רקע
דוד שחם
סיפורים גדולים על אנשים קטנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"א 1971

עתונים מרגיזים אותי.

בחרתי בכוונה בביטוי מתון. היה עלי, בעצם, למצוא ביטוי חריף יותר, שייטיב לתאר ולהמחיש כיצד הם משביתים את מנוחתי ומדכאים את רוחי.

הם גורמים לי שאכסוס את צפורני, אעווה את פני, אנופף בידי, אמולל ברגלי, אפכור אצבעותי, אחרוק בשיני, אנשוך בשפתי, אבלע את רוקי, אשים סכין בלועי, כי בעל נפש אני.

עד כאן – ככל שניתן לראות בעין. הרבה יותר מזה מתחולל שם בפנים. לחץ הדם בעורקי עולה, קצב הלמות ליבי גובר, נשימתי מתקצרת, פעולת החומצות בקיבתי מוחשת, פעולת הבלוטות מואצת והמערכת האוטונומית כולה משתבשת.

העתונים מקצרים את ימי וממררים אותם, מעכירים את רוחי, מביאים עלי מרה שחורה, מעוררים את המיזאנטרופ שבי. מכאן, שאם אמרתי כי הם מרגיזים אותי, הרי בחרתי בכוונה בביטוי מעודן ומנומס, פרלמנטרי, מקובל בחברה. בקלות הריני יכול לראות את עצמי משתמש בביטויים בוטים יותר, שיוכלו, כשסתומים שקטרם עבה יותר, לתת מוצא רחב יותר לקצף המתאסף בקרבי.

וכל כך לא משום שיש בהם, בעתונים, דברים מרגיזים. אין זו אשמתם שהעולם מלא דברים מרגיזים. אלא משום הצורה שבה הם מספרים לי את הדברים המרגיזים. תמיד יש בהם משהו מיותר, המוסיף רוגז לא משום שהוא מרגיז, אלא משום שהוא מיותר. ואם אין דבר מיותר, הריהם לוקים בחסר, המרגיז בהעדרו. בכל מקרה אינם מצליחים להשביע את רצוני ולהפיס את דעתי.

צריך להשמיד את כל העתונים. צריך להעמיד אל הקיר את כל הכותבים בהם. לירות בהם. ואם ברחמנות – להגלותם למדבר שממה או לערבות השלג הנצחי. שימותו ברעב ובצמא. בקור ובכפור. צריך להטביע אותם במצולות. להשליך אותם לחיות טורפות. שיחדלו עתונים.

או, לחילופין, כנאמר בכתבי האשמה, לאסור על הכותבים את הכתיבה. אני עצמי צריך לכתוב את כל העתונים. רק אז יש סיכוי שיעלו רצון מלפני. רק אם אני אכתוב הכל בכולם – אחדל לרגוז עליהם. ולכן צריך שיהיה אסור על כל אדם – זולתי! – לכתוב בעתונים. ואני? – אני אכתוב כשארצה. לא אכתוב – כשלא ארצה. יהיו עתונים כשארצה. לא יהיו – כשלא ארצה.

מה אכתוב בעתונים שלי? כיצד אגרום לכך שיחדלו להרגיז? – דבר זה איני מוכן ואיני סבור שאני צריך לספר. זוהי שאלה של אמון, ולי עצמי יש בעצמי אמון מלא וגמור. פרט אחד מוכן אני בכל זאת לגלות – בעתונים שלי לא היו סיפורים על אנשים גדולים.

אני שונא סיפורים על אנשים גדולים.

גם כאשר אלה סיפורים גדולים וחשובים. כי אלה הם הסיפורים המרגיזים ביותר.

לא מפני שהם, לעתים, משעממים. מוטב, אפילו, שיהיו כך – אחרת לא היינו יכולים לעמוד בהם. גם שיהיו האנשים גדולים וגם הסיפורים גדולים וגם מענינים – זוהי ברכה רבה מדי, העשוייה לעורר אך ורק קנאה! לפחות שיהיו משעממים ונדע התפוח היכן התולעת שלו.

הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים מרגיזים, קודם כל, כיוון שכולנו תלויים בהם במידה כזו, כיוון שיש להם שייכות כזו לכל מה שעתיד לקרות אותנו וכל כך מעט כוחנו להתערב במהלכם.

הדברים הגדולים, שהאנשים הגדולים עושים ומסופר עליהם בסיפורים הגדולים, משפיעים עלינו תמיד, אבל לרוב – או כמעט תמיד! – לא לטובה. כאשר אנחנו מסוגלים להבין את טיב הדברים הגדולים שהם עושים – אנחנו יודעים שהם סוגרים עלינו, חוסמים בפנינו איזו דרך, שהיתה פתוחה עד עכשיו, סותמים עוד איזו פרצה, שדרכה יכולנו עד היום להסתנן אל המרחבים האסורים בפנינו, גודרים איזה שביל, או מבוא, או מוצא, מנתקים איזה כבל או חוט או רצועה או שרשרת, שקשרו אותנו אל משהו, שסבורים היינו כי הוא מסב לנו נחת, או מקימים איזו גדר או משוכה או חומה, החוצצים בינינו ובין מה שהיה מותר לנו עד עכשיו. כאשר איננו מסוגלים להבין את טיב המעשים, אנו מנחשים את משמעותם לפי סימנים סתומים, הטבועים בנו מלידה ואינם מתבדים לעולם. על כל פנים תמיד ברור לנו ששום טובה אינה צומחת לנו מן המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ואם דבר זה אינו מתברר מיד, סופו שהוא מתחוור כעבור זמן.

אין ספק שהקריאה על מעשים כאלה – שאנו יודעים או חשים את תוצאותיהם הרעות – אינה מוסיפה לנו נחת ואף מרגיזה אותנו. אבל אין אנו מסוגלים להתחמק מרוגז זה על ידי הימנעות מן הקריאה בעתונים. להיפך, אנחנו מחפשים בלהיטות אחר הסיפורים האלה, חופרים אחרי מקומות המחבוא, שנדמה לנו כי הם מסתתרים בהם, תרים אחרי כל רמז, שיורה לנו על קיומם. נדמה לנו, כי אם נדע מקודם מה עתיד להתרחש, אם נבין את משמעותם של הדברים – אולי נצליח למצוא דרך להתחמק מהם, אולי נצליח להימלט מן הגורל המתדפק על דלתותינו.

איזו אשלייה תמימה! תמימה ומרגיזה כמו כל אשלייה, כשמערומיה נחשפים. האמת היא, ששום דבר אינו עשוי לעזור לנו.

לא, לי אין אפילו אשלייה, שאם יהיו הסיפורים הגדולים על המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ידועים לנו בעוד מועד – יהיה לנו הדבר לעזר. בסופו של דבר יפלו עלינו הדברים כמזג האויר, כאסון־טבע, כגזירה של הגורל, כרצון אלהים. לדידי – אותו זמן, שתימנע מאתנו ידיעת הדברים הגדולים והרעים העתידים להתרחש, יהיה כולו רווח נקי לנו – ימים או שעות של שלוות־נפש במתנה.

לכן לא יהיו בעתונים שלי סיפורים גדולים על אנשים גדולים. אבל, אם הגעתי עד כאן, אני רשאי גם לגלות, שלא יהיו בהם גם הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, שכל העתונים כל כך מלאים בהם.

ושוב – לא על שום שגם סיפורים אלה משעממים לעתים. לאמיתו של דבר, אלה הם כמעט תמיד סיפורים משעממים מאד, העוסקים באנשים, שאנו סבורים שיש לנו בהם ענין. מי, למשל, מעונין לדעת שפלוני, סתם־אדם, שכח אתמול לגרוב את גרביו כשיצא לרחוב, או שהחליף נעל ימנית בשמאלית? אבל, אם ארע הדבר באיזו אישיות מפורסמת – בתקיפותה או במעלליה, בהישגיה או בשגיונותיה – אין ספק שמלח הסקרנות מתבל סיפור תפל זה ומוסיף לו אותו טעם, הדרוש לו כדי שייעשה מענין כביכול. וכיוצא באלו, ידיעות על סתם־אנשים שחלו בנזלת, שסייעו לנשותיהם בשטיפת הכלים, ששכחו מספרי טלפון, שעינו צפרדעים בימי ילודתם, שחבלו אצבעותיהם במכת פטיש בלתי מכוונת, שנתחלפו להם כרטיסי תיאטרון בכרטיסי רכבת, שאיבוד מקטרות או עטים כדוריים, מי היה מטריח את עצמו לקרוא סיפורים כאלה שלא לומר להדפיסם בעתון, אילולא עסקו באנשים גדולים? על אחת כמה וכמה – אותן אמרות־כנף־מתבקשות־מאליהן, שהופרחו בשיחות־של־כלום והן נדפסות ונשטחות לפנינו כאילו היו מכמני־חכמה יחידים במינם! ברור שגדולתם של האנשים, שעליהם נכתבו סיפורים אלה, היא המואצלת עליהם וגורמת להם, שאף כי הם קטנים ובלתי־נחשבים, הריהם נמצאים ראויים להדפסה בעתונים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד שדווקא סיפורים קטנים אלה יכולים לשמש קנה־מידה לאמוד בו גדולתו של אדם. כאשר אנו רואים שאדם פלוני זוכה שסיפור קטן, העוסק בו, רואה אור בעתון, יכולים אנחנו להיות סמוכים ובטוחים שהוא אדם גדול. הסיפור הקטן הריהו כמין אות, או סימן, לגדולתו של האיש. וככל שהסימן פעוט וחסר־ערך כשלעצמו, הריהו מעיד יותר על גדולתו של נושאו. שהרי זו, ככל שהיא גדולה יותר, רב כוחה לסבול במחיצתה ולפרוש את חסותה על סימנים פחותי־ערך יותר.

אבל מכאן עוד צעד אחד, שאם נעז לצעוד אותו – יש בידנו מפתח לשינוי סדרי העולם. אולי, אם נצליח למנוע הופעתם של סיפורים קטנים אלה, המעידים על קיומם של האנשים הגדולים, אולי – וזה רעיון נועז ועוצר נשימה – נגיע לידי כך שייעלמו האנשים הגדולים לחלוטין. ניתן לומר שהאנשים הגדולים עצמם מרגישים דבר זה בחוש וכך מוסברת להיטותם – שרק מחמת קוצר המשיג היא נראית לנו מגוחכת במקצת – לראות את הסיפורים הקטנים העוסקים בהם מודפסים לעתים מזומנות בעתונים. אין זו רק ההנאה מן ההיתקלות בסימני גדולתם, המניעה אותם, כי אם הידיעה או החוש שעצם קיומם כאנשים גדולים תלוי בסיפורים הקטנים האלה.

ובכן, אם נצליח למנוע לחלוטין את הופעתם של הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, תחילה יגיעו הדברים לידי כך בלבד, שלא נוכל לדעת מיהם האנשים הגדולים. אבל, כאשר לא נדע אנחנו מיהם, ייכנס ספק בליבם עצמם, שמא אינם גדולים, אם איש אינו יודע שהם גדולים. מכיוון1 שכך יחדלו להיות גדולים ולעשות את המעשים הגדולים. אין לי שום ערובות, שאמנם כך יהיו הדברים. אבל מתקבל על הדעת שהחיים יהיו טובים יותר, לפחות נוחים יותר, אם יוותרו האנשים הגדולים על חלק ממעשיהם הגדולים.

זו הסיבה שבעתונים שלי לא יהיה מקום בשום פנים ואופן לסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים. מאחר שכבר אמרתי מקודם שלא יהיו בהם גם הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים, מסתבר שבכלל לא יהיו בהם סיפורים על אנשים גדולים.

נשאלת השאלה, מה יהיה בהם?

יהיו בהם סיפורים על אנשים קטנים. סיפורים גדולים על אנשים קטנים.

אלה הם הסיפורים היחידים שראוי לקרוא אותם. כלומר2, הסיפורים היחידים שראוי להדפיסם.

כאשר לא יהיו סיפורים כאלה – לא יופיעו עתונים. ואין שום רע בכך. אחרי תקופת הסתגלות קצרה ביותר, נגלה עד מהרה כמה נוח ויפה עולם שאין בו עתונים. אבל כאשר יופיעו עתונים, נדע שיש בהם דברים חשובים באמת – יש בהם סיפורים גדולים על אנשים קטנים.

האמת היא, שסיפורים כאלה ישנם בעתונים גם עכשיו. צריך לדעת לקרוא עתונים, כדי למצוא אותם, חבויים בערימות הסיפורים, הקטנים והגדולים, על האנשים הגדולים. אבל הם ישנם, הם ישנם!

כיצד מכירים אותם כשנתקלים בהם?

קודם־כל, יש בידי סימן־היכר חיצוני, פעוט לכאורה.

אלה הם כמעט תמיד סיפורים שמספיקה להם כותרת בת טור אחד. מוצאים הם מקום, לרוב, בפינה נידחת בעמוד הידיעות הבלתי־חשובות וזוכים בשורות ספורות בלבד.

סימן־היכר נוסף – אלה הם סיפורים חד־פעמיים. למחרת פרסומם אין להם שום המשך. הם נעלמים פתאום, כשם שהם באים פתאום. מי שהחמיץ אותם ביום פרסומם, החמיץ אותם לעולם. הגורל אין לו נשימה ארוכה, כאשר הוא בא לספר לנו משהו גדול באמת. אומר את שלו בקיצור וניגש מיד לעיסוקים אחרים.

עוד סימן־היכר? – בבקשה!

כמעט כולם סיפורים עצובים.

השמחות אין בהן, כפי הנראה, כוח להגיע לידי גדולה אמיתית. פה ושם יש, אמנם, בעולם שמחות גדולות. אלא שגם השמחות הגדולות אינן, בעצם, אלא שמחות קטנות שהתפרעו לרגע, אך חוזרות כעבור זמן קצר לממדיהן הרגילים ואינן יכולות להשכיח כמה עצוב העולם, שהשמחות אשר בו אינן אלא הפסקות קצרות ברצף של הצער, שהמוצא היחיד ממנו היא המנוחה האחרונה, החד־פעמית, הסופית.

לא שאין לסיפורים אלה סוף־טוב לפעמים. חלילה! לעתים קרובות, ככל הנראה לעין, מסתדרים העניינים3. הילד האובד נמצא. הגזילה מוחזרת לבעליה. הבעייה באה על פתרונה. אך כל זאת, ככל הנראה לעין בלבד. אי־שם, בפנים, לא בא שום דבר על פתרונו. מה שאבד לא נמצא. לכל היותר באה במקומו הידיעה, שמלכתחילה לא היה קיים. ידיעה, שרק הייאוש הגמור מוכן לראותה כחצי־נחמה.

כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים, סיפורים גדולים, אף כי הם עוסקים באנשים קטנים.

צריך לדעת למצוא אותם.

הנה־כאן כמה סיפורים כאלה שמצאתי בעתונים. סיפורי־אמת. סיפורים על אנשים קטנים מאד. ילדים קטנים. מימיהם לא עשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. קרוב לודאי שגם להבא לא יעשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. אבל לרגע אחד הציצו עין־בעין אל תוך התהום, שממנה נולדים המעשים הגדולים. וכך נולדו הסיפורים הגדולים.

בסיפורים אלה מסופר על ילדים שהלכו לאיבוד. כך, כמובן, נראים הדברים מנקודת המבט שלנו – היה ילד קטן ואבד לפתע.

האמת היא בדיוק הפוכה. לא הם הלכו לאיבוד. אנחנו הלכנו לאיבוד. מנקודת מבטם. ויחד עמנו הלך העולם כולו לאיבוד. רגע אחד היו הם לבדם, עם נפשם שלהם, בלי העולם.

רק אנשים גדולים באמת יכולים לחיות בלי העולם.

כאשר אנשים קטנים נקלעים למצב, שהם צריכים לחיות בלי העולם – יש שאין להם ברירה אלא להיעשות אנשים גדולים.

והסיפורים עליהם נעשים סיפורים גדולים.

צריך לדעת לקרוא עתונים.

כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים.



  1. “מיוון” במקור המודפס, צ“ל: מכיוון – הערת פב”י.  ↩

  2. “כלמור” במקור המודפס, צ“ל: כלומר – הערת פב”י.  ↩

  3. “העניינם” במקור המודפס, צ“ל: העניינים – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות