ימים עברו, שנים חלפו, ור' ליבילי הדיין זקן ובא בימים שבק חיים לכל חי. וילךְ בדרךְ כל הארץ. ובמותו נתפּרדה החבילה: אשתו האלמנה והאַלמנות החיות (בתו וכלתו) הנה וילדיהן, לא יכלו לשבת יחדו, כי אין לחם לפיהם ולפי הטף, ותלכנה שתיהן לבקש את בעליהן והאַלמנה הזקנה נשארה בבית לשאת בעול הילדים הקטנים. ואלה שנתגדלו נתפּזרו הנה והנה לכל רוח. וגם על העלם יצחק יצא הגורל לנוע. ויעזוב את עיר מולדתו, וילךְ לו עירה דברושת, ויסר אל הקלויז של חסידי רקלין להנפש מעמל הדרךְ ולדרוש אחרי מיודעי הדיין, שאליהם נשא נפשו.

בעצם היום הזה, בעת הצהרים, והשמש בערה כתנור. ובהקלויז חבילות חבילות של חסידים. והם טרם כלו תפילת שחרית ובעוד לא הספּיקו לכרוךְ הטלית ולהסיר הטטפות מהראש והזרוע. וימהרו אל הפּנה הנקראת “אבן שתיה” לחקור ממסךְ ולהשיב נפש שוקקה. ויען שכל אחד השתדל להיות זריז ונשכר (בשין ימנית), ומיראָה פּן יגרע חלקו, נבהלו, נחפּזו כולמו, ותהיינה הציצית והרצועות למו למוקש, וידחפו איש את רעהו עד אפס מקום: ואחד מן הזריזים המקדימין למצוות, בהיותו אָץ לדרכו, דרךְ בעוז על בהוני רגל הנער, האורח לא קרוא, ויתחלחל הנער ויצעק בקול גדול: “רגלי! רגלי!” כי גדל עלָיו הכאב. “בן מי אַתה העלם?” קראו כולמו בפה אחד. “מאַין באת ולאָן אתה הולךְ?” “מקבלה אנכי”, ענה הנער בשפה רפה, כי טרם שכח כאבו. ויספּר להם קורותיו ויגד להם שמו ושם עירו ומשפּחתו בישראל. וימצא הנער חן בעיניהם. ויקרבוהו וגם אָצלו לו מכוסם וימסרוהו אל השמש, והוא נאות לתתו לישון בהקלויז, אַף הבטיח לו שהחסידים ימלאו כל מחסוריו, אם אַךְ תישר דרכו לפניהם. ויואל הנער לשבת אתם, והוא יוצא ובא בתוכם. ויאהבוהו החסידים ויעשוהו לשליח מצוה: לקנות יי"ש בעד ימי היאַהרצייט וכל יומי דפּגרא ולהביא לביבות ורקיקים מבית האופה. ובהיות הנער נאמן לשולחיו בא גם הוא על שכרו (כי אין החסידים מקפּחין שכר כל בריה המתאבקת בעפרם). ויהי מאכלו כל יום פּתותי רקיקים ומשקהו שיירי בקבוקים ולא חסר לו מאומה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל (רק משבת לשבת). ויגדל הנער ויהי לרוק והוא עודנו ריק ופנוי מאשה ויתחכמו השדכנים וימצאו בן כפרי דורש ומבקש בן טובים לבתו הבגרת ויתנו לו החסידים את הנער ביין, וישתו ויברכו את ה' ביום ההוא כדת (מאה פעמים ואחת) ולא יספו!