכָר?

וְאַתְּ בְּעִצָּבוֹן גַּם־חַגַּיִךְ תָּחֹגִּי,

וְדִמְעָה תַּרְעִיפִי לִי בְּכוֹס יַיִן וָשֵׁכָר!

פֹּה אֶרֶץ מְכוֹרָתִי, גֹּחִי מֵרֶחֶם,

וּפֹה גַּם־בַּעֲבוּרִי הָאֲדָמָה פּוֹרִיָּה;

אֶרֶץ, לֹא בְמִסְכֵּנוּת אֹכַל בָּהּ לֶחֶם,

הַלְזֹאת לִי תִקְרְאִי: אֶרֶץ נָכְרִיָּה? – – – –

אַךְ אוֹי־לִי, אֲבוֹי־לִי, אָנֹכִי אִישׁ יְהוּדִי!

אִם־בְּזֹאת אֶתְוַדָּע, אֲנִי כְבוֹדִי הֲסִירוֹתִי,

שְׁכֵנַי יְנַדוּנִי… זֶה כְאֵבִי וּמְרוּדִי…

אֲנִי אִישׁ הַכָּבוֹד – וּבְכָל־זֹאת נְקַלּוֹתִי – – –

כִּי בַבֶּטֶן חָטָאתִי חַטָּאָה גְדוֹלָה,

שֶׁשָׁם יֶחֱמַתְנִי אִשָׁה עִבְרִיָה;

עַל־כֵּן בְּתוֹך עֵמִּי אָנֹכִי בַגוֹלָה,

בְָאַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי גֵּר בְּאֶרֶץ נָכְרֶיָּה.

או בשיר “גאולה תהיה לו” (ע' 74), בדַבְּרוֹ אל הצפור המנַתּרת בכלוב ומקוננת בקול:

"מְשׁוֹרֵר גַּם־אָנִי, גַּם־לִי אֵבֶר וְכָנָף,

גַּם־לִי עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן קַשָּבֶת,

גַּם בְּשָׂרִי כָמַהּ אֶל־קִנִּי וְאֶל־עָנָף,

וְנַפְשִׁי לִדְרוֹר תַּעֲרֹג וְחֻפְשָׁה אֹהָבֶת.

כִּי בְּכָל־הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַבּוּז וְהַנְאָצוֹת,

עְתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת".

במחלקת “בימי מרוּדי” תשתפך נפשו בשירי נכאים, הסוערים כסערת ים בהגיה אליו כל רוחות השמים יחד, על התלאה אשר מצאתהו במות עליו אשתו האהובה ובאבוֹד עשרו אחרי זאת. וברֹאשה, כאין התנצלות, השיר “אני כינור” (ע' 9):

"הַךְ בְּאֶגְרֹף עַד־אֵין־קֵץ

עַל־גּוּשׁ עָפָר, עַל־בּוּל־עֵץ,

הֲיַתֵּן, הֲתַקְשִׁיב קוֹל נְהִי?

וְגַע בְּאֶצְבַּע בְּמֵיתְרֵי כִנּוֹרוֹת,

וְיִפָּתְחוּ לְךָ צִנּוֹרוֹת

קִינִים וָהֶגֶה וָהִי!

יֵשׁ נֵפֵש וָנֶפֶשׁ, לֵב וָלֵב:

וְיֵשׁ לֵב רַך, נֶפֶשׁ יוֹדַעַת –

וְנַפְשִׁי וְלִבַּי כנּוֹר וְנֵבֶל,

וְעוֹרְקַי קַוָּם, יֶהֱמוּ אֵבֶל,

כִּי יַד אֱלֹהִים בָּם נוֹגַעַת!"

כאשר עברו שנים אחדות ושבשרו נרפא כמעט, שר את “אחרי בלותי” (ע' 103):

"בְּגַן יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,

קְצִיר חִטִּים בַּשָּׁנָה פַעֲמָיִם;

כֵּן בְּגַן לִבִּי: יַזְּלוּ בְשָׂמַי

בִּימֵי חָרְפִּי כְּבַעֲלוּמֵי יָמָי.

שָׁם נְהַר שִׁיחוֹר גְּדוֹתָיו שָׁבַר,

וְעַל־הַכִּכָּר שָׁטַף וְעָבַר,

וַיְכַס אֶרֶץ, וַיַּשְׁק הָאֲדָמָה,

וַיְחַדֵּש וְהִפְרִיא מִדְבָּר שְׁמָמָה;

וְאָנֹכִי, אֲזַי מַיִם שְׁטָפוּנִי,

וְצָרָה וְיָגוֹן חַיִּים בְּלָעוּנִי,

אָז בְּשָׂרִי רֻטֲפַשׁ, וְנְכְמרוּ נִחוּמַי –

וְחָרְבוּ הַמַּיִם – וְשָׁבוּ עֲלוּמָי!

שָבוּ עֲלוּמָי, וְעֵינַי מְאִירוֹת!

וּפִי־זֶה שֵׁנִית נוֹתֵן זְמִירוֹת;

מַבּוּל חַיַּי הַפְרָה גַם־אוֹתִי,

וְהָיְתָה לִי עֶדְנָה אַחֲרֵי בְלוֹתִי!"

במחלקת “ספר האהבה” שִלם המשורר את המס הראוי לתת לדרך־הארץ, אשר לכל המשוררים בישראל ובעמים. שירי האהבה אמנם יפים ונחמדים בתבניתם גם הם, ככל שירי גלדבוים, אך אותותם לא ננַכּר, כי לא יצאו מן הלב; רפידתם לא רגש חי, כי אם משל ומליצה: אהבת השושנה את השמש, אהבה בין השמש ובין הירח, אהבת הגֵו והנפש, אשר נולד להם הלב, ואשר בהתאמץ האב והאם לַחנוֹך לו איש על פי דרכו, זה לתאוה וזאת לאהבה, נקרא הלב הנעים לשנים קרעים ועִמו נפלו גם המה (“לב נשבר”). אמנם כי בפתח השער למחלקה הזאת הציג המשורר את המלים היפות האלה: “עֶלם בלי אהבה – אביב בלי נִצה; וגבר בלי תאוה ־ גֹמא בלי בצה”, ובכל זאת אולי לא אתן לחטוא חִכּי או לבי אם אדַמה בנפשי, כי המשורר בעצמו היה, ככל צעיר בישראל לפנים, – אשר למדו תורה וידעו כי “נשים” ו“נזיקין” סמוכים זה לזה – “עלם בלי אהבה”, אשר אֲביב־ימיו – אביב בלא נִצה. צעירינו, וגם המשוררים בהם, לא ידעו לא אהבה טהורה ולא אהבה בתענוגים, לא שָכְרוּ מִיֵינה ולא מצו את שמריה; כי ההורים עמלו לחתום בעד הרגש הזה ויעבור חק ויפרוץ פרצות בבית ישראל עד היסוד בו.

המחלקה האחרונה אשר ב“ספר השירים”, נקראה בפי המשורר “בִּלְעָדַי” (בפתח השער: “שְׂעִפַי החוּצה ישוטו ועיני לנֹכח יביטו, ואשר חזיתי בלעדי, פֹה עִצבוּ ויכוננו יָדַי”), והיא מכילה שלשה שירי עלילה: “ביער בערָב”, “שגעונות” ו“המשתלח”. השיר הראשון יסודתו בספור הנודע על המשורר היהודי־ערבי שמואל בן־עדיה, אשר עשה לו שם בגבורתו ובאמונת רוחו: עמרי לקיש, בן מלך לשבט ערבי, היה נע ונד בארץ מפני תגרת העריץ הצורר לבית אביו והחומס ממלכתו. ויבא לחסות בצל שמואל בן־עדיה הגבור, אשר היה מחסה לכל נרדף, והוא שַׂר מצודת אלבלק הבנויה על שן סלע גבוה ביער בערָב.

"מִי כָמֹהוּ יוֹדֵעַ חֲנִיתוֹת לְעוֹרֵר?

לִדְרֹךְ קְשָׁתוֹת וּלְהַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה?

וּבְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הוּא מֵלִיץ וּמֱשׁוֹרֵר –

בְּאַפּוֹ יַרְבֶּה בֶּכִי, וּבִרְצוֹנֹו רִנָּה! – – –

וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ נָתַן חִתִּיתוֹ.

עַל־כֵּן יִשְׁלָיוּ הַחוֹסִים בְּצִלּוֹ –

וַיִּשְׁקֹט אֶצְלוֹ עִמְרִי לָקִישׁ עֲמִיתוֹ,

וְלֹא זָדוּ מְשַׂנְּאָיו לִנְגֹעַ בִּכְנַף מְעִילוֹ.”

ובלכתו מעִמו הפקיד בידו שריון זהב, ירושת אבותיו, סמל המלוכה וישביעהו לשמור את הפקדון עד שובו לקחתו. עמרי לקיד הלך ומלאכים באו מאת העריץ לדרוש את השריון מֵעִם שמואל ואם לא יתן – יבאו גדודיו לקחתו בחזקה. ויָשב שמואל את פניהם:

"יָבֹאוּ גְדוּדִים, יָבֹאוּ הַצְּבָאוֹת,

בְּרֵעִי לֹא אֶבְגֹד, לֹא אֶתֵּן פִּקְדּוֹנוֹ!

לֹא אִירָא, לֹא אֵחַת בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת –

אַךְ מֵעַל פִּגְרִי תִּפְשְׁטוּ שִׁרְיוֹנוֹ!"

ויגשו צבאות העריץ למלחמה על המצודה, ויצא בן־עדיה ויכם מכה רבה. ובשובו מהכות בצָריו וישמע קול זעקה מארמונו: הילד איננו! כי המינקת מָעלָה מַעל באדוניה ותגנוב וַתָּבֵא את ילד שמואל אל העריץ והוא שלח מלאכים אל האב לאמר: “שלח לי השריון, ואם אַיִן בנך טבוּח ליעיניך”. ויחדר האב ותתחלחל האם ותזעק ותתחנן אל בעלה: “תן להם מה תתן! תן הכל, תן להם חַיָתִי ־ אך את הילד שמור!” ושמואל אִמץ לבו לעיני המלאכים

וַיִּתְאַפֵּק וַיַּעַן: יוֹכַח אֶמֶשׁ!

בֹּקֶר וְאוֹדַע לַאֲדוֹנְכֶם פֵּשֶׁר דָּבָר

לְעֵינֵי כָל־הָעָם וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

אִם־יִגְבַּר בִּי הָאָב אוֹ הָאִישׁ הַנָּבָר.

כל הלילה היו שמואל ואשתו אובדי עצות, חושבים ואין נחת:

עֵר וְשׁוֹמֵם הָאָב, עֵרָה בּוֹכָה הָאֵם,

יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ, וְרֹאשׁ אִשְׁתּוֹ עַל־כְּתֵפוֹ:

“הַצִּילָה הַיֶּלֶד!” ־ “הַצִּילִי הַשֵּׁם!”

“אַיֵּה רַחֲמֶיךָ?” – “וְאֱמוּנָתִי אֵיפֹה?”

ולפני עלות השחר גברה אמונתו על רחמיו ויתעורר וידבר גם על לב אשתו וַיַטֶהָ אחריו:

"הֲשָכַחְתְּ, טֶרֶם מוֹתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אָבִי?

אַל תַּשְׁרֵשׁ בְּנִי, קָרָא, אֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי!–

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה הוּא נָטַע בִּלְבָבִי:

אֱמוּנָה, הֵן תָּוִי, אַתְּ יָדַעְתְּ וְיָדַעְתִּי.

זִכְרִי שְׁבוּעָתֵך תַּחַת הָאַפִּרְיוֹן,

כִּי תִהְיִי חֲבֶרְתִּי, כִּי תִהְיִי בַּת־חָיִל; –

כְּדַבֵּר כֹּה שְׁמוּאֵל, הִיא אָחֲזָה בַשִּׁרְיוֹן,

וַתַּחֲגֹר בְּיָדֶיהָ בַּעֲלָה בְּעוֹד לָיִל".

ויצא הגבור ממעל ובידו החרב, ויצא העריץ מתחת ובידו היונק:

"אָז בְּקוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה שְׁמוּאֵל קָרָא כָּכָה:

לֹא חֶרֶב? רַק יוֹנֵק יָדְךָ חֹבֶקֶת?

בּוּז לָךְ! לַעַג לָךְ! הוֹי חוֹמֵס מַמְלָכָה,

וּבַעֲלַת בְּרִיתְךָ אִשָּׁה כוּשִׁית, מֵינֶקֶת!

הוֹי נְמוֹג־לֵב, גּוֹנֵב אִישׁ, לְךָ לֹא נִמְשַׁלְתִּי!

לֹא אֲחַלֵּל דְּבָרִי, כִּי בֹגֵד אֵינֶנִּי!

עוֹד אַחִים לִבְנִי, וְעוֹד בְּרוּחִי מֶמְשַׁלְתִּי –

שִׁרְיוֹן רֵעִי וְכִסְאוֹ לֹא תְקַבֵּל מֶנִּי!"

והעריץ האכזר הרים את ידו ויַקלע מול ההורים וינַפץ את עוללם אל הסלע.

בשיר השני, “שגעונות” ישא משא על שגעונות ארץ ספרד בימי פרדיננד ואיזבל וטורקמדו, אשר אחרי עלותה על ראש פסגת האֹשר, הכתה שמש על ראשה ותשתולל; אז ־

הֻכְּתָה הַנֶּחְמָדָה פִּתְאֹם בְּשִׁגָּעוֹן!

מְשֻגָּעִים נֹשְׂאֵי אֵפוֹד וְחֹבְשֵׁי עֲטָרָה:

כְּמָרֶיהָ קַנֵּא קִנְּאוּ – לָאֵל וְקָם שָׁאוֹן –

וְעַל־הַכִּסֵא הָעֲלוּקָה פִּיהָ פָּעָרָה

וַתִּפְעַר פִּיָה לִבְלִי־חֹק וַתִּקְרָא: הַב!

הָבוּ כֶּסֶף וְזָהָב, הָבוּ מַטְמוֹנִים!

וַתִּפְעַר פֶּה וַתִּבְלַע אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף,

וַתִּבְלַע אֲחֻזוֹת, וַתִּבְלַע אַרְמוֹנִים.

כִּי בְּשִׁגָּעוֹן תִּנְהַג אִיזֶבֶל הַגְּבִירָה;

תַּרְבֶּה פְאֵר בִּנְיָנִים וּמַרְכָּבוֹת וּשְׂמָלוֹת,

וַתָּמָץ וַתְּנַצֵּל אֶת־אַרְצָהּ הָעֲשִׁירָה,

וַתִּלְוֶה בַנֶּשֶׁךְ – וַתִּבֶן הֵיכָלוֹת.

וכאשר אָפֵס הכסף והנוֹשים אצו, בקשה לשָׁלל מוצא וַתֵּרֵא לה את היהודים המעטים והחלשים, וַיַמָצֵא לה איש דמים, נזיר פרא אדם,

עִמּוֹ אִיזֶבֶל וְאִישָּׁהּ כָּרְתוּ בְּרִית חֲדָשָה:

קַח לְךָ הַנֶּפֶשׁ, אַךְ תֵּן־לָנוּ הָרְכוּשׁ ־

טָרְכְּמַדּוֹ רָצַח, וְהַמַּלְכָּה יָרָשָׁה –

וְהַשְּׂרִידִים הָגְלוּ, נִפְזְרוּ כִּבְנֵי־כוּשׁ.

ואחרי השגעונות הכלליים – שגעון פרטי: יוהנה בת המלך והמלכה נארשה לפיליפ היפה וביום חַגהּ תפסו הנזירים יהודי מסתתר מן האנוסים – אֲהוּב יוהנה לפנים, והוא משנה לקולומבוס הַשָּׁב עִמוֹ מן הארץ החדשה אשר מצאו. והנזיר טורקמדו דובר הות נפשו על קלומבוס ועל משנהו: קלומבוס הוֹנה אלהים ומלך, כי גִלה ארצות חדשות למען היהודים שונאי הדת,

שָׁם שָׂם לָהֶם מִקְלָט לִגְוִיָּתָם וְהוֹנָם,

גְזֵלַת הַיְקוֹד, גְּנֵבַת אוֹצַר הַמִּשְׂרָה;

בִּסְפָרַד הַיְשָׁנָה יִשָׂרְפוּ בַּעֲוֹנָם,

וְּסָפָרַד הַחֲדָשָׁה לְמַמְרִים לְסִתְרָה.

אַף־גַּם זֵד יָהִיר, יְהוּדִי בַמִסְתָּרִים,

הַשּׁמֵר אֱמוּנִים רַק לְמָרְאֵה עֵינַיַם,

וְאֶל־יֹרֶשֶׁת הָעֶצֶר זָד עֵינָּיו לְהָרִים,

וַיְחָרֵף כֹּה מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

זֶה אַלּוּפוֹ וּמְיֻּדָּעוֹ, רֵעוֹ כְּאָח־לוֹ,

מִשְׁנֵהוּ עַל־הַיָּם וּמִשְׁנֶה לְמֶמְשַׁלְתּוֹ;

שׁוּר קֹלָמְבּוּס וּרְאֵה! שָׁם עָרוּךְ הָאָח־לוֹ;

הִנֵּה־הוּא הֹלֵך לָמוּת עַל־אִוַּלְתּוֹ!

הנזירים העלו את הנתפס על המוקד לעיני יוהנה – ותתחלחל על המראה ותקרע בגדיה מעליה ותשתגע.

“ענין דריפוס”

השיר האחרון, משתלח", יִסֹּב על “ענין דריפוס”, אשר זכרונו עודנו חדש עם רֹב הקוראים; השיר הזה גדול מכל יתר שירי הספר (עשרים עמוסים יכיל) ועל פי תבניתו וגזרתו וחין ערכו מתנוסס הוא כגוּלַת הכֹּתרת על פני כל אֶחיו. ואם אמרתי אעברה בין בתריו ואלַקטה כה וכה פנינים מחרוזיו לשום לפני הקוראים – לא אדע במה אבחר וממה אניח את ידי, כי כֻלו מחמדים, כל פרקיו מלאים עֹז והדר וכל חלקיו ערוכים ומשֻׁלבים איש אל אחיו כאבני משכית מחֻטבות מעשה ידי אמן במִבנה היכל כְליל־יֹפי. הבה אנסה לערוך לו דמות כֵּהָה, כאשר תשיג ידי.

השיר נחלק לשנים עשר פרקים, לעמת הנפשות העושות ב“ענין” הזה:

1) אלפרד דריפוס, שר האלף, בשבתו בארץ גזֵרה על האי השָׁמֵם, בגלל העלילה אשר שמו לו, כי מכר לעם נכרי סודות פקודתו וארצו. והוא בעל אשה ובנים, עשיר ונכבד בעדתו:

"מַה יַמְרִיצֵהוּ, הָאָב וְהַבַּעַל,

אִישׁ עָשִׁיר, נְשׂוּא פָנִים, אַחַד הָאֲצִילִים,

לִבְגֹד בֶּגֶד בְּאַרְצוֹ וְלִמְעָל־ מָעַל –

אוּלָם אִישׁ עִבְרִי הוּא – וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים!

וְגִלְמוּד עַל־הַסֶּלַע בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,

– וְהָאוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וָמָיִם –

הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי, רַק הוּא וְהַמְאֵרָה.

הוּא וּמַחֲלַת לִבּוֹ, הוּא וְכִלְיוֹן הָעֵינָיִם.

נָקִי אֲנִי! יִזְעַק וְאֵין שׁוֹמֵעַ:

הוֹי אִשְׁתִּי וְטַפִּי וּבַעֲלֵי בְרִית אֱמוּנָתִי!

חַף אֲנִי מִפֶּשַׁע, אֱלַהִים יוֹדֵעַ,

וְאַתֵּמָה, אוֹיָה, נוֹשְׂאִים אֶת חֶרְפָּתִי!

ולמה אוד יחיה? מדוע לא יטרוף נפשו בכפו?

יְלִיד צָרְפַת הוּא, וּבְאַרְצוֹ אֱמוּנָתוֹ!

וְאִם נוֹאֲלוּ שׁוֹפְטָיו וְרֶגַע הִסְכִּילוּ עֲשֹׂה,

יְקַו כִּי יָשׁוּב, וְעָנְתָה בוֹ צִדְקָתוֹ –

וּמִזֶרַע הַיְהוּדִים הוּא – גָּדוֹל בִּנְשׂוֹא!

2) אסטרהַזי, המעליל על דריפוס, וקשר הרשעים העומדים מאחריו והעושים במַחשך מעשיהם: הכמרים ופקידי הצבא, “נושאי אפוד ושריון”. כי התבוננו אל הליכות העל –

וַיִּרְאוּ כִּי אָזְלַת יָד, וְהֵמָּה בַמּוֹרָד ־

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד,

הִנוֹשֵׂא בְיָד רָמָה אֲבוּקִת אֵשׁ דָּתוֹ,

וְהָעַמִּים מְקִבְּלִים מְעַט מְעַט אֶת תּוֹרָתוֹ – – –

וְחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ, בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִם:

שָׁלוֹם! שָׁלוֹם! עוֹד יִכָּתֵב לְחַיִּים;

לִשְׁפֹּט רִיב עַמִּים וּלְהַשְׁבִּית מִלְחָמָה

וְלֹא יְלַחֲכוּ הַחַיָּלִים כָּל־טוּב הָאֲדָמָה.

וַיִּירְאוּ הַחֲשֻׁכִּים לְבִטְנָם וְלִזְהָבָם –

כִּי הֵם עַל־הַפְּתַיּוּת הִשְׁלִיכוּ יְהָבָם –

וַיֹּאמְרוּ לְהַשְׁמִיד אֶת־נוֹשְׂאֵי הָאֲבוּקָה,

נוֹטְרֵי דַת מֹשֶׁה, הַתּוֹרָה וְהַחֻקָּה.

וַיִּטְווּ בְּמוֹ־אֹפֶל פְּתִילֵי הַנְּעֹרֶת,

וַיִפְרְשׂוּ עַל־רֹחַב פְּנֵי תֵבֵל מִכְמֹרֶת

לְרַגְלֵי הַיְהוּדִים – וַיְהִי בְּמָשְׁכָם בְּרִשְׁתָּם,

עָלָה בְחֶרְמָם הַמִּשְׁתַּלֵחַ, אִישׁ תָּם

3) אמיל זולה ־ אשר יצא גלוי ב“אני מאשים” שלו להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשעים,

אַךְ רֶגַע, בְּאַפּוֹ, הָאִישׁ נִצָּב לְבַדּוֹ –

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה – וְהוּא רֹאשׁ לַצָּבָא!

כִּמְעַט חָגַר אֱמֶת, לָבַשׁ צְדָקָה כְּמַדּוֹ,

וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבָה.

אז נגלה כי יש עוד בארץ אוהבי אמת וצדק, ומכל עבָרים אשרו את זולה ויחַזקו את ידיו במלחמתו עם הנעלמים, ויהי כענק בין גמדים; אך

הֲיִצלָח? הֲיִגְבַּר הָעֲנָק עַל־הַגַּמָּדִים? ־

הוּא יְשׁוּפֵם רֹאשׁ וְהֵמָּה עָקֵב יְשֻׁפֻהוּ!

הֲיוּכַל אִישׁ חָפְשִׁי לְכֹבֶד לֵב הָעֲבָדִים? –

הוּא יִלָּחֵם בְּחָכְמָה וִהֵם בְּעָרְמָה יְנַצְּחֻהוּ!

עַל־צִדּוֹ עַנוַת־צֶדֶק וּבִינַת נְבוֹנִים, –

וְעַל־צְבָאָם הָעֹז, גְּאוֹן רָאשֵׁי הַחַיָּלִים;

בְּמָתְנָיו קֶסֶת סוֹפֵר – וְלָהֶם שִׁרְיוֹנִים,

וְעִמָּם הָאֲסִפְסוּף וְכָל־הַשּׁוֹמְרִים הֲבָלִים.

ויתגוללו ויתנפלו עליו ויביאוהו במשפט ומבית המשפט – הבּוֹרָה.

4) פיקַר – אשר התעורר ויכַל את אשר החל זולה, אחרי אשר נפתל גם הוא הנעלמים ויגַל את כל נכליהם ויסבב פני הדבר, אשר ידרוש האם להשיב את המשתלח, למען בַקֵר את משפטו הראשון, וגם זולה שב לחֻפשו ולכבודו, כי –

הִרְגוּ הָאֱמֶת, גִּזְרוּ אוֹתָהּ לִגְזָרִים

וְקִבְרוּהָ, וְגֹלּוּ עָלֶיהָ הָרִים;

וְהַצֶּדֶק אִסְרוּ וְהוֹרִידוּ לְמַעֲמַקִּים,

וּשְׁתֵּי עֵינָיו עַוְּרוּ לְגַשֵּׁש בְּמַחֲשַׁכִּים:

וְהִנֵּה – שָׁרְשֵׁי אֱמֶת יְסֻבְּכוּ בֵּין רְגָבִים,

וְצֶדֶק כְּאֵד יַעֲלֶה וְיַגִּיעַ לֶעָבִים,

וְיִבְרֹק בָּרָק וְיַרְעֵם וְיֵרֵד מִשָּׁמַיִם –

וְהָאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, תָּשׁוּב לְחַיִּים!

ולב העם אשר רגשותיו פחז כמים, נהפך פתאם לטוב על שנוּאיו מאתמול, על זולה ועל דריפוס; ולמראה המהפכה הזאת קורא המשורר:

דְּרֵיפוּס הַמִּשְׁתַּלֵּחַ! שֶׂה הָעוֹלָה!

צֶלֶם עַמְּךָ אַתָּה, יַעֲקֹב בַּגּוֹלָה!

בּוֹדֵד, מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב, הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי –

הֲבֹא יָבֹא יוֹמוֹ? וִיבֹרַך הָאֲרוּרִי?

5) לבּורי – מליץ דריפוס, אשר עמד לפני הזקנים ויפַלל ויגַל את קשר הכמרים ושרי החילים, אשר בקשו, בעלילת השקר אשר עוללו על דריפוס וְעִמוֹ על היהודים, להקים מהפכה בארץ ולהשיב בצרפת את המלוכה. הזקנים שמעו, נועצו ויחרצו משפטם להשיב את דריפוס מ“אי השֵׁדים”, למען יעמוד שנית למשפט,

6) אלפרד דריפוס ־ בשובו באניה ממקום גָלוּתוֹ צרפתה:

מִי זֹאת עוֹלָה מִן־הָרַחֲצָה עַל־מְרוֹמֵּי יַמִּים?

וְאֵלֶיהָ כוֹנְנוּ עַפְעַפֵּי כָּל־הָעַמִּים?

הַמְרַחֶפֶת, נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף עַל־כַּנְפֵי יוֹנָה

מִפְּאַת יָמָּה בַּנֶּגֶב, מִזְרָחָה צָפוֹנָה?

אֳנִיַּת צָרְפַת הִיא, בַּד לָבָן עַל־מִפְרָשֶׂיהָ,

כִּי רָחֲצָה צָרְפַת עֲוֹנָהּ, הִלְבִּינוּ פְּשָׁעֶיהָ – –

הָרוּחַ יִשְׁרֹק, בִּזְמִירוֹת יָרִיעַ הַיָּם,

תְּהוֹם אֶל־תְּהוֹם קֹרֵא הֵידָד! וְהַגַּלִּים יִרְקְדוּ שָׁם;

וְעַל־גַּבָּם, כִּשְׁאוֹן עֲלִיזִים, הַסְּפִינָה נוֹדֶדֶת,

אֶל–מוּל פְּנֵי חוֹף צָרְפַת בְּמָחוֹל הִיא רֹקֶדֶת!

לָמָּה יִרְעַשׁ הַיָּם, יֵרֹמּוּ גַלָּיו בְּשָׁאוֹן?

מַה־תָּפִיחַ הָאֱנִיָּה מִפְרְשֶׂיהָ בְּגָאוֹן? –

לִפְנֵי הַמִּשְׂתַּלֵּחַ כִּי שָׁב רֹאשוֹ לְהָרִים,

לִפְנֶי הַצֶּדֶק כִּי בָא לְהִשָּׁפֵט בְּמֵישָׁרִים!

7) דֶמנזֶ’ה ־ המליץ אשר עמד לימין דריפוס בהשָפטו שנית ברֶן ויוצא לאור צדקתו לעיני השופטים ולעיני כל הקהל, ותהי לנרדף תקוה כי יצדיקוהו כליל ויָגֹלו מעליו חרפת העלילה;

וְאוּלָם, מִי וָמִי הַשּׁוֹפְטִים? וּמִי הַמַּלְשִׁינִים?

אֵלֶּה וְאֵלֶּה חֲגוּרֵי חֶרֶב, נוֹשְׂאֵי מָגִנִּים –

הֲַיֵחְתֶּה אִישׁ מִלְחָמָה עַל־שַׂר צְבָאוֹ גֶחָלִים?

הֲיִנָּקֶה הַיְהוּדִי, וְחָפְרוּ רָאשֵׁי הַחַיָּלִים?

הַשְׁמֵן לֵב חֲלוּצֵי צָבָא, קְשִׁי עָרְפָּם כְּחַלָּמִישׁ;

וְהַקְשֵׁב נָטוּעַ בָּם, יָתֵד נֶאֱמָן וְלֹא יָמִישׁ:

כַּמָּה נְקִיִּים אָבְדוּ בִּפְקֹד שָׂרֵי מִלְחָמָה? –

וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ? – יַרְעִישׁ מוֹסְדוֹת הָאֲדָמָה!

וַיִּתְנַכְּלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְשִׁכְּלוּ מִשְׁפָּט מְעֻקָּל;

דִּין בֹּעֵר כָּאֵשׁ, וְהַנִשְׁפָּט אֵינֶנּוּ אֻכָּל!

לֵאמֹר: יֵשׁ שֵׁמֶץ דָבָר לְהֵעָנֵשׁ בִּגְלָלוֹ

וְלֹא יָאֲתָה סְלִיחָה, בְּשֶׁכְּבָר נָשָׂא עֹל סֻבֳּלוֹ.

אָז כְּאִישׁ אֶחָד מְלִיצֵי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עָנוּ:

אִם־חֻפְשָׁה וּדְרוֹר יִנָּתֶן־לוֹ, וּמָצָא לָנוּ?

אֶת־אֲמִתּוֹ דְרֵיפוּס מְבַקֵּשׁ, כְּבוֹדוֹ וּכְבוֹד בֵּיתוֹ;

חֶסֶד בַּמִּשְׁפָּט לֹא יְקַבֵּל, כִּי לֹא יוּכַל שֵׂאתוֹ!

8) התערוכה. בפרק זה יתאר המשורר בחרוזים יפים להפליא את התערוכה הכללית, אשר התכוננו הצרפתים לערוך בפריז בשנה ההיא, שנת 1900,ואשר בגללה הבליג דריפוס על מכאובו ויטוש את דבר משפטו, למען הרגיע את הארץ, עד אחרי עבור שנת החגיגה. והתערוכה היתה ועל ככר נהר הסֵינה נבנו היכלות, “לכל מלאכה וחכמה היכל היכל לבדו”.

"וְאַיֵּה הֵיכָל לָאֱמֶת? אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדָה?

לְגוֹי וְגוֹי וְצִדְקָתוֹ? לְעָם וְעָם וְתֻמָּתוֹ?

הֲגַם הֲלוֹם זָרְחָה צָרְפַת בְּכָל־הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ?

וַיְהִי אוֹר לַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְאֻמָּתוֹ? – – –

על השאלה הזאת ישיב המשורר בראש הפרק הבא, התשיעי, הנקרא על שם וַלדֶק רוּסוֹ – הוא ראש הממשלה החדשה, שבאה אז תחת השרים הראשונים, אשר היתה ידם עם שוטני דריפוס:

הֵיכָל לָאֱמֶת לֹא יִבָּנֶה לְתַלְפִּיוֹת,

לֹא לְחֶמְדַת עֵינַיִם וּלְרוֹמְמוֹת פִּיוֹת;

כִּי אִם־בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וּבְעַרְפְּלֵי־טֹהַר,

בְּלֵב אַנְשֵׁי סְגֻלָּה, בְּלִי הֲמוּלָה, בְּלִי־זֹהַר!

וּלְאַנְשֵׁי סְגֻלָּה כְּבָר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

כְּעֶצֶם הַשָׁמַיִם לַטֹּהַר זֹרֵחַ;

וּמִתְקוֹמְמָיו בְּעֵינֵיהֶם כְּנֶגַע וְסַפַּחַת,

הַדְּבֵקִים בְּעוֹר צָרְפַת, לְשַׁדָּהּ לָקַחַת.

ורוּסוֹ, איש הסגולה, נטה ידו על מתקוממי דריפוס, הכמרים ושרי החילים, ויגרשם ויטהר מהם את הארץ. אך על משפט דריפוס עוד לא נגה אור. עוד זולה ויתר מליציו מתכוננים לחדש את המשפט והנה –

זוֹלָה מֵת – שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן עַל־מִטָּתוֹ יָשֵׁן,

בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, בָּרִיא אוּלָם, חַי, רַב פְּעָלִים,

עָלָה מָוֶת בְּאַפּוֹ מִקֶּרֶב תַּנוּר עָשֵׁן,

סַגוּר מִמַּעֲלָה, וְתוֹכוֹ עָמְמוּ גֶחָלִים.

מִי הִשִּׁיק הַתַּנוּר? מִי סָגַר אֶת־אֶשְׁנַבּוֹ?

מִי הָרַג זוֹלָה? הָרַס מִשְׂגָּב לָאֶבְיוֹן?

מִי הֵבִיא בִּדְמִי יָמָיו הַמָּוֶת עַל־גַבּוֹ?

הַמִּקְרֶה אוֹ יָד גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר עֻזָּה בְּחֶבְיוֹן

אך תחת זולה בא ז’ורי – הוא נושא הפרק העשירי. הוא בֵרר, כי את השופטים ברֶן סבב שר הצבא בכחש, בהראותו אותם בסֵתר מכתב מזויף מאת קיסר גרמניה אל מלאכו אשר בפריז, שבו יזכיר את דריפוס כאַחַד מְרַגְלָיו. ומשפט דריפוס בא שנית לפני השופטים הגבוהים –

וַיֵּצֵא דְרֵיפוּס שָׁלֵם, כַּמִּשְׁפַּט וְכַתּוֹרָה,

בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וְאוֹת הַכָּבוֹד עַל־הַחָזֶה;

וּלְאִשְׁתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה

עַל־דְּבַר אֱמֶת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים בָּזֶה! (פרק י"א)

הפרק השנים־עשר והאחרון הוא שיר־תהלה לצרפת:

אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, אֲשֶׁר זְקֵנַיִךְ בְּצֶדֶק יִשְׁפֹּטוּ,

כִּי כָל־הָעַמִּים פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יִלְקֹטוּ!

אַשְׁרֵיךְ צָרְפַת, אַתְּ גַּן־אֱלֹהִים, גַּנַּת הַבִּיתָן,

שֶׁבָּך גְּבָרִים כְּזוֹלָה וּפִיקַר, טְרָרִיֵה וּבְרִיסָן!

אשריך ארץ!… ואשריך גם אתה, המשורר טוב העין, אביר התקוה והבטחון, כי יכלת לשכוח, מפני מעט אנשי הצדק והיֹשר ההם, את המון הנחשים והשרפים והמנשכים את עם דריפוס, אשר היו ואשר יֶשנם גם בצרפת, “גן־אלהים גנת הביתן”, עד היום הזה; וכי טוב לבך עליך בשמחתך לאחרית הטובה, אשר היתה ל“ענין” הרע ההוא, עד לשפוך את נפשך בשירי תהלה לאמת ולצדק ובשיר־גבורים (הוי, גבורי ישראל!…) כ“המשתלח”. מתי ישמח העני? – במָצאוֹ את אבדתו. ומתי ישמח משורר עַם עני? ־ בצאת אחיו בן עמו נקי במשפט אחרי שָׂבעוֹ מידי אגודת נבלים עמל ותלאה, חרפה ונאצה מִרבּה להָכִיל, הוא וכל עם היהודים עמו, תשע שנים! הלא אלה וכאלה כל שמחותינו בגולה מימי מרדכי ואסתר ועד דריפוס ועד מנדל בֵּילס ועד… כל יר ה“שמחות” אשר יכינו לנו עוד האנשים הטובים, אשר כל מחשבותיהם עלינו. –

ענין דריפוס יָלַד לנו ביד המשורר גלדבוים את “המשתלח” וביד משורר אחר, אשר אמנם היטיב לראות במראות החיים משבעה חכמים אנשי המעשה, – את “מדינת היהודים”: איש איש והלך נפשו, איש איש וטעמו. ואנחנו – שניהם כאחד טובים לנו ושניהם יהיו למלאות איש אחרי אחיו. “אלמלא חטאו ישראל, לא נִתְּנו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע”. ועתה כי חטאנו וגלינו מארצנו וסבלנו עונותינו ועונות אבותינו עד בלי די, נִתּנו לנו כצרי למכאובינו, דברי נביאים וחזיונות וזכרונות ו“מגלות” ממגלות שונות. והיו הדברים האלה בארון האלהים העובר לפני המחנה לנחותם הדרך עד בואם אל המנוחה. וקרא בהם איש ישראל – ושכח רישו ועמלו, וקרא בהם עם ישראל – והתעודד והתעורר וחשב מחשבות לבלתי היות עוד כתיבת מגלות כאלה חלקו וגורלו כל ימי חלדו…

והיה בהיות רעיון הציונות למעשה שכבר נעשה ועם היהודים יֵשב לבטח במדינת היהודים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, יקראו את ה“משתלח” ונתנו אותו ביד בניהם ובנותיהם, יחד עם מגלת אסתר ועם המון המגלות האחרות, אשר רכשנו בנפשותינו באלפי שנות נדודינו, וזכרו את כל עֱנוּתֵנוּ בימי החֹשך כמים עברו וכחלו מהקיץ – אז תהיה שמחתם שלֵמה, אז ימָלא שחוק פיהם ולשונם רנה, אז יקומו משוררים חדשים ושרו לנו שירות חדשות.

(אבי ה“אורתודוכסיה” הגרמנית)

א.

במחצה השניה למאה הששית לספירת בני ישראל הרבו היהודים בגרמניה “לרדת מהר סיני”, ואשר לא עברו את הגבול עד מחוץ למחנה ישראל עמדו בחצי הדרך נבוכים, תועי לבב, אובדי עצות, פניהם קדימה ולבם אחורנית, או להיפך; כי רוח חדשה נשבה אז בישראל ובאדם, רוח חֹפש ובקרת והֶרס מוסדות ראשונים, ולפי דעת ה“יורדים” ההם היתה היהדות “לא דת, כי אם אסון”. ואשר עוד החזיקו בדת משה וישראל עשו מעשיהם “מצות אנשים מלֻמדה”, מנהגי אבות, מעשים ורוח אין, עבודת שפה ויד – ולב אין. היהדות באה עד משבר, ואנשי לבב ואנשי רוח בקשו לה רפואות תעָלה איש לפי דרכו. באלה הגדיל לעשות רב צעיר לימים כבן שלשים שנה, אשר היה איש לבב ואיש־רוח גם יחד – ר' שמשון רפאל הירש.

הירש נולד בהמבורג בשנת תקס“ח (1808). ראשית למודיו קבל מאת ה”חכם" ר' יצחק ברנייס, אשר השפיע עליו לחבר את היהדות המקֻבּלת עם השכלה כללית. בשנת תקפ“ח (1828) למד תורה בישיבת ר' יעקב עטלינגר באלטונה ובשנה שאחריה בקר באוניברסיטה בונה (Bonn) ויצטיין בפילוסופיה ובידיעות כלליות. שם נִסה בראשונה לנאום ולהטיף בקהל חברים מקשיבים ואז גם נודע כחו במלאכת ההטפה, אשר גדל ועצם בה אחרי כן עד מאד. אחד החברים האלה, אברהם גיגר, דבק בו לאהבה ויחד למדו תלמוד שני “זמנים”, וגם אחרי אשר, ברֹב הימים, נפרדו בדרכיהם ויהיו אנשי ריב איש לאחיו, זכר לו גיגר “את כח־הדִבֵּר הנפלא שלו, את אמִתּוֹ ואת רוח בינתו הבהירה והמהירה”¹. בשנת תק”ץ (1830) נבחר הירש לרב הגליל לנסיכות אולדנברג, שם עמד על משמרתו אחת עשרה שנה. בשנים האלה פעל הרבה לחזוק הדת בקהלות מדינתו, תרגם גרמנית פרקים נבחרים מן המשנה וישלחם אל מורי המחוזות להורותם איך ללמד את התלמידים. בעת ההיא נקשרה אליו נפש הנער גרץ וגם בא עמו בכתובים, והירש אסף אותו אל ביתו, ויגדלו ויחנכו יותר משנתים ימים, וכחמש שנים אחרי כן, וגרץ פרסם את המסה הראשונה שלו, אשר תעטרהו בתֹאר “חכם”. הוא ספר “שיטת היודעים והיהדות”² (1846), הקדיש את הספר “לר' שמשון רפאל הירש, מורי ואלופי, אשר היה לי כאב. באהבה ובתודה”. אך בעוד שנים אחדות בקר הירש קשה את ספר דברי הימים לבני ישראל של גרץ וגם נפש גרץ נָקעה ממנו.

בשנת תר“א (1841) נבחר הירש לרב־הגליל לעֶמדן ואוֹסנַבּרוּק ויהי שם כשש שנים. בשנת 1845 (תר"ה) הציע את עצמו בתור רב לעדת לונדון, וכאשר נבחר שם על פי רוב דעות ר' נתן אדלר³, עבר הירש אל ניקוֹלסבּוּרג – מעהרן, ויהי שם רב חמש שנים. שם קמו לו מתנגדים מתוך הלמדנים מזקני הדור ויציקו לו (קראו לו “סדור־למדן”), כי לא היה כחו בתלמוד גדול כמוהם ויקל בעיניהם. אז נקרא אל פרנקפורט דמיין. בעיר הזאת חזקה יד מתקני הדת בשלשים השנים האחרונות משנת תקע”ח (1818) והלאה, כי כבשו את נשיאות הקהלה בעזרת השלטונות ובכחם זה הפכו מהפכה בסדרי הקהלה ובכל מוסדותיה: אסרו את הלמוד העברי, תנ“ך ותלמוד, רדפו וענשו את הבחורים, אשר למדו עברית במסתרים, ואת המלמדים אותם; הפסיקו את הספקת המאכל הכּשר לשבוים ולחולים, ועוד. נדיב אחד, מ. שוסטר, הקדיש חמשים אלף דינרים ליסוד בית ספר עברי לתורה ולתלמוד וגם לידיעות חֹל. אך נשיאות הקהלה הפֵרה את מחשבתו. אז נוסדו יחד (תר"ח – 1848) אחד־עשר איש ויתכוננו ל”אגודת הדת הישראלית" – (“Israelitische Religionsgesellschaft”) במטרה לקומם את היהדות ההרוסה ע“י המחדשים – כעין מהפכה נגד מהפכה. ובשנת תרי”א (1851) קראה העדה הקטנה הזאת לר' שמשון רפאל הירש להיות להם לרב. בהיותו איש כביר־רוח ורב־פעלים נתן רוחו על אגודתם ויחזקה וירחיבה ותגדל עמו יחד עד היותה לעדה גדולה ונכבדה ומספר חבריה חמש מאות איש, ובהם רבים מעשירי הקהלה וגדוליה.

בשנת תרי“ג (1853) יסד הירש בית־ספר לילדים, בית־ספר ריאלי ובית־ספר גבוה לבנות, ועל פי תכניתו – “תלמוד תורה עם דרך ארץ” – הורו בהם למודים עברים מן המקורות הראשונים, תנ”ך ותלמוד, וידיעות כלליות גם יחד, והוא היה המנהל לבתי הספר האלה כ“ד שנה. בשנת תרי”ד (1854) יסד ירחון “ישרון, לעורר ולחזק את הרוח היהודי ואת החיים היהודיים בבית־אב, בבית־הספר ובקהלה”; הירחון יצא בעריכתו עד שנת תר“ל (1870) ונתחדש בשנת תרמ”ג (1883) לעוד מספר שנים. בשנת תרל"ד (1874) היתה “אגודת הדת הישראלית” עדה גדולה ערוכה בכל והירש החל להשתדל לפני הממשלה לתת רשיון לעדתו להפרד מן הקהלה הכללית להיותה לקהלה לבדה. אז הציעה לו נשיאות הקהלה לתת לעדתו בית־תפלה ושאר מוסדות צבוריים לפי רוח היהדות החרדית ולקצוב לה תקציב לבד לכל צרכיה הדתיים, ולא יתפרדו היהודים לשני מחנות לעיני הגוים. אך הרב הירש הקשה את ערפו וגם הפיק מאת הממשלה את חפצו (תרל"ו – 1876) וקהלת פרנקפורט היתה לשתי קהלות. עקשנותו זאת היתה למורת רוח אף לאחדים מן הרבנים החרדים חבריו, ויתוכחו על זאת הוא והם בחזקה ובמרירות. אך הדבר נעשה, ומן העת ההיא והלאה נקרעו החרדים, משמרי חקות אבות, ומתקני הדת עדה מעל אחותה ויהיו לקהלות נפרדות בערי גרמניה וברוב קהלות אירופה ואמריקה עד היום הזה.

כשלש שנים לפני מותו (תרמ"ו – 1886) יסד עוד חברה לחזוק היהדות החרדית, בשם Freie Vereinigung für die Interessen des orthodoxes Judentums”. (“התאגדות חפשית לעניני היהדות החרדית”).

כששים שנה עבד הירש עבודה צבורית וספרותית ויהי בכתביו ובדרשותיו הנמרצות לפה ולמגן ליהדות המקֻבּלת וילחם מלחמתה בעוז ובקנאה גדולה נגד תנועת התקונים בדת ונגד צוררי היהודים והיהדות מחוץ למחנה. ובהיותו באדיקותו הדתית תמים־דעות ללא כל פשרה, היה איש ריב ומדון לא רק למחדשים ולמתקנים, כי אם גם לחכמים אשר היו רחוקים מאלה בדעותיהם אך גם לא קנאים קיצונים כמוהו: ר“ז פרנקל, רש”ל רפפורט, גרֶץ, רפאל קירכהיים, ועוד.

ספריו הם: “אגרות צפון, תשעה עשר מכתבים על היהדות”, “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה”; תרגום גרמני עם באור בגרמנית לתורה, לתהלים ולסדר התפלות. מלבד אלה פרסם: “נפתולי נפתלי” (נגד תנועת התקונים בדת); באורים על משלי שלמה; מבוא לספר ישעיה הנביא; מכתבים על פרקים מספר תהלים (בהם הוא מפתח רעיונות כלליים על יחס העם וטוביו לאלהים, שב על רעיונו החביב של תעודת ישראל בעמים, וגם מבאר ומנתח את המלים בדרך חקר הלשון, כמו שהוא עושה לפעמים גם במאמרים אחרים); “היהודי וזמנו” (היהדות היא נצחית, איננה תלויה בזמן ואין לתקן אותה לפי רוח הזמן, כי גם מעולם לא היתה התאמה בינה ובינו); “חקי המעשה היהודיים” Jüd. Ceremonialgesetze (מתקומם לשם הזה שבו מכנים בעת החדשה את החקים “שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם” ושהוא, השם הזה, עושה אותם לדברים טפלים ותפֵלים, בעוד שבאמת הם הם יסודי התורה והיהדות); מסות על החנוך ועל בתי הספר (בהן הוא דורש, שיחנכו את ילדי בני ישראל גם בחכמות חיצוניות, לבל יהפכו אח"כ בגדלם, כאשר יראו בחוץ אור חדש, אשר מנעוהו מהם מנעוריהם לשונאי היהדות; מבקר קשה את “למודי הדת” ודורש לשוב ולהשיב את הילדים אל התורה במקורה); מסות על דברי הקהלות (מרים על נס את המדות הטובות של הפרנסים והמנהיגים ואת חיי הקהלות ופריחת מוסדותיהן בדורות הקודמים, לעומת הירידה בכל אלה בעת החדשה, ומעיר את הקהלות על חובתן להרבות תורה בעם מקטן ועד גדול, כי בתי המדרש חשובים ליהדות מבתי הכנסת); “על למוד העברית בתור יסוד להשכלה כללית” (מראה, ע"י נתוח מלים עבריות רבות, את היתרון אשר ללשון העברית ושכדאי ללמוד אותה ביחוד בתור סעיף של השכלה כללית); “האשה העברית” בשמונה פרקים, אשר האחרון בהם הוא פרק “אשת חיל”, משלי ל“א (מוכיח, כנגד טענות סופרי הגוים, כי מצב האשה בישראל לא היה שפל ונבזה כמצבה בארצות המזרח בכלל, כי אם, להפך, היה נכבד ורב־השפעה באפן שיכול להיות למופת לעמים גם היום); “הטבע והתנ”ך”; “התלמוד והיהדות” (מתוכח עם הסופרים האנטישמיים האומרים, שהיהודים היו תמיד עובדי אלילים ורק הנצרות הביאה אמונת האחדות לעולם, והמפיצים דבות ועלילות על היהדות התלמודית); “רעיונות על חדשי השנה”, שפרסם במשך שנים רבות מדי חדש בחדשו (בהם הוא מעיר ומעורר את קהל שומעיו, או קוראיו, לשוב אל האלהים ואל התורה והמצוה, מבאר את יתרון היהדות על תרבות יון ורומה, מביע מרי שיחו על תנועת התקונים בדת ועל “חכמת ישראל” ובעליה, העוסקים בפרטים בלי שום לב אל התורה בכללותה, ועל עזיבת התורה והיהדות בשמחתם לקראת ה“אמנציפציה”, עד שבגלל זה רבו המרות הדת בישראל); מאמרי בקרת, אשר רחבו ונסבו תחת ידו עד היותם לספרים שלמים, מפני ששמשו לו מערכות־מלחמה לדעותיו הדתיות ולמשפטיו עם אנשי ריבו⁴; מאמרים ותזכירים ע“ד חֹפש היהודים להשאר בתוך הקהלות הדתיות או לצאת מהן, ועוד כתבים שונים אשר הדפיס בראשונה ב”ישורון" ונאספו אח“כ אל כתביו המקֻבּצים שיצאו בששה כרכים בשנות 1902 – 1912 (תרס“ב – תרע”ב) בפרד”מ. – ספריו יצאו פעמים רבות; את שני ספריו הראשונים, “אגרות צפון” ו“חורב”, הוציא הוא בעצמו בהוצאה שניה בשנה האחרונה לימי חייו (תרמ"ט). בלי לשנות בהם כל דבר ממטבע שטבע בהם לפני חמשים ולפני חמשים ושתים שנה.

הראשון לספריו בזמן, ואולי גם במעלה, הספר שהיה במדה ידועה בנין־אב לכל כתביו, הוא ספר “אגרות צפון”, אשר הוציא בהעלם־שם (“בן עוזיאל”) ואשר עשה בשעתו רושם כביר בעולם היהודי וגם הועיל הרבה לחזק ידים רפות ויהי לחרדים כעין “מורה־נבוכים”. הספר נדפס ראשונה בשנת 1837 (תקצ"ז) ותֻרגם ללשונות רבות ואח"כ גם לעברית. הספר נכתב גרמנית – ככל יתר ספריו ומכתבו־העתי “ישרון” – שהיא היתה אז לשון היהודים אנשי ההשכלה לא רק בגרמניה כי אם גם כמעט בכל תפוצות ישראל, כאשר היתה הצרפתית לשון השכבות העליונות של החברה בתוך הגוים בכל ארצות אירופה בימים ההם; והוא ערוך בצורת חליפת מכתבים בין שני ידידים, בנימין השואל ונפתלי המשיב.

הבה נשים עין על תֹכן הספר.

ב.

במכתב הראשון שופך בנימן את שיחו לפני נפתלי ידידו, מתאונן על היהדות ופורט את המגרעות הנמצאות בה, לפי דעתו, בתור דת. הלא הנה כל דת עשויה לקרב את האדם לתעודתו. ומה תעודת האדם? הלא אֹשר ושלֵמות. ואולם היהדות איננה נותנת לא אֹשר ולא שלמות. מחוץ – גורלה מני אז עבדות ושפלות ולעג השאננים; ומפנימה – עֹל כבד היא למחזיקים בה: מכבידה היא עבודת הרוח והחקירה החפשית, מסלפת היא את השכל הישר ומדיחה אותו לפלפולים נפתלים, לטחון הרים התלוים בשערה, עד אשר איננו מוכשר עוד לחשוב מחשבות בדרך ההגיון; מביאה היא מֹרך בלב להיות תמיד ירא וחרד על כל דבר קטן פן יש בו חטא; התורה, התלמוד אוסרים על האדם כל הנאה ושמחה, מלאכת מחשבת ויֹפי, ושמים את החיים לחיי נזירות, תפלות, צומות ומועדים; סוף דבר, היהדות היא רשת חתחתים ומכשולים על כל דרכי החיים, הנסיעה בדרכים, המשא והמתן עם לא־יהודים, וכל מעשה ומשלח־יד.

על התלונות האלה עונה נפתלי, בוחן ומנתח את ההנחות הראשונות של המערער ואת תוצאותיהן ומאיר אותן באור חדש. תעודת־החיים – אומר הוא – קנה־מדה היא בידך לָמֹד על פיה את היהדות; והתעודה הזאת היא, לפי דעתך, אֹשר ושלמות. – האמנם ברור הדבר כי האֹשר והשלמות הם תעודת האדם? והן מושג האֹשר שונה מאד לפי רוח איש ואיש: להוללים יהיה האֹשר חיי הוללות ותענוגות בשרים. ואם נאמר להעמיס את האֹשר על איש, אז לא יהיה זה לו אֹשר. והשלמות? מי מבני האדם מגיע אליה בכלל? אין מספר לבני אדם, מחוץ לגבולות היהדות, אשר אינם יודעים לא אֹשר ולא שלמות.

ובטרם תתאונן על היהדות, ובטרם תָּמֹד אותה באיזה קנה־מדה שהוא, הלא לך לדעת את היהדות הזאת. ואותה עלינו ללמוד מן המקור הראשון, מן התורה. ובגשתנו לקרא את התורה, נעורר בנפשנו את שאלות החיים: “העולם אשר בקרבי ואשר מסביבי – מה הוא לי? מה אני לו ומה עלי להיות לו? ומה עלי להיות בתור איש ישראל?”

וכי נבקש לדעת מה התֹכן ומה המובן בשם ישראל הנקרא עלינו, וראינו קודם כל, כי ישראל היא תופעה כאחת התופעות אשר לדברי הימים, – ובכן מתעוררת השאלה: מה הם דברי הימים? – ואולם דברי הימים, אם כה ואם כה נתאר אותם בנפשנו, הם המוֹצָא או התוצאות להגשמת תעודת האדם בתוך האנושיות כֻלה; ובכן יש לשאול: מה האדם? מה עליו להיות? – אך הן האדם איננו שוכן לבדד, כי הוא יצור בתוך היצורים, פועל עליהם ועל ידיהם ומושפע מהם; ובכן: מה העולם? – ואולם ישראל, דברי הימים, האדם, העולם נוכל להשיג רק בבריאה אשר ברא אלהים והאלהים נגלה לעינינו, רק בהם, בדרך הזה מוליכה אותנו התורה: בדרך הכרת האלהים, העולם, תעודת האדם ודברי הימים.

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. כל אשר אתה רואה, בן־אדם, בשמים ובארץ, נעשה ברצון הבורא ועל פי דברוֹ. כל הכחות הפועלים בטבע, כל החקים שעל פיהם הם פועלים, מן הכחות והחקים שעל פיהם האבן נופלת, שעל פיהם גרגר הזרע מתפתח, ועד הכחות והחקים שעל פיהם הכוכבים הולכים במסלותם, ורוחך מתפתחת, – כל הכחות הם מאת אלהים אל עליון, אל אלים, בכל החקים דבָרוֹ הוא המושל: הוא מבדיל בין האור ובין החשך והוא שם משטרו בכל התהפוכות הצוררות אשה את אחותה להתאימן במשמרותיהן לטובת תקומת כל הבריאה, הוא יצר את הכל והוא מחיה את הכל. “וינפש” – הוא מסתתר בתוך כל הבריאה כנפש בתוך הגוף וכמוה הוא מפַתח, מחיה ומכלכל את הכל. את פעלו אתה רואה, את חקיו אתה חוקר, את ברכותיו אתה מקבל – אך אותו, את הבורא, היוצר, המכונן והמברך את העולם, אינך רואה!

ובכן: אחד הוא הבורא – וכל הנותר, כל אשר אתה רואה, כל אשר אתה מכיר, הוא נברא, התגלות האל האחד הזה; הכל נעשה על ידו, הֹוה על ידו, פועל על ידו.

והאדם? – מה הוא אפוא בעולם הזה המלא כלו אלהים? גם הוא עובד אלהים. אם כל היקום, מקטן ועד גדול, כח נאצל מאלהים הוא, לפעול לפי חקי האלהים, לקחת למען תת, היהיה האדם לבדו נבדל מחוג־החיים הזה? נולד רק למען קחת? לאכול ולא לעבוד? הכל פועלים ועושים, עובדי תבל ובזאת עובדי אלהים – ורק האדם יעבוד אך לעצמו? לא, גם מצפוּן האדם יכזיב זאת, גם התורה, הנותנת את האדם לנברא בצלם אלהים. בכל היקום, ויותר מכֹּל, הוא לכֹּל, רק לעבוד בצדק ובאהבה נוצר האדם; לא אך להנות או לסבול. – כל אשר לאיש, הרוח, הגוף, נכסים, עבדים, יצורים, וכל כשרון וכל כח – הכל דרך לעשות ולפעול! לא לאדם נִתּנה הארץ, כי אם האדם־הוא נִתּן לארץ, – “לעבדה ולשמרה”, – לחשוב אותה כאדמת קדש ואת כל היצורים אשר עליה, כיצורי אלהים, כאחים, לכבדם, לאהבה אותם ולעזור להם להגיע למטרתם – לפי רצון אלהים. החק, אשר לו נעבדים כל הכחות בלי דעת ובלי רצון, לו יעבוד ואליו ישמע גם האדם, אבל בדעת־נפש ובבחירה חפשית.

“בדעת־נפש ובחֹפש”! זאת התעודה הגבוהה אשר לאדם, זה היתרון הגדול אשר לאדם. באלה יהיה האדם העובד הראשון במקהלת עובדי האלהים! ובכן לא אשר יהיה לאדם היא תעודתו, כי אם אשר יהיה האדם; לא לפי מתכֹנת הקנינים החיצונים או הפנימיים, אשר נאצור באוצרות חיצונים או פנימיים, נעריך את ערך חיינו; כי אם לפי הנאצל ממנו, הנִתּן מאתנו. זאת היא תעודתנו; על פי אשר נעשה רצון האלהים, בקנינים החיצונים או הפנימיים אשר תשיג ידנו, על פי אשר נהפוך כל מתן קטן או גדול למעשה אשר יעשה האדם לעבוד בו את האלהים – נוכל להעריך את ערכנו! ורק בבקשת דרכים לעבודה הזאת יש ערך למאמצים אשר נתאמץ להשיג את הקנינים החיצונים או הפנימיים. יש אפוא קנה־מדה חיצוני לָמֹד בו את מעשה האדם, – הלא הוא היותו מתאים לרצון האלהים; ויש קנה־מדה פנימי לגֹדל האדם, – לא רוב הקנינים, לא רוב המעשים, כי אם עשות רצון האלהים לפי מדת הקנינים, על פי אשר השיגה ידו. – ובכן יש אובד דרך־חייו גם בהיות מחשבותיו טובות מאד אם מעשיו לא יהיו טובים; ויש קונה עולמו גם כי יהיה מעשהו מִצער – אם לא השיגה ידו לעשות יותר. ובכן גם אֹשר ושלמות ימָצאו ברוב קנינים חיצונים ופנימיים, אם אך ישתמש בהם לפי רצון האלהים, אשר זה כל גֹדל האדם. תעודת האדם, אם ככה נבין אותה, נמצאת אפוא לכל איש, בכל עת, בכל מתכֹנת היכֹלת והקנינים, בכל מצב ובכל מסבה. כל העושה רצון האלהים בימיו, במתכנת הכח והקנינים אשר היו לו, במצב ובמסבות אשר נמצא בהם, וייטיב עם היצורים אשר באו בחוג־פעולתו, ועזר לאיש איש מהם בדרך אשר שם לו יוצרו, – הוא היה איש! הוא עשה צדקה וחסד בימי חלדו! וחיים כאלה נעלים מעל כל חליפות ותמורות, לעֹשר או לעֹני, לשׂבע או לרזון.

הנה זה אפוא, לפי התורה, מקום האדם בתוך הבריאה כֻלה: לא אל ולא עבד יהיה בעולמו, כי אם אח, אח העובד את האלהים יחד עם כל היצורים, אך לפי ערך עבודתו וגדלה היֹה יהיה האח הגדול, הבכור, המושל בכל הארץ, לשמור ולעזור לכל, אשר ימלאו תפקידם לפי רצון האלהים.

ג.

ואולם בהיות האדם חפשי במעשיו, יוכל גם לנטות מן הדרך הטובה. החק, אשר היקום נעבד לו בהכרח, ישמע הוא לו ברצון – הוא יוכל אפוא גם לסור ממנו: להתמכר לתאוה, לבקש חיי בשרים לא כדרך כי אם כמטרה, ללבוש גאות ולהשתרר על כל היקום כאדון, כאלהים. אז יהיה האדם החיה הרעה בכל חית הארץ, כי גם השכל, אשר בו יתר מכל החי, יעזור לרעה. ואז יִגָלה אלהים כשופט: “ביום אכלך ממנו (מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו) מות תמות”. אך איננו מוציא את דבר המשפט הזה לפֹעל, כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי: כאָב הוא חפץ לחנך את האדם ולהרימו ממפלתו אל על.

החֹפש מסיג אחור גם את פעולת החנוך. החיה אשר באדם – בקשת ההנאה והתאוות – עולה והאנושיות אשר בו יורדת (“נפילים”). הכרת אלהים לבדו כאדון וכאב, וכל היקום, והאדם בתוכם, כיצורים, כבנים, כעבדים עושי רצונו, – ההכרה הזאת נעכרת והאדם רואה בכל היקום מסביב אלים: לא עוד בהכרח, לפי רצון גבוה מעל גבוה, זורח השמש, מרעים הרעם, הומה היער, צומחת הארץ דשא עשב, כי אם ברצון חפשי! הדור שִׁחת את דרכו על הארץ, כשל בעוֹנו לאין מרפא – וגורלו היה אבדון ומות. וישאר אך נח וביתו, אשר לא חדלו להתהלך לפני האלהים, אל אחד, מהם יקום מטע חדש לאדם על פני האדמה.

ובתעוֹת גם האנשים החדשים ובשובם על עונות ראשונים לראות את עצמם כאדונים לארץ החדשה אשר הם מושלים בה ולהיות להם כחם זה תחת האלהים, – לא עוד השחית אותם האלהים בפעם הזאת, כי אם הפיצם על פני כל הארץ ליסרם, לחנוך להם בכח נסיונות החיים הקשים וחליפות הטבע במקומות השונים, אשר יֵדעו, כי גבוה מעל גבוה שומר ובידו גורלם והליכות עולמם. מני אז, עמים עולים ויורדים על במתי ארץ, מתפתחים, מתחזקים, כושלים ונופלים, למען ידעו כל בני האדם, “כי האלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים”.

העמים בדרך פשעם הרחיקו את האלהים מן החיים ואף גם מן הטבע, “ויאמרו לאל סור ממנו”. ויהי להם הקנין ליסוד החיים וההנאה – למטרת החיים, עד היות החיים תולדות יצרי לב האדם הרבים. אז יעלה אלהים על במת העמים עם חדש, אשר בקורותיו ובדרך־חייו ישים לעיני כל העמים את הכרת אל אחד כיסוד־החיים היחידי, ועשות רצונו כמטרת החיים היחידה. העם הזה יחסר מראשית דרכו כל הקנינים, אשר עליהם מיסדים בני האדם את גדלם ואת מִבנה־חייהם; ורק ה' יהיה נחלתו ומשענתו בחיים; למען אשר יִגָלה ויֵראה ה' בעם הזה כבורא, כשופט וכמושל יחיד בטבע ובהליכות דברי הימים. ואם יתן לו ה' אחרי כן חלק ונחלה בקנינים ארציים, הדרושים לחיי איש ועם, הנה יהיה כל זה אך ורק בתור דרך לתעודתו היחידה: עשות רצון האלהים.

בעם הזה הונחה אבן־היסוד למִבנה חדש של האנושיות, אליו נמלטה הכרת האלהים ותעודת האדם, ובגורלו ובהליכות חייו תגָלה ותהיה למוסר טוב, למופת, לאזהרה, למורה־דרך. ועל כן היֹה יהיה העם הזה שוכן לבדד, בגוים לא יתערב ובדרכיהם ובמעשיהם לא יהיה לו חלק, פן יכשל גם הוא להעריץ את הקנין ואת ההנאה; עד אשר יבאו ימים וכל בני האדם למשפחותם לגוייהם ילמדו מן הנסיון ומן העם הזה, מופתם, ושבו כלם אל ה' לעבדו שכם אחד ולהכירו גם המה כמקור חייהם. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם”.

המחבר מעביר לפנינו את אבות האומה הראשונים והליכות חייהם, אשר התפתחו לפי דעתו לעומת התעודה הזאת: אברהם, אשר בדרכי חייו כבר הגשים את האידיאל של עם ישראל, אשר הכיר, הוא לבדו, את האל האחד בדור עובדי אלילים השואף אך קנין והנאה; אשר יהיה לברכה לכל גויי הארץ בשמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט; יצחק ויעקב בניו, אשר ירשו את מדותיו וילכו בדרכיו; שבעים הנפש אשר ירדו מצרימה ונצרפו שם בכוּר עֹני, לא היה להם דבר מכל קניני עם, גם החֹפש לֻקח מהם, בלתי אל אלהי אבותם עיניהם – והוא שב את שבותם, הוציאם מתחת סבלות מצרים ונתן להם את התורה. אז נהיו לעם, במדבר, בלי ארץ, – גוף, אשר נשמתו הטהורה “ממלכת כהנים”, ככהן בעם כן ישראל בעמים יורה תורת אלהים. ו“גוי קדוש”, כי הוא ימלא אחריה. אחרי כן נתן לו אלהים ארץ ומשטר מדיני, אך לא כמטרה, כי אם כדרך לשמור ולעשות את תורת ה', למלא את תעודתו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

אך לא לאֹרך ימים מלא ישראל תעודתו זאת, כי גבה לבו בעשרו, הקנין וההנאה היו לו למטרה בחיים וישכח צור ישועתו. אז לקח אלהים ממנו את הברכה, את האֹשר, את הארץ, שהמה התעוהו מני דרך, – וישראל גלה מעל אדמתו. נפרד מאָשרוֹ, אשר הרים לבבו וישכיחהו את תעודתו; ובצאתו לא לקח עמו כי אם את התורה, נשמת חייו; מעתה לא יהיה כל דבר אשר יחברהו יחד, כי אם “אלהים ותעודתו”. ותפוצתו פתחה לפניו שדה חדש, רחב־ידים, לתעודתו. הוא נפוץ בגוים ובארצות, כהפיץ זרע על פני השדה, למען ימלא שם בתפוצתו את התעודה המיוחדת לו. “ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני”. וגם אמנם בגולה היטיב למלא את תעודתו מאשר בשבתו בארצו מתענג על המנוחה ועל הנחלה. הגלות עוללה לנפשו ראשונה להיטיב את דרכו. בלא חיל וכח, בלא שלטון, בלא מדינה בנויה על תִלהּ, כי אם בדבקוֹ באל אחד קם והתעודד, ומשמרת אוצרו היחיד, תורתו, אשר הציל מתוך ההפכה, נשאה אותו דרך מוקשי מות וחתחתים וכל פגע רע והשאירה אותו לחיים.

וישראל הראה, כי לא לשוא היה החנוך הזה אשר חנכוֹ אלהים בבחנו אותו שנית בכוּר עֹני. כי בכל הרדיפות ובכל המדוּחים ובכל המוקשים אשר סביב שתו לו הגוים, החזיק בדתו, אף כי יכול להנצל מכל צרותיו במלה אחת, בהתכחשוֹ לאל אחד; אך הוא השליך מעל פניו תמיד את המַפתֵּחַ הקל הזה אשר יפתח לפניו את החיים ואת הטוב. בכל הארצות ובכל הגוים הקים מזבחות לאלהיו והוא ובניו היו העולות עליהם.

ועתה, כי לא יעלה עוד עשן המזבחות האלה כאשר לפנים, כי החלו העמים להאיר פנים לישראל, להתהלך עמו בחסד וברחמים, לשום אותו כאזרח הארץ, כי יתנו אותו ללכת בשם אלהיו ולשמור תורתו ותקותיו, לוּ יהיה עתה כל איש ישראל למופת בצדקתו ובתֹם דרכיו, לוּ יהיה עתה כל איש יהודי כהן־מורה במקדש הצדקה והחסד, לוּ יהיה כל בית איש יהודי ואשה יהודית מֻקדש ליראת אלהים, לאהבתו ולאמונה באלהים, לוּ היינו את אשר עלינו להיות, לו היו חיינו תמונה נאמנה מתורתנו, – כי עתה מה עזרנו מאד לקרב את מטרת חנוך האנושיות כֻלה! הרבה יותר מאשר לפנים בהיותנו נרדפים בגוים, בזוים באדם, שאז לא יכלה השגת המטרה הזאת על ידנו להיות שלֵמה… ואם האידיאל הזה, התעודה הזאת מחכה לנו, – העוד עלינו להתאונן על גורלנו?

ד.

מרוב עמל ותלאה ולחץ ורדיפות אשר נמשכו דורות רבים, ומפני אשר הרחיקו המסבות את היהודים מן החיים ומן העולם, הוּעם זֹהר התורה ומחזיקיה חנטוה, הקפיאוה וישאירו אך גָלמהּ ואת רוחה הזניחו. והמחבר עובר, בפרקים אחדים, בסקירה על סעיפי התורה. תורות, משפטים, חקים, מצות, עדות, חושף את המאור שבה, את הרוח המלֵאה אותה, רוח צדקה ומשפט ואהבת אדם, ועומד בפרק מיוחד על ה“עבודה שבלב”, היא התפלה, אשר מטרתה לטהר את האדם פנימה, להאירוֹ ולהעלותו להכרת האמת; לא התעוררות והשתפכות הנפש ושפיכת דמעות (ופה הוא קולע את חִציו גם אל החסידות ודרכיה), כי אם טהרת הלב והמחשבה. החיים שוללים מאתנו את ההערכה הנכונה על האלהים, העולם, ישראל, ועל עמדתנו אנו לחוגים האלה; אך בפנותנו מן החיים אל האלהים נשוב נמצא אותה בתפלה למחלקותיה השונות: תהלות, תפלות ובקשות, תודות, ברכות, קריאת התורה. – בתי התפלה הם בתי ספר, בתי חנוך לאנשים באים בימים, העומדים בתוך החיים.

“ועתה – הוא חותם את הסקירה הזאת – התורה הקוראת אותנו להכרת אלהים בעולם ובאנושיות, להכרת רצונו בתור תעודתנו; התורה השָׂמה את כל חיינו עבודת אלהים ע”י הפעלת צדק ואהבה לכֹל, – ההיא מדַכּאה רוח ולב, עוצרת בעד שמחת החיים, הופכת את האדם לנזיר מחטט? ולמוד התורה הזאת ברוח אמת ובינה, היוכל לסַלף או להמית את הרוח, להָצֵר, ליַבֵּש את הלב?"

ולאור הבאורים האלה וההטעמה הזאת אשר באר ואשר הטעים את תֹכן התורה, את רוחה ואת מטרתה, הוא שב ובוחן את הטענות ואת התנואות על היהדות, אשר הובאו בתחלת הספר, ומבטל אותן אחת לאחת:

היהדות איננה מתנגדת לתעודת האדם, אחרי אשר תעודה זו איננה כלל בקשת הנאה והערצת קנין.

האסון הלאומי אשר מצא את ישראל היה פרי חטאי העם מזה ומחשבת אלהים עליו לטובה – מזה; גלות העם מעל אדמתו נכללה בתכנית גורלו – להודיע את ה' בעמים; הגלות לא הפריעה אותו מהגשמת מַלאכוּתו, התפוּצה עצמה פתחה לפניו שדה רחב ידים למלא תעודתו.

התורה איננה מעצור לתענוגות החיים ולא מחסום בפני ברכות העולם והטבע; היא רק מגבילה אותן, מאצילה אותן באשר אינן מטרה, כי אם דרך למטרה עליונה. “ושמחת לפני ה' אלהיך” – היא המדרגה העליונה בעבודת אלהים.

ישראל נתן חלקו לבנין הגדול, בנין האנושיות, באשר הוא נושא התורה המורה דעת אלהים ותעודת האדם, והוא הראה בכל דברי ימיו והליכות חייו, כי יש דבר יותר נעלה מקנין ומהנאה, ממדע ומתרבות, אשר כלם אינם כי אם דרך להגיע אליו.

אמנם כי התורה הזאת מבדילה אותנו מן העמים, אך לא משנאה או מגאוה. הן אין תעודה אחרת לישראל כי אם לקרא בשם האלהים, הקורא והמחנך את כל בני האדם לעבודתו, להודיע, ע"י קורותיו ודרכי חייו, כי הוא זה! הן מטרת ישראל היא אחוַת כל בני האדם. הן גם כל תפלותיו מביעות את השאיפה למטרה הזאת. ואם יתערב בגוים לא יהיה עוד ישראל – ישראל, לא יוכל עוד למלא את תעודתו הגדולה בחוג האנושיות.

תורה כזאת, המלמדת אותנו דעת אלהים, האדם והאנושיות, איננה צוררת לחכמה ולמדע; היא אסרה רק כל מלאכת מחשבת הקשורה בעבודת אלילים ובהערצת פסילים, כי האמת בעיניה למעלה מאמנות. היא פותחת דרך למחקר, לעבודת הרוח, רק לא לרעיוני רוח, לבנין עולמות מתוך הדמיון בלי להביט אל העולם והטבע ודברי הימים; לחקור ולפלפל לשם שעשועי־רוח, לא לשם דעת העולם והחיים וחובות האדם – זה לא דרך התורה: “ללמוד וללמד – לשמור ולעשות.” “תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה”.

והמחבר מדבר נגידים על משמרת היהדות ביחס לחיי המעשה, וביחוד על שמירת השבת:

"לוּ גם כבד הדבר לשמור את היהדות, הן היא חובה עלינו. והאם רק אז עלינו לעשות חובתנו בהיותה קלה ונעימה ולא גם בהיותה קשה? אבל באמת לא כן הדבר… בן־דורי! אינך יכול לקים את התורה, יען אשר היא מצַוה אותך לשבות ממעשיך שביעית זמנך, למען תהיה זאת לך לעֵדה, כי רק מאת האלהים היו לך הכח והזכות להנות מעולמו, כי רק מאתו היתה לך הברכה, ובזאת תִכֹּון ותתקדש למשול בברכתו, כקנין קדוש לה‘, על פי ה’ ורוחו; כי השביעית הזאת תאציל אפוא רוח קדושה ואצילות על שש השביעיות הנותרות; – כי היא דורשת ממך שביעית זמנך, לא להמשיך את רקמת חייך, כי אם להתבונן בתעודתך בתור איש יהודי, ולתת לה פתרון רוחני, ולבחון את מַלאכוּתך בחיים למען תשוב תתרומם עדיה; – בן־דורי! הלא תבוֹש ותכּלם כי תתאונן על ככה! אם הנך בעיניך כנולד רק לרכוש ולהתענג; אם גדול אתה בעיניך ברבוֹת רכושך ותענוגיך וקטן – עת ימעטו; אם כל אלה לא דרך כי אם מטרה הם לך; – אם כחך ועֹצם ידך עשה לך את החיל הזה ולא ה', אתה – אתה לבדך, ומפני מאמציך אלה הַס כל דבר, – כי אז יש לך להתאונן!

“ואולם לא זאת דרך היהדות ולא זה רוחה! לוּ אך תדע את השבת מה היא, לוּ אך תראה כי ממנה יסוֹד ממנה פִנה לעבודתך כֻלה, ובה גם תמַלא את התעודה הזאת באופן יפה, נאצל מאין כמהו: להיות עֵד, כי יש אלהים ורק אל אחד, וכי תעודת האדם אך לעבוד אותו! ולעומת כל ההוללות הנתעבה תשיב אל לבך: “לחלל את השבת למען הבצע! למען מחיָתי, למען רבוֹת ברכת ביתי, ולמען אשר תשיג ידי ואוּכל לעשות את מצות ה' – הגדתי היום כי אין אלהים, אשר לוֹ הארץ ומלואה; הגדתי היום כי תעודתי לרכוש ולהתענג ומטרתי – לעשות כרצוני; – למען כַלכֵּל את גויתי – הנני מכחש בה' ובתעודת האדם!” כי הן את כל אלה אתה מגיד מדי חללך את השבת למען הבּצע. המחשבה הזאת הלא תשיב אחור ידך, אשר הרימות לבצוע בצע ביום השבת”…

“כבד ליהודי לצאת ולבא באנשים לא־יהודים. כל רואהו יכירוֹ כי יהודי הוא.” – בן־דורי! מי הגיד לך כי עליך לכחש כי יהודי אתה? – היֵה יהודי באמת ובתמים, התאמץ למלא אחרי האידיאל אשר ליהודי ההולך בתורתו: צדק ואהבת־אדם, – אשר יכבדו אותך יען כי יהודי אתה ולא אף־כי יהודי אתה; דע עם לבבך כי יהודי אתה והָפֵץ את הדעת הזאת בפיך, ויותר בדרכי חייך, בין אחיך אשר לא יהודים הם, – ואז לא יהיה עליך להתאונן על אשר לא תוכל להסתיר את יהדותך."

“הבינה למטרת חייך, הבינה לחובות איש ישראל, ואז לא יכבד עליך עוד להיות יהודי גם בצאתך גם בביתך.”

* * * * *

במכתבים האחרונים, מן הששה עשר והלאה, מדבר המחבר על שאלת הזִכּוּי (אמנציפציה) מצד הגוים ועל שאלת התקונים בדת מצד היהודים הרוקדים כנגדם. והנה בעוד אשר יתר הרבנים החרדים בני דורו היו עוֹינים את דבַר הזִכוי, כי לבם הגיד להם, אשר הוא יהיה לצור מכשול לבית ישראל להרחיקם מעל היהדות, מצא המחבר כי הזכוי מתאים לרוח היהדות, כי כן אמר ירמיהו (כ"ט, 7) “ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום.” על היהודים לעבוד בכל מקום לטובת המדינה, להתחבר בכל מקום אל המדינות ואל דברי המדינות, כי הנה החיים המדיניים לפנים בישראל לא היו עצם הלאומיות היהודית ולא מטרתה, כי אם רק דרך למלוי תעודתו הרוחנית; מעולם לא היתה האדמה הקשר המאַחד אותו, כי אם התעודה המיוחדת לו על פי התורה היא היתה הקשר הזה, – ועל כן עודנו גוי אחד עד אשר ישוב אלהים לשום אותו לעם היושב בארץ – “הוא העתיד, אשר הובטח לישראל בתור קץ הגלות, אך אַל לנו לקרב את הקץ הזה בידים, כי אם רק לחכות לו.”

ע“י הזכוי יֵקַל לכל איש ישראל להיות כהן־מופת לעמים, בהפיצו בתוכם את עקרי האנושיות, צדק ואהבה, ולעזור להשלמת חנוך האנושיות שהיא, לדעת המחבר, תעודת ישראל בעולם. אבל על היהודי להשאר יהודי, ואם דרושים תקונים בדת, הלא הם יהיו מכוונים לחזוק היהדות בתוך היהודים, להרים את הדור אליה ולא להקציע אותה למען הורידה אל שְפַל עמדת הדור. והוא מביע רוחו בבקֹרת קשה על המתקנים ועל פעולתם, שבאה לפרוץ ולא לגדור, – התקונים ב”עבודת האלהים", ספרי למוד ודת ועוד, שנעשו לרוח העת על פי דרכי הגוים.

הסבות או הגורמים לירידת היהדות היו, לדעת המחבר, בראשונה פעולת הרמב"ם, שהיה רוחו מלא חכמת יון ותרבות ערב, והתאמץ להתאים את היהדות אליהן, אך לא לפַתֵּחַ אותה מתוכה על פי רוּחה; ושהוא אמנם הניח את היסוד בספרו הגדול “משנה תורה” למשמרת היהדות המעשית בישראל, אך יחד עם זה גם להקפאת היהדות הזאת. אחרי כן נוצר ספר אחר⁵ על פי משנה תורה להרמב“ם, שגם הוא הועיל רק למשמרת היהדות המעשית אך לא להתפתחות רוח היהדות, ומן הספר הזה נפוץ בעם החלק האחד⁶ המכיל רק את דיני התפלות והמועדים. ובכן התפתחה בתוך העם מעט מעט הדעה המוטעית, כי עקר היהדות הוא להתפלל ולחוג את המועדים; והחיים היהודיים, החיים על פי תורת ישראל, נשארו חבויים בצל. ור' משה בן מנחם, אשר גם הוא שאב השכלתו ממקורות חוץ ואת היהדות לא פִתּח בתור מדע מתוכה ועבודתו לה לא היתה כי אם עבודת הגנה. הוא הראה לאחיו ולאנשים מחוץ למחנה, כי אפשר להיות יהודי דתי ואף־על־פי־כן להתנוסס בתור אפלטון גרמני! “ואף־על־פי־כן” זה השפיע השפעה מכריעה… – הבאים אחריו שקדו רק על התנ”ך – וגם זה לא בתור מקור היהדות – ואת התלמוד הזניחו כָלה, עד אשר מעדו רגליהם.

ולעומת המתקנים בני דורו דורש הירש תקונים אחרים ליהדות: לשוב אל תורת ישראל, שהיא לבדה נשמת היהדות ויסודה ומקורה – תנ“ך, ש”ס, מדרש, ללמוד וללמד, לשקוד עליהם ולחנך עליהם את הדור הצעיר; וכן ליסד בתי־ספר מיוחדים ליהודים, אשר ילמדו בהם למודי קדש לשם דעת היהדות ולמודי חֹל בתור מכשירים אל החיים.

המכתב התשעה־עשר והאחרון מכיל הצעת־תכנית לספר חדש, בשני חלקים, אשר האחד ידבר על היהדות בכלל והשני – על המצוות לפרטיהן.

החלק השני הזה הלא הוא ספר “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה, ביחוד בשביל הבחורים והבתולות הישראליים אשר יהגו בלבבם” (המחבר נשמר מלהזכיר בספריו שם “יהודי” ורק בשם “ישראל” יכנה), ובו שש מחלקות המסתעפות לפרקים ולסימנים. המחלקות הן: א) תורה – בה ידבר על מצוות הלב, כמו: מציאות האלהים, אחדותו, אהבת אלהים ויראתו, אמונה, בטחון, התקדשות, אהבה, רחמים, זכירת מעמד הר סיני ועוד; ב) עדות – הן מצוות הזכרון או ההלכות הכלולות בסדר מועד: שבת, ר“ה ויו”כ, שלש רגלים, חנכה ופורים, ר“ח, תעניות, מילה, תפלין, ציצית, מזוזה, אבלות, והחקים והמנהגים התלויים בהם; ג) משפטים – הם המצוות שבין אדם לחברו, הכלולים בסדר נזיקין: גנבה, גזלה, עשק, מדות ומשקלות, שקר, חנופה, גנבת דעת, ענוי, אונאת דברים, הלבנת פנים, לה”ר, רכילות, עדות ומשפט ועוד; ד) חקים – הם המצוות שבין אדם למקום, כמו שלוח הקן, אותו ואת בנו, תלבשת, מאכל ומשתה, צניעות, נדרים ונדבות, ועוד; ה) מצות – כבוד הורים וזקנים, ארוסין ונשואין, ועוד; ו) עבודה – תפלות חל, שבת ומועד, תפלת צבור, קריאת התורה, הפטרות, פיוטים, ברכות, השפה, ברכות כהנים, בתי כנסת ובתי מדרש, ועוד.

בראש כל פרק נותן המחבר כתובים מן התורה – בגרמנית – בתור יסוד ומוצא לדברים אשר ידבר עליהם בפרק ההוא.

הספר הוא מעין “שלחן ערוך” בגרמנית. המחבר מבאר את יסודות התורה והמצוה ברוח יראת אלהים טהורה כאחד הקדמונים אדירי האמונה והחסידות; ואולם בהיותו גם בעל רגש, ובדעתו את נפש הדור הצעיר, אשר למענו עשה את מלאכתו זאת, לא נתן לפניו מנחה חרֵבה, כי אם הוסיף כה וכה שמן ולבונה – דברים נמלצים ומלבבים להעיר ולעורר את הקוראים ולהמתיק תורתו בפיהם. במקומות הראוים פונה הוא בסוף הפרק אל “הבחורים והבתולות הישראליים” בדברי תוכחות ומוסר ולקח טוב, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ובזה דומה “חורב” במדה ידועה לספר “צדה לדרך” של ר' מנחם בן זרח תלמיד הרשב“א, אשר נטה גם הוא מן היבֹשת של ספרי המצות והחקים ונתן את לקחו בהרצאה יפה, וגם הוסיף על עצם ה”צידה" מעט צרי ומעט דבש, דברים הנוגעים מקרוב או מרחוק בנושא ספרו, למען קחת נפשות הקוראים.

גם ב“חורב”, כמו ב“אגרות צפון”, הולך הירש לשיטתו, שיטת חיוב הגלות, שהיא לדעתו כלי חמדה לישראל ומכשיר למלוי תעודתו הרוחנית. ה' הפלה גוי חסיד לו וישלחהו אל בין גויי הארצות להיות להם כהן־מורה, ובפרקים “לעשות הטוב והישר” (91) ו“חובת הנתינים והאזרחים” (96) הוא מאריך למעניתו, על יסוד הכתוב “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” ועל יסוד הכתובים, ירמיהו כ“ט, 1 והלאה, על האהבה והכרת הטובה שעל הישראלים להראות לגוים אשר הם יושבים בתוכם. לא גלות בבל היתה הפסקה לישיבת ישראל על אדמתו (אשר נמשכה מימי כבוש יהושע והלאה כאלף וחמש מאות שנה), כי אם מאות־השנים הרבות, אשר בין שיבת ציון ובין חורבן ביתר, הן הן היו הפסקה, “אפיזודה” בלע”ז, בין גלות בבל ובין התפוצה, שהיא המצב הטבעי והרצוי לעם, אשר לא נקרא “עם” מפני שהיתה לו ארץ, כי אם בגלל התעודה הרוחנית שלו, שבכל ארץ וארץ מקומה. אלהים השיב את עמו מבבל לא לשם חדוש החיים הלאומיים העצמיים, אלא רק “כעין הכנה לנדודים הרבים ולתפוצה הגדולה והארוכה במשך שנות אלפים”; על הרעיון הזה החביב לו הוא שב פעם בפעם ומדגיש אותו לצרך ושלא לצרך (פרק 34, סימן 245, פ' 42 סי' 306 ופ' 98 סי' 626).

ה.

הנה זה תכן שני ספריו הראשונים. האחד, “אגרות צפון”, היה דבר בעתו, עת רדת ערך היהדות בעיני היהודים המה. הספר היה הופעה מרעישה ויהי רב־עלילה גם מחוץ למקומו ולזמנו, הסגנון יפה ונמרץ, “עז והדר לבושו”. המחבר הצעיר שפך בספרו זה, ראשית אונו, את כל לבו הבוער באש נעורים ובאש־דת, והביע את מחשבותיו בדברים היוצאים מן הלב. “המכתבים” משֻבּצים כה וכה פרקים מכתבי הקדש המתאימים לענין והמתנוססים בסוף המכתב ולפעמים גם בתוכו כתפוחי זהב במשכיות כסף. דברי ישעיהו, משוררי התהלים או איוב, הבאים בחָזק כהמון גלים כבירים והלוקחים נפשות בזהרם ובעזוזם כחליפות ברק ורעם, עושים רושם, בלבושם החדש אשר שם עליהם המחבר ובהתחברות עם דבריו־הוא, גם על היודעים אותם ממקורם, ועוד יותר יעוללו לנפש ה“ישראלים”, אשר התנ"ך בלשונו כספר החתום להם; ובזאת השכיל המחבר לתת לדעותיו יתר שאת ויתר עז.

אפס כי גם אישיות חשובה כר' שמשון רפאל הירש לא יכלה להתרומם על הזמן ועל תעתועיו. על שאלות ותלונות כאלה אשר הובעו במכתב א' על היהדות וכבד משאה וסבלות נושאיה, הלא יוכל כל איש שופט מישרים להשיב תשובה פשוטה והיא קרובה מאד: הספיר המתגולל ברפש – יועם זהרו, והעם המתגורר על אדמת נכר יֵצר לו המקום – ולתורתו עמו. והן גם כל בני דת אחרת, טורקים או הודים או סינים, כי יקר מקרהם לגור בארץ נכריה מעטים בתוך רבים, לא יוכלו לשמור את דתיהם וללכת בחקות אבותם ובחקות החיים גם יחד, כאשר עם לבבם. ובכן ישוב הספיר אל הטבעת והעם – אל אדמתו, אז יהיו היהדות, והעם אשר היא לו, מתאימים יתד ושַכּוּלה לא תהיה בהם… ואולם בעל ה“מכתבים על היהדות”, אשר לפי דבריו אין השלמות תעודת האדם, היה חסר־שלמות גם הוא; הגיע אליו כאשר הגיע לגדולים מבני ישראל בגולה מימי פילון האלכסנדרי והלאה, אשר חָלַק לבם ויהי חציו לה' – בדעת, וחציו לאלהים אחרים – בלי דעת כי אם בכח המסבות. כאשר ראינו למעלה, נתפש גם הוא במצודת השקר המהביל, אשר פרש רשתו על הדורות ההם מימי בן־מנחם בגרמניה ו“הסנהדרין” בצרפת: תעודת ישראל בעולם להיות כהן־מורה לגוים (ועל זאת – גם הענף אשר נפרד מעץ ישראל באחרית ימי הבית השני זכור לטוב, ע' 55 – 56). הארץ, מקור החיים לכל גוי ואדם, לא היתה לעם ישראל בלתי אם דבר מקרי, זמני, אשר לא יתן ולא יוסיף מאומה; ולהפך, התפוצה, הגלות, הן הן הדרכים המתאימים, המכשירים אותו למלוי תעודתו זאת; ועל כן אסור לאנשים יהודים לעשות כל מעשה לשיבת שבות העם בארץ אבות, כי אם רק לחכות לקץ הפלאות (ע' 94)⁷. וה“קץ” הזה יבא, כנראה אחרי אשר ילמדו כל הגוים דעת אלהים ודרכיו, אהבה וחסד, צדק ומשפט, מפי “הכהן־המורה”. ומאליו מובן, כי גם לשון גם ספרות אינם קנינים דרושים לעם־לא־עם, אשר תעודת חייו לא בו היא כי אם מחוצה לו. ללשון ולספרות אין זֵכר בכל ספר “אגרות צפון”; לישראל יש רק תורה, והיא נגמרת בתלמוד ובמדרשים. ר' יהודה הלוי נזכר רק בתור מחבר ספר הכוזרי ולא יותר… אמנם כי בכתביו הוא מעיר ומעורר כה וכה על הנחיצות להרביץ תורה בישראל במקורה העברי, מביע משא נפשו לשיבת בני דורו אל העברית (“חורב”, פרק “השפה”; “על למוד העברית בתור יסוד השכלה כללית”, כרך ב' ע' 433 והלאה; “השקפות היהודים על העולם ועל החיים”, כרך ה‘, עמ’ 147, ועוד); אך אין זאת כי התרוצצו בקרבו הרוח העברי והרוחות הנכריות ותפשו אותו בלבו חליפות. הוא עצמו כתב כל ימיו רק גרמנית ורק “לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה" – לחזוק הדת והיהדות החרדית; אל התנועה הספרותית העברית או היהודית שבימיו לא נתן ידו, את חכמת ישראל, את חקירת דברי ימי היהודים ואת תולדות ספרות ישראל בטל כעפרא דארעא (כרך ו‘, ע’ 520). את הבקרת על ספר עברי – “דרכי המשנה” לר' זכריה פראנקל – כתב גרמנית, לא עברית, וכאשר הוכיחו רש"ל רפפורט על זאת, ענהו, כי הלשון הגרמנית רבים קוראיה מן העברית והוא חפץ “להודיע צערו ברבים” (כרך ו‘, ע’ 429). גם את מכתביו הפרטיים היה כותב גרמנית ושד"ל הוכיחו על זאת במכתם והשוה אותו לגיגר⁸, אף כי באמת ראוי היה גיגר (שהוא עצמו כתב הרבה עברית) להיות, ביחסו לעברית, למופת ולא למשל לא רק להירש כי אם גם לרוב החרדים ולרוב העסקנים הציוניים אשר לנו היום בגולה ואולי גם בארץ־ישראל; ואמנם הלשון העברית היא, לפי דעתו של גיגר, לא רק מעטה לתכן היהדות, כי היא מבטאו הנאמן, המראה אותו בעצם תֻמו, ודעת הלשון הזאת איננה, אפוא, רק דרך לדעת היהדות, כי אם היא חלק בלתי נפרד ממנה⁹. – הירש היה דומה במדה ידועה לר' יהודה החסיד (אשר את קצור “ספר החסידים” שלו תרגם ושם לפני קוראיו. בסוף כרך ו'), או לר' בחיי הדַיָן בעל “חובות הלבבות”; כמהו כמוהם, בכל צדקתם וחסידותם, אין להם ענין בעם ישראל או בארץ ישראל, כי אם ביראת אלהים ובעבודת הקדש או בתקון עולם במלכות שדי. הירש היה “שפה אחת ודברים אחדים” גם עם גיגר איש ריבו, אביר מתקני הדת בדור ההוא, אשר הורה: "היהודים לא היו עם כי אם בתור חזיון עובר, תעודתם לא היתה לאומית ואיננה לאומית כי אם דתית והיא אפוא – כתעודת כל דת – כללית, לכל גויי הארץ¹⁰. ואמנם לא רק בשלילת הלאומיות, כי אם גם בקנאתם לדת נפגשו יחד – בדרכיהם השונות – הירש המשמר וגיגר המתקן; כי המניע לדרישת תקונים בדת מצד גיגר לא היה החפץ בהתבוללות (אשר זו היתה שאיפת יעקבזון והולדהים, למשל), כי אם – כמהו כלילינבלום אחרי כן – אהבתו הגדולה ליהדות וחרדתו לקיומה, כאשר נראה במאמריו הלוהטים על השמד ועל התרפות הרגש הדתי בישראל¹¹.

הירש הכיר וידע, כי בימי אלפי שנים, ימי היות ישראל בגוים לבז וגם לבוז, לא יכול להשלים את תעודתו זאת; ואולם אחרי אשר החלו העמים להאיר פנים לישראל, “הלא יוכל מעתה, אם רק יחפוץ, לשמור משמרת היהדות באין מפריע – ובכן גם למלא את מלאכתו בשלמות” (ע' 58). אמנם כי מחשבת הגוים על ישראל (אשר נגלתה בוכוחים שהיו בצרפת מסביב ל“סנהדרין” ובבתי המחוקקים במדינות גרמניה מסביב לשאלת הזכוי) לא היתה לשומו להם לכהן־מורה, כי אם להמריצו כי יעזוב את תורתו (ביחוד את התלמוד, המפריד בין ישראל לעמים) ויתבולל מעט מעט בעם הארץ; אמנם כי הירש עוד ראה בימי ילדותו, אחרי אשר הוחל “להאיר פנים לישראל” בגרמניה, והנה שנאת ישראל שבה ופרצה כסער מתחולל ופרעות והרס ומשסה השתפכו כשטף עובר על כל קהלות גרמניה שנתים ימים (תקע“ט־תק”פ – 1820־1819) ואחריהם – המון כתבי שטנה ונאצות ועלילות על היהודים, אשר הפיחו והחזיקו אש השנאה על מוקדה בכל הארץ הזאת כימי דור אחד. ואולם כל המראות והמוראים האלה לא שנו את דעתו או לא הפכו את לבבו (הלא נודע, כי המח הולך אחרי הלב, ולא להפך…); הוא האמין כל ימיו בחסד לאומים וביכלת להחזיק ביהדות בכל פרטיה ודקדוקיה גם בגולה בכל המסבות המתהפכות, וגם מלא בידו אחרי דבריו ויסד בפרנקפורט, ששם ישב ופעל באחרונה, שני בתי ספר, עממי וריאלי, אשר בהם יחונכו התלמידים בתורת היהדות ובהשכלה הכללית גם יחד.

ככל המשכילים בדורות ההם חשב גם הוא, כי הדת לבדה לא תהיה עוד ליהודים למכשול־עון בעיני העולם הנוצרי, אחרי אשר על פי חוזה וֶסְטפַלִיה (1648) היה לחק לעמים ולממשלות להיות כל איש הולך בשם אלהיו כטוב וכישר בעיניו באין מפריע. וגם המה וגם הוא עצמו עיניהם מראות כי הגוים לא כן חשבו. הבדלי הדת לקתולים ולפרוטסטנטים, שאלה ואלה נוצרים, לא הררי אל המה, אך הדת היהודית – משפטה תהום רבה… לא מלחמת שלשים שנה בין הדת הנוצרית ובין הדת היהודית, כי אם מלחמת עולם, וכל חוזה לא נעשה להשבית את המלחמה הזאת. הנה בגרמניה הבשילה ההתבוללות את כל פריה מימי “מתקני הדת” ועד שנות הששים והשבעים למאה הי"ט למספרם, וגם ברוסיה גברה ההתבוללות למעלה ראש בעצם התקופה ההיא; היהודים נִדמו אל עם הארץ בכל מבטא שפתיהם ורוחם ובכל פנות חייהם, לא השאירו להם בלתי אם את הדת או את צלה – ואת הצל הקל והדל הזה ראו הגוים כהר גבוה ותלול, ותהי תשובתם: הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 ותגברת השנאה לישראל, בשמה החדש “אנטישמיות”, בגרמניה!…

הירש איננו עוד, באמונתו חי ובאמונתו מת (תרמ"ט – 1889); אך פעלו נראה על עדתו עד דור אחרון: אנשי “האגודה הדתית הישראלית” (“Jsraelitische Religionsgesellschaft” אשר יסד בפרנקפורט, או שלוחותיה אשר נִטשו ממנה, “אגודת ישראל”, וכדומה, עודם הולכים בדרכיו ומחזיקים בדעותיו, אף כי המה ראו בדברי ימי הדור האחרון הזה מה ערך חסד לאומים ומה כח היהדות כי תקום ותתעודד בגולה. עוד היום “את ה' הם יראים ואת אלהיהם הם עובדים”: הדת – דת משה, אך הלשון, הספרות והלאומיות – גרמניות; בארץ ישראל אין חפץ – היהודים אזרחי כל העולם הם ואת כל העולם עליהם לתקן… ובזאת שפה אחת ודברים אחדים לאחינו האורתודוכסים האלה ולמתבוללים הקיצונים ול“אוהבי ישראל” מן הגוים: “הקצוות נוגעים זה בזה”¹²).

* * *

שני חולמים גדולים קמו לישראל באחרית המאה הששית: ר' שמעון רפאל הירש ור' צבי הירש קלישר – שני צביים, אך לא תאומי צביון. הרב הירש חלם והנה הגוים האירו פניהם לישראל, כי נחמו על כל הרעה אשר עשו לו בימי אלפַּיִם שנה, ועוד מעט ונתנו אותו לשבת בטח בתוכם ולחיות על פי דרכו כאשר היה, למשל, בנהרדעא ובפומבדיתא לפנים; והנה כל העם כלם קדושים, “ממלכת כהנים”, האבות שומרי תורה, עושי צדקה וחסד כאברהם אבינו הראשון, וכל בניהם למודי ה‘, אנשי מופת, בני עליון כלם. והגוים – אליהם יביטו אליהם יתבוננו וראו דרכיהם ומעשיהם כי טובים הם ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי ואמרו: בית יעקב, לכו ונלכה באור ה’. אז יכֹּתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות וכל מרמה וכל מזמה וכל כלי חמס בדברי המדינות ונפתולי העמים והארצות כליל יחלפו וכל הרשעה כלה כעשן תכלה ומלכות שמים תתנוסס בהדר קדשה על הארץ מתחת.

והרב קלישר חלם והנה היהודים, אשר שבעו את הגלות ואת כל רעותיה, מתעוררים, מתנערים מעפרות נכר, מתאמצים להשיב להם את ארץ אבותיהם; והם עושים ומצליחים, כי דעת הקהל ולב השרים ובעלי השלטון באירופה וגם בטורקיה היו עליהם לטובה¹³), והנם באים מארבע רוחות השמים ומושיבים את הארץ מזה ומזה לירדן ועוד מעט והיו לעם יושב על אדמתו כקדם; וגם שום ישימו סדרים בחיי החברה ובחיי הרוח והרימו קרן לתורה וליהדות, ושבו לתת פרי־תֹאר, אשר יפליא קרובים ורחוקים, אז היֹה יהיה ישראל אור לגוים, מופת לבני האדם, ואז מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.

לא זכו עמי הארץ – ועבודת ההוראה של “הכהן־המורה” לא הצליחה גם אחר הזכוי והגוים מחזיקים בדרכיהם ובמעשיהם כתמול שלשם, וגאולת האנושיות עודנה רחוקה ממנה.

לא זכה עם ישראל – ולא קם ולא התעורר ולא עשה לביתו כל אשר היה לאל ידו, בעת היות לאל ידו, וארצו אשר חכתה לתשובתו כאלפים שנה נגזלת ממנו, נהפכת לזרים, נסגרת מפניו אחרי אשר הובטחה לו – וגאולת ישראל עודנה רחוקה ממנו.

בחדש סיון תרצ“ה מלאו מאה שנה מיום מות “החכם הבלשן מו”ה יצחק זקיל פרנקיל איש המוניא”, מתרגם “כתובים אחרונים” מיונית לעברית, מלאכת מחשבת אשר נתון תתן לעוֹשֶׂהָ שם וזכר עולם בישראל (הן היו סופרים בעמים אשר פרי עטם הם היה כמוץ עובר ואך בתרגמם תרגום טוב את ספרי המופת העתיקים או החדשים עשו להם שם והציבו להם יד בספרות), – ובכל זאת נשכח המסכן זה כמה, ואם רש“י פין ב”כנסת ישראל" (ורשה, תרמ"ז) עוד אסף אותו אל מערכת החכמים והסופרים הערוכה לו במאסף הזה והקדיש לו טורים אחדים, הנה בספרי הזכרונות החדשים לחכמינו, לסופרינו ולספרותנו לא שֵם ולא זֵכר לו, או כי נזכר שמו פעלו זֵכר מעט בלי העריך את ערכם אף בדברים אחדים. ב“אנציקלופדיה היהודית” הוצאת “אשכול”, ברלין, לא נזכר שמו, ואף לא בספר תולדות הספרות העברית של פ. לחובר. ב“היסטוריה של הספרות העברית החדשה” לפרופ' יוסף קלוזנר נזכר שמו פעמים־שלש כמתרגם כתובים אחרונים, אך לא תולדותיו ואף לא מלה אחת על ערך מפעלו; בעוד אשר יהודה ליב בן־זאב, שתרגם רק חלק מן הכתובים האחרונים, זכה בספר הזה (ע' 162) להערכה נדיבה, לאמר: “התרגום העברי (של בן־סירא ע"י בן־זאב) הוא מפליא ממש.”

הבה אנסה בזה לתקן את העול אשר נעשה, ב“שב ואל תעשה”, לאחר מאנשי המופת בספרותנו החדשה ולהקים לו שם בישראל או לחדש שמו וזכרו וזֵכר פעלוֹ אשר נשכחו ולא בצדק – כרוב חכמינו וסופרינו מלפני דור אחד או שנים; כמוהם כעננים המריקים לנו את ברכתם וכמעט יעברו אין זוכר ואין מזכיר אותם.

יצחק זקיל פרנקל נולד לאביו יצחק מוניש, סוחר, בעיר פארחים אשר במדינת מקלנבורג־שוֶרין, גרמניה, ביום 14 לינואר, 1765. לאביו לא היה עוד שם משפחה והוא קבל את שמו פרנקל יחד עם שני אחיו שישבו בקופנהגן. בשנת 1798 נשא אשה ועבר מעירו הקטנה, אשר בה לא היה מקום לאיש רוח וכשרון לעשות ולפעול, אל המבורג הגדולה עיר המרכֹּלת, שאז כבר היתה בה קהלה גדולה ומוסדות־צבור חשובים. זמן מה היה פרנקל מורה, אחרי כן פקיד עורך ספרי חשבונות בבתי המסחר גולדשמיד ויעקב הרץ בהמבורג, ובאחרונה “עמד על רגליו” ויהי לסוחר בעל עסקים. במוסדות הצדקה והחסד ובאגודות השונות אשר בקהלה נתנו לו משרות־כבוד, ביחוד ב“היכל” החדש לנאורים (נוסד 1817) ובבית הספר היהודי (נוסד 1815), אשר כמעט שנוסדו נבחר לחבר בועדים המנהלים שלהם. פרנקל חי שבעים שנה וימת ביום 4 ליוני 1835 (תקצ"ה).

בבתי ספר וחנוך לא בקר מעודו ואף מורים גדולים אנשי שם לא עמלו בו להורותו ולהשכילו, ורק בכשרונו הגדול רכש לו השכלה גבוהה וידיעות רבות, אשר העמידו אותו על במתי החיים. מלבד עברית וגרמנית – לשון עמו ולשון ארץ מולדתו – ידע עוד כמה לשונות עתיקות וחדשות: יונית, רומית, סורית ובמקצת גם ערבית; צרפתית, אנגלית ואיטלקית.

פרנקל פרסם ספרים בגרמנית ושירים עברים על קורות העתים ההן (“חבלי המוניא” – על המבורג אשר נכבשה לפני הצרפתים בשנות 1814־1807; “שירה חדשה” – לכבוד הנסיך יורש כסא דנמרק אשר בקר הוא ואשתו בבית הכנסת לקהלת אלטונא; “קנאת אל” – כנראה, על דברי הריבות שהיו אז בין המתקנים ובין המשמרים). בשנת תקע"ט הוציא, יחד עם מ. ברסלויר, סדר תפלה ועבודת אלהים בשביל ההיכל לנאורים ונלחם לתקונים בדת נגד המשמרים אשר פרסמו את “דברי הברית”. אך מפעל חייו היה תרגום כתובים אחרונים, אשר הוציא לעת קץ ימיו בשם:

“כתובים אחרונים הנודעים בשם אפוקריפא אשר לא נודעו לישראל מימי הכתבם עד היום הזה. ועתה העתיקם מלשון יון לשפת עברית ויוציאם לאור יצחק זעקיל פרענקיל איש המוניא שנת תק”ץ לפ“ק. לייפציג 1830.”

הדברים האלה נשנו על ה“שער” ברומית, ועל השער השני (בגרמנית): “תֻרגם על פי הטופס היוני ע”י יצחק זעקיל פרענקיל." על עמוד מיוחד באה הקדָשה לחכמים גזניוס, ד“ר קליי ומ. ברסלוי, ואחרי כן – הקדמה כתובה שתי שפות (רומית וגרמנית) ודברים אחדים. בהקדמה הוא מודיע בתוך יתר הדברים, כי רק את “טוביה” לא תרגם מן הטופס היוני כי אם מן הטופס הרומי של ה”וולגאטה", יען כי ביוני יש שפת יתר ולהג הרבה.

ותרגומו זה הוא מעשה ידי אמן, אחד ממפעלי המופת המעטים אשר יתנוססו כאבני נזר בראש מרומי ספרותנו עד עולם. כי פרנקיל לא היה “מליץ”, כי אם אמן הלשון המקראית המושל בכל מכמניה, ומלבד זה הוחן בטוב טעם ורגש היֹפי, המדה והקצב מאין כמהו רבים בכל דורות ההשכלה. מלבד נטיות קלות אשר אין מפלט מהן, עשה מלאכתו באמונה לפי המקור, ככל אשר יוכל מתרגם לעשות, ובכל זאת נהפך החֹמר בידו כחֹמר ביד היוצר ויהי, בלבוש העברי אשר הֶעטה עליו, לבריאה חדשה עד בלי הַכִּיר את מקורו הנכרי. ומה יפה ונעימה ומה טהורה וצרופה שפתו, ומה קצובים ושקולים משפטיו, אין חסר ואין יתר בם, ואם יש לפעמים שברי פסוקים בתרגומו, הנם מתאימים במלואותם כאבני חן במשבצותם, “דבר דבור על אפניו”. בספרים המכילים ספורים או אגדות – חשמונאים, יהודית, טוביה ועוד – נקראים דבריו כספורי כתבי הקדש, ובאשר יש דברי מוסר, משל ולֶקח טוב, יראו לנו כשירים בפרוזה, ויש אשר נדַמה כי קוראים אנו שירת דבורה, מזמורי תהלים או משלי שלמה; והנה בזה דוגמאות אחדות:

“מֵהָרֵי צָפוֹן יָרַד אַשּׁוּר, הֲמוֹנֵי חֲיָלָיו עַד אֵין מִסְפָּר, גִּבּוֹרָיו הוֹבִישׁוּ נַחֲלֵי־מַיִם, פָּרָשָׁיו כִּסּוּ הַר וְגִבְעָה.”

“אוֹי לְךָ, נָבָל, כִּי תַעֲשֹׁק אֶת־עַמִי, גְּמוּלְךָ יְשֻׁלַּם, כִּי יִבָּקַע יוֹם נָקָם.” (יהודית, פרק ט"ז).

“רֵאשִׁית חָכְמָה בַּקֵּש חָכְמָה, וְכָל־מְבַקְשֶׁיהָ בְּלִי עָמָל יִמְצָאוּהָ.” (חכמת שלמה, פרק ו').

“מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיִּקָּחֶהָ (את החכמה), מִי הוֹרִידָהּ מֵעַרְפְּלֵי־שָׁחַק. לֹא יֵדַע אֱנוֹשׁ מְקוֹמָהּ, וְלֹא יִתְבּוֹנֵן אִישׁ בִּנְתִיבוֹתֶיהָ”. (ברוך, ג').

“בְּפֶשַׁע שְׂפָתַים מְחִתַּת קִרְיָה, וְנִמְהָר בִּשְׂפָתָיו יִשָּׂנֵא.” (בן־סירא, י').

“כְּמוֹשֵׁל כֵּן שׁוֹטְרָיו וּכְרָאשֵׁי עִיר כֵּן יוֹשְׁבֶיהָ.” (שם. ביונית – 21 מלים!)

“חָכָם בְּמֶתֶק שְׂפָתָיו יֵרָצֶה, וְשִׂפְתֵי כְסִיל גֹּעַל נָפֶשׁ.” (שם, כ')

“גּוֹלֶה סוֹד אָבְדָה אֱמוּנָתוֹ, יְבַקֵּשׁ אוֹהֵב וְלֹא יִמְצָאֶנּוּ.” (שם, כ"ז)

“עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ, וְלֶב־גֶּבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.” “שׁוֹט־נוֹגֵשׁ מַעֲלֶה פְצָעִים, וְשׁוֹט־לָשׁוֹן יְגָרֵם עֲצָמוֹת.” “חֲלָלִים רַבִּים הִפִּילָה הַחֶרֶב, וְרַבִּים מֵהֶם לָשֹׁון רְמִיָּה.” (שם, כ"ח).

“רֵעִי רֵעִי כָּל־אִישׁ מְצַפְצֵף, וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.” (שם, ל"ז).

בּצקת חֹמר נמוג למוּצק, יִמעט למראה־עינים אך לא יֶחסר. וכן היה הדבר בתרגום פרנקל. כי בטופס היוני יש כֹה וכה (לרוב במשלי בן־סירא) שפת יתר, עתרת מלים המרחפות מסביב לרעיון, המובע במשפט אחד או במשפטים אחדים רצופים, כאֵד או כקצף על־פני־מים, אשר בהריק אותם אל־כלי, יִמוג האד וכלה הקצף והמים הנם כאשר הם. המתרגם חשב לו לחובה להעיר על־זאת. בהקדמתו הוא מביע את־התקוה, או את־המִשאלה, כי לא תחשב זאת לו לשגיאה, אשר מדת הפסוקים, לאֹרך ולקֹצר, איננה מתאימה עם מדתם בטופס היוני. וגם אמנם השכיל להביע את הטופס היוני בדברים חרוצים וקצובים הממעיטים את המלים אשר בפסוק ההוא לפעמים עד החצי או עד השלישית – ולבלתי הפיל דבר מן התֹכן. זאת סגולת הלשון העברית שהיא “מועט מחזיק את־המרובה” וזה כשרון המתרגם אשר הפליא לעשות בעזרת הסגולה הזאת על פי “סוד הצמצום” הידוע לו. תחת אשר יצטדק על מעשהו זה, נחשבהו לו לתהלה.

אם נערוך זה לעמת זה את תרגום בן־סירא לפרנקל ואת תרגום הספר הזה לבן־זאב¹, נראה עד כמה עולה הראשון על השני בשפתו הברורה והמלטשה וביפי הרתמה²; הנה דוגמאות אחדות:

פרק ד

בן־זאב

בְּנִי, נֶפֶשׁ מִסְכֵּן בַּל תִּמְאַס

וְלֹא תָמֵק עֵין אִישׁ־מַחְסוֹר

פרנקל

בְּנִי, אַל תַּעֲזֹב נֶפֶשׁ דָּל,

וְאַל תַּעֲלִים מֵאֶבְיוֹן עֵינֶיךָ.

בן־זאב

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב

וְשִׂפְתֵי חֲלָקוֹת מֵרִים קָלוׁן.

פרק ה

פרנקל

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנֹב,

וְנִבְזֶה מִמֶּנוּ הוֹלֵךְ רָכִיל.

בן־זאב

מַה־יִּתְגָאֶה עָפָר וְאֵפֶר

בְּעוֹדוֹ בְחַיָּיו רִמָּה בְקִרְבּוֹ

בְּמוֹת אָדָם רִמָּה מָנָתוֹ

וּקְרָבָיו יִירַש תּוֹלָעַת.

פרק י

פרנקל

בַּמֶּה יִתְגָאֶה הָאָדָם וְהוּא עָפָר וָאֵפֶר,

כִּמְעַט תֵּצֵא רוּחוֹ יָרוּם תּוֹלָעִים וְיִבְאָשׁ.

בן־זאב

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ בְּתֹאַר פָּנָיו

וְלֹא תָבוּז אָדָם כִּי מָשְׁחָת מַרְאֵהוּ

כִּי מַה־שָּׁאֹט בָּעוֹף הַדְּבוֹרָה

וּמַה־מָּתוֹק פִּרְיָהּ.

פרק י"א

פרנקל

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ עַל־יָפְיוֹ

וְאַל תָּבוּז אִישׁ עַל־מַרְאֵהוּ.

הֵן עוֹף מִצְעָר הַדְּבוֹרָה

וּפִרְיָהּ מָלֵא מֶתֶק.

בן־זאב

שָׁמַעְתָּ דָּבָר בְּלִבְּךָ יָמוּת

הַרְגִּיעַ כִּי בִטְנְךָ לֹא תִבָּקֵעַ מִמֶּנּוּ.

אֱוִיל עֻבַּר שְׁמוּעָה יְחַבֵּל־לוֹ

כְּחַבְלֵי אִשָּׁה הָרָה מֵעוּלָהּ.

פרק י"ט

פרנקל

שָׁמַעְתָּ דִבָּה קָבְרֶהָ בְּבִטְנְךָ

וְאַל תִּירָא כִּי לֹא תִבָּקֵעַ.

הוֹלֵךְ רָכִיל תְּצִיקֵהוּ בִטְנוֹ

כְּעוּל פּוֹרֵץ רֶחֶם אִמּוֹ.

בן־זאב

טוֹב הוֹכֵחַ עֲמִיתוֹ בְּפִיו

מִנְשׂא שִׂנְאָתוֹ בִלְבָבוֹ.

מוֹדֶה חֲטָאָיו מִלִּבּוֹ מַצִּיל מִכְּנִיעָה נַפְשׁוֹ.

פרק כ

פרנקל

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מִשִּׂנְאָה נִסְתָּרָה,

וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם.

בן־זאב

יֵשׁ מַחֲרִישׁ כִּי אֵין בְּפִיו מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ עוֹצֵר מַעֲנֵהוּ לְעִתּוֹ.

פרנקל

יֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי אֵין מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי עֵת לַחֲשׁוֹת.

בן־זאב

הַפְּרִי יְחַוֶּה עַל־עֲבוֹדַת עֵצוֹ

וְשִׂפְתֵי אָדָם עַל־עֲצַת לִבּוֹ.

פרק כ"ז

פרנקל

עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ,

וְלֶב־גֶבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.

בן־זאב

כָּל־רֵעַ יֹאמַר רֵעַ אָנִי,

וְיֵשׁ־רֵעַ בִּשְׁמוֹ.

פרק ל"ז

פרנקל

רֵעִי רֵעִי כָּל־פֶּה מְצַפְצֵף,

וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.

בן־זאב

אִם רַבָּה הַצְלָחַת אָדָם בְּיָמָיו

הֲלֹא קְצָרִים הֵמָּה, וְשֶׁם־טוֹב עוֹמֵד לָעַד.

פרק מ"א

פרנקל

לְחַיִּים טוֹבִים יֶשׁ־קֵץ,

וְאֵין קֵץ לְשֶׁם־טוֹב.

כן אם נערוך את “חכמת שלמה” תרגום פרנקל וספר זה תרגום נה“ו, הארי שבחבורה, זה לעמת זה, נראה כי יש יתרון רב לראשון מן האחרון, גם בטהרת השפה גם ביפִי הרִתְמָה, אף כי נה”ו החזיק את תרגומו זה תחת ידו עשרים וחמש שנה מיום כתבו אותו עד הדפסתו, ובו היו כל מעיָניו, באשר האמין באמונה שלֵמה כי זה ספר כתב שלמה מלך ישראל. והנה דוגמאות אחדות:

פרק ז

נה"ו

יְיָ עָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּתֶּן־לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְדַבֵּר דִּבְרֵי־חֵפֶץ וּלְהָשִׁיב אֲמָרִים עַל־פִּי

הַדְּבָרִים הַנּוֹדָעִים לִי, כִּי הוּא מוֹלִיךְ

אֶל הַחָכְמָה וְנוֹהֵג אֶת־הַחֲכָמִים.

פרנקל

בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים חֲנַנִּי אֱלֹהִים,

וּבְלֵב יֶהְגֶּה תְבוּנוֹת.

כִּי־הוּא יַנְחֶה בְּמַעְגְּלֵי חָכְמָה

וְיַטֶּה לֵב נְבוֹנִים.

נה"ו

בָּרָה הִיא מִן־הַשֶּׁמֶשׁ וְעֶלְיוֹנָה

מִמַּעֲלוֹת הַכּוֹכָבִים וְיִתְרוֹן־לָהּ

עַל־הָאוֹר אִם־תֵּדְמֶה אֵלָיו.

פרנקל

יָקָר אוֹרָהּ מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְכָל־הַמְאוֹרוֹת לֹא יִשְׁווּ־בָהּ.

נה"ו

מַגִּיעָה בְּעֻזָּהּ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה

וְנוֹהֶגֶת כָּל־הַמַּעֲשִׂים כְּמִשְׁפָּטָם.

פרק ח

פרנקל

מִקְּצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קָצֶהָ תַּגִּיעַ

וּמַלְכוּתָה בַּכֹּל מָשָׁלָה.

נה"ו

חָכְמָה תֵחָשֵׁב גַּם־הִיא שֵׂיבַת אָדָם

וְלֶכֶת בְּדֶרֶךְ טוֹבִים בּוֹאוֹ בְיָמִים.

פרנקל

חָכְמַת אָדָם הִיא שֵׂיבָתוֹ,

וְחַיֵּי יְשָׁרִים הֲדַר זִקְנָה.

נה"ו

וְכַאֲשֶׁר אֶת־הַיוֹשְׁבִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ

בְּאַרְצְךָ הַטּוֹבָה, עַל דְּבַר אֲשֶׁר הֻטַּמְּאוּ

בְּכִּשּׁוּפֵיהֶם גַּם־זָבְחוּ זִבְחֵי מֵתִים.

מְמִיתִים אֶת־בְּנֵיהָם בְּאַכְזְרִיּוּת רַבָּה

וַיֹּאכְלוּ בְּחַגֵּיהֶם אֶת־הַחֲלָבִים מִבְּשַׂר הָאָדָם

וְאֶת־הַדָּם זָרְקוּ לְגִלּוּלֵיהֶם בְּיַד כֹּהֲנֵיהֶם הַשִּׁכּוֹרִים.

וְהָאָבוֹת מְרַצְּחִים אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת

הָעֲשׁוּקוֹת וְאֵין עוֹזֵר לָהֶם,

וַתָּקָץ בָּם בַּעֲבוּר תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם

וַתֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ.

לְמַעַן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת

תִּהְיֶה נַחֲלַת צְבִי לִבְנֵי אֱלֹהִים.

פרק י"ב

פרנקל

גַּם עַל־קַדְמוֹנֵי הָאָרֶץ הַקְדוֹשָׁה קָצַפְתָּ,

יַעַן כִּי הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ בְקָסְמָם קְסָמִים

בְּלֵב אַכְזָרִי יְלָדֵימוֹ שָׁחָטוּ,

וַיֹּאכְלוּ בְשַׂר אָדָם וַיִּשְׁתּוּ אֶת־דָּמָם.

יָעַצְתָּ לְכַלּוֹת בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ אֶת הָאָבוֹת הָאֵלֶּה,

אֲשֶׁר הֵמִיתוּ בִידֵיהֶם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת הָעֲזוּבוֹת.

לְמַעַן הַנְחִיל אֶת מִבְחַר הָאֲרָצוֹת לְעַם סְגוּלָתֶךָ,

לִהְיוֹת נַחֲלַת־כָּבוֹד לָמוֹ.

נה"ו

כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ גְּדוֹלִים וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן הִשְׁתּוֹלְלוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא לְמָדוּם הֵיטֵב.

כִּי רְשָׁעִים אֲשֶׁר יָזְמוּ לְהַחֲזִיק בְּעַם קָדוֹשׁ

אֻסְרוּ בֶּאֱסוּרֵי אֲפֵלָה וַיִּכָּלְאוּ בְּאֹרֶךְ לַיְלָה.

הִתְחַבְּאוּ בְּבָתֵּיהֶם כְּנָסִים וּכְמִסְתַּתְּרִים מֵעֵינֵי יְיָ.

וַיֹּאמְרוּ לְהִסָּתֵר עִם־אֲגוּדוֹת פִּשְׁעֵיהֶם

וּלְהִשָּׁכֵח תַּחַת מָסָךְ הַחֹשֶׁךְ

וַיָשׂמּוּ וַיִּבָּהֲלוּ מְאֹד וַיֶּחְרְדוּ מִתְּמוּנוֹת זָרוֹת.

פרק י"ז

פרנקל

גְּדוֹלִים מִשְׁפְּטֵי יְיָ וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן יִתְעוּ הָאֱוִילִים.

לְשַׁחֵת עַם־סְגֻלָתְךָ יָזְמוּ,

וְהָרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ נָדַמּוּ, וַיִּכָּלְאוּ כַּאֲסִירֵי לָיְלָה.

כְּבֹרְחִים תַּחַת גַּגֵּימוֹ הִתְחַבָּאוּ,

וּלְהִסְתַּתֵּר בְּסֵתֶר עֲוֹנָם חָשָׁבוּ,

לְהַשְׁכִּיחָם כְּתַחַת מָסָךְ חֹשֶׁךְ.

אַךְ בְּעֶבְרָתְךָ נִפְזָרוּ,

וּמֵחֶזְיוֹנוֹת אֲיֻמִּים נִבְעָתוּ.

נה"ו

כִּי כַאֲשֶׁר דָּמוּ כֻלָּם וְהַלַּיְלָה בְּחֶצְיוֹ הָיָה

וַיֵּרֶד דְּבָרְךָ אֲשֶׁר כֹּל יוּכַל

מִן־הַשָּׁמַיִם מִכִּסֵּא מַלְכוּתְךָ

כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה אֶל־טַבּוּר אֶרֶץ הָרֶשַׁע.

וַיָּבִיא דָתְךָ עִמּוֹ שְׁנוּנָה כְּחֶרֶב חַדָּה

וַיִּתְיַצֵּב וַיְמַלֵא אוֹתָהּ פְּגָרִים בְּלֶכְתּוֹ

עַל־הָאָרֶץ ראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.

פרק י"ח

פרנקל

כִּי בַחֲצִי הַלָּיְלָה, וְאֵין קוֹל דְמָמָה נִשְׁמָע,

וַיֵּרֶד כְּגִבּוֹר דְּבָרְךָ מִכִּסֵּא כְבוֹדְךָ בַּמָּרוֹם,

עַל הָאָרֶץ הָרְשָׁעָה.

כְּחֶרֶב חַדָּה יָרַד דְּבָרְךָ וַיַּשְׁחֵת יָמִין וּשְׂמֹאל,

מַצָּבוֹ בָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמָיִם.

נה"ו

כִּי הָיוּ מוֹסְדוֹת אֶרֶץ לַאֲחָדִים

בְּתַהְפֻּכוֹת אֵלֶּה כְּמֵיתְרֵי כְלֵי־שִׁיר

אֲשֶׁר לְכָל אֶחָד בְּשֵׁם יִקְרָא וְיַחְדָּו

יֵיטִיבוּ נַגֵּן, כֵּן נִתְבּוֹנֵן רֶגַע

יֵרָאֶה זֹאת בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ.

פרק י"ט

פרנקל

כָּל־יְסוֹדֵי תֵבֵל יַחַד הִתְבּוֹלָלוּ,

כְּמֵיתְרֵי כִּנוֹר מְצַלְצְלִים יַחַד

וְנַגֵּן יֵיטִיבוּ, אַף־כִּי לְכָל־יֶתֶר

טַעְמוֹ וּמִשְׁפָּטוֹ, כְּנוֹדַע לַמִּתְבּוֹנֵן

בַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה.

נה"ו

כִּי אַתָּה יְיָ בְּכָל הַמַּעֲשִׂים כִּבַּדְתָּ

וְגִדַּלְתָּ אֶת עַמְךָ וְלֹא בְזִיתָם מֵהוֹשִׁיעָם

בְּכָל־עֵת וּבְכָל־מָקוֹם

פרנקל

יְיָ אֱלֹהִים, בְּכָל־עֵת הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ

עַל־עַמְךָ, כִּבַּדְתּוֹ וְלֹא בְזִיתוֹ,

וְתָמִיד עָמַדְתָּ לָמוֹ בְּעֵת צָרָתָם.

ספר “כתובים אחרונים” בתרגום פרנקל יצא עד לפני דור אחד במהדורות רבות (לְפָנַי – המהדורה האחת־עשרה). עתה הנה נעזב ונשכח כאשר נעזבו ונשכחו כל ספרי המות מאֶרטר ומפו ועד בוקי בן־יגלי, כי גם שפת הנביאים, אשר בה נכתבו, היתה סבה להשכיחם ביחוד בארץ מולדת הנביאים, שבּהּ ממהרים להוציא ישן מפני חדש יותר מאשר בכל תפוצות ישראל (בפולין עודם מדפיסים ספרי מפו, ובארץ ישראל כמעט שאינם נמצאים עוד). וכי יבא יום, או כי יקום דור חדש והיתה עמם רוח אחרת ושבו ושִחרו את אשר הזניחו היום – אז יבֻקשו ספרים כאלה ולא יִמָצאו עוד אף ב“גניזה”…

מי יתן והתעוררו אשר להם המשפט לחדש את הספר הזה ולהוציאו בעזרת מומחים לדבר בהוצאה חדשה ומתֻקנת, כי אמנם עוד לא עבר יומו ועוד יש חֵפץ בו גם אחרי ההוצאות המדויקות³ של ספרי האפוקריפה או של קצתם – כמו ספר המקבים א' או בן־סירא “לפי המקור העברי”⁴ – אשר הוּחלו להִנָתן לפני הקהל. והיה הקורא אשר יבחר בדיוק – יפנה אליהם, ואשר יבקש יֹפי ונּעם – ימצא חפצו ב“כתובים אחרונים” תרגום פרנקל.