“והר ציון תוך טבור הארץ” ו“גן העדן הוא בין החלוף ואי החלוף”: על משמעותו המשתנה של הקודש    🔗

¹

 

'אזכירך לברכה ציון בכול מאודי אני אהבתיך.

ברוך לעולמים זכרך גדולה תקותך ציון

ושלום ותוחלת ישועתך לבוא

דור ודור ידורו בך ודורות חסידים תפארתך

המתאוים ליום ישעך וישישו ברוב כבודך.[…]

לוא תאבד תקותך ציון ולוא תשכח תוחלתך[..]

ערבה באף תשבחתך ציון מעלה לכול תבל

פעמים רבות אזכירך לברכה בכול לבבי אברכך

צדק עולמים תשיגי וברכות נכבדים תקבלי

קחי חזון דובר עליך וחלומות נביאים תתבעך

. רומי ורחבי ציון, שבחי עליון פודך

תשמח נפשי בכבודך"'

DJD IV,43 מגילת המזמורים,

 

הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו[…]

הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו

הודו למלך מלכי המלכים כי לעולם חסדו.. 

בן סירא נא כט, לג–לד

במשכן קודש לפניו שירתי ובכן בציון התיצבתי:

בעיר אהובה כמוני נחתי ובירושלים ממשלתי..:

בן סירא, כד, יא

 

ציון שמחי מאדה

והופיעי ברנות ירושלים

והגלנה כול ערי יהודה

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, טז, 12²

 

גיאוגרפיה מקודשת המייחדת מקום מסוים על פני מקומות אחרים בהקשרים מיתולוגיים פולחניים וספרותיים, בזיקה להתגלות אלוהית, לבחירה, לקדושה ייחודית ולעלילה מכוננת שחשיבותה חורגת מגבולות הזמן והמקום, נמנית על מאפייני היצירה הדתית בתרבויות שונות מן העת העתיקה ועד ימינו.³ גיאוגרפיה מקודשת זו, הקשורה לזיכרונות מיתולוגיים ולגיבושה של זהות לאומית־דתית ייחודית,⁴ אינה נתחמת רק בגבולות ארציים ובמידות מציאותיות אלא לעתים היא גם בעלת מימד קוסמי וקוסמוגרפי, דהיינו היא מבססת את ייחודו של המקום הארצי המקודש על זיקה לבן־דמותו הקוסמי, המיתולוגי או השמימי, החורג מגבולות הזמן והמקום והיא מעגנת את הנחותיה על מסורות כתובות מקודשות הנובעות ממקור שמימי.⁵ בשל חשיבותם ומרכזיותם של אתרים מקודשים אשר שמים וארץ נושקים בהם והאלוהי מופיע בהם על פני האדמה, ובשל זיקתם לעולמות עליונים, להקשרים קוסמיים ולמוקדי כוח ארציים, לא תמיד שוררת תמימות דעים באשר למקומם או לשמם במסורות המתפתחות ומשתנות במהלך השנים. דומה שמסורות משתנות על אתרים מקודשים משקפות לא רק את יד המקרה הכרוכה בשינוי מקום ובשינוי שם בחלוף העתים, אלא פעמים שהן מעידות על תמורות בהגמוניה ועל שינוי מכוון במוקדי זהות וזיכרון. מבעים ספרותיים מתחלפים המתווים את המיתוס מחדש ומציירים את העבר בדמות מגמות משתנות, מדגישים מימדים מסוימים ודוחקים מן הזיכרון ההיסטורי מימדים אחרים שמבקשים לשכוח או לשנות, ומשקפים לא פעם שלבים שונים של פולמוס ומחלוקת על המסורות המקודשות ועל ייצוגיהן הארציים בנסיבות היסטוריות משתנות. 

*

בתרבות היהודית בעת העתיקה, המקום המקודש אשר היה קשור במקום משכנו של האל, בהתגלות אלוהית, במלאכים, בברית ובמקדש, בעולה ובעקדה, זוהה עם שני הרים: הר המוריה והר ציון, אולם היחס בין שני אלה אינו ברור כל עיקר. כידוע אין היום הר המכונה הר המוריה, משום שהר המוריה הוא זה הנקרא כיום בדרך כלל הר הבית.⁶ החוגים היחידים המכנים היום את ההר שעליו עמד המקדש בשם הר המוריה או הר המור, נמנים על המקורבים למכון המקדש ולנאמני הר הבית, המבקשים לשוב ולעלות להר המור ולהקים את בית המקדש השלישי.⁷ ואילו המסורות העתיקות מהעידן המקראי לאורך האלף הראשון לפני הספירה אינן מדברות בהר ציון המוכר לנו כיום כמקום קבר דוד⁸ וכנסיית הדורמיציון, אלא בהר שמתקרא היום הר הבית, אשר כונה באלף הראשון לפני הספירה בשם סלע ציון, הר ציון, הר קדוש והר הקודש והיה נושא למסורות שונות ומגוונות.⁹ בדברים המובאים להלן, המתייחסים לעת העתיקה ולמקצת משלהי העת העתיקה בלבד, אבקש להראות שהשינוי בשמו של המקום המקודש ובזיכרונות הנקשרים אליו קשור בפולמוס ובמחלוקת בין קבוצות שונות שנאבקו על מהות המקום המקודש, הזמן המקודש והזיכרון המקודש.¹⁰ 

*

על פי ספר דברי הימים ב, שנכתב בשלהי תקופת שיבת ציון, במאה הרביעית לפנה"ס, ומתאר מאורעות הקודמים לו במאות שנים,¹¹ שלמה המלך בנה את בית המקדש בהר המוריה: “ויחל שלמה לבנות את בית יהוה בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי”.¹² על פי גרסת תרגום השבעים לדברי הימים ב הנוסח הוא: “בהר המוריה אשר נראה ה' לדוד אביהו”. מסורת התגלות מלאך ה' בגורן ארנן היבוסי או בגורן ארונה בימי דוד והמענה האלוהי שזכה לו שם על מזבח העולה (שמואל ב כד, יח–כה; דברי הימים א כא, טו–טז, יח–ל; כב, א) אין בהם די על פי פשוטם כדי לבאר את השם הר המוריה כשם מקום המקדש בספר דברי הימים. 

“ארץ המוריה” בזיקה להר, למזבח עולה, לקרבן עולה ולהתגלות מלאך ה' לאברהם, נזכרת כידוע בספר בראשית. זה שם מקום העלאת העולה הנודע במסורת היהודית כעקדת יצחק: “ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך” (בראשית כב, ב). בנוסח הפסוק בתרגום השבעים נעדרת ארץ המוריה מכל וכל, כפי שעולה מלשון הפסוק: “ולך אל הארץ הגבוהה והקריבהו לעולה”.¹³ העדר זה בולט גם במקבילה לסיפור העקדה בספר היובלים: “ולך לך אל ארץ רמה והעלהו על אחד ההרים אשר אומר אליך” (היובלים יח, ב). יתכן שבעל דברי הימים שאל את שמו של מקום העלאת העולה מימי האבות, מקום התגלות מלאך אלהים (בראשית כב, יא), למקום מזבח העולה בראשית ימי המלכים, הקשור אף הוא בהתגלות מלאך אלהים (שמואל ב כד, טז–יח, כה), כדי להאציל למקדש שלמה בהר המוריה את הזיכרון המקודש של מקום העקדה בארץ המוריה, וכך להפוך אותו לאתר זיכרון הקשור ברגע מכונן ובברית נצחית בין האל לעמו. לחילופין גם יתכן שבנוסח המסורה של סיפור העקדה בספר בראשית, הוסיפו את ארץ המוריה (הנעדרת כאמור בנוסחים מלפני הספירה) כדי לקשור את מקום המקדש ומזבח העולה בדברי הימים עם מקום העקדה והעלאת העולה בבראשית. 

לעומת אזכור אחד ויחיד של הר המוריה בהקשר של בית ה' בספר דברי הימים המאוחר, הקשור כאמור ברמיזה לעקדת יצחק על מזבח העולה, הרי שמצויה מסורת חלופית רבת מופעים, המעמידה את הר ציון כהר הקודש וכמקום מושבו של האל, במסורות הקודמות במאות שנים למועד חיבורו של ספר דברי הימים.¹⁴ יתר על כן, ידועות מסורות מן המאה השנייה לפני הספירה, הקושרות במפורש את הר ציון עם מקום העקדה, עם התקדשות המקום על ידי הופעת מלאך אלוהים ליד מזבח העולה בזמן העקדה וחותמות את הסיפור בפסוק הקשור למקום הופעתה של אלוהות הנשמעת מן השמים: “ויקראהו יי מן השמים…ויקרא אברהם שם המקום ההוא ראה יי אשר יאמר יי ראה וזה הר־ציון (ספר היובלים יח,י–יג). עוד רואות מסורות אלה את הר ציון כ’טבור הארץ' וכמקום מושבו המקודש של האל, כמקום שבו נגלה האל לאברהם (שם, י, יד–טז) וכמקום התגלות מלאך הפנים בזמן העקדה. יתרה מזאת, מסורת מגילות מדבר יהודה קושרת בהדגשה בין “סלע ציון” לבין “הבית ליהוה אלוהי ישראל”, בין הר ציון למקדש, ובין ציון ו”עדת כל בני הצדק", כפי שנראה להלן. 

*

הר ציון נזכר בספרי הנבואה הקדומים ובמזמורי תהילים עשרות פעמים כהר הקודש בירושלים או כמקומו המקודש של האל שבו בחר לשבתו: “כי מלך יהוה צבאות בהר ציון” (ישעיה כד, כג), “מקום שם יהוה צבאות הר ציון” (שם, יח, ז), “מלך יהוה בהר ציון” (מיכה ד, ז) “כן ירד יהוה צבאות לצבא על הר ציון” (ישעיה לא, ד), “מעם יהוה צבאות השוכן בהר ציון” (שם, ח, יח), “כי בחר ה’ בציון איווה למושב לו.” (תהלים קלב, יג–יד) ומתואר במפורש כמקום הברכה  הנצחית: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה יהוה את הברכה חיים עד עולם” (שם, קלג, ג); “יברכך יהוה מציון” (שם, קלד, ג) וכמקום ההתגלות האלוהית: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע” (תהלים נ, ב). ציון כידוע לא נותרה בזיכרון הכתוב רק כמקום קדוש, אלא הפכה שם נרדף לעיר דוד וכינוי לירושלים, אולם הר ציון בדרך כלל הוא שם נרדף להר הקודש, המקום אשר האלוהי והארצי נושקים בו.¹⁵ הר ציון מתואר כמקום עתיר משמעות בנבואות החורבן של ישעיהו בימי המלך חזקיהו ובימי סנחריב מלך אשור,¹⁶ ובנבואות הנחמה של הנביא הקשורות לישועה או לשיבת ציון,¹⁷ ונזכר כמקום מלכות האל והר קדשו בנבואות שונות שעולה מהן בבירור הזהות בין הר הקודש לבין הר ציון: “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה”¹⁸: “וידעתם כי אני יהוה אלהיכם שוכן בציון הר קדשי”¹⁹ “תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי”²⁰ . דומה שאזכוריו הנודעים ביותר של ההר וזיקתו לקודש מצויים במזמורי תהילים הקשורים לעבודת הלווים במקדש:

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח:

גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב:²¹

" וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב"²²:

“נסכתי מלכי על ציון הר קדשי”²³

ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך"²⁴ 

יש עניין בעובדה שבכל אזכורי הר ציון הקודמים לחורבן אין משייכים או מגבילים את מקום האל למבנה מסוים אלא מייחסים את מקום משכן האל להר כולו המכונה ‘הר ציון’ ו’הר קדשי', ואין מזכירים במפורש את בית המקדש.²⁵

בספרות שנכתבה אחרי חורבן מקדש שלמה בשנת 586 לפני הספירה, זכורים דברי הקינה של בעל מגילת איכה, ששבו ונדונו בספרות חכמים ובמדרשים כביטוי לזוועת החורבן: “עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ”,²⁶ הקשורים לדברי ישעיה השני המתארים את הניגוד בין מקור החיים לבין הישימון:" ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" ( ישעיהו סד, ט–י).

מסורת התפילות והברכות שהתחברה אחרי חורבן בית שני היטיבה להביע את הקשר העמוק בין מקום משכנו המקודש של האל לבין שמותיו השונים בזיקה לציון,²⁷ אולם במסורות קדומות הרבה יותר שהתחברו בשעה שבית שני עוד עמד על תלו, נמצא קישורים מפתיעים בין הר ציון לבין המקום המקודש, המרחיבים את המסורת המקראית ומציעים זיכרון חלופי לזה המוכר לנו ממסורת חז"ל ומבהירים את מהות הקדושה הקשורה בו.

*

בספרות הכוהנית הרבגונית – שנכתבה ונשמרה בעברית ובארמית במאות האחרונות לפני הספירה, בידי “הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”,²⁸ ונתגלתה במגילות קומראן, ובתרגומים שנודעו קודם שנמצא מקורם העברי והארמי, בספרי חנוך, היובלים וצוואת השבטים – מתואר מקום משכנו של האל הן כגן שמימי, מקור חיים, שמרחביו פתוחים ויש בו הרים, עצי חיים, מים חיים, עצי בשמים או עצי קטורת ומלאכי קודש והן כבית שמרחביו חורגים מגבולות הזמן והמקום ויש בו מרכבה וכרובים. הגן קשור למקום נביעת החיים ומקור הברכה הנצחי במרחב מקודש, שהאלוהי נוכח בו ולמוות אין שליטה בו, מקום שפגעי הזמן הארצי אינם חלים עליו ומלאכי קודש נצחיים משרתים בו. ספר היובלים מגדיר את הגן שנברא ביום השלישי לבריאה, לפני בריאת מחזורי הזמן הנמדדים בשמש ובירח, ביום הרביעי, כמקום מקודש החורג מגבולות הזמן והמקום, שהאל שוכן בו: ‘וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה’ הוא" (שם, ח, יט). בעל היובלים מתאר את מהותו המקודשת החלה על העצים הצומחים בו: ‘גן עדן כי קדוש הוא מכל האדמה וכל עץ אשר ניטע בו קדוש’ (שם, ג, יב)²⁹ ומחיל עליו את גבולות הטהרה של המקדש (שם, ט–יג). גן עדן הוא דגם התשתית של הקודש, הקשור בחיים הנצחיים, במים, בצמיחה ובזרע, שמהותו הנצחית המחזורית כגן חיים חורגת מגבולות הזמן והמקום (ספר היובלים ב, ז–ח). המקום המקודש קשור ב “מקום מבורך”, ב“טבור הארץ” וב“הר קדוש” (חנוך־א כו א–ב), ב“הר ציון… טבור הארץ” (היובלים ח יט), שעליו ייברא המקדש (שם, א כח–כט). מגילת ההודיות מתארת את הרז הטמון בגן המקודש: “גן רווה אשר נטעת מטע ברוש תדהר עם תאשור יחד לכבודכה, עצי חיים במעין רז..”.³⁰ עוד מכונה גן מקודש זה, המשקף את נצחיות החיים ומחזורי הצמיחה ואת הזיקה בין הנצח לבין הצדק, בשם ‘גן עדן’, ‘גן הצדק’, ‘מטעת עולם’, ו’פרדס קושטא‘.³¹ הגן שיש בו ‘עצי חיים’ ו’מעיין חיים’, קשור הן למקום על־זמני שיש בו תבנית שמימית נצחית של ייצוגי הקודש הארציים, מרכבה וכרובי קודש,³² בדומה לכרובים שהיו בקודש הקדשים על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, המתוארים בביטוי “ולתבנית המרכבה הכרובים זהב..” (דברי הימים א כח, יח) והן לזמן נצחי, המשתקף במחזורי הטבע הרבעוניים והתריסריים, הנשמרים בידי מלאכים ונודעים בשם ‘מרכבות השמים’,³³ וקשורים במחזורי הזמן השביעוניים הידועים כ’מועדי ה' מקראי קודש‘, ‘מועדי צדק’ ו’מועדי דרור’. 

הבית קשור למקום מקודש וטהור, הנמצא מחוץ לגבולות הזמן והמקום, שהאלוהי נוכח בו ולמוות אין שליטה בו, מצוי גם במרחב השמימי וגם במרחב הארצי. גם ב“גן” וגם ב“בית” הנוכחות האלוהית קשורה ל’כרובי קודש' ל’מראה כרובים' ל’כרובי אש' או ל’מרכבת הכרובים' המכונה ‘תבנית כסא מרכבה’ או ‘רקיע הכרובים’. עולם המרכבה השמימי מתואר ב’שירות עולת השבת' המציירות את המקום המקודש ואת מחזורי הזמן המקודש בביטויים: “מרכבות כבודו… כרובי קודש אופני אור”, “והללו יחד מרכבות דבירו וברכו פלא כרוביהם ואופניהם”,או כ“תבנית כסא מרכבה מברכים מעל לרקיע הכרובים”.³⁴ המרכבה או הכרובים המצויים בהיכלות השמימיים ובהיכל הארצי, מייצגים את מקור החיים האלוהי הנצחי המקודש ואת הנוכחות האלוהית הנעלמת המחייה את ההוויה במחזורי בריאה אין־סופיים. הכרובים קשורים לגן עדן שצומחים בו ‘עצי חיים’ ‘עצי קודש’ ועצי קטורת³⁵ ולמראה המרכבה שנגלה לחנוך, למשה, ליחזקאל, ולכהן הצדק. 

הבית, בפסגת הר הקדש, נשמר בגבולות טהרה קפדניים, השומרים על החיים הנצחיים ומרחיקים מהמוות, שכן האלוהי נוכח בו, הן בזיקה למרכבת הכרובים המקבילה לכרובים בגן עדן, ל’עצי חיים במעין רז‘, ול’מעיין חיים’,³⁶ והן ביחס למחזורים ליטורגיים, המנציחים את מחזורי הזמן הנראים והנשמעים, שבהם בריות המרכבה ומלאכי הקודש מהללים ושרים, כמתואר ב’שירות עולת השבת‘. הבית הארצי הוא מקום שמירת מחזור החיים המקודש, ושמירת זמן מחזורי נצחי, הקשור למחזורי הפולחן השביעוניים והרבעוניים, הנשמרים בידי כ"ד משמרות כוהנים, המעלות את עולת התמיד ומקטירות קטורת בסדר מחזורי קבוע, הנשמר באמצעות מחזורי השיר, שמניינם וסדרם קבוע מראש, כמתואר בטור כז של ‘מגילת המזמורים’.³⁷ שני מקומות מקודשים אלה, שיש בהם כרובים, מרכבה, מלאכי קודש, עצי חיים ועצי קטורת, מחזורי פולחן ומחזורי שירה, בהיכלות במרחב השמימי, וכרובים, מרכבה וכוהנים מקטירי קטורת, מחזורי פולחן ומחזורי שירה, בהיכל ארצי, נודעים כגן עדן, ‘פרדס קושטא’ ‘גן הצדק’ ועולם המרכבה השמימי, מזה, וכמקדש, ‘הר קדוש’, ‘הר קודשי’, ו’קודש הקדשים’, מזה. שני מקומות מקודשים אלה קשורים זה בזה במסורות קוסמוגרפיות, מיתיות, מיסטיות וליטורגיות שונות.³⁸ 

המקום המקודש בהקשרו הארצי נזכר בתיאור דרמטי בפתיחת ספר היובלים בזיקה מפורשת להר ציון, שקדושתו נזכרת אזכור משולש, כאשר אלוהים מצייר באזני משה, העומד על הר סיני, הר אלוהים, אחרי מתן תורה, את העתיד שבו יברא המקדש בהר ציון: 

“ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עימהם והייתי להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק… עד אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים: ונראה ה' לעין כל וידעו הכול כי אני ה' אלוהי ישראל ואב לכול בני יעקב ומלך בהר ציון לעולם ועד והייתה ציון וירושלים קדש… עד אשר יברא מקדש ה’ בירושלים בהר ציון…”.³⁹ בנוסח ספר היובלים מקומראן נאמר: "עד אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים ויראה יהוה לעיני כל וידעו כל כי אנכי אלהי ישראל ואב לכל בני יעקב ומלך בהר ציון לעולמי עולמים והיתה ציון וירושלים קדשה.⁴⁰ 

על פי ספר היובלים, המספר מחדש בנוסח כוהני את ההיסטוריה המקראית מהבריאה ועד מעמד סיני, תוך הדגשת הזמן המקודש המחולק לחלוקות שביעוניות והמקום המקודש הקשור בחלוקות רבעוניות, הר ציון הוא אחד מארבעה מקומות שהאל שוכן בהם. מקומות אלה מתוארים בדברי מלאך הפנים למשה הניצב על הר סיני, שניים מהם נראים ונודעים במרחב האנושי, אחד בהווה ואחד בעתיד, ושניים בלתי נראים ובלתי מושגים, ומצויים במרחב האלוהי הקוסמי: “כי ארבעה מקומות בארץ ליי הם גן עדן והר הבוקר (הר המזרח) בו, וההר אשר אתה עומד עליו היום הר סיני, והר ציון יתקדש בבריאה חדשה לקדושת הארץ..”⁴¹ 

המקום המקודש כולל שלושה הרים, גן עצי חיים, היכל בדולח ואלגביש, נהרות אש וכרובים בהקשרו השמימי וכך גם בבן דמותו הארצי: בהקשרו השמימי/ארצי, המכונה בספר חנוך הראשון ’הר קדוש' ‘טבור הארץ’,⁴² ומכונה בספר היובלים ’הר ציון טבור הארץ‘,⁴³ נקבע צביונו הקוסמי בהיותו מקור התהוות המרחב והמקום בו השמימי והארצי משיקים זה לזה. בספר חנוך הראשון מתאר חנוך בן ירד בלשון החזון את המקדש הקוסמי הקשור במסורת המרכבה ובמראה כרובים: " בית גדול והוא בנוי אבני בדולח…שכיפתו הייתה כעין שביל הכוכבים והמאורות וביניהם היו כרובי אש.’⁴⁴ בתיאורי ספר חנוך נזכרים גם כסא אלוהים וכסא הכבוד כחלק מעולם המרכבה,⁴⁵ והמרחב המקודש מתואר כמכלול הררי גדוש בעצי בושם, צמחי קטורת ואבני חן, ששוכנים בו מלאכים וכרובים.⁴⁶ המקום נקרא בספר היובלים “גן עדן”,⁴⁷ ומכונה בספר חנוך א ‘פרדס קושטא’, ‘גן צדק’ או ‘גן חיים’.⁴⁸ מקום זה קשור בראשית הזמן ובתשתית המקום ובמקור החיים הנצחי, מקום שקורא תגר על גבולות החיים והמוות, ופורץ מעבר לגבולות הזמן והמקום הקבועים בעולמם של בני חלוף, כדברי בעל ספר חנוך השני: “גן העדן הוא בין החלוף ואי החלוף” (שם, ה, ד). מקום מושבו של האל, מקור החיים, המאחד את החיים והנצח, את בריאת המרחב והזמן, את הקודש, הצדק והזיכרון, העדות והדעת, קרוי גן עדן מלשון עד ועדות, עידן ועידנים, עדן עידון ועדנה, קשור לנצח העל זמני, למחזורי החיים הנצחיים ולרציפותם המקודשת, הקשורה בפריון, שפיעה, חיים ועדנה, רעננות ורוויה, בקדושה וטהרה, בזיכרון כתוב ובעדות. מקום זה המצוי בתשתית ממד המרחב, שהרי הוא מקור המרחב ושפיעתו, הוא בגדר על־מקום, שכן חוקי המציאות המגבילים הכפופים לזמן אינם חלים בו. מקום זה הוא בלתי נראה, יד הזמן אינה שולטת בו, ולעתים הוא קרוי בארמית “פרדס קושטא”,⁴⁹ שתרגומו העברי הוא גן הצדק או גן האמת, מאז שתרגום השבעים, שנכתב באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה תרגם את הביטוי גן עדן בספר בראשית למילה פרדס Paradisos שנודעת גם כ־Paradise⁵⁰. לעתים מכונה המקום המקודש “סוד מבנית קודש למטעת עולם”,⁵¹ שכן הוא תחומם של עץ החיים, עצי החיים, עצי הקדש ועצי בשמים הקשורים לקטורת שמקורה מגן עדן.⁵² המקום המקודש הוא תחומם של כרובים ומלאכים, “כרובי אש” או “מראה כרובים”, הנזכרים בחזון המרכבה של חנוך⁵³ ובחזון המרכבה של יחזקאל, המתואר בנוסח קומראן בפסוק: “המראה אשר ראה יחזקאל […] נגה מרכבה וארבע חיות”,⁵⁴ ובנוסח בן סירא בפסוק: “יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה” (מט, ח). מרכבת הכרובים בעולם העליון מתוארת גם בשירות עולת השבת, בזיקה לכרובים שמשה הוראה בהר (שמות כה, יז–כ), ובזיקה למרכבת הכרובים שדוד הוראה בחזון המתואר בתיאור המקדש: “ולתבנית המרכבה הכרובים זהב”,⁵⁵ בזיקה לכרובים במקדש שלמה (מלכים א ו, כג–כח; דברי הימים ב ג, י–יג) ול’מרכבות השמים' בספר חנוך. במסורת הכוהנית בדבר מהות המקום המקודש והזמן המקודש ומקורם בעולם העליון הסמוי מן העין, הנודעת כמסורת המרכבה – הכרובים, והמרכבה ומלאכי הקודש, הם מייצגי סוד החיים ונצחיותם הקשורים במרחבי המקום המקודש ובמחזורי הזמן המקודש ובמקור נביעתם. הם הייצוג התיאורי של המרחב האלוהי המקודש שממנו נובעים החיים, המוגבל בגבולות טהרה חמורים שרק מלאכים כוהנים ויורדי מרכבה עשויים לעמוד בהם. כרובים, מרכבה, מלאכים ומרכבות השמים הם אלה הקשורים למחזורי הזמן הנצחיים של הטבע הנמנים ונשמרים בידי משמרת הקודש, השומרת את מחזורי השבתות והתקופות במקדש. מלאכי הקודש הם הממונים על מחזורי הזמן השמימיים כמתואר בספר ‘מהלך המאורות’ ובספר היובלים והם אף העדים הנצחיים הכותבים וזוכרים, בעלי לוחות וספרים המכוננים את הזיכרון, כמתואר בספרי חנוך והיובלים ובצוואות השבטים. כך נאמר בסרך היחד: “לאשר בחר אל נתנם לאחוזת עולם/ וינחילם בגורל קדושים/ ועם בני שמים חבר סודם לעצת יחד/ וסוד מבנית קודש למטעת עולם/ עם כל קץ נהיה”.⁵⁶

המסורת הקוסמוגרפית הכוהנית במגילות מדבר יהודה ובספרי חנוך והיובלים, הקשורה במסורת המרכבה ובספרות חנוך, בגן עדן ובקדש הקדשים, בהר ציון ובמקדש, דנה במקום משכנו של הקודש ובמקומות גילויו. מסורת זו מזהה מקום שמימי/ארצי מקודש זה השרוי מעבר לגבולות הזמן והמקום עם ייצוגו הארצי החוצה את גבולות הזמן והמקום, וכרוך במקומות התגלות האל, הקשורים זה בזה:

“כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא, והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, יט). [והוא ידע כי גן עדן הוא קדש הקדשים ומשכן ה' והר סיני, לב המדבר, והר ציון, לב טבור הארץ, שלשה אלה זה מול זה לקדושה נבראו" – תרגום הרטום]

שלושת מחוזות הקודש, גן עדן, הר סיני והר ציון המצויים באופן קוסמי זה מול זה, קשורים בהתאמה למוקדי המיתוס הכוהני על מקומות התגלות האל והמלאכים וקשורים לשבעת גיבוריו של מיתוס זה הזוכים לשמוע דברי קודש מפי האל והמלאכים בנסיבות החוצות את גבולות השמים והארץ: חנוך ומלכיצדק, (גן עדן), משה ואהרון (הר סיני), אברהם יצחק ודוד (הר ציון).

גן עדן, כאמור, הוא מקום מושבו הנצחי של האל בשמים או “קדש הקדשים” השמימי, “משכן ה'”, מקום הכרובים והמלאכים, ומקום הבריאה הנצחית, “מטעת עולם”, מקור עצי הקטורת המקודשים והמקום בו יושב האדם שזכה לחיי אלמוות, חנוך בן ירד מייסד הכהונה, שנלקח לשמים (בראשית ה, כא–כד; היובלים ד,כג; המגילה החיצונית לבראשית; ספר חנוך א; חנוך ב). חנוך המכונה ‘אות דעת לדור ודור’ בדברי הכוהן בן־סירא בראשית המאה השנייה לפני הספירה, זה שעליו נאמר בטקסט ליטורגי מקומראן “חנוך בחרתה מבני אדם” (5Q13) הוא זה המאחד לראשונה את הדעת השמימית ואת הפולחן הארצי־שמימי. הוא ראשון מקטירי הקטורת בבית המקדש השמימי וראשון יודעי קרוא וכתוב וספור, שהביא משמים לארץ את לוח השבתות והתקופות והנחילו לבניו הכוהנים מתושלח, למך, ניר ומלכיצדק.⁵⁷ בספר חנוך הראשון, המתאר את העלאת חנוך השמימה, נאמר שבמהלך המסע השמימי המתרחש בחזון, מגיע חנוך ל“טבור הארץ”: “ואלך משם אל טבור הארץ וארא מקום מבורך נטוע ובו עצים… ושם ראיתי הר קדוש… וארא לצד מזרח הר אחד גבוה מזה וביניהם גיא עמוק”.⁵⁸ יש סוברים שהתיאור החזיוני המובא לעיל מתייחס למקום שהטופוגרפיה שלו תואמת את ירושלים של תקופת בית שני,⁵⁹ שבה, על פי ספר היובלים, “הר ציון תוך טבור הארץ”.

מלבד חנוך בן ירד אדם אחד נוסף בעל מעמד מכריע במיתוס הכוהני, ישב בגן עדן לפני הספירה, כדי לחצות את גבולות הזמן בין דורו של נוח לדורו של אברהם – הלא הוא מלכיצדק מלך שלם, בן נינו של חנוך שנלקח לגן עדן ו“נשמר” שם “למשמרת” על פי מסורת ספר חנוך השני כדי שיעביר את מסורת הכהונה העתיקה מימי חנוך לאברהם ולצאצאיו. (כג, לז–מה)

הר סיני, קשור למקום התגלותו של האל מחוץ לגבולות הארץ, ולברית הנצחית שבין האל לעמו בזמן מתן החוק האלוהי במדבר, חוק כתוב נצחי החורג מגבולות הזמן והמקום, המכונן את הקדושה בעולמו של האדם. בפתיחת ספר חנוך נקבע קשר קדום בין האל להר סיני: “ואלהי עולם ידרוך על הר סיני וזרח עם צבאותיו ובעז חילו יופיע משמים” (חנוך א ד). [רמיזה לספר דברים לג “ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש”] החוק האלוהי בספר היובלים הפותח ביום שאחרי מעמד סיני, קשור למחזורי הזמן השביעוני המקודש של מקראי קודש הנשמעים באוזן שנודעו בסיני, וידועים כ“מועדי ה'”, ו’מועדי דרור' ולמחזורי הבריאה הנראים בעין המכונים כאמור בשם “מרכבות השמים”,⁶⁰ הנשמרים בידי מלאכים וכוהנים ומנציחים את מחזורי השביתה, החירות והדרור. הר סיני קשור במסורת המקראית ובספר היובלים בדמותו של משה איש האלוהים, מייסד הנבואה ומביא החוק משמים, זה שזכה על הר סיני למראות אלוהים בדבר המשכן והכרובים, המנורה ומזבח הקטורת או מכלול הפולחן, ובזיכרון התהוות העם שיצא מעבדות לחירות. על פי ספר היובלים, קשור הר סיני [המצוי מול הר ציון כנאמר לעיל] במלאכים, ושבעת מועדי ה' החלים בשבעת החודשים הראשונים של השנה המתחילה בניסן, ומחזורי הזמן השביעוניים הנצחיים (שבת, שמיטה ויובל) הנודעים למשה מסיני, נשמרו ארבעים ותשעה יובלים קודם לכן, מהבריאה ועד מעמד סיני בידי מלאכים ובידי האבות.⁶¹ בבוא הזמן, מציין ספר היובלים ישמרו כל אלה בהר ציון, הר הקודש, המקום שבו יבנה המקדש. הר סיני קשור גם בברית כהונת עולם שניתנה לאהרון בסיני.

הר ציון הוא מקום משכנו של האל בארצו בהיותו הר הקודש שבו בחר אלוהים לשכון כאמור בפרק הפותח את ספר היובלים. הוא אף מקומו של קודש הקדשים במקדש, המצוי ב“הר ציון טבור הארץ”⁶² במסורת הכוהנית והנבואית, הקושרת את ההתגלות האלוהית הראשונה במקום זה עם אברהם ויצחק בפרשת העקדה ואת ההתגלות השנייה בימי דוד, עם ייסוד המלוכה בציון ובירושלים משעה שדוד לוכד את סלע ציון כפי שנראה להלן. קודם לכן נקשר מקום זה עם “מקום ארונה” הנזכר כמקום ממנו נלקח חנוך לשמים כדי ללמוד את מסורת הלוח המקודשת וכמקום אליו חזר כדי ללמד את בניו הכוהנים את אשר למד מן המלאכים. עוד קשור הר ציון למקום מושבו של מלכיצדק מנחיל מסורת הכהונה לאברהם, כפי שנראה להלן. הר ציון קשור באגדות קודש (הירוי לוגוי) שונות המספרות כיצד נתקדש מקום על ידי הופעתה של האלוהות בו בימים שמאז ומקדם, בטרם נוסד מקדש שבו שיכן האל את שמו שם. עוד מייחסת המסורת הכוהנית המיסטית לדוד נעים זמירות ישראל, את חיבור שירי הקודש שהושרו בפי הכוהנים במקדש, ואת חיבור מזמורי תהלים המהללים את ציון  שהושרו בפי הלויים, בזיקה לשמירת מחזורי הזמן המקודש וגבולות המקום המקודש.⁶³

*

המסורת הכוהנית יוצרת קישורים מעניינים בין המקום המקודש, הזמן המקודש והזיכרון המקודש בהקשרים שמימים וארציים, החורגים מנוסח המסורה חריגה ניכרת. למסורת כוהנית זו יש משמעות חתרנית הקשורה במאבק על לוח השנה במובלע ובמפורש. אין זה מקרה שגיבורים מקראיים נודעים קשורים לגן עדן, להר סיני ולהר ציון. שלושה מקומות מקודשים אלה במיתוס הכוהני, מוצגים בהקשרים שנויים במחלוקת מבחינת חישוב המועדים הקשורים בהם, ואף קשורים למקומות בהם מלאך הפנים מדבר עם גיבורי הסיפור. מסורת זו בדבר גילוי האל בהרים מקודשים הקשורים בבריתות ובמקומות סמויים מן העין, בגילוי מלאכים, בקדושה ובנצחיות נרמזת בדברי יחזקאל בן בוזי הכוהן המתנבא בלשון סתומה על הר אלוהים, הר קודש אלוהים, גן העדן, הכרוב והמקדש: “בעדן גן אלוהים.. בהר קודש אלוהים היית בתוך אבני אש… מהר אלוהים.. כרוב הסוכך מתוך אבני אש… מקדשך”.⁶⁴

בספר היובלים הפותח בקדושתו של הר ציון כמקום המקדש לעתיד לבוא (א, כז–כט), מתאר מלאך הפנים למשה, העומד על הר סיני, ביום שני, השישה עשר לחודש השלישי, אחרי מתן תורה בחג השבועות, ביום ראשון, במחצית החודש השלישי (ט"ו בסיון), את מעשיו של קודמו שזכה להתעלות שמימית, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם. על חנוך נאמר בספר בראשית בפרק ‘זה ספר תולדות אדם’: “ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלהים” (בראשית, ה כד). לקיחה זו לשמים מתפרשת בספר היובלים כהגעה לגן עדן: “וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט” (שם, ד, כג). חנוך נלקח לשמים במועד מקודש בלוח הכוהני, בראשון לחודש הראשון (חנוך ב יט, ב), היום שבו נולד לוי והיום שבו הוקם המשכן, היום הפותח את הלוח המקראי ואת הלוח של מגילות מדבר יהודה, הלוח בן 364 הימים, שראשיתו ביום רביעי, הראשון לחודש הראשון, יום השוויון של האביב, היום שהיה שנוי במחלוקת מאז השינוי שהתחולל בתקופת השלטון הסלווקי שהחליף את לוח השבתות השמשי־המקראי־הכוהני בלוח ירחי אימפריאלי.⁶⁵ חנוך הועלה לגן עדן לפי שני ספרי חנוך, ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית, שם הוא לומד מפי מלאך הפנים את תשתית הדעת, הקריאה הכתיבה והחישוב, את מסורת הכהונה וחישוב הלוח, את הזיכרון הכתוב, הברית ומחזורי הפולחן, ומקטיר קטורת בבית המקדש השמימי בהר הדרום (ספר היובלים ד, יז–כה).

חנוך, מייסד הכהונה, היושב בגן עדן, בהר דרום, אחרי שזכה בחיי נצח, נוהג ככוהן גדול בבית מקדש שמימי, לדברי מלאך הפנים המתאר את מעשיו: “ויקטר קטורת בית־המקדש אשר נרצה בעיני יי בהר הדרום” (היובלים, ד, כה). מלבדו אדם נוסף אחד ויחיד נכנס לגן עדן ארבעה דורות אחריו, מלכיצדק כהן לאל עליון, בן נינו של חנוך, מחדש הכהונה בעתיד (חנוך ב כג, לז–מה). מלאך הפנים המספר למשה העומד על הר סיני, את השתלשלות ההיסטוריה מהבריאה ועד למעמד סיני, לאורך חמישים פרקי ספר היובלים, מזכיר כאמור ארבעה מקומות מקודשים הקשורים למקום משכנו של האל, “כי ארבעה מקומות בארץ ליי הם: גן עדן והר הבקר (הר המזרח) בו, וההר אשר אתה עומד עליו היום, הר סיני, והר ציון יתקדש בבריאה חדשה לקדושת הארץ…”.⁶⁶

הר סיני הוא המקום שבו מלאך הפנים מכתיב למשה את ההיסטוריה מהבריאה ועד מעמד סיני (היובלים, א, כז, כט ואילך עד סוף הספר).⁶⁷ משה הוא זה העומד על הר סיני הר אלוהים, בששה עשר לחודש השלישי, יום אחרי חג השבועות, לפי לוח השבתות הכוהני (ספר היובלים א, א–ג), במקום שנכרתה הברית ההיסטורית בין האל והעם, בחג השבועות, בחמישה עשר בחודש השלישי, במקום שהאל מדבר אל משה,⁶⁸ נותן לו את הלוחות שעליהם חרות החוק הכתוב, ומודיעו שהוא מולך בהר ציון לעולם (היובלים, א, א–כח).

כאמור הר ציון הוא מקום משכן האל בארץ, בדברי הנביאים והמשוררים בספרות בית ראשון, אולם אין הוא קשור בדרך כלל במפורש לבית המקדש אלא למרחב המקודש המכונה הר ציון, הר קדוש או הר קדשי.⁶⁹ בספר היובלים, לעומת זאת, הר ציון הוא מקום בית המקדש לעתיד לבוא, המתואר בהדגשה בפי מלאך הפנים באזני משה, אולם יתרה מכך, הוא גם מקום בעל חשיבות רבה בעבר הגיאוגרפי־היסטורי המקודש המכונן זהות לאומית ייחודית, שכן הר ציון הוא ההר עליו נעקד יצחק וניצל בידי מלאך הפנים שבעה דורות קודם לכן.⁷⁰ סיפור העקדה המתרחש על הר ציון בנוסח ספר היובלים, קושר בין אברהם ויצחק להר ציון, מקום העלאת העולה, לבין מלאך הפנים המתגלה במועד חג הפסח, במחצית החודש הראשון, ומציל את יצחק מן העקדה במקום שבו יבנה המקדש (ספר היובלים יח, ט–יט; א, כח). סיפור העקדה הוא סיפור מכונן במאבק בין החיים והמוות ובהבטחת נצחיות הזרע, שכן זה המקום שבו מלאך הפנים מציל בפקודת האל את זרע אברהם ממוות הנגזר בידי השר משטמה המתנכל להם.⁷¹

הר ציון אינו קשור רק במקום מקודש, “הר קדשי” במקרא, “מקום הר יי” בספר היובלים, ב“טבור הארץ” בספר היובלים ובספר חנוך, ב“מקום ארונה” בספר חנוך השני וב“סלע ציון” במגילות או ב’הר קודש אלהים' בדברי יחזקאל המרומזים, אלא הוא גם קשור בזמן מקודש המבאר את נסיבות התקדשותו של המקום ואת מועד מאורע ההתקדשות. המדובר במועד העקדה לפי ספר היובלים. מועד זה הכרוך בניסיון, בעולה, במזבח ובברית, בהתגלות האל ומלאך הפנים חל במחצית החודש הראשון על פי הלוח המקראי, דהיינו בחג הפסח:

"ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל ההוא בשנים עשר לחודש הזה…ויאמר יי אל אברהם…קח את בנך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ רמה והעלהו על אחד ההרים אשר אומר אליך… וישכם בבוקר ויעמוס על אתונו ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה וילך אל המקום ביום השלישי וירא את המקום מרחוק… ויקח עצי עולה וישם על שכם יצחק בנו ויקח את האש בידו ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו עד המקום ההוא. ויאמר יצחק אל אביו, אבי, ויאמר הנני בני ויאמר אליו הנה האש והמאכלת והעצים ואיה השה לעולה אבי. ויאמר יי יראה לי השה לעולה בני ויקרב אל מקום הר יי. ויבן מזבח וישם העצים על המזבח ויעקד את יצחק בנו וישימהו על העצים ממעל למזבח ויושט ידו לקחת את המאכלת לשחט את יצחק ואעמוד לפניו {[אומר מלאך הפנים]} ולפני השר משטמה ויאמר יי אמר לו אל יורד ידו על הנער ואל יעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים הוא: ויקראהו יי מן השמים ויאמר אליו אברהם אברהם ויחרד ויאמר הנני: ויאמר אליו אל תשלח ידך אל הנער….וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד נאחז ויבא בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ראה יי אשר יאמר יי ראה וזה הר ציון…ויחג את החג הזה בכל השנים שבעה ימים בשמחה ויקרא לו חג יי כפי שבעת הימים אשר הלך וישב בשלום. וכן הוקם ויכתב בלוחות השמים על אודות ישראל וזרעו לעשות את החג הזה שבעת ימים בשמחה.⁷²

הסבר זה של ספר היובלים, שנכתב כאמור במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים, ל“חג יי” במשך שבעת ימים במחצית החודש הראשון (היום השנים עשר בחודש הראשון הוא יום א, ויום העקדה הוא שלושה ימים לאחר מכן ב־14 לחודש, יום ג' מועד חג הפסח, או ב־15 לחודש, יום ד' חג המצות) – המקדים את ראשית חג הפסח, לדורם של אברהם ויצחק, וכורך אותו עם הר ציון ופרשת העקדה בספר בראשית, ולא מתחיל בו בדורו של משה, בספר שמות, אחרי מאות שנות שעבוד במצרים – מלמד על זיכרון חלופי לזיכרון המוכר לנו מן המסורת המקראית. ספר היובלים מפרש את כל סיפורי האבות בספר בראשית כקשורים לשבעת מועדי ה' המטרימים את המועדים שנלמדים בספר שמות ובספר ויקרא, ואף קשורים לאחד מארבעת המקומות המקודשים במסורת הכוהנית –

גן עדן (חנוך סופר הצדק ){א' ניסן ראש חודשים} ומלכיצדק כוהן לעולם {י' תשרי, יום הכיפורים}; כרובים ומלאכי קודש,

הר ציון (חנוך {א' ניסן} ומלכיצדק,{י' תשרי} אברהם, יצחק, מלאך הפנים {ט"ו ניסן, פסח}; דוד ומלאך ה' בגורן ארונה או בסלע ציון)

הר סיני, (משה ואהרון ומלאך הפנים; מרכבה) {ט"ו סיון, שבועות}

בית אל (יעקב ולוי; חלום המלאכים של יעקב ושבעה מלאכים בחלומו של לוי) {ט"ו תשרי –סוכות}. 

הצירוף של מקום מקודש בשם ‘מקום הר יי’ הקשור בהר ציון, בקרבן עולה ובעקדת יצחק, כאמור במפורש בספר היובלים, ושל זמן מקודש בשם ’חג יי' הקשור במועד חג הפסח ובשה לעולה, מעלים על הדעת מסורת נוספת, מאוחרת לספר היובלים, הבוחרת במקום זה, במועד זה ובסיפור העלאת קרבן עולה אנושי, כרקע לסיפור מכונן. הדברים אמורים במועד הצליבה של ישוע, “שה האלהים”, בחג הפסחא, במחצית החודש הראשון, בזיקה להר ציון.

במסורת הנוצרית מתקיים הסט משמעויות ושילוב של כמה מסורות הקושרות בין העולה, השה, העקדה, פסח והר ציון: מתוך פרשנות טיפולוגית המניחה כי מאורעות העבר הם מראה שבה משתקפים פני העתיד, זיהו הנוצרים את ישוע כ’שה הנעקד' העומד על הר ציון וכקרבן פסח – דהיינו, זיהו את הצלוב עם השה שהועלה לקרבן עולה במקום יצחק, וקבעו את סיפור הצליבה בט"ו בניסן.⁷³

במסורת הנוצרית, מועד חג הפסח המקראי, מחצית החודש הראשון, שבספר היובלים הוא מועד העקדה, הופך לפרה־פיגורציה של הצליבה בפסח, וישוע הוא המקבילה האלגורית הן של יצחק והן של השה הנעקד, ‘אגנוס דאי’, שה האלוהים, שכן יצחק, על פי אגדות העקדה, הועלה לעולה על הר ציון, מת, והועלה לגן עדן וחזר משם כשנרפא⁷⁴ ואף ישוע, בדומה לו, נכנס עם צליבתו למקדש של מעלה, או לגן עדן, וסמלו הארצי, השה, עמד ממול לגן עדן, על הר ציון, כאמור בחזון יוחנן: “ראיתי והנה השה עומד על הר ציון..” (יד, א).

ב’איגרת אל העברים' מצויים הפסוקים המפקיעים את הר ציון מתחום הגיאוגרפיה הארצית והופכים אותו לחלק מן המארג המקודש במסורת הנוצרית: “כי אם־באתם אל־הר ציון ואל־עיר אלהים חיים אל־ירושלים שבשמים: ואל עצרת רבבות המלאכים ועדת הבכורים הכתובים בשמים ואל־אלהים שופט הכול ואל־רוחות הצדיקים הנשלמים: ואל־ישוע סרסור הברית החדשה ואל־דם ההזאה המיטיב דבר מדם־הבל.”. (יב, כב–כד). במסורת הנוצרית הופך הר ציון, מקום המקדש, להיות המקום שבו נחה רוח הקודש על השליחים בחג השבועות כמסופר במעשה השליחים.

יש המגדירים את היחס בין המסורת היהודית למסורת הנוצרית במאות הראשונות לספירה כדחייה הדדית וכקליטה הדדית: “עיצובה ה–היסטורי של הדת היהודית התרחש מתוך דחיית האלטרנטיבה שהציעה הנצרות למשבר חורבן הבית השני. ההתמודדות עם הנצרות היא נשמת אפה של יהדות המדרש והתלמודים. זו עוסקת באופן אינטנסיבי בהגדרה עצמית מחודשת מי הוא יהודי ומה היא יהדותו, כחלק מהגדרה נגדית מי אינו יהודי… הגדרה עצמית היא תהליך רחב ופתוח, והוא אינו מבוסס רק על הכחשה אוטומטית אלא גם על קליטה מבחוץ של רעיונות, טקסים וסמלים דתיים חדשים”.⁷⁵

דוגמה למהלך מעין זה הן התמורות שהתחוללו במסורת המקום המקודש שהיא מרכז דיוננו: "השם הר ציון, המוכר לכל יהודי בן זמננו כשמה של העיר העליונה של ירושלים, הוא במקורו כינוי נוצרי (או נוצרי יהודי). הוא בא לעולם כדי להפקיע את קדושת הר הבית לאחר חורבן המקדש ולהעבירה להר אלטרנטיבי, שבו לפי המסורת נקבר המלך דוד, הפרוטוטיפ של ישוע,⁷⁶ והנה גם היהודים השתמשו ומשתמשים עד עצם היום הזה בשם הר ציון, בלא לחוש לכאורה באבסורד שבדבר, אף שהשם הר ציון במקורו הוא שמו של הר הבית דווקא. הם קיבלו את הזיהוי הנוצרי, מפני שהפולמוס שלהם נגד הנצרות בנוי לא רק מהכחשה, אלא גם מקליטה ומהטמעה של מסורות, שמות, טקסים וסמלים.⁷⁷

יתכן מאד שאלו הם פני הדברים ביחס לדת ‘החדשה’ אשר צומחת לצד היהדות ולעומתה בתקופת חז"ל במאות הראשונות לספירה, תוך יחסי גומלין מורכבים של אימוץ ודחייה, ניכוס ופסילה, אך אין להוציא מכלל חשבון את מידת האימוץ של היסודות היהודיים הכוהניים במסורת הנוצרית ואת מורכבות הסוגיה ביחס להתפלגויות בתוך הדת ‘הישנה’ במאות שקדמו לצמיחת הנצרות, שהתחוללו בין נושאי מסורות זיכרון שונות.

המסורת הכוהנית לפני הנצרות זיהתה במפורש את מקום בית המקדש עם הר ציון, כאמור בספר היובלים, שנכתב בעת שהמקדש עמד על תלו, אולם נחשב למחולל וטמא בעיני מתנגדי השלטון החשמונאי ומצדדי בית צדוק במידה כזו שהניעה את כוהני בית צדוק ואנשי בריתם לפרוש מן המקדש. עמדה מתבדלת זו מתועדת באיגרת ‘מקצת מעשה התורה’ ובמגילות נוספות הנאבקות על הזמן המקודש ועל המקום המקודש הקשור בתודעתם עם הר ציון.⁷⁸ בעל ספר היובלים מתאר את המקדש על הר ציון כמקדש לעתיד לבוא, ומחברים נוספים השותפים לו במאבק על הזמן המקודש ועל המקום המקודש העדיפו לבנות בעיני רוחם היכלות שמימים בהם מכהנים מלאכי קודש כמתואר ב’שירות עולת השבת' וב’מגילת הברכות', בזיקה למסורת המרכבה הנזכרת לעיל.

חילול המקדש נבע במידה רבה בעיני מחברי מגילות מדבר יהודה משינוי בלוח הכוהני המקראי המקודש, הלוח שהביא חנוך משמים ופרטי חישובו מצויים בתריסר מסמכי לוח שונים – החל בספר חנוך־א פרקים עב–פב, עבור בנוסח סיפור המבול במגילות (4Q252), בספר היובלים פרק ו, במגילת המשמרות, במגילת המקדש ובסיום מגילת המזמורים (11QPs, col. XXVII), וכלה בלוח בראש איגרת מקצת מעשי התורה ובתאריכים הנזכרים בצוואת לוי – הלוח שהיה נוהג במקדש עד לשנת 170 או 175 לפני הספירה, בשעה שאנטיוכוס אפיפאנס החיל לוח ירחי סלווקי על ירושלים,⁷⁹ הדיח את חוניו בן שמעון, האחרון בכוהני בית צדוק שכיהן במקדש על פי הסדר המקראי, ומינה כוהנים מתיוונים שרכשו את כהונתם בכסף או בכוח הזרוע. אלה הוחלפו בידי כוהני בית חשמונאי שמונו שלא כדין משנת 152 לפני הספירה, בידי יורשי אנטיוכוס הרביעי, אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני, שהחילו גם הם את הלוח הירחי הסלווקי. הכוהנים החשמונאים שימשו בקודש, לא על דעת כל העם, עד תום כהונת השושלת בשנת 37 לפניה"ס. מחבר ספר ‘מזמורי שלמה’, שנמנה על נאמני הסדר המקראי־כוהני ועל מתנגדיו החריפים של בית חשמונאי, שאותו הוא מתאר כמי “שעשו בטומאתם כאבותיהם, חללו ירושלים ואת המקדש לשם אלוהים”,⁸⁰ מתאר בלשון בוטה את לקיחת המלוכה בכוח הזרוע:

“אתה” בחרת בדוד למלך על ישראל ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם כי לא תיכרת ממלכתו לפניך; ובעונותינו קמו עלינו חטאים ויתנפלו עלינו וידיחונו אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה ולא קדשו שמך הנכבד; וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה." (שם, יז, ד–ו, עמ' תנז). ספר מקבים א מעיד שהחשמונאים שמרו את מסורת הר ציון כשמו של המקום המקודש⁸¹ אולם מתנגדי הסדר החשמונאי סירבו להתנחם בכך או להכיר בזכותם לכהן בקודש, שכן ראו בהם מחללי קודש. העתיד שבעל מזמורי שלמה מייחל לו עומד בסימן הפסוק: “תקעו בציון שופר תרועת קודש, השמיעו בירושלים קול מבשר” (שם, יא, א; עמ' תנא). הדברים מרמזים לכוהנים תקעי השופרות (יהושע ו, ט; ו,ד–טז) ולדברי הנביא יואל: “תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ כי־בא יום ה' כי קרוב”( ב,א) ולמזמורי תהלים במקדש שבו היו הכוהנים מריעים בחצוצרות ובשופרות והלויים משוררים (מז, ו; פא,ד; קנ ג).

בניגוד למציאות הכאוטית של מדיחים ומודחים המתוארת ב’מזמורי שלמה', ומפורשת בדברי הפשרים על ‘כוהן הרשע’ החשמונאי, מצב הדברים הראוי המתאר את הסדר המקראי המקודש, נשקף בדברי הכוהן יהושע בן סירא, שכתב בעשור השני של המאה השנייה לפניה"ס על הכוהנים לבית צדוק המשרתים בציון:

“הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו” (בן סירא נא, כח–כט) בן סירא הוא אף זה הכותב קודם לכן: “במשכן קודש לפניו שירתי ובכן בציון התיצבתי: בעיר אהובה כמוני נחתי ובירושלים ממשלתי” (שם, כד, יא).

כאמור, המסורת הכוהנית המתועדת בספר היובלים, כרכה את מקום המקדש שלעתיד לבוא עם מקום העקדה בהר ציון וקבעה את זמן העקדה בחג הפסח במחצית החודש הראשון של השנה המקראית, בחישובה הכוהני העתיק. מסורות כוהניות אחרות בספר חנוך השני שיש המקשרים אותו עם חוגים הקרובים למקדש חוניו במצרים, זיהו בין ‘מקום ארונה’ הקשור ליסוד המקדש בימי דוד (שמואל ב כד, טז–כה; דברי הימים א כא, טו, יח–ל) לבין ‘טבור הארץ’ והר ציון ‘משכן הקודש’ ובין שושלת הכהונה שראשיתה בחנוך בן ירד מיסד הכהונה ואחריתה במחדש הכהונה, מלכיצדק, כהן הכוהנים לעולם, בזיקה להר ציון וירושלים. קשר זה מצוי כבר במקרא ‘ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון’ (תהלים עו, ג ) ומלכיצדק מלך שלם …והוא כוהן לאל עליון’ (בראשית יד); ‘ונשבע ה’ ולא ינחם אתה כוהן לעולם על דברתי מלכיצדק’ (תהלים קי, ד). ספר חנוך השני מרחיב במשמעות ההקשר הכוהני ובזיקתו למקום מקודש: “כי להיות כוהן הכוהנים לעולם מלכיצדק יעדתיו ואעמידהו להיות ראש הכוהנים כאשר היו לפנים…ומלכיצדק ההוא יהיה כהן ומלך במקום ארונה לאמור בטבור הארץ…(חנוך ב כג, לז–מה). טבור הארץ כזכור הוא שמו של הר ציון עליו נאמר בספר היובלים ”והר ציון תוך טבור הארץ" ( ח יט). ראשיתו של פסוק זה מתקשרת אף היא למלכיצדק: “וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא..” שכן במסורת זו נוצר חיבור בין העבר לעתיד ובין מקום קדוש ארצי לשמימי: " ויאמר ה' אל מיכאל רד על הארץ אל ניר הכהן [אביו של מלכיצדק] ולקחת את מלכי צדק נערי אשר אתו ושמת אותו בגן עדן למשמרת" (שם, כג, נב) “ושמתו בגן עדן והיה שם עד עולם” (שם, שם, ס). מסורת זו מסיימת בחידוש הכהונה בעיר שלם שצאצאיה ישתלשלו ממלכיצדק (שם). ב’מגילת מלכיצדק' שנמצאה בקומראן מתוארים ‘בני אור אנשי גורל מלכיצדק’ ו’מלכיצדק וצבאיו עם קדושי אל'.⁸²

מלכיצדק, מכונה בקומראן ’מלכיצדק כהן בעדת אל’ [ה]‘אומר לציון מלך אלוהיך ציון היא עדת כול בני הצדק המה מקימי הברית’ (שם). נין זה של חנוך מגשר בין העבר הכוהני המיתולוגי בדור שקודם למבול, ששומריו יושבים בגן עדן, לעתיד הכוהני, שנקשר באחרית הימים במקדש על הר ציון. למלכיצדק נודע מקום חשוב במסורת הכוהנית במגילות מדבר יהודה הקשורה ליום הכיפורים ולשנת היובל, מזה, ובמסורת הנוצרית הקושרת את ישו במלכיצדק באיגרת אל העברים, מזה.

קישור מיתולוגי נוסף המגשר על מרחקי זמן גדולים מתקופת המדבר וההתנחלות בימי יהושע ועד השלמת כיבוש הארץ וקביעת מקום הקמת המקדש בימי דוד, מצוי בחיבור כוהני לא ידוע שנמצא במגילות קומראן, המכונה נבואת יהושע או אפוקריפון יהושע. בחיבור זה מתואר הקשר בין סלע ציון לבין אהל מועד ובית יהוה, ומוטעם הקשר בין המקום המקודש לבין בית דוד שכבש את ירושלים ובנה את המקדש ובינו לבין בית צדוק המכהן בו:

“לוא [יכל]נ[ו לבו]א [לצי]ון להשכין שם את אהל מ[ועד ואת ארון העדות עד קץ] העתים. כי הנה בן נולד לישי בן פרץ בן יה[ודה בן יעקוב והוא ילכוד] את סלע ציון ויורש משם את [כל] האמורי מיר[שלם ועד הים ויהיה עם לבבו] לבנות [את] הבית ליהוה אלוהי ישראל זהב וכסף [נחושת וברזל יכין ועצי] ארזים וברושים יביא [מ]לבנון ובנו הקטן [הוא יבננו וצדוק הכוהן] יכהן שם ראשון מ[בני פינ]חס [ואהרון] ואותו ירצה ב[כול ימי חייו ויברך] [בכו]ל [מ]עון מן השמי[ם] כי ידיד יהו[ה] ישכון לבטח ב[ירושלם כול] הימים ועמו ישכון לעד”.⁸³

מסורת כוהנית זו דנה בגורל אוהל מועד וארון העדות שהיו אמורים לשכון בציון עם הכניסה לארץ אולם יהושע רואה בחזונו שכיבוש סלע ציון יושלם רק בימי דוד ובית ה' יבנה עליו בימי בנו הקטן של דוד, שלמה. עוד רואה הוא בחזונו שצדוק יכהן בו כראשון מצאצאי לוי ובני פנחס, ובני בניו שמאז תקופת המלוכה מכונים בני צדוק, יכהנו בירושלים כול הימים. דומה שחזון זה נכתב בדיעבד בידי כהני בית צדוק בשעה שהודחו מהמקדש בידי בית חשמונאי, אולם הוא שומר ביטוי יחידאי במסורת הכוהנית סלע ציון שאיננו מצוי במקרא. יתכן שהביטוי אבן השתייה המוכר ממסורות מאוחרות הקשורות בהר הבית ובסלע הענק שבתשתיתו, הוא גלגול של ביטוי יחידאי זה. מכל מקום נבואת יהושע כורכת בין דוד וסלע ציון, ובין ירושלים ובית ה‘, ואף יוצרת רצף בין אוהל מועד לבין בית ה’ ושושלת הכהונה הקשורה בו. בלשון המגילות, בקטע נוסף המכונה אפוקריפון יהושע, ידיד ה' הוא שם השמור ללוי (4Q379) שלא כמו במסורת המקראית השומרת כינוי זה לבנימין (דברים לג, יב). הכהונה של בית צדוק משבט לוי היא זו הקשורה לאהל מועד, למקדש, לירושלים, להר ציון ולסלע ציון כאמור לעיל. משפט נוסף המכונן רצף בין אוהל מועד למקדש מצוי גם באגרת ‘מקצת מעשי תורה’ שם כותבים הכוהנים לבית צדוק: “ואנחנו חושבים שהמקדש משכן אוהל מועד הוא”⁸⁴

בחיבור המכונה “דברי המאורות” מובא קטע מאלף על ציון עיר הקודש ובית תפארתו של האל, על בחירת שבט יהודה, ועל בית דוד, ועל הבטחת שלום עולמים תחת שלטונו. דומה שהדברים נכתבו בשעה שהמלוכה ניטלה מבית דוד, שכרת ברית עם כוהני בית צדוק, ועברה שלא כדין לבית חשמונאי שנטל לעצמו בכוח הזרוע את הכהונה ואת המלוכה:

“משכנכה בירושלים העיר אשר בחרתה בה מכול הארץ להיות שמכה שם לעולם כי אהבתה את ישראל מכול העמים ותבחר בשבט יאודה ובריתכה הקימותה לדויד להיות … נגיד על עמכה, וישב על כסא ישראל לפניך כול הימים, וכול הגויים ראו את כבודכה אשר נקדשתה בתוך עמכה ישראל, ולשמכה הגדול ויביאו מנחתם כסף וזהב ואבן יקרה עם כול חמדת ארצם לכבד את עמכה ואת ציון עיר קודשכה ובית תפארתכה, ואין שטן ופגע רע כי אם שלום וברכה.”⁸⁵

לעומת המסורת הכוהנית המייחסת חשיבות מכרעת ל“ציון הר קודשי”, ל“ציון עיר קדשכה”, ל“הר ציון טבור הארץ”, ל“סלע ציון” ומקום ארונה“, מסורת חז”ל אחרי החורבן הפכה את הר ציון להר הבית, בשעה שלא היה בו בית, והשכיחה את שמו ואת המסורות התלויות בו: הר ציון שהיה מקודש במסורת המקראית ובמסורת הכוהנית במגילות מדבר יהודה ובמקבילותיה בספרות החיצונית, אינו נזכר כלל במסורת חז“ל הקדומה מלבד באזכור הפסוק על הר ציון ששמם ושועלים מהלכים בו!. יתר על כן מסורת חכמים לא רק דחתה מכל וכל את מסורת חנוך ומלכיצדק, היושבים בגן עדן וקשורים למסורת טבור הארץ, הוא הר ציון, וקשורים למקום ארונה, לשלם ולהר ציון, אלא שמחקה את הר ציון כמקום העקדה המקודש ואימצה במקומו את ארץ המוריה המקראית כאתר חלופי נטול הקשרים כוהניים מובהקים. במסגרת דחיקת הזיכרון הכוהני הכורך בין מקום מקודש לזמן מקודש מסורת חכמים החליפה את הלוח המקראי־הכוהני שהביא חנוך משמים, שבו השנה מתחילה בחודש הראשון, חודש האביב הקשור בחג הפסח, חג הגאולה, ובמועד העקדה, בלוח חדש המתחיל בחודש השביעי, תשרי, הפותח את לוח השנה במסורת חז”ל. מסורת חז“ל העתיקה את מועד העקדה מהחודש הראשון לחודש השביעי,⁸⁶ הקשור לראש השנה כאמור בויקרא רבה כט, ט; פסיקתא רבתי מ, ובחודש השביעי, מהדורת איש שלום, דף קעא עמ' ב ובתפילת מוסף לראש השנה ב’זיכרונות': “ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו” וכאמור.בדברי רש”י על מסכת מגילה לא ע“א ‘ואלוהים ניסה את אברהם’: “פרשת העקדה קוראין בראש השנה ביום ב כדי שתזכור לנו היום במשפט”. ראש השנה הוא חג שאינו נזכר בתורה או במסורת המגילות, אלא הוא חג אותו חדשו חכמים בשם זה רק במשנה ראש השנה ודומה שהעבירו אליו מסורות שקודם לכן נקשרו בחודש הראשון שבו נפתחת השנה על פי התורה (שמות יב ב). מסורות על העקדה בניסן מצויות לא רק בספר היובלים אלא גם בשמות רבה פרק ט”ו, יא ופרק נא [יש הקושרים את העקדה בחודש השביעי ביום הכיפורים על פי מדרשים לפי עדותו של ר' יוחנן טרויש בפירושו לפיוט “עת שערי רצון” מחזור רומא, בולוניא ש"א)

האם אכן שינויים מרחיקי לכת אלה בזמן מקודש, מקום מקודש וזיכרון מקודש, נעשו בידי חכמים רק לעומת הנצרות המעבירה את הר ציון למקום חדש (הר ציון דהיום בעיר העליונה) וקושרת אותו ל’שה האלהים' ולמועד העקדה העתיק, בפסח, ולא לעומת המסורת הכוהנית העתיקה שהייתה המסורת ההגמונית לאורך מאות שנים, מימי משה ואהרון ושושלת כוהני בית צדוק מימי בית ראשון ועד לחילופי השלטון שהתחוללו בתקופה החשמונאית? חילופי שלטון אלה היו כרוכים כאמור בהחלפת הלוח המקראי השמשי בלוח ירחי סלווקי (דניאל ז, כה) ובעליית בית כהונה חדש נטול ייחוס ולגיטימציה מקראית, הוא בית חשמונאי, שפעל במאה השנייה לפני הספירה בחסות השלטון הסלווקי וניכס לו שלא כדין את הכהונה הגדולה ואת המלוכה עד שנת 37 לפני הספירה ושיבש את הסדר העתיק של כהונת בית צדוק והעולם המקראי. יתכן שניכוס המסורת הכוהנית בידי הנוצרים הוא שהסב בדחיית מסורת זו (השוו מלכיצדק באיגרת אל העברים והר ציון בחזון יוחנן) ויתכן שחורבן המקדש ואיסור הגישה לירושלים הוא שגרם לרצון להשכיח את הר ציון ואת העבר הכוהני־לאומי שהיה כרך בו, כדי ליצור סדר חדש שאינו קשור במקום מקודש ובזמן מקודש, ויתכן שהמאבק עם בני צדוק המודחים שכתבו מסורות רבות על הר ציון ועל חנוך מביא הלוח הוא שהביא לדחיקתן וגניזתן של מסורות אלה.

מאבק המסורת הכוהנית העתיקה של בית צדוק על מעמדה בתקופה החשמונאית ובתקופת חז"ל המוקדמת, הוא זה הידוע בדרך כלל כמאבק שבין צדוקים לפרושים, שפשרו לא תמיד מבורר כל צרכו. הראשונים אינם אלא “הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם” אשר כתביהם נמצאו במגילות מדבר יהודה ומקור תוקפם מעוגן במסורת המקראית, המייחדת את הכהונה הגדולה לבניו של אהרון בשושלת ישירה עד סוף האסופה המקראית,⁸⁷ ובמסורות הקשורות במלאכים, בלוח מקודש ובעולם המרכבה, בחנוך סופר הצדק, במלכיצדק ובמורה הצדק. השניים, הפרושים המפרשים את התורה בכוח הריבונות האנושית ומסורת אבות, הם אלה שגיבשו סדר חברתי, שאיננו עומד בזיקה להנהגה הכוהנית המקראית וללוח הכוהני העתיק, הפותח בחודש הראשון, ביום רביעי, ומיוסד על חישוב ידוע קבוע מראש המתייחס לשנה שמשית בת 364 ימים ו52 שבתות. לוח זה, שהביא חנוך בן ירד משמים, נשמר בידי משמרות כוהנים ומלאכים בזיקה למקום מקודש שנקרא הר ציון בארץ וגן עדן בשמים, מקום ששומריו ‘שומרי משמרת הקודש’ ראו בזמן יסוד אלוהי נצחי ומקודש שהובא משמים, מן המלאכים, והופקד בידי כוהנים, זמן המכונה ‘מרכבות השמים’, במחזוריו הנראים, ו’מועדי ה' מקראי קודש‘, ‘מועדי דרור’, במחזוריו הנשמעים, ואינו מסור לריבונות אנושית היכולה לחולל בו שינויים. לעומת זאת הזמן של הפרושים/החכמים היה מיוסד על סדר חברתי חדש שבראשו עומדים חכמים המונים על פי לוח ירחי חדש, המתחיל בחודש השביעי, בניגוד לסדר המקראי הרואה בחודש האביב ראש חודשים (שמות יב, ב) וקובע שזה החודש שבראשיתו הוקם המשכן (שמות מ, ב). הסדר הכוהני מוסיף בצוואת לוי שזה הוא יום הולדתו של לוי בן יעקב ושל בנו קהת ממשיך הכהונה. חכמים מעצבי הסדר החדש שבו השנה פותחת בחודש השביעי נמנעים מלקבוע מראש את מספר ימי השנה או ימי החודש, או לקשור אותם למלאכים ולכוהנים, שכן הזמן לגביהם מופקד בידי סמכות אנושית ומיוסד על הכרעה משתנה התלויה במולד הירח ובתצפית אנושית ואינה תלויה במקום מסוים בשמים או בארץ.⁸⁸ כאמור הלוח הכוהני שבית צדוק אחז בו היה קשור לחנוך בן ירד שנלקח לשמים ממקום ארונה, בהר ציון, בא’ ניסן, ואילו הלוח הפרושי, שהחל בא' תשרי, לא היה קשור במקום מסוים או באדם מסוים והיה נעדר כל תימוכין במסורת המקראית, המונה לכל אורכה מחודש ניסן ראש חודשים (שמות יב).

האם המסורת הנוצרית המזהה את צליבת ישו ועלייתו השמימה עם חג הפסח, חג הגאולה, הכורך בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה, במחצית החודש הראשון, היא שהניעה חכמים “להזיז” את עקדת יצחק ממועד זה ולהעבירה לחודש השביעי? ואף גרמה להם להעתיק את מקום העקדה מהר ציון שם ‘עומד’ שה האלהים, (חזון יוחנן יב) לארץ המוריה, שאין תובעים אחרים עליה? או שמא סכסוך עתיק בין צדוקים לפרושים על מועד ראשיתו של לוח השנה (חודש האביב/ניסן/פסח או ראש השנה?) ועל זהותו של המקום המקודש (הר ציון או הר המוריה?) (משכן הקדש הנצחי הקשור למסורת המרכבה ולגן עדן, או הר הבית שחרב?), על תאריך העקדה (במחצית החודש הראשון או בראש החודש השביעי?) ועל מהות ההנהגה (כוהנים בני צדוק או כוהנים בני חשמונאי? כוהני בית צדוק או כוהני הגולה שהביא הורדוס לפני החורבן?; צדוקים או פרושים?), על מקור מסורת הלוח של הזמן המקודש המובא משמים (חנוך בן ירד) לעומת לוח משתנה המיוסד על זמן אנושי (רבן גמליאל ור' עקיבא, משנה ראש השנה) הוא שמצוי בראשית השינוי?.

‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ [שהתכנו במסורת חז“ל בשם צדוקים], והפרושים, מייצגים שתי מסורות שונות ומנוגדות בדבר המקום המקודש, הזמן המקודש, הזיכרון המקודש והפולחן המקודש. כל אחת משתי הקבוצות, הכוללת ודאי קולות מגוונים שאינם בהכרח תמימי דעים, וחיבורים שנכתבו בחוגים שונים, מייצגת עמדות מוצא שונות, וזיכרונות אחרים בדבר מקום מקודש וזמן מקודש וזיכרון מקודש. אולם קל להוכיח שחיבורים שאוחזים במקום מקודש מסוים יאחזו גם בלוח מסוים באופן עקבי – דהיינו אלה המונים את ראש חודשים כניסן יאחזו בקדושת הר ציון ואלה המונים מתשרי בניגוד למסורת המקראית ומקדשים את סוד העיבור שאינו נמצא בתורה, יאחזו בהר המוריה ובמסורות בגנות בעלי הלוח המתחיל בניסן. יתכן מאד שהעובדה שהמסורת הנוצרית אימצה כמה ממושגיה של המסורת הכוהנית בדבר הר ציון כמקום הקשור בזמן מקודש ובמקום מקודש בזיקה לעקדה/צליבה, לפסח ולהתגלות מלאכים, הביאה לדחייתה של מסורת זו מהזרם המרכזי של מסורת חז”ל ויתכן שהעובדה שהמוקד הגיאוגרפי של הסדר הכוהני הפך לבלתי נגיש מאז החורבן ואחרי מרד בר כוכבא היא שהסבה בהשכחתו. יתכן גם שהקישור של גיבורי המסורת הכוהנית העתיקה, חנוך ומלכיצדק בני האלמוות, אשר חצו את גבולות הזמן והמקום, ישבו בגן עדן קודש הקדשים, היו קשורים בלוח השמש, והמוות לא שלט בהם, עם דמותו של ישוע שהפך לבן אלמוות במסורת החדשה, גרם לדחייתה של המסורת הכוהנית הידועה כמסורת ההיכלות והמרכבה, גן העדן ופרדס קושטא, מרכבות השמים ולוח השבתות השמשי, שכוללת את כל הנדון לעיל. יתכן מאד שהויכוח בין צדוקים לפרושים על מועד חג השבועות, שהיה החג המרכזי בחשיבותו במסורת הבריתות הכוהנית כעולה מספר היובלים ומסרך היחד, הביא לדחיית מסורת חג השבועות, הקשורה למסורת המרכבה, במחשבת חז“ל (‘אין דורשין במרכבה’ (חגיגה).. ‘אין מפטירין במרכבה’ (מגילה). עוד יתכן שהמקום החדש שחג השבועות תפס במסורת הנוצרית כמועד ירידת רוח הקודש על השליחים (מעשה השליחים, ב) על הר ציון, הוא שהביא לדחייתו ממסורת חז”ל. מכל מקום עובדה היא שאין במסורת חז“ל מסכת המוקדשת לחג השבועות, שמו אינו נזכר (החג מכונה עצרת) ואין מצווה מיוחדת לו מלבד אלה הנזכרות בתורה, ומועד החג שנוי במחלוקת. במסורת הכוהנית נודע לחג זה מעמד מרכזי: זה החג ששומרים המלאכים, זה מועד הבריתות כולן כמפורט בספר היובלים וזה מועד המעבר בברית, שאולי פעם מקומו היה על הר ציון (השוו דברי הימים ב טו, י–טו). קרוב לודאי שהפילוג בין ההשקפות השונות התחולל עוד לפני עליית הנצרות, כפי שניכר מן הפער בין מגילות מדבר יהודה לבין מסורת חז”ל בנושאים שונים ובראשם היחס לזמן המקודש [באיזה חודש מתחילה השנה, בניסן או בתשרי? על פי איזה לוח? שמשי קבוע בן 364 ימים, או ירחי משתנה נטול מספר ימים קבוע?], למקום המקודש [‘הר ציון טבור הארץ’ הקשור לגן עדן ולמקום מזבח־העולה בסיפור העקדה או הר המוריה, או הר הבית?] ולזיכרון המקודש [חנוך ומלכיצדק בזיקה להר ציון ומקום ארונה/ אברהם ויצחק בזיקה להר ציון/ דויד בזיקה לסלע ציון, מקום ארונה ומצודת ציון].

משעה שהמקדש חרב והמרכז הארצי אינו תקף יותר ולכוהנים אין מקום מקודש לשרת בו, מתרחשים מעתקים שונים בעולם היהודי ומחוצה לו: חוגים כוהנים המכונים ‘יורדי מרכבה’ יוצרים במאות הראשונות אחרי הספירה את ספרות ההיכלות המתמקדת בהיכלות שמימים נצחיים המשמרים את תפארת ההיכל הארצי שחרב בשבעה היכלות עליונים. ספרות זו בוחרת את חנוך בן ירד, גיבור המסורת הכוהנית מלפני הספירה, היושב בגן עדן או בפרדס קושטא בספר חנוך, בספר היובלים, ובמגילה החיצונית לבראשית, לגיבורה השמימי, וממשיכה את מסורת המרכבה והכרובים המצויים בשבעה היכלות שמימים, מסורת שראשיתה בספרות שנכתבה אחרי חורבן בית ראשון והמשכה במגילות מדבר יהודה, המרחיבות במסורת המרכבה ב’שירות עולת השבת' וקושרות מסורת זו עם חג השבועות וחזון המרכבה של יחזקאל; חכמים כידוע אוסרים לדרוש במרכבה (תוספתא חגיגה ב, א) ולהפטיר במרכבה בחג השבועות (משנה, מגילה ד, ח) דהיינו מסרבים למקד את המבט בעולם המקודש, עולם הכרובים והמרכבה, או בהיכלות הסמויים מן העין בהם מצויים כרובים ומלאכים במרחב שמימי מקודש הקרוי גן עדן ומרכבה, מקום שבו מצוי חנוך בן ירד, במרחב שגילומו הארצי קרוי ציון ומשכן קודש: “כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, יט). במגילת המזמורים מקומראן נאמר על מקום זה שבו נושקים שמים וארץ: ‘אזכירך לברכה ציון בכול מאודי אני אהבתיך…רומי ורחבי ציון, שבחי עליון פודך, תשמח נפשי בכבודך"’ (עמ' 43); “כטל חרמון שיורד על הר ציון כי שמה צוה יהוה את הברכה עד עולם שלום על ישראל” (עמ' 44).

לעומת כוהנים ונביאים המכבירים בשבחי הר ציון ובמימדים המיתיים והמיסטיים הנכרכים בו, חכמים מנטרלים את המסורת הכוהנית־המיסטית של המרכבה, ומספרים בגנותו של גיבור מסורת זו, חנוך בן ירד, המכונה אחרי החורבן בשם מטטרון, כהן גדול שמימי (במדבר רבה, פר' יב). חנוך שנלקח לשמים מ’מקום ארונה' ‘טבור הארץ’ הוא הר ציון, ביום הפותח את לוח השמש, א' ניסן (חנוך ב יט, ב; כ, א) ויושב בגן עדן או בפרדס קושטא לעדי עד ו’כותב דין ומשפט לעולם' (היובלים ד,כג), הופך במסורת חכמים לחנוך־מטטרון המודח ממקום מושבו השמימי בפרדס קושטא, בשעה שהוכה ‘ששים פולסין דנורא’, בסיפור ‘ארבעה נכנסו לפרדס’, בשל חטאו של אלישע שלמראה חנוך סופר הצדק היושב וכותב בפרדס או בגן עדן תהה ‘האם שתי רשויות המה’ (בבלי, חגיגה טו ע"ב). חכמים מדברים בגנותו של חנוך בתרגום אונקלוס לבראשית ה, כד ומדרש בראשית רבה כה וקובעים שנהרג בראש השנה!.

חכמים, היוצאים נגד מסורת המרכבה ונגד חנוך ראשון רואי חזון המרכבה, משכיחים את מעמדו המיסטי המקודש של הר ציון כהר הקודש הנצחי במסורת הכוהנית המתוארת בספר היובלים: “כי ארבעה מקומות בארץ ליי הם: גן עדן והר הבקר (המזרח) וההר אשר אתה עומד עליו היום, הר סיני, והר ציון יתקדש בבריאה חדשה לקדושת הארץ…” (ד, כו). מסורת הנזכרת כאמור גם בספרו של הכהן יהושע  בן סירא בראשית המאה השנייה לפני הספירה, זה האומר “ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן” ואף אומר: " במשכן קודש לפניו שירתי ובכן בציון התיצבתי: בעיר אהובה כמוני נחתי ובירושלים ממשלתי..:(בן סירא, כד, יא) ובמסורות ספר חנוך הראשון והשני על טבור הארץ. חכמים הופכים את הר ציון החרב שאין בית אלוהים עומד בו עוד, להר הבית, ורושמים את הזיכרונות הפולחניים הקשורים במקדש שאיננו, שהיה על הר ציון, אך לגביהם מדובר בעבר חתום הקשור במסורת החורבן בנוסח הפסוק “עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בו” (איכה ה יח). יתר על כן, חכמים מסרבים להתמכר לתודעה המיסטית החורגת מגבולות הזמן והמקום הארציים ואוסרים להתמקד בבן דמותו השמימי של המקדש, בגן עדן, הממשיך ופועל בעולם המרכבה הוא עולם המלאכים, וממשיך ומתפתח בספרות חנוך הענפה, ובעולמם השירי של בעלי ספרות ההיכלות והמרכבה, המתפתחת במקביל למשנה ולתלמוד.⁸⁹ התנגדות זו ודאי גם ניזונה כאמור מן העובדה שבמאות הראשונות לספירה, הנוצרים הופכים את הר ציון לפרק במיתוס הנוצרי הקשור לשה האלוהים, לעקדה ולצליבה (חזון יוחנן יב), ואת גיבורו של מיתוס זה, ישוע, הם מתארים ככהן גדול (איגרת אל העברים, ג,א; ד, יד; י,כא) וככהן לאל עליון הקשור לדמות מלכיצדק (איגרת אל העברים, ה, ה–ו; ו, כ; ז, א), הנמצא במקדש השמימי (שם, פרקים ז–ח), ואף קשור בדמותו של חנוך בן ירד, מייסד הכהונה המתואר ככהן גדול שמימי המקטיר קטורת בבית המקדש בגן עדן (היובלים ד, כה; במדבר רבה פר' יב) ובדמות בן נינו מלכיצדק, המתואר ככהן לעולם ועד היושב בגן עדן, (חנוך ב כג, כד–כו; לו–לז, מ–מז). כאמור, מלכיצדק כיהן בתפקיד כהן גדול שמימי במסורת היהודית המתחרה, הקושרת אותו במישרין להר ציון ולשמו המקראי הקשור בגורן ארונה (חנוך ב כא, ד) ולשמו הכוהני הקשור בטבור הארץ: “ומלכיצדק ההוא יהיה כהן ומלך במקום ארונה לאמור בטבור הארץ …” (חנוך ב פרק כג, מה –מו). מלכיצדק מתואר בשירות עולת השבת כ “מלכי צדק כוהן בעדת אל”⁹⁰ ובמגילת מלכיצדק שנמצאה בקומראן הוא נזכר שיביא משפט צדק, כקשור לדברי ישעיהו על הר ציון: “מה נאוו על הרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלוהיך”.⁹¹ המשך תיאורו במגילה קשור אף הוא לציון: "במשפטי אל כאשר כתוב עליו אומר לציון מלך אלוהיך ציון היא עדת כל בני הצדק המה מקימי הברית הסרים מלכת בדרך העם ואלוהיך הואה מלכי צדק אשר יצילמה מיד בליעל ואשר אמר העברתמה שופר בכול הארץ "⁹²

*

תקצר היריעה מלדון במכלול ספרות חנוך הכוהנית ובזיקותיה להר ציון טבור הארץ, אולם דומה שמותר להכליל ולומר שדפוסי הזיכרון ביחס למקום המקודש הם מעין נייר לקמוס לתפיסת עולם שלמה שכן במקורות כתובים שנמצא בהם מסורות על הר ציון ‘מול’ גן עדן כמקום מקודש, נמצא גם מסורות על לוח השבתות הכוהני המקודש שהביא חנוך בן ירד משמים, לוח שראשיתו בחודש ניסן, והוא קשור במסורות על מלאכים ומרכבה, ובספרות חנוך העשירה שהתחברה לפני החורבן, ולהפך, במקום שבו מציגים לוח ירחי שראשיתו בתשרי ומסורות הקשורות בסוד העיבור ובקידוש לבנה, שם לא יהיה זכר לגן עדן או להר ציון, אלא כמקום ששועלים מהלכים בו. במסורות המרחיבות על קידוש לבנה וסוד העיבור ועל שנה שמניינה מתחיל בתשרי לא ייזכר חנוך לשבח אלא רק לגנאי, שם גם לא יהיו מלאכים או כוהנים לבית צדוק ולא תותר מסורת המרכבה. גן עדן נזכר פעם אחת ויחידה במשנה במסכת אבות פרק ה משנה כ, בקטע שאינו נמצא ברוב כתבי היד ונחשב בידי חוקרי מסכת אבות כתוספת מאוחרת⁹³, והר ציון, מקום העקדה ומקום הר הקודש, מול ‘גן עדן קודש קודשים’ וטבור הארץ, מקום עליית חנוך לשמים ומקומו של מלכיצדק, מקום ‘סלע ציון’ וגורן הארונה, מקום התגלות מלאך ה' בימי דוד וקודם לכן מקום התגלות מלאך הפנים בימי אברהם ויצחק, אינו נזכר כלל בשום הקשר במסורת חז“ל, מלבד בציטוט הפסוק המבטא את גודל החורבן: ”עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ".

כנגד מחשבת חז“ל ההופכת לשיח ההגמוני בעולם היהודי אחרי החורבן, מסורת המטשטשת את הר ציון המקראי המקודש ואת הזיכרון המיסטי הכוהני הכרוך בו בזיקה למסורת המרכבה, גן עדן וטבור הארץ, מסורת העקדה, מסורת חנוך ומלכיצדק ומסורת הלוח, כמתואר לעיל, שבים ועולים זיכרונות “אלטרנטיביים” מודחקים של הספרות הכוהנית־המיסטית, הקושרים את מסורת המרכבה בגן עדן, בהיכלות, בהר ציון, במקום ארונה, במשמרות המלאכים ובמסורת הכהונה, בספרות ההיכלות, מזה ובספרות הזוהרית המאוחרת, מזה. ערבסקות הזיכרון האינסופיות הקשורות בהר ציון כמשכן הקודש, ובמסורות על פולחן כוהני של עולה, קטורת וקרבן, הקשורות בגן עדן, בחנוך בן ירד, ובבן נינו מלכיצדק, מזה, בשבועות ובמסורת המרכבה מזה, ובעקדה ובטבור הארץ, מזה, ובשה ובהר ציון, מזה, בדוד ובסלע ציון, ובציון כעדת כול בני הצדק” מזה, הנוצרות בידי קבוצות מיעוט שונות לפני הספירה ואחריה, בעולם היהודי ובעולם הנוצרי, ממשיכות ומתפתחות לאורך האלף הראשון ולאורך האלף השני במסלולים שונים ביצירה המיסטית, המנציחה בזיכרון הכתוב את שחלף מן העולם כהוויה מוחשית.