רקע
דוד שחם
עוד זוג מכנסים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"א 1971

דינה הקטנה הלכה לאיבוד בסביבות אשקלון.

לדינה יש המון אחים ואחיות.

לפעמים, כשהיא מנסה לספור את כולם, היא מתבלבלת והספירה אינה עולה בידה.

כי דינה היא רק בת שש. כלומר בחודש הבא תהיה בת שש.

וזה סדר האחים והאחיות במשפחתה של דינה:

אחות בת שבע־עשרה

אח בן ארבע־עשרה

אחות בת שלוש־עשרה

אח בן אחת־עשרה

אח בן עשר

אח בן תשע

אחות בת שמונה

דינה

אחות בת ארבע

אח בן שנתיים

אח בן שנה.


כלומר, אחד עשר אחים ואחיות. יחד עם דינה. אולי פרט זה אינו נראה חשוב למדי במבט ראשון. אבל, לאמיתו של דבר, חשיבותו רבה ביותר. גם הסדר חשוב מאד. ודבר זה יתברר אף הוא בקרוב.

כל הענין התחיל מפני שהחורף קרב ואמא אמרה: צריך לקנות לילדים מכנסיים חדשים לחורף. הם גדלים והמכנסיים הישנים כבר אינם מתאימים. וחוץ מזה יהיה קר והם יכולים להצטנן.

אמא התכוונה למכנסיים ארוכים. מבד עבה וחזק. מכנסי ג’ינס, עם ריפוד של פלנל, שיהיה חם בהם. עם כפתורים ממתכת. עם כיסים גדולים, שאפשר לשים בהם כל מה שצריך. מכנסיים שמותר לשבת בהם על הרצפה לשחק בחול, לטפס על גדרות ולעשות הכל.

מכנסיים חדשים לחורף.

אחד־עשר זוגות מכנסיים חדשים עולים בכסף רב. אפילו עשרה בלבד, אם נביא בחשבון שהאחות בת השבע־עשרה עובדת בבית חרושת לשימורים ויכולה לקנות לעצמה את הבגדים מהכסף שהיא מרוויחה. וממילא מכנסי ג’ינס כבר אינם בשבילה.

גם עשרה זוגות מכנסיים ארוכים עולים בכסף רב. זו יכולה להיות בעייה קשה בכל משפחה. ובייחוד במשפחתה של דינה.

לאמא, אמנם, יש חנות מכולת, אבל אבא אינו עובד כבר כמה שנים. לפעמים שומעים מריבות בין אבא ואמא. היא אומרת שהוא יכול לעמוד בחנות כדי שיהיה לה זמן לטפל בילדים ואין דבר אם ידאג גם הוא שייכנס קצת כסף הביתה. אבל הוא אומר שלא חשוב מי יעמוד בחנות, ממילא לא ייכנס יותר כסף, וחנות מכולת זה רק בשביל זקנים ולא בשביל צעירים. אז אמא אומרת לו למה לא ילך לעבוד כמו כולם. אז הוא אומר לה שהנה עבד ב“יובל גד” ומה יצא מזה? – פיטרו אותו. וחוץ מזה חנות זו לא עבודה בשביל גבר.

אבא של דינה הוא עדיין גבר צעיר. אפילו אין לו ארבעים והוא אומר שהוא יכול לקחת כל גבר אחר, אפילו הוא צעיר ממנו בעשר שנים ויותר. לעתים קרובות הוא עומד מול הראי ומסתרק. כלומר, בזמן שרואים אותו בבית. רוב הזמן אין רואים אותו בבית. לפעמים אינו בא אפילו לישון בבית ואיש איננו יודע איפה הוא.

ואילו אמא של דינה עומדת כל היום בחנות, עד שעה מאוחרת בערב, כאשר יורד החושך, אבל כסף היא מביאה הביתה רק מעט. וגם מן המעט הזה לוקח אבא הרבה ואמא אומרת שזה בשביל לשתות.

וכך קרה, שעד היום, כמעט עד שהגיעה לגיל שש, לא קנו עדיין לדינה מימיה בגדים חדשים.

תמיד אומרת אמא שדינה יכולה ללבוש את הבגדים של אחותה, הגדולה ממנה בשנתיים. למעשה הם כמו בגדים חדשים, אחרי שהאחות הלכה בהם שנתיים בלבד. לפעמים צריך, אמנם לתקן משהו, להטליא פה ושם, ואז יושבת אמא בלילות, מתקנת ומטליאה. לאחר מכן היא נותנת את הבגדים לדינה ואומרת: את רואה? – כמו חדש!

אבל הפעם, לקראת החורף, צריך לקנות לכל הילדים בגדים חדשים.

ישבה אמא שעה ארוכה וערכה את החשבון. וכל כמה שלא חזרה וחישבה מחדש, נתברר לה בהחלט שלא תוכל לקנות לכולם מכנסיים חדשים. רבות וארוכות שוחחה בנושא זה עם הבת הגדולה. זו אף הבטיחה לתת קצת כסף משלה. אבל לא היה מנוס מן ההחלטה שאחדים יקבלו מכנסיים חדשים ואילו אחרים יקבלו את המכנסיים, שלבשו האחים או האחיות הגדולים בשנה שעברה.

וכך החליטה אמא:

לאח בן הארבע־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. הוא גמר את בית הספר ועכשיו הוא הולך להיות שולייה במוסך. הוא זקוק בהחלט לזוג מכנסיים חדשים, שיוכל ללבוש אחרי העבודה. ובייחוד, שאת המכנסיים משנה שעברה ילבש במוסך, כמכנסי עבודה, ושם יתלכלכו בלי ספק, עד למידה כזו שלא יוכל ללבוש אותם לאחר העבודה.

האחות בת השלוש־עשרה תקבל מן האחות הגדולה זוג מכנסי סטרץ', שקנתה בשנה שעברה. כמו חדשים ויכולים להתאים גם למידה שלה. טוב, אז בשבילה אין צורך לקנות מכנסיים השנה. אולי בשנה הבאה, או אפילו בעוד שנתיים בלבד. ואז יספיקו לה החדשים אולי אפילו עד שתלך לצבא, או תתחתן.

לאח בן האחת־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. המכנסיים שקנו לו לפני שנתיים כבר קטנים עליו. הוא גדל עכשיו כל־כך מהר. וחוץ מזה לא יוכל לקבל את המכנסיים הישנים של האח בן הארבע־עשרה, כי הוא צריך אותם לעבודה.

את המכנסיים שלו יתנו לאח בן העשר. הנה עוד ילד אחד שלא צריך לקנות לו מכנסיים חדשים השנה.

את המכנסיים של האח בן העשר, שקנו לו בשנה שעברה, יתנו לאח בן התשע, באמת כמעט חדשים. רק שנה אחת לבשו אותם. יש לו מזל, לאח הזה, תמיד הוא מקבל מכנסיים כמעט חדשים.

לאחות בת השמונה צריך לקנות מכנסיים חדשים, אין ברירה. המכנסים הישנים של האחות הגדולה יותר, שהיא בת שלוש־עשרה וקיבלה אותם מן האחות בת השבע־עשרה, נראים כבר באמת כמו סמרטוטים, אחרי שלבשו אותם שנים רבות כל כך. וממילא הם גם גדולים מדי. באמת אין ברירה וצריך יהיה לקנות לה מכנסיים חדשים.

ובכן, זהו החשבון: זוג אחד לאח בן הארבע־עשרה, זוג לאח בן האחת־עשרה. זוג לאחות בת השמונה. הרי כבר שלושה זוגות.

ברור שהכסף לא יספיק גם למכנסיים חדשים בשביל דינה. בייחוד, שאפשר לתת לה את המכנסיים שלבשה האחות בת השמונה במשך שנתיים בלבד ועוד אפשר ללבוש אותם כמה שנים טובות. האחות בת השמונה יודעת כל־כך יפה לשמור על הבגדים שלה. תראי איך המכנסיים שלה נראים. ממש כמו חדשים!

ובייחוד שבייחוד, כאשר מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים גם לאחות בת הארבע וגם לאח בן השנתיים!

לאחות בת הארבע מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים, מפני שדינה לא יודעת לשמור על מה שנותנים לה. הכל מתלכלך אצלה כל כך מהר. תמיד קורה לה משהו והבגדים שלה מלאים קרעים. הנה קיבלה מכנסיים מן האחות לפני שנתיים בלבד. קיבלה אותם במצב כל־כך טוב ואיך הם נראים כעת! ממש בושה וחרפה! מכנסיים כאלה כבר אי־אשר יהיה לתת לאחות בת הארבע וצריך לקנות לה מכנסיים חדשים.

גם לאח בין השנתיים מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. אחרי אחיות רבות כל־כך נולד סוף־סוף גם אח. האח הקרוב אליו ביותר הוא היום בן תשע, גדול ממנו בשבע שנים שלמות. המכנסיים הישנים שלו הלכו מזמן לאיבוד. אין ברירה, גם לו יקנו מכנסיים חדשים.

הרי כבר חמישה זוגות! יותר אי־אפשר בשום פנים.

כלומר, גם השנה לא יקנו לדינה מכנסיים חדשים לחורף.

דינה ביקשה, התחננה, רגזה, בכתה, הרימה קול, תבעה במפגיע שיקנו גם לה השנה מכנסיים חדשים. לשוא. צריכה היתה לדעת שעל אמא אין משפיעים בדרכים כאלו. בעצם, כשהיא באה לידי החלטה, שום דבר אינו עשוי לשנותה. אבל הכאב היה גדול מדי ולא יכלה לשלוט בעצמה. דוקא השנה רצתה כל כך במכנסיים חדשים – בפעם הראשונה בחייה. מכנסיים חדשים לגמרי, עם קמט טרי על כל מכנס. עם כפתורי מתכת נוצצים. עם תפרים לבנים מן הצד ולאורך הכיסים, תפרים לבנים, בחוטים עבים וחדשים. מכנסיים חדשים, שהיד מרגישה בנגיעה שהם חדשים. מרגישה בחספוס המרשרש הזה של הבד, בקשיות הנעימה. מכנסים חדשים, כמו אלה שלבשו הבובות הצהבהבות, שתסרוקתן עשוייה בקפידה כזו והן עומדות ומחייכות חיוך שאינו מתעייף – בחלון הראווה הגדול של חנות הכלבו.

מה קינאה דינה בבובות האלו! הלוואי ויכלה לעמוד שם כמותן, שקטה וחייכנית, בוטחת בעצמה, מאושרת בבגדיה היפים, מתמכרת להנאותיה, טובה ומצהילה פנים לעולם, הטוב כל־כך אליה.

נזכרה בחלון הראווה ההוא של חנות הכלבו ונכנס בה חשק לגשת אל מרכז העיר ולהסתכל שוב במכנסיים החדשים של הבובות העומדות בו. אמא, אמנם, אומרת תמיד שאסור ללכת לבד אל מרכז העיר. אפשר ללכת לאיבוד. אפשר לפגוש בדרך באנשים רעים. אבל היא יודעת היטב שלא תפגוש באנשים רעים. על כל פנים לא באנשים רעים יותר מאבא ואמא, הרוצים לקנות מכנסים חדשים לאחים ולאחיות האחרים, אבל לא לה, לדינה. להיפך, אולי אפילו תפגוש איזה איש טוב, שיסכים לתת גם לה מכנסיים חדשים.

ואילו זה, שאפשר ללכת לאיבוד, זה דווקא טוב מאד. הלוואי שתלך לאיבוד. אם תלך לאיבוד תצטער אמא מאד. ואולי אפילו אבא. כמה טוב שהם יצטערו! מגיע להם שיצטערו. מגיע להם שירגישו מה שהיא מרגישה. אולי יבינו אז, כמה רע הדבר, שאינם קונים לה מכנסיים חדשים. אולי, כאשר יהיו בלי דינה, יבינו כמה רע נהגו בה כאשר היתה אתם, כאשר היתה להם. הם יתחרטו. הם יאמרו – בואי, דינה, בואי חזרי אלינו, נהיה טובים אליך, נאהב אותך מאד. אבל היא תחכה. תחכה זמן רב מאד לפני שתשוב אליהם. ואולי אפילו תחליט לא לשוב אליהם בכלל, כדי שידעו לעולם ועד כמה רעים הם ואיזה עונש מגיע להם! ויכאב להם מאד־מאד, כמו שכואב תמיד שמקבלים עונש.

הבית היה כבר רחוק מאד, אבל איפה הכלבו עם חלון הראווה והבובות עם המכנסיים החדשים?

אולי היא הולכת לכיוון שאינו־נכון? אולי הים אינו נמצא כאן מלפנים, כי אם דווקא מאחור? ואולי מן הצד? איך אפשר לדעת איפה נמצא הים? אולי תשאל מישהו? אבל אין כאן איש. רק כמה ילדים משחקים בחול. יש כאן הרבה חול. הרבה מאד חול. גם על יד הים יש חולות. היא זוכרת שיש חולות רבים על יד הים וכאשר חופרים בחול מגיעים עד המים ואפשר לבנות מגדלים מטפטפים מחול וממים. אם תלך בחולות תגיע עד הים.

אבל בחולות אין בתים פתאום. יש שיחים נמוכים. ולפעמים אפשר למצוא גם חיפושית שחורה, שהולכת לאט־לאט והרגליים שלה משאירות על הקטיפה הצהבהבת הזו שתי שורות של נקודות זעירות ובשמיים יש צפרים שחורות וצפרים לבנות. אבל איפה הים? כאשר עולים על גבעה, רואים מלפנים עוד גבעה. יורדים ועולים על הגבעה ההיא ושוב רואים רק עוד גבעה ועוד גבעה. עוד גבעות ועוד גבעות. אבל לא ים ולא בתים.

והצבע של החול כבר איננו צהוב כל־כך, כי אם יותר חום, חום ואפור. אולי זה מפני שהשמש כבר לא מסנוורת, מפני שהיא חבוייה מאחורי הגבעות.

ופתאום היא חושבת שאולי הלכה כבר לאיבוד. עכשיו אמא ואבא באמת מצטערים. כבר הצטערו מספיק ואפשר לחזור עכשיו הביתה? – לא! שיצטערו עוד. שיצטערו הרבה מאד. מגיע להם עונש גדול מאד. אבל מה יהיה כשיהיה לילה ויהיה חושך? – טוב מאד, אז יצטערו אפילו יותר. וגם יפחדו.

אבל הנה באמת יהיה בקרוב לילה. וכבר קצת חושך. צריך לחזור. אולי לא ממש עד הבית, אבל קרוב מאד אליו. שימשיכו לחפש אותה ויבהלו כשלא ימצאו אותה, אבל היא תתחבא שם קרוב־קרוב ותצחק מהם. זה באמת יותר טוב, מאשר להיות כאן בחולות, בחושך, רחוק מהבית. כן, צריך לחזור.

אבל לאן? מי יודע איפה נמצא הבית? מוזר, אבל לא נראה לה שהיא הלכה לאיבוד – זה הבית, שהלך פתאום לאיבוד. הכל הלך לאיבוד והיא כאן לבדה, מחוץ לכל מקום. רצתה שיהיה עצוב לאבא ואמא והנה היא עצמה עצובה. רצתה שהם יפחדו שהיא הלכה לאיבוד – והנה היא מפחדת, שהם הלכו לאיבוד. וכבר חושך גמור. מרחוק שומעים כל מיני קולות. תרנגולים מקרקרים. מכוניות מצפצפות. רכבת. טרקטור עובד. אבל אי אפשר לדעת בכלל מאין באים הקולות. צפרים מצפצפות ואולי תנים. ואולי יש כאן חיות־טרף? אריות ונמרים, זאבים ושועלים? אולי שודדים?

היא פותחת בריצה. נדמה לה שמישהו רודף אחריה. היא בורחת מהר־מהר. פתאום נאחזת רגלה בשיח והיא נופלת. עכשיו ישיגו אותה, היא חושבת, ומרימה קולה בצעקה. או רק נדמה לה כך. אין היא שומעת קולות, לא שלה ולא קולות אחרים. היא עוצמת את עיניה חזק־חזק, שלא יחדור אפילו שביב־אור. שלא תוכל לראות אפילו כוכב. שאי־אפשר יהיה לראות אותה. חבל שאין כאן שמיכה. הרבה יותר קל, כאשר אפשר לכסות את הראש בשמיכה. הרבה יותר בטוח.

כל מה שהיא יכולה לעשות עכשיו, הרי זה לעצום היטב את העיניים ולבקש מאלהים שהכל יעבור ולא יקרה לה שום דבר רע. אולי אלוהים ישמע לה. והיא עוצמת את העיניים חזק־חזק ומחכה.

כך מצאו אותה בבוקר, ישנה בחולות והטל מכסה על גופה, המרעיד מן הקור.

בעתון היתה ידיעה קצרה: ילדה באשקלון, בת למשפחה שבה אחד־עשר ילדים, ברחה מן הבית מתוך כעס, שלא קנו לה מכנסיים חדשים לחורף, כמו לכמה מאחיה ואחיותיה. אחרי חיפושים שנמשכו כל הלילה נמצאה הילדה בחולות, לא הרחק מחוף הים. מצבה אינו מעורר דאגה.

לא סופר בידיעה, אם, בסופו של דבר, קנו לה זוג מכנסיים חדשים או לא. סתם סיפור על ילדה קטנה.


המלצות קוראים
תגיות