רקע
ישורון קשת
על אברהם מאפו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

תקס“ח (1808)–תרכ”ח (1867)

 

א

יצירתו של מאפוּ היא נצחון על הזמן. היא רואה את העבר כראות הווה. מאפו, נשמה מעולמם של רות, שיר השירים ותהילים, העלה מנשית העבר את הילדות של האומה ושיוה אותה לנגדו תמיד – ולא זו בלבד, אלא שחי היה בעצמו בראי זה של חיי האומה, כאילו היה שייך לפי עצם מהותו לילדותה של האומה: הילד הנצחי שבקרבו הוא שכתב את “אהבת ציון”. ולא רומאן היסטורי (הדורש הרחק ניתחוני) ביקש מאפו לכתוב כאן, אלא פואימה רגשית של עולמו הקמאי, שקדם לעולם הגלותי אשר בשביו התענה.

הכוח היוצר הריהו היכולת להעלות את הילדות מגניזתה בנפשנו ולשוותה לנגדנו לרצוננו – סבור היה בודלר. במלים אחרות נאמר אנחנו: זוהי יכולתו של היוצר להחיות את העבר בנפשו ולהגשימו (לצור אותו בצרור חיי ההווה) בשכלו. ושימור זה של העבר, של ילדות הפרט והכלל, אינו ענינו של הזכרון, שאנו מפעילים במידה שאנו מחוננים בו, אלא ענינו של הזכר, של אותו יסוד חי ואצור בחביון הנפש, הפועל בה בזו ממילא ועל כרחה כמין משקע־ראשית ושבכוח תפעולו בנפשנו הוא נעשה חלק אינהרנטי בה, המעורב ברחשיה. – יורשה נא לי איפוא לגרוס כאן, לצורך הבחנה זו “זכר” כדבר שונה ונבדל מן הזכרון. בכוח הזכרון אדם “נזכר” בדבר שאירע לו או שנודע לו לפני כך וכך ימים או שנים כגון שבתאריך פלוני עלה לארץ־ישראל, שביום הכיפורים של תשכ"ח תנקופנה מאה שנה לפטירתו של אברהם מאפו; ואילו זכרם של דברים רחוקים, כגון חוויית־ילדות מופלאה, או יציאת מצרים, חי בנו למרות רצוננו והוא חלק מציור־העולם שלנו, שהוא תמיד אישי וקיבוצי כאחד. כוח־הזכרון כפוף לשלטון הזמן ודבק בחלוקת הזמן ומרוצתו; זכרונותינו הולכים ונחלשים ברבות הימים, הם מעלים חלודה בכסות עליהם משא הימים ומשאונם ורבים מהם מיטשטשים ונמחים במידה שאנו מרבים ימים. לא כן מה שחי בנו כזכר: זה דבר העומד בעינו ואינו מיטשטש מחמת הזמן, הוא הזהב החבוי במעמקינו, אשר לא יועם ולא יעלה חלודה.

זכר ילדותה של האומה הישראלית חי היה בנפשו של אברהם מאפו, הבחור התמים והרגיש, שהתנ“ך היה עיקר יניקתו, וזכר זה פעל בו כדבר הקודם לתודעתו והקובע את צביון הכרתו: כמציאות חזיונית שמחוץ למציאות הגשמית ולמעלה ממנה. אשרי מי שזוכה למציאות פנימית, מנת חלקו האישית (מציאות עילית שאינה כפותה למציאות הגשמית־התתאית) אשר תתאים להאני העליון שלו. מציאות־זכר אוטונומית כזו נחל מאפו מעולם־התנ”ך שנשא בקרבו.

מאפו נולד בין נהר ניימן ונהר ויליה, כלומר – בתוככי גולת ליטא האפורה, בתקופה שלפני ההשכלה ולפני התעוררות התשובה אל התנ"ך כהתקוממות נגד שלטון התלמוד והקבלה. מכורבלים באדרות ההלכה והדינים בוססו יהודים תמימי קנאות בתוך לחלוחית הפרוזה של היומיום, בלב הסגריר של חולין ועוני, מדוכאים מן הזכרונות של טבח חמילניצקי ומעגמת־המבוכה של שבתי צבי ויעקב פראנק, אך בלי כל זכר, או כמעט בלי זכר ממשי, של הוד נעורי האומה ותפארתה בציון הנשכחה, שכבר נהפכה לצליל ריק, שהפה האומר “והשיבנו לציון עירך” אינו משמיע אותו ללב, כמו בשעה שאנו אומרים “ברוך השם” בתשובה לשאלת "מה שלומך?…

והנה נתמלט ניצוץ של זכר קדום מתוך האוּדים העשנים של חורבות הגטו – זה הניצוץ הקדום ואי־ראציונאלי, שנשמר באורח פלא בנפשו הזכה וההוזה של אברהם העברי בן יקותיאל המלמד מסלובודקה – ניצוץ מאותה האש של עולם־הנבואה שבימי עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו מלכי יהודה, אשר בבואת נוגהה האירה את חדרי לבו של אותו ילד־פלא הוזה מן “החדר”, שתחילה טעה בפשרו של אותו נוגה מוזר וביקש להיות רואה ואינו נראה כדרך המקובלים, ואחר־כך – דוקה בבגרותו – גילה לאור הבהובו הרפה את הנהרה הגנוזה של ישעיהו הנביא, אוהב ה' ושונא רע, את ריח השדה שבספר רות ואת בשימת האושר של שיר השירים, שסחיש מאוחר ממנו נתגלגל ממרחק הדורות לתוך האידיליה של “אהבת ציון”, אידיליה שתוכה רצוף מלחמת הטוב והרע ונצחון האור על החושך ושעבי־חן לבנות עוברות בה מעל לחתחתי אנוש אורבים למטה. אידיליה זו, שנולדה בדור רומאנטי שכבלי השכלתנות עוד נגררים אחריו, אינה תמימה עד כדי לעצום עיניה מראות את יסוד הרע שבמציאות ואינה מוכת אכזבה עד כדי לכפור בטוב כיסוד־עולם, אלא טובלת עד פלג־הגוף במאפליה של מטה ומפלג גופה ומעלה נמשכת באומן דרוך כלפי אור של מעלה. והרי זאת מתכוּנת התנ“ך בימי הנבואה! מי יודע? אילו נוצר ספר “אהבת ציון” בימים קדמונים, כי אז אולי נכנס לתנ”ך כמו רות ושיר־השירים, או לספרים החיצונים, כמו טוביה, או שושנה ושלושת הזקנים (אלא שאז היה זה סיפור הרבה יותר קצר, ללא כל אריכות יתרה, כי הקדמונים ידעו את סוד הצמצום).

 

ב

ספר “אהבת ציון” לא זו בלבד שנבע מנפש הילדות של האומה, אלא גם הנהו, מבחינה מסויימת, ספר בשביל ילדים: בשביל ילדים גדולים, כי גם הקוראים העברים מלפני מאה וחמישים שנה ילדים היו מבחינת פרשת־החיים התרבותיים החדשה שלנו בדור ההוא. הם היו בני התחיה העברית בילדותה. הלא כל פרשת תרבות מתחילה מבראשית, תחילתה ילדות, ובמהלך התפחותה וקייומה היא מתבגרת, מגיעה לגיל עמידה – ולבסוף, כפי שגורסת המודרנה, מזדקנת ובלה ונאספת בכלח אל ההיסטוריה.

לקרוא ב“אהבת ציון”, וכן בעצם גם ב“אשמת שומרון”, הרי זה כמו שיג־ושיח עם ילד – אך אין זו שיחה פדגוגית, כי לא את הילד אנו מלמדים כאן, אלא ממנו אנו לומדים: ממנו אנו למדים כאן מה ואיזה היה העם בילדותו, כפי שהוא משתקף בתפיסתו של ילד זה, אשר ככל הילדים הוא אידיאליזאטור וריאליסטן כאחד. ילד אחד (שבמבוגר) מספר כאן לילדים אחרים (שבמבוגרים), ל“המשכילים” של תחילת המאה התשע־עשרה, סיפורי־מעשיות בלשון של אגדות־ילדים, מצויירים בציורי שפר של גוזמה שירית ופליאה נאיבית.

הנה יוצא מבין סבכי הקנים אי־שם ביהודה “אריה משחית, איום ונורא מראהו, שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות־אש, גרונו כקבר פתוח ולשונו כלשון אש אדומה, יבשה וצמאה לדם חללים, והנה הוא מזנק בהשקט ובביטחה, קפוץ ודהור וכונן צעדי אונו אל העדר” – והרועה הנאמן, בן־הנדיבים הנידח והגולה מאצילי יהודה, מציל ממלתעות הטורף את העלמה העדינה, היפה בבנות ציון, שנקלעה לנאות הרועים בגזרת המחבר, וכך הוא זוכה להילקח אחר כבוד, אבל גם להסתבך ברשת של ערמת נבלים מרושעת, להתקפח שנית מכל המגיע לו על פי יושר, ולבסוף, בבוא מפנה בלתי־צפוי, לשוב ולזכות בכל הטובה היעודה לו, כי האמת שהיתה נעדרת זמן רב שבה וצפה למעלה כשמן על המים. בלי כל מעבר הגיוני שבהשתלשלות דברים מושכלת עוברות כאן הנפשות העושות מאהבה ואמון בלי־מצרים לשינאה ולתיעוב לאין שיעור עקב אשר נתגלתה להם כבמטה־קסמים המזימה שבלב האיש אשר בו בטחו ועל פיו נדחפו למעשי סכלות אשר עשו. כי לא נימוקי שכל קובעים כאן ולא התבונה מכריעה. האגדי והאירציונאלי – זהו הגורם המושך כאן בחוטי הפעולה הסמויים מן העין. אי־אפשר לדון בנפשות העושות כאן לפי השכל הישר, שאם באספקלריה זו נאמר לראותן הלא נמצא שיש לנו עסק עם פתאים גמורים כי לא רק ידידה הנדיב, המרוצה מעצמו והמאמין למוליכים אותו שולל, אלא גם תמר בתו המעונגה, שהאהבה לבדה היא המניע בחייה, עושים מעשי פתי מאמין לכל דבר. יש לדון עליהם רק כעל יצורי רוח־ילדות, אשר בה לא השכל אלא הסמל הרגשי הוא הגורם העיקרי, הקובע את המעשים. כוח־דמיון תמים הוא המניע כאן את גרמי הממשות ואת פעלי אנוש.

 

ג

אם יש מי שביקש לראות ב“אהבת ציון” רומאן היסטורי, הרי זה שגה ברואה וטעה בהבנת הענין, במחילה מכבודו. לא! סמי מכאן רומאן היסטורי. כי סוג ספרותי זה הריהו נחלת הדמיון היוצר בלבד. הרומאן ההיסטורי מתדפק על שערי העבר הסתומים, החסומים בעיי מפולת, ומבקש לחדור לתחומו של העבר באשר הוא עבר, ולא הווה, ואילו מאפו הרגשי, בעל הנפש הפיוטית, היה חי בעבר כמי שחי בהווה: העבר שבתנ“ך – זה היה ההווה של נפשו. מאפו לא היה מסוגל כלל לכתוב רומאן היסטורי, יען כי תפעול הכוח המדמה באיש תמים־לב זה קרוב היה, לפי מהותו, יותר להזייה מאשר לדמיון היוצר – ואפילו אם נגרוס שהוא נמצא בחצי־הדרך בין הדמיון היוצר ובין ההזייה (ואמנם מצויים שלבים כאלה), הרי עדיין אין בזה מה שדרוש בשביל רומאן היסטורי לאמיתו. אבל זאת לזכור ולהדגיש, שההזייה, בתם של התמימות ושל הריחוק מהווייות־העולם, לא היתה בו במאפו בילוי־עולם גרידה או בריחה מן המציאות בלבד. הרי אחרי־כן חזר מאפו לתהות על מערכי המציאות של סביבתו, לדון בה ולהוקיע את מומיה, בכתבו את “עיט צבוע” רב־הכמות, והן גם ב”אשמת שומרון" גלויים לעין כל נפתוליו עם המציאות – ולא זו אף זו: גם ב“אהבת ציון” גופא אין אידיאליזאציה גמורה שבהעלמת־עין מן המציאות על צלליה, כי אם מלחמת הטוב והרע יש כאן.

ברם, ההזייה של מאפו – ברית כרותה היתה בינה ובין האהבה, ומשום־כך היתה זאת הזייה חיובית, ולא בת שלילת החיים. הזייה רוחנית זו מסוגלת היתה לצייר את העבר בצורת אידיליה. אבל היתה זאת אידיליה ביקורתית, כלומר – העלאת אידיליה באמצעים ריאליסטיים ובעין־שופט פקוחה, אם כי מתוך אומן־תום ומתוך אהבת הטוב.

רואה אני את “אהבת ציון” כראות מחזה־בובות גאוני, עשיר המצאות ומלא תנועה וחליפות מצבים, חגיגי ונעלס לעינים ביפעת צבעיו כלפי חוץ, ועם זה מהורהר בסתר ומחושב מבפנים בכובד־ראש חרישי וחסוד שבהכרת הדו־פרצופיות הקשה של סבך החיים ומתוך צידוק־הדין. מתחת לעליצות המעוג הילדותית של קומדיה כמו־לאטינית, אמנותית־נאיבית, מסולאה בתעתועי טעויות ושלשלת ממושכת של מצבי “קוי פרו קוו”, מוצנעת כאן עצבות קלה, כעצבות הבהירה והשקופה של שמי התכלת ביהודה ככלות בציר. מאריונטין של איפיון קיצוני וחדמשמעי אלה, מסכות ריאליסטיות מדומות, מופרזות או מפלצתיות, שנועדו לשובב רוח ילדים קטנים וגדולים, תמימי נפש אבל טובי שכל, נוצרו כאן בידי אמן קוסם, המושך בחוטי הכוונה המחוכמת כבמטרה כפולה: לשעשע את הצופים שוחרי הדמיונות – ולעורר בהם יחס שבלב וגעגועים אל אותה ארץ־הפלאות הרחוקה, מכורת הנשמה הישראלית הקיבוצית, אל חוף העבר הקדוש, שמצולה סוערת וזעומת־שיבה מפרידה בינו ובין מישור המציאות הגלותי, גלוי החתחתים.

בהמולה נגרשת של תהלוכת תחפשות רבת־פנים ורבת מלל נגולה ועוברת על פנינו שפעת דמויות מגולפות ומצובעות בלב תפאורה של חגיגיות תיאטרונית. כמין אופרה מוצגת כאן לפנינו, אופרה שבכתב, שמיטב רושמה החיצוני – כזבה, ומיטב זכות קיומה – אמיתה המסותרת, האמת שבשירה. איני יודע למה זה עד היום לא עלתה במחשבה מלפני שום אדם לחבר אופרה עברית מקורית לפי “אהבת ציון” – והרי ספר זה ממש “מתבקש” לזאת! עצם הפאתוס הפסיבדו תנכי שבעברית שיראין רכה מתגוונת ורקומת מליצה זו – פאתוס של תיאטרון הנהו, וגלימת הזהורית הצונחת מעל כתפיו של המאהב הראשי, הוא גם בעל האופרה, מגלה מתחת לאדר־היקר, התפור אד הוק, את העור השחום של נזיר יהודי הוזה ואומר תהילים, היושב בתענית במערב ורואה חלום במזרח.

חזון העבר הביבילי הרחוק ביצורת מאפו הריהו מין féerie שעשועית, מתלהמת בעוז כלפי חוץ וענוגה עד לרוך אין־מגן מבפנים, מחמירה להבחין בין טוב ורע, בין צדיק ורשע, מוסרית־חדמשמעית בנקיטת־עמדה שלה ובהבעת יחס־ומשפט שלה במונולוגים הנמלצים שבהצגה, ועם זה נאיבית ואף ילדותית במניעיה החלומיים שנולדו מן האתוס, שלא תמיד הם מגיעים לכלל הכרה במחבר בעצמו.

המון אדם רב, ציבור עצום של דמויות, שרובן אינן אלא סכימתיות גרידה, מנוים את ריקמת סיפוריו. הם מצטופפים ונדחקים, נתקלים ונכשלים זה בזה, מסתבכים ביחסי חיבה ושינאה, אמונים ומירמה, ולמעשה אינם כאמור אלא בובות־ישחק ביד האוחז בחוטים של במת־חזיון צבעונית ומזהירה זו, שובה לב ובזיקתה הנלבבת לטוב ולצדק ובאהבת האדם ואהבת האומה שביסוד כל כוונותיה – שובת לב בהשגיה ובכישלונותיה גם יחד, כמו ששובים את לבנו מעשי הילד במשחקיו “הרציניים”, הסוחפים את נפשו והחשובים בעיניו הוא יותר מכל מוסר־אב ויקהת־אם, ואין צורך לומר הרבה יותר ממנהגי הבריות שמסבי

 

ד

הבחנה נכונה בסגנונו של מאפו תשמש ראייה נוספת לכך, שאת שני סיפוריו התנכיים יש לראות לא כריאליסם היסטורי אלא כיצורות מסוגננות של דמיון וראוה. יש כאן סטיליזאציה על דרך המותנה, הדוחקת הצדה לכתחילה ומעיקרו כל “פשוטו כמשמעו”. אמת, נכון, “המשכילים” בתחילת המאה התשע־עשרה לא היתה להם שפה (ספרותית) אחרת מלבד לשון התנ“ך, אשר בה התבצרו במלחמתם נגד שלטון התלמוד, ואפילו בעברית מקראית זו הן לא הגיעו לכלל תנופה של שימוש אקטיבי או ארטיקולציה חפשית, והיו כפותים לגושי מלים מפולמים שנגררו אחריהם כמיני סדים כל אימת שביקשו לבטא מושג הקשור לאחת המלים, ולכן השתמשו בפראזות תחת מושגים ובמלל במקום מלים, כלומר – במליצות, כידוע. וגם מאפו לא נבדל בזה מבני דורו. ואף על פי כן, לנוכח הידיעה העמוקה והשרשית שהיתה לו למאפו בלשון העברית מוכרחים לקבוע שמוכשר היה, ללא כל ספק, להשתמש באוצר לשון המקרא בצורה יותר חפשית, והמוסיביות שלו לא על כרחו באה לו אלא מרצון היתה. הוא אימץ לה אותה בכוונת מכוון כלבוש ריקמה אורנאמנטי מתאים לחפצו הסצינארי. אכן בשפה כבודת עדיים ואיפודית כזו של שילובי מחוות שפר הנעות בכבדות חגיגית תחת עטרות זהבן צריכים לדבר הגיבורים העברים, שרי אפרים וחורי יהודה, העולים מן המדבר ציונה או הכרמלה והנקלעים מאגרא רמא לבירא עמיקתא וחזרה, הם ובניהם ובנותיהם ובני משק ביתם, לרגל נפתולי תפקידיהם הדקלומיים ותהפוכות הגורל של איש איש מהם. אף על פי שאין כאן שום סמליות, והנפשות העושות אינן לא אלגוריות ולא דידאקטיות אלא לכאורה דמויות לצורך עצמן, שתוכן כברן וברן כתוכן (אף יתר על המידה), הרי בכל זאת הנן יותר מדי סכימתיות משאפשר יהיה לראות בהן טיפוסים שיש להם ביסוס פסיכולוגי וצידוק רוחני, ולא כל שכן גיבוש היסטורי. דמויות אלה – איפיונן פרימיטיבי למדי וניתן לא בעקיפין ולא במרומז, אלא בפשטות נאיבית ולא־מורכבת; דמויות דו־ממדיות הן, ללא עומק, גזורות לפי קוים כלליים בלבד ומוכלבות בחוטים לבנים. ולכן ובהתאם לכך גם הדיבורים שהמחבר שם בפיהן הריהם דיבורים מסוגננים וכמעט בלתי־אישיים, כמתאים אמנם לתפקידן התיאטרלי, ערוכים כמין מוזאיקה צבעונית לפי תבניות נתונות מראש, כיאות למחזה־שעשועים פומבוני לעם, המעלה נשכחות ושואב מן הקדמונים: הן מדברות בציטאטות ובקטעי מובאות, בסגנןן מוסיבי מכוּון, במטבעות־לשון מן־המוכן, בחיצוב גושים שלמים מן המקרא, בלא הפרדה ליסודותיהם. את החרסים המצויירים של בזיכי המקרא העתיקים, השבורים למחצה, קובע כאן מאפו בכוונת מכוון וביד אמונה בתוך תבליט־הפאר הקירוני רחב־המידות שביקש להציב לפני קהל משכילי דורו העברים, הגורסים את שפת הנביאים פרודות פרודות וחתיכות שלמות במגושם, אך אינם מסוגלים כלל להשתמש או להסתכל בגרגירי יסודותיה לשם צירופים חפשיים ועצמיים בשיטה ניתחונית. נעמה, אם פנינה, אומרת ב”אהבת ציון" לתימן המאוהב בבתה: “רק ראה, השבעתיך בצבאות ובאיילות השדה, אם תגיד שמץ דברינו”. כלום לא ידע מאפו שאשה שבעת תלאות ומרת נפש, החרדה לגורל בתה, לא תדבר עם זר מקרוב בא בלשון פיוטית של שיר השירים? – בודאי ידע, אלא שלא היתה כלל כוונתו כאן לנצור את האמת האמנותית המפוכחת, כי הוא נתכוון לתת לה לפרוזה של מחזהו הרגשי אופי של מערך מופעים מפואר, צביון של במת־ישחק מרהיבה לב ועין, מקושטת בקושט דברי חן פיוטיים, טעם של שכרון־יופי ושגיון־מראות הצוררים בכנפיהם את הציבור ומעבירים אותו לארץ־פליאה מקודשת, מפעימה, אשר בה אפילו רשעים גמורים דורכים על במתי אצילות שאינה נטמאת במגעם.

יתכן לומר איפוא שהשימוש המופרז בסגנון המוסיבי ב“אהבת ציון” בא בכוונת מכוון מתוך הרגשת המחבר שכאן זה מוצדק (ואכן מתאימה מליציות מודגשת זו לצביון המשחקי של אידיליה זו, שיש עמה ברית עלילה רגשית עם בינה אובייקטיבית־כביכול במציאותם של הטוב והרע בבני־אדם) – והראייה היא, שספר “אשמת שומרון” (שבו היתה כוונת מאפו אולי דוקה לרומאן היסטורי, אבל מה שעלה בידו לכתוב היה רק סיפור־הרפתקאות, תמים למדי, על רקע היסטורי – רומאן פסיבדו־היסטורי), כתוב בסגנון קצת יותר ממוזג ושקול, וצירופי־לשון קצת יותר טבעיים ולא־תמיד כפותים כליל למקורם במקרא. מובן מאליו שהמוסיביות, השלטת בתקופה, שלטת גם כאן, כגון בפתיחה של ח"א (אגב: הקצב השקט והאטי והאופי הדסקריפטיבי־הגותי של פתיחה זו מזכיר במקצת את אדאלברט שטיפטר, בן זמנו של מאפו, שבודאי לא ידע ולא שמע כלל על סופר־אמן מערבי גדול זה). ואף על פי כן, הסגנון של “אשמת שומרון” הריהו קצת פחות משועבד לשלטון “הפסוק, כנתינתו מהתנ”ך – כי כאן נראה הניב המקראי מפורד במידה ניכרת ליסודות הרכבו לצורך שיזורם בתוך ארג הטכסט של מאפו.

“יצאתי משם ברוח נשברה” – אומר עוזיאל לחברוני בח“א של “אשמת שומרון” – הלכתי בראש הומיות, והנה המונים המונים ינהרו אל הר בית ה' להשתחוות שמה, בם בחורים עם בתולות, זקנים עם נערים. הלכתי שמה גם אני, ויהי ברדתי מן ההר והנה עיני אורו בראותי עלמה כלילת כל פאר עולה עם רעותה ההרה; גם היא שמה עלי עינה בעלותה, ולא יספה עוד, כי חמקה עברה ותתבולל בהמון הרב. ואנכי עמדתי לרגלי ההר, חכיתי לשובה, ולשוא שקדתי, שמרתי הליכותיה, ואתעצב אל לבי, כי את כל חמדת ציון ראיתי באור פניה, ולא יספתי לראותה עוד”. – בניגוד לעברית של “אהבת ציון” הרי עברית מקראית ערבה זו שוב אינה כל־כך רחוקה מזו שבפי הדור שבין מאפו ובינינו אנו, אין היא ארכאית ממש, פרט לשימוש בוו המהפך. אפילו הנוער של אחרי קום המדינה עוד יוכל “לרוץ” בה בלא הרגשת זרות יתרה ובלי שתהיה בעיניו מצחיקה או מעוררת בת־צחוק סלחנית.


 

ה

דומה העברית המליצית של מאפו לעטרה עתיקה מפוארת, הרקומה זהב ומשובצת ספירים ויהלומים, שמקומה יכירנה רק כשהיא צמודה וקשורה קשר טבעי לשאר לבושו של האיש הנושא אותה, במידה שעטרה כזו מתאימה לדמותו של קדמון שבגדיו בגדי חמודות בסגנון של אותו הזמן, בה במידה היא אינה מתאימה כלל, ואף עשויה להיות נלעגת בראשו של אדם מן השוק, בן זמננו, שבגדיו אפורים או קרועים ומטולאים. יפה היא בראשו של היושב על כסא מלכות, ולו רק במחזה על הבמה, אבל מצחיקה היא בראשו של חנווני בחנותו או מתמיהה בעני היושב ואוכל בולבוסין ודג מלוח.

העברית המליצית של מאפו אמנם צורמת את האוזן ואינה מעוררת כלל וכלל את התפעלותנו ב“עיט צבוע”, אף על פי שהיא מעורבת – ובכוונת מכוון! – ב“אמרות חכמים”, ז.א. בלשון המשנה. “הנה לשון המשנה רחבת־ידים לפניכם” – הטיף מאפו לסופרי דורו בהקדמה לנסיון שלא נתגשם לכתוב סיפור על ימי שבתי צבי. אגב: “עיט צבוע” הוא הרומאן שמאפו אולי לא היה צריך כלל לכתוב אותו, כי הוא, בעצם הדבר, מעין חולית־מעבר בין מאפו ובין סמולנסקין – ומה גם שיעודו של מאפוּ,איש עברי זה, גלגול של אח הקדמונים, היה לחיות בעולם התנ"ך בלבד.

אבל מתאימה ונאה היא עברית זו בפי בעל “אהבת ציון”, ואפילו בפי בעל “אשמת שומרון”. ביצורות אלה – אודה ולא אבוש – גורמת לי עברית מליצית זו הנאה משונה – “משונה” מחמת שמעורבת היא בי בנקיטת הרחק מסויימת שבאירוניה סלחנית כנגדה, משום שדפוסי ביטוי אלה של העברי הקדמון באותו “תור הזהב”, כביכול, של האומה, מעוררים הרגשה של דבר שאולי רוצים היינו, במובן־מה, שיהיה גם מנת חלקנו שלנו, אבל עם זה הלא ברור לנו שמן־הנמנע הוא ושבעצם הדבר אין זה ברצוננו כלל שהוא יהיה מנת חלקנו כשם שרוצים היינו כי יישמרו בנו כמה סגולות של ילדותנו שלנו ועם זה אין אנו רוצים בשום־פנים להישאר תקועים בה, חלילה. אבל אוהבים אנו את ילדותנו – ואני אוהב את מליצת מאפו…

ומי יאשימני, יהודי עני, עשיר שירד מנכסיו, המהפך בחררה הישראלית כדי לחשוף ולהציל מרגליות שלא אבדו בשריפה?

אוהב אני את קילוחה ארוך־הנשימה “כמי השילוח ההולכים לאט”, את השלוה המאירה הזו, החזקה בעומקה והרכה “כנחל אפרסמון” על חלקת פניה. אם המקרא הוא כלי ראשון של לשוננו הנפלאה, המקור הטהור שלה, הרי המקראיות של מאפו היא כלי שני שלה, כלומר – קרובה לתנ“ך קירבה בלתי־אמצעית: היא החוליה הראשונה שלאחריו, הצמודה אליו בחומר וברוח ותלויה בו כולד שעתה זה יצא ממעי אמו. כל היסודות של לשון המקרא, מלוא החומר המילולי של התנ”ך, חיים וקיימים בשני הספרים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” במפורד, כאילו נטחן התנ“ך וננער בכברה ומן הקמח הזה אפו לביבות בלולות בשמן זית זך. יסודות מפורדים־מעורבבים אלה משמשים את כל צרכי הסיפור, את התיאורים והשיחות, המונולוגים של הנפשות העושות ושל המחבר, באופן שמגרגירי המקרא הרכים האלה, קטעי הפסוקים וצירופי המלים, אפשר לשוב ולחבר את התנ”ך כולו, על מלוא הטכּסט שלו.

בעברית כזו כתב אז, כמובן, לא רק מאפו, אלא כל הדור כולו, ואף על פי כן יתכן לומר שבפי מאפו היא יותר נעימה, יותר הרמונית, יותר מתקבלת על הדעת, הרבה פחות צורמת את אזננו המפונקת, האמונה על מודרניות מפוכחת, מאשר בפי יתר בני תקופתו, להוציא את העברית המלוכדת והמוצדקה, המגובשת והצלולה, של יל"ג, הצעיר ממאפו כמעט בחצי יובל שנים (כבימי דור) – כי ביל"ג אתה מוצא כבר ראשיתה הברורה של אותה התפתחות, שהפכה את העברית המקראית, מתוך השלמה עם לשון המשנה, לשפה מודרנית, התפתחות ששיאה הראשון, כמאה שנים אחרי מאפו, היה ביאליק, ושדמות המשכה מי ישורנה?

סבורני שיש בה בעברית של “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” כדי לשמש גורם קורקטיבי לריסון תהליך ההתרחקות המהירה של העברית המדוברת מן הנורמות הקלאסיות שנוצרו בספרותנו. יתכן איפוא כי יותר מכל ספרות ההשכלה (פרטי ליל"ג) ראויה דוקה מליצת מאפו זו להימנות עם אותם פרקי הספרות שלימודם חובה בבית־הספר התיכון, כי יש בה משום מתן מודיפיקאציה טובה לאופיה של הלשון העברית בזמננו, בדרך התפתחותה המודרנית ההכרחית.


המלצות קוראים
תגיות