רקע
מנחם מבש"ן
ר' שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל הִירשׁ (ביתר, תרצ"ד)

(אבי ה“אורתודוכסיה” הגרמנית)


 

א.    🔗

במחצה השניה למאה הששית לספירת בני ישראל הרבו היהודים בגרמניה “לרדת מהר סיני”, ואשר לא עברו את הגבול עד מחוץ למחנה ישראל עמדו בחצי הדרך נבוכים, תועי לבב, אובדי עצות, פניהם קדימה ולבם אחורנית, או להיפך; כי רוח חדשה נשבה אז בישראל ובאדם, רוח חֹפש ובקרת והֶרס מוסדות ראשונים, ולפי דעת ה“יורדים” ההם היתה היהדות “לא דת, כי אם אסון”. ואשר עוד החזיקו בדת משה וישראל עשו מעשיהם “מצות אנשים מלֻמדה”, מנהגי אבות, מעשים ורוח אין, עבודת שפה ויד – ולב אין. היהדות באה עד משבר, ואנשי לבב ואנשי רוח בקשו לה רפואות תעָלה איש לפי דרכו. באלה הגדיל לעשות רב צעיר לימים כבן שלשים שנה, אשר היה איש לבב ואיש־רוח גם יחד – ר' שמשון רפאל הירש.

הירש נולד בהמבורג בשנת תקס“ח (1808). ראשית למודיו קבל מאת ה”חכם" ר' יצחק ברנייס, אשר השפיע עליו לחבר את היהדות המקֻבּלת עם השכלה כללית. בשנת תקפ“ח (1828) למד תורה בישיבת ר' יעקב עטלינגר באלטונה ובשנה שאחריה בקר באוניברסיטה בונה (Bonn) ויצטיין בפילוסופיה ובידיעות כלליות. שם נִסה בראשונה לנאום ולהטיף בקהל חברים מקשיבים ואז גם נודע כחו במלאכת ההטפה, אשר גדל ועצם בה אחרי כן עד מאד. אחד החברים האלה, אברהם גיגר, דבק בו לאהבה ויחד למדו תלמוד שני “זמנים”, וגם אחרי אשר, ברֹב הימים, נפרדו בדרכיהם ויהיו אנשי ריב איש לאחיו, זכר לו גיגר “את כח־הדִבֵּר הנפלא שלו, את אמִתּוֹ ואת רוח בינתו הבהירה והמהירה”1. בשנת תק”ץ (1830) נבחר הירש לרב הגליל לנסיכות אולדנברג, שם עמד על משמרתו אחת עשרה שנה. בשנים האלה פעל הרבה לחזוק הדת בקהלות מדינתו, תרגם גרמנית פרקים נבחרים מן המשנה וישלחם אל מורי המחוזות להורותם איך ללמד את התלמידים. בעת ההיא נקשרה אליו נפש הנער גרץ וגם בא עמו בכתובים, והירש אסף אותו אל ביתו, ויגדלו ויחנכו יותר משנתים ימים, וכחמש שנים אחרי כן, וגרץ פרסם את המסה הראשונה שלו, אשר תעטרהו בתֹאר “חכם”. הוא ספר “שיטת היודעים והיהדות”2 (1846), הקדיש את הספר “לר' שמשון רפאל הירש, מורי ואלופי, אשר היה לי כאב. באהבה ובתודה”. אך בעוד שנים אחדות בקר הירש קשה את ספר דברי הימים לבני ישראל של גרץ וגם נפש גרץ נָקעה ממנו.

בשנת תר“א (1841) נבחר הירש לרב־הגליל לעֶמדן ואוֹסנַבּרוּק ויהי שם כשש שנים. בשנת 1845 (תר"ה) הציע את עצמו בתור רב לעדת לונדון, וכאשר נבחר שם על פי רוב דעות ר' נתן אדלר3, עבר הירש אל ניקוֹלסבּוּרג – מעהרן, ויהי שם רב חמש שנים. שם קמו לו מתנגדים מתוך הלמדנים מזקני הדור ויציקו לו (קראו לו “סדור־למדן”), כי לא היה כחו בתלמוד גדול כמוהם ויקל בעיניהם. אז נקרא אל פרנקפורט דמיין. בעיר הזאת חזקה יד מתקני הדת בשלשים השנים האחרונות משנת תקע”ח (1818) והלאה, כי כבשו את נשיאות הקהלה בעזרת השלטונות ובכחם זה הפכו מהפכה בסדרי הקהלה ובכל מוסדותיה: אסרו את הלמוד העברי, תנ“ך ותלמוד, רדפו וענשו את הבחורים, אשר למדו עברית במסתרים, ואת המלמדים אותם; הפסיקו את הספקת המאכל הכּשר לשבוים ולחולים, ועוד. נדיב אחד, מ. שוסטר, הקדיש חמשים אלף דינרים ליסוד בית ספר עברי לתורה ולתלמוד וגם לידיעות חֹל. אך נשיאות הקהלה הפֵרה את מחשבתו. אז נוסדו יחד (תר"ח – 1848) אחד־עשר איש ויתכוננו ל”אגודת הדת הישראלית" – (“Israelitische Religionsgesellschaft”) במטרה לקומם את היהדות ההרוסה ע“י המחדשים – כעין מהפכה נגד מהפכה. ובשנת תרי”א (1851) קראה העדה הקטנה הזאת לר' שמשון רפאל הירש להיות להם לרב. בהיותו איש כביר־רוח ורב־פעלים נתן רוחו על אגודתם ויחזקה וירחיבה ותגדל עמו יחד עד היותה לעדה גדולה ונכבדה ומספר חבריה חמש מאות איש, ובהם רבים מעשירי הקהלה וגדוליה.

בשנת תרי“ג (1853) יסד הירש בית־ספר לילדים, בית־ספר ריאלי ובית־ספר גבוה לבנות, ועל פי תכניתו – “תלמוד תורה עם דרך ארץ” – הורו בהם למודים עברים מן המקורות הראשונים, תנ”ך ותלמוד, וידיעות כלליות גם יחד, והוא היה המנהל לבתי הספר האלה כ“ד שנה. בשנת תרי”ד (1854) יסד ירחון “ישרון, לעורר ולחזק את הרוח היהודי ואת החיים היהודיים בבית־אב, בבית־הספר ובקהלה”; הירחון יצא בעריכתו עד שנת תר“ל (1870) ונתחדש בשנת תרמ”ג (1883) לעוד מספר שנים. בשנת תרל"ד (1874) היתה “אגודת הדת הישראלית” עדה גדולה ערוכה בכל והירש החל להשתדל לפני הממשלה לתת רשיון לעדתו להפרד מן הקהלה הכללית להיותה לקהלה לבדה. אז הציעה לו נשיאות הקהלה לתת לעדתו בית־תפלה ושאר מוסדות צבוריים לפי רוח היהדות החרדית ולקצוב לה תקציב לבד לכל צרכיה הדתיים, ולא יתפרדו היהודים לשני מחנות לעיני הגוים. אך הרב הירש הקשה את ערפו וגם הפיק מאת הממשלה את חפצו (תרל"ו – 1876) וקהלת פרנקפורט היתה לשתי קהלות. עקשנותו זאת היתה למורת רוח אף לאחדים מן הרבנים החרדים חבריו, ויתוכחו על זאת הוא והם בחזקה ובמרירות. אך הדבר נעשה, ומן העת ההיא והלאה נקרעו החרדים, משמרי חקות אבות, ומתקני הדת עדה מעל אחותה ויהיו לקהלות נפרדות בערי גרמניה וברוב קהלות אירופה ואמריקה עד היום הזה.

כשלש שנים לפני מותו (תרמ"ו – 1886) יסד עוד חברה לחזוק היהדות החרדית, בשם Freie Vereinigung für die Interessen des orthodoxes Judentums”. (“התאגדות חפשית לעניני היהדות החרדית”).

כששים שנה עבד הירש עבודה צבורית וספרותית ויהי בכתביו ובדרשותיו הנמרצות לפה ולמגן ליהדות המקֻבּלת וילחם מלחמתה בעוז ובקנאה גדולה נגד תנועת התקונים בדת ונגד צוררי היהודים והיהדות מחוץ למחנה. ובהיותו באדיקותו הדתית תמים־דעות ללא כל פשרה, היה איש ריב ומדון לא רק למחדשים ולמתקנים, כי אם גם לחכמים אשר היו רחוקים מאלה בדעותיהם אך גם לא קנאים קיצונים כמוהו: ר“ז פרנקל, רש”ל רפפורט, גרֶץ, רפאל קירכהיים, ועוד.

ספריו הם: “אגרות צפון, תשעה עשר מכתבים על היהדות”, “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה”; תרגום גרמני עם באור בגרמנית לתורה, לתהלים ולסדר התפלות. מלבד אלה פרסם: “נפתולי נפתלי” (נגד תנועת התקונים בדת); באורים על משלי שלמה; מבוא לספר ישעיה הנביא; מכתבים על פרקים מספר תהלים (בהם הוא מפתח רעיונות כלליים על יחס העם וטוביו לאלהים, שב על רעיונו החביב של תעודת ישראל בעמים, וגם מבאר ומנתח את המלים בדרך חקר הלשון, כמו שהוא עושה לפעמים גם במאמרים אחרים); “היהודי וזמנו” (היהדות היא נצחית, איננה תלויה בזמן ואין לתקן אותה לפי רוח הזמן, כי גם מעולם לא היתה התאמה בינה ובינו); “חקי המעשה היהודיים” Jüd. Ceremonialgesetze (מתקומם לשם הזה שבו מכנים בעת החדשה את החקים “שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם” ושהוא, השם הזה, עושה אותם לדברים טפלים ותפֵלים, בעוד שבאמת הם הם יסודי התורה והיהדות); מסות על החנוך ועל בתי הספר (בהן הוא דורש, שיחנכו את ילדי בני ישראל גם בחכמות חיצוניות, לבל יהפכו אח"כ בגדלם, כאשר יראו בחוץ אור חדש, אשר מנעוהו מהם מנעוריהם לשונאי היהדות; מבקר קשה את “למודי הדת” ודורש לשוב ולהשיב את הילדים אל התורה במקורה); מסות על דברי הקהלות (מרים על נס את המדות הטובות של הפרנסים והמנהיגים ואת חיי הקהלות ופריחת מוסדותיהן בדורות הקודמים, לעומת הירידה בכל אלה בעת החדשה, ומעיר את הקהלות על חובתן להרבות תורה בעם מקטן ועד גדול, כי בתי המדרש חשובים ליהדות מבתי הכנסת); “על למוד העברית בתור יסוד להשכלה כללית” (מראה, ע"י נתוח מלים עבריות רבות, את היתרון אשר ללשון העברית ושכדאי ללמוד אותה ביחוד בתור סעיף של השכלה כללית); “האשה העברית” בשמונה פרקים, אשר האחרון בהם הוא פרק “אשת חיל”, משלי ל“א (מוכיח, כנגד טענות סופרי הגוים, כי מצב האשה בישראל לא היה שפל ונבזה כמצבה בארצות המזרח בכלל, כי אם, להפך, היה נכבד ורב־השפעה באפן שיכול להיות למופת לעמים גם היום); “הטבע והתנ”ך”; “התלמוד והיהדות” (מתוכח עם הסופרים האנטישמיים האומרים, שהיהודים היו תמיד עובדי אלילים ורק הנצרות הביאה אמונת האחדות לעולם, והמפיצים דבות ועלילות על היהדות התלמודית); “רעיונות על חדשי השנה”, שפרסם במשך שנים רבות מדי חדש בחדשו (בהם הוא מעיר ומעורר את קהל שומעיו, או קוראיו, לשוב אל האלהים ואל התורה והמצוה, מבאר את יתרון היהדות על תרבות יון ורומה, מביע מרי שיחו על תנועת התקונים בדת ועל “חכמת ישראל” ובעליה, העוסקים בפרטים בלי שום לב אל התורה בכללותה, ועל עזיבת התורה והיהדות בשמחתם לקראת ה“אמנציפציה”, עד שבגלל זה רבו המרות הדת בישראל); מאמרי בקרת, אשר רחבו ונסבו תחת ידו עד היותם לספרים שלמים, מפני ששמשו לו מערכות־מלחמה לדעותיו הדתיות ולמשפטיו עם אנשי ריבו4; מאמרים ותזכירים ע“ד חֹפש היהודים להשאר בתוך הקהלות הדתיות או לצאת מהן, ועוד כתבים שונים אשר הדפיס בראשונה ב”ישורון" ונאספו אח“כ אל כתביו המקֻבּצים שיצאו בששה כרכים בשנות 1902 – 1912 (תרס“ב – תרע”ב) בפרד”מ. – ספריו יצאו פעמים רבות; את שני ספריו הראשונים, “אגרות צפון” ו“חורב”, הוציא הוא בעצמו בהוצאה שניה בשנה האחרונה לימי חייו (תרמ"ט). בלי לשנות בהם כל דבר ממטבע שטבע בהם לפני חמשים ולפני חמשים ושתים שנה.

הראשון לספריו בזמן, ואולי גם במעלה, הספר שהיה במדה ידועה בנין־אב לכל כתביו, הוא ספר “אגרות צפון”, אשר הוציא בהעלם־שם (“בן עוזיאל”) ואשר עשה בשעתו רושם כביר בעולם היהודי וגם הועיל הרבה לחזק ידים רפות ויהי לחרדים כעין “מורה־נבוכים”. הספר נדפס ראשונה בשנת 1837 (תקצ"ז) ותֻרגם ללשונות רבות ואח"כ גם לעברית. הספר נכתב גרמנית – ככל יתר ספריו ומכתבו־העתי “ישרון” – שהיא היתה אז לשון היהודים אנשי ההשכלה לא רק בגרמניה כי אם גם כמעט בכל תפוצות ישראל, כאשר היתה הצרפתית לשון השכבות העליונות של החברה בתוך הגוים בכל ארצות אירופה בימים ההם; והוא ערוך בצורת חליפת מכתבים בין שני ידידים, בנימין השואל ונפתלי המשיב.

הבה נשים עין על תֹכן הספר.


 

ב.    🔗

במכתב הראשון שופך בנימן את שיחו לפני נפתלי ידידו, מתאונן על היהדות ופורט את המגרעות הנמצאות בה, לפי דעתו, בתור דת. הלא הנה כל דת עשויה לקרב את האדם לתעודתו. ומה תעודת האדם? הלא אֹשר ושלֵמות. ואולם היהדות איננה נותנת לא אֹשר ולא שלמות. מחוץ – גורלה מני אז עבדות ושפלות ולעג השאננים; ומפנימה – עֹל כבד היא למחזיקים בה: מכבידה היא עבודת הרוח והחקירה החפשית, מסלפת היא את השכל הישר ומדיחה אותו לפלפולים נפתלים, לטחון הרים התלוים בשערה, עד אשר איננו מוכשר עוד לחשוב מחשבות בדרך ההגיון; מביאה היא מֹרך בלב להיות תמיד ירא וחרד על כל דבר קטן פן יש בו חטא; התורה, התלמוד אוסרים על האדם כל הנאה ושמחה, מלאכת מחשבת ויֹפי, ושמים את החיים לחיי נזירות, תפלות, צומות ומועדים; סוף דבר, היהדות היא רשת חתחתים ומכשולים על כל דרכי החיים, הנסיעה בדרכים, המשא והמתן עם לא־יהודים, וכל מעשה ומשלח־יד.

על התלונות האלה עונה נפתלי, בוחן ומנתח את ההנחות הראשונות של המערער ואת תוצאותיהן ומאיר אותן באור חדש. תעודת־החיים – אומר הוא – קנה־מדה היא בידך לָמֹד על פיה את היהדות; והתעודה הזאת היא, לפי דעתך, אֹשר ושלמות. – האמנם ברור הדבר כי האֹשר והשלמות הם תעודת האדם? והן מושג האֹשר שונה מאד לפי רוח איש ואיש: להוללים יהיה האֹשר חיי הוללות ותענוגות בשרים. ואם נאמר להעמיס את האֹשר על איש, אז לא יהיה זה לו אֹשר. והשלמות? מי מבני האדם מגיע אליה בכלל? אין מספר לבני אדם, מחוץ לגבולות היהדות, אשר אינם יודעים לא אֹשר ולא שלמות.

ובטרם תתאונן על היהדות, ובטרם תָּמֹד אותה באיזה קנה־מדה שהוא, הלא לך לדעת את היהדות הזאת. ואותה עלינו ללמוד מן המקור הראשון, מן התורה. ובגשתנו לקרא את התורה, נעורר בנפשנו את שאלות החיים: “העולם אשר בקרבי ואשר מסביבי – מה הוא לי? מה אני לו ומה עלי להיות לו? ומה עלי להיות בתור איש ישראל?”

וכי נבקש לדעת מה התֹכן ומה המובן בשם ישראל הנקרא עלינו, וראינו קודם כל, כי ישראל היא תופעה כאחת התופעות אשר לדברי הימים, – ובכן מתעוררת השאלה: מה הם דברי הימים? – ואולם דברי הימים, אם כה ואם כה נתאר אותם בנפשנו, הם המוֹצָא או התוצאות להגשמת תעודת האדם בתוך האנושיות כֻלה; ובכן יש לשאול: מה האדם? מה עליו להיות? – אך הן האדם איננו שוכן לבדד, כי הוא יצור בתוך היצורים, פועל עליהם ועל ידיהם ומושפע מהם; ובכן: מה העולם? – ואולם ישראל, דברי הימים, האדם, העולם נוכל להשיג רק בבריאה אשר ברא אלהים והאלהים נגלה לעינינו, רק בהם, בדרך הזה מוליכה אותנו התורה: בדרך הכרת האלהים, העולם, תעודת האדם ודברי הימים.

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. כל אשר אתה רואה, בן־אדם, בשמים ובארץ, נעשה ברצון הבורא ועל פי דברוֹ. כל הכחות הפועלים בטבע, כל החקים שעל פיהם הם פועלים, מן הכחות והחקים שעל פיהם האבן נופלת, שעל פיהם גרגר הזרע מתפתח, ועד הכחות והחקים שעל פיהם הכוכבים הולכים במסלותם, ורוחך מתפתחת, – כל הכחות הם מאת אלהים אל עליון, אל אלים, בכל החקים דבָרוֹ הוא המושל: הוא מבדיל בין האור ובין החשך והוא שם משטרו בכל התהפוכות הצוררות אשה את אחותה להתאימן במשמרותיהן לטובת תקומת כל הבריאה, הוא יצר את הכל והוא מחיה את הכל. “וינפש” – הוא מסתתר בתוך כל הבריאה כנפש בתוך הגוף וכמוה הוא מפַתח, מחיה ומכלכל את הכל. את פעלו אתה רואה, את חקיו אתה חוקר, את ברכותיו אתה מקבל – אך אותו, את הבורא, היוצר, המכונן והמברך את העולם, אינך רואה!

ובכן: אחד הוא הבורא – וכל הנותר, כל אשר אתה רואה, כל אשר אתה מכיר, הוא נברא, התגלות האל האחד הזה; הכל נעשה על ידו, הֹוה על ידו, פועל על ידו.

והאדם? – מה הוא אפוא בעולם הזה המלא כלו אלהים? גם הוא עובד אלהים. אם כל היקום, מקטן ועד גדול, כח נאצל מאלהים הוא, לפעול לפי חקי האלהים, לקחת למען תת, היהיה האדם לבדו נבדל מחוג־החיים הזה? נולד רק למען קחת? לאכול ולא לעבוד? הכל פועלים ועושים, עובדי תבל ובזאת עובדי אלהים – ורק האדם יעבוד אך לעצמו? לא, גם מצפוּן האדם יכזיב זאת, גם התורה, הנותנת את האדם לנברא בצלם אלהים. בכל היקום, ויותר מכֹּל, הוא לכֹּל, רק לעבוד בצדק ובאהבה נוצר האדם; לא אך להנות או לסבול. – כל אשר לאיש, הרוח, הגוף, נכסים, עבדים, יצורים, וכל כשרון וכל כח – הכל דרך לעשות ולפעול! לא לאדם נִתּנה הארץ, כי אם האדם־הוא נִתּן לארץ, – “לעבדה ולשמרה”, – לחשוב אותה כאדמת קדש ואת כל היצורים אשר עליה, כיצורי אלהים, כאחים, לכבדם, לאהבה אותם ולעזור להם להגיע למטרתם – לפי רצון אלהים. החק, אשר לו נעבדים כל הכחות בלי דעת ובלי רצון, לו יעבוד ואליו ישמע גם האדם, אבל בדעת־נפש ובבחירה חפשית.

“בדעת־נפש ובחֹפש”! זאת התעודה הגבוהה אשר לאדם, זה היתרון הגדול אשר לאדם. באלה יהיה האדם העובד הראשון במקהלת עובדי האלהים! ובכן לא אשר יהיה לאדם היא תעודתו, כי אם אשר יהיה האדם; לא לפי מתכֹנת הקנינים החיצונים או הפנימיים, אשר נאצור באוצרות חיצונים או פנימיים, נעריך את ערך חיינו; כי אם לפי הנאצל ממנו, הנִתּן מאתנו. זאת היא תעודתנו; על פי אשר נעשה רצון האלהים, בקנינים החיצונים או הפנימיים אשר תשיג ידנו, על פי אשר נהפוך כל מתן קטן או גדול למעשה אשר יעשה האדם לעבוד בו את האלהים – נוכל להעריך את ערכנו! ורק בבקשת דרכים לעבודה הזאת יש ערך למאמצים אשר נתאמץ להשיג את הקנינים החיצונים או הפנימיים. יש אפוא קנה־מדה חיצוני לָמֹד בו את מעשה האדם, – הלא הוא היותו מתאים לרצון האלהים; ויש קנה־מדה פנימי לגֹדל האדם, – לא רוב הקנינים, לא רוב המעשים, כי אם עשות רצון האלהים לפי מדת הקנינים, על פי אשר השיגה ידו. – ובכן יש אובד דרך־חייו גם בהיות מחשבותיו טובות מאד אם מעשיו לא יהיו טובים; ויש קונה עולמו גם כי יהיה מעשהו מִצער – אם לא השיגה ידו לעשות יותר. ובכן גם אֹשר ושלמות ימָצאו ברוב קנינים חיצונים ופנימיים, אם אך ישתמש בהם לפי רצון האלהים, אשר זה כל גֹדל האדם. תעודת האדם, אם ככה נבין אותה, נמצאת אפוא לכל איש, בכל עת, בכל מתכֹנת היכֹלת והקנינים, בכל מצב ובכל מסבה. כל העושה רצון האלהים בימיו, במתכנת הכח והקנינים אשר היו לו, במצב ובמסבות אשר נמצא בהם, וייטיב עם היצורים אשר באו בחוג־פעולתו, ועזר לאיש איש מהם בדרך אשר שם לו יוצרו, – הוא היה איש! הוא עשה צדקה וחסד בימי חלדו! וחיים כאלה נעלים מעל כל חליפות ותמורות, לעֹשר או לעֹני, לשׂבע או לרזון.

הנה זה אפוא, לפי התורה, מקום האדם בתוך הבריאה כֻלה: לא אל ולא עבד יהיה בעולמו, כי אם אח, אח העובד את האלהים יחד עם כל היצורים, אך לפי ערך עבודתו וגדלה היֹה יהיה האח הגדול, הבכור, המושל בכל הארץ, לשמור ולעזור לכל, אשר ימלאו תפקידם לפי רצון האלהים.


 

ג.    🔗

ואולם בהיות האדם חפשי במעשיו, יוכל גם לנטות מן הדרך הטובה. החק, אשר היקום נעבד לו בהכרח, ישמע הוא לו ברצון – הוא יוכל אפוא גם לסור ממנו: להתמכר לתאוה, לבקש חיי בשרים לא כדרך כי אם כמטרה, ללבוש גאות ולהשתרר על כל היקום כאדון, כאלהים. אז יהיה האדם החיה הרעה בכל חית הארץ, כי גם השכל, אשר בו יתר מכל החי, יעזור לרעה. ואז יִגָלה אלהים כשופט: “ביום אכלך ממנו (מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו) מות תמות”. אך איננו מוציא את דבר המשפט הזה לפֹעל, כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי: כאָב הוא חפץ לחנך את האדם ולהרימו ממפלתו אל על.

החֹפש מסיג אחור גם את פעולת החנוך. החיה אשר באדם – בקשת ההנאה והתאוות – עולה והאנושיות אשר בו יורדת (“נפילים”). הכרת אלהים לבדו כאדון וכאב, וכל היקום, והאדם בתוכם, כיצורים, כבנים, כעבדים עושי רצונו, – ההכרה הזאת נעכרת והאדם רואה בכל היקום מסביב אלים: לא עוד בהכרח, לפי רצון גבוה מעל גבוה, זורח השמש, מרעים הרעם, הומה היער, צומחת הארץ דשא עשב, כי אם ברצון חפשי! הדור שִׁחת את דרכו על הארץ, כשל בעוֹנו לאין מרפא – וגורלו היה אבדון ומות. וישאר אך נח וביתו, אשר לא חדלו להתהלך לפני האלהים, אל אחד, מהם יקום מטע חדש לאדם על פני האדמה.

ובתעוֹת גם האנשים החדשים ובשובם על עונות ראשונים לראות את עצמם כאדונים לארץ החדשה אשר הם מושלים בה ולהיות להם כחם זה תחת האלהים, – לא עוד השחית אותם האלהים בפעם הזאת, כי אם הפיצם על פני כל הארץ ליסרם, לחנוך להם בכח נסיונות החיים הקשים וחליפות הטבע במקומות השונים, אשר יֵדעו, כי גבוה מעל גבוה שומר ובידו גורלם והליכות עולמם. מני אז, עמים עולים ויורדים על במתי ארץ, מתפתחים, מתחזקים, כושלים ונופלים, למען ידעו כל בני האדם, “כי האלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים”.

העמים בדרך פשעם הרחיקו את האלהים מן החיים ואף גם מן הטבע, “ויאמרו לאל סור ממנו”. ויהי להם הקנין ליסוד החיים וההנאה – למטרת החיים, עד היות החיים תולדות יצרי לב האדם הרבים. אז יעלה אלהים על במת העמים עם חדש, אשר בקורותיו ובדרך־חייו ישים לעיני כל העמים את הכרת אל אחד כיסוד־החיים היחידי, ועשות רצונו כמטרת החיים היחידה. העם הזה יחסר מראשית דרכו כל הקנינים, אשר עליהם מיסדים בני האדם את גדלם ואת מִבנה־חייהם; ורק ה' יהיה נחלתו ומשענתו בחיים; למען אשר יִגָלה ויֵראה ה' בעם הזה כבורא, כשופט וכמושל יחיד בטבע ובהליכות דברי הימים. ואם יתן לו ה' אחרי כן חלק ונחלה בקנינים ארציים, הדרושים לחיי איש ועם, הנה יהיה כל זה אך ורק בתור דרך לתעודתו היחידה: עשות רצון האלהים.

בעם הזה הונחה אבן־היסוד למִבנה חדש של האנושיות, אליו נמלטה הכרת האלהים ותעודת האדם, ובגורלו ובהליכות חייו תגָלה ותהיה למוסר טוב, למופת, לאזהרה, למורה־דרך. ועל כן היֹה יהיה העם הזה שוכן לבדד, בגוים לא יתערב ובדרכיהם ובמעשיהם לא יהיה לו חלק, פן יכשל גם הוא להעריץ את הקנין ואת ההנאה; עד אשר יבאו ימים וכל בני האדם למשפחותם לגוייהם ילמדו מן הנסיון ומן העם הזה, מופתם, ושבו כלם אל ה' לעבדו שכם אחד ולהכירו גם המה כמקור חייהם. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם”.

המחבר מעביר לפנינו את אבות האומה הראשונים והליכות חייהם, אשר התפתחו לפי דעתו לעומת התעודה הזאת: אברהם, אשר בדרכי חייו כבר הגשים את האידיאל של עם ישראל, אשר הכיר, הוא לבדו, את האל האחד בדור עובדי אלילים השואף אך קנין והנאה; אשר יהיה לברכה לכל גויי הארץ בשמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט; יצחק ויעקב בניו, אשר ירשו את מדותיו וילכו בדרכיו; שבעים הנפש אשר ירדו מצרימה ונצרפו שם בכוּר עֹני, לא היה להם דבר מכל קניני עם, גם החֹפש לֻקח מהם, בלתי אל אלהי אבותם עיניהם – והוא שב את שבותם, הוציאם מתחת סבלות מצרים ונתן להם את התורה. אז נהיו לעם, במדבר, בלי ארץ, – גוף, אשר נשמתו הטהורה “ממלכת כהנים”, ככהן בעם כן ישראל בעמים יורה תורת אלהים. ו“גוי קדוש”, כי הוא ימלא אחריה. אחרי כן נתן לו אלהים ארץ ומשטר מדיני, אך לא כמטרה, כי אם כדרך לשמור ולעשות את תורת ה', למלא את תעודתו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

אך לא לאֹרך ימים מלא ישראל תעודתו זאת, כי גבה לבו בעשרו, הקנין וההנאה היו לו למטרה בחיים וישכח צור ישועתו. אז לקח אלהים ממנו את הברכה, את האֹשר, את הארץ, שהמה התעוהו מני דרך, – וישראל גלה מעל אדמתו. נפרד מאָשרוֹ, אשר הרים לבבו וישכיחהו את תעודתו; ובצאתו לא לקח עמו כי אם את התורה, נשמת חייו; מעתה לא יהיה כל דבר אשר יחברהו יחד, כי אם “אלהים ותעודתו”. ותפוצתו פתחה לפניו שדה חדש, רחב־ידים, לתעודתו. הוא נפוץ בגוים ובארצות, כהפיץ זרע על פני השדה, למען ימלא שם בתפוצתו את התעודה המיוחדת לו. “ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני”. וגם אמנם בגולה היטיב למלא את תעודתו מאשר בשבתו בארצו מתענג על המנוחה ועל הנחלה. הגלות עוללה לנפשו ראשונה להיטיב את דרכו. בלא חיל וכח, בלא שלטון, בלא מדינה בנויה על תִלהּ, כי אם בדבקוֹ באל אחד קם והתעודד, ומשמרת אוצרו היחיד, תורתו, אשר הציל מתוך ההפכה, נשאה אותו דרך מוקשי מות וחתחתים וכל פגע רע והשאירה אותו לחיים.

וישראל הראה, כי לא לשוא היה החנוך הזה אשר חנכוֹ אלהים בבחנו אותו שנית בכוּר עֹני. כי בכל הרדיפות ובכל המדוּחים ובכל המוקשים אשר סביב שתו לו הגוים, החזיק בדתו, אף כי יכול להנצל מכל צרותיו במלה אחת, בהתכחשוֹ לאל אחד; אך הוא השליך מעל פניו תמיד את המַפתֵּחַ הקל הזה אשר יפתח לפניו את החיים ואת הטוב. בכל הארצות ובכל הגוים הקים מזבחות לאלהיו והוא ובניו היו העולות עליהם.

ועתה, כי לא יעלה עוד עשן המזבחות האלה כאשר לפנים, כי החלו העמים להאיר פנים לישראל, להתהלך עמו בחסד וברחמים, לשום אותו כאזרח הארץ, כי יתנו אותו ללכת בשם אלהיו ולשמור תורתו ותקותיו, לוּ יהיה עתה כל איש ישראל למופת בצדקתו ובתֹם דרכיו, לוּ יהיה עתה כל איש יהודי כהן־מורה במקדש הצדקה והחסד, לוּ יהיה כל בית איש יהודי ואשה יהודית מֻקדש ליראת אלהים, לאהבתו ולאמונה באלהים, לוּ היינו את אשר עלינו להיות, לו היו חיינו תמונה נאמנה מתורתנו, – כי עתה מה עזרנו מאד לקרב את מטרת חנוך האנושיות כֻלה! הרבה יותר מאשר לפנים בהיותנו נרדפים בגוים, בזוים באדם, שאז לא יכלה השגת המטרה הזאת על ידנו להיות שלֵמה… ואם האידיאל הזה, התעודה הזאת מחכה לנו, – העוד עלינו להתאונן על גורלנו?


 

ד.    🔗

מרוב עמל ותלאה ולחץ ורדיפות אשר נמשכו דורות רבים, ומפני אשר הרחיקו המסבות את היהודים מן החיים ומן העולם, הוּעם זֹהר התורה ומחזיקיה חנטוה, הקפיאוה וישאירו אך גָלמהּ ואת רוחה הזניחו. והמחבר עובר, בפרקים אחדים, בסקירה על סעיפי התורה. תורות, משפטים, חקים, מצות, עדות, חושף את המאור שבה, את הרוח המלֵאה אותה, רוח צדקה ומשפט ואהבת אדם, ועומד בפרק מיוחד על ה“עבודה שבלב”, היא התפלה, אשר מטרתה לטהר את האדם פנימה, להאירוֹ ולהעלותו להכרת האמת; לא התעוררות והשתפכות הנפש ושפיכת דמעות (ופה הוא קולע את חִציו גם אל החסידות ודרכיה), כי אם טהרת הלב והמחשבה. החיים שוללים מאתנו את ההערכה הנכונה על האלהים, העולם, ישראל, ועל עמדתנו אנו לחוגים האלה; אך בפנותנו מן החיים אל האלהים נשוב נמצא אותה בתפלה למחלקותיה השונות: תהלות, תפלות ובקשות, תודות, ברכות, קריאת התורה. – בתי התפלה הם בתי ספר, בתי חנוך לאנשים באים בימים, העומדים בתוך החיים.

“ועתה – הוא חותם את הסקירה הזאת – התורה הקוראת אותנו להכרת אלהים בעולם ובאנושיות, להכרת רצונו בתור תעודתנו; התורה השָׂמה את כל חיינו עבודת אלהים ע”י הפעלת צדק ואהבה לכֹל, – ההיא מדַכּאה רוח ולב, עוצרת בעד שמחת החיים, הופכת את האדם לנזיר מחטט? ולמוד התורה הזאת ברוח אמת ובינה, היוכל לסַלף או להמית את הרוח, להָצֵר, ליַבֵּש את הלב?"

ולאור הבאורים האלה וההטעמה הזאת אשר באר ואשר הטעים את תֹכן התורה, את רוחה ואת מטרתה, הוא שב ובוחן את הטענות ואת התנואות על היהדות, אשר הובאו בתחלת הספר, ומבטל אותן אחת לאחת:

היהדות איננה מתנגדת לתעודת האדם, אחרי אשר תעודה זו איננה כלל בקשת הנאה והערצת קנין.

האסון הלאומי אשר מצא את ישראל היה פרי חטאי העם מזה ומחשבת אלהים עליו לטובה – מזה; גלות העם מעל אדמתו נכללה בתכנית גורלו – להודיע את ה' בעמים; הגלות לא הפריעה אותו מהגשמת מַלאכוּתו, התפוּצה עצמה פתחה לפניו שדה רחב ידים למלא תעודתו.

התורה איננה מעצור לתענוגות החיים ולא מחסום בפני ברכות העולם והטבע; היא רק מגבילה אותן, מאצילה אותן באשר אינן מטרה, כי אם דרך למטרה עליונה. “ושמחת לפני ה' אלהיך” – היא המדרגה העליונה בעבודת אלהים.

ישראל נתן חלקו לבנין הגדול, בנין האנושיות, באשר הוא נושא התורה המורה דעת אלהים ותעודת האדם, והוא הראה בכל דברי ימיו והליכות חייו, כי יש דבר יותר נעלה מקנין ומהנאה, ממדע ומתרבות, אשר כלם אינם כי אם דרך להגיע אליו.

אמנם כי התורה הזאת מבדילה אותנו מן העמים, אך לא משנאה או מגאוה. הן אין תעודה אחרת לישראל כי אם לקרא בשם האלהים, הקורא והמחנך את כל בני האדם לעבודתו, להודיע, ע"י קורותיו ודרכי חייו, כי הוא זה! הן מטרת ישראל היא אחוַת כל בני האדם. הן גם כל תפלותיו מביעות את השאיפה למטרה הזאת. ואם יתערב בגוים לא יהיה עוד ישראל – ישראל, לא יוכל עוד למלא את תעודתו הגדולה בחוג האנושיות.

תורה כזאת, המלמדת אותנו דעת אלהים, האדם והאנושיות, איננה צוררת לחכמה ולמדע; היא אסרה רק כל מלאכת מחשבת הקשורה בעבודת אלילים ובהערצת פסילים, כי האמת בעיניה למעלה מאמנות. היא פותחת דרך למחקר, לעבודת הרוח, רק לא לרעיוני רוח, לבנין עולמות מתוך הדמיון בלי להביט אל העולם והטבע ודברי הימים; לחקור ולפלפל לשם שעשועי־רוח, לא לשם דעת העולם והחיים וחובות האדם – זה לא דרך התורה: “ללמוד וללמד – לשמור ולעשות.” “תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה”.

והמחבר מדבר נגידים על משמרת היהדות ביחס לחיי המעשה, וביחוד על שמירת השבת:

"לוּ גם כבד הדבר לשמור את היהדות, הן היא חובה עלינו. והאם רק אז עלינו לעשות חובתנו בהיותה קלה ונעימה ולא גם בהיותה קשה? אבל באמת לא כן הדבר… בן־דורי! אינך יכול לקים את התורה, יען אשר היא מצַוה אותך לשבות ממעשיך שביעית זמנך, למען תהיה זאת לך לעֵדה, כי רק מאת האלהים היו לך הכח והזכות להנות מעולמו, כי רק מאתו היתה לך הברכה, ובזאת תִכֹּון ותתקדש למשול בברכתו, כקנין קדוש לה‘, על פי ה’ ורוחו; כי השביעית הזאת תאציל אפוא רוח קדושה ואצילות על שש השביעיות הנותרות; – כי היא דורשת ממך שביעית זמנך, לא להמשיך את רקמת חייך, כי אם להתבונן בתעודתך בתור איש יהודי, ולתת לה פתרון רוחני, ולבחון את מַלאכוּתך בחיים למען תשוב תתרומם עדיה; – בן־דורי! הלא תבוֹש ותכּלם כי תתאונן על ככה! אם הנך בעיניך כנולד רק לרכוש ולהתענג; אם גדול אתה בעיניך ברבוֹת רכושך ותענוגיך וקטן – עת ימעטו; אם כל אלה לא דרך כי אם מטרה הם לך; – אם כחך ועֹצם ידך עשה לך את החיל הזה ולא ה', אתה – אתה לבדך, ומפני מאמציך אלה הַס כל דבר, – כי אז יש לך להתאונן!

“ואולם לא זאת דרך היהדות ולא זה רוחה! לוּ אך תדע את השבת מה היא, לוּ אך תראה כי ממנה יסוֹד ממנה פִנה לעבודתך כֻלה, ובה גם תמַלא את התעודה הזאת באופן יפה, נאצל מאין כמהו: להיות עֵד, כי יש אלהים ורק אל אחד, וכי תעודת האדם אך לעבוד אותו! ולעומת כל ההוללות הנתעבה תשיב אל לבך: “לחלל את השבת למען הבצע! למען מחיָתי, למען רבוֹת ברכת ביתי, ולמען אשר תשיג ידי ואוּכל לעשות את מצות ה' – הגדתי היום כי אין אלהים, אשר לוֹ הארץ ומלואה; הגדתי היום כי תעודתי לרכוש ולהתענג ומטרתי – לעשות כרצוני; – למען כַלכֵּל את גויתי – הנני מכחש בה' ובתעודת האדם!” כי הן את כל אלה אתה מגיד מדי חללך את השבת למען הבּצע. המחשבה הזאת הלא תשיב אחור ידך, אשר הרימות לבצוע בצע ביום השבת”…

“כבד ליהודי לצאת ולבא באנשים לא־יהודים. כל רואהו יכירוֹ כי יהודי הוא.” – בן־דורי! מי הגיד לך כי עליך לכחש כי יהודי אתה? – היֵה יהודי באמת ובתמים, התאמץ למלא אחרי האידיאל אשר ליהודי ההולך בתורתו: צדק ואהבת־אדם, – אשר יכבדו אותך יען כי יהודי אתה ולא אף־כי יהודי אתה; דע עם לבבך כי יהודי אתה והָפֵץ את הדעת הזאת בפיך, ויותר בדרכי חייך, בין אחיך אשר לא יהודים הם, – ואז לא יהיה עליך להתאונן על אשר לא תוכל להסתיר את יהדותך."

“הבינה למטרת חייך, הבינה לחובות איש ישראל, ואז לא יכבד עליך עוד להיות יהודי גם בצאתך גם בביתך.”


* * * * *


במכתבים האחרונים, מן הששה עשר והלאה, מדבר המחבר על שאלת הזִכּוּי (אמנציפציה) מצד הגוים ועל שאלת התקונים בדת מצד היהודים הרוקדים כנגדם. והנה בעוד אשר יתר הרבנים החרדים בני דורו היו עוֹינים את דבַר הזִכוי, כי לבם הגיד להם, אשר הוא יהיה לצור מכשול לבית ישראל להרחיקם מעל היהדות, מצא המחבר כי הזכוי מתאים לרוח היהדות, כי כן אמר ירמיהו (כ"ט, 7) “ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום.” על היהודים לעבוד בכל מקום לטובת המדינה, להתחבר בכל מקום אל המדינות ואל דברי המדינות, כי הנה החיים המדיניים לפנים בישראל לא היו עצם הלאומיות היהודית ולא מטרתה, כי אם רק דרך למלוי תעודתו הרוחנית; מעולם לא היתה האדמה הקשר המאַחד אותו, כי אם התעודה המיוחדת לו על פי התורה היא היתה הקשר הזה, – ועל כן עודנו גוי אחד עד אשר ישוב אלהים לשום אותו לעם היושב בארץ – “הוא העתיד, אשר הובטח לישראל בתור קץ הגלות, אך אַל לנו לקרב את הקץ הזה בידים, כי אם רק לחכות לו.”

ע“י הזכוי יֵקַל לכל איש ישראל להיות כהן־מופת לעמים, בהפיצו בתוכם את עקרי האנושיות, צדק ואהבה, ולעזור להשלמת חנוך האנושיות שהיא, לדעת המחבר, תעודת ישראל בעולם. אבל על היהודי להשאר יהודי, ואם דרושים תקונים בדת, הלא הם יהיו מכוונים לחזוק היהדות בתוך היהודים, להרים את הדור אליה ולא להקציע אותה למען הורידה אל שְפַל עמדת הדור. והוא מביע רוחו בבקֹרת קשה על המתקנים ועל פעולתם, שבאה לפרוץ ולא לגדור, – התקונים ב”עבודת האלהים", ספרי למוד ודת ועוד, שנעשו לרוח העת על פי דרכי הגוים.

הסבות או הגורמים לירידת היהדות היו, לדעת המחבר, בראשונה פעולת הרמב"ם, שהיה רוחו מלא חכמת יון ותרבות ערב, והתאמץ להתאים את היהדות אליהן, אך לא לפַתֵּחַ אותה מתוכה על פי רוּחה; ושהוא אמנם הניח את היסוד בספרו הגדול “משנה תורה” למשמרת היהדות המעשית בישראל, אך יחד עם זה גם להקפאת היהדות הזאת. אחרי כן נוצר ספר אחר5 על פי משנה תורה להרמב“ם, שגם הוא הועיל רק למשמרת היהדות המעשית אך לא להתפתחות רוח היהדות, ומן הספר הזה נפוץ בעם החלק האחד6 המכיל רק את דיני התפלות והמועדים. ובכן התפתחה בתוך העם מעט מעט הדעה המוטעית, כי עקר היהדות הוא להתפלל ולחוג את המועדים; והחיים היהודיים, החיים על פי תורת ישראל, נשארו חבויים בצל. ור' משה בן מנחם, אשר גם הוא שאב השכלתו ממקורות חוץ ואת היהדות לא פִתּח בתור מדע מתוכה ועבודתו לה לא היתה כי אם עבודת הגנה. הוא הראה לאחיו ולאנשים מחוץ למחנה, כי אפשר להיות יהודי דתי ואף־על־פי־כן להתנוסס בתור אפלטון גרמני! “ואף־על־פי־כן” זה השפיע השפעה מכריעה… – הבאים אחריו שקדו רק על התנ”ך – וגם זה לא בתור מקור היהדות – ואת התלמוד הזניחו כָלה, עד אשר מעדו רגליהם.

ולעומת המתקנים בני דורו דורש הירש תקונים אחרים ליהדות: לשוב אל תורת ישראל, שהיא לבדה נשמת היהדות ויסודה ומקורה – תנ“ך, ש”ס, מדרש, ללמוד וללמד, לשקוד עליהם ולחנך עליהם את הדור הצעיר; וכן ליסד בתי־ספר מיוחדים ליהודים, אשר ילמדו בהם למודי קדש לשם דעת היהדות ולמודי חֹל בתור מכשירים אל החיים.

המכתב התשעה־עשר והאחרון מכיל הצעת־תכנית לספר חדש, בשני חלקים, אשר האחד ידבר על היהדות בכלל והשני – על המצוות לפרטיהן.

החלק השני הזה הלא הוא ספר “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה, ביחוד בשביל הבחורים והבתולות הישראליים אשר יהגו בלבבם” (המחבר נשמר מלהזכיר בספריו שם “יהודי” ורק בשם “ישראל” יכנה), ובו שש מחלקות המסתעפות לפרקים ולסימנים. המחלקות הן: א) תורה – בה ידבר על מצוות הלב, כמו: מציאות האלהים, אחדותו, אהבת אלהים ויראתו, אמונה, בטחון, התקדשות, אהבה, רחמים, זכירת מעמד הר סיני ועוד; ב) עדות – הן מצוות הזכרון או ההלכות הכלולות בסדר מועד: שבת, ר“ה ויו”כ, שלש רגלים, חנכה ופורים, ר“ח, תעניות, מילה, תפלין, ציצית, מזוזה, אבלות, והחקים והמנהגים התלויים בהם; ג) משפטים – הם המצוות שבין אדם לחברו, הכלולים בסדר נזיקין: גנבה, גזלה, עשק, מדות ומשקלות, שקר, חנופה, גנבת דעת, ענוי, אונאת דברים, הלבנת פנים, לה”ר, רכילות, עדות ומשפט ועוד; ד) חקים – הם המצוות שבין אדם למקום, כמו שלוח הקן, אותו ואת בנו, תלבשת, מאכל ומשתה, צניעות, נדרים ונדבות, ועוד; ה) מצות – כבוד הורים וזקנים, ארוסין ונשואין, ועוד; ו) עבודה – תפלות חל, שבת ומועד, תפלת צבור, קריאת התורה, הפטרות, פיוטים, ברכות, השפה, ברכות כהנים, בתי כנסת ובתי מדרש, ועוד.

בראש כל פרק נותן המחבר כתובים מן התורה – בגרמנית – בתור יסוד ומוצא לדברים אשר ידבר עליהם בפרק ההוא.

הספר הוא מעין “שלחן ערוך” בגרמנית. המחבר מבאר את יסודות התורה והמצוה ברוח יראת אלהים טהורה כאחד הקדמונים אדירי האמונה והחסידות; ואולם בהיותו גם בעל רגש, ובדעתו את נפש הדור הצעיר, אשר למענו עשה את מלאכתו זאת, לא נתן לפניו מנחה חרֵבה, כי אם הוסיף כה וכה שמן ולבונה – דברים נמלצים ומלבבים להעיר ולעורר את הקוראים ולהמתיק תורתו בפיהם. במקומות הראוים פונה הוא בסוף הפרק אל “הבחורים והבתולות הישראליים” בדברי תוכחות ומוסר ולקח טוב, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ובזה דומה “חורב” במדה ידועה לספר “צדה לדרך” של ר' מנחם בן זרח תלמיד הרשב“א, אשר נטה גם הוא מן היבֹשת של ספרי המצות והחקים ונתן את לקחו בהרצאה יפה, וגם הוסיף על עצם ה”צידה" מעט צרי ומעט דבש, דברים הנוגעים מקרוב או מרחוק בנושא ספרו, למען קחת נפשות הקוראים.

גם ב“חורב”, כמו ב“אגרות צפון”, הולך הירש לשיטתו, שיטת חיוב הגלות, שהיא לדעתו כלי חמדה לישראל ומכשיר למלוי תעודתו הרוחנית. ה' הפלה גוי חסיד לו וישלחהו אל בין גויי הארצות להיות להם כהן־מורה, ובפרקים “לעשות הטוב והישר” (91) ו“חובת הנתינים והאזרחים” (96) הוא מאריך למעניתו, על יסוד הכתוב “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” ועל יסוד הכתובים, ירמיהו כ“ט, 1 והלאה, על האהבה והכרת הטובה שעל הישראלים להראות לגוים אשר הם יושבים בתוכם. לא גלות בבל היתה הפסקה לישיבת ישראל על אדמתו (אשר נמשכה מימי כבוש יהושע והלאה כאלף וחמש מאות שנה), כי אם מאות־השנים הרבות, אשר בין שיבת ציון ובין חורבן ביתר, הן הן היו הפסקה, “אפיזודה” בלע”ז, בין גלות בבל ובין התפוצה, שהיא המצב הטבעי והרצוי לעם, אשר לא נקרא “עם” מפני שהיתה לו ארץ, כי אם בגלל התעודה הרוחנית שלו, שבכל ארץ וארץ מקומה. אלהים השיב את עמו מבבל לא לשם חדוש החיים הלאומיים העצמיים, אלא רק “כעין הכנה לנדודים הרבים ולתפוצה הגדולה והארוכה במשך שנות אלפים”; על הרעיון הזה החביב לו הוא שב פעם בפעם ומדגיש אותו לצרך ושלא לצרך (פרק 34, סימן 245, פ' 42 סי' 306 ופ' 98 סי' 626).


 

ה.    🔗

הנה זה תכן שני ספריו הראשונים. האחד, “אגרות צפון”, היה דבר בעתו, עת רדת ערך היהדות בעיני היהודים המה. הספר היה הופעה מרעישה ויהי רב־עלילה גם מחוץ למקומו ולזמנו, הסגנון יפה ונמרץ, “עז והדר לבושו”. המחבר הצעיר שפך בספרו זה, ראשית אונו, את כל לבו הבוער באש נעורים ובאש־דת, והביע את מחשבותיו בדברים היוצאים מן הלב. “המכתבים” משֻבּצים כה וכה פרקים מכתבי הקדש המתאימים לענין והמתנוססים בסוף המכתב ולפעמים גם בתוכו כתפוחי זהב במשכיות כסף. דברי ישעיהו, משוררי התהלים או איוב, הבאים בחָזק כהמון גלים כבירים והלוקחים נפשות בזהרם ובעזוזם כחליפות ברק ורעם, עושים רושם, בלבושם החדש אשר שם עליהם המחבר ובהתחברות עם דבריו־הוא, גם על היודעים אותם ממקורם, ועוד יותר יעוללו לנפש ה“ישראלים”, אשר התנ"ך בלשונו כספר החתום להם; ובזאת השכיל המחבר לתת לדעותיו יתר שאת ויתר עז.

אפס כי גם אישיות חשובה כר' שמשון רפאל הירש לא יכלה להתרומם על הזמן ועל תעתועיו. על שאלות ותלונות כאלה אשר הובעו במכתב א' על היהדות וכבד משאה וסבלות נושאיה, הלא יוכל כל איש שופט מישרים להשיב תשובה פשוטה והיא קרובה מאד: הספיר המתגולל ברפש – יועם זהרו, והעם המתגורר על אדמת נכר יֵצר לו המקום – ולתורתו עמו. והן גם כל בני דת אחרת, טורקים או הודים או סינים, כי יקר מקרהם לגור בארץ נכריה מעטים בתוך רבים, לא יוכלו לשמור את דתיהם וללכת בחקות אבותם ובחקות החיים גם יחד, כאשר עם לבבם. ובכן ישוב הספיר אל הטבעת והעם – אל אדמתו, אז יהיו היהדות, והעם אשר היא לו, מתאימים יתד ושַכּוּלה לא תהיה בהם… ואולם בעל ה“מכתבים על היהדות”, אשר לפי דבריו אין השלמות תעודת האדם, היה חסר־שלמות גם הוא; הגיע אליו כאשר הגיע לגדולים מבני ישראל בגולה מימי פילון האלכסנדרי והלאה, אשר חָלַק לבם ויהי חציו לה' – בדעת, וחציו לאלהים אחרים – בלי דעת כי אם בכח המסבות. כאשר ראינו למעלה, נתפש גם הוא במצודת השקר המהביל, אשר פרש רשתו על הדורות ההם מימי בן־מנחם בגרמניה ו“הסנהדרין” בצרפת: תעודת ישראל בעולם להיות כהן־מורה לגוים (ועל זאת – גם הענף אשר נפרד מעץ ישראל באחרית ימי הבית השני זכור לטוב, ע' 55 – 56). הארץ, מקור החיים לכל גוי ואדם, לא היתה לעם ישראל בלתי אם דבר מקרי, זמני, אשר לא יתן ולא יוסיף מאומה; ולהפך, התפוצה, הגלות, הן הן הדרכים המתאימים, המכשירים אותו למלוי תעודתו זאת; ועל כן אסור לאנשים יהודים לעשות כל מעשה לשיבת שבות העם בארץ אבות, כי אם רק לחכות לקץ הפלאות (ע' 94)7. וה“קץ” הזה יבא, כנראה אחרי אשר ילמדו כל הגוים דעת אלהים ודרכיו, אהבה וחסד, צדק ומשפט, מפי “הכהן־המורה”. ומאליו מובן, כי גם לשון גם ספרות אינם קנינים דרושים לעם־לא־עם, אשר תעודת חייו לא בו היא כי אם מחוצה לו. ללשון ולספרות אין זֵכר בכל ספר “אגרות צפון”; לישראל יש רק תורה, והיא נגמרת בתלמוד ובמדרשים. ר' יהודה הלוי נזכר רק בתור מחבר ספר הכוזרי ולא יותר… אמנם כי בכתביו הוא מעיר ומעורר כה וכה על הנחיצות להרביץ תורה בישראל במקורה העברי, מביע משא נפשו לשיבת בני דורו אל העברית (“חורב”, פרק “השפה”; “על למוד העברית בתור יסוד השכלה כללית”, כרך ב' ע' 433 והלאה; “השקפות היהודים על העולם ועל החיים”, כרך ה‘, עמ’ 147, ועוד); אך אין זאת כי התרוצצו בקרבו הרוח העברי והרוחות הנכריות ותפשו אותו בלבו חליפות. הוא עצמו כתב כל ימיו רק גרמנית ורק “לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה" – לחזוק הדת והיהדות החרדית; אל התנועה הספרותית העברית או היהודית שבימיו לא נתן ידו, את חכמת ישראל, את חקירת דברי ימי היהודים ואת תולדות ספרות ישראל בטל כעפרא דארעא (כרך ו‘, ע’ 520). את הבקרת על ספר עברי – “דרכי המשנה” לר' זכריה פראנקל – כתב גרמנית, לא עברית, וכאשר הוכיחו רש"ל רפפורט על זאת, ענהו, כי הלשון הגרמנית רבים קוראיה מן העברית והוא חפץ “להודיע צערו ברבים” (כרך ו‘, ע’ 429). גם את מכתביו הפרטיים היה כותב גרמנית ושד"ל הוכיחו על זאת במכתם והשוה אותו לגיגר8, אף כי באמת ראוי היה גיגר (שהוא עצמו כתב הרבה עברית) להיות, ביחסו לעברית, למופת ולא למשל לא רק להירש כי אם גם לרוב החרדים ולרוב העסקנים הציוניים אשר לנו היום בגולה ואולי גם בארץ־ישראל; ואמנם הלשון העברית היא, לפי דעתו של גיגר, לא רק מעטה לתכן היהדות, כי היא מבטאו הנאמן, המראה אותו בעצם תֻמו, ודעת הלשון הזאת איננה, אפוא, רק דרך לדעת היהדות, כי אם היא חלק בלתי נפרד ממנה9. – הירש היה דומה במדה ידועה לר' יהודה החסיד (אשר את קצור “ספר החסידים” שלו תרגם ושם לפני קוראיו. בסוף כרך ו'), או לר' בחיי הדַיָן בעל “חובות הלבבות”; כמהו כמוהם, בכל צדקתם וחסידותם, אין להם ענין בעם ישראל או בארץ ישראל, כי אם ביראת אלהים ובעבודת הקדש או בתקון עולם במלכות שדי. הירש היה “שפה אחת ודברים אחדים” גם עם גיגר איש ריבו, אביר מתקני הדת בדור ההוא, אשר הורה: "היהודים לא היו עם כי אם בתור חזיון עובר, תעודתם לא היתה לאומית ואיננה לאומית כי אם דתית והיא אפוא – כתעודת כל דת – כללית, לכל גויי הארץ10. ואמנם לא רק בשלילת הלאומיות, כי אם גם בקנאתם לדת נפגשו יחד – בדרכיהם השונות – הירש המשמר וגיגר המתקן; כי המניע לדרישת תקונים בדת מצד גיגר לא היה החפץ בהתבוללות (אשר זו היתה שאיפת יעקבזון והולדהים, למשל), כי אם – כמהו כלילינבלום אחרי כן – אהבתו הגדולה ליהדות וחרדתו לקיומה, כאשר נראה במאמריו הלוהטים על השמד ועל התרפות הרגש הדתי בישראל11.

הירש הכיר וידע, כי בימי אלפי שנים, ימי היות ישראל בגוים לבז וגם לבוז, לא יכול להשלים את תעודתו זאת; ואולם אחרי אשר החלו העמים להאיר פנים לישראל, “הלא יוכל מעתה, אם רק יחפוץ, לשמור משמרת היהדות באין מפריע – ובכן גם למלא את מלאכתו בשלמות” (ע' 58). אמנם כי מחשבת הגוים על ישראל (אשר נגלתה בוכוחים שהיו בצרפת מסביב ל“סנהדרין” ובבתי המחוקקים במדינות גרמניה מסביב לשאלת הזכוי) לא היתה לשומו להם לכהן־מורה, כי אם להמריצו כי יעזוב את תורתו (ביחוד את התלמוד, המפריד בין ישראל לעמים) ויתבולל מעט מעט בעם הארץ; אמנם כי הירש עוד ראה בימי ילדותו, אחרי אשר הוחל “להאיר פנים לישראל” בגרמניה, והנה שנאת ישראל שבה ופרצה כסער מתחולל ופרעות והרס ומשסה השתפכו כשטף עובר על כל קהלות גרמניה שנתים ימים (תקע“ט־תק”פ – 1820־1819) ואחריהם – המון כתבי שטנה ונאצות ועלילות על היהודים, אשר הפיחו והחזיקו אש השנאה על מוקדה בכל הארץ הזאת כימי דור אחד. ואולם כל המראות והמוראים האלה לא שנו את דעתו או לא הפכו את לבבו (הלא נודע, כי המח הולך אחרי הלב, ולא להפך…); הוא האמין כל ימיו בחסד לאומים וביכלת להחזיק ביהדות בכל פרטיה ודקדוקיה גם בגולה בכל המסבות המתהפכות, וגם מלא בידו אחרי דבריו ויסד בפרנקפורט, ששם ישב ופעל באחרונה, שני בתי ספר, עממי וריאלי, אשר בהם יחונכו התלמידים בתורת היהדות ובהשכלה הכללית גם יחד.

ככל המשכילים בדורות ההם חשב גם הוא, כי הדת לבדה לא תהיה עוד ליהודים למכשול־עון בעיני העולם הנוצרי, אחרי אשר על פי חוזה וֶסְטפַלִיה (1648) היה לחק לעמים ולממשלות להיות כל איש הולך בשם אלהיו כטוב וכישר בעיניו באין מפריע. וגם המה וגם הוא עצמו עיניהם מראות כי הגוים לא כן חשבו. הבדלי הדת לקתולים ולפרוטסטנטים, שאלה ואלה נוצרים, לא הררי אל המה, אך הדת היהודית – משפטה תהום רבה… לא מלחמת שלשים שנה בין הדת הנוצרית ובין הדת היהודית, כי אם מלחמת עולם, וכל חוזה לא נעשה להשבית את המלחמה הזאת. הנה בגרמניה הבשילה ההתבוללות את כל פריה מימי “מתקני הדת” ועד שנות הששים והשבעים למאה הי"ט למספרם, וגם ברוסיה גברה ההתבוללות למעלה ראש בעצם התקופה ההיא; היהודים נִדמו אל עם הארץ בכל מבטא שפתיהם ורוחם ובכל פנות חייהם, לא השאירו להם בלתי אם את הדת או את צלה – ואת הצל הקל והדל הזה ראו הגוים כהר גבוה ותלול, ותהי תשובתם: הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 ותגברת השנאה לישראל, בשמה החדש “אנטישמיות”, בגרמניה!…

הירש איננו עוד, באמונתו חי ובאמונתו מת (תרמ"ט – 1889); אך פעלו נראה על עדתו עד דור אחרון: אנשי “האגודה הדתית הישראלית” (“Jsraelitische Religionsgesellschaft” אשר יסד בפרנקפורט, או שלוחותיה אשר נִטשו ממנה, “אגודת ישראל”, וכדומה, עודם הולכים בדרכיו ומחזיקים בדעותיו, אף כי המה ראו בדברי ימי הדור האחרון הזה מה ערך חסד לאומים ומה כח היהדות כי תקום ותתעודד בגולה. עוד היום “את ה' הם יראים ואת אלהיהם הם עובדים”: הדת – דת משה, אך הלשון, הספרות והלאומיות – גרמניות; בארץ ישראל אין חפץ – היהודים אזרחי כל העולם הם ואת כל העולם עליהם לתקן… ובזאת שפה אחת ודברים אחדים לאחינו האורתודוכסים האלה ולמתבוללים הקיצונים ול“אוהבי ישראל” מן הגוים: “הקצוות נוגעים זה בזה”12).


* * *

שני חולמים גדולים קמו לישראל באחרית המאה הששית: ר' שמעון רפאל הירש ור' צבי הירש קלישר – שני צביים, אך לא תאומי צביון. הרב הירש חלם והנה הגוים האירו פניהם לישראל, כי נחמו על כל הרעה אשר עשו לו בימי אלפַּיִם שנה, ועוד מעט ונתנו אותו לשבת בטח בתוכם ולחיות על פי דרכו כאשר היה, למשל, בנהרדעא ובפומבדיתא לפנים; והנה כל העם כלם קדושים, “ממלכת כהנים”, האבות שומרי תורה, עושי צדקה וחסד כאברהם אבינו הראשון, וכל בניהם למודי ה‘, אנשי מופת, בני עליון כלם. והגוים – אליהם יביטו אליהם יתבוננו וראו דרכיהם ומעשיהם כי טובים הם ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי ואמרו: בית יעקב, לכו ונלכה באור ה’. אז יכֹּתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות וכל מרמה וכל מזמה וכל כלי חמס בדברי המדינות ונפתולי העמים והארצות כליל יחלפו וכל הרשעה כלה כעשן תכלה ומלכות שמים תתנוסס בהדר קדשה על הארץ מתחת.

והרב קלישר חלם והנה היהודים, אשר שבעו את הגלות ואת כל רעותיה, מתעוררים, מתנערים מעפרות נכר, מתאמצים להשיב להם את ארץ אבותיהם; והם עושים ומצליחים, כי דעת הקהל ולב השרים ובעלי השלטון באירופה וגם בטורקיה היו עליהם לטובה13), והנם באים מארבע רוחות השמים ומושיבים את הארץ מזה ומזה לירדן ועוד מעט והיו לעם יושב על אדמתו כקדם; וגם שום ישימו סדרים בחיי החברה ובחיי הרוח והרימו קרן לתורה וליהדות, ושבו לתת פרי־תֹאר, אשר יפליא קרובים ורחוקים, אז היֹה יהיה ישראל אור לגוים, מופת לבני האדם, ואז מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.

לא זכו עמי הארץ – ועבודת ההוראה של “הכהן־המורה” לא הצליחה גם אחר הזכוי והגוים מחזיקים בדרכיהם ובמעשיהם כתמול שלשם, וגאולת האנושיות עודנה רחוקה ממנה.

לא זכה עם ישראל – ולא קם ולא התעורר ולא עשה לביתו כל אשר היה לאל ידו, בעת היות לאל ידו, וארצו אשר חכתה לתשובתו כאלפים שנה נגזלת ממנו, נהפכת לזרים, נסגרת מפניו אחרי אשר הובטחה לו – וגאולת ישראל עודנה רחוקה ממנו.




  1. Nachgelassene Schriften, כרך ה‘, ע’ 19.  ↩

  2. “Gnosticismus und Judentum”  ↩

  3. “London” מאת אלחנן אדלר, פילדלפיה, 1930, ע' 169.  ↩

  4. מאמר הבקרת שלו על כרך אחד – הרביעי – של גרץ, דברי הימים לבני ישראל, מכיל 190 עמודים (כתביו כרך ה‘, ע’ 319 – 509), והבקרת על “דרכי המשנה” לר‘ זכריה פראנקל, יחד עם הנספחות – 111 עמ’ (כרך ו‘, ע’ 323 – 434)  ↩

  5. ה“שלחן ערוך” לר' יוסף קארו.  ↩

  6. “אורח חיים”.  ↩

  7. המחבר שב על ה“אסור” הזה בספרו “חורב” גם בהוצאה השניה, תרמ“ט (ובעת ההיא כבר התנוססו מושבות עבריות רבות על אדמת ישראל!…) ותלה אותו במאמר ר' יוסי בר חנינא: ”הקב“ה השביע את ישראל שלא יעלו בחומה” (כתובות, קי"א) בהעלימו עין מפירוש רש“י: ”יחד, ביד חזקה“; וכן גם במקומות שונים בכתביו (כרך ב‘ ע’ 322; ד‘ ע’ 80 – 81; ו‘, ע’ 195 – 196, ועוד). ובמכתב פרטי לר‘ יעקב הלוי ליפשיץ בקאוונה מיום ה’ ט' למב”י, תרמ“ו, הוא כותב: ”כי אני הייתי מתנגד מוחלט למה“ו קאלישער ז”ל בענין זה, אשר יותר משלשה וארבעה פעמים כתב אלי ושלח כתביו וחבוריו והפציר בי לעמוד לראש עצתו בענין ישוב א"י, עד אשר לבסוף בא אלי בתוכחות עלי און כאלו אני מעכב הגאולה וכו' ובקשותיו להרף ממני בדבר הזה, כי את אשר המה למצוה גדולה יחשובו היא בעיני עבירה לא מעט".

    (ראה “ההד”, חֹברת טבת, תרצ"ה).  ↩

  8. "מֶה־הָיָה לוֹ לְבַעַל אִגְרוֹת־צָפוֹן?

    הֲנֶהְפַךְ לִהְיוֹת גַיְגֶר אוֹ הוֹלְדְהַיִם?

    כִי יִכְתוֹב לִשְׁדָ"ל בִּלְשׁוֹן הַצָּפוֹן

    וְלֹא בִשְׂפַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם." (כנור נעים, פדובה 1879, ע' 295).  ↩

  9. כתבי אברהם גיגר, ברלין 1875, כרך ב‘, ע’ 42.  ↩

  10. בס‘ הנז’, כרך ראשון, ע' 275.  ↩

  11. בס‘ הנז’ כרך א' חלק ראשון וחלק רביעי.  ↩

  12. ראה, למשל, בספר שיצא זה מקרוב Sous la regne de la Licorne et du Lion, Paris, 1932. מאת Elian J. Finbert ובהקדמה לספר הזה מאת Henri Barbusse.  ↩

  13. בראשית המאה השביעית למספר בני ישראל שלח נציב טורקיה אשר בלונדון דבר אל ר' משה מונטיפיורי ביד אחד שרי אנגליה, לאמר: אם יאבו היהודים לשוב אל הארץ הקדושה, נתון תתן להם ממשלת טורקיה גם אדמה גם כל משען ומבטח כמתנחלים, רק הלוה ילוו אותה עשיריהם סכום כסף די מחסורה בעת ההיא. – “והשלטן ויועציו בקשו את בני ישראל כי יבאו להתישב בארצם, גם מכתבים כתבו לגדולי ישראל בדבר הזה וגדולי ישראל החרישו לא ענו” (פ. סמולנסקין, במאמר “חנוך לעם על פי דרכו”. מאמרים, הוצאת “קרן סמולנסקין”, ירושלים תרפ"ו, כרך ד‘ ע’ 203).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!